חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן נז, תק"ע.
רב שלומים לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי ותיק וחסיד מהר"צ נ"י דומ"ץ בק"ק בעלזא:
יקרתו עם שאלת עגונה לנכון הגיעני. והנה אנכי עתה מוקף טרדות. ולא אוכל לטייל ארוכות וקצרות כמקדם. ואכתוב דעתי בקצרה. והשי"ת יצילנו משגיאות. והנה במה דסיים אפתח. במה שכתב כת"ה שיש להתיר גם ע"י הגב"ע ממאסט. מה שאמר העד ששמע שמת ואינו יודע אם שמע בבעלז או במקום אחר. וכתב דל"ד להא דמובא בקו"ע אות רל"ג בשם המבי"ט דאם אמר שמעתי וא"י ממי שמעתי אין מתירין על פיו. התם משום דחיישינן דילמא שמע מפס"ע. אבל כאן דאמר א"י אם שמע בבעלזא מה לי בעלז או מק"א. עכת"ד. ודבריו אינם מובנים לי כלל. דאם חיישינן דילמא שמע מפס"ט א"כ גם בשמעתי סתם ניחוש. וגם הא קיי"ל דכותבין אע"פ שאין מכירין ול"ח לצרה ולפס"ע עיין ח"מ סקכ"א. ועיין בחת"ס אה"ע ח"א סוף תשו' ע' ד"ה אמנם כתב דהועתק ד' המבי"ט בשבוש. ועיינתי במבי"ט עצמו. ולענ"ד אין כאן שבוש כלל. דעיקר מה שרוצה לחוש שם הוא משום דילמא שמע רק קול הברה שכתב הרמ"א ס"ג בשם המיוחסות להרמב"ן דל"מ. ולכאורה טעמא בעי. כיון דע"א ועבד ושפחה וקרובים נאמנים לעדות זו. א"כ מאי שייך קול הברה הא עכ"פ הקול יוצא מאיש אחד שאמר שמת. וכיון דהכל כשרין לעדות זו למאי ניחוש לה. ולפס"ע מחמת עבירה ג"כ ל"ח כמש"ל:
ואמנם נ"ל ברור דהטעם הוא משום דהעיקר סמכינן על ע"א משום מדעל"נ. א"כ כ"ז שאמר ששמע מאדם אחד מיוחד שפיר שייך מדעל"ג דהוא ירא לשקר לומר דבר שלא שמע דילמא יבוא ויכחישנו והראשון ירא לומר בשקר שמת דילמא יבוא הבעל ויתגלה שקרו. אבל אם אמר ששמע קול הברה שרבים מדברים וא"י ממי שמע. א"כ ל"ה מדעל"ג דא"י להכחיש אותו דיאמר ששמע מאיש אחר. ואף לדעת הב"י בתשו' והרמ"א בס"ה דשמעתי סתם מהני היינו כמ"ש הב"ש בסק"מ דל"ח לחשש בלא רגל"ד. ול"ח דילמא שמע קול הברה אלא אמרינן ששמע מאדם מיוחד והוי שפיר מדעל"ג דירא לשקר דילמא ישאלו אותו ממי שמע. וא"כ ממ"נ אם יאמר דא"י ממי שמע יאמרו דהרוצה לשקר מרחיק עדותו. ואם יאמר ממי שמע ירא דילמא יבוא ויכחישנו. כמ"ש בס' קהלת יעקב סי"א ד"ה שם ואפילו אינו מקוים. אבל אם אמר בעצמו מתחלה שאינו יודע ממי שמע. ולא חשש לזה שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו. א"כ אינו ירא עוד משום דבר דאם יבוא הבעל יאמר דמי שאמר לו כן שיקר. וזה ג"כ טעם דקול הברה ל"מ משום דל"ה מדעל"ג כמש"ל. וא"כ ה"נ בנ"ד דאומר ששמע וא"י אם שמע בבעלז או במק"א. הרי בעצמו אומר שאינו יודע ממי שמע ול"ה מדעל"ג דא"נ לדעת המבי"ט הנ"ל. ואין זה כלל נגד דברי הב"י והרמ"א. וצריכין א"כ לחוש לזה:
ברם נ"ל דדין זה תלוי באשלי רברבי. לפימ"ש הקהלת יעקב הנ"ל דטעם הפוסקים דס"ל דבעינן שטר מקוים הוא משום דאל"כ ל"ה מדעל"ג דדילמא חתם בשקר איש אחר ואין אנו יודעין כלל מי כתב זאת באמת. א"כ איננו ירא שיתברר שקרו עיי"ש. וא"כ לכאורה צריך טעם מ"ט דהני פוסקים דס"ל דלא בעינן שטר מקוים. והחמ"ח הכריע דסומכין עליהם בשעת הדחק והא ל"ה מדעל"ג. אך נלע"ד בשנבאר מקודם מה שעמדו ע"ז הראשונים סתירת דברי הש"ס דבר"פ האשה רבה קאמר הש"ס רק הטעם משום חומר שהחמרת עלי' וכו' הקילו בה משום תק"ע ודייקא ומינסבא. ואינו מביא כלל הטעם דמדעל"ג. (ובדקט"ו) בע"א במלחמה מספקא לי' להש"ס אם ע"א נאמן משום מדעל"ג או משום דייקא ומינסבא. וגם דברי הרמב"ם התמוהים שתמה עליהם הנוב"י והתשב"ץ דארכבי' אתרי רכשי משום מדעל"ג משמע שמדאורייתא. ואח"כ קאמר הקילו בה רבנן וכו' עיי"ש בתשב"ץ תשו' פ' ובנוב"י מהדו"ק תשו' שתמהו ע"ז דמתחלה קאמר לא הקפידה תורה וכו' שרחוק שיאמר שקר בדבר העומד להתברר וכו' משמע דמה"ת נאמן. ואח"כ קאמר לפיכך הקילו חכמים בדבר והאמינו עד אחד וכו' משמע דרק קולא דרבנן היא:
ונלע"ד ליישב דצריכי תרווייהו להדדי. דהנה כבר הקשיתי לשיטת האומרים דע"א נאמן רק מדרבנן וההיתר רק משום אפקעינהו וכו' כמ"ש רש"י בשבת. והקשה ע"ז הריטב"א דא"כ אמאי אם בא בעלה תצא מזומ"ז והוולד ממזר. והא כבר היא פנוי' ע"י הפקעת הקידושין. ותירץ כיון דההיתר הוא רק משום חומר שהחמרת וכו' דייקא ומינסבא. א"כ ההפקעה הי' רק על תנאי אם לא יבוא הבעל לעולם ולא יוודע שהוא חי. אז אף אם הוא חי באיזו מקום הפקיעו הקידושין. אבל אם יבוא לביתו או שיתוודע כי הוא חי אדעתא דהכי לא אפקעינהו וכו'. וקשה הא קיי"ל בקידושין (דמ"ה ע"ב) דנתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעת אבי' דאינה אוכלת בתרומה דשמא יבוא אבי' וימחה ונמצאת זרה אוכלת תרומה למפרע. ואף למ"ד התם אוכלת הוא רק משום דנתקדשה לדעת אבי'. וד"ת ארוסה אוכלת בתרומה. אבל באיסור דאורייתא וודאי חיישינן דילמא יבוא וכו'. וא"כ ה"נ אמאי מתירין אותה לינשא עפ"י ע"א דילמא יבוא אח"כ הבעל ואז לא הפקיעו הקידושין ונמצאת א"א למפרע. וזה דבר הראוי להתעורר עליו:
אך י"ל דהנה הא איכא ג"כ טעמא דעל"ג. והטו"א בר"ה (דכ"א) הקשה הא בבא אחד ואמר קדשו ב"ד את החודש מהימן משום מדעל"ג. ואמאי אין ע"א נאמן לומר שמת בעלה מדאורייתא כמו בקידוש החודש. ותירץ דהכא דאיתחזיק איסורא דא"א א"נ גם במדעל"ג. אך כ"ז אם לא אמרינן אפקעינהו. אבל כיון דאמרינן דמשום עיגונא הקילו והאמינו ע"א משום חומר שהחמרת וכו' ואפקעינהו לקידושין. מאי אמרת ניחוש דילמא יבוא הבעל ותהי' א"א למפרע דאדעתא דהכי לא אפקעינהו. א"כ שוב אין כאן חזקת איסור א"א. דדילמא לא יבוא ולא היתה א"א מעולם דהא אפקעינהו לקידושין. ואין כאן רק ספק איסור בעלמא אם יבוא או לא יבוא שוב ע"א נאמן משום מדעל"ג כמו בקידשו ב"ד את החודש. וא"כ שפיר נכונים דברי הרמב"ם דארכבי' אתרי רכשי. דבאמת טעמא דמדעל"ג לא סגי לחוד נגד חזקת א"א כס' הטו"א. אבל טעמא דהקילו משום תק"ע ג"כ לא סגי. דכיון דלא הקילו רק משום חומר שהחמרת והי' צריכין להתנות שאם יבוא הבעל לא יופקעו הקידושין. אם כן שוב תמיד ניחוש דילמא יבוא הבעל כמש"ל. ולכך הוצרך הרמב"ם להקדים הטעם שלא הקפידה תורה על העדאת ב' עדים היינו אף היכא דליכא חזקת איסור. אלא היכא דאין הדבר עומד להתברר. אבל במדעל"ג בעלמא א"צ עדות. אלא דהכא דאיכא חזקת א"א לא סגי בזה. אלא דהקילו חכמים שלא יושארו בנות ישראל עגונות. וא"כ שוב ליכא למיחש דילמא יבוא הבעל. דכיון דאזדא לי' חזקת א"א אם לא יבוא הבעל ע"י הפקעת הקידושין שוב ליכא רק ספק איסור. וממילא שוב ע"א נאמן משום מדעל"ג:
וא"כ מעתה נכון ג"כ ליישב שתי סוגיות הש"ס דיבמות הנ"ל. דהנה בר"פ האשה קאמר הש"ס הטעם דהקילו רבנן משום חומר שהחמרת. וקשה קושייתי הנ"ל ניחוש דילמא יבוא הבעל וכו' וצריך לתרץ כמש"ל משום מדעל"ג. אלא דלפי"ז הי' צריך שיהי' מדעל"ג. ובגוונא דלעיל שאמר שמעתי וא"י ממי שמעתי או בשטר שאינו מקוים דל"ה מדעל"ג לא הי' נאמן. אלא די"ל טעם אחר וליישב קושייתי הנ"ל דהנה הריב"ש כתב דעדות שמת בעלה לא הוי מדעל"ג שפיר דאין זה ברור שהבעל יבוא לביתו. ולכאורה אינו מובן וכי העד נביא הוא דמ"מ הוא ירא לשקר דדילמא יבוא הבעל. אך צ"ל דהנה רש"י בכתובות (כ"ב) גבי אומרת ברי לי פירש דאומרת אין לבי נוקפי שאילו הוא חי הי' בא. מוכח דהאשה יכולה לידע זאת אם יש אהבה בינו לבינה. ואז וודאי אם הוא חי הי' בא. ואם לפעמים אינו יכול לבוא מחמת איזו סיבה, הי' משתדל להודיע לה מרחוק שהוא חי אלא שיש לו סיבה שאינו יכול לבוא כדרך איש ואשתו ששלום ביניהם. וא"כ זה טעמו של הריב"ש. דהוא סובר כיון שהעד רואה שהאשה מתאוננת על בעלה ומחפשת עדות לינשא. א"כ הוא רואה דהאשה וודאי אין לה שום ידיעה מבעלה. א"כ ממ"נ אם הי' לו אהבה עמה וודאי שמת דאילו הי' חי הי' בא או הי' מודיע לה הסיבה שלא יוכל לבוא ואם אין מודיע לה בע"כ שיש לו שנאה עמה ואינו רוצה לבוא אצלה א"כ וודאי לא יבוא עוד. וע"ז סומך העד ואינו ירא להעיד אף שאינו יודע בבירור דאצלו הוא וודאי או שכבר מת או שאינו רוצה לבוא ולא יבוא ולא הוי מדעל"ג להריב"ש הנ"ל:
וא"כ יש ליישב ג"כ קושייתי הנ"ל דלכאורה קשיא במה דקיי"ל בקידושין דחיישינן שמא יבוא אבי' וימחה. והא כתבו התוס' בגיטין (דל"ג) ד"ה ואפקעינהו ומכות (דט"ו ע"ב) ד"ה במאי דמה"ט ל"ח שמא ישאל דמחזקינן לי' שיעמוד במה שהוא עומד עכשיו ולא ישאל. וכ"כ עוד שם בד"ה ועבר דיש לנו לומר שלא ישאל כאשר אינו שואל עכשיו. וא"כ אמאי חיישינן שמא יבוא אבי' וימחה ולא נימא דמחזקינן לי' שלא יבוא לעולם כאשר אינו בא עכשיו. אך באמת לק"מ דכאן בנדרים או בנזירות הוא רוצה עכשיו בנזירות או בנדר דהא קיבל עליו מרצונו ל"ח שישתנה דעתו וירצה להתחרט ממה שהוא עושה עכשיו דלשינוי רצון ל"ח אבל בהלך אבי' למדה"י דלא הלך ע"ד שיושאר שם לעולם ולא גילה דעתו שאין רצונו לבוא לביתו ואדרבא דעת ההולכים למדה"י הוא ע"מ לחזור שפיר חיישינן דילמא יבוא אבי' וא"כ מיושבת שפיר קושייתי הנ"ל מה דל"ח דילמא יבוא בעלה דכיון דאמרינן דייקא ומינסבא דהיינו דאם הי' לה איזה ידיעה מבעלה שהוא חי לא היתה ניסת משום חומר שהחמרת וכו' וא"כ זה דבר רחוק המציאות שיהי' בעלה חי ולא יבוא או לא יודיע לה סיבת מניעת ביאתו ולמילתא דלא שכיחא ל"ח ובע"כ אחת משתי אלה או שבאמת אינו חי או שהוא חי ואינו רוצה לבוא אצלה משום דסני לה ונשא שם אחרת ואינו רוצה שיהי' לה ידיעה ממנו א"כ ממ"נ אם אינו חי וודאי מותרת ואם הוא חי אלא שאינו רוצה לחזור לביתו ולבוא אצלה שפיר התירו חכמים משום אפקעינהו ול"ח שמא יבוא לביתו דכיון דעכשיו חזינן דאינו רוצה לחזור אצלה עוד לשינוי רצון ל"ח כס' התוס' גיטין ומכות הנ"ל ואמרינן כמו דעכשיו סני לה ואין רצונו לחזור אלי' כן יעמוד בדעתו ורצונו זה לעולם כמו דל"ח שמא ישאל כיון דעכשיו אינו נשאל לס' התוס' הנ"ל:
וא"כ לפי"ז יש לפנינו שני דרכים בטעם שהקילו חכמים בעגונה להאמין ע"א. הא' משום חומר שהחמרת וכו' דייקא ומינסבא ואפקעינהו רבנן וכו' ול"ח דילמא יבוא דאם הי' רצונו לבוא הי' בא עכשיו א"ו דאינו חי או דאין רצונו לבוא א"כ בוודאי לא יבוא לעולם וא"כ ההיתר משום דייקא לחוד ולא משום מדעל"ג דאין כאן מדעל"ג לס' הריב"ש הנ"ל דהעד אינו ירא כלל דכיון דרואה שאינו בא והאשה מחפשה עדות לינשא בע"כ דאין לה שום ידיעה ממנו דאל"כ היתה חוששת שלא לינשא משום חומר שהחמרת וכו'. וא"כ העד סובר ג"כ או דוודאי מת או שאינו רוצה לבוא. וא"כ לא יבוא לעולם ולא יתברר שקרו. ולפי"ז הטעם גם בשמעתי וא"י ממי שמעתי או בשטר שאינו מקוים דליכא מדעל"ג כלל מותרת. אבל י"ל גם כדרך הראשון שכתבתי דצריכין לשני הטעמים. אחד משום מדעל"ג אלא דזה לחוד לא סגי כיון דאיכא חזקת א"א כס' הטו"א הנ"ל וצריך לטעם דהקילו חכמים משום חומר שהחמרת וכו' שיופקע חזקת א"א, וזה לחוד ג"כ לא סגי משום דניחוש דילמא יבוא הבעל ותהי' א"א למפרע דאדעתא דהכי לא הפקיעו כמש"ל. אך כיון דליכא כאן חזקת א"א בוודאי רק ספק קידושין. שפיר סמכינן אטעם דמדמל"ג כיון דליכא חזקת איסור. ולפי הטעם הזה אין מתירין רק היכא דאיכא תרתי היינו דייקא ומדעל"ג. אבל בשמעתי וא"י ממי שמעתי ושטר שאינו מקוים דל"ה מדעל"ג אינה מותרת. אלא דנראה דזה הוא בעיא בגמ' (דקט"ו) הנ"ל בע"א במלחמה אם ע"א נאמן משום מדעל"ג ובמלחמה נמי נאמן אף דלא דייקא משום דסברה וודאי מת במלחמה. מ"מ נאמן משום מדעל"ג. דאף דבעלמא צריכין לס' דדייקא דאל"כ ל"מ מדעל"ג היכא דאיכא חזקת א"א. מ"מ במלחמה הא כבר כתבו האחרונים דהיכא דהי' במקום סכנה במלחמה איתרע לי' חזקת חי דידי'. וא"כ ממ"נ אם הי' במקום סכנה איתרע חזקת חי וסגי בטעמא דמדעל"ג לחוד. ואם לא הי' במקום סכנה אינה סוברת דוודאי מת ולא אמרה בדדמי ודייקא ומינסבא ומותרת שפיר. או טעמא דע"א משום דייקא ומינסבא היינו דטעמא דמדעל"ג לא מהני כלל. דאין זה מדעל"ג כס' הריב"ש הנ"ל וכמו שהסברתי לעיל. רק עיקר הטעם דע"א נאמן משום דייקא לחוד. וא"כ במלחמה דלא דייקא אין ע"א נאמן:
ובזה יש ליישב שיטת הרי"ף דס"ל דבעיא דע"א בקטטה לא איפשטא ואין ע"א נאמן כיון דלא דייקא משום דסניא לי'. והקשו עליו כיון דס"ל דע"א במלחמה איפשטא האיבעיא וע"א נאמן משום מדעל"ג אף דלא דייקא. א"כ גם בע"א בקטטה יהא נאמן. ולפימ"ש לק"מ דבעיא במלחמה שפיר מהני טעמא דמדעל"ג לחוד. דאם לא דייקא ואמרה בדדמי משום דיודעת דהי' במקום סכנה. א"כ איתרע חזקת חי ומהני מדעל"ג לחוד. אבל בע"א בקטטה דלא איתרע כלל חזקת חי. ל"מ מדעל"ג לחוד כיון דאיכא חזקת איסור א"א כס' הט"א הנ"ל. וא"כ מעתה נחזי אנן לדינא תליא אם נפשטא האיבעיא דע"א בקטטה. דלפימ"ש הרה"מ דהרמב"ם ס"ל דמדינא בע"א בקטטה ג"כ נאמן משום מדעל"ג אלא משום חומרא לא תנשא אבל אם ניסת ל"ת. א"כ טעמא דמדעל"ג לחוד סגי. וא"כ הא דקאמר הש"ס בר"פ האשה רבה הטעם דדייקא. בע"כ איירי היכא דל"ה מדעל"ג כגון בשטר שאינו מקוים וכדומה. דהיכא דהוי מדעל"ג גם בלא טעמא דדייקא מותרת. וזה דוחק לומר דנקט טעמא דדייקא לענין דתנשא לכתחלה. דז"א דהא דלא תנשא לכתחלה הוא רק מדרבנן. וא"כ ל"ל לומר הטעם דדייקא משום חומר ומשום עיגונא הקילו. שמוכח שצריך לומר טעם למה התירו חכמים איסור דאורייתא. ואם אין כאן רק איסור דרבנן די בטעם דמשום עיגונא הקילו לחוד. ובע"כ דאיירי הש"ס היכא דליכא כלל מדעל"ג כמו באומר שמעתי וא"י ממי שמעתי ודי בדייקא לחוד. ומה"ט לא הזכיר כאן כלל הש"ס טעם דמדעל"ג רק טעם דדייקא לחוד. רק לקמן גבי ע"א במלחמה וקטטה אם נימא כמו דדייקא לחוד מהני בלא מדעל"ג כמו כן במלחמה וכו' דליכא דייקא מהני טעם דמדעל"ג או מדעל"ג ל"מ מידי כס' הריב"ש הנ"ל דל"ה מדעל"ג ועיקר הטעם רק משום דייקא ועכ"פ דייקא לחוד וודאי מהני:
ולטעם זה אתיא שפיר פסקא דפסקו קצת פוסקים דשטר שאינו מקוים מהני אף דל"ה מדעל"ג כלל כס' הקהלת יעקב הנ"ל. משום דל"ח כלל למדעל"ג וטעם דייקא לחוד סגי. אמנם להרי"ף והרא"ש דבעיא דע"א בקטטה לא נפשטא ול"מ טעם דמדעל"ג לחוד רק במלחמה דליכא חזקת חי כמש"ל. או כמ"ש קצת פוסקים דגם במלחמה איכא דיוקא זוטא א"כ י"ל כמו דמדעל"ג לחוד ל"מ ה"נ דייקא לחוד לא סגיא ובעינן דווקא תרוויי'. וא"כ לדידהו היכא דליכא מדעל"ג בגווני דלעיל לא מהני. וא"כ לפימ"ש הח"מ בס"ק כ"א דבמקום עיגון מתירין בכתב שאינו מקוים ול"ח למדעל"ג י"ל דגם בשמעתי וא"י ממי שמעתי מותרת. וגם במבי"ט גופי' הנ"ל מבואר דשמעתי וא"י ממי שמעתי חושש משום קול הברה. ובס' בני דוד לגאון ספרדי בסופו בקו"ע אות תצ"ה ותצ"ו רוצה לומר דגם בקול הברה גופי' אם ניסת ל"ת. ומביא שם דיעות דמהני קול הברה. וא"כ בנ"ד וודאי איכא סניף גדול מעדות העד הישראל שאמר ששמע שמת וחזי לאצטרופי לעדות הערכאות. שיש כתב מהערכאות שמעידים על מיתת בעל האשה הזאת. ובענין זה קשה לי להאריך ולהכפיל בדברים שכבר הארכתי בהם בתשו' שאלה. ומיגמר בעתיקי קשה וכו'
אך בנ"ד י"ל יותר דאף אם נאמר דאין זה וודאי דערכאות יהי' נאמנים אף שלא במסל"ת. מ"מ בנ"ד דאיכא אומדנות מוכיחות טובא דדברי הערכאות אמת. דהא האשה אומרת דעד שנת 18 הי' לה מאתו מכתבים מאמסק. ומני אז נסתם ממנו כל חזון. וכפ"ד הערכאות מת בשנת 18. וגם זה שנים עשר שנה שנאבד זכרו. ובאומדנות מוכיחות דעת התה"ד הובא ברמ"א סט"ו דאף בעכו"ם שאינו מסל"ת אם ניסת ל"ת. ובע"כ דהוי רק איסור דרבנן ומש"ה כתב הט"ז שם הובא בב"ש סקמ"ט דאם ספק אם הסיח לפ"ת תנשא לכתחלה. א"כ ה"נ בערכאות דלדעת כמה אחרונים נאמנים עכ"פ מידי ספק לא יצא ומותרת לפ"ד הט"ז הנ"ל. ובענין הריגיתות שיש בהמכתבים מהערכאות דבאחד נאמר שמת דעןאז"י. ובאחד נאמר דען 7/7. וגם באחד נאמר שהוא מבעלז סאקאל. ובאחד נאמר שהוא מסקאהל. ונראה שמכחישות זא"ז. נלע"ד דג"כ אין בית מיחוש דממ"נ אם נאמר דזה שנאמר עליו שהוא מסקאהל אחר הוא. א"כ וודאי דאין כאן הכחשה די"ל דשניהם אמת. זה מת דען 17/8 והשני דען 7/7 כמ"ש כת"ה. ואם נאמר דאחד הם רק שנשמט מילת בעלז מההעתק. וא"כ יש כאן הכחשה בחקירות. ז"א דכיון דלדברי שניהם מת אף אם מכחישים זא"ז מ"מ אחד מהם אומר אמת כמ"ש הב"ש בס"ק כ"ה בשם תשו' פני משה. דרק בד"מ דבעינן שנים בטל העדות ע"י הכחשה בחקירות. אבל בעדות אשה דסגי בע"א. נהי דמכחישין זא"ז. מ"מ איכא אחד דאומר אמת. ואף לדעת הש"ג שהביא שם הג"ש דגם בעדות אשה נתבטל כל העדות ובנוב"י החזיק בדבריו עיי"ש בבית מאיר באריכות. אמנם כיון דהנוב"י מביא ראי' מד' הסמ"ע בסי' ל' דעדים המכחישין זא"ז אף שבועה אינו חייב נגד העד ש"מ דאמרינן עדות שניהם בטלה ולא אמרינן דעכ"פ נשאר אחד. ובאמת התומים בסק"ד שם חולק על הסמ"ע וס"ל דצריך לישבע. ואמנם בנתיבות שם יישב דברי הסמ"ע באריכות והעלה להלכה דהעיקר תלוי אם העידו שניהם ביחד בתכ"ד בב"ד דאז גזיה"כ הוא דעדות שמכחישין זא"ז עדות כולם בטלו. אבל בלא העידו יחד בתכ"ד בב"ד לא נתבטל כל העדות וחייב שבועה נגד אחד עיי"ש. וא"כ ה"נ י"ל דהצ"צ איירי ג"כ בהעידו שניהם יחד בב"ד דאז נתבטל כל העדות. ואף דלכאורה י"ל דבעדות אשה דנשים וקרובים כשרים ואינו פסול רק פסולים מחמת עבירה דחיישינן דמשקרי לא בעינן דיני עדות. ז"א חדא הא חזינן דבעינן קבלת עדות בשלשה כשרים דווקא כמו שמסיק הב"ש בס"ק קכ"ד. וכן בט"ז שם אף דס"ל דלהתירה א"צ ב"ד אבל לקב"ע בעינן דווקא שלשה. וכ"ד הגרע"א הובא בפ"ת. וגם רוצה הש"ס לומר דבעינן דו"ח אי לאו משום דגביא כתובה כד"מ דמיא עיי"ש סוף יבמות ובב"ש הנ"ל. א"כ חזינן דבעינן קב"ע ממש. ונהי דהקילו בעמפ"ע וקרובים ונשים וע"א היינו משום תק"ע. דאולי לא יהי' בעת מיתתו שני עדים כשרים ותשאר עגונה כל ימי'. אבל אם העדים מכחישים זא"ז זה לא שכיח וא"צ לתקן בזה משום תק"ע. ושוב הוי הדין כבכל העדות. דאם נתבטל העדות ע"י הכחשה נתבטל כל העדות. ואף אם העדים קרובים או נשים מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. אך כ"ז בהעידו שניהם יחד בב"ד כמ"ש הנתיבות הנ"ל ודבריו נכונים מאד. אבל בנ"ד דעדות הערכאות לא נתקבל יחד בב"ד תכ"ד ל"ש נתבטל כולה. ואף הש"ג מודה בזה להב"ש דעכ"פ נשאר אחד שאומר אמת. ובפרט במילתא דעבידא למטעי לא משווינן העדים למוכחשים כדקיי"ל אדם טועה וכו'. וה"נ נראה בחוש הטעות מבעלז לסקאהל שבוודאי הוא אמר שהוא מבעלז פאוויאט סקאהל. ועי"ז נמשך הטעות, וכן בהזמן לפי ריחוק המקום משם והעתק הפנקסאות יוכל להיות שנשתרבב הטעות. אבל מ"מ נראה בחוש לפי כל הסימנים שנכתב שם שהוא אותו בעל האשה הנ"ל. ע"כ נלע"ד ברור להתיר האשה הזאת:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאנישו באבד אבד"ק טארנאפאל.