חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן סג
שלום אשיב לכבוד ש"ב הרב הה"נ החו"ב מו"ה אלעזר נ"י ראבד"ק סאניק ומשנהו הרב החו"ב מו"ה מרדכי נ"י דומ"ץ דק"ק הנ"ל:
מכתבם לנכון הגיעני. ומחמת אפס הפנאי אנכי משיב בקצרה. הנה לענין טענת מאיס עלי בעינן טענה מבוררת כמ"ש הב"ש בסי' נ' סוס"ק ט"ז והרמ"א ביו"ד סי' רכ"ח סוף ס"כ. ועיין בחת"ס תשו' קל"ד ונוב"י מהדו"ת סי' ס"ד. ואף דמהדו"ק סי' ס"ח רוצה לומר דדוקא לענין קנס אבל לענין חרם נאמנת ע"ע. הא מחלק שם דזה רק היכא דאומרת דלא נתרצית מעולם ברצון טוב. אבל היכא דנעשה מתחלה ברצון טוב א"נ לומר מאיס עלי רק בטענה מבוררת עיי"ש. וענין טענה מבוררת מציין הרמ"א לסי' ע"ז עיי"ש. ושם מבואר דצריך שיהי' נראה לב"ד דמשום זה ראוי להיות מאיס עיי"ש. ובנ"ד אינני רואה שיהי' זה טענה מבוררת לב"ד לומר שתהי' ראוי' להיות מאוסה עליו משום זה ובפרט שבעצמו אומר שאין ניכר בה כלל והיא נראית כבת כ"ב או כ"ג. ואם יש אנשים שמקפידים ע"ז לכתחלה. הוא רק כמו שמקפידים על יופי אבל לא לומר שמשום זה תהי' מאוסה עליו כ"כ שלא יוכל לסבלה ולהתיר עי"ז חרם הקהלות ולבייש בת ישראל. ודברי החת"ס עצמו בתשו' סי' מ"ז שהביאו כתה"ר מוכיחים ע"ז שלא דן כלל רק משום שהיא יותר מארבעים שאינה יולדת עוד ואסור משום פ"ו. אבל משום מום או מאוסה עליו לא דן כלל:
ואולם לענין מום הנה מבואר בסי' רל"ב בחו"מ ס"ו דכל מום שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירין. והוא לשון הרמב"ם וה"ה כתב ע"ז וז"פ שהכל כמנהג המדינה. ובנ"ד א"א לעמוד על המנהג אם מקפידים כ"כ לבטל גם שידוך שכבר נעשה עי"ז וגם תלוי בשנות החתן אם הוא צעיר ממנה הרבה. ולפלא שלא כתבו במכתבם כמה שנות החתן כי בוודאי אם אינה גדולה ממנו רק בד' או ה' שנים אין קפידא כלל. ואמנם אם גדולה ממנו הרבה. שאז אף דוודאי רוב בני אדם מקפידים ע"ז מ"מ אין מבורר אם הקפידא גדולה כ"כ לבטל גם שידוך שכבר נעשה עי"ז. וכדמוכח מדברי המחבר בסי' רל"ב ס"ו הנ"ל דבעינן שיהי' מום שמחזירין מקח זה עי"ז. וא"כ כיון דא"א לברר הדבר נלע"ד דנהי דלענין חנ"ק דהחתן הוא מוחזק א"א לחייבו מספק אם ישבע שמאוסה עליו עי"ז ושלא ידע כלל מזה ששנותי' מרובים כ"כ אבל עכ"פ מידי החרם לא יצא שבזה ספיקו להחמיר לדעת האומרים דחרם הוא דאורייתא. ואף לפימ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ה דהקנס פוטר את החרם אף במקום שכותבין וקנס לא יפטור וכו'. מ"מ זה רק כשנותן את הקנס. אבל אם ירצה לישבע ולא ליתן קנס שוב לענין החרם הוי ספיקא דאורייתא דילמא יש כאן חרם וקנס ליכא דליפטרי':
ובפרט שכבר העירותי בזה דבר חדש. דהנה טעמו של הסמ"ע שכתב דאף שנכתב וקנס לא יפטור וכו' אפ"ה פוטר אף דקיי"ל דכל תנאי שבממון קיים. מ"מ כיון דחרם זה הוא חרם הקהלות ואינם מקבלים עליהם חרם מעצמם מחדש וחרם הקהלות נעשה רק על אופן זה אם לא יתן הקנס. א"כ ל"ח תנאי ע"ז. דאין בידנו לשנות חרם הקהלות מכפי אשר נעשה מתחלה. ומה"ט כתב הב"ש בסי' נ"א סק"י דאם מקבלים עליהם חרם מחדש וכותבים הקנס אל יפטור וכו' וודאי אינו פיטר. וא"כ מעתה תקשי עפי"מ שהובא בש"ך חו"מ סי' ע"ח סקי"ג דעת הב"ח בהאמינו כבי תרי אז אף אם פרע לו פעם אחת לפני עדים אם הוא כופר מחויב לפרוע לו פעם שנית ואינו יכול לתבוע אח"כ פרעון הראשון לומר דנעשה מלוה למפרע כדאמרינן פ' הכותב משום דמכח התנאי אמרינן דהפרעון הראשון הוא מתנה או מחילה עיי"ש. וא"כ ה"נ נימא דמכח התנאי דהתנה הקנס לא יפטור. יהי' הקנס שנתן לו כמו מתנה או מחילה ולא בתורת קנס וא"כ ממילא נשאר חרם הקדמונים בתקפו דהרי נעשה כאלו לא שילם לו קנס כלל ועדיפא הא מדהב"ח. דשם לא הי' התנאי רק שיהי' נאמן כשנים לומר שלא נפרע. אבל לא נדבר כלל מהפרעון שיפרע שלא יהי' פרעון. אבל כאן דאמר הקנס לא יפטור. יש לפרש שפיר כהב"ח. דהקנס לא יהי' נחשב כלל לפרעון קנס רק כמתנה בעלמא וי"ל דבהא גם הש"ך שחולק שם על הב"ח מודה:
אך י"ל דהסמ"ע איירי רק היכא דתובע אותו ליתן הקנס וגם שיהי' החרם בתקפו בהא שפיר כתב הסמ"ע דאינו יכול לתבעו שניהם. דהא באמת כל קנם דשידוכין הוא אסמכתא ורק מכח הבושת חייב ליתן ולא הוי אסמכתא. וא"כ ממ"נ אם יתבע אותו תן לי הקנס מכח קנס משום הבושת. א"כ נפטר מהחרם כיון דשילם הקנס. ואם יתבע אותו תן לי הקנס מתורת מתנה מכח התנאי. ז"א דאף אם התחייב עצמו ליתן לו מתנה אם יחזור מ"מ הוי אסמכתא וקנין אתן ואינו מחויב ליתן לו. אלא אם יתבע אותו מכח קנס דמחמת הבושת אין בו דין אסמכתא. א"כ שוב תורת קנס עליו ונפטר מהחרם. וא"כ כ"ז אם הוא תובעו ליתן לו קנס ומחייבים אותו ליתן שפיר נפטר מהחרם. אבל אם צד שכנגדו אין תובעים הקנס כלל ורוצים להחזיק השידוך. א"כ אף אם הוא ירצה ליתן להם הקנס בע"כ ולפטור עצמו מהחרם. אז שוב שייך ס' הב"ח דמכח התנאי נעשה כאלו נתן בתורת מתנה כיון דמעצמו נתן ואין עליו תורת קנס כלל ונשאר החרם בתוקפו. ודוק היטב כי הוא עצה נכונה בעזה"י. וא"כ אף אם ירצה ליתן חנ"ק אם צד הכלה אינם תובעים אותו ע"ז רק הוא ירצה ליתן מעצמו י"ל דאינו נפטר מהחרם:
ומלבד זה נ"ל דלפימ"ש הסמ"ע בסי' רל"ב סק"י דכל היכא דהי' יכול להבחין אם יש בו מום ולא בחן א"י לחזור א"כ אף דיש חולקין ע"ז כמו שהובא שם בפ"ת בשם המל"מ מ"מ כאן בספק חרם יש להחמיר. וגם לפימ"ש הנתיבות שם דהיכא דכבר השתמש במקח אחר שהי' יכול להבחין כ"ע מודו בזה להסמ"ע. והנה הטעם דנשתמש במקח הוא דאם לא מחל הי' אסור לו להשתמש בשל חבירו בלא דעתו עיי"ש בנתיבות ובפ"ח. וא"כ בשידוכין נראה דההתקשרות עצמה מקרי משתמש במקח דאין לו רשות לבייש את בת ישראל בחנם ולגרום לה היזק רב שיהי' קשה לה לעשות שידוך אחר. וזה היזק יותר מהיזק ממון. וא"כ אם הי' יכול להבחין כמו הכא דהי' יכול לבדוק בהמעטריקא ולא בדק א"י לחזור בו וא"ל דהיא גרמה לעצמה במה שלא הגידה לו. דז"א דזה לא יאמר שום בר דעת דהיא מחויבת להגיד לו מספר שנותי' אם אינו שואלה. ומלבד זה הנה בש"ס כתובות פ' המדיר דחושב שם המומין הפוסלין בנשים וכן בש"ע אה"ע סי' ל"ט ולא אשתמיט לכתוב בחד דוכתא דאם היא גדולה בשנים יותר ממנו הוי מום וע"ז נאמר בלוים פוסל שנים ולא בנשים. ואחר שדין זה אצל הכלה הוא ד"נ ממש שתצטרך עתה לחפש שידוכין אחרים ואצל החתן הוא רק תאוה בעלמא חלילה לנו להקל בזה לבייש בת ישראל ודעתי נוטה שא"א לו להחתן לבטל השידוך מט"ז ואם לאו יירא לנפשו. שענינים הללו לא ניתנו למחילה. והשי"ת יצילנו משגיאות. ויורנו בתורתו נפלאות:
כ"ד ידידם דוש"ת דוד מנחם מאנוש באבד אבד"ק טארנאפאל.