אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן סא

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן סא

סימן ס

שלום אשיב לכבוד ש"ב הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי, מגזע יוחסין כש"ת מו"ה מרדכי ארי' נ"י אבד"ק גאלאגורי יצ"ו:

מכתבו עם הגב"ע של הקידושין לנכון הגיעני. והנה לכאורה כיון דלפי דברי כל העדים והמקדש והמתקדשת לקח אצבעה בחוזק בע"כ ותחב עלי' הטבעת. הרי זה הדין המבואר בסי' מ"ב ברמ"א ס"א בשם הגמ"ר דאם לא דיבר עמה מתחלה מהקידושין אף שלא זרקה הקידושין אינה מקודשת. וכמ"ש שם הב"ש סק"ג דעיקר תלוי אם הי' מתחלה ברצון. עיי"ש. אלא דמדברי הח"מ שם בסק"ב משמע דס"ל דלאו דוקא הוא מ"ש הגמ"ר והרמ"א הואיל ודיבר עמה תחילה. דאל"כ לא הוי קשיא לי' מדברי הרמ"ה שבסי' כ"ח. ולא הי' צריך לומר שהרמ"ה והגמ"ר פליגי כיון דהגמ"ר איירי בנתרצית מתחלה. והרמ"ה איירי בלא נתרצית מעולם. כמו שתירץ הב"ש בסק"ג הנ"ל באמת. אע"כ משמע דס"ל דלא תליא בהא מידי. ולרווחא דמילתא כתב כן. והעיקר הוא רק כמ"ש הח"מ בסוף דהגמ"ר חש לה לחומרא לדר"ה בקידושין (די"ב) דכיון דבא לידה בתורת קידושין אמרינן אי לא ניחא לה לישדינהו עיי"ש. וא"כ אף אם לא דיבר עמה מתחלה נמי. אך באמת אין נראה לפרש כן דברי הח"מ. דאם נאמר דזה כוונתו. וודאי הי' דברי הב"ש נכונים יותר. דלמה לנו לעשות מחלוקת בין הרמ"ה והגמ"ר. כיון דבהגמ"ר גופי' מפורש הואיל ודיבר עמה מתחלה מנ"ל לומר דלאו דווקא הוא ולומר שחולק עם הרמ"ה. וכ"כ ג"כ הישויע"ק בסי' מ"ב סק"ג בפיה"ק. ואמנם כוונת הח"מ הוא כמ"ש המגיה בט"ז סי' ל' סק"ב דכיון דזרק לה קידושין בתורת קידושין והיא שתקה ולא אמרה כלום. זה עדיף מדיבר עמה מתחלה מהקידושין דכיון דשתקה מתחלה ועד סוף הוי כהודאה עיי"ש. ולכך הוכרח לומר דהרמ"ה חולק עם הגמ"ר. אבל היכא דתחב באצבעה בחוזק ובע"כ. אז וודאי פשיטא דאם לא דיבר עמה מתחלה מקידושין ולא נתרצית מעולם. לית מאן דפליג על הב"ש דאין כאן חשש כלל. אף דלא השליכה אח"כ. ובפרט דבלא"ה כתב הח"ס באה"ע תשו' פ"ד דנראין יותר דברי הב"ש מדברי המגיה הנ"ל. ואמנם בנ"ד א"צ לכל זה. כיון דעיקר הטעם של הח"מ והמגיה והב"ח שם בסי' כ"ח והט"ז דפירשו דברי הרמ"ה דווקא בהשליכה. הוא משום דאל"כ הוי הוכחה מעליא דנתרצית. דאל"כ למה החזיקה בשל אחרים בחנם. אבל כאן דלקח תיכף הטבעת מאצבעה והחזירה להנער ששאל ממנה, נהי דהיא לא השליכתה רק הוא בעצמו לקח תיכף בחזרה ממנה. מ"מ הוכחה ג"כ ליכא דנתרצית דהא לא החזיקה כלל בשל אחרים. וא"כ כיון דלא נתרצית מעולם והוכחה בסוף ג"כ ליכא. נראה ברור דאין כאן חשש כלל. דעיקר כתב שם המגיה הנ"ל משום דאינה נחשדת ליקח בגזילה. וכאן לא הי' עוד פנאי לומר למה החזיקה בשל אחרים. כיון דתיכף לקח ממנה בחזרה:

וגם יש כאן היתר מצד שהטבעת הי' שאול דאף לדעת הרא"ש בסי' כ"ח סי"ט דהוי קידושין ודאי כששאל ע"מ לקדש. היינו משום דניחא לי' לאינש ליעבד מצוה בממוני' לכך אמרינן אומדנא דודאי נתן לשם מתנה. אבל כאן דאדרבא איסורא עביד דקידש בלא שידוכין כמבואר בסי' כ"ו ס"ד. וגם בע"כ ושלא מדעת אבי' בכה"ג וודאי ל"ש ניחא לי' וכו' וגם בלא"ה נ"ל לומר דבכאן ל"ש ס' הרא"ש. דהנה כבר ידוע מה שהקשו הט"ז באו"ח סי' י"ד והמג"א בסי' תרנ"ח. דאמאי בקידושין ובציצית אמרינן דמהני שאלה. משום דודאי נתן לו במתנה עמ"ל. ואמאי באתרוג קיי"ל בסי' תרנ"ח דאינו יוצא ביוט"ר בשאול עיי"ש. ונ"ל ליישב דלכאורה יש להבין מאי מהני אומדנא דאלו הוי ידע דלא מהני שאלה הי' נותן לו במתנה עמ"ל. מ"מ עכשיו שניהם לשאלה נתכוונו ולא נתכוון לקנות ובקנין בעינן כוונה:

אך בנתיבות סי' קצ"ו סק"ד התעורר ג"כ בכה"ג על הא דאמרינן נעשה כאומר לכשתגנוב וכו' תהי' פרתי קנוי' לך. ועיי"ש שכתב דאף אם נאמר דמהני אומדנא שיהי' דעת מקנה אבל לדעת קינה וודאי לא מהני אומדנא. עיי"ש סברתו. (ועיין בנתיבות סי' ר' סוס"ק י"ד דדבריו נראין סותרין לזה עיי"ש). ותירץ הנתיבות דקונה בחצר. ובחצר לא בעינן כוונת קנין דחצר קונה שלא מדעתו עיי"ש. וא"כ ה"נ כשלוקח הטבעת בידו. ידו קונה לו מטעם חצירו כמ"ש הנתיבות בסי' קצ"ח סק"ג. ול"ב כוונת קנין:

והנה בפנ"י ב"מ (די"א ע"א) ד"ה בגמרא כתב דהא דבחצר ל"ב כוונה. היינו היכא דהחצר הוא מטעם שליחות והשליח א"צ דעת בעלים, אבל היכא דמשום ידה איתרבי בעינן כוונת קנין כמו בכל הקנינים עיי"ש. וכ"כ ג"כ בנתיבות סי' ר' סקט"ו עיי"ש. וידוע דברי הרשב"א בקידושין (דכ"ג ע"ב) ד"ה הא בשם הראב"ד דמש"ה במקנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה רבו. משום דהעבד ידו כיד רבו לזכות ולא לחובה. א"כ כיון דמקנה להעבד תיכף קנה רבו. והתנאי שמתנה עם העבד לא הוי כמתנה עם רבו. דלחובה אין ידו כיד רבו. לכך התנאי בטל ומעשה קיים. עיי"ש. ונראה דלדבריו גם בחצר דינא הכי. היכא דמשום שליחות איתרבאי. כיון דרק לזכותו הוי שליח ולא לחובתו כדאיתא בב"מ (די"א). א"כ היכא דמונח דבר בחצירו שלא מדעתו מאי דהקנה לו אחר ע"מ להחזיר. דינא הוא כמו בעבד לדעת הראב"ד דהתנאי בטל והמעשה קיים. ופשיטא דהאומדנא בשואל ע"מ לקדש הוא רק למתנה ע"מ להחזיר. דאז לית לי' פסידא ואמרינן ניחא לי' לאינש וכו', אבל היכא דלא יחזור לו דאיכא הפסד ממון ל"א ניחא לי' לאינש וכו'. כמ"ש באו"ח סי' י"ד ובמג"א שם. ועיין בתשו' ש"א או"ח סי' ב'. וא"כ תקשי כיון דליכא כאן כוונת קנין. ול"מ רק מטעם חצר ומטעם שליחות. א"כ לא יהי' צריך להחזיר לד' הראב"ד הנ"ל דבכה"ג התנאי בטל והמעשה קיים. וא"כ בטלה האומדנא לגמרי. דאדעתא דהכי וודאי לא הקנה ואמאי מקודשת. אך צ"ל דהרא"ש ס"ל דמתנה עמ"ל ל"מ משום תנאי רק משום קנין לשעה. דלא הוקנה לו רק לזמן מועט עד שיחזיר לו. כמ"ש הקצוה"ח בסי' רמ"א בשם ר' אביגדור הכהן. וא"כ החצר אינו קונה לו רק לשעה ול"ש בזה ס' הראב"ד הנ"ל. אבל א"כ תקשי דא"כ יהיו דברי הרא"ש סותרין זא"ז למ"ש בפ' לולב הגזול לענין אתרוג הובא בקצוה"ח הנ"ל דל"מ משום מתנה לזמן רק משום תנאי ולכך בעינן קנין בחזרה עיי"ש. ושוב תקשי כנ"ל. אך נלע"ד להשוות הדיעות שבקצוה"ח הנ"ל. דהנה וודאי יש סברא מעליא לומר כמ"ש הקצוה"ח בשם ר"א הכהן. דמתנה עמ"ל הוי קנין לזמן. אך דהרא"ש ס"ל דקנין לזמן הוי כמו שותפות. דמה לי אם הם שותפים לחצאין. או שהם שותפים בזמן. דבזמן זה הוא שלו. ובזמן אחר של חבירו. וכיון דקיי"ל בב"ב (דקל"א ע"ב) דאתרוג של שותפין אין יוצאין בו וכמ"ש הרשב"ם שם בד"ה ואם לאו. דהיכא דכתב לכם בעינן שיהי' כולו שלו. לא מהני ג"כ אם בזמן אחר הוא של חבירו. ולכך הוצרך הרא"ש לומר באתרוג דהוא משום תנאי:

וא"כ מעתה נכון הכל שפיר בס"ד. דמש"ה רק בקידושין ובציצית כתב הרא"ש דמהני שאלה משום אומדנא. דבקידושין לא איכפת לן בשותפות דפשיטא דשותף יכול לקדש בחלקו. וכן בציצית דקיי"ל באו"ח סי' י"ד הנ"ל ס"ה דטלית של שותפין חייבת בציצית דכתיב על בגדיהם. שפיר כתב הרא"ש דמהני אומדנא דאלו ידע הי' נותן לו במתנה עמ"ל. דהיינו מתנה לזמן דמהני היכא דמהני שותפות. ושפיר קונה לו ידו וחצירו אף בלא כוונת קנין משום שליחות כנ"ל. אבל לענין אתרוג דל"מ שותפות וא"כ גם קנין לזמן ל"מ. ולא מהני מעמ"ל באתרוג רק בתורת תנאי כמ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול הנ"ל. א"כ כ"ז כשמקנה לו בפירוש במתנה עמ"ל דאיכא כוונת קנין. אבל בשואל מחבירו דאף אם איכא אומדנא מ"מ ליכא כוונת קנין מאי אמרת דחצירו יהי' קונה לו בלא כוונת קנין. ז"א דלזה צריך לבוא רק משום שליחות והכא דהוא נותן על תנאי ל"מ בשליחות כמו בעבד לסברת הראב"ד דלחובתו אין החצר שליח ויהי' התנאי בטל והמעשה קיים ולא יהי' צריך להחזיר וא"כ בטלה האומדנא לגמרי. דאדעתא דהכי וודאי לא ניחא לי' כמש"ל. ומיושב שפיר קושית הט"ז והמג"א הנ"ל:

וא"כ מעתה י"ל בנ"ד ג"כ כיון דצריך לבוא רק מכח קנין חצר א"כ כ"ז בשואל מתחלה ע"מ לקדש דמשום אומדנא אמרינן דתחלת הנתינה הי' משום מתנה עמ"ל. אבל כאן דלא הודיע כלל להמשאיל שרוצה לקדש. אלא דעיקר החשש הוא כיון דראתה אח"כ שמקדש בטבעת הזאת נימא דאיכא אז אומדנא. ז"א כיון דכבר בא לידו בתורת שאלה. ידוע דברי הט"ז בחו"מ סי' קפ"ט בשם הרשב"ם דחצר הנפקד אינו קונה לו דכל מקום שהוא ברשות המפקיד הוא עיי"ש. וה"נ כה"ג. ולכך י"ל דבנ"ד גם הרא"ש מודה ובפרט דאיכא ג"כ דעת הבעה"ט הובא בטור סי' כ"ח דל"מ שאלה בקידושין:

ועוד בה שלישי' מה שלפי העדאת העדים לא אמר תיבת לי. הנה מה שחושש כת"ה לדין מרומה שלמדו את העדים לומר שקר זה שייך לומר היכא דאנו רוצין לדון עפ"י עדים מה שבלא עדותן לא היינו עושין כן. אבל כאן ממ"נ אם העדים העידו שקר א"כ הרי פסולים המה ובעינן תחלתן וסופן בכשרות וקיי"ל דאין דשב"ע פחות משנים. וא"כ אין יכולין לאסור אשה שהיא בחזקת פנוי' עפ"י עדים פסולים. ומ"ש כתה"ר הטעם דבאמר הריני נותנו לך בתורת קידושין אמרינן דלא שביק נפשי' ומקדש לאחריני וא"כ גם באמר הרי את וכו' ולא אמר לי נימא ג"כ דוודאי לעצמו כיון אלא בע"כ משום די"ל דהטבעת אינו שלו אלא של האחר. וא"כ כאן דהטבעת הי' שאול כאשר ראו העדים. א"כ הי' יכול לקדש לעצמו ג"כ ואמרינן לא שביק וכו' עכת"ד, ודבריו אינם מובנים לי. וכי ליכא שום טעם אחר לומר שלא הי' יכול לקדשה לעצמו רק משום שאין לו טבעת לקדשה. וכי לא יוכל להיות דלדידי' לא היתה רוצית להתקדש רק לאחר. או שהוא לא רצה לקדשה לעצמו. שלא נשאה חן בעיניו וכדומה ומש"ה קידשה לצורך אחר. ואי משום דהיא לא השאילה הטבעת רק לו. ז"א דהא שאלה ל"מ מידי בקידושין. רק דאמרינן דניחא לי' לאינש ליעביד מצוה בדבר שאין לו הפסד אמרינן דנתן במתנה עמ"ל. א"כ ה"נ אטו בשביל אחר ליכא מצוה. ואי משום דאין השואל רשאי להשאיל וכו'. ז"א כלל דהא עכ"פ ראתה הבתולה המתקדשת והסכימה לתת לידה במתנה עמ"ל. א"כ מאי קפידא שייך כאן אם לקח לצורך עצמו או לצורך אחר. כיון דהטבעת באה ליד אותה הבתולה שהסכימה. וגם מ"ש דהאחר צריך למשוך. ז"א דכיון דהוא שליחו של אותו אחר לקדשה בשבילו א"כ זכות הוא לו. והי' יכול למשוך ג"כ הטבעת מיד המשאיל בשביל המשלח דזכין לאדם וכו'. אלא ברור דכ"ז ליתא ועיקר הטעם דלשון הרי את מקודשת בלא לי אינו לשון טוב וברי. ולא מהני אף אם כיוון לעצמו כמ"ש הח"מ סקי"א משא"כ באומר הריני נותן וכו':

ועוד נ"ל דאף לדעת המחמירין שברמ"א סי' כ"ז ס"ד דגם בלא אמר לי מקודשת. מ"מ בנ"ד מודו. דבע"כ טעמם הוא משום דאיכא הוכחה דלעצמו קידש. חדא משום דלא שביק אינש וכו' כמש"ל. ועוד דאי קידשה בשביל אחר. הי' לו לפרש למי קידש. דמנא אית לו למידע למי קידש. אבל בקידש לעצמו סמך ע"ז שסבור דבוודאי דלעצמו קידש משום דהוא הנותן והאומר מסתמא כיוון לעצמו. ואף דלא הוציא בפיו לפעמים מהני הוכחה. כמו במדברים בעסקי קידושין. א"כ כ"ז היכא דליכא הוכחה דלא כוון לקידושין אבל בנ"ד אדרבא איכא הוכחה דכיוון לשתוק וגם שניהם אומרים כן דלא כיוונו לקידושין. אלא דהנוב"י הובא בפ"ת סי' מ"ב סק"ג כתב דמה"ט ל"מ מה שאומרים שכוונו לשתוק משום דדברים שבלב אינם דברים. וא"כ כאן בלא אמר לי ממ"נ אינה מקודשת. אי אזלינן בתר דברים שבלב הרי לא כוונו לקידושין. ואי אזלינן אחר מה שהוציא בפיו. הרי לא אמר לי. ובפרט האיך נאמר דאיכא הוכחה דלעצמו כיוון. אדרבה הא איכא הוכחה דלא כיוון לקידושין כלל. וגם יש להסביר עוד ביותר. עפי"ד הפנ"י בפ' השולח דמש"ה דברים שבלב אינם דברים. דלא אתי מחשבה ומבטל דיבור. וא"כ כאן אדרבא דדיבור ליכא דבפיו לא הוציא שקידשה לו. אלא דנאמר דאיכא הוכחה דמחשבתו היתה לעצמו. א"כ הרי הוא אומר דמחשבתו הי' רק לשתוק. א"כ אתי מחשבה ומבטל מחשבה כנ"ל:

ומה שחושש כת"ה לקלא שיצא הקול שנתקדשה. ואף דבעינן דהוחזק הקול בב"ד כמבואר בסי' מ"ו. ע"ז כתב כת"ה דמה שקרא לפניו אחד מאנשי הכפר. ואמר לו ששמע מהעדים פו"פ שנתקדשה. והעדים לא רצו לבוא. זה הוי כאומר ששמע מפו"פ והלכו להם למדה"י. ומבואר בש"ס גיטין (דפ"ט) ובש"ע סי' מ"ו דזה הוי כהגיע לדבר ברור. הנה מלבד מה שאינו נ"ל דזה הוי כהלכו למדה"י. דהרי כתה"ר הי' עסוק בזה ומשתדל שיבואו להעיד כאשר הוכיח סופו על תחלתו שהעידו לפניו. א"כ לא הוחזק הקול עדיין בהחלט דהא הי' עומד בכל יום להתברר. ועוד דהא מבואר שם בס"ב ברמ"א דבעינן דוקא תרי ששמעו מתרי. וכאן לא הי' לפי כת"ה רק אחד ששמע משנים. ועוד והיא העיקר דהא אותו שהעיד לפני כת"ה הי' קול ושוברו עמו. דהא אמר ששמע שקידש בטבעת שאולה. והוי כעובדא דההיא דנפיק עלי' קלא דאיקדשא באציפא דתוחלי דש"ס גיטין. דאמרי עיינו בה רבנן דלית בה ש"פ עיי"ש. ול"מ להני פוסקים דס"ל דבכה"ג ל"מ לקלא אף אם לא נתברר אח"כ שלא הי' ממש בקידושין. ע"ש בב"ש סקי"א ובב"י אריכות מזה. והטעם דזה לא מקרי קול שהוחזק. כיון דתיכף היו מסופקים ואמרו דעיינו רבנן במילתא ואמרי דלית ממש בקידושין. וה"נ בנ"ד. אלא אף לשיטת הפוסקים שם דבעינן דוקא שיתברר אח"כ שכן הוא. מ"מ הא בנ"ד נתברר ג"כ עכשיו לפנינו שאין ממש בקידושין מהני טעמי שכתבתי למעלה. ואזיל לי' החשש שכתב כתה"ר די"א דבזה"ז לא מבטלינן קלא כמ"ש הרמ"א בס"ד עיי"ש. דז"א דבכה"ג לכ"ע מבטלין קלא כמבואר בש"ס שם גבי עובדא דאוצפא דתוחלי. ועיקר הטעם דבזה"ז לא מבטלין קלא הוא רק משום דילמא הוא מאותן המקומות. דבזמן הש"ס לא הי' מבטלין קלא. ובכה"ג דגם בזמן הש"ס לכ"ע מבטלין קלא ליכא עוד חששא. ובפרט דאיכא עוד צדדים להקל. דהא איכא מ"ד דל"ח לקול היכא דלא ראו שמחת אירוסין עיין בח"מ שם סק"ד. ובד"מ פסק דגם בזה"ז מבטלינן קלא. כיון דכל עיקר דחיישינן לקלא הוא רק מדרבנן. ובדרבנן קיי"ל כדברי המיקל. מכל הלין טעמי נ"ל דאם יצטרף אתו עוד רב אחד מפורסם להתיר בנ"ד בלא גט גם אנכי מצטריפנא בהדי' והשי"ת יצילנו משגיאות:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה