חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן נט תק"ע.
השאלה חסר.
יש לדון להיתר עפ"י עדותו של ר' משה שהעיד שהכירו ע"י שני שיניו העליונים ששוכבות זע"ז ואמר כן מקודם שראה אותו שיש לו סימן זה ואח"כ ראה השינים ואמר שכן הי' לו בחייו. א"כ אף דשינים שוכבים זע"ז אולי לא הוי רק סימן אמצעי כמ"ש הב"ש בתשו' לאהע"ז סי' מ"מ זה רק שמי שיודע מהסימן לא ראה עכשיו הסימן אבל מי שראה הסימן בחייו ורואה עכשיו הסימן זה הוי ט"ע דע"י הסימן מכיר בט"ע כמ"ש התוס' גיטין (כ"ז ע"ב) ד"ה סימנים וכ"כ הב"י בסי' י"ז בד"ה אין מעידין אלא על פ"פ וכו' אחר שהביא שם דברי הת"ה סי' רל"ט במל"ת אם מהני טב"ע כתב וז"ל אמנם כי דייקינן שפיר נוכל לומר דעם סימנים שאינם מובהקין קאמר ור"ל דע"י אותם סימנים הכירו בטב"ע דכה"ג גבי ישראל סמכינן עלי' עכ"ל וכ"כ בתשו' ב"י אהע"ז סי' ו' וסי' ז' ומובא בדרישה סקל"ט עיי"ש שכתב דטב"ע הוא ע"י הכרתו אותו בסימניו בחיים וכן מצאוהו עתה בשעת מותו עיי"ש. וכ"כ בתשו' ח"צ סי' קל"ד עיי"ש מה שהביא דברי הרמב"ן וכן מבואר ביותר בנוב"י מהדו"ק סי' נ"א ד"ה ונלע"ד שכתב וז"ל וכן בכל הסימנים ורשומים שבאדם אם יש לו טב"ע ממש בהם מה לי ט"ע בכלי מה לי ט"ע ברושם שבאדם ואין בזה לדעתי שייכות לפלוגתא אי סימנים דאורייתא שזהו בכלל טב"ע הוא עכ"ל עיי"ש מה שהאריך בזה. ואף שכתב שם להסתפק שט"ע זה אולי משתנה אחר ג"י כמו טב"ע של צורה מ"מ זה רק בסימן ורושם שבעור או בבשר דעשוי להשתנות ע"י ניפוח אבל שינים שהן עצמות ל"ש כלל לומר דעשוי להשתנות וא"כ לכאורה הי' בזה לבד די היתר. אבל מ"מ יש לפקפק בזה מדברי הרשב"א (חולין צ"ו) שכתב וז"ל ומיהו נראה דהבא להתיר איסורין בטב"ע צריך לדקדק אם יש לו טב"ע יפה מפני שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראיהו תחילה היטב ודקדק בראייתו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר וכדתנן בב"מ כל כלי אנפוריא וכו' אלמא כי לא שבעתן העין לא סמכינן אט"ע ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר עכת"ד עיי"ש. וא"כ כאן בשינים דפעמים מיכסי ופעמים מיגלי אולי אין לסמוך אטב"ע דידהו אף דזה האיש משה העיד שהי' רגיל בו בהנטבע מקטנותו מ"מ יש לחוש בדבר:
ולכאורה הי' נ"ל דזהו ג"כ טעמא דמתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים וחוטם דלכאורה אינו מובן דמי לא משכחת דיש לו טב"ע באחד משאר אברים ומי גרע טב"ע באחד משאר אברים מט"ע בחתיכת בשר דמהני שם בחולין (צ"ו) הנ"ל וכמ"ש התוס' והריטב"א והר"ן שם דבאיסורין סגי גם בטב"ע גרוע. אך לפימ"ש הריטב"א הנ"ל דבטב"ע פעמים העין משקרת. א"כ בעדות אשה דחשו חכמים כ"פ לחשש דאומר בדדמי כמו בע"א במלחמה ובמים. א"כ לכך גזרו ג"כ דל"מ טב"ע רק בפרצוף פנים עם החוטם דזהו טב"ע היותר טוב ורגילין בני אדם להכיר בו אבל שאר טב"ע חשו לבדדמי משום דאין העין שבעתן כ"כ. ואף דגוף דבר זה דבעינן שבעתן העין אינו מוסכם כ"כ דלפי שיטת התוס' ב"מ (כ"ד ע"א) ד"ה ומודה. רבנן פליגי ארשב"א וס"ל דל"ב שבעתן העין ורבב"ח דסובר דבגט מהני טב"ע ע"כ פסק כחכמים דגט לא משהה איניש גבי' ולא שבעתו העין וכ"כ שם ג"כ בחי' אנשי שם על הרי"ף וכ"כ להדיא השטמ"ק בשם השיטה דהלכה כת"ק. מ"מ הא המחבר פסק בפשיטות בחו"מ סי' רס"ב סכ"א כהרי"ף והרמב"ם דבעינן שבעתן העין ואינו מביא כלל דעת החולקים. אבל מ"מ נ"ל דט"ע כה"ג שמכיר הסימן בטב"ע אף אם נאמר דמתניתין סתמא קתני אין מעידין אלא פ"פ עם החוטם אף שיש סימנים בגופו דמשמע אף עם טב"ע לא מהני כל דליכא פ"פ עם החוטם וכמו שפירשתי לעיל מ"מ נ"ל דבצירוף הסימן הוי רק דרבנן וחילי דידי מדברי הרמב"ם בה' נחלות פ"ז הובא בב"י אהע"ז סי' י"ז דהיכא דלא הכירו פניו ונמצאו בו סימנים מובהקים יורדין לנחלה על פיהם אף דאין משיאין את אשתו דלא החמירו בזה רק משום איסור כרת. ובקצוה"ח סי' רנ"ט תמה עליו דהא קיי"ל סימנים לאו דאורייתא עיי"ש ובנוב"י מהדו"ק בתק"ט סי' כ"ט ד"ה ואחר דחק מאד בכוונת דברי הרמב"ם:
אבל באמת תמה אני מאד על הנוב"י שרגיל תמיד לדקדק במלות ולספור התיבות בדברי הרמב"ם ז"ל וכאן השמיט בהעתקתו דברי הרמב"ם שני תיבות שלימות אשר לדעתי הם העיקר בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל שם בהל' ג' או שנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכו' יורדין לנחלה וכו' שלא החמירו וכו' אלא מפני איסור כרת עכ"ל והקצוה"ח והנוב"י השמיטו בהעתקתם אלו השני מלות "והכירו אותם" אבל האמת יורה דרכו דכוונת הרמב"ם דמי שראה אותן הסימנים הכיר אותם גם בט"ע שאינו מעיד על הסימנים מבחוץ רק מי שראה אותם בחיים ראה אותם גם עכשיו כמו שכתב להדיא הי' לו סימנים בגופו והכירו אותם. וכן הב"י באהע"ז הנ"ל והמחבר בחו"מ סי' רפ"ד סעיף ד' שמרו אלו המלות בהעתקתם. וכן מורה ביותר דקדוק לשון הרמב"ם דהתחיל בלשון יחיד ולא הכירו פניו וסיים בלשון רבים והכירו אותם. א"ו פשוט דקאי על מ"ש היו לו סימנים מובהקים דהם לשון רבים וסיים ע"ז והכירו אותם דהיינו שהכירו הסימנים. ובכה"ג כבר הבאתי בשם הנוב"י גופי' דס"ל דאין זה שייך כלל להא דסימנים דרבנן או דאורייתא שזה בכלל טב"ע. ואמנם הרמב"ם ס"ל דגם זה בכלל דאין מעידין על טב"ע רק היכא דאיכא פ"פ עם החוטם וכמש"ל אבל טב"ע באיזו אבר פרטי או בסימן זה הוי כלא שבעתן העין דל"מ אליבא דהרמב"ם רק בצירוף עם הסימן מהני מדאורייתא. ורק מדרבנן החמירו ע"ז. ויצא לו להרמב"ם דין זה דמדאורייתא מהני כה"ג צירוף הטב"ע להסימן. מהא שהקשו כל הראשונים למ"ד סימנים לאו דאורייתא שמלה דכתב רחמנא למאי הלכתא כמ"ש התוס' ב"מ (דף כ"ז). ובגיטין (כ"ז ע"ב) ד"ה סימנים תירצו דע"י סימן מכירים העדים הטב"ע כמש"ל. אלא דלכאורה קשי' ע"ז דא"כ לא תליא בסימנים כלל אלא בטב"ע ולמה פרט הכתוב שמלה שיש בה סימן. והא בכל איזו אופן שיאמרו העדים שמכירים בטב"ע הם נאמנים. וא"כ לעולם אינו מייאש. אבל באמת לק"מ עפי"מ שהובא בתשו' איזו מהאחרונים דאין לאדם ט"ע בבגדיו של חבירו. ואף דדבר זה סתור מכמה מקומות דמהני טב"ע אף בבגדי אחר. מ"מ היינו היכא שמעיד שמכיר בטב"ע אבל לעולם אין רגילות שיהי' לאדם טביעות עין בכליו של חבירו וא"כ היכא דליכא סימן כלל שפיר מייאש דלא שכיח שימצא עדים שיכירו בטב"ע ויאמרו ששבע עינם בכליו של חבירו. ולכך פרט הכתוב שמלה שיש בה סימן. ואז בצירוף עם הטב"ע שיכירו העדים הסימן אף דלא שבעתן העין ובעלמא ט"ע כה"ג ל"מ אבל בצירוף הסימן מהני מדאורייתא ג"כ. ומכאן יצא לו להרמב"ם ד"ז דמכיר הסימנים בטב"ע מהני מה"ת. ורק החמירו משום איסור כרת שלא לסמוך אטב"ע כלל היכא דליכא פ"פ עם החוטם כמשמעות לשון המשנה. דהא היכר דפ"פ עם החוטם הוא בטב"ע וע"ז האמר מתניתין דהיכא דליכא פ"פ עה"ח אין מעידין אעפ"י שיש סימנים בגופו. משמע דאלפניו קאי דגם בטב"ע עם הסימנים אין מעידין היכא דליכא פ"פ עה"ח. דמשום חומר איסור כרת החליטו שלא לסמוך אטב"ע כלל משום חשש בדדמי כמ"ש הרשב"א הנ"ל:
ובזה יתיישב לנכון דעת הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין ה"ט באבד הגט ומצאו במקום ששיירות מצויות דבעינן שיהי' מכיר הגט וגם שיהי' לו סימן בחפיסה או בדלוסקמא עיי"ש במ"מ ובר"ן הובא בב"י סי' קל"ב תמה ע"ז דתרתי ל"ל והא טב"ע בכ"מ לחוד מהני וחילוק דבין ע"ה לצורבא מרבנן שכתב ה"ה תמה הר"ן עיי"ש ולפי הנ"ל נכון מאד דהא כבר כתבו התוס' ב"מ כ"ד הנ"ל שהבאתי לעיל דגט הוי לא שבעתן העין דלא משהה איניש גיטו. וסימנים לבד סובר הרמב"ם כמסקנא דש"ס דסימנים לאו דאורייתא. רק בצירוף שניהם מהני מדאורייתא מקרא דשמלה כנ"ל. ולכך שפיר פסק הרמב"ם בגט דבעינן שיהי' מכיר גוף הגט בטב"ע וגם שיהי' לו סימן בחפיסה או בדלוסקמא ואז מהני מדאורייתא כנ"ל גם בגט. ובזה יתיישבו ג"כ קושיות התוס' ביבמות (ק"כ) הנ"ל ד"ה מצאו דפריך הש"ס למימרא דסימנים ל"ד והתניא מצאו קשור בכיס וכו' כשר ומאי קושיא דילמא איירי דמכיר בטב"ע וגם בב"מ (כ"ז ע"ב) ד"ה וניחוש הקשו ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא כדפריך הש"ס ביבמות וכן הקשו קושיא זו בגיטין (כ"ז ע"ב) ולפי הנ"ל הכל ניחא דלכאורה צריך להבין לפימ"ש דהרמב"ם ס"ל דסימנים בצירוף טב"ע מהני מדאורייתא ומדרבנן גזרו משום חומרא דא"א. א"כ גם בגט אמאי מהני מכירו לגט בטב"ע וסימני הכיס עכ"פ מדרבנן ליתסר כמו הא דסימני גופו ובע"כ צריך לחלק דרק הטב"ע והסימנים הם בגוף אחד כמו הא דאין מעידין היכא דליכא פ"פ עה"ח אף שיש סימנים בגופו ומכיר ג"כ הגוף בטב"ע מ"מ תרוויי' כחד נחשבו דטב"ע דגוף ג"כ מחמת הסימנים בא כמש"ל בשם תשו' ב"י. אבל מכיר לגט בטב"ע ובכיס יש סימנים. אז בט"ע דגט לחוד הוי סגי ורק משום דלא שבעתן העין איכא חשש בדדמי א"כ היכא דאיכא עוד סימנים בגוף מצטרפי להדדי וגם מדרבנן מהני. וא"כ לק"מ כל הנ"ל דבברייתא דמצאו קשור בכיס דליתא בברייתא כלישנא דמתניתין גיטין (כ"ז ע"א) אם מכירו כשר. דמזה דייק הרמב"ם דאיירי דמכירו לגט בטב"ע וגם איכא סימן בכיס אבל בברייתא דליתא לישנא דאם מכירו רק קשור בכיס לחוד א"כ אינו מכיר רק להכיס בלבד א"כ פריך הש"ס ביבמות שפיר על מתניתין דאין מעידין שכבר פירשתי לעיל דל"מ בין טב"ע בין סימנים רק פ"פ עה"ח פריך הש"ס שפיר מהא דמצאו קשור בכיס וליכא לתרץ כמ"ש התוס' דאיירי דמכיר לכיס בטב"ע דהא השתא קיימינן דגם טב"ע לא מהני. אבל בב"מ בבעיא דש"ס סימנים דאורייתא או דרבנן לא מצי להוכיח מהא דמצאו קשור בכיס כלום דדילמא איירי דמכיר להכיס בטב"ע כמ"ש התוס'. ורק ביבמות פריך על מתניתין דאין מעידין פריך שפיר דשם מבואר דגם טב"ע ל"מ וכנ"ל:
עכ"פ יצא לנו מכ"ז דעכ"פ סימנים ומכירם בטב"ע להסימנים עכ"פ מדאוריתא מהני לכ"ע ובפרט דהרבה פוסקים ס"ל דטב"ע לחוד מהני ופירשו כן דעת ר"ת דמתניתין דאין מעידין הוא רק בלא הכירו בחייו ולית לי' טב"ע ורוצה לעשות הטב"ע לסימן לאחרים שמצייר אדם שצורתו כו"כ ראהו מת ואחרים מעידים שהי' לו צורה כזה בחייו דמהני רק מתורת סימן בזה אמרה מתניתין דאין מעידין עיין בס' ש"ש שמעתתא ז' פי"ג וי"ד ובתשו' בית אפרים שפירש כן ומביאים כן בשם איזו מהקדמונים. וגם אנכי תלי"ת מצאתי כן להדיא בחי' רבינו חננאל הנדפס בש"ס ווילנא בב"מ (כ"ז ע"ב) הנ"ל שמפרש כן להדיא שכתב וז"ל ת"ש דתנן וכו' אין מעידין אלא על פ"פ עה"ח כלומר אם נותנין העדים סימני פרצופו ואמר מי שפרצופו כך וכך ראינוהו שמת משיאין את אשתו עכ"ל. הרי מפרש להדיא כפירושו של תשו' מיימוני שהביא בש"ש הנ"ל דלא איירי בטב"ע כלל וי"ל דכ"ע מודו דטב"ע מהני בכל ענין כפירוש ר"ת. ואף לפירושו של ח"ס בדברי ר"ת עיין בתשו' נ"ד בתק"ע מה שהביא שם דברי דודי הגאון מוהרא"ז ז"ל פירש ג"כ דטב"ע מהני רק דבנשאר פ"פ לחוד בלא החוטם ובלא שאר הגוף מאבד הטב"ע וא"א שיהי' לו טב"ע. אבל היכא דיש לו טב"ע באיזו אבר מיוחד י"ל דמהני ולא גזרו כלל. ואמנם אף לפי"מ שפירשתי אנכי דברי הרמב"ם הנ"ל עכ"פ מדאוריתא מהני ורק דחכמים גזרו. וא"כ כיון דל"ה רק מדרבנן שיב יש להתיר מטעם אחר דכיון דנמצא פה בנהר וידוע לכל שלא נאבד פה ובגלילותינו שום אדם זולתו י"ל זהו שאבד זהו שנמצא כמ"ש בתשו' מבי"ט ובתשו' שב יעקב סי' ובנוב"י מהדו"ק סי' מביא דעת הרמב"ם דלא פסק כרשב"ג רק באיסור דרבנן וכן בישוי"ע אהע"ז סי' י"ז סקכ"ט עיי"ש. אבל עכ"פ בנ"ד דכבר יצאנו מאיסור דאורייתא ע"י סימנים וט"ע הנ"ל שוב יש לסמוך ע"ז. ואף דבאמת יש לחלק הרבה בין קבר שאבד כמ"ש באחרונים הנ"ל ואין להאריך בדבר שכבר האריכו בו. מ"מ בכאן ממקומו הוא מוכרע מהא דיצחק ריש גלותא המבואר בש"ע סי' י"ז סי"ח ול"מ לדעת הפסקי מהרי"א שהביא שם הח"מ בס"ק ל"ח דבשמו ושם אביו לבד סגי. ומה שתמה הח"מ שם דכיון שלא הזכיר שם העיר דילמא יש עוד אחד ששמו כן. כבר יישבו זאת בפסקי מהרא"י הנ"ל ובד"מ במלות קצרות דכיון דלא ידעינן שנאבד רק זה אין ספק מוציא מידי וודאי ואמרינן דזה שאבד זה שנמצא וכמ"ש התוס' גיטין (כ"ז ע"א) ד"ה כאן:
ומה שכתב בקהלת יעקב סי' י"ז בישוב קושית הש"ש דמדברי התוס' מבואר דבשיירות מצויות חיישינן דילמא אחר ג"כ אבד נלע"ד לחלק דהנה י"ל דסברת התוס' הוא דבשיירות מצויות חיישינן לאחר אף דאחר לא ידעינן דאבד וזה וודאי אבד מ"מ הא מבואר בש"ס חולין (דף י' ע"א) דספק אינו מוציא מידי וודאי ל"מ נגד חזקה וא"כ מכ"ש נגד רובא דעדיף מחזקה. וא"כ בשיירות מצויות איכא רובא דעלמא ונימא דמרובא דעלמא אבד כמ"ש הפנ"י לענין אבידה. ואמנם בנוב"י מהדו"ק סי' דוחה סברא זאת דרובא דעלמא דהא גם אותו שנמצא הוא מרובא דעלמא. ואמנם בתשו' ברית אברהם אה"ע סי' מ"ג משווה דברי הפנ"י והנוב"י ומחלק דבאבידה דאנו דנין על החפץ שנמצא אנו אומרין דנפל מרובא דעלמא אבל בנדון דנוב"י דאנו דנין על האיש שנמצא אם הוא אותו שאנו דנין עליו ל"ש לומר דהוא מרובא דעלמא עיי"ש בברית אברהם שהאריך להטעים הדבר. וא"כ שפיר נכון בגט כתבו התוס' דבשיירות מצויות ל"א אין ספק מוציא וכו' כיון דאיכא רובא דעלמא נגדו ואנו דנין על הגט ממי נפל הוי כמו אבדה שכתב הפנ"י. אבל בנדון דידן דאנו דנין על האיש ל"ש לילך בתר רובא דעלמא כמ"ש הבר"א ושפיר אמרינן דזהו שאבד זה שנמצא דאין ספק מוציא מידי וודאי כיון דליכא רובא דעלמא נגדו. ובזה נכון לישב ג"כ מה שקשה לכאורה בהא דכתב הרשב"א גיטין (כ"ז) דהיכא דאין שיירות מצויות ל"ח דילמא מיב"ש אחר נפל דלנפילה לחוד לא חיישינן אבל בשיירות מצויות הוי נפילה דרבים וקשה לכאורה ע"ז מש"ס יבמות הנ"ל בעובדא דיצחק ריש גלותא דקאמר הש"ס בהני שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בהו חבי בר ננאי ואגבי בהו רבא אף דשכיחי טובא במחוזא דל"ח לנפילה וכתבו התוס' שם (דף קט"ז ע"א) ד"ה למאי אף דבג"פ חיישינן לנפילה שם הוי נפילה דרבים אבל כאן הוי נפילה דיחיד לחוש שיפול מיב"ש וימצאנו יב"ש אחר. והא לדברי הרשב"א הנ"ל בשיירות מצויות חיישינן וקארי לי' נפילה דרבים אף בנמצא ג"כ ביד יב"ש דהא על מתניתין דאבד הימנו ומצאו הוא עצמו מחלק רבה בין שיירות מצויות וט' הרי דחיישינן דנפל מיב"ש ומצאו יב"ש אחר כיון דשיירות מצויות ובהני שטרי דחבי בר ננאי דשכיחי במחוזא טובא הוי ג"כ כשיירות מציות ואמאי קארי לי' נפילה דיחיד. אך לפי הנ"ל ניחא דבגיטין עיקר הטעם דאזלינן בתר רובא כ"ק דשיירות מצויות כמש"ל אבל בהני שטרי דמחוזא דהשטר יוצא מיד יב"ש והוא מוחזק בו ל"ש לילך בתר רובא ולהוציא מידו דהא בממון לא אזלינן בתר רובא. וא"ל דאדרבה הלוה מוחזק בממונו ולא יוכל המלוה להוציא מידו דז"א דהלוה כיון דוודאי חייב לאחד מהם לית בי' חזקת ממון כמ"ש הש"ך בסי' צ"א סקי"א. ועדיף מיני' דכאן ליכא רק חד תשלומין דהא עכ"פ יהי' מוכרח לשלם אם יכתבו כל החבי בר ננאי דבמהווא הרשאה זל"ז ודו"ק:
הדרן להנ"ל דשפיר מובן סברת הפסקי מהרא"י והד"מ הנ"ל בביאור תשו' הרא"ש. דאף בלא שם עירו יש להתיר כיון דבעל האשה ידעינן שנאבד ואחר לא ידענו שנאבד אין ספק מוציא מידי וודאי וליכא רובא דעלמא נגדו כמש"ל בשם הברית אברהם בביאור דברי הנוב"י. ואף דלפי"ז לכאורה קשה כקושית הש"ש באבידה דא"כ גם בלא שמו ושם אביו נתיר אם נמצא אחד מת משום אין ספק מוציא וכו'. נ"ל דלק"מ דאם נמצא סתם מת י"ל דאין זה ספק כלל דוודאי אי אפשר דלא נמצא עוד אחד בעולם שנאבד והוי כוודאי וודאי דאף דבעל האשה ידעינן וודאי שנאבד מ"מ קרוב לוודאי דיש עוד אחד בעולם שנאבד וכיון דשיירות מצויות ובפרט בלא ידעינן שם עירו כמעשה דתשו' הרא"ש חיישינן לאחר. אבל בידעינן שמו ושם אביו אף דשכיח בעולם עוד יב"ש מ"מ אין זה קרוב לוודאי דעוד יב"ש אחר נאבד ולכך שוב אמרינן כיון דבעל האשה הזאת ששמו יב"ש ידעינן דנאבד ומיב"ש אחר שנאבד לא ידענו שפיר אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי. כנ"ל ודו"ק בכ"ז. וא"כ פשיטא דלפי פסקי מהרא"י והד"מ האלה בנ"ד דאיכא עכ"פ סימן אמצעי דעדיף משמו ושם אביו כמ"ש הח"צ בתשו' ואין זה קרוב לוודאי דאיש אחר עם סימן כזה נאבד שוב אמרינן אין ספק מוציא וכו':
ובזה יהי' מקום לישב קושית התוס' יבמות (קט"ו ע"ב) ד"ה דקאמרי סימנים דקשי' להו למ"ד סימנים ל"ד אמאי סמכינן הכא אסימנים ודחקו לישב עיי"ש ולפי הנ"ל י"ל דלכאורה לס' הפסקי מהרי"א הנ"ל והד"מ בתשו' הרא"ש תקשי אמאי אין מעידין על סימן אף אי סימנים ל"ד מ"מ כבר כתבתי בשם הח"צ דסימן עדיף משמו ושם אביו ולדידהו בשמו ושם אביו לחוד סגי משום דאין ספק מוציא וכו' כנ"ל. אך צ"ל דמתניתין דקאמרי אין מעידין היינו דהסימן לחוד ל"מ כלישנא דאין מעידין דיהי' הסימן לבד המועיל אבל היכא דמסייע הס' דאין ספק וכו' מזה לא מיירי המתניתין ומיירי בגוונא דל"ש הס' הזאת כגון היכא דנאבדו הרבה ב"א באותו זמן כמו שהי' שכיח אז בשעת חירום ואותן שנאבדו עוד לא ידעינן אם הי' להם אותו הסימן כגון שהי' במקום מוצנע. ולכך שפיר קאמר דאין מעידין וכו' דסימן לחוד בלא ס' דאין ספק מוציא וכו' ל"מ למ"ד סימנים ל"ד וא"כ שפיר ניחא שם (ד' קט"ו) בעובדא דב' ת"ח י"ל דלא נאבדו באותה ספינה רק אותן הב' ת"ח ויותר לא ידעינן שנאבדו ולכך שפיר בצירוף סימן מהני כמו שמו ושם אביו אליבא דמהרי"א הנ"ל. ואמנם באמת נ"ל דא"א לישב כן קושית התוס' דא"כ קשי' אמאי לא התיר רבי נשותיהם בלא סימנים כלל מחמת זה שאבד זהו שנמצא כדס"ל בקבר שאבד וכו' אע"כ לומר דאיירי דנאבדו באותה הספינה עוד הרבה ב"א כמ"ש הנוב"י מהדו"ק בתק"ע תשו' מ"ו ועיי"ש בתשו' מ"ז בפלפולו עם השואל בזה ואזדא לי' תירוצי הנ"ל:
וגם בגוף סברתי הנ"ל לדמות סימן אמצעי לשמו ושם אביו אליבא דמהרי"א נ"ל דיש לשדות בי' נרגא דלפי"ז יהיו דבריהם סתורים ממשנה הנ"ל דאין מעידין על סימן ותירוץ שכתבתי הוא דחוק. ולכן נ"ל דאין לדמותם כלל דס' דאין ס' מוציא וכו' הוא כעין ס' דברי ושמא ברי עדיף. וא"כ י"ל עפ"י סברת התוס' בפ"א דכתובות ובכמה מקומות דל"א כן רק היכא דהשמא גרוע והברי טוב. ולא להיפך כגון היכא דלא ה"ל למידע עיי"ש. וא"כ ה"נ בשלמא בשמו ושם אביו דזה דבר המפורסם וידוע לכל בשמו. וא"כ כיון דבאותו גליל שנאבד לא שמענו מעוד יוסף בן שמעון שנאבד ומזה שמענו שנאבד שפיר אמרינן אין ס' מוציא וכו'. אבל בסימן אמצעי דרוב הסימנים הם במקום מוצנע ואינם ידועים לכל אדם. א"כ מה שלא שמענו שעוד אחד עם סימן כזה נאבד זה ספק שאינו גרוע דלא הוה לן למידע אם יש לו זה הסימן ול"א בכה"ג אין ס' מוציא מידי וודאי. ולכך שפיר סתמה מתניתין דאין מעידין על סימן למ"ד סימנים ל"ד. ואמנם בנדון דידן שפיר יש להקל לס' המהרי"א הנ"ל דהא כיון דלא שמענו כלל שנאבד עוד איש אחד וזה הוי שמא גרוע גם בלא הסימן. דהיה לן למידע אם נאבד עוד אחד דבזה"ז ידוע לכל אם נאבד איזו אדם קלא אית לי' בזה שפיר בצירוף הסימן אמרינן אין ס' מוציא וכו' (חסר הסיום):
דוד מנחם מאנוש באבד אבד"ק טארנאפאל.