אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן סב

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן סב

סימן סא

לכבוד הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה קלמן נ"י דומ"ץ דק"ק שאטץ:

מכתבו במועדו לנכון הגיעני. והנה אנכי בעתים הללו אין בכחי להשיב לשום אדם. אך אחר שנתעוררתי ע"ז כ"פ גם ע"י אחר. וכפי הנראה הענין נחוץ. הוכרחתי לעיין בזה ולהשיב בקצרה. והנה הענין חמור מאד. ופחד יסובביני להשיב בזה להקל בזה בחשש איסור א"א. והיתר של הא' הזאת רופף מאד. כי אשר כת"ה בנה כל בנינו על לאשר לא שמעו העדים מפיו שאמר הרי את וכו'. הנה גם בלא אמר כלל יש כאן חשש גדול כמבואר בריב"ש שהביא הב"י באה"ע סוס"י כ"ז שכתב וז"ל על אירוסין שנעשו בנימוסי העכו"ם אין ספק שאין בהם חשש קידושין וכו' ואף אם נאמר שכיון שנתקבצו יחד להתארס הוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' וכו' מ"מ בכאן הרי לא נתן להם כלום. רק שהכהן מברך אותם ונותן טבעת לכ"א עכ"ל. הרי שהעיקר היתרו רק משום שלא נתן אבל בכאן שנתן א"צ אמירה דהוי כמדבר על עיסקי וכו' כיון דנתקבצו לכך. איברא דיש לצדד בזה עפי"ד הר"ן בקידושין (דכ"ו) הובא בב"י בחו"מ סי' ק"צ על הא דאמרינן דבאתרא דכתבו שטרא אינו קונה בכסף שכותב שם וז"ל ואיכא מ"ד דהכא בשטר קנין עסקינן וכו' וטעמא דמילתא דכל שיש לפניו ב' קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל ושטר יותר מועיל וכו' עכת"ד ע"ש. וא"כ אינו דומה להא דהריב"ש הנ"ל דשם לא הי' דעתם כלל לישא אח"כ בדיני ישראל כמבואר בגוף התשו' שם בריב"ש. אבל כאן דהי' דעתם לישא אח"כ בחופה וקידושין בדיני ישראל כמנהג ישראל. וודאי דאצל בני אדם יותר מועיל ועיקר אצלם החופה וקידושין שנעשו כדמו"י. ואין דעתה להתקדש עכשיו רק ע"י הקידושין שיהיו נעשים אח"כ כדמו"י כמנהג כל ישראל וכה"ג כתבו התוס' בקידושין (ד"י ע"א) ד"ה כל הבועל וכו' דאף דקיי"ל דהעראה קונה זה רק כשלא גמר ביאתו. אבל אם גמר ביאתו אמרינן דאין דעתו לקנות רק בסוף ביאה ע"ש. ועיין בט"ז אה"ע סי' נ"ב סקי"ב כה"ג דבמקום שהמנהג לכתוב תנאים לא נגמר השידוך ע"י ראשי הפרקים ויכולים לחזור בהם אף דלא הי' תנאי מפורש לכתוב תנאים ע"ש. והנה כיון דהמנהג הוא לעשות עיקר הנשואין והקידושין אח"כ בשעת החופה. אין דעתם לקנות עכשיו רק אח"כ. כן הי' אפשר לומר. אבל אין די סמיכה בזה להתיר עי"ז איסור א"א. דנראה דאין הדבר מוסכם כ"כ. דבשטמ"ק ב"מ (ד"י ע"א) על הא דקאמר שם הש"ס כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני ולא בד"א כתב השטמ"ק שם וז"ל איכא מ"ד דדוקא בקנין דרבנן אמרי הכי וכו' משום דהו"ל כאומר א"א בתק"ח. אבל בתקנות דאורייתא אע"ג דגלי אדעתי' קנה. אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בע"כ ועוד דגרסינן ביבמות העודר בנכסי הגר כסבור דשלו הן לא קנה. אבל הרא"ה חולק בדבר אף בקניות דרבנן וכו' עכת"ד ע"ש. הרי דאיפלגו בס' זו רבוותא. ובעניי נראה דראיית הרשב"א יש לדחות. דשם בעודר בנכסי הגר וכסבור ששלו הם אינו מכוון לכוונת קנין כלל. וכל קנין בעינן כוונה ובפרט בע"כ וודאי לא מהני. אבל כאן בנפל עלי' דרוצה עתה לקנות ומכוון לקנות באותה שעה רק דאינו רוצה לקנות בד"א רק בנפילה שפיר י"ל דאם הי' הקנין ד"א דאורייתא לא הי' מהני כוונתו שלא לקנות בהם דהוי מתנה עמ"ש בתורה דהתורה אמרה דד"א הוא קנין והוא אומר שלא יקנה בזה. עיין קצוה"ח סי' ר"ט סקי"א דמתנה עמ"ש בתורה לאו דוקא במתנה דרך תנאי בשעת מעשה אלא כל שאומר נגד ד"ת לא אמר כלום כמו באומר פלוני יורשני במקום שיש בן ע"ש וה"נ דכוותי'. אבל בקנין דרבנן קיי"ל דלא הוי מתנה עמ"ש בתורה במילי דרבנן וכמ"ש שם השטמ"ק דיוכל לומר א"א בתק"ח:

ואם נאמר כן א"כ אפשר להשוות דעת הר"ן עם דעת הפוסקים שבשטמ"ק הנ"ל. דשם בנפל עלי' דבאותו רגע גופו הוא מכוון לקנות אלא דאינו רוצה בקנין זה שהוא מדאורייתא זה לא מהני משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה. דהתורה אמרה שזה קנין אבל באתרא דכתבי שטרא דאין כותבין השטר רק לאחר זמן. ובשעה שנותן הכסף אין דעתו לקנות אז כלל וכס' הר"ן הנ"ל דוודאי דעתו על קנין המועיל יותר. שפיר אינו קונה עכשיו בכסף דהא עתה אינו רוצה לקנות כלל לגמרי רק לאח"כ. ובזה שייך שפיר ס' הרשב"א דאין אדם קונה בע"כ. וגם אין כאן עתה כוונת קנין כלל ודמי לעודר בנכסי הגר וכו'. וא"כ ה"נ בנ"ד דהחופה והקידושין העיקרים הי' מדובר שיהיו נעשים לאחר י ימים. שפיר י"ל דעכשיו בשעת הנשואין הנימוסים לא היתה אז דעתה שיהיו נגמרים אז הקידושין כס' הר"ן הנ"ל דוודאי דעתה לקנין היותר מועיל. ואולי כ"ע מודו בהא. ועוד יש לחלק דנהי דס"ל להפוסקים הנ"ל דל"א בזה דגלי דעתי' דא"ר לקנות היינו כיון דעושה קנין גמור בפנינו אז עפ"י אומדנא אין מבטלין קנין ברור שלפנינו. דאולי אין האומדנא ברורה. וכבר כתבו התוס' בקידושין (דמ"ט ע"ב) דכל שאין האומדנא ידועה לכל העולם הוי רק דברים שבלב ואזלינן בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו. אבל בכאן נ"ד דבשעת הנתינה לא אמר כלום. ואין כאן קידושין ברורים בדיבור ובמעשה כלל. רק ע"י שהיו עוסקין בעניני קידושין מקודם אמדינן דעתיי' דמסתמא כוונו בשעת הנתינה לשם קידושין ומכח אומדנא דמוכח קאתינן עלה. א"כ כיון דאדרבא איכא הוכחה להיפך דכיון דיש עדיין קנין יותר מועיל אח"כ בשעת החופה. וודאי כוונתה להתקדש אח"כ בעיקר הקידושין. א"כ ההוכחה הזאת מוציאה שפיר מידי ההוכחה הראשונה ממה שהיו עוסקין בעניני קידושין ונתקלקלה האומדנא ראשונה דהא אינה ברורה לכל העולם כלל. דאדרבא איכא הוכחה להיפך דמסתמא דעתה על הקידושין שיהיו אח"כ. וכל כה"ג אמרינן בעלמא מחשבה מוציא מידי מחשבה ולא מידי מעשה. ה"נ אף דבנעשה מעשה קנין גמור לא מבטלינן ע"י האומדנא. אבל היכא דהקידושין לא היו רק ע"י אומדנא שפיר מהני אומדנא אחרת לבטל האומדנא הראשונה. ודו"ק בזה:

והנה יש עוד צד היתר שהטבעת קידושין לא הי' שלו רק אבי הכלה הביא טבעת קידושין של אשתו ונתן לו לעשות הקידושין החוקיים הנ"ל. והנה מקודם צריך לדעת אם העדי קידושין ראו זאת שהטבעת קידושין השאיל לו אבי הכלה שאל"כ י"ל דכל מה שתח"י הוא בחזקת שהוא שלו ואף הוא עצמו אינו נאמן לומר שאינו שלו אף במיגו כמבואר בחו"מ סי' מ"ז וסי' צ"ט משום דחזקה כל מה שתח"י הוא שלו. ואמנם הגאון חת"ס ז"ל כתב בזה דבר חדש עיין בתשו' פ' בח"א של אה"ע דחזקה שתח"י הוא שלו אינה חזקה כלל רק לענין שלא להוציא ממנו בלא ראי' דגזיה"כ הוא דהמוציא מחבירו עליו הראי'. אבל לשאר מילי אין זה חזקה לומר דוודאי מה שתח"י הוא שלו כל היכא דליכא חזקה דמעיקרא דהיו יודעין מתחלה שהי' שלו דאין כאן חזקת הגוף ולא חזקה דאתיא מכח סברא עיי"ש בדבריו הנכוחים וא"כ ה"נ אף אם העדים ראו שהטבעת יוצא מתח"י מ"מ אם הכלה אומרת שזה הטבעת של אמה נאמנת על עצמה כיון דאין העדים יודעים ההיפוך:

איברא דדברי החת"ס בעובדא דידי' אינני מבין כיון דהוא עצמו מודה דלענין שלא להוציא מהמוחזק מהני החזקה הנ"ל מגזיה"כ ומש"ה איננו נאמן הלוה ג"כ לומר על דבר שתח"י שהוא שאול אצלו לקלקל להמלוה שלא יוכל לגבות ממנו משום דהמלוה הוי כמוחזק בזה וא"י להוציא מידו ע"ש בחת"ס הנ"ל. וא"כ בנדון דהחת"ס הנ"ל דהמקדש אומר שהטבעת לא הי' שלו כיון שעכ"פ אם הי' בא לפנינו לדון עם המתקדשת להוציא מתח"י הטבעת באומרו שאינו שלו לא הי' נאמן לענין ממון כיון דהעדים ראו שהוציאה מתח"י ונתן לה בתורת מתנה בשביל הקידושין הוא בחזקתה לענין ממון דהממע"ה וא"כ מאיזו טעם לא תהי' מקודשת כיון דהדבר שוה אצלה שו"פ דהא תוכל להחזיק בו בהיתר ושלא להוציא ממנה עולמית כיון דלענין ממון מהני החזקה מה שתח"י הוא שלו מה בכך דלענין איסור לא מהני מ"מ כאן האיסור תלוי רק בממון אם קדשה בדבר ששוה אצלה שו"פ או לאו:

ואמנם בנ"ד ל"ש זה דכאן אם הכלה יודעת בבירור דאינה שלו ומכרת דהטבעת של אמה א"כ אינה יכולה להחזיק בטבעת כלל ומוכרחת להחזיר לאמה כיון דיודעת בעצמה דזה של אמה וא"כ מקדשה בדבר שאינו שו"פ אצלה. ואמנם איכא לאסתפוקי בנ"ד אולי נתן לו אבי הכלה הטבעת במתנה ואף אם נתן לו סתם כבר איפלגו בה רבוותא אם י"ל למתנה אתכוון אי לאו. עיין ר"ן נדרים ועיין מזה בקצוה"ח סי' שס"ג סק"ט ובאבני מילואים סי' כ"ז סק"ט באריכות ועיי"ש מ"ש בשם מהר"ש יפה דבמשודכתו דמקרבא דעתי' לגבי' י"ל יותר דלמתנה איכוון וה"נ במשודך של בתו ולקח הטבעת כדי לקדש בתו י"ל יותר דלמתנה נתכווין. ואמנם צריך לחקור בזה שם כיון דלקח הטבעת קידושין של אשתו ואם גם שם המנהג דהנשים מקפידות שלא ליתן הטבעת קידושין שלהם במתנה לאחר או למכרו ומקפידות להתקשט בה בעצמם א"כ וודאי לאו במתנה נתנה ויפה כתב כת"ה בזה דזה ל"ד למאי דאמרינן דהשואל טבעת לקדש מסתמא יהיב במתנה או במתנה ע"מ להחזיר כמ"ש הרא"ש היינו בשואל לקדש קידושין כדמו"י דהדין הוא דצריך לקדש דוקא בטבעת שלו אמדינן דעת המשאיל דמסתמא יהיב באותו אופן שיהי' מועיל עפ"י דתה"ק ואף אם הוא לא נתכוון לזה מ"מ בדעת המקנה מהני אומדנא דאם הי' יודע הי' מתכוון להקנות הוי הקנאה כמ"ש הנתיבות בסי' קצ"ז סק"ד אבל כאן להקידושין הנימוסים דאין אנו צריכין שיהי' הטבעת דוקא שלו ליכא אומדנא כלל דהי' נותן במתנה וא"כ הוי כמקדש בדבר שאינו שלו והעיקר צריך לחקור אצל הכלה בהשכל ובמסיח לפי תומה איך הי' באמת המעשה אם בשעה שבאתה בחזרה מבית הדיין החזירה הטבעת לאמה או החזיקה בה באמת לעצמה דלמתנה נתכוונו שיאבה כת"ה לחקור זאת היטב:

ועוד נלפע"ד דאף אם נאמר דמסתמא מתנה יהיב לי' כיון דהוא משודך של בתו כס' המהר"ש יפה הנ"ל מ"מ כיון דיהיב לי' כדי לקדש את בתו בנימוסים כדי לישא אותה אח"כ כדמו"י והרי לא בא לידי כך דכבר גירש אותה בנימוסיהם ולא בא לידי נשואין נתבטלה המתנה למפרע כדאמרינן בש"ס נזיר (דכ"ד ע"א) האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה תמות וקאמר שם הש"ס הטעם דאף דאקני לה בעלה אליבא דרבנן מ"מ כי אקני לה במלתא דצריך לה וכיון דהפר לה בעלה ולא צריכא לי' לא אקני לה. ולעיל (דכ"א ע"ב) קאמר הש"ס דקיי"ל דבעל מיגז גייז מכאן ולהבא ומש"ה אם שלה היתה הבהמה תמות כיון דאינו עוקר הנזירות למפרע ואפ"ה אם שלו היתה הבהמה תצא לחולין דאדעתא דהכי לא נתן לה. ועיין מזה בתוס' סוטה (ד"ו ע"ב) ד"ה כי. והחילוק בין שלו היתה או שלה נ"ל עפי"ד הש"ס ב"ק (דק"ו ע"ב) דפריך גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין וחטאת שמתו בעלי' נימא אדעתא דהכי לא אקדיש ועפי"מ שביאר הדבר היטב הנתיבות בסי' ר"ל דאף בדבר שנעשה מכאן ולהבא מ"מ אם לא נשתמש במקח עדיין ול"ש לומר ג"כ נסתפחה שדהו אם נולד דבר מום אח"כ אמרינן אדעתא דהכי לא הקנה וא"כ ה"נ דלא הי' ראוי עדיין להקריב קרבנות עד תשלום ימי הנזירות ולא נשתמשה עדיין במקח ואם נולד דבר שהפר לה בעלה וא"צ כפרה אף דבעל מיגז גייז מ"מ שפיר אמרינן דאדעתא דהכי לא הקנה לה הקרבנות ואינם שלה ולא חל עליהם ההקדש. אבל אם שלה היתה הבהמה ל"א אדעתא דהכי לא אקדשה דהא הש"ס בב"ק הנ"ל פריך אכל חטאת שמתו בעלי' נימא אדעתא דהכי לא אקדשה ומשני דהלכתא גמירי לה וא"כ מאי בכך דהפר לה בעלה מ"מ בחטאת גלי רחמנא דל"א אדעתא דהכי לא אקדיש. אבל אם שלו היתה דהוא אינו מחויב להקדיש לרבנן רק דאקני לה בתורת מתנה ובמתנה אמרינן דאדעתא דהכי לא נתן מתנה וא"כ ה"נ בנ"ד אף אם נימא דאבי' נתן לו הטבעת במתנה כדי לקדשה בנימוסיהם מ"מ כיון דלא נשתמש עדיין במקח דעיקר ההנאה היא הנשואין שאח"כ שתדור אתו כאיש ואשתו ולא הי' ראוי ליהנות עדיין במקח קודם החופה והקידושין כדמו"י וכיון דנולד דבר שלא בא לידי כך ונתבטלו הקידושין הנימוסיים ע"י גט מקודם החופה נתבטלה המתנה למפרע כמבואר היטב בנתיבות הנ"ל ודמיא ג"כ להא דכתובות (דמ"ז) בתוס' שם לענין נדוניא דלא נתן אלא ע"ד שתהנה בתו וכיון דנתבטלה המתנה למפרע נתבטלו ג"כ הקידושין דנמצא דקידשה בדבר שא"ש:

ועפי"מ שהסברתי ס' הש"ס נזיר הנ"ל י"ל קושיית התוס' סוטה (ד"ו ע"ב) ד"ה כי שהקשו אמאי אם באו לה עדים דנטמאה מנחתה נשרפת הא כיון דהמנחה הוא של הבעל דמיא להא דנזיר דאם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר אף דבעל מיגז גייז ומעיקרא בר מיקדש הוא עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דהנה בש"ס ב"ק הנ"ל פריך רק מחטאת שמתו בעלי' נימא אדעתא דהכי וכו' ולא פריך מכל הקרבנות או מנחות שנפסלו בעזרה נימא אדעתא דהכי וכו'. והנה מקרבנות שנשחטו בעזרה לק"מ דא"א לומר דיצאו לחולין דהא נאסרו בלא"ה משום חשנב"ע ומקרבנות שנפל בהם מום ג"כ ל"ק כיון דאפשר בפדיון ל"ש לומר אדעתא דהכי וכו'. אבל ממנחות שנפסלו בעזרה שפיר קשיא. אך צ"ל כמו דלא קאמר הש"ס רק ביבמה שנפלה מן האירוסין אבל מן הנשואין לא פריך דבע"כ הי' מוכרח להכניס א"ע בספק דאל"כ אסור לבוא עלי' משום איסור פנוי' וא"כ ה"נ במנחות שנפסלו אחר שקדשו בכלי ובאו לעזרה דמתחיל איסור להכניס לעזרה היכא דעביד קצת עבודה כגון קידוש כלי כמ"ש התוס' ב"ב (דפ"א ע"ב) ועוד כמה מקומות ע"ש א"כ א"א לומר אדעתא דהכי לא קידש דהא בע"כ מוכרח להכניס א"ע בספק דאל"כ הי' אסור לו להכניסה לעזרה ולקדשה בכלי ודעת שכינה איכא שלא להכניס חולין לעזרה ולעשות דרך עבודה ולכך לא פריך רק מחטאת שמתו בעלי' דלא היתה עדיין בעזרה וא"כ ל"ק קושיית התוס' סוטה הנ"ל דשם דהמנחה כבר נתקדשה בכלי אף אם שלו היתה המנחה אינה יוצאת לחולין דעיקר הטעם בנזיר הוא רק משום דאדעתא דהכי וכו' ובמנחה אחר קידוש כלי ל"ש זאת:

ובמה שאמרנו דבכל פסול שאירע קודם שבא לעזרה ואין לו תקנה אמרינן אדעתא דהכי וכו' י"ל בזה דברי הש"ס גיטין (דכ"ח ע"ב) גבי השולח חטאתו ממדה"י דמקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ומוקי לה הש"ס בחטאת העוף וקאמר דאי אשמעינן תרומה משום דזימנין דלא אפשר אבל חטאת הו"א מספיקא לא ליעול חולין לעזרה ע"ש. והדבר תמוה מה חולין בעזרה שייך כאן הא בעידן דאקדשה שפיר אקדשה ואח"כ מתו הבעלים שייך רק איסור חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלא ולא משום חולין בעזרה. ולפי הנ"ל ניחא דהנה השעה"מ פ"ד מה' פסה"מ הקשה מכאן ע"ד הי"מ שהביא רש"י בנזיר (דכ"א ע"ב) דבחטאת העוף לא גמרינן הלכתא דבמיתה וא"כ בכאן דמוקי הש"ס בחטאת העוף מה איסור יש כאן אם מתו בעלי'. אך נ"ל דנחזי אנן אם לא היתה הלל"מ דחטאות המתות מ"מ פשיטא דחטאת שמתו בעלי' או שנתכפרו באחרת דא"א להקריבה דהא חטאת אינה באה בנדבה רק לכפרה וכיון דנתכפרו הבעלים או מתו דשוב אין כפרה למתים וודאי א"א להקריב החטאת. אלא אי לאו הלל"מ הו"א דתרעה עד שתסתאב ויפלו דמי' לנדבה כדקיי"ל דמותר חטאות הוא לנדבה. אבל כ"ז בחטאת בהמה אבל עוף דאין לו פדיון ולית בי' תקנתא דרעי' ולהקריב היא גופא עולה א"א כיון דנתקדשה לחטאת א"א לשנות מחטאת לעולה וא"כ לא הי' לחטאת העוף שום תקנה בעולם אלא למיתה. אלא דכאן שוב תקשי קו' הש"ס ב"ק הא אדעתא דהכי לא אקדשה כיון דנפסלה קודם שבא לעזרה ולית לה תקנתא ול"ש תירוץ הש"ס שם חטאת שמתו בעלי' הלכתא גמירי לה דהא בחטאת העוף ליכא הלכה כמ"ש הי"מ שברש"י הנ"ל ולכך שפיר קאמר הש"ס בגיטין דהאיסור משום חשנב"ע ולא משום חטאות המתות כשיטת הי"מ הנ"ל ואדרבא מכאן ראי' לדבריהם דבעוף ליכא הלכתא אלא דאמרינן אדעתא דהכי לא אקדשה ונעשית חולין למפרע והי"מ שם בנזיר שפיר קאמרי על הא דקאמר שם הש"ס דאם שלה היתה הבהמה תמות ע"ז קאמרי דרק בבהמה אמרינן דמתה אבל בעוף כה"ג הוי אמרינן אדעתא דהכי וכו' והיתה יוצאת לחולין:

הדרן להנ"ל דבנ"ד שפיר י"ל ג"כ דאדעתא דהכי לא נתן אבי' הטבעת במתנה כמש"ל וגם בגוף החשש שלעיל דהוי כמדברים בעסקי קידושין אף דלא אמר כלום נ"ל לפי"מ שהביא המל"מ דברי תשו' הרשב"א סי' תקנ"ח בשידוכין ונתן ולא אמר אין זה כמדבר עמה על עסקי קידושי' כיון דהמנהג דמסבלי והדר מקדשי מסתמא לא שינה ממנהג מקומו עיי"ש פ"ג מה"א ה"ח וא"כ ה"נ כיון דהמנהג שם דעושים קודם הנשואין החוקיים ואח"כ החופה והקידושין כדמו"י א"כ בשלמא אם הי' אומר בפירוש לשון קידושין הא"מ לי אף דידעינן כוונתו רק לנשואין החוקיים מ"מ כיון דאמר בפירוש לשון קידושין לא אזלינן בתר כוונתו דדברים שבלב אינם דברים אבל אם ל"א כלום נהי דבעלמא מהני עסוקים בקידושין היינו משום דעי"ז ידעינן כוונתו דנתן לשם קידושין ובכוונה לחוד עם הנתינה סגי כיון דהכל יודעין כוונתו ע"י שדיבר מקודם בע"ק. אבל כאן דלא אמר כלום נהי דבאו לעשות הנשואין החוקיים ונתן לה אח"כ הטבעת מ"מ אמרינן דמסתמא לא שינה ממנהג מקומו והכוונה היתה רק על הנשואין החוקיים שיהי' להם תוקף עפ"י דינא דמלכותא אבל הקידושין שעפ"י התורה יעשה אח"כ כנהוג וליכא לא כוונה של קידושין גמורין ולא דיבור כנ"ל ולא דמי להא דהריב"ש שהבאתי למעלה דשם דרוב האנוסים הי' משמרים ג"כ דת ישראל כל היכא דאפשר להו ולא עבדי רק לתיאבון שפיר כיון דלא אפשר להו לעשות אח"כ חופה וקידושין כנהוג אמרינן מסתמא כיוון בנתינת הטבעת לפני העדים לשם קידושין כיון דנתקבצו לקידושין ע"ש:

ועוד י"ל דהא מבואר בש"ס קידושין (ד"ו) ובש"ע סי' כ"ז ס"ג דבאמר לשונות המסופקין אף בדיבר עמה על עסקי קידושין לא הוי רק ספק קידושין וגרע מנתן בשתיקה דכיון דדיבר לשון מסופק אמרינן דילמא חזר בו מעניני הקידושין ודעתו לכוונה אחרת ע"ש. ה"נ כיון דלא נתן בשתיקה רק אמר איזו דברים רק דהעדים לא שמעו מה שאמר. וגם היא לא שמעה מה שאמר. א"כ אדרבא דילמא אמר איזו דיבורים להיפוך מקידושין ולבטל הקידושין או איזו דברי שחוק בעלמא כאשר הוכיח סופו על תחלתו שברח תיכף. וכאשר אמרה הכלה שגם בשעת מעשה לא אמר דבר רק הי' משחק. ואולי אמר דיבורים של שחוק. וא"כ כיון דהעדים אין יכולין להעיד בבירור אם כיוון לקידושין הוי כמקדש בל"ע. כיון דלא שמעו מה שאמר אז. ודילמא אמר דיבורים לבטל הקידושין. הוי ספק להעדים עצמם. דכתב הב"ש בסי' ל' סק"ט בשם הג"א דל"ה קידושין כלל. ועיין בקהלת יעקב להגאון מליסא שם דכתב דתלוי אם העדים היו יכולים אז לידע ולא ידעו אז הוי כחצי דבר וה"נ היו יכולים לשמוע אם הי' מטים אזנם אל דבריו והוי כספק קרוב לה דלדעת הג"א הנ"ל ל"ה קידושין כלל. ועיין בישויע"ק שם ובתשו' נוב"י. ואף לדעת הסוברים דהוי ספק קידושין וצריכה גט מ"מ בנ"ד איכא למימר טעמא לשבח דלא ליהוי קידושין. דהנה כבר הקשו הכל לדעת הרמ"א דפסק בסי' נ' ס"א כהמרדכי דכל ספק קידושין צריכה להחזיר הכסף קידושין א"כ במאי מתקדשה כיון דצריכה להחזיר הכסף. ועיין בישויע"ק אה"ע סי' כ"ז שהביא לתרץ דהוי כמתנה ע"מ להחזיר. אבל איני מבין דבריו דבמתנה ע"מ להחזיר יודעת מתחלה דצריכה להחזיר ונחתא אדעתא דהכי אבל בקידושי ספק דהיא סברה דתתקדש בוודאי והכסף יהי' שלה לגמרי, ולא תהי' צריכה להחזיר לעולם דקיי"ל קידושין לטיבועין ניתנו ועכשיו שאנו אומרים דל"ה רק ספק קידושין וצריכה להחזיר הכסף אדעתא דהכי לא נחתא וכמו בחפץ שאול דאם לא הודיע לה שהיא שאול דאינה מקודשת וכהא דסי' כ"ח ס"ו דאם יודעת סכום הפקדון ונאבד ולא נשתייר רק שו"פ דאינה מקודשת משום דהיא סברה להתקדש בהרבה ואינו אלא מועט וכמ"ש התוס' לענין איה"נ דאף דהאפר שו"פ כיון דהיא סברה דשוה הרבה אינה מקודשת כלל. וכהנה אין מספר.

אך לענ"ד יש ליישב הקושיא בפשיטות דהנה בקצוה"ח בקו"ה כ"א אות ח' חקר בכל ספק ממון דצריך להחזיר ול"מ תפיסה אם קידש בו אשה אם צריכה גט. והוא רוצה שם לומר דכיון דאין לו בממון זכות כלל וצריך להחזירו ול"מ תפיסה כלל. א"כ במאי מקדשה הא לית בי' הנאה של כלום וא"צ גט כלל. אלא שמביא סתירה ע"ז מדברי הרא"ש פ' מרובה ומד' התוס' רי"ד עיי"ש. ולענ"ד נראה להכריע כדברי הרא"ש והתוס' רי"ד דצריכה גט. עפי"ד הש"ס יבמות (דמ"א ע"ב) דמחלק בין קידושי ספק דשתי אחיות דמקרי עולה ליבום כיון דאם יבוא אלי' ויאמר דהא מקדשא לבין איסור דרבנן דאף אם יבוא אלי' אין שומעין לו ע"ש. א"כ ה"נ בשלמא איה"נ בין דאורייתא או דרבנן כיון דלעולם אין לה בהם הנאה של כלום. אבל בקידושי ספק דאף דעתה הב"ד פוסקין דצריכה להחזיר משום דמוקמינן אחזקת מ"ק מ"מ אם יבוא אלי' ויאמר דהי' קידושין טובים. יהי' הב"ד צריכים להחזיר הדין ולהחזיר לה הכסף קידושין. א"כ שפיר צריכה גט מספק. דדילמא יבוא אלי' ויאמר דהכסף שלה ויהי' לה הנאה שלימה בהכסף קידושין:

והנה בש"ס ב"ב בפלוגתא דקידושין לטבועין ניתנו קאמר שם ר"פ הלכתא דהדרא בה איהי קידושין נמי הדרי. ואמימר מסיק דקידושין לא הדרי שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה עיי"ש. והמעיין שם בש"ס בכל הסוגיא יראה דכל הפלוגתא דקידושין לטבועין הוא רק מן האירוסין. ומן הטעם דלא נתן אלא ע"ד שיהנה במקחו כדברי הש"ס כתובות (מ"ז) הנ"ל. אלא דבכסף קידושין מסקינן דלא הדרי משום גזירה הנ"ל. ואמנם בקידושי ספק קיי"ל דגם הקידושין הדרי וכמו שהסביר הישויע"ק בסי' נ' הנ"ל דכאן אדרבא אם נאמר דלא הדרי יאמרו דקידושין וודאין הם ואין תופסין קידושין באחותה ובאמת ל"ה רק קידושי ספק. וקידשין תופסין באחותה עיי"ש. וא"כ מעתה שוב תקשי קושיא הנ"ל אמאי הוי ספק קידושין כלל הא אין לה הנאה של כלום. מאי אמרת אם יבוא אלי' ויאמר דהוי קידושין יהי' צריך להחזיר לה הכסף. ז"א תינח אם הי' נושאה אח"כ בקידושין וודאי. אבל כאן דגירשה מן האירוסין ולא נתן לה אלא ע"ד לכונסה וקידושין נמי הדרא. א"כ אף אם יאמר אלי' דהוי וודאי קידושין. מ"מ לא יאמרו הב"ד להחזיר לה הכסף קידושין כיון דנתגרשה מן האירוסין. ומשום גזירה דשלא יאמרו קידושין תופסין באחותה ליכא בהא. דהא מתחלה בקידושי ספק לא גזרו כמ"ש הישויע"ק הנ"ל. ואף דיבוא אלי' אח"כ ויאמר דהוי קדושין וודאי. מ"מ בהא וודאי לא גזרו רבנן. דמילתא דל"ש הוא שיבוא אלי'. ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן. ושוב הדק"ל אמאי הוי קידושי ספק. הא לית לה הנאה של כלום בכסף הקידושין:

אך צ"ל דהא רק בהדרא בה היא צריכה להחזיר הכסף קידושין. אבל לא בחוזר בו הוא אף להס"ד דהש"ס כמ"ש הישויע"ק בסי' נ' הנ"ל. ובהדרא בה היא בלא"ה לק"מ דהא מ"מ הכסף קידושין הי' אצלה שו"פ. דהא בדידה תליא מילתא דאם היא לא תרצה לחזור בה לא תהא צריכה להחזיר הכסף קידושין. ואי אמרת מחמת ספק מחויבת לחזור דמוקמינן אחזקת מ"ק. ז"א דבהא שוב אמרינן אם יבוא אלי' ויאמר דהוי קידושין וודאין יהי' הכ"ק שלה ולא תהא צריכה להחזיר אם היא לא תחזור מהקידושין. וא"כ כ"ז בעלמא דהבעל נתן לה כ"ק משלו. אבל כאן דאבי הכלה נתן לו הטבעת ע"מ לקדשה קידושין חוקיים. והבעל חזר בו וברח לאמעריקא. א"כ עתה בקידושי ספק דמוקמינן הכסף בחזקת מ"ק שהוא האב. דהא לא נתן אלא לצורך קידושין וא"כ אף אם יבוא אלי' ויאמר דהוי קידושין וודאי. מ"מ אם ירצה האב מחויבת היא להחזיר לו הטבעת. דהאב לא נתן רק ע"מ לעשות נשואין החוקיים. וזה כבר נתבטל בסיבת הבעל. ולאו בדידה תליא מילתא. וא"כ במאי מתקדשה כיון דהטבעת צריכה להחזיר לאב וכמש"ל. ובלא"ה דעת הר"ן פ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דכל ספק קידושין א"צ גט רק מדרבנן דמדאורייתא אוקמינן לה אחזקת פנוי'. ודעת המהרי"ק בשורש קע"א הובא בא"מ סי' נ' דאם ניסת לית עיי"ש. וא"כ בדרבנן אפשר לסמוך על כל הני צדדי היתר. ואמנם לא אמינא דבר ברור בזה דמחמת חומר א"א א"א להקל על סברות ולכן יציע הדבר עוד לפני שני רבנים גדולים בתורה וביראה דהיינו אי הרב הגאון ר' שמואל ענגיל אבד"ק ראדמישלא החונה כעת בקאשוא. או אחי הרב הגאון מו"ה ליבוש באבד אבד"ק פאדוואלאטשיסק או הרב הגאון ר' אברהם יעקב הורוויץ אבד"ק פראבוזנא. ואם שנים מהם יסכימו להתיר העלמה הזאת בלי גט. גם אנכי מצטרפינא בהדיו'. ואם לאו דברי כאין. ולא דרינא בזה אף שיבא מכשורי והשי"ת יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות:

ובדברי הישויע"ק שהבאתי לעיל שמתרץ דהוי כמתנה ע"מ להחזיר יש לתמוה עוד יותר דהא עיקר הטעם דמתנה ע"מ להחזיר מהני מה"ת משום דקודם שמחזיר הוא שלו לגמרי ויכול להשתמש בו וא"כ כ"ז בוודאי קידושין אבל בס"ק דאף אם נתן מתנה גמורה צריכה להחזיר משום דמוקמינן אחזקת מ"ק ואסורה להשתמש בו אף רגע אחד דגזילה הוא בידה מכ"ש במתנה ע"מ להחזיר דחזקת מ"ק דידי' אלים עוד יותר דמעיקרא היתה שלו וגם סופה להחזיר. וא"כ לא חל המתנה אף רגע אחת ובמאי מתקדשא. וצריך רק לתירוצי הנ"ל. דאם יבוא אלי' ויברר שהיו קידושין וודאי יהי' מחויב להחזיר. וא"כ שפיר הקשיתי כיון דנתבטלו הקדושין ע"י גט מהאירוסין וצריכה להחזיר כס' המרדכי הנ"ל. א"כ אף אם יבוא אלי' וכו' במאי מתקדשא הא בשעה שהי' בידה לא היתה יכולה להשתמש ולהנות בו דכ"ז שלא בא אלי' וכו' והוא ספק אצלנו מוקמינן בחזקת מ"ק והוי גזל אם תשתמש. ולא היתה יכולה להנות אף בשו"פ וצריכה להחזיר לו תיכף הכסף קידושין. וא"כ אף אם יבוא אלי' אח"כ וכו' נהי דמתברר דהיתה מתחלה שלה. אבל הא לא הי' שלה לגמרי דהא צריכה להחזיר ע"י החזרה מהקידושין כס' המרדכי הנ"ל. דבכה"ג לאו לטבועין ניתנו וגזירה דשמא יאמרו קדושין תופסין וכו' ג"כ ל"ש בהא דמילתא דל"ש היא שיבוא אלי' וכו' וא"כ אף אם יבוא אלי' וכו' לא יהי' צריך להחזיר לה מה שפסקו הב"ד להחזיר לו. וא"כ במאי מתקדשא אף ס"ק כיון דליכא הנאה. וצריך לומר רק כמש"ל דכיון דהחזרה מהקידושין בדידה תליא. א"כ בידה ליהנות מהטבעת שלא תחזור בה מהקידושין. וא"כ אף הוא יחזור וירצה לגרשה מ"מ כיון דהחזרה אינה באה מצידה אז אם יבוא אלי' ויאמר דהוי קידושין יהי' צריך להחזיר לה הטבעת דבחוזר בו הוא לכ"ע קידושין לטבועין ניתנו כמש"ל ולכך הוי ס"ק וא"כ כ"ז היכא דתליא בדידה אבל כאן דהטבעת של אבי' ואם הוא אינו רוצה עוד בהקידושין ע"י סיבת הבעל שברח מחויבת להחזיר לו הטבעת ואף אם יבוא אלי' א"צ להחזיר לה וא"כ אין כאן ס"ק כלל ודוק בכ"ז כי הוא ענין עמוק. אכפול דברי שאינני מסכים בשום אופן להתיר רק אם יסכימו שנים מהשלשה רבנים הנ"ל בזה:

והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

בש"ה. אחר זמן מה הי' לי סיבה שחזרתי מהיתר הנ"ל והודעתי תיכף להשואל הנ"ל שאני חוזר מהיתר הנ"ל וכן הודעתי להרב אב"ד דשם שלא יתלו בי שום דבר כי אנכי אינני למנה מן המתירים ונהניתי שמכתבי שחזרתי בי הגיע לשם טרם שנעשה מעשה והי' לי אח"כ עוה"פ מכתב מהשואל הנ"ל והפציר בי להסכים להיתר ולא רציתי:

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה