אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן נח תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן נח תק"ע.

סימן נז, תק"ע.

ע"ד העגונה מ' עטיא אשת ה"ר שלמה רייס מווישנאווטשיק אשר נגבה עדות פ"ק והעיד ר' אהרן שעי' ב"ר אברהם צבי שהוא הי' מהמתעסקים לחפש אחר ההרוגים בתחילת חודש אלול תרע"ד בעת שכבשו הרוסים עיר טארנאפאל. ונמצא בין ההרוגים איש אחד שהי' תחוב בבגדו צעטיל הנהוג בין אנשי החיל רשום בשמו סאלאמאן רייז מעיר ווישנאווטשיק. וגם נמצא אצלו קארטעל שכתבה לו אשתו הנ"ל. וחשש השואל לשיטת הב"י הובא בב"ש ס"ק ס"ט דגם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה. ואם כי כבר פלפלו הרבה בזה האחרונים. מ"מ יען כי בעוה"ר עתה במלחמה הנוראה הזאת ימצאו הרבה הרבה שכל הסמיכות יהי' רק על הצעטלין האלה. אמרתי לפתוח בזה איזו פתחא להיתרא לענ"ד:

והנה כבר יצא הנוב"י לידון דהב"י רק מדרבנן הוא דחש לה עיין בתשובותיו מהד"ק סי' ל"ז אבל לא כתב טעם בדבר ולי נראה הדבר פשוט דהא לכאורה קשה מה"ת נחוש במילי דלא שכיח דמושלי הא קיי"ל דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ג ובמג"א סי' תס"ז סקי"ח וא"כ מ"ט ניחוש בכאן לדבר שאינו מצוי שישאיל. אך צ"ל עפ"י ס' המהרי"ק דבספק בשחיטה אין תולין בשום דבר דכל להוציא מחזקה אין תולין במצוי. ועיין בפרמ"ג במשבצות סי' כ"ד סקי"ג שכתב בטעמו דהוי כמו רובא וחזקה דמדרבנן חוששין לה מחמת סמוך מיעוטא עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דאיכא חזקת א"א אף דאינו מצוי להשאיל מ"מ עכ"פ ע"צ המיעוט יוכל להיות מקרה שיבוא לידי שאלה או חילוף וגניבה וכדומה לכך לא מפקינן לה מחזקתה דכל לאפוקי מחזקה בעינן ברי כמ"ש המהרי"ק הנ"ל. וא"כ ממילא הוא רק דרבנן כמ"ש הפרמ"ג הנ"ל. ואזדא לה קושית הנוב"י בתשו' ל"ב על הב"י מהא דחמור בסימני אוכף היכא מהדרינן אף אם נפרש בעידי אוכף מ"מ הא חיישינן לשאלה עיי"ש ואם נאמר דהב"י רק מדרבנן הוא דחש לה ומשום חזקת איסור א"כ באבידה דליכא חזקה שפיר לא חיישינן לדבר שאינו מצוי. וא"כ נלע"ד דבמלחמה י"ל דגם להב"י לא חיישינן. דיש לי לומר דבמלחמה גם בכלים דמושלי חשש שאלה רק דרבנן. דהנה אף אם חיישינן לשאלה מ"מ אין הספק רק בין שני אנשים המשאיל או השואל דאחד מהם בוודאי נהרג דהא לא הי' יכול להשאיל רק לאדם אחד וא"כ הוי כמו ראינו שני אנשים שאחד מהם וודאי נהרג ולא ידעינן איזו דהוי ספק השקול מחצה על מחצה ובמלחמה אותם שידענו שעמדו בשדי המלחמה בשעת המלחמה חזינן קמן דאיכא מיעוט הנהרגין. וא"כ כל איש שנאבד במלחמה יש ספק אם הוא ממיעוט הנהרגין דהוי מיעוט המצוי בעוה"ר ולא הוי כסתם מיתה דנהוי רק מיעוטא דמיעוטא דזה הוא מיעוט ממש דאיתא קמן. וא"כ הוי כמ"ש בר"פ האשה בתרא דאמרינן סמוך מיעוטא דמהילות למחצה דנקיבות והוי רובא ה"נ דאיכא ספק השקול אם זה הנמצא לפנינו הוא המשאיל או השואל דהוי פלגא. ואיכא עוד מיעוטא דאף אם זה הנמצא לפנינו הוא השואל מ"מ הא המשאיל ידעינן דירד למלחמה. וא"כ דילמא הוא ממיעוט הנהרגין והוי רובא. אך כיון דאיכא חזקת א"א אמרינן סמוך מיעוטא וכו' וחיישינן מדרבנן. וא"כ כ"ז בכלים דמושלי אבל כלים דלא מושלי דאיכא רובא דלא מושלי מאי אמרת סמוך מיעוטא דאיכא דמשאיל לחזקת א"א. אדרבא הרי איכא מיעוט דנהרגין נגד החזקה ונגד המיעוט דמושלי. וא"כ שוב נשאר רק רובא וחזקה דרובא עדיף. ושפיר לא חיישינן לדבר שאינו מצוי כמו בכל איסורין וכנ"ל:

אלא דלכאורה יש סתירה לזה שחידשתי דבמלחמה איכא מיעוט דנהרגין מהא דבעי ע"א במלחמה אם נאמן אם טעמא דע"א משום דייקא ומינסבא והכא לא דייקא עיי"ש בש"ס יבמות (קט"ו ע"א) ובתוס' ד"ה טעמא וקשה לפי"מ שידוע דברי הפנ"י בקו"א לקידושין דע"א נאמן לברר המיעוט מהרוב וא"כ הכא במלחמה נימא דע"א מדינא נאמן לומר דהוא ממיעוט הנהרגין. אבל באמת לק"מ דהפנ"י לא קאמר רק בחנות דאיכא רוב טריפות ומיעוט כשירות דליכא חזקת איסור אבל הכא דאיכא חזקת איסור א"א אינו נאמן העד אף דמיעוט מסייע לו וז"פ:

ולפימ"ש דהב"י רק מדרבנן קאמר יתיישב ג"כ קושית הב"ש שם על הב"י מהא דבש"ס מדמי עדות אשה לגט ולקמן בסי' קל"ב פסק המחבר דבגט בכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה. ולפימ"ש יתיישב הדבר דלכאורה קשה דעיקר חילי' דהב"י הוא רק מדהשמיטו הרי"ף והרא"ש ולא כתבו חילוק בין כלים לכלים ש"מ דבכל כלים חיישינן לשאלה. וקשה דמנ"ל להני פוסקים באמת לעשות פלוגתא חדשה בש"ס דהא בש"ס סתמא קאמר ארנקי וכיס לא מושלי אינשי. ומ"ש הב"ש דלמ"ד סימנים דרבנן סברא מבחוץ היא דחיישינן ג"כ לשאלה. קשה לפימ"ש כאן דהוי דבר שאינו מצוי לכ"ע רק מדרבנן חיישינן וא"כ כיון דלמ"ד סימנים דאורייתא קאמר הש"ס בפשיטות דלא חיישינן והא מילתא גופי' אם סימנים דאורייתא או דרבנן עלתה בספיקא כמבואר בפוסקים ורק דאזלינן לחומרא באיסור דאורייתא וא"כ בכלים דלא מושלי דלכ"ע הוי רק דרבנן א"כ אית לן למיזל בתר המיקל כמאן דס"ל דסימנים דאורייתא בהא מילתא כיון דהוי רק מדרבנן בכלים דלא מושלי. וגם הסברא מבחוץ אינה מובנת דמאי ענין כלים דלא מושלי דאינו מצוי שישאיל לסימנים דהוי רק דרבנן הוא משום דאמרינן דשכיחי טובא בכהאי סימנא ומנ"ל לדמות מילתא למילתא כיון דבש"ס סתמא קאמר. אך נ"ל לישב כ"ז בשנקדים ג"כ לישב מה שקשה לכאורה בכל הני מילתא דמצינו דהחמירו חכמים בעדות אשה כגון במשאל"ס ובכל הני טובא דמצינו בסי' י"ז עיי"ש וקשה לפימ"ש הריטב"א בפירושא דמילתא ביבמות (דף פ"ז) דהא דע"א נאמן בע"א דמשום עיגונא אקילו רבנן ומפרש הריטב"א דבאמת מדאורייתא נאמן משום דעבידא לגלויי כיון דדייקא רק דקשה לי' להש"ס דאמאי לא החמירו רבנן משום חומר איסור א"א וע"ז קאמר הש"ס דמשום עיגונא לא רצו חכמים להחמיר א"כ אמאי לא קאמרינן כן בכל הני מילתא דרבנן דמשום עיגונא לא גזרו חכמים:

אך באמת לק"מ דאדרבא היא הנותנת דמשום דרצו חכמים להתיר משום עיגונא בעד אחד ועדות קרובים ופסולים דעיקר הטעם רק משום דעבידא לגלויי ומשום חומר שהחמרת עלי' תידוק שפיר א"ר אדרבא בכל הני מילתא דאין הדבר ברור שמת רק ע"צ הרוב אבל איכא צד ספק שבעולם לומר שלא מת אף ע"צ המיעוט שוב לא הוי עבידא לגלויי. דעיקר הטעם דלא חציף אינש לשקר בדבר דעבידא לגלויי שקרותו. וכאן לא יתברר לעולם שקרותו דאם יבוא הבעל יאמר דהוא לא העיד שקר כלל רק למשל במשאל"ס יאמר דיצא אח"כ מהמים וכן בהני סימנים או בכלים דלא מושלי יאמר דוודאי הי' מקרה בדבר שהשאיל או שנחלפו כליו וכדומה ולא יתברר לעולם שקרותו. וכן לא שייך מתוך חומר שהחמרת עלי' דבכה"ג לא נוכל להחמיר עלי' דהא תאמר דהיתה אנוסה דבשלמא אם יתברר הדבר שהעד העיד שקר א"כ לא תוכל לומר דהיתה אנוסה דסמכא על העד דאנן הכי קאמרינן דהא קיי"ל דאין אדם חוטא ולא לו א"כ מסתמא העד לא העיד בחנם רק דהיא שכרה אותו או איזו תשלום גמול ושפיר קנסינן לה. אבל אם לא יתברר ששיקר בכוונה ויוכל לתרץ עצמו דהי' מקרה בדבר ע"צ המיעוט שנחלף וכדומה. לא נוכל לאסור אותה. דהא אשת ישראל שנאנסה מותרת. וא"כ לא היו יכולים חכמים להתיר בעד אחד או בפסולים. וכיון דראו חכמים דזה טובה משום עיגונא להתיר בע"א או בקרובים ופסולים. דבאמת לא שכיח כלל שימצאו שני עדים כשרים להעיד. א"כ אף היכא דאיכא עדים כשרים לא פלוג רבנן וגזרו בכל אופן שלא להתיר רק היכא דליכא ספיקא כלל במילתא אף ע"צ הרחוק דאז שוב הוי עבידא לגלויי וממילא יכולים להתיר בעד אחד וקרובים וכדומה ואזלא לה קושיתי דאמאי לא הקילו רבנן משום עיגונא דאדרבא זה תקנת עגונה שלא להתיר בהני מילתא במשאל"ס וכלים דלא מושלי וסימנים שאינם מובהקים וכדומה כנ"ל:

וא"כ נכון הכל שפיר דבסוגיא (דף ק"כ) הנ"ל דאזיל לישב המשנה דאין מעידין וכו' אף שיש סימנים בגופו ובכליו דבסיפא דמתניתין קאמר ר"י בן בבא אומר וכו' א"כ הת"ק הוא ת"ק דר"י בן בבא. ואיתא שם (בדף קכ"ב) דבראשונה לא הי' משיאין עפ"י ע"א רק ר"י בן בבא ולא קיבלו את דבריו עד שבא אח"כ ר"ג והשיא עפ"י ע"א והוחזקו להיות משיאין עפ"י ע"א ועפ"י אשה עיי"ש במשנה. וא"כ כאן דאזיל לת"ק דר"י בן בבא דעוד לא היתה התקנה להשיא עפ"י ע"א ולא הי' תוברים הסברא דעל"ג כדס"ל באמת להרבה פוסקים. וא"כ שפיר קאמר הש"ס דאיירי רק בכלים דעבידי למושלי דאז איכא חששא מדאורייתא אבל בכלים דלא מושלי דאיכא רק חששא מדרבנן כנ"ל לא הי' לנו לחוש דמשום עיגונא לא יחמירו חכמים. ואין לומר דזה תקנתה כדי שיתירו בע"א ז"א דאז לא התירו עדיין עפ"י ע"א. וא"כ לא רצו להחמיר בדבר שאינו מצוי כלל. אבל עכשיו שכבר התירו עפ"י ע"א. ואם נתיר בדבר שאינו מצוי שוב יפול כל ההיתר דעל"ג וחומר שהחמרת כנ"ל. שפיר החמירו חכמים לגזור גם בדבר שאינו מצוי משום חזקת איסור א"א וכנ"ל. ואי דנתיר משום עיגונא ז"א דזה תקנתה שלא נתיר. וממילא משום לא פלוג לא חלקו בתקנתם וגם היכא דאיכא עדים כשרים לא התירו בדבר שאינו ברור דלא ליהוי מילי דחכמים כחוכא וכו' וא"כ שפיר השמיטו הרי"ף והרא"ש החילוק בין כלים לכלים דלדידן חיישינן גם בדבר שאינו מצוי שישאיל וכנ"ל ומיושבים כל הקושיות הנ"ל כמובן דלא תלוי כלל בפלוגתא דסימנים דאורייתא או לאו רק כס' מהרי"ק הנ"ל דבכל להוציא מחזקת איסור בעינן דבר ברור מדרבנן כמ"ש הפרמ"ג הנ"ל. ומיושב ג"כ קושית הב"ש מגט דבאמת גם בגט מצינו דהקילו חכמים משום עיגונא כמבואר בש"ס גיטין (דף ג' ע"א) וא"כ מש"ה לא רצו חכמים להחמיר בכלים דלא מושלי משום עיגונא ורק בעדות אשה שמת בעלה דמתירין עפ"י ע"א ג"כ זה תקנתה שלא נתיר רק בדבר ברור כנ"ל אבל בגט דלא התירו בע"א וקרובים ופסולים שוב הוי תקנתה שלא להחמיר בדבר שאינו מצוי משום תקנת עיגון וכנ"ל. וזה נכון מאד לדעתי:

ויהי' נכון בזה ליישב ג"כ דברי הרמב"ם התמוהים שכתב בפ"ז מה' נחלות ה"ג דבסימנים מובהקים יורדין לנחלה ע"פ והא דאין משיאין את אשתו הוא רק משום חומר איסור כרת. ותמהו הכל דהא קיי"ל סימנים לאו דאורייתא ובאבידה רק משום תקנתא כמבואר בש"ס ב"מ עיין בקצוה"ח סי' רנ"ט. והנה כבר אמרתי בזה דבר פלא דברמב"ם יש דיוק שלא דייקו בזה האחרונים כלל דברמב"ם כתב בזה"ל או שהי' לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם עכ"ל וקשה דלמה אמר לשון רבים דפתח בלשון יחיד הי' לו וסיים והכירו אותם. אלא דתרי גווני איכא היכא דבאו להעיד אותם שלא הכירו אותו בחייו ולא ראו הסימנים כלל בחייו רק דמצאו הרוג וראו בו אותם סימנים ובאו להעיד לפני אשתו והיא אומרת דבעלה הי' לו אותם הסימנים אבל היא אינה רואה אותם עכשיו בזה קיי"ל דסימנים לאו דאורייתא. אבל היכא דמצאו הרוג שאין מכירין פרצוף פניו שנשחת וכדומה. רק דהי' לו סימנים בחייו ורואין עכשיו הסימנים ומכירים הסימנים שאותן הסימנים ראו אצלו בחייו זה הוי טב"ע ועדיף מסימנים ובכה"ג לכ"ע הוי מדאורייתא דמה לי אם יש טב"ע באיזו חפץ או שיש לו טב"ע באלו הסימנים ומכיר אותן שהן הן שהיו לו בחייו וקיימתי הדבר מסברא בעזה"י ומצאתיו אח"כ בנוב"י מהדו"ק תשו' נ"א ד"ה ונלע"ד שכתב כך והבאתי ראי' לדבר מדברי רבינו חננאל בפירושו לב"מ בש"ס ווילנא (דף כ"ז) שפירש המשנה דאין מעידין אלא על פ"פ וכו' אעפ"י שיש סימנים בגופו שכתב וז"ל כלומר אם נותנים העדים סימני פרצופו ואומרים מי שפרצופו כך וכך ראינו שמת וכו' עיי"ש משמע דרק בכה"ג שלא היו העדים מכירים אותו אבל היכא דמכירין הסימנים סומכים עליהם לכ"ע. אלא דהרמב"ם ס"ל דמשום חומר איסור כרת החמירו בדבר מדבריהם. וא"כ ניצול הרמב"ם מקושית הקצוה"ח. אבל הא קשיא טובא דא"כ מאי פריך הש"ס ביבמות ובב"מ למ"ד סימנים דאורייתא הא קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ומאי קושיא דילמא רק מדרבנן החמירו משום חומר א"א כמ"ש הרמב"ם. אך לפי דרכי הנ"ל לק"מ דהא כבר כתבתי דבאמת משום תקנת עיגונא לא היו חכמים מחמירין בעדות אשה בכל דבר שמדאורייתא שרי. רק דזה גופא תקנת עיגונא שלא להתיר בדבר שאינו ברור בוודאי דיש לומר דאתרמי סימנים כאלו באיש אחר כדי שלא להורע המילתא דעבידא לגלויי ולהתיר בעד אחד כנ"ל. וא"כ כאן בש"ס דאזיל לפרש מתניתין דהוא ת"ק של ר"י בן בבא. דלא התירו עדיין בע"א א"א לומר דחכמים החמירו. אבל הרמב"ם אזיל למסקנא דקיי"ל דמשיאין עפ"י ע"א. שוב הוכרחו החכמים שלא להתיר רק בדבר ברור דאל"כ לא יהי' מילתא דעל"ג דאם יבוא הבעל לא יתברר שקרותו. די"ל דאיתרמי סימנים כאלו באיש אחר. כנ"ל נכון בדברי הרמב"ם:

וא"כ לפי"מ שביארתי דגם לשיטת הב"י הוא רק חשש מדרבנן וא"כ בדרבנן שומעין להקל להני אחרונים שכתבו דהב"י רק בסימני כלים מחמיר אבל אם מכיר הכלים בט"ע גם הב"י מודה כמ"ש הגאון מהר"י פויזנער הובא בתשו' נוב"י מהדו"ת תשו' ס' ונלע"ד דיש להוכיח מסוגית הש"ס כוותי' ובשנקדים מקודם לברר הדבר כל עיקר הא מילתא דסימנים דאורייתא שנתקשו בזה האחרונים עיין בקצוה"ח סי' רנ"ט מהא דקאמר הש"ס בחולין (צ"ו) תדע דאלו אתו בי תרי ואמרי האי דאית בי' האי סימנא וכו' קטיל גברא לא קטלינן לי' וכו' עיי"ש ואם סימנים דאורייתא להתיר א"א א"כ בע"כ עכ"פ הוי רובא להיתרא א' אמאי לא קטלינן גברא על סימנים והא גם בד"נ אזלינן בתר רובא כמבואר בש"ס סנהדרין:

אבל באמת נלע"ד דלק"מ דהנה התוס' בגיטין (כ"ז ע"א) על הא דקאמר רבא דבעינן הוחזקו שני יב"ש וגם שיירות מצויות הקשו התוס' שם בד"ה כאן כיון דהוחזקו וכו' היכי מהדרינן מנא ידעינן דשל זה הוא ותירצו כגון דידעינן דמזה יב"ש נפל וכו' ואין לחוש שגם אחר אבד כאן כיון דאין השיירות מצויות עכת"ד. וביאור דבריהם כיון דמזה ידעינן דנפל והאחר לא ידעינן דאבד אין ספק מוציא מידי וודאי וכ"ז היכא דהוי רק הוחזקו דהוי פלגא על פלגא אבל היכא דהוחזקו וגם שיירות מצויות דאיכא גם רובא דעלמא שוב לא אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי וכעין שכתב הפנ"י לענין ברי ושמא גבי מוציא אבידה. אבל בשיירות מצויות ולא הוחזקו כיון דיב"ש לא הוי רובא דעלמא דהא הרוב אין שמותם יב"ש והוי רק מיעוט וכל דפריש מרובא פריש. ולמיעוטא לבד לא חיישינן. אבל אם המיעוט הזה מצטרף עם פלגא דהוחזקו שני יב"ש. הוי רובא ולנגד הרוב לא אמרינן אין ספק מוציא וכו'. וז"ב מאד בפירוש דברי התוס'. ולס' הזאת רמז ג"כ הד"מ באות כ"א בישוב תשו' הרא"ש בהזכיר שמו ושם אביו ולא הזכיר שם עירו כיון דידעינן דאחד ששמו כן נאבד ל"ח לאחר עיי"ש. וא"כ מעתה רווחא שמעתתא שפיר דבאמת כ"ע מודו דלא קטלינן גברא על סימנים. דוודאי המציאות יעיד ע"ז דאף דבר שיש לו סימן מ"מ וודאי יוכל למצוא עוד אחד בעולם בסימן ההוא בפרט בסימנים אמצעים. וא"כ כיון דאין לנו שום סברא לומר דהאי גברא קטיל רק עפ"י העדים שאמרו הסימן שפיר מספקא לן דילמא יש ברוב העולם עוד איש אחד עם סימן כזה. אבל באבידה וכן בגט והיתר אשה לבעלה דאנן ידעינן וודאי דאותו האיש אבד אבידה רק חיישינן דילמא עוד אחד אבד כמ"ש התוס' ב"מ (דכ"ב ע"ב) ד"ה אי וכן בגט ידעינן דהשליח אבד הגט רק חיישינן דילמא אחר ג"כ אבד וכן בנמצא הרוג דידעינן וודאי דבעל האשה שאנו דנין עליו נאבד ורק מספקא לן דילמא נאבד עוד איש אחד דכל כה"ג כבר כתבתי בשם התוס' דאף בהוחזקו שני יב"ש דהוי ספק השקול מ"מ כיון דאחד וודאי אבד אמרינן דאין ספק מוציא מידי וודאי. ורק היכא דאיכא רובא דעלמא כנגד ל"א אין ספק מוציא וכו' כנ"ל. וא"כ ביש בו סימן נהי דאפשר דאיתרמי עוד איש אחר בסימן כזה. אבל עכ"פ רובא דעלמא וודאי לא הוי וכמ"ש הח"צ בתשו' דשני יב"ש הוי כסימן אמצעי עיין בש"ש ובקהלת יעקב. וא"כ כמו דבהוחזקו שני יב"ש ל"ח מה"ט ה"נ בסימן אמצעי. ובזה הוא דפליגי מאן דס"ל סימנים דאורייתא נהי דמודה דמ"מ אפשר דאיתרמי עוד אחד כזה ומש"ה לא קטלינן ואין מוציאין ממון על סימן מ"מ יותר מפלגא על פלגא לא הוי ומש"ה מהני באבידה ובגט ובהיתר אשה מדאורייתא. ומאן דס"ל סימנים דרבנן ס"ל דשכיח הרבה בסימנים כאלה. וא"כ שוב ל"מ ס' דאין ספק מוציא וכו' כיון דיש רוב נגדו. דהא שכיח הרבה בסימנים כאלה:

ובזה יתיישב לנו לנכון קושית הקדמונים על הא דקיי"ל סימנים דרבנן. מהנהו תרי ת"ח וכו' ואסקינהו קמן וקאמרי סימנים וכו' הרי דסמכינן אסימנים עיי"ש בתוס' (קט"ו ע"ב) ד"ה וקאמרי. ולפי הנ"ל נכון לפימ"ש הח"מ בסקל"ח בישוב תשו' הרא"ש הנ"ל דוודאי ביב"ש לחוד לא סגי דוודאי יש בכל העולם עוד יב"ש רק דאיירי דומיא דיצחק ריש גלותא דידעינן דהלך בדרך הזה. שוב לא חיישינן דילמא הוא אזיל לעלמא ויוסף ב"ש אחר הלך ג"כ בדרך הזה ונאבד אף דשיירות מצויות. מ"מ כיון דידעינן דזה וודאי הלך ומאחר לא ידעינן דהלך לא חיישינן דילמא אחר ששמו כשמו הלך ג"כ בדרך הזה עיי"ש:

ויובן הדבר היטב עפ"י שהסברתי דברי התוס' דנגד ספק השקול מהני אין ספק מוציא מידי וודאי ולא כנגד רוב וא"כ אם נמצא אחד הרוג שלא ידענו שהלך כלל בדרך הזה אף דבעל האשה שאנו דנין עליו ידענו שנאבד ומאחר לא ידענו שנאבד. מ"מ כיון דיב"ש טובא איכא בעלמא אמרינן דילמא אותו הנמצא הוא יב"ש אחר דהם הרוב נגד הנאבד. אבל אם ידעינן דהוא וודאי הי' באותו מקום רק כיון דשיירות מצויות תרצה לחוש דילמא בא גם אחר לכאן. א"כ כיון דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש ורוב העולם אין שמם יב"ש. א"כ עפ"י הרוב לא בא לכאן יב"ש. ובעל האשה וודאי הי' בכאן. א"כ נגד מיעוט כ"ע מודו דאין ספק מוציא וכו'. וא"כ ה"נ בסימנים אף דסימנים דרבנן. היינו דאמרינן דילמא איכא עוד טובא מ"מ רובא דעלמא וודאי אין להם אותם סימנים וכל היכא דשיירות מצויות לית לן למיחש רק לרובא דעלמא. א"כ עד כאן לא שרינן ע"י סימנים רק היכא דנמצא אחד עם סימנים דלא ידענו שהלך בדרך הזה כלל א"כ מנ"ל דהוא אותו האיש כמו דתרצה לתלות דהוא אתי מעלמא לכאן כן ניחוש דילמא איש אחר עם אותם סימנים בא לכאן כיון דיש הרבה עם אותם סימנים והם הרוב נגד אותו האחד למאן דס"ל סימנים דרבנן. אבל אם אחד הוחזק שהלך בכאן או הי' נמצא בכאן וודאי ותרצה לחוש דילמא גם אחר אתי לכאן מחמת שיירות מצויות וכיון דחיישת דילמא אתי מעלמא אז אמרינן כל דפריש מרובא דעלמא פריש ורובא דעלמא וודאי אין להם אותם סימנים ומש"ה בהנהו תרי ת"ח כיון דטבעי קמן במשאל"ס רק דחיישת דילמא הני אזלי לעלמא ואחר בא לכאן וכמ"ש הקהלת יעקב דמשאל"ס כשיירות מצויות דמי. מ"מ כיון דיהבי סימנים שוב ל"ח לרובא דעלמא כנ"ל וכ"ז ברור מאד:

ובזה יתיישב ג"כ לנכון מה שתמה הש"ך בחו"מ בסי' ס"ה ס"ק כ"ו על הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו כלל הדין דחיישינן לשאלה. ורק הביאו המשנה כצורתה דאין מעידין אף שיש סימנים בגופו ובכליו ולפי הנ"ל נכון דלפימ"ש תיקשי מאד מאי קאמר הש"ס ללישנא דרבא דס"ל סימנים דאורייתא. מתניתין בכליו דחיישינן לשאלה. והא רבא גופי' הוא דס"ל דל"ח לתרי יב"ש רק בתרתי לריעותא בשיירות מצויות והוחזקו כמ"ש התוס' (דף קט"ו ע"ב) דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרבה ור"ז בגיטין (דף כ"ז). וא"כ כבר הוכחתי מתוס' גיטין הנ"ל דרק נגד רוב ל"מ הס' דזה וודאי אבד אבל בהוחזקו תרי יב"ש לבד דהוי פלגא ופלגא לא חיישינן. א"כ בכלים נהי דחיישינן לשאלה מ"מ כיון דשוב אין ספק רק בין השואל והמשאיל ולא נגד רוב לא גרע מהוחזקו תרי יב"ש דלא חיישינן לרבא כיון דזה וודאי נאבד וכנ"ל. ובע"כ צ"ל כס' הפנ"י ב"מ כ"ז דחשש שאלה הוא רק בסימני אוכף ולא בעידי אוכף. והיינו טעמא לפימש"ל דגם למ"ד סימנים דאורייתא ג"כ חיישינן דילמא איכא עוד אחד בעולם בסימן הזה רק דהוי פלגא על פלגא דלא חיישינן לה כנ"ל. וא"כ כיון דמצטרף עוד חשש שאלה הוי רובא נגד אותו האיש שאנו דנין עליו. אבל בעידי אוכף דאין שום ספק רק בינו ובין השואל למאן דס"ל כרבא לא חיישינן לה. וא"כ הרי"ף והרמב"ם שכתב הרא"ש דס"ל דלהתיר אשה לבעלה רק בתרתי לריעותא אסרי וס"ל כרבא דהוחזקו לבד לא חיישינן. וא"כ למה הוצרכו להביא כלל החשש דשאלה אי בסימני כלים לבד הא אינהו ס"ל דסימנים בלא"ה לא מהני דסימנים לאו דאורייתא ואי במכירים הכלים בטב"ע או סימן מובהק ביותר דכעדים דמי כמ"ש הב"י א"כ שוב לא חיישינן לשאלה ג"כ כנ"ל:

ואמנם כ"ז למאן דס"ל דרבא לא חייש גם בהוחזקו שני יב"ש. אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א שהביא הב"ש בסקנ"ו דבגט חיישינן גם בהוחזקו לבד. ורבא דקאמר דל"ח הוא רק בעובדא דיצחק ריש גלותא משום כנכ"ה עיי"ש. א"כ לדידהו בע"כ למאן דס"ל סימנים דאורייתא הפירוש הוא דע"צ הרוב אינו נמצא כלל בסימן כזה דאם הי' מחצה על מחצה הוה חיישינן כמו בהוחזקו שני יב"ש או שכיח שיירות דלדידהו לא ס"ל ס' התוס' הנ"ל דאין ספק מוציא כנ"ל נגד ספק השקול. ומאן דס"ל סימנים דרבנן ס"ל דיוכל דאיתרמי עוד כזה והוי ספק השקול כנ"ל ולדידהו שפיר י"ל דחיישינן לשאלה דנהי דאין הספק רק בין השואל להמשאיל מ"מ גם בהוחזקו שני יב"ש אסור לדידהו כנ"ל. וא"כ גם היכא דמכירין הכלים בטב"ע חיישינן לשאלה לדידהו:

ויתיישבו בדרך הזה על נכון דברי הש"ס (בדף ק"כ ע"א) הנ"ל התמוהים מאד כמ"ש התוס' דעל הא דמתניתין דאין מעידין אף שיש סימנים בגופו ובכליו פריך הש"ס למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת אף לזמן מרובה כשר אמר אביי לא קשיא הא ר"א בן מהבאי הא רבנן דתנן אין מעידין וכו' מאי לאו וכו' דמ"ס סימנים דאורייתא ומ"ס דרבנן אמר רבא דכ"ע סימנים דאורייתא וכו' ואיכא דאמרי אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן וכו' והקשו בתוס' ד"ה אמר רבא דא"כ תיקשי ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן מיתוקמא כיון דלכ"ע סימנים דרבנן. עיי"ש מה שדחקו מאד בזה. ולהנ"ל הדבר נכון דהנה התוס' לעיל בד"ה מצאו הקשו דמאי קושיא דילמא ברייתא דמצאו קשור בכיס איירי דמכיר הגט או הכיס בטב"ע עיי"ש שדחקו ג"כ לישב. אך לענ"ד לק"מ לפימ"ש הב"ש בסקס"ט הנ"ל דלמ"ד סימנים מדרבנן אז מצד הסברא מבחוץ חיישינן לשאלה א"כ שפיר מקשי דא"ל דמכיר הגט בטב"ע א"כ למה הזכיר כלל דמצאו קשור בכיס ובע"כ דבגט עצמו לא שכיח טב"ע. אלא מאי אמרת דמכיר הכיס בטב"ע ולעולם סימנים דרבנן ז"א דא"כ חיישינן לשאלה. ואי דכיס וארנקי לא מושלי אינשי אכתי לא ידע הש"ס מזה דאח"כ הוא דחידש זאת הש"ס ובפרט להב"י דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. ואמנם כ"ז מקשי סתמא דהש"ס ואביי הוא המתרץ א"כ י"ל דאזיל הכל אליבא דר"ז ואביי דס"ל דחוששין לשני יב"ש אף בהוחזקו לבד או שיירות מצויות לבד ול"ס כס' התוס' הנ"ל. ושפיר י"ל דחיישינן לשאלה אף דאין הספק רק בין השואל והמשאיל מ"מ הוי כהוחזקו שני יב"ש. אבל אח"כ דרבא הוא המתרץ ורבא לשיטתו לשיטת התוס' והרי"ף והרא"ש ס"ל דאף בהוחזקו לא חייש לתרי יב"ש ובע"כ כס' התוס' הנ"ל כיון דזה וודאי אבד אין ספק מוציא וכו' וא"כ לדידי' בע"כ הא דחיישינן לשאלה הוא רק היכא דסמכינן על סימן דאינו מכיר הכלי רק ע"י סימן אז מצרפינן חשש שאלה למאי דאיכא דמתרמי בהאי סימנא גם למ"ד סימנים דאורייתא כנ"ל. אבל אם מכיר הכלי בטב"ע בע"כ אין חוששין לשאלה לרבא כנ"ל. וא"כ ממילא לא קשה כלל אליבא דידי' ברייתא כמאן מתוקמא נהי דסימנים דרבנן מ"מ י"ל דאיירי דמכיר הכיס והארנקי בטב"ע כמ"ש התוס' לעיל ושוב לא חיישינן לשאלה. ואמנם כ"ז ללישנא דרבא דס"ל דסימנים דרבנן א"כ ליכא למיטעי כלל דמצאו קשור בכיס דאיירי דיש לו רק סימן בכיס. דהא סימן לא מהני גם בגוף הגט. ובע"כ נהי' מוכרח לפרש דאיירי דמכיר הכיס בטב"ע וא"כ לא חיישינן לשאלה. אבל אח"כ דפריך הש"ס ללישנא דרבא ס"ל דסימנים דאורייתא וקשה ממתניתין דיש לו סימן בכליו והוכרח לתרץ דחיישינן לשאלה שפיר פריך ממצאו קשור בכיס וכו' ניחוש לשאלה. דהא מתניתין סתמא קתני ונוכל לטעות ולפרש דאיירי דמכיר הכיס ע"י סימן כיון דסימנים דאורייתא וא"כ שוב קשה ניחוש לשאלה כיון דההיכר רק ע"י סימן. ומתרץ דכיס וארנקי לא מושלי. וכ"ז נכון מאד בעזה"י בישוב כל הקושיות האלו:

ובדרך הזה יתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל פ"ו מה' נחלות שכתב דבסימנים רק מדרבנן הוא דחיישינן והחמירו בה משום חומר איסור א"א א"כ מאי מקשה כאן הש"ס למימרא דסימנים דרבנן ודילמא רק מדרבנן הוא דהחמירו. ומה שתירצתי לעיל דכאן דאזיל הש"ס לת"ק דר"י בן בבא לא הי' להם להחמיר משום תקנת עגונה יש לשדות נרגא להמעיין בדברי הרמב"ם שם. שנראה שמפרש כל המשנה דאין מעידין על המגויד וצלוב וחי' אוכלת שרק חומרא מדרבנן והרמב"ם חידש זאת מסברתו הזכה כמ"ש שי"ל שכיון שאבד זכרו וכל הדברים הללו וודאי מסייעין שחזקתן למיתה מדאורייתא לא חיישינן עוד רק מדרבנן הוא דהחמירו. הרי דהרמב"ם מפרש כן המשנה. וא"כ שוב מה פריך הש"ס למימרא דסימנים דרבנן כמו שתמהו האחרונים עיין בתשו' זקיני הגאון בעל ספר יהושע המובא ג"כ בסוף ספר אבני מילואים. אך להנ"ל נכון הכל שפיר לפי"מ שפירשתי אם הא דחיישינן לשאלה תלי' בפלוגתת אביי ורבא. ולהרמב"ם דפוסק כרבא אז ממ"נ לא שייך חשש שאלה דאם אין רק סימנים בכלים סימנים בלא"ה לאו דאורייתא ואי דמכיר הכלים בטב"ע שוב ל"ח לשאלה כיון דאין הספק רק בין השואל והמשאיל לא גרע מהוחזקו שני יב"ש. ורק לאביי ור' זירא חיישינן כה"ג לשאלה. וא"כ נכון הכל שפיר דמתחילה מקשה הש"ס שפיר למימרא דסימנים דרבנן ורמינהו מצאו קשור בכיס כשר. וא"כ אין לתרץ דרק מדרבנן החמירו משום חומר א"א דא"כ גם בגט הי' להם להחמיר דשם ג"כ איכא חומר איסור א"א. ואין לתרץ דשם איירי דמכיר בטב"ע ז"א דהא אם סימנים מדרבנן מצר הסברא חיישינן לשאלה כמ"ש הב"ש. והש"ס בס"ד אזיל אליבא דר"ז ואביי דגם במכיר בטב"ע איכא חשש שאלה. ואח"כ מקשה הש"ס ללישנא דרבא דסימנים דאורייתא אמאי לא מהני במתניתין ביש סימנים בגופו ובכליו. וע"ז אין לתרץ דמדרבנן החמירו. דז"א דע"כ לא קאמר הרמב"ם דרבנן החמירו רק משום דס"ל דסימנים לאו דאורייתא. ובעלמא לא הי' לנו למישרי רק כאן כיון דאבד זכרו ואיכא ג"כ סימנים ס"ל להרמב"ם דוודאי כיון דאבד זכרו זה מסייע טובא להסימנים ומדאורייתא וודאי לא חיישינן עוד ורק מדרבנן החמירו. אבל אם נאמר דסימנים דאורייתא וא"צ לההוכחה דאבד זכרו שנתיר מצד הסברא מבחוץ דוודאי מת ורק מדינא סמכינן אסימנים וודאי לא הי' להם לחכמים להחמיר כאן. אבל אליבא דהלכתא דהרמב"ם פסק כמ"ד סימנים דרבנן פסק שפיר דאפ"ה רק מדרבנן אסור דמדאורייתא וודאי שרי כיון דמסייע לזה ההוכחה דאבד זכרו ואם הי' חי הי' נשמע ממנו זה מעיד דהסימנים אמת ורק מדרבנן הוא דהחמירו כמו בראוהו צלוב וחי' אוכלת כבו דג"כ קרוב הדבר יותר שמת כמ"ש הרמב"ם. ולא תיקשי ממצאו קשור דאיכא ג"כ איסור א"א ואמאי לא החמירו שם. דז"א די"ל דשם איירי במכיר בטב"ע ולשאלה לא חיישינן כמש"ל דלהרמב"ם דפסק כרבא לא חיישינן לשאלה במכיר בטביעות עין:

ומעתה כיון דיצא לנו מזה דדבר זה אם חיישינן לשאלה היכא דידוע בוודאי דהכלים שלו תלי' באשלי רברבי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל בהוחזקו שני יב"ש. א"כ בכלים דלא מושלי שכבר הוכחתי לעיל דגם לשיטת הב"י הוא רק מדרבנן. א"כ פשיטא דבדרבנן שומעין להקל לסמוך על הפוסקים דגם בכלים דמושלי בכה"ג לא חיישינן לשאלה. ובלא"ה נ"ל דכל דינו של הב"י תלי' בפלוגתת הפוסקים האלה אם הלכה כרבה או כר"ז. דהא לכאורה צריך להבין דמ"ש לענין חוששין לשני יב"ש הכל מודים דאם לא הוחזקו ואין שיירות מצויות ל"ח דילמא יב"ש אחר אבד ול"ח למיעוטא שאינו מצוי דילמא בא יב"ש אחר לכאן ומ"ש בכלים דלא מושלי שג"כ אינו מצוי שישאיל וחיישינן למיעוטא. ואמנם צ"ל דעיקר סברת הב"י הוא כמו שהסביר הנוב"י את דבריו דבאמת הכרת הכלים הוא רק סימן על הגוף דמ"ש אם אומר שהי' לו שומא וכדומה או שאומר שהי' לבוש מלבוש כזה אידי ואידי סימנא בעלמא היא וכיון דסימנים לאו דאורייתא ואין סומכין רק על סימן מובהק ביותר וכיון דלפעמים מושלי אינשי אף דאינו מצוי עכ"פ סימן מובהק ביותר לא הוי עיי"ש במהדו"ק תשו' ל"ב ותשו' נ"א ומהדו"ת תשו' ס' וא"כ אין זה דומה לשני יב"ש דשם אין דנין כלל על הכרת הגט רק דאין כאן עוד יב"ש ואינו מצוי שיבוא לכאן בע"כ הגט מזה השליח נאבד אבל כאן דאנו דנין דזהו הנאבד מחמת שמכירין כליו לא עדיף מסימן וכיון דאתרמי לפעמים דמושלי לא הוי סימן מובהק ביותר מ"מ עכ"פ הא שוב אין ספק בעולם על זה האיש רק אם הוא השואל או המשאיל ויותר מבין שני אנשים א"א להסתפק כלל אם מכירים הכלים בט"ע או בידיעה ברורה אחרת:

וא"כ לשיטת הפוסקים כרבה דגם בהוחזקו שני יב"ש ממש וליכא שום הוכחה על אחד יותר מחבירו מ"מ מתירין משום ס' התוס' כיון דזהו וודאי אבד אין ספק מוציא וכו' א"כ ה"נ כיון דכבר אין שום ספק בעולם רק בין שניהם אז כיון דבעל האשה הזאת שאנו דנין עליו וודאי נאבד ואבד זכרו ומאחר דחיישינן עליו שנתחלפו מלבושיו לא ידענו שנאבד שוב אין ספק מוציא מידי וודאי. ויתישב בזה מאד על נכון קושית הנוב"י על הב"י מהא דחמור בסימני אוכף אף אם נפרש בעידי אוכף מ"מ להב"י מדאורייתא אין להחזיר דהא סימנים לאו דאורייתא וכיון דלפעמים מושלי אינשי אוכף לא הוי סימן מובהק ביותר ולהנ"ל לק"מ דהא כבר ידוע קו' הפנ"י אמאי לא מהדרינן לכל בעל אבידה בלא סימן כלל הא כל היכא דליכא חזקת ממון לכ"ע ברי ושמא ברי עדיף. וכיון דהמוצא טוען שמא ובעל האבידה ברי ברי עדיף. ומתרץ דאזלינן בתר רובא דעלמא דעדיף מחזקה וא"כ כאן בחשש שאלה דאזלא רובא דעלמא ואין הספק רק בין שנים דהא א"א לומר דאבד אחד מסתם בני אדם רק אותו ששאל האוכף והוי כעין נפילה דיחיד שכתב הרשב"א גבי יב"ש שוב ברי עדיף:

ואמנם זאת מצינו דשיטת הב"י אזלא רק להפוסקים כר"ז דבחדא לריעותא חיישינן. והנה לפי"מ שביארתי שמההכרח לחלק בין גט דבאין שיירות מצויות ל"ח דילמא הגט זה מאיש אחר שאבדו כאן כיון שאין מצוי שיבוא כאן איש אחר. ובין כלים דלא מושלי דחיישינן משום סברת הנוב"י דכלים לא הוי רק סימן על האיש וכיון דאיתרמי דלפעמים מושלי הוי כסימן שאינו מובהק ביותר א"כ נראה דהני צעטלין שמשימים להם אנשי חיל בלבושיהם וכתוב עליהם שמותם אין זה ענין כלל להיכר כלים וזה דמי ממש לגט שהרי זה הצעטיל עשוי להעיד על זה האיש ששמו כך והוי כהא דמצינו מי ששומעין שאמר אני פב"פ נשכני נחש וכו' דמשיאין את אשתו א"כ מאי ניחוש דילמא איש אחר השאיל לו מלבוש זה שזה לא חיישינן כיון דאינו מצוי שמשאיל הוי ממש כלא הוחזקו ואין שיירות מצויות דלכ"ע ל"ח דילמא הגט זה בא מאיש אחר וז"ב מאד לדעתי:

והנה לענין מ"ש לעיל לתרץ הקושיא מחמור בסימני אוכף משום דשאלה הוי שוב רק ספק בין השואל והנשאל ולא הוי רובא דעלמא מצאתי אח"כ הסברא הזאת לענין אחר בנוב"י מהדו"ק תשו' מ"ג שהשואל כתב הסברא הזאת לענין ס"ס דבעגונה ל"מ ס"ס דהוי נגד הרוב דילמא הוא מרובא דעלמא אבל היכא דליכא רק חשש שאלה אזיל לי' רובא דעלמא דאין הספק רק בין שניהם. והנוב"י דחה סברתו. דמה שאומר דהוי נגד רובא דעלמא הרי גם זה הנאבד הוא מרובא דעלמא ואם זה חשוב רובא דעלמא גם לענין שאלה נימא דאחד מרובא דעלמא שאל. והנה מה שדחה הרי הנאבד ג"כ הוא מרובא דעלמא כבר אתה רואה שאדונינו הפנ"י חידש הסברא הזאת דזה הוי נגד רובא דעלמא דאם אתה רוצה לומר שזה הוא בעל האבידה הרי איכא רובא דעלמא כנגד דילמא חד מרובא דעלמא. ומה שדחה דא"כ גם לענין שאלה נימא דילמא חד מרובא דעלמא שאל ג"כ לק"מ דכל שאין אתה יכול לומר דילמא חד מרובא דעלמא הוא דהא רובא דעלמא אין להם הכלים האלו ומוכרח אתה לומר מקודם ששאל המלבושים או הכלים האלה שוב אין אתה יכול לומר על אותו הנמצא או בעל האבידה שהוא מרובא דעלמא דהא מוכרח אתה לומר שהוא מי ששאל הבגדים והוא כבר רק יחיד ולא רובא דעלמא ודו"ק היטב:

ואחר כל אלה הנה נתברר שבדבר הזה אם חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי יש הרבה ספיקי פלוגתא דרבוותא. חדא דהא כ"ז הוא רק אם סימנים דרבנן והא גופא הוי ספיקא אם סימנים דאורייתא וכו' וגם הא הרבה פוסקים דס"ל דל"ח כלל לשאלה ובכלים דלא מושלי רובם ככולם סברי כן ורק הב"י והריטב"א ס"ל דחיישינן וכבר כתבתי וכן כתב הנוב"י דרק מדרבנן החמירו בזה ואיכא הרבה מהאחרונים דסברי דהב"י מודה היכא דמכירין הכלים בטב"ע או בידיעה אחרת וגם הא איכא דעת הרמב"ם דהיכא דאבד זכרו אף בסימנים לבד הוי רק חומרא דרבנן. וכבר כתבתי דיש מקום לומר דבנ"ד במלחמה וגם משום דשאני הני צעטלין דהוי עדות ממש ולא סימנא גם הב"י מודה. א"כ מכל הני טעמי נ"ל להתיר האשה עטיא אשת הר' שלמה לינשא לכל גבר דתצביין ובלבד שיציעו הדבר עוד לפני שני גדולי הדור שיסכימו לזה:

והנה ע"ד הפלפול אמרתי לישב עוד באופן אחר קושית התוס' הנ"ל בסוגיין דללישנא דרבא דסימנים דרבנן מתניתין דמצאו קשור בכיס כמאן תוקמה:

ונלע"ד דהנה לכאורה קשי' לפי"מ שמבואר בתוס' ב"מ (דף כ') ד"ה שובר דגם לענין גט שחרור דהוי איסור אמרינן עבחז"ל אף דהוי רק תקנת חכמים גבי' מ"מ כיון דתיקון רבנן לא פלוג בתקנתייהו גם לגבי איסור וחכמים יכולים לעקור דבר מה"ת עיי"ש וא"כ ה"נ מאי בכך דסימנים דרבנן מ"מ כיון דתקינו רבנן לענין אבידה נימא לא פלוג גם לענין איסור. אך נ"ל לישב דהנה ידוע כבר סברת הרבה מראשונים גם לענין עגונה דהקילו בע"א הוא משום דאפקעינהו רבנן וכו' כמ"ש רש"י בשבת (דף קמ"ה). וידוע שנתקשו בזה הרבה מראשונים דא"כ אמאי הוי הוולד ממזר כשבא הבעל הא היא פנוי' למפרע וכתבו דחכמים הפקיעו רק באופן כשלא יבוא הבעל אבל אם יבוא הבעל לא הפקיעו אדעתא דהכי עיין בס' ישרש יעקב מזה. והוי קשי' לי טובא ע"ז הא קיי"ל בקידושין (מ"ה ע"ב) דלענין אכילת תרומה חיישינן שמא יבוא אבי' וימחה ובפרט לענין איסור דאורייתא עיי"ש וא"כ קשה מאד האיך היא ניסת עפ"י ע"א דילמא יבוא הבעל ואדעתא דהכי לא הפקיעו נמצא היתה א"א למפרע וזה דבר התמוה מאד לכאורה. אמנם נראה דלק"מ דהא עיקר הטעם דע"א אינו נאמן מה"ת הוא משום דאיתחזיק איסורא דא"א וידוע דברי התשו' מהר"ם שבהנמי"י ה' אישות דכל היכא דלדברי העד לא הי' כאן חזקה נאמן. וא"כ ה"נ כיון דהעד אומר שמת וודאי לא יבוא לעולם לביתו ושפיר אפקעינהו רבנן ולא היתה א"א מעולם וליכא חזקת איסור א"כ שוב ע"א נאמן מדינא דלא יבוא ויכולה לינשא עי"ז. וא"כ כ"ז בע"א אבל כאן בסימנים דלמ"ד סימנים דרבנן אף אם לא הי' חזקת איסור ל"מ הסימנים וא"כ שוב אסורה לישא עפ"י סימנים ואין יכולים להתיר מחמת דאפקעינהו דדילמא יבוא הבעל ואדעתא דהכי וודאי לא הפקיעו דאל"כ לא יהי' חומר בסופה ולא הי' יכולין להתיר בע"א דזה יותר תקנת עגונות כמש"ל. וא"כ שוב גם באיכא שני עדים על הסימנים לא הפקיעו משום לא פלוג כנ"ל. אלא דלפי"ז לכאורה תיקשי מאי פריך הש"ס למימרא דסימנים דרבנן והתניא מצאו קשור בכיס וכו' ומאי רומיא מגט אמיתה והא בגט ע"א אינו נאמן וא"צ לבוא למתוך שהחמרת עלי' בסופה שפיר י"ל דאפקעינהו רבנן ומש"ה סמכינן אסימנים אבל במיתה לא כנ"ל:

אמנם באמת גם ז"א דהא עיקר ס' התוס' הוא רק משום דלא פלוג בתקנתייהו בין ממון לאיסור וא"כ כיון דבמיתה לא הי' יכולין לתקן שוב ממילא גם בגט לא תקנו. אמנם עדיין תקשי לרבא דס"ל בגיטין (דף ל') אף דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן דלזה ל"מ חזקת חי עיי"ש ברש"י. וא"כ לעולם נימא דליתקנו לסמוך על סימנים משום אפקעינהו מאי אמרת דילמא יבוא הבעל כנ"ל ז"א דהא איכא ס"ס להיתרא דילמא זה הנמצא הוא בעל האשה. ואת"ל איננו בעלה דילמא בעלה ימות ולא יבא לביתו ואז שרי' משום אפקעינהו. אך גם זה לק"מ דהא ס"ם במקום חזקה לא אמרינן ואיכא כאן חזקת איסור א"א. ואמנם כ"ז לענין סימנים אבל לענין שאלה דקאמר רבא חיישינן לשאלה שפיר תיקשי לפימ"ש התוס' כאן דלענין ממון תקנו דל"ח לשאלה כמו שהוכיחו מהא דמצא בחפיסה או בדלוסקמא א"כ תקשי נימא דלא פלוג בתקנתייהו ויהי' מהני התקנה גם לענין איסור מכח אפקעינהו. ואי דחיישינן שמא יבא הבעל ז"א דהא איכא ס"ס כנ"ל מאי אמרת ס"ס במקום חזקה לא אמרינן ז"א דהא כבר הקשה הנוב"י אמאי חיישינן לשאלה הא איכא חזקה דכאן נמצא וכו'. ותירץ דנגד זה איכא חזקת איסור א"א וא"כ ממילא כיון דאיכא נגד חזקת איסור א"א חזקה דכנכ"ה א"כ שוב היכא דאיכא ס"ס כנ"ל לישתרי. אך צ"ל דלישנא דרבא דס"ל סימנים דאורייתא ס"ל דגם בממון חיישינן לשאלה ולא תיקנו חכמים כלל בזה. וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ס"ה. והא דמצא בחפיסה וכו' הוא משום דתפיסה ג"כ לא מושלי אינשי עיי"ש בש"ך. וא"כ מעתה הכל יבוא על מכונו ולא תיקשי קושית התוס' הנ"ל דהא כבר הבאתי למעלה קושית התוס' דמאי פריך הש"ס ממצאו קשור בכיס נימא דאיירי דמכיר הכיס בטב"ע ותירצתי דכיון דסימנים דרבנן א"כ גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה כמ"ש הב"ש אליבא דהב"י וא"כ מאי בכך דמכיר בטב"ע ליחוש לשאלה. אך קשה כיון דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה א"כ שוב מוכח דבממון תיקנו דלא חיישינן לשאלה כמ"ש התוס' מהא דמצא בחפיסה וכו' וא"ל כמ"ש הש"ך דתפיסה לא מושלי דהא למ"ד סימנים דרבנן גם בכה"ג חיישינן לשאלה וכיון דתיקנו דבממון ל"ח לשאלה נימא דגם לעני איסור תיקנו משום אפקעינהו ואי דניחוש לשמא יבא הבעל הא איכא ס"ס כנ"ל. אך צ"ל דקושית הש"ס אזיל אליבא דאביי כאשר אביי הוא המתרץ וכמ"ש התוס' בריש אלו מציאות גבי קב בד' אמות ובכמה מקומות ואביי לשיטתו דגם שמא ימות לא חיישינן בגיטין (דף ל') הנ"ל וליכא ס"ם וא"כ ל"ק קושית התוס' ללישנא דרבא דס"ל סימנים דרבנן ברייתא דמצא קשור וכו' כמאן מיתוקמא ז"א דלרבא לשיטתו ל"ק כלל דהוא יתרץ כמ"ש התוס' דאיירי דמכירו בטב"ע ואי דניחוש לשאלה ז"א דלדידי' להאי לישנא דסימנים דרבנן בע"כ דתיקנו לענין ממון דל"ח לשאלה וא"כ ממילא תיקנו ג"כ לענין איסור. ואי דניחוש דילמא יבוא הבעל כנ"ל דהא כיון דס"ל דשמא ימות ממילא איכא ס"ס להיתרא ותיקנו ג"כ לענין איסור גבי מיתה וכן לענין גט ול"ק כלל. כנ"ל נכון ע"ד הפלפול וקושית הש"ס אזיל רק אליבא דאביי דל"ח לשמא ימות וכנ"ל:

דוד מנחם מאנוש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה