אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן ס

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן ס

סימן נט תק"ע.

לכבוד הבחור החריף ובקי מאד נעלה כמר אלעזר נ"י בק"ק סקאהל:

מכתבו במועדו לנכון הגיעני. ע"ד קושיתו בסנהדרין (ד"פ ע"ב) על הא דנסקלין בנשרפין שנתערבו ידונו בסקילה. למ"ד דבעי' קרא כדכתיב ונקטטה יד העדים פטור. דבעינן יד העדים תהי' בראשונה והכא דאין מכירין אותם לא ידעו העדים מי הם לקיים יד העדים תהי' בראשונה כאשר האריך בדבריו:

נלע"ד ליישב קושיתו דהנה הש"ס פריך שם למ"ד מותרה לדבר החמור לא הוה מותרה לדבר הקל אמאי ידונו בסקילה ופרש"י שם ד"ה ש"מ דהו"ל למיפטרי' לגמרי כיון דלא הוי התראה. וקשה הא ידוע קושית התוס' שם ובחולין (די"א ע"ב) דהא כיון דנשרפין רובא נינהו וקיי"ל דגם בד"נ אזלינן בתר רובא אמאי לא ידונו בשריפה ותירצו התוס' בחולין שם דכיון דחייב מיתה בלא"ה לא אזלינן בתר רובא לדונו בחמורה עיי"ש. וא"כ למ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לקל ואתה רוצה לפוטרו לגמרי שוב נימא דניזול בתר רובא ולחיובי' שריפה. אך צ"ל דרש"י דפירש דהקושיא היא דליפטרי' לגמרי ס"ל כהני תירוצים אחרים שכתבו התוס' שם בסנהדרין. אבל להתירוץ הנ"ל שתירצו בחולין דממיתה למיתה לא אזלינן בת"ר. יהי' הקושיא למ"ד מותרה לדבר החמור ל"ה מותרה לקל ניחייבי' שריפה כמש"ל. אך עדיין קשה דהתוס' כאן ולעיל (דמ"ה ע"ב) הקשו דמאי בכך דלא הוי מותרה לדבר הקל הא קיי"ל דאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו. דאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול. ותירצו התוס' שם לעיל דבורח שאני עיי"ש. וצריך להבין הסברא דמ"ש בורח. או שאינו יכול להמיתו מחמת תערובות. אך נ"ל עפי"מ דאיתא בחולין (ד' ק"מ ע"א) דאמר רבינא הבמ"ע בעוף שהרג את הנפש. היכי דמי אי בגמר דינא בר קטלא הוא. אלא קודם גמר דינא ולמאי אי לשילוח בעי לאתויי לבי דינא וקיימי ובערת הרע מקרבך אלא לשחיטה ועיי"ש ברש"י ד"ה בר קטלא וד"ה אלא לשחיטה דמתבאר משם דאחר גמר דין מחויב לסקלו דווקא וקודם גמר דין דאיכא רק חיובא דובערת הרע מקרבך סגי בכל מיתה שיהי' מבוער ע"י מהעולם. והנה אמת שזה שייך רק בעוף או בהמה שרשות בידו לשוחטו לצורכו וכדומה אבל באדם דאסור להורגו עד שיגמור דינו אז ממילא מחויב לדונו באותו מיתה שנגמר דינו לה:

ואמנם הנה מבואר במכות (ד"ה ע"א) ובתוס' סנהדרין (פ"א ע"א) ד"ה ונגמר דמי שנגמר דינו למיתה הוי גברא קטילא וההורגו פטור. וא"כ ממילא כיון דרשות להורגו. הוי דינו כמו עוף הנ"ל שיכול לקיים ובערת הרע מקרבך בכל מיתה שהוא מבוער ע"י מהעולם. וא"כ מובן שפיר תירוצו של התוס' הנ"ל דבורא שאני, דהיינו כיון דנגמר דינו למיתה. א"כ גברא קטילא הוא דהא עומד למיתה דאף שברח מ"מ בכל עת שנמצא אותו נמיתהו א"כ יכולין ג"כ להמיתו במיתה אחרת לקיים ובערת הרע מקרבך דהא אין איסור להורגו דבלא"ה גברא קטילא הוא. אבל בנסקלין שנתערבו בנשרפין דלשורפו א"א דבהא לא אזלינן בתר רובא לכל התירוצים שבתוס' ואם נאמר דבסקילה ג"כ א"א לדונו דמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל. א"כ מוכרח אתה לפוטרו לגמרי משורת הדין וא"א לעולם לדונו במיתה עוד ולאו גברא קטילא הוא וא"כ אין לנו רשות לקיים בו ובערת הרע מקרבך כיון דעפ"י הדין אין אנו יכולים לדונו במיתה שנגמר דינו לה. א"כ בטל גמר דין שלו. כיון דא"א לקיימו לעולם עוד ואינו עומד לקטלא עוד ואין לנו רשות להרוג אדם בלא גמר דין ואינו דומה לבורח דאף אם לא נהרוג אותו עתה מ"מ לא בטל גמר דין דידי'. דבכל עת ובכל מקום שנמצא אותו נדונו במיתה שנתחייב בה וא"כ גברא קטילא הוא ואינו חייב מיתה ההורגו. ולכך נוכל לקיים בו ובערת הרע מקרבך בכל מיתה שהוא מבוער ע"י מהעולם כמו בעוף שהרג את הנפש:

ובזה יש ליישב הא דאיתא בסנהדרין (דע"ת ע"א) דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב משום ובערת הרע מקרבך. שלא בפני ב"ד פטור דהוה עשאי"ל. והקשו הראשונים ממכות (די"ב ע"א) דסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש דאין הורגין אותו עד שיעמוד לפני ב"ד אחר דכתיב עד עמדו לפני העדה וכו' עיין ברמב"ן שם במכות. ולהנ"ל ניחא דבאמת כל היכא דאסור להורגו בלא גמר דין אז גזיה"כ הוא דאין אותו הב"ד שראו שהרג גומרין דינו רק מוכרח לעמוד לפני ב"ד אחר. אבל טריפה שהרג דמדינא ההורג את הטריפה פטור. ונהי דאסור לכתחלה מ"מ משום מצות ובערת הרע מקרבך רשאין להורגו גם בלא גמר דין. ואמנם זה רק בהרג בפני ב"ד דהב"ד יודעין באמת שהוא רוצח ויש מצוה להורגו ולבערו מן העולם. וכיון דבלא"ה הוא טריפה ואין חייבין עליו מיתה. רשאים להורגו גם בלא גמר דין. אבל הרג שלא בפני ב"ד. דאין הב"ד יודעין כלל אם מצוה לבערו מהעולם והעדים אין נאמנים משום דהוי עשאי"ל שוב אסור להורגו אף דטריפה הוא מ"מ איסורא איכא:

ואמנם מעתה הדק"ל מאי פריך מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל. ובע"כ הקושיא היא דכיון דבסקילה א"א לדונו א"כ שוב ניזל בתר רובא וידונו בשריפה כיון דלא הוי ממיתה למיתה כמש"ל. ומאי קושיא הא כיון דבע"כ תדון אותם בשריפה. א"כ גברא בר קטילא הוא ודמי לבורח והדרא קו' התוס' לדוכתה הא יכולין להמיתו בכל מיתה שאתה יכול משום מצות ובערת הרע מקרבך. דכיון דאם לא תדון אותם בסקילה תהי' מוכרח לדונם בשריפה מחמת רובא א"כ עומדים לקטלא ורשאים לבער אותם מהעולם בסקילה ג"כ. וכיון דאיכא מיעוט נסקלים אין לנו לילך בתר רובא לדון בשריפה כיון דב"כ וב"כ יהיו חייבים עכ"פ סקילה. ואנו יכולים לדונם בסקילה משום ובערת הרע מקרבך אין לנו לדונם בחמורה כתירוץ התוס' חולין הנ"ל. ומאי פריך הש"ס מותרה לחמור לא הוי מותרה לקל. אך בע"כ צריך לתרץ כתירוץ הראשון שבתוס' (בדמ"ה ע"ב) הנ"ל ד"ה משום דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפילו בהנך דלא דרשינן דיכולין להמיתו בכל מיתה שאתה יכול. וא"כ מעתה מיושבת קושיתך היטב שהקשית דאיך אפשר לדונן בסקילה הא בעינן קרא כדכתיב שתהי' יד העדים בראשונה דז"א דהאי קרא רק בסקילה הוא דכתיב ואם תרצה לפוטרם מסקילה שוב אתה מוכרח לדון אותם בשריפה מחמת רובא כמש"ל וא"כ שוב גברא בר קטילא הוא ואתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול משום ובערת הרע מקרבך אף דלא אפשר לקיים יד העדים בראשונה מ"מ משום מצות ובערת די בכל מה שהוא מבוער ע"י מהעולם ונסקלין הם מהנך דדרשינן בהן דיכולים להמיתו בכל מיתה שאתה יכול כמבואר בתוס' הנ"ל בריש הדיבור. ודו"ק היטב בכ"ז כי הוא דרך חריף ועמוק בעזה"י וצריך להתבונן בו היטב:

ובפשיטות יש ליישב קושיתו דבחי' הר"ן בסנהדרין שם (ד"פ) הקשה דאף אם אמרת דמותרה לחמור הוה מותרה לקל מ"מ הא לא הוי קרא כדכתיב. דהא מיתה הכתובה בו שריפה היא דרובן נשרפין נינהו. ותירץ דלמ"ד מותרה לחמור הוה מותרה לקל הקלה הוא בכלל החמורה וכחלק ממנה וכאילו מקיימין בו שריפה עיי"ש. וא"כ כיון דמאי דאנו דנין אותן בסקילה לאו משום מצות סקילה הוא רק משום מצות שריפה אלא דיש בכלל מאתים מנה א"כ לא בעי' יד העדים דזה בסקילה הוא דכתיב ולא בשריפה. וכאן אין אנו באין מכח מצות סקילה אלא מכח שריפה. ובפרט לתירוץ השני שבר"ן שם דכי אמרינן דבשאר מיתות דלא כתיב. אין ממיתין אותם אלא במיתה הכתובה בהן היינו במיתה החמורה מהן אבל להשנותן למיתה הקלה יכולין תמיד לשנות היכא דא"א בחמורה רק אם מותרה לחמור לא הוי מותרה לקל אין אנו יכולין לדון אותו בקלה דבלא התראה אין אנו רשאים להרוג אדם. כצ"ל בביאור דבריו עיי"ש. וא"כ השתא דקיי"ל מותרה לחמור הוי מותרה לקל מה דממיתין אותם בסקילה הוא משום דכיון דאין אתה יכול להמיתו במיתה החמורה דנין אותו בכל מיתה ובלבד שלא יהי' חמורה הימנה. א"כ מאי בכך דא"א לקיים יד העדים הא זה רק בסקילה כתיב וכאן אנו חייבין להמיתו בכל מיתה שאתה יכול ובלבד שלא תהי' חמורה משריפה והא בנקטעה יד העדים פטור הוא רק היכא דנתחייב סקילה. וכיון דאמרינן דבעינן קרא כדכתיב. א"כ אינו בר חיוב מיתה כלל דבנקטעה יד העדים לא כתבה בו התורה סקילה כלל ואינו מחויב מיתה כלל שתהא אתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול אבל כאן דרובן נשרפין ונתחייב שריפה רק דאין אתה יכול להמיתו בשריפה מחמת התערובות. עכ"פ אתה יכול להמיתו בסקילה שהיא קלה ממנו לס' הר"ן הנ"ל וז"ב מאד ודו"ק:

ואשר תמה על הכו"פ בסי' ס"ב שכתב לישב קושיתו על הרמב"ם דאין ב"נ מוזהר על אמה"ח של עוף מפסחים ע"ג דקאמר הש"ס שתיקן להוציא מידי אמה"ח והרי הש"ס בחולין מ' מוקי לה בחטאת עוף ותירץ דהרמב"ם מפרש דהתיקון הוא לישראל דע"י אמה"ח הי' לוקה על משהו בשר וגידין ועצמות ומשום תקרובת ושאר איסורים אינו לוקה רק בכזית בשר ותמהת דהא מפורש ברמב"ם פ"ז מה' עכו"ם הט"ו דעל תקרובת לוקין בכ"ש. יפה תמהת וגם בעיני יפלא. ואולי י"ל דהכו"פ לשיטתו בסי' ד' דלפי המסקנא דס"ל לצעורי קמכוון בע"כ הא דע"י מעשה נאסר דשא"ש הוא רק דרבנן. ואמנם ידוע שיטת הרא"ה והר"ן הובא בט"ז סי' ד' דעכ"פ באכילה נאסר לכ"ע מה"ת דנהי דאינו אוסרה אבל עכ"פ לא שרי לה והוי כשאר נבילה. והסברתי הדבר בתשובה אחת דכיון דלענין שחיטה הכל כבעלים דכל השוחט בהמת חבירו ניתרת על ידו וא"צ לביא לשליחות בעלים כמ"ש הרשב"א בחי' חולין (י"ב ע"ב) ד"ה מאן תנא עיי"ש. וא"כ כיון שיש לו זכות באותה בהמה להתירה באכילה מה שהיתה אסורה מקודם אותו הזכות נחשב כשלו ויכול לאוסרה במוזשבי לע"ז וכעין שאמרה הש"ס בנדרים ל"ו לענין פיגול דתלתה תורה במקריב דמי שמקריב ועושה העבודה הוא יכול לחשב ה"נ מי ששוחט ובידו נעשה היתר הבהמה לאכילה יכול לאסרה במחשבו לאכילה אבל לא בהנאה דהיתר הנאה אינו תלוי בו שהוא לא התירה בהנאה וא"כ כיון שאינו יכול לאסור רק מה שהתיר א"כ על תקרובת כזה אינו לוקה רק בכזית כמו בנבילה כמו שהיתה בלי שחיטתו וא"כ שפיר קאמר הכו"פ בחטאת העוף דהוי דשא"ש דמדאורייתא אינו אוסר אף ע"י מעשה וליכא מלקות כלל רק משום דלאכילה יכול לאסרה כמש"ל לשיטת הרא"ה וא"כ תיקן שפיר דמשום זה אינו לוקה רק בכזית כמו בנבילה. כנ"ל לומר בישוב דברי הכו"פ משום חומר הנושא:

ובגוף קושית הכו"פ הנ"ל נ"ל לישב באופן אחר דהנה בחולין (דק"ד ע"א) מביא הש"ס דר"מ ס"ל דאמה"ח אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד דוזבחת מבקרך ומצאנך כתיב סמוך לקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. והנה זה כתיב בקרא דפ' ראה אך בקרא דפ' נח דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דאיירי ג"כ באמה"ח שם אינו מוזכר בקר וצאן. והנה בסנהדרין (דנ"ט ע"א) קאמר הש"ס דכל דבר שנאמר לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וכל שלא נשנית בסיני אף שעד מתן תורה הי' נאסר אף לב"נ מ"מ משניתן תורה ניטלה וניתנה לישראל דווקא עיי"ש ברש"י ד"ה לזה ולזה וא"כ לכאורה קשה כיון דבקרא דב"נ נאסר הכל גם בהמה וחי' ועוף בין טמאה בין טהורה ובקרא דסיני לא נאמר רק בהמה טהורה אליבא דר"מ א"כ קשה ממ"נ אם נאמר דרק בהמה טהורה נישנית בסיני אבל חי' ועוף לא א"כ הי' לנו לומר דחי' ועוף דלא נשנה בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ והי' לנו לומר להיפך דישראל מצווה גם על אבמה"ח דחי' ועוף וב"נ לא. ואם נאמר דנשנה בסיני רק לחידושו לומר דאינו נוהג רק בבקר וצאן א"כ הי' צריך להיות דינו כמו מילה דקאמר הש"ס שם בסנהדרין (נ"ט ע"ב) דלמלתי' הוא דנשנית והוי כאילו לא נשנית בסיני דרק לישראל נאמר ולא לב"נ והול"ל דלר"מ אין ב"נ מצווה על אמה"ח כלל מה שאין הדבר כן ובע"כ צ"ל דר"מ לא ס"ל כריב"ח בסנהדרין שם אלא כקושית הש"ס דאדרבא דבר שלא נשנית בסיני רק לב"נ נאמרה ולא לישראל ולית לי' מי איכא מידי ודבר הנאמר ונשנה לשניהם נאמר ולכך שפיר קאמר ר"מ דישראל אינו מצווה רק על בהמה טהורה בלבד. אבל לב"נ מודה דהכל נאסר מקרא דפ' נח הנ"ל. וא"כ מעתה לדידן דקיי"ל כריב"ח בסנהדרין שם דכל שלא נשנית בסיני רק לישראל נאמר כסתמא דהש"ס שם א"כ מן הדין הי' לנו לומר דחי' ועוף שלא נשנית בסיני לא יהא נאסר רק לישראל ולא לב"נ רק דבחי' מסתבר לי' להרמב"ם דלא קיי"ל בהא כר"מ דהא קיי"ל בחולין (דע"א ודפ"ד) דחי' בכלל בהמה וגם שם בהאי קרא בשר כתיב בכל אות נפשך תאכל בשר וגם בשר חי' בשר מיקרי אבל עוף לא כדמוכח בחולין (דק"ד ע"א) ובתוס' שם ד"ה הא עוף ולכך פסק הרמב"ם דעל עוף אין ב"נ מוזהר כיון דלא נשנית בסיני ולא קשה קושית הכו"פ מש"ס פסחים ע"ג הנ"ל דשם קאזיל הש"ס לפרש סתמא דמתניתין דהשוחט בשבת בחוץ וכו' וקיי"ל סתם מתניתין ר"מ ור"מ הא ס"ל דאדרבא רק לב"נ נאמרה וא"כ ב"נ מצווה גם על אמה"ח של עוף כיון דלא נשנה בסיני ושפיר קאמר דתיקן להוציא מידי אמה"ח כנ"ל נכון:

והנה אין להקשות לדידן נימא אדרבא להיפך כיון דבקרא דסיני כתיב רק בקר וצאן או בשר נימא דלגוילתי' הוא דנשנית כמו במילה לחדש דאינו נוהג רק בבקר וצאן וא"כ ליהוי כמו מילה דאינה נוהגת בב"נ. נלע"ד דלק"מ דבשלמא במילה דכתיב ביום אפילו בשבת א"כ שפיר אמרינן דלעולם לא הי' נשנה כלל משום דאינו נוהג רק בישרא משעת מתן תורה ואילך. והא דנשנה דאתי לחדש דדוחה שבת. ואין לומר דהוי לכתוב זה החידוש בקרא דפ' לך. ז"א דאז לא הי' שייך ליאמר שיהי' דוחה שבת דהא לא נצטוו עדיין על שבת כלל ואדרבא ב"נ ששבת חייב מיתה אבל כאן באמה"ח דנכתב קרא לאחר מתן תורה בבהמה טהורה שפיר אמרינן בבהמה טהורה נאמרה ונשנית כדי שיהי' נוהג בין בישראל בין בב"נ דאין לומר דאינו נוהג רק בישראל והא דנשנית כדי לומר דאינו נוהג רק בבקר וצאן דא"כ הי' לו לכתוב בקרא דפ' נח בקר וצאן ולא לשנות כלל בסיני והוה ידעי' ג"כ דאינו נוהג רק בישראל ורק בבקר וצאן ככל דבר הנאמר ולא נשנה כנ"ל:

ואשר כתב לישב דברי תשו' הרשב"א סי' אלף קס"ד הובא בתשו' מהר"ם מינץ האחרון סי' כ"ה לענין אם קידש א"א ואח"כ גירשה בעלה שאין חלים קידושין הראשונים שתמה עליו המהר"ם מינץ למה לא הביא הרשב"א ש"ס מפורש קידושין (דס"ג) במקדש לאחר שימות בעלה או לאחר שיגרשה דאין הקידושין חלים. וכתבת ליישב דאיירי כשנתבטלו קידושין הראשונים למפרע ע"י אפקעינהו ואפ"ה לא תפסי בה קידושין כ"ז שלא נודע שנפקעו עפי"ד הצ"צ בסי' ס"ט לענין ביצה מס' טריפה דהוי דשיל"מ אחר יב"ח אף דאז איגלאי למפרע דכשירה הי' מ"מ כל זמן שלא נודע לו ההיתר עביד איסורא. ומש"ה גם הכא אין קידושין תופסין בה עכ"ד. באמת אין זה דמיון כלל דהצ"צ קאמר רק דגברא איסורא קעביד. דאיהו מיהא לאיסורא קמכוון. אבל לא שתהא נחשבת כא"א שלא יהי' קידושין תופסין בה. והרי מפורש בש"ס שבועות (דכ"ז ע"ב) גבי שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' דאין שבועה חלה על שבועה ואפ"ה קאמר רבא שם דאם נשאל על הראשונה חלה שני' תחתי' ומביא שם מנדר ב' נזירות והפריש קרבן על הראשונה ואח"כ נשאל על הראשונה דחלה שני' עיי"ש. ועיין בר"ן סוף נדרים במשנה דטמאה אני לך שכתב הר"ן הטעם דמותרת לבעלה משום דאפקעינהו וכו' והרי שם היא מיהא לאיסורא קמכוונה ואף ברצון מבואר שם דלא מהימנא אף דמעלה מעל באשה. אפ"ה כיון דאיגלאי אח"כ למפרע דאינה א"א אינה נאסרת. וכהנה וכהנה אין מספר. וגם בדברי הפמ"ג בשעה"ת בחלק דשיל"מ שהבאת תמיהא קחזינא דדחה ראיית הצ"צ מאשם תלוי ונודע לו שלא חטא. דמה אית לי' למיעבד מה דהוה הוה. ואי בנודע לו קודם זריקה אולי באמת אסור לזרוק עכת"ד הפרמ"ג. והדבר תמוה שהוא משנה מפורשת בכריתות (דכ"ג ע"ב) בהביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא עד שלא נשחט תצא ותרעה בעדר. ואם משנשחט נודע לו ישפך הדם ואם משנזרק הבשר יאכל דכופרה ספיקה והלכה לה עיי"ש. והדבר תמוה מאד על בעל הפמ"ג ז"ל שלפום שעה העלים עין ממשנה זו. ואמנם בגוף דברי תשובת הרשב"א הנ"ל הנה באמת אין זה פלא שמצינו כ"פ בתשו' הראשונים שהשואל שאל דבר שהוא פשוט בש"ס והמשיב השיב לו ג"כ בפשיטות כהלכה ואינו מביא ראיות ע"ז מש"ס כלל משום דהוה מילתא דפשיטא לי'. ואמנם י"ל ג"כ דדבר גדול דיבר הרשב"א ז"ל דלכאורה קשה לפי"ד התוס' קידושין (דס"ג ע"א) ד"ה וידים דלמסקנת הש"ס בכתובות (דנ"ט ע"ב) דשאני קונמות דקדוה"ג נינהו ומפקיעין מידי שעבוד גם על דשלבל"ע חלין. והובא ג"כ ס' זאת בשטמ"ק כתובות (דנ"ט) הנ"ל במקומה ועיין בפנ"י כאן ובהפלאה כתובות (די"א ודנ"ט) עיי"ש וא"כ לפימ"ש הפנ"י כאן לענין מקדש מעוברת. דגם קידושין דינם כקונמות דקדוה"ג נינהו וחלין גם על דשלבל"ע וא"כ גם במקדש לאחר שימות בעלך או לאחר שיגרשך יהא חלין הקידושין. כיון דקידושין חלין על דשלבל"ע. ומ"ש ההפלאה בכתובות נ"ט הנ"ל דמ"מ בעינן עבידי דאתי. אין ס' זו מוכרחת. וגם כתבו התוס' בכ"מ דהיכא דהגוף בעולם עבידי דאתי עיין תוס' ב"ב (ע"ט ע"ב) ד"ה אימר בשם הר"א מפלירא. וכ"כ התוס' ביבמות (צ"ג ע"ב) ד"ה לאחר עיי"ש אך צ"ל עפי"ד הר"ן הידועים בנדרים (ד"ל ע"א) ד"ה ואשה. ע"מ דקאמר הש"ס דאשה כפדאוה אחרים דמי. והא כמו שהוא מקדש אותה על לאחר שיגרשה. ה"נ היא מקדשת עצמה לו על אחר הגירושין. והיא איננה יוצאת מרשותה עיי"ש. ותירץ דבאשה אין אנו דנין מצדה דהיא אינה עושה מעשה הקידושין כלל דכי יקח כתיב. רק דבעינן רצון דידה שתהא מפקרת עצמה לגבי בעלה. ול"מ מה שהיא מתרצית עכשיו על לאח"כ. ומצידו הוי כאינה ברשותו דדילמא לא תסכים אח"כ עיי"ש בדבריו היקרים. וס' זו מוכרחת ג"כ בקידושין (ד"ז ע"א) דפריך ונפשטו קידושין בכולה ומשני הכא דעת אחרת מעכבת וקשה הלא גם הוא לא קידש רק חצי' ואפ"ה אמרינן דגזיה"כ דפשטה בכולה א"כ גם בדידה נימא הכי אע"כ דהוא עביד מעשה קידושין שדינן כהקדש ופשטה בכולה. אבל היא לא עבדה רק מעשה הפקר ובהפקר אין דינו כהקדש שיהי' נפשט בכולה. וא"כ ה"נ נהי דקידושין חלין על דשלבל"ע כמו קונמות אבל הפקר אינו חל בדבר שאינו ברשותו. עיין קצה"ח סי' רי"א סק"ד מה שחולק על תשו' הב"ח עיי"ש. וא"כ כיון דהיא עתה א"א והיא ברשות בעלה אינה יכולה עתה להפקיר עצמה לגבי השני ולהסכים לקידושיו גם לאחר גירושין מהראשון. דהוי דבר שאינו ברשותה שהיא עומדת ברשות בעלה כמ"ש הפנ"י בגיטין (דמ"ג ע"א) סד"ה אמר רב חסדא דכל שהיא ברשות בעלה אין לה יד לקבל קידושין מאחר שאיננה ברשותה עיי"ש והא דכתב הפנ"י דעובר במעי אמו יכול לקדש לשיטת התוס' הנ"ל היינו משום דבעובר לא בעינן דעתה דידה דהוא מקדשה מדעת אביה. ובאבי' י"ל דמודה הר"ן דהקידושין באים גם מכחו משום דכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע דהוא הנותן. וא"כ מעתה נכונים ד' הרשב"א בתשו' הנ"ל דברשב"א מפורש שם דהשאלה היתה בארוסה וארוסה עדיין לא משעבדא לי' כלל לשום דבר לא לתשמיש ולא למע"י ולא לפירות ולא לשום דבר בעולם והחופה צריכה להיות מדעתה דווקא. וא"כ כיון דאיננה ברשות בעלה כלל. הוה ס"ד דיכולה להסכים לקבל קידושין מהשני אף לאחר הגירושין. דנהי דגזיה"כ הוא דאין קידושין תופסין בא"א כדיליף הש"ס מקרא בקידושין (דף ס"ז). מ"מ הקידושין הא באים מצידו והוא יכול לקדש על אחר הגירושין דהא קדוה"ג נינהו כקונמות וחל אף על דשלבל"ע לסברת התוס' והפ"י הנ"ל. מאי אמרת הפקר דידה אינה חל בדבר שאינו ברשותו. ז"א דהארוסה ל"ה אינה ברשותה כמש"ל. דלא משעבדא לי' עדיין כלל. וה"א דהש"ס דקאמר דמקדש לאחר שימות בעלך אינה מקודשת הוא רק בנשואה לא בארוסה. לכך קאמר הרשב"א דאינו כן או משום דל"ס לי' כסברת תוס' כלל דקונמות חלין על דשלבל"ע כמובא בשטמ"ק הנ"ל שהרבה חולקים ע"ז. או די"ל דגם התוס' מודו בקידושין דאינם דומין לקונמות כלל דלא כהפ"י הנ"ל והוא משום דקונמות דהיא איסורא בעלמא ואינו יוצא מרשות לרשות כלל לכך חל על דשלבל"ע. אבל הקדש או קידושי אשה דהוא ענין קנין דבהקדש יוצא מרשות הדיוט לרשות גבוה. ובקידושין יוצאת מרשותה לרשות בעלה לכך ל"מ בדשלבל"ע. דבהקדש בעינן מה ביתו ברשותו וכו' וקידושין דומה להקדש. וכעין זה השיג הפמ"ג על התב"ש בסי' ה' במ"ז ס"ק ז' לענין דשא"ש. דאף דיכול לאסור ע"י מעשה דשא"ש מ"מ להקדיש א"י. והוא ג"כ מטעם שכ' דהקדש הוא ענין קנין וא"י להקנות דשא"ש אף ע"י מעשה. וא"כ טובא אשמעינן הרשב"א בתשובה הנ"ל להוציא מס' הפ"י בקידושין ס"ג הנ"ל שכ' דיכול להקדיש ולקדש עובר במעי אמו משום דהקדש וקידושין חלין אף על דבר שלבל"ע. וא"כ הי' יכול לקדש ג"כ ארוסה על אחר גירושין כמש"ל:

ואמנם לפי"ד הפ"י בגיטין (מ"ג) הנ"ל שהבאתי דבח"ש וחב"ח שנתקדשה אף דליכא מיתה בקידושין הללו רק לאו בעלמא. ובעלמא קידושין תופסין בח"ל הכא כיון דהיא מקודשת לראשון שוב איננה ברשותה לקבל קידושין מיד אחר. אמרתי לתרץ זה כביר קושית התוס' ביבמות (דט"ז ע"א) בד"ה בני צרות על הא דאמר ר"י בני צרות אני מעיד שכשרים לכהונה אף לב"ש. והא בלא"ה לשמואל דס"ל דקידושין תופסין ביבמה א"כ בשעה שקידשה פקעה לה זיקה כמו שומרת יבם שקידש את אחותה עיי"ש. ולס' הפ"י הנ"ל ניחא דלכאורה קשה היאך קאמר דקידושין תופסין ביבמה לשוק כיון דלא הוי רק בלאו. והא מ"מ אינה ברשותה לקבל קידושין דהא זקוקה לייבם לס' הפ"י הנ"ל. אך צ"ל דשמואל ס"ל אין זיקה. דזיקה ל"ה ככנוסה וא"כ נהי דמדאורייתא משעבדא לי' להתיבם דיבמה יבא עלי' בע"כ מ"מ הא קיי"ל דקדוה"ג מפקיעה מידי שיעבוד וא"כ משעה שקידשה השני פקע שיעבודו של היבם ואמנם ר"י לשיטתי' דס"ל בנדרים (דע"ד) לענין הפרת נדרים דיש זיקה וזיקה ככנוסה ולאו שיעבוד בעלמא אית לי' בגווה רק קנין דאשה הקנה לו מהשמים. וא"כ נהי דאין חייבין עלי' מיתה כדקאמר הש"ס שם (דע"ה ע"א) מ"מ לא גרעה מח"ש וחב"ח דלא תפסי בה קידושין אחרים לס' הפ"י הנ"ל וזה תירוץ נכון לקו' התוס' הנ"ל. וגם אליבא דמ"ד אין זיקה יש ליישב דלכאורה י"ל דנהי דהקדש מפקיע מידי שיעבוד מ"מ הא מצינו בבע"ח ובמע"י דקאמר הש"ס בכתובות (נ"ט ע"ב) ובנדרים פ"ו דאמרינן אלמוהו רבנן לשיעבודא דבעל ובע"ח כמ"ש תוס' שם. ומשום דאל"כ כ"א יפקיע חובו. וא"כ ה"נ נימא אלמוהו רבנן לשיעבודא דיבם דאל"כ כל יבמה תפקיע עצמה מהיבם ע"י קידושין. אך צ"ל דכיון דיש תקנה בקידושין דהא היכולת ביד חכמים לכוף את המקדש שיגרש כמו בכל הני דכופין להוציא וא"כ לא הי' צריכין להפקיע קידושין וא"כ כיון דבע"כ הא דלשמואל קידושין תופסין ביבמה לשוק הוא רק משום דהחכמים יכופו אותו לגרש א"כ ממילא לא פקעה עדיין זיקה מהיבמה דהא זקוקה ועומדת עדיין ליבם ע"י שמקדש יהי' מוכרח לגרשה וא"כ עדיין איסור דלא תהי' אשת המת החוצה במקומה עומדת וה"א דהבנים פגומים לכהונה ושפיר אשמעינן ר"י דכשרים לכהונה ולא קשה קושית התוס' הנ"ל:

ואשר הבאת קושית ההפלאה בריש כתובות דהא יוכל לבוא לידי תקלה ע"י אפקעי' אם קיבלה קידושין מאחר דאמרנו דאין קידושין תופסין ולאחר זמן אם נאמר אפקעינהו א"כ חלים הקידושין הראשונים יש ליישב עפי"ד התורת גיטין בסי' קמ"ג סט"ז באה"ד שם מ"ש ולפ"ז נ"ל החילוק פשוט וכו' משא"כ בע"מ שתשמשי אבא וכו' שאין ביד הבעל לבטל הגט ואין בידו שתהי' אשתו אין יכול לגרשה עכשיו כשיתבטל התנאי ותהי' אשתו דהוי כדשלבל"ע גמור כיון דאינו בידו עכת"ד עיי"ש. דמתבאר מדבריו דאף דאח"כ כשנתבטל התנאי איגלאי מילתא למפרע דהיתה אשתו מ"מ כיון שלא הי' הדבר בידו לבטל התנאי שתהי' אשתו אין בידו לגרשה ג"כ דהוי דשלבל"ע וא"כ ה"נ כיון דאין ביד האשה לעשות דבר שתפקיע הקדושין דביד הבעל תליא מילתא א"כ אין בידה לקבל קידושין מאחר אף כשנתגלה אח"כ למפרע שנפקעו הקידושין. דהוי דשלב"ע כיון דלא הי' הדבר בידו. אמת דכבר העירותי בזה שדברי התו"ג הם לכאורה נגד דברי הרמ"א בחו"מ סי' רמ"ח סוף סעיף ז' בראובן שנתן מתנה ללוי על תנאי. ואם יעבור יהי' של שמעון ואח"כ נתן שמעון זכותו ללוי אע"פ שעבר לוי על התנאי זכה מכח שמעון. וכתב שם בסמ"ע ס"ק ל"ב דאע"ג דבשעה שנתן שמעין ללוי עדיין לא זכה שמעון דהא לא הי' בידו שיעבור לוי על התנאי. מ"מ כיון דעבר לוי אח"כ על התנאי איגלאי מילתא למפרע שהי' של שמעין ונתקיימה מתנתו שנתן ללוי עיי"ש. הרי דאף שלא הי' בידו לזכות בהמתנה מ"מ כיון דאח"כ נתברר דזכה במתנה למפרע אמרינן דגם מה שנתן ללוי זכה בה ולא אמרינן דהוי דשלבל"ע כיון דלא הי' בידו ודלא כס' התו"ג הנ"ל. ואף דיש לחלק דכאן שנתן ללוי שאני דהא ביד לוי הי' שיעבוד על התנאי ושיזכה שמעון מ"מ ז"א כלל דהא הב"ש בסי' כ"ח בס"ק ט"ז הביא דברי הש"י דמוכח מדבריו דהנגזל אינו יכול להקנות הגזילה אף להגזלן עצמו כיון דאינו ברשותו דנגזל. הרי דבעינן שהמזכה יהי' הדבר ברשותו ולא מהני מה שהיא ברשות הזוכה וא"כ הכא אין הדבר ביד שמעון המזכה דהא אין בידו שיעבור לוי על התנאי ואין יכול לזכותו אף ללוי עצמו ומוכח מזה דלא ס"ל להסמ"ע ורמ"א ס' התו"ג הנ"ל:

ואשר הבאת קושית הגאון מקאמינקא זצ"ל בכתובות (כ"ג) אחד אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה תצא דתרוויי' בא"א קמסהדי. ולס' הר"ן דמיירי בא' אומר קרוב לה וכו' תקשי הא כתב הרשב"א בגיטין (דע"ח ע"ב) דקרוב לה הוא רק מכח אפקעינהו. וא"כ זה שאומר קרוב לה אינו מעיד בא"א דהא לדבריו היא פנוי' למפרע. נלע"ד ליישב בפשיטות דהרשב"א כתב שם דקרוב לה הוא משום תקנת עגונות ומש"ה היו צריכין רבנן להפקיע הקידושין דמשום תקנתא דרבנן לבד לא היו יכולין להתיר לינשא דאין חכמים יכולין לעקור ד"ת בקו"ע ולכך הוצרכו להפקיע הקידושין למפרע. וא"כ כ"ז בוודאי קרוב לה דהתירוה לינשא ע"י גט זה. אבל ס' קרוב לו ס' קרוב לה. דדינה דהוי מגורשת ואינה מגורשת ואסורה לינשא דלחומרא דינה כא"א וגם דינה כמגורשת לחומרא דאזלינן הכא והכא לחומרא וא"כ כיון דאין באין לעקור ד"ת בקו"ע למה להם להפקיע הקידושין ולעשות בעילת זנות למפרע הא בלא"ה הכח ביד חכמים להחמיר על ד"ת משום לא פלוג. ובע"כ צ"ל דהא דהוי מגורשת ואינה מגורשת הוא רק מדרבנן ומדאוריי' הוי א"א גמורה דבכה"ג לא הפקיעו הקידושין וא"כ שפיר קאמר אביי תרוויי' בא"א קמסהדי וזה תי' פשוט ונכון לדעתי:

ואשר הקשה ע"ד הצל"ח פסחים (ע"ג) דכתב דמשה"כ לא קאמר הש"ס בשחטו ונמצא בע"מ דתיקן להוציא מאמה"ח לב"נ משום דב"נ אסור לאכול ק"פ דכתיב כל ב"נ לא יאכל בו. וא"כ מאי פריך הש"ס בחולין (ד"מ) מאי איריא דקתני חטאת ליתני זבח. והא רש"י כתב שם דזבח כל זבחים משמע וא"כ ק"פ נמי בכלל ותקשי שוב מאי תיקן כיון דלב"נ אסור עכ"ד קושיתך. נלע"ד ליישב עפ"ד התוס' קידושין (נ"ז ע"ב) בשם הר"מ דש"ח מותרין לגמרי באכילה דמידי הקדש יצאו מטעם קדשים שמתו והשחיטה מתירתן באכילה עיי"ש והמקנה הרבה להקשות על דבריהם וביארתי בתשובה אחת דהדבר תלוי בפלוגתא דקדוה"ג פקעה בכדי או לאו בנדרים (כ"ט). דהנה המהר"ם מלובלין כתב שם במקומו דמדברי הש"ס ריש מעילה גבי קדק"ד ששחטן בדרום מוכח דרק מידי מעילה יצאו דלא איקרי תו קדשי ד'. אבל מ"מ אסורין בהנאה מדאורייתא. ולכאורה הדבר מסתבר כן דהא גם קדשים קלים אין בהם מעילה משום דלא איקרי קדשי ד' ואפ"ה מבואר בכ"מ דאסורין בהנאה מדאורייתא. אך נ"ל דהנה מבואר במעילה (די"ב ע"ב) גבי חלב מוקדשין וביצי תורין דכל המקדיש למזבח אין דעתו רק על מה שראוי למזבח דהמקדיש קרבן כוונתו רק לעשות צרכי מזבח וא"כ ממילא גם כשנפסל אח"כ ואינו ראוי לשום דבר למזבח כגון בהני דאם עלו ירדו כיון דאמרינן דהוא לא הקדישן רק לעשות מהן צרכי מזבח א"כ הוי כאומר נטיעות אילו קרבן עד שיקצצו דהא לא אקדשן רק למלתי' וכיון דלא חזי תו לכך פקע הקדישן. אך למ"ד קדוה"ג לא פקעה בכדי ואם אמר שור זה ל' יום עולה לא פקע קדושתו לעולם א"כ מאי בכך דלא הקדישן רק עד שיעשו צרכי מזבח הא קדוה"ג לא פקעה בכדי ושפיר יכולין לומר כס' המהר"ם מלובלין הנ"ל דרק מידי מעילה יצאו משום דלא איקרי קדשי ד'. אבל איסור הנאה מכח הקדישן לא פקע דקדוה"ג לא פקעה בכדי. אבל למאן דס"ל דקדוה"ג פקעה בכדי ואם אמר שור זה ל' יום עולה יוצא אחר ל' לחולין בלא פדיון הדין ג"כ כן היכא דנפסל ואינו ראוי עוד למזבח נפקעה קדושתו לגמרי דמעיקרא לא אקדשי' רק כ"ז שיוכל לעשות בו צרכי מזבח. וא"כ שפיר נכונים ד' הר"מ בתוס' הנ"ל דשם בעל המימרא הוא ר' יוחנן ור"י ס"ל דשור זה ל' יום עולה יוצא אח"כ לחולין כמבואר בירושלמי שהביא הר"ן בנדרים (דכ"ט ע"א) ד"ה א"ל אביי לכך שפיר קאמר דשחוטי חוץ מותרין לגמרי אף באכילה ויתיישב בזה קושית המקנה כאשר ביארתי בתשובה אחת:

ואמנם נ"ל דכ"ז בשחוטי חוץ אבל קרבן שנפסל בפנים י"ל דכ"ע מודו דלא פקעה קדושתה מתרי טעמי חדא דהא כתב הר"ן שם לחלק בין הקדש לקידושי אשה דבהקדש דמצינו לפעמים הקדש דמים יש ג"כ הקדש לזמן אבל קידושי אשה דלא מצינו בה הקדש דמים אין בה ג"כ קנין לזמן ולא פקעה קידושי בכדי לכ"ע וא"כ גם בהקדש מזבח נ"ל דהיכא דנתקדשה בכלי שרת דאחר קדושת כלי לא מצינו הקדש דמים עוד דאחר שנתקדש בכ"ש אין לה פדיון עולמית דמיא שוב לקידושי אשה דלא פקעה קדושתה בכדי ולכך שפיר קאמר המהר"ם מלובלין דקדק"ד ששחטן בדרום אסורין בהנאה כיון דנשחטו בפנים וסכין מקדש ככ"ש כמו דמבואר בסוטה (די"ד ע"ב) ובכ"מ עוד, לכך א"א שתופקע קדושתן:

וגם עוד טעם נ"ל דבשלמא קדושת פה אמרינן דאינו מקדש רק הראוי למזבח. אבל כ"ש קיי"ל דמקדשין ליפסול ג"כ גם היכא דלא חזיין בשעת קדושת כלי למזבח. מקדשתן כ"ש ליפסל ולצאת לשריפה וא"כ אף אם נפסל אח"כ לאחר קדושת כלי אין יוצאין מקדושתן משום דלא חזיא למזבח דכ"ש גם מתחלה מקדשין ליפסל שיהי' דינן בשריפה כמבואר במנחות (ד"ז ע"א). וא"כ מעתה מיושבת קושיתו דאף דהצל"ח כתב דאף שחטו ונמצא בע"מ דהפסח פסול אפ"ה אסור לנכרי לאכול הימנו היינו כיון דקדושת פסח עליו דלא פקעה קדושתו כיון דנשחט בכ"ש בפנים אבל בשוחט בחוץ דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים ליכא עליו רק קדושת פה והוי כקדשים שמתו שיצאו מקדושתן ואין עליו עוד קדושת פסח כלל ומותר לנכרי לאכול הימנו אף להצל"ח. דאף לפי"מ דקיי"ל דלא כהר"מ שבתוס' הנ"ל אלא דשחוטי חוץ אסורין באכילה ובהנאה היינו מטעם שכתב המקנה משום ל"ת כל תועבה או מטעמא אחרינא שכתב אבל לעולם קדושתה פקעה למ"ד קדוה"ג פקעה בכדי וא"כ ליכא איסור לב"נ משום כל ב"נ לא יאכל בו דכבר אין עליו קדושת פסח כמש"ל. ונ"ל עוד דגם למ"ד קדוה"ג לא פקעה בכדי מ"מ שחוטי חוץ שאני עפי"מ שהקשו התוס' ב"ק (ע"ו ע"א) ד"ה שחיטה שא"ר דאמאי אינו יכול לפדות ש"ח בעודה מפרכסת הא אין לך מום גדול מזה ותירצו בסה"ד דמום שאינו מחיים לא חשיב מום. וא"כ לפי"ז בתחלת שחיטה וודאי הוי מום כמ"ש התוס' בחולין (דכ"ח) ד"ה אתא דאף הפרדת העור הוי מום ואז הי' עדיין מום מחיים. ואם הי' רוצה לעשות העמדה והערכה תיכף אחר התחלת השחיטה הי' יכול לפדות אז. עיין תוס' חולין (ד"ל ע"א) ד"ה מדמו וא"כ כיון דבר פדיון הוא. הוי רק קדושת דמים לענין זה דלכ"ע פקעה בכדי כמ"ש הרא"ש בנדרים (דכ"ט) דעיקר הטעם דקדושת דמים פקעה בכדי הוא משום דיש לו פדיון עיי"ש בד"ה קדושת דמים וא"כ לכך שפיר כשנגמרה השחיטה וא"א לפדות עוד משום דבעי העמדה והערכה פקעה קדושתן כיון דלא חזי תו לגבוה ולא הוי ג"כ קדוה"ג דכבר אחר התחלת השחיטה נעשה רק קדושת דמים כמש"ל:

ונרוויח בזה ליישב מה דקשה לי עפי"מ שחידש דו"ז הגאון במנ"ח זצ"ל מצוה י"ד דב"נ חייב מיתה על אכילת קדשים משום גזל גבוה עיי"ש וא"כ מאי קאמר הש"ס תיקן להוציא מידי אבמ"ה לב"נ. הא הקדש אסור לב"נ משום גזל. אך לפי הנ"ל ניח' דמבואר בחולין (דקל"ט ע"א) דיוני שובך של קדשי מזבח שמרדו לא פקעה קדושתם. דקדוה"ג לא פקעה בכדי ותרנגולת של בעה"ב שמרדה פקעה קדושתה כיון דנעשה הפקר וקדושת דמים פקעה בכדי. וא"כ כיון דקיי"ל דכל איה"נ נעשה הפקר. א"כ שחוטי חוץ שבגמר שחיטתה נאסרה בהנאה ואין לה עוד תקנה בפדיון. כיון דהתחלת השחיטה כבר נעשה קדושת דמים כמש"ל. א"כ פקעה קדושתה בכדי. עיין פסחים (דכ"ט) לענין הקדש של חמץ ועיין תוס' ישנים כריתות (די"ד) ד"ה ואשם שהקשו מחמץ של הקדש על נותר ומחלקים בין קדושת דמים לקדוה"ג ולפי הש"ס חולין הנ"ל מובן חילוקם היטב. דלעולם בין חמץ בין נותר כשנאסר בהנאה נעשה הפקר רק דבנותר דהוא קדוה"ג ל"ה קדושתם ע"י הפקר ובחמץ של הקדש שהוא בדה"ב הוי כתרנגולת בעה"ב שמרדה שפקעה קדושתה וא"כ ה"נ תו ליכא גזל גבוה כיון דנעשה הפקר. ובזה נ"ל ליישב עוה"פ קושית הכו"פ הנ"ל על הרמב"ם שפסק דב"נ אינו מצווה על אמה"ח של עוף שהבאתי למעלה. דהנה זה כבר ביארתי בחי' דברי רש"י התמוהים בב"מ (דנ"ז ע"ב) דקאמר הש"ס ריבית דהקדש האיך משכחת לה אי דאוזפי' ק' בק"כ והלא מעל הגזבר ונפקו לחולין והו"ל דהדיוט וכו' ומשני הכא באבני בנין המסורות לגזבר וכדשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין. וכתב רש"י בד"ה דאמר שמואל וז"ל כשהן בונין בנין הקדש לא היו קונין אבנים וטיט ממעות הקדש כדי שלא יבאו העם לידי מעילה וכו' אלא לוקחין בהקפה והרי הן חול עד שנבנו בחומה וכו' או אם התנדב אדם אבנים נותן לבנאי ואינו קורא עליהן שם הקדש עד שינתנו בבנין הלכך לא מעל הגזבר עכת"ד רש"י ז"ל. וקשה לי מאד דא"כ האבנים עדיין הם של בעליהם הראשונים וא"כ שוב הו"ל ריבית דהדיוט. דהו"ל כמלוה מעות הדיוט ע"מ שיתנו ריבית להקדש דהוי איסור דאורייתא כמ"ש התוס' שם בד"ה לספק. ואי משום דנעשה ע"י שליח שהוא הגזבר הלא כבר מחו לה מאה עוכלי בעוכלי הב"י בסי' ק"ס והט"ז בשם ס"ק י"א על מה שהביאו בשם תשו' רש"י דמותר להלוות בריבית ע"י שליח וכתבו שלא אמרו רש"י מעולם עיי"ש ומה יענו לדברי רש"י אילו. ואין לומר דכאן שאני דהגזבר מלוה שלא ברשות בעלים ואינו נעשה שליחם כלל. ז"א דא"כ ל"ל קרא למעוטי ריבית דהקדש הא זה אינו ריבית כלל מה"ת דהא לא זכה בהם הלוה דהא יכולים בעליהם הראשונים לבוא ולעכב כיון דהאבנים עדיין הם שלהם והגזבר לא עשה בשליחותם וליכא אגר נטר כמ"ש התוס' שם בד"ה כיון. וגם מה ענין זה לריבית דהקדש כלל דממעט מקרא והא עדיין הכל של הדיוט וזה דבר התמוה באמת. ואמרתי בזה עפי"ד הרמב"ן בב"ב פ' הספינה הובא בקצה"ח סי' ר' סק"א לענין הקדיש בור דאינו מועיל במה שבתוכו שכתב וז"ל והא דאין מועלין במה שבתוכן שמעתי משום דאין חצר להקדש וכו' אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה עכת"ד ודחק שם הקצה"ח מאד בטעמו דכיון דקני לה אמאי אין מעילה עיי"ש:

ואמנם לענ"ד נראה דס"ל להרמב"ן ורש"י דבהקדש יש שני ענינים קנין ממון וגם איסור הקדש ומעילה וכל אחד אינו תלוי בחבירו לענין קנין חמון לא גרע הקדש מהדיוט דכמו שהדיוט זוכה מתורת הפקר דבר שבא בחצירו כמו כן הקדש נמי אמנם איסור הנאה ומעילה אינו בא רק על ידי קריאת שם הקדש שבזה חל עליו איסור הנאה וזה צריך דווקא שיבוא ע"י אדם שנקרא עליו שם הקדש. אבל דבר שהקדש קונה ממילא מתורת חצר נהי דנעשה ממון גבוה מ"מ איסור הנאה מעילה לית בו דהא ליכא מי שיקרא עליו שם הקדש. דלזה בעינן בעלים איש כי יקדיש ביתו שיהי' שלו וברשותו ואז יכול לקרות עליו שם הקדש. וא"כ מה מאד נעמו דברי רש"י בב"מ (דנ"ז) הנ"ל דזה הי' התקנה שהי' בונין בחול שהי' הבעלים נותנין אבנים לבנין היינו שהי' מקנין אותם תיכף להקדש בתורת קנין כמו כל לוקח בהקפה או אם נתנן להקדש בלא כסף הי' נותנן תיכף במתנה להקדש אך לא הי' קורא עליהם שם הקדש עדיין כדי שלא יבואו לידי מעילה וא"כ כבר הי' להקדש באבנים האלו קנין ממון כמו בהפקר הנ"ל שכתב הרמב"ן אבל קנין איסור עדיין ליכא כיון דלא קרא עליהם עדיין שם הקדש. וא"כ שפיר ממעט מריבית דכתיב אחיך וזה אינו של אחיך דכבר הם קנין ממונו של גבוה. והגזבר לא מעל ג"כ במה שמלוה אותם. דעדיין אין בהם מעילה ואיסור הנאה כלל דעדיין אין שם הקדש עליהם כלל (והא דכתב רש"י דהקדש לא נתן מעות עד שיתנם בבנין היינו דהקדש לא הי' רשאי לתת מעות תרומת הלשכה שהוא הקדש שיצאו לחולין עד שיכנס דבר אחר לקדושה כמו כל פדיון הקדש. וכיון דלא הי' קוראין על האבנים שם הקדש עדיין לא הי' יוצא מעות תרומת הלשכה לחולין והי' מועל בהם המוכר ולכך לא הי' נותנין המעות עד אחר הבנין שאז הי' קוראין עליהם שם הקדש ונותנין המעות בעבורם להמוכר) וזה דבר יקר מאד לדעתי בביאור דברי רש"י והרמב"ן. ובזה יש ליתן טעם ג"כ להא דקיי"ל דבאתי ליד גזבר ל"מ שאלה די"ל דלקנין ממון ל"מ שאלה כמ"ש הר"ן בנדרים (דפ"ה) ולכך כשבא ליד הגזבר דנעשה קנין משיכה או חצר שקנה הקדש קנין ממון ממש כמו הדיוט ל"מ תו שאלה. אבל בלא אתי ליד גזבר דליכא רק קדושת פה וקדושת פה ל"מ רק לענין איסור. ולא קנה ההקדש עדיין בקנין ממון לכך מהני שאלה כמו בנדר ושבועה. ומה"ט י"ל ג"כ הא דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל שכתבו האחרונים עיין רי"ט אלגאזי בכורות (ד"י) ד"ה איבעיא אות א' דבבא ליד גזבר אינו מחולל בש"פ. הוא ג"כ מה"ט דבאמת בקרא לא מצינו רק דאין אונאה להקדש מקרא דעמיתו. אבל נחזי אנן הרי בקרקעות ג"כ אין אונאה ואפ"ה וכי יכולין ליקח קרקע של חבירו שלא מדעתו בש"פ. וא"כ ה"נ לכאורה בהקדש אם פודה לעצמו בש"פ נהי דבשוי' יוכל לפדותו דזה זכות להקדש והגזבר נעשה שליח של הקדש ואף מעצמו יכול לפדותו בשוי' דניחא לי' לרחמנא בכך דכל הקדש עומד לפדות אבל אם יפדה בפחות משוי' אמאי לא אמרינן לתקוני שדרתיך והוי גוזל ממש אם הי' כן בקרקעות. לכן נ"ל דהיכא דכבר קנה ההקדש קנין ממון כגון בבא ליד גזבר לא יכול לפדות פחות משוי' כמו שאינו יכול ליטול קרקע של חבירו בש"פ. אבל היכא דלא קנה עדיין ההקדש לקנין ממון וליכא רק קדושת פה דזה רק קנין איסור ולא קנין ממין. א"כ כיון דאמרה תורה דע"י פדיון יכולין להפקיע האיסור בזה לא נתנה התורה שיעור משום דאימעטו הקדשות מאונאה ובעינן רק ממון ש"פ דפחות מפרוטה לא מיקרי ממון אבל בפרוטה יכול להפקיע האיסור דליכא מאן דמעכב עליו בדיעבד דההקדש אינו עדיין בעלים של הדבר לקנין ממון וזה חילוק ברור לדעתי:

ומעתה נבוא ליישב קו' הכו"פ הנ"ל דלכאורה צריך להבין ס' התוס' קידושין הנ"ל דמש"ה ש"ח מותרין דהוי כקדשים שמתו לשיטת רש"י במעילה (ד"ב ע"א) ד"ה כמאן דחנקינן שכתב דמש"ה קדשים שמתו יצאו מידי מעילה כיון דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט משום דאין פודין קדשים להאכילם לכלבים עיי"ש וא"כ לס' התוס' הנ"ל דשחוטי חוץ מותרים באכילה א"כ יוכל לפדות להאכילם לישראל ואמאי אין בהם מעילה. אך צ"ל דהתוס' אזלי כאן לשיטתם בב"ק (דע"ו) הנ"ל דהטעם דל"מ פדיון לש"ח הוא או מטעם דקדשי מזבח היו ג"כ בכלל העמדה והערכה. או דמום שאינו מחיים ל"ח מום לפדות ע"י עיי"ש. והנה זה שייך רק לענין הפקעת איסור הקדש שיצא לחולין ע"י פדיון גזיה"כ הוא דבעינן העמדה והערכה או שיהי' בו מום. שאז נכנסו דמי הפדיון לקדושה והבהמה יוצאת לחולין. אבל אחר שכבר אמרנו שלא מהני הפדיון לצורך הקדש. משום דבעינן העמדה או מטעם אחר ומשה"כ אתה רוצה לומר דהוי קדשים שמתו שאין בהם עוד צורך גבוה. שא"א שיכנס דמי הפדיון לקדושה ונפקעה קדושתם ממילא כמ"ש התוס' דש"ח מותרין לגמרי להדיוט מטעם זה. עכ"פ קשה נהי דאיסור ההקדש פקע אבל קנין ממון שהי' להקדש בבהמה זו מי הפקיע. ומי יוכל לומר דהדיוט יוכל לאכלו בלי תשלומין להקדש. כיון דהשתא הוא מותר באכילה ובהנאה הרי יכול ההקדש למכור להדיוט הזכות הזה דנהי דלא יהי' בתורת חילול ופדיון שיכנס המעות לקדושה מ"מ קנין ממון בעלמא בלא איסור יש עדיין להקדש כמו באבנים של בנין שבב"מ (דנ"ז) הנ"ל, וגזל גבוה עדיין איכא. אך צ"ל דאה"נ דלשיטת התוס' קידושין צריך לשלם באמת להקדש מתורת גזל אך התוס' כתבו רק דאיסור ליכא עיי"ש דזה עיקר מה שצריכין שם. ואמנם א"כ תקשי מאי קאמר הש"ס בפסחים דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ הא עדיין אסור לב"נ משום גזל גבוה כס' המנ"ח הנ"ל ולא שייך תירוצי הנ"ל דמשום איסור הנאה נעשה הפקר דהא עכשיו אזלינן בשיטת התוס' דש"ח אין אסורים בהנאה כלל. אך באמת ז"א דהא אסור בהנאה משום תקרובת ע"ז ונעשה ג"כ הפקר דאיה"נ של ע"ז שייך גם נגד גבוה. ואמנם זה רק למאן דס"ל דאדם אוסר דשא"ש במעשה אבל למ"ד דאינו אוסר דשא"ש אף במעשה א"כ לא מיתסר בהנאה ואיכא עדיין גזל גבוה ואסור לב"נ:

וא"כ הכל ניחא דבחולין דמוקי הש"ס בחטאת העוף דאזיל למ"ד דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. הא שפיר מתקן לענין ב"נ, אף דב"נ אינו מצווה על אמה"ח של עוף לדעת הרמב"ם מ"מ מתקן לענין גזל דאי לאו דשחטו לע"ז הי' אסור לב"נ משום גזל ככל הקדשים כס' המנ"ח הנ"ל. ואיירי כשכבר בא ליד גזבר שיש להקדש קנין ממון כמש"ל והשתא ששחטו לע"ז דנאסר בהנאה נעשה הפקר ומותר משום גזל. ואיסור תקרובת ליכא גבי ב"נ כמ"ש הט"א בחגיגה (די"ג ע"א) ד"ה א"מ ד"ת עיי"ש וא"כ א"צ כלל לטעם דמתקן לענין אבמ"ה. ובפסחים דקאמר דמתקן לענין אבמ"ה י"ל דאיהו לא מוקי בחטאת העוף כלל וס"ל דא"א דשא"ש אף ע"י מעשה וא"כ לא נאסר בהנאה כלל ולא נעשה הפקר ואיכא עדיין גזל גבוה וא"כ תקשי מאי מתקן לב"נ איכא הא אסור לו משום גזל. ובע"כ צ"ל דאיירי שלא בא ליד גזבר עדיין ואין להקדש קנין ממון עדיין וליכא גזל גבוה דליכא רק איסור הקדש ומעילה וע"ז ב"נ אין מצווה ואי דאם אינו של הקדש א"כ עדיין הוא של בעלים לענין קנין ממון. ז"א כלל כיון דלהבעלים אסור בהנאה משום הקדש א"כ אינו שלו דאיה"נ אין להם בעלים. וא"כ שפיר הוכרח לומר דמתקן לענין אבמ"ח אלא דלדידי' שפיר איירי בבהמה דהוא ס"ל א"א דשא"ש אף ע"י מעשה ומיושבת שפיר קושית הכו"פ הנ"ל:

כ"ד המחכה להרמת קרן התורה והיראה במהרה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה