אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן נג. תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן נג. תק"ע.

סימן נב, תק"ע.

ע"ד העגונה מ' יודית בת ר' יעקב ברומם מפ"ק. הנה זה שהעיד אחי אבי' ר' משה שעוד בשנת תרע"ז בהיותו בוויען כתב מכתב לבעלה לשדה המלחמה אשר הי' שם. והשיג המכתב בחזרה והי' נכתב על המכתב תיבת "טאדה" יש כאן שתי ריעותות גדולות חדא דלדעת הרמב"ם בעינן שיהי' ניכר שהוא כתב ישראל כמ"ש בסי' י"ז סי"א. ועוד דהי' בלא חתימה ומבואר בב"י שם בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הירושלמי דכתב בלא חתימה לא מהני. ובאמת לכאורה אינו מובן הטעם. דהא קיי"ל דמשיאין עפ"י בת קול ול"ח לצרה ולשום אחד מהפסולין כמ"ש בסעיף י'. ובח"מ בתשו' בס"ק כ"א מדמה כתב לבת קול, וא"כ למה לנו חתימה. וצ"ל עפימ"ש בנחלת יעקב להגאון מליסא דהא דעיקר ונאמנות העד הוא רק משום מילתא דעל"ג ובבת קול הוא קורא שמא רואה אותו אחר מרחוק או מכירו בט"ע דקלא ירא מלשקר במילתא דעל"ג שלא יתפוס בשקרו אבל בכתב שאינו מקוים דחיישינן לזיופא א"כ לא יוודע כלל מי הי' החתום ול"ש מילתא דעל"ג עיי"ש בדבריו בסי"א. וא"כ אף להחולקים דלא בעינן קיום היינו כיון דעכ"פ איכא חתימה ומדאורייתא ל"ת לזיופא. א"כ וודאי שהחתימה אמת א"כ החותם לא הי' חותם ע"ד שקר במילתא דעל"ג. אבל בליכא חתימה כלל ולא ידעינן כלל וגם לא יוודע לעולם מי הי' הכותב אינו ירא לשקר דלעולם לא יתפוס בשקרו. אלא דא"כ קשה להחולקים מל הה"מ וס"ל דמהני מסל"ת גם מפי הכתב. והא דכתב הרמב"ם דצריך שיהי' כתב ישראל. היינו דהרמב"ם ס"ל דבעינן קישור דברים כמ"ש בבית מאיר. והנה כל מסל"ת דמהימן בע"כ לאו משום מדעל"ג. דהא כיון שאינו מכוין כלל להעיד ל"ש לומר דירא שלא יתפוס בשקרו כמ"ש בחת"ס אה"ע ח"א סי' צ"ה בד"ה אמנם עיי"ש וכ"מ בש"ך יו"ד סי' צ"ח יעו"ש. וא"כ כיון דאין הנאמנות משום מדעל"ג רק דמסל"ת לא חיישינן דמשקר. א"כ גם בכתב בלא חתימה לדידן דס"ל דלא בעינן קישור דברים ומהני מסל"ת גם בכתב לדברי הבד"ה והב"מ הנ"ל. אמאי לא מהני כתב בלא חתימה כמו קול כיון דאזיל לי' הטעם של הנחלת יעקב הנ"ל:

אך צ"ל דהנה לכאו' קשה מאי פריך הש"ס על הא דמשיאין עפ"י בת קול וניחוש דילמא צרה היא. מנ"ל להש"ס דניחוש למיעוטא הא רובא דעלמא לאו צרות נינהו כמ"ש בח"מ סקכ"א הנ"ל. ואף דבמשאל"ס חיישינן למיעוטא מדרבנן. כמ"ש התוס' בבכורות ובכמה דוכתי. היינו על סוף העדות החמירו חכמים דבעניני המיתה צריך שיהי' דבר ברור. אבל לענין הכשר העדות לא החמירו חכמים והקילו משום תקנת עגונות כמבואר בקדמונים. וע' בריטב"א ר"פ האשה (בדף פ"ח). וא"כ מנ"ל להש"ס להקשות כן בפשיטות. אך צ"ל דכיון דיש ריעותא שלא בא לפנינו להעיד או להגיד לאיזו אדם. רק צעק מרחוק שלא יראוהו אדם זה מוליד ריעותא שהיא צרה או אחד מהפסולין והי' יודע שאם ידעו מי הוא לא יהי' מקבלין עדותו לכך עשה באופן שלא ידעו מי המעיד ולכך חיישינן אף למיעוטא מחמת דאיכא הוכחה לזה. ואפ"ה משני הש"ס דבשעה הסכנה לא חיישינן לצרה והיינו משום דאיכא סברת הנחלת יעקב הנ"ל דהא אף בבת קול הוא חושש דילמא רואה אותו מרחוק או מכירו בט"ע דקל ויותפס בשקרו ולכך לא חיישינן. וא"כ בכתב בלא חתימה דג"כ איכא ריעותא מה דלא חתום הוא מוכיח דאדרבא הי' רוצה להעיד בכוונה לשקר. רק דהי' ירא שלא יתפוס בשקרו כשיבוא הבעל לכך עשה בכוונה והעלים שמו. דאיכא הוכחה שנתכוון להעיד בשקר ולא יתפוס בשקרו. מדלא חתם על הכתב. שוב חיישינן לצרה כיון דליכא ס' הנחלת יעקב דבכתב בלא חתימה לא יוודע לעולם מי הכותב:

ובזה י"ל על נכון ד' הטו"ז התמוהים שכתב בישוב קושית הריב"ש אמאי לא פריך הש"ס דניחוש לעכו"ם. ותירץ הט"ז דעכו"ם אינן מכוון להכשיל בחנם כמ"ש ביו"ד סי' קי"ח ותמהו הכל דא"כ נאמין לכל עכו"ם אף באינו מסל"ת משום דאינו מכוון להכשיל. ע' בב"ש ס"ק ל"ח. אך לפי הנ"ל י"ל דבאמת משום דאינו מכוון להכשיל לחוד אין להאמינו דהא ישראל וודאי דאינו מכוון להכשיל ואפ"ה אינו נאמן בדבר שבערוה ואיתחזק איסורא. רק משום דהוי מדעל"ג או משום דדייקא ומינסבא. ועיקר הדין דאינו מכוון להכשיל הוא רק היכא דא"צ לעדותו ונאמנותו. כגון בהניח עכו"ם בביתו דאי לאו העכו"ם לא הי' כאן שום ריעותא ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. רק דע"י העכו"ם נולד ריעותא דילמא החליף בשר כשר בנבילה ע"ז אמרינן דהיכא דאינו נהנה בחליפין לא חיישינן דילמא מכוון להכשיל. אבל היכא דצריך לעדות אז גם ישראל ל"מ משום ה"ט לחוד כנ"ל. וא"כ נכון הכא שפיר דמש"ה לא פריך הש"ס דילמא עכו"ם הוא די"ל דאיירי היכא דרוב ישראל מצוין. ואין אנו צריכין לעדות של העכו"ם כלל דאמרינן דרוב מישראל הוא רק דניחוש דילמא עכו"ם עשה כן בכוונה כמו דחיישינן לצרה כיון דאיכא ריעותא דהעלים את עצמו וצעק מרחוק שלא יראוהו תאמר דאיכא הוכחה דעשה כן בכוונה שלא יתפוס בשקרו שפיר אמרינן דעכו"ם אינן מכוון להכשיל. ושוב וודאי דאחד מישראל הוא דנאמן בעדותו אי לאו דחיישינן לצרה דמכוונת להכשיל וז"נ מאד בכוונת הט"ז. אבל היכא דידעינן וודאי דעכו"ם הוא אינו נאמן משום דאינו מכוין להכשיל. וא"כ יצא לנו מזה דהא דכתב הרבינו ירוחם דל"מ כתב בלא חתימה הוא רק משום חשש צרה אבל לעכו"ם לא חיישינן דאינו מכוון להכשיל כמ"ש הט"ז. וא"כ לדידן אף היכא דרוב עכו"ם מצוין ואינו מכיר שהוא כתב ישראל. מ"מ כיון דלא בעינן קישור דברים תולין בסתם עכו"ם מסל"ת בלא שום כוונה להעיד כמו בכל עכו"ם מסל"ת למאן דס"ל דמהני בכתב כנ"ל. מאי אמרת דאיכא הוכחה מדלא חתם בע"כ דנתכוין להעיד ולהכשיל. ז"א דעכו"ם אינו מכוון להכשיל ובוודאי לפי תומו עשה כן וסמכינן עליו כמו על כל עכו"ם מסל"ת:

וביותר צ"ל כן לס' הישועות יעקב דמתרץ דברי הטו"ז דהא דלא מהימנינן לכל עכו"ם שאינו מסל"ת הוא משום דחיישינן דאומר כן בשביל איזו הנאה ותועלת שישיג מעדותו. אבל היכא דאינו ידוע מי הוא לא יגיע לו שום תועלת ומש"ה מהימן עיי"ש בס"ק י"ב וא"כ תקשי מאד בכתב בלא חתימה דעדיף עוד מבת קול דליכא ט"ע דקלא ולא יוודע לעולם מי הוא ולא יגיע לו שום תועלת אמאי לא סמכינן. אע"כ דעיקר הטעם דחיישינן לצרה כנ"ל דמכוונת להכשיל. ואף דאיכא למימר דגם לס' הישויע"ק משום דלא יגיע לו שום תועלת מ"מ לא עדיף מישראל דאינו חשוד לשקר בשביל הנאה ואפ"ה לא מהימן בדיבורו לחוד בדבר שבערוה רק משום מדעל"ג. וכאן אינו ירא לשקר כיון דלא יוודע מי הוא כנ"ל. ז"א דעכ"פ מכח מסל"ת יהי' נאמן למאן דלא בעי קישור דברים ומהני מסל"ת בכתב. ול"ל לטעם דמילתא דעל"ג כנ"ל. ובע"כ עיקר הטעם רק משום צרה כנ"ל:

וא"כ נ"ל דבנ"ד יש סניף גדול להתיר עפ"י עדות הר' משה הנ"ל על מה שנשלח המכתב בחזרה ונכתב עליו תיבת "טאדטה" דאף דלא ניכר דהוא כתב ישראל ושכיחי עכו"ם יותר וגם דלא הי' חתום מ"מ אליבא דהב"מ הנ"ל לדידן דלא בעינן קישור דברים מהני מסל"ת בכתב. ואי מאי דלא הי' חתום בזה לא חיישינן רק לצרה דמכוונת להכשיל ולא לעכו"ם מסל"ת כנ"ל וא"כ במלחמה במקום הפעלדפאסט באיטאליען וודאי דלא הי' החמשה נשים הפסולות לה וליכא למיחש למידי. ובחשש קברתיו נדבר אח"כ אי"ה:

ואף דלכאו' י"ל דכאן לא הוי מסל"ת דכיון דנשלח להם המכתב שהי' מוטל עליהם למסרו ליד בעל האשה הנ"ל וכשהשיבו שמת אולי הוי כמו ע"י שאלה. ז"א דמוכח מתשו' הר"ן שבב"י בעובדא דמונפלאיר שמסיים שם הר"ן וז"ל ודברי השליח אצלי אינם דברי מסל"ת כלל כיון דשייך האי שליח בהאי מילתא וכו' עביד הוא לאחזוקי ולומר שהוא נאמן לשלוחי' וכו' עכת"ד. הרי דשם הא איירי ששלחה מכתב ע"י השליח הזה לבעלה. ובא בחזרה ואמר שמצאו מת דחושבו הר"ן מסל"ת ולא הוי כע"י שאלה אי לאו משום דעביד לאחזוקי ולומר שנאמן לשולחי'. וזה לא שייך כאן דהא לא ידעינן כלל מי הוא שכתב כן דנאמר שרוצה שיחזיקו אותו לנאמן וגם איננו רק שליח דהממשלה בעל הבית דואר ול"ש כלל שיעשה לתועלת זה כמובן. ואדרבא נ"ל דגם הרמ"א דמחמיר כדעת הרמב"ם וס"ל דבעינן שידעו שהוא כתב ישראל דל"מ מסל"ת בכתב מודה כאן דעיקר הטעם הוא ובכתב נראה כמתכוון להעיד מדהטריח לכתוב וגרע מאמר בלא קישור דברים לחוד כיון דכתב בלא קישור דברים לאיזו שיבה כתב בע"כ כוונתו להעיד אבל בנ"ד דסיבה שכתב הוא כיון דהי' מוכרח לשלוח המכתב בחזרה הי' צריך לכתוב הטעם ששולח בחזרה משום שמת מי שנשתלח לו. א"כ זה גופה הוי קישור דברים דאמרינן דמכווין לספר אותו הקישור דברים שמספר. ה"נ כוונתו לפרש הטעם ששולח בחזרה. וז"ב אצלי מאד שזה עדיף מקיטור דברים ומהני גם בכתב כנ"ל. וגם נ"ל דגם לטעמא דהנחלת יעקב דבבת קול שייך מילתא דעל"ג דירא דילמא ראה אותו אחד מרחוק וידעו מי הוא האומר ויותפס אח"כ בשקרו. וא"כ ה"נ עדיף זה מכתב בלא חתימה די"ל שכתב בינו לבין עצמו ולא ידעו מי הכותב כיון שלא חתם. וכמ"ש הנחלת יעקב בכתב שאינו מקוים. אבל בכאן דנשלח לבי דואר של אותו המקום. א"כ בין אם כתב בעל הבית-דואר בעצמו התיבה הנ"ל על המכתב או אחד ממשרתיו. מ"מ לא גרע מבת קול דעביד לגלויי דהא בניקל לדעת מי הי' בעל הבית דואר באותו עת באותו מקום. וגם מי ממשרתיו שכתבו היו יראים מבעל הבית-דואר לכתוב דבר שעשוי לגלות שקרו. ולדעתי דומה זה ככתב חתום דהוי כמו שבעל הבית-דואר חתום עליו די"ל דמהני לכ"ע כנ"ל:

ומעתה נבוא לעדותו של העד הראשון שהוגבה בחראסטקיב מו"ה אליעזר בר' משה ארי' שהוא הי' אז הממונה על זה לרשום בספר הערכי שמות החללים שנפלו במלחמה. והוא הי' בקאמפאניט אחת עם בעל האשה הנ"ל אברהם העפטער מטארנאפאל והי' מכירו היטב שהי' נכנס ויוצא בביתו. ולא הי' בקאמפאניע הזאת איש אחר העפטער מטרנאפאל וביום אחד נודע לו מפי הקאממאנדאנט של הקאמפאניע עם עוד שני אנשי צבא כי האיש ההיא מטרנאפאל מת בשדה ההריגה והסירו מבגדיו את הפתקא שנרשם שם שמו ושם עירו. וע"פ העדות הזאת רשם העד הנ"ל את שמו בספר המתים. והנה הרב מחראסטקיב תפס את עדות העד הזה כמעיד מפי עכו"ם מסל"ת. ולדידי מספקא לי טובא דכיון דהעד הנ"ל הי' הממונה ע"ז לרשום בספר מספר ושמות החללים. א"כ כשבא אליו הקאממאנדאנט ושני אנשי צבא לאמר לו מהריגת האיש הנ"ל הוי כבאו לפני ב"ד דהיו מתכוונים להעיד דלא מהני דכיון דהי' הממונה ע"ז הרי באו לפניו להעיד כדי שירשום אותו בפנקס המתים עפ"י עדותם. וראי' לדברי מדברי הב"ש ס"ק מ"ח דכתב דאף לדברי הת"ה דס"ל דעכו"ם ששאל את חבירו הוי מסל"ת מ"מ מודה בהא דתשו' הר"ן דלא הוי מסל"ת כיון דהגידו לפני השופט הוי הגדה לשם עדות. וכן מבואר בלשון הר"ן גופי' שהביא הב"י שכתב וז"ל כי אין ספק שכל מה שהשיבו האנשים לפני הגזבר שנתכוונו להעיד וכו' עיי"ש. ואף דשם איירי ע"י שאלת השופט. מ"מ לדברי התה"ד והב"ש שאלת העכו"ם לחבירו לא מגרע כח מסל"ת והעיקר רק משום דמה שאמרו לפני השופט והגזבר הוי כבא לפני ב"ד להעיד דמה לו להעכו"ם אם בא לפני ב"ד ישראל או להבדיל לפני ב"ד שלהם, כיון דנתכווין להעיד הוי כנתכוון להתיר והא דנקט ששאל השופט היינו משום דמעשה שהי' כך הי'. אבל גם בבאו מעצמם לפני השופט הממונה על כך דינא הכי, ובפרט בנ"ד דהוא פקודה חזקה אצל אנשי החיל דמי שרואה אותו מת מחויב להסיר הפתקא ולהעיד לפני הממונה אח"כ כדי שירשמו את שמו בפנקס החתים וודאי דלכך נתכוונו. ואמנם כיון דבעוה"ר עתה בעת המלחמה רוב העדיות הוא רק מפי ספרי הערכי נלע"ד לדון בזה להתיר מטעם אחר לבד מ"ש החת"ס דהערכאות נאמנים דלא מרעי אנפשיי' נ"ל מטעם אחר להתיר. חדא עפימ"ש הריב"ש בסי' קנ"ה לחלק בין מילתא דעל"ג דבוודאי תגלה ובידו להתוודע תיכף כמו בקידוש החודש. וכן בש"ס גיטין דנותנין לשני עכו"ם לקרותו זה שלא בפ"ז דבידו לשאול לאחר. וכן בסי' פ"ג ופ"ו ביו"ד דאמר מדג ועוף פלוני דטהור דנאמן אף עכו"ם בכל אלו הוי משום דהוי עבידא לגלויי בוודאי. אבל בעדות אשה שמת בעלה דיכול להיות דלא יתגלה בזמן קרוב או אף לעולם דדילמא הלך למדינה אחרת ולא יבוא לביתו עוד מש"ה אינו נאמן עכו"ם רק במסל"ת. א"כ י"ל דזה רק בבא להעיד על אשה שמת בעלה. דבע"כ איירי דאבד זכרו מדצריכין לעדותו. דאם הוא מכוון להעיד בע"כ דיודע דבלתי עדותו אינן יודעים שמת וכיון דזה מילתא דלא שכיחא טובא הוא שאדם חי יאבד זכרו ולא יהי' ממנו שום ידיעה מש"ה אינו ירא העד לשקר כ"כ ולומר שהוא מת דהוא סובר כיון דאין לנו ידיעה ממנו שאין הדרך כן סובר אחת משתי אלה או שוודאי מת או שאינו רוצה לשוב לביתו ומעלים עצמו במכוון או שהוא במקום שאינו יכול לבוא לביתו. וא"כ מש"ה סובר העד דלא יתפוס כ"כ מהרה בשקרו ואומר שמת אף שאינו יודע בברי. אבל כאן במלחמה דבאותו יום שראו אותו מקודם הכל. בא העכו"ם ואומר שראה שנהרג אי לאו דהדבר אמת האיך לא ירא לשקר דילמא יבוא ההרוג ברגליו כיון דלא נולד שום ריעותא שיאבד זכרו. א"כ אם לא נהרג וודאי דיביא לפנינו או אף אם נשבה יודיע וודאי לבני ביתו ויתגלה הדבר בטח ויחייב זה העד ראשו למלכות על שהעיד שקר. דבשלמא באבד זכרו יש להעד ע"מ לסמוך דכמו דלא נתגלה עד עכשיו כ"כ לא יתגלה עוד כ"כ מהרה. אבל לא באותו יום שראינו אותו מקודם ולא נולד שום ריעותא שאבד זכרו וודאי ירא העכו"ם לומר שקר והוי כדבר שעשוי לגלות תיכף דכתב הריב"ש דנאמן עכו"ם אף שלא במסל"ת. אלא דלכאורה קשה ע"ז מעובדא דפונדקית דסוף יבמות דבני לוי שהלכו לצוער וכו' ובחזירתם אמרו אי' חבירנו. דבזמן קרוב כזה לא נולד עוד ריעותא שיאבד זכרו. ואפ"ה קאמר הש"ס דרק משום מסל"ת מהימנא עיי"ש. אך צ"ל דבעכו"ם דמכוון להעיד איכא עוד טעמא דלא מהני עבידא לגלויי כמ"ש החת"ס באה"ע ח"א סי' צ"ה ד"ה אמנם. דאדרבא העכו"ם אינו ירא שיתפוס בשקרו ויחזיקו אותו לשקרן. דיאמר אדרבא נתכוונתי להכשיל לישראל כמ"ש התוס' בע"ז (דף כ"ז) לענין רופא עיי"ש דיתנצל לומר כוונתי להרוג ישראל. וא"כ כ"ז במעיד לישראל. אבל כאן דמעיד למלך בדבר הנוגע למלחמה לידע מספר האנשי חיל ומתחייב בנפשו אם יעיד בשקר. ולא יוכל להתנצל כלל דנתכוון להכשיל ישראל. וודאי דירא לשקר בדבר העשוי לגלות תיכף כס' הריב"ש הנ"ל:

ולכאורה קשי' לי על ס' הריב"ש הנ"ל מהא דפונדקית הנ"ל דאיתא בברייתא דאמרה זה קברו. וא"כ מאי פריך הש"ס והא אי' חברינו קאמרו לה ולא הוי מסל"ת. מאי בכך והא בכאן עביד לגלויי תיכף ובידם לגלות הדבר דהא יכולים לפתוח את קברו ולראותו. דמותר לצורך הכרה כמ"ש בתשו' כנסת יחזקאל הובא בפ"ת סי' שס"ג ובכה"ג לדברי הריב"ש הנ"ל דנאמן אף באינו מסל"ת. ואולי י"ל דאיירי לאחר ג' ימים דיכולה להתנצל ולומר דנשתנה צורתו ואין מכירין אותו:

ובלא"ה נ"ל טעם אחר דבכה"ג לא מזיק מה שבאו לפני הממונה על כך. דהנה עיקר הסברא דמשיב ע"י שאלה לא מהימן. ובלי שאלה מהימן. הוא דאם אין שואלין כלל אמרינן אי לאו דראה שמת אותו פלוני מה עלה על דעתו כלל לומר על אותו פלוני שמת. דבשלמא במשיב ע"י שאלה. כיון דשאלו אותו על אותו האיש. ועכו"ם הא פיהם דברי שוא. לכך מאי איכפת לי' אף ששקר הדבר אומר שמת וכעין שאיתא בסי' פ"א בחו"מ לענין משטה דכעין שהשטית וכו'. אבל בלא שאלה כלל. מה עלה על דעתו לומר כלל על אותו האיש הא איכא כמה אלפים ורבבות אנשים בעולם. א"ו דאמת הדבר. ואי דניחוש דילמא יש לו איזו הנאה וטעם בדבר לזה לא חיישינן כל דלא איכא רגל"ד כמ"ש בב"ש סק"מ. אבל בבא לב"ד אמרינן אף דהדבר אמת מי הכריחו לזה לבוא לב"ד להעיד. דבשלמא במספר או מודיע לפי תומו. כן דרך האדם שמספר מה שראה. אבל בבא לב"ד ועכו"ם וודאי אינו מכוון למצוה. ובע"כ דיש לו איזו טעם או הנאה בדבר. שוב אמרינן אולי כל הדבר שקר. רק דיש לו איזו טעם והנאה להעיד שקר דהא איכא הוכחה לזה דאל"כ אף אם הדבר אמת לאיזו צורך בא לב"ד להעיד דעכו"ם לא מכוון למצוה. וא"כ בנ"ד אין כאן הוכחה כלל לזה דהא אם אמת הדבר מחויב הוא מחוקי המלכות להודיע להממונה על כך. וא"כ כיון דלא שאלו שום אדם על אותו פלוני. מה עלה על דעתו פתאום לומר כלל שראוהו מת. א"ו דאמת הדבר שראוהו מת. מאי אמרת דמ"מ לאיזו צורך בא להממונה וודאי דיש לו איזו טעם. ז"א דאם אמת הדבר מוכרח הי' לבוא להממונה להודיע מחוקי המלכות. כנ"ל נכון. ובפרט דגם גוף הדבר דבא לב"ד בלי שאלה ל"מ אינו מוסכם. עיין בתשו' רד"ק בית י"ז. דפירוש הש"ס דבא לב"ד הוא רק משום דלא הי' קישור דברים ובנ"ד הי' קישור דברים:

ובשגם דהא חזינן דלענין משיב ע"י שאלה יש חילוק בין אם ישראל שואלו בין אם עכו"ם שואל לחבירו כס' הת"ה הנ"ל. א"כ י"ל דגם לענין ב"ד הדין כן. דרק בא לפני ב"ד ישראל ולא לפני שופט עכו"ם. ואף דבתשו' הר"ן הנ"ל ובב"ש סקמ"ח הנ"ל מבואר דגם בשופט עכו"ם אמרינן דנתכוון להעיד היינו היכא דאיכא תרתי לריעותא דהשיב ע"י שאלה וגם לפני השופט כמבואר שם. אבל בבא לפני שופט עכו"ם בלא שאלה י"ל אף דבבא לפני ב"ד ישראל מיקרי מתכוון להעיד כמובא בס' נחלת יעקב בשם תשובת הרשב"א והרא"ש והריב"ש. מ"מ בבא לפני ב"ד עכו"ם לא אמרינן כן וטעם הדבר דבב"ד של ישראל דיודע דאין דנין רק על עסקי ישראל א"כ יודע דהדבר נוגע רק לצורך ישראל חיישינן דמשקר אבל שופט עכו"ם די"ל דאין העדות לצורך ישראל כלל כמו בנ"ד דהדבר נוגע גם לצרכי המלחמה לידע מספר החללים וכדומה. הוי כמו עכו"ם השואל לחבירו דאינו מעלה על דעתו דשואל לצורך ישראל ולכך לא חיישינן דמשקר:

ובפרט דיש לנו עמוד גדול לסמוך עליו החת"ס שהאריך בתשובותיו בסי' מ"ג וצ"ה דערכאות נאמנים גם בלא מסל"ת. ובנ"ד העיד ר' משה אחי של הר' יעקל הנ"ל שהי' לו שלשה מכתבים מהקאמאנדא והראטהענקרייץ והזעעלזארגער ובכולן נכתב המקום שנהרג ונקבר שם. וודאי חזי לאצטרופי לכל מש"ל:

והנה בעדותו של העד ר' אליעזר הנ"ל יש לפקפק עוד. שאמר שנודע לו מפי הקאממאנדאנט ושני אנשי הצבא כי האיש ההוא מטרנאפאל מת בשדה ההריגה והסירו מבגדיו הפתקא שהי' כתוב בה שמו ושם עירו. ויש להסתפק אם הכירו הקאממאנדאנט ואנשי הצבא את האיש ההוא מקודם. והכירו אותו גם עתה בט"ע. או דהם ידעו רק ע"י הפתקא שנכתב שם שמו. ואם כן יש לכאורה חשש שאלה. ואף דפתקא הזאת וודאי לא מושלי אינשי מ"מ הא ידוע שיטת הריטב"א שבב"י הובא בב"ש סק"ע דלמ"ד סימנים דרבנן גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. ואמנם הנה הארכתי בזה כבר באיזו תשובות שהי' לי בעניני עגונה דלענ"ד הפתקא הזאת שנושאים אנשי החיל לעדות עדיף טפי והוא עפ"י דברי החת"ס בתשו' סי' נ"א ונ"ג ונ"ד שהאריך לבאר שיטת ר"ת בהא דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם דמה לנו בכך כיון שהוא מעיד שמכירו בט"ע. ובין אם מעיד רק על אבר פרטי. דמכיר האבר ההוא בט"ע. אז כיון דאינו מעיד על האיש בכלל רק על אבר הפרטי זה הוי רק מתורת סימן דהאיש הזה הי' לו אבר כזה. ובסימנים בעינן סימן מובהק ביותר. ומש"ה לא מהני רק בפ"פ עם החוטם דזה סימן מובהק ביותר דל"ש אף אחד מאלף שידמה בפרצופו לחבירו. עיי"ש בדבריו היקרים שכיוון לאמיתה של תורה שכן מוכח להדיא כדבריו בא"ז הגדול סי' תרצ"ב שהביא לשון ר"ת בארוכה. ועיין עוד בדבריו בסי' נ"ד ד"ה והנה ראיתי שכתב וז"ל והט"ע בשלש אלו אע"ג שהוא מכירו בטוב אינו נחשב אלא כעין סימן לכל הגוף כאדם שיש לו ט"ע גמור. דשומא ידוע ומוצא השומא הזאת בגופו של זה וכו' דלא נקרא ט"ע אלא סימן וכו' עיי"ש בדבריו ויוצא מדבריו דיש חילוק בין אם מעיד על כללות האיש שזה פלוני דזה מהני בתורת ט"ע ובין אם מעיד רק על אבר פרטי זה הוי רק מתורת סימן ובעינן שיהי' מובהק ביותר אף דמכיר האבר ההוא בט"ע. וזה דלא כהנוב"י מהדו"ק בתק"ע סי' נ"א ד"ה ונלע"ד עיי"ש. וא"כ ה"נ נלע"ד דע"כ אמרינן דחיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי. הוא רק בהיכר כלים דהם רק כסימן להגוף כמ"ש הנוב"י הנ"ל בסי' הנ"ל בד"ה תו חזינא שכתב וז"ל הנה בהכרת הבגד וכו' והבגד הוא כדמות סימן בבעלי' וכו' אבל למ"ד סימנים דרבנן א"כ חיישינן שמא איתרמי סימן כזה באדם אחר אף דלא שכיח כל כך ובעינן מובהק ביותר דלא שכיח כלל וכו' א"כ אין הבגד סימן על הלובשו כי חיישינן לשאלה וכו' ולא מיקרי הבגד סימן מובהק בבעלי' עכת"ד עיי"ש. וכ"ז שייך בכלים דעלמא דאינם מעידים עדות גמורה על האדם דזהו רק מתורת סימן קאתינן עלה אבל בהני פתקאות דנכתב עליהם שמו ושם משפחתו ושם עירו. ומעידין עדות גמורה שזה הוא אותו האיש והוי עדות בשטר ממש דקאמרי ידעינן בי' דפלניא הוא שכתב החת"ס הנ"ל. ומצינו עדות כזה בב"ב (דף קע"ב) ההוא שטרא דכתוב בי' אני פב"פ לוויתי ממך מנה דאמרינן ממך מההוא גברא דנפיק מתותי' ידי' משמע. ופריך דליחוש לנפילה ומשני לנפילה לא חיישינן. ודחקו הרבה באחרונים לחלק דאמאי חיישינן לשאלה ולנפילה לא חיישינן ואי דנפילה לא שכיח הרי בכלים דלא מושלי שאלה ג"כ לא שכיח ואפ"ה חיישינן לשיטת הריטב"א הנ"ל. ולפימ"ש נכון מאוד. דכאן בההוא שטרא לא מכח סימן אתאינן עלה דסימנים לא מהני להוציא ממון כמ"ש התוס' בחולין (דצ"ו) עיין קצוה"ח סי' רנ"ט. רק דזהו עדות גמורה שנכתב מתחילה להעיד ע"ז שמי שיוציא השטר מידו ממנו לוה. ובכל עדות גמורה לא חיישינן למילתא דלא שכיח. וה"נ הוי פתקאות דניתנו מתחילה להעיד שמי שימצא הפתקא עליו שמו ושם משפחתו ושם עירו כך וכך. ומי שמוצא הפתקא הזאת על איזו הרוג מעיד עדות גמור על כללות האיש הנמצא. ידענא בי' דפלניא הוא ואין זה מתורת סימן דניחוש למילתא דלא שכיחא לומר דעי"ז לא הוי סימן מובהק דניחוש לשאלה. ודוק היטב כי ז"ב מאוד לענ"ד ונכון לאמיתתה של תורה ויכולין לסמוך ע"ז בחשש שאלה דבלא"ה הרבה פוסקים והש"ך בסי' ס"ה מכללן ס"ל דלא חיישינן לשאלה כלל ובפרט בכלים דלא מושלי. דהנוב"י מחה לה מאה עוכלי וכו' על שיטת הב"י והריטב"א הנ"ל. וע' בב"מ סעיף כ"ד שכתב דהמקיל בחשש שאלה לא הפסיד עיי"ש:

ועוד מה שיש לפקפק בעדות ה' אליעזר הנ"ל שלא הזכיר בשם האנשי חיל הנ"ל שקברוהו ובמלחמה בעינן וקברתיו. אבל כבר הארכתי בזה. דנטילת הפתקא מבגדיו וודאי אי אפשר רק ע"י הזזה דהוי כקברתיו. ואף דהח"מ בס"ק ק"ח פקפק לומר דהסרת הפאטשיילע לא מיקרי הזזה. מ"מ וודאי נטילת הפתקא התחובה בתוך בגדיו צריך יותר להזיזו מהסרת הפאטשיילע שעל ראשו. וגם כבר כתבתי דנלע"ד דבמלחמות שלנו כיון דזה רק קבוע שמחויבים לקבור החללים מחשש עיפוש ר"ל ע' בקו"ע סי' קס"ה כעין סברא זו. וא"כ כיון דאנשי החיל הנ"ל התעסקו עמו ולקחו ממנו הפתקא. מאי אמרת דילמא רק אידמו להו שמת. מ"מ כיון דלפי מחשבתם מת וודאי דקברוהו כיון דזה חיוב גדול עליהם. וגם בלא"ה דעת הראב"ד והרמב"ן והרבה גדולי הפוסקים דלא בעינן וקברתיו. וגם בכאן עדות הר' משה הנ"ל שהעיד מפי השלש מכתבים שהי' לו מהקאממאנדא כנ"ל נזכר שקברוהו. ולדעת החת"ס הנ"ל מהימני אף שלא במסל"ת. וא"כ וודאי דבחשש קברתיו יכולין לסמוך עליהם:

ויתר על כל אלה ראוי לאיצטרופי עדות העד השני ר' יונה וועבער שאמר ששמע מפי אנשי צבא יהודים שנהרג אותו האיש העפטער מטרנאפאל. ורימז עליו על אותו שהי' רגיל לראותו בבית העד הראשון והוא הי' האיש אשר העד הראשון העיד על שמו ושם משפחתו ושם עירו דהוי כשמו ושם אביו ושם עירו לדעת הב"ש בשם המהרשד"ם וכיון דהעיד מפי שנים כבר ידוע דעת המהר"ם מלובלין והצ"צ שהובא בב"ש ס"ק קנ"ג דא"צ קברתיו. לכן מכל אלה נכון להתיר האשה יודית בת ר' יעקב לישא לכל איש שתרצה בלבד שיסכים אתי לפחות עוד אחד מהרבנים המפורסמים בהוראה. והשי"ת יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות:

וע"ד העגונה השנית א' הר' יוסי פידלער מפה. אשר העיד איש א' מזבאראז שהי' אתו יחד בשבי' בעיר קאקאנד במדינת קוקאז. והעד נחלה שם על חולי הטיפוס ר"ל שהי' שורר שם מאד בעת ההיא והי' מונח בשפיטאהל שהי' משמש שם ה' יוסי פידלער הנ"ל. ואח"כ הוטב לו מחליו וה' יוסי נחלה על חולי הנ"ל והי' עומד מטתו בחדר אחד עם מטתו של העד הנ"ל. ונתגבר חליו מאד. ופעם אחת בבקר השכים העד הנ"ל ומצאו לה' יוסי הנ"ל מת. ובאו המשמשים שם ולקחו אותו במטה המיוחדת לכך והניחוהו בחדר מיוחד וכפי דבריו הי' מונח שם כ"ד שעות ואח"כ באו מהעיר ולקחוהו לקבורה אך הוא לא ראה כ"ז שלא הניחוהו ללכת לחוץ. וגם העיד איש אחד מפה. שגם הוא הי' בשבי' בעיר הנ"ל והי' ביחד עם ה' יוסי הנ"ל. ואח"כ הלך ה' יוסי הנ"ל לשפיטאהל הנ"ל להיות משמש והעד נשאר בהלאגער. ואח"כ שמע מהרבה אנשים כי מת ה' יוסי הנ"ל והלך להיות אצל הלוי' וכשבא שם אמרו לו שכבר נקבר. והנה בעדות עד הראשון הנ"ל יש להסתפק ג"כ לדעת הר"ן בתשובה דע"א בדבר כע"א במלחמה דמי ובעינן וקברתיו ואז הי' עת דבר ר"ל מחולי הטיפוס. והנה באמת תמי' לי לכאורה שלא הובא בש"ע כלל דינו של הר"ן דע"א בדבר יהי' צריך קברתיו ומובא רק הדין של האשה עצמה אם אמרה מת בעלי בדבר. שהובא בסעיף נ"ה שני דיעות. אבל לענין ע"א לא הובא בש"ע כלל. רק בב"י מביא דעת הר"ן בתשו' דדמי לע"א במלחמה. וזה תמיה לכאו' מה שהשמיט כ"ז בש"ע. והנה י"ל בפשיטות דהא באמת בש"ס איכא ב' לשונות אם דבר כמלחמה. ופליגי הפוסקים כמאן ס"ל דהרמב"ם פוסק כל"ק דדבר אינו כמלחמה. והרא"ש פוסק לחומרא ועכ"פ מידי ספק פלוגתא לא נפקא. ובע"א במלחמה ג"כ פליגי הפוסקים. דלדעת הרמב"ם הוא בעיא דלא איפשטא דהוא מפרש האיבעיא בש"ס אם בע"א במלחמה חיישינן לבדדמי וצריך קברתיו או לאו ואיכא ג"כ דעת הראב"ד והרמב"ן דס"ל דגם בע"א במלחמה לא בעינן קברתיו. וא"כ בע"א בדבר איכא ס"ס. דילמא דבר אינו כמלחמה ואף את"ל דדבר כמלחמה מ"מ דילמא ע"א גם במלחמה נאמן וא"צ קברתיו. ואף דכבר ידוע דברי הפנ"י בקו"א בכתובות שחולק על חכמי ספרד שמתירין בעגונה משום ס"ס. משום דהוי ס"ס במקום חזקה. מ"מ הא כתב הפרמ"ג ביו"ד סי' י"ח בשפ"ד בשם הכנה"ג דבס"ס בפלוגתא דרבוותא או באיבעיא דלא איפשטא לא אוקמינן אחזקה דמשום חזקה לא ישתנה הדין עיי"ש. והא דהר"ן החמיר בע"א בדבר אולי י"ל דס"ל כדעת הרי"ף דהאיבעיא דע"א במלחמה הוא רק בקברתיו אבל בלא קברתיו פשיטא דחיישינן לבדדמי וא"כ ליכ' ס"ס כלל. אבל לדידן דקיי"ל כהרמב"ם דהיא איבעיא דלא איפשטא אף בלא קברתיו ואם ניסת ל"ת. וגם איכא דעת הראב"ד והרמב"ן דס"ל דא"צ קברתיו בע"א במלחמה. א"כ הוי ס"ס גמור בפלוגתא דרבוותא. ולכך השמיט בש"ע הדין דע"א בדבר:

וגם י"ל דהנה בב"ש בס"ק קמ"ג רצה לפרש בדעת הרמב"ם דס"ל דע"א במלחמה אם לא אמר קברתיו דאם ניסת ל"ת לאו משום דהוי איבעיא דלא איפשטא. רק דכל החשש דבדדמי בע"א הוא רק חששא בעלמא ובדיעבד לא חיישינן לה. ומשמע דהוא רק חששא מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד כידוע. והנה מצאתי תלי"ת ראי' מפורשת לדברי הב"ש מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות דחושב שם כל הני דהחמירו חכמים רק משום חומר איסור א"א. ובנחלה לא חיישינן להו וקחשיב ביניי' או שנדקר במלחמה. מפורש להדיא דחשש בדדמי הוא רק חששא דרבנן עיי"ש וכן מפורש שם בלח"מ בא' שנדקר במלחמה הטעם משום דבדדמי עיי"ש. רק שתמה ע"ז דהא שם איירי בשני עדים דלענין נחלה ע"א אינו נאמן ובשנים הא ל"ח לבדדמי. ובאמת נראה מוכח מכאן להדיא דהרמב"ם ס"ל כדעת הרי"ף דגם בשנים חיישינן לבדדמי. דמה שדחק הלח"מ שם לפרש ולחדש דהיכא שנדקר במלחמה לכ"ע חיישינן אף בשנים לבדדמי. זה נראה דוחק מאד. ואם נרצה ליישב דעת הרה"מ דס"ל בדעת הרמב"ם דבשנים ל"ח לבדדמי. נהי' מוכרחים לומר דהרה"מ ס"ל כשיטת התשב"ץ בדעת הרמב"ם דע"א נאמן משום מדעל"ג מדאורייתא גם לענין נחלה עיי"ש בסי' פ"ב ופ"ג בח"א. וא"כ אף דהרמב"ם שם בפ"ו מה' נחלות הנ"ל התחיל לומר דהעידו שני עדים מ"מ י"ל דזה קאי רק אשאר דברים שכתב כאן אבל דין דנדקר במלחמה צ"ל דאיירי בע"א. ב"כ וב"כ עכ"פ מפורש בדברי הרמב"ם והלח"מ כהב"ש דהוא רק חששא דרבנן. וא"כ בדבר דאיכא פלוגתא דרבוותא אם דבר כמלחמה. א"כ בדרבנן קיי"ל כדברי המקיל. ולכך השמיט בש"ע כלל הדין דע"א בדבר:

ובלאה"כ בנ"ד א"צ לכ"ז דהא מבואר בפוסקים דטלטול ממקום למקום מהני כמו קברתיו. כדמוכח מהא דאסקוהו קמן אגישרא דשביסתנא. וא"כ כאן הא העיד העד דטלטלוהו ממטתו לחדר המיוחד לכך. וגם נלע"ד דכל עיקר החשש דצריכין קברתיו. הוא רק באומר שראוהו הרוג והלך לו והניחו שם. שוב מצאתי כס' זו בקו"ע סעיף ק"ט. אז איכא למיחש דילמא אידמי לי' רק דמת ואח"כ נשאר חי. אבל בנ"ד דהעד נשאר שם בשפיטאהל איזו ימים אם איתא דחי אח"כ ונתרפא קלא הוה לי' למילתא והי' צריך ג"כ העד לשמוע מזה. דחידוש גדול כהאי וודאי דהי' נודע לכל ופשיטא דלא חיישינן למילתא דל"ש כ"כ שיהי' נעשה דבר זה בחשאי ולא הי' העד שהי' שם כל שעה יודע או שומע מזה. וגם בט"ז סנ"ה מביא דברי המ"ב דמקיל וגם עדות העד השני מפ"ק מעלייתא הוא. דהא קיי"ל בש"ע ס"ה דבאומר בדבר בחשש קברתיו שמעתי סגי אף דאינו יודע ממי שמע ועי' בקו"ע שם ס"ק קמ"ח בתשובות ב"י. ולכן נלע"ד דיש להתיר אשת ה' יוסי פידלער לינשא לכל גבר שתרצה אחר שתחלוץ מיבמה. באופן שיסכים עמי ג"כ בהיתרה עוד אחד מהרבנים המובהקים:

והנה לענין מ"ש למעלה דעד המעיד שמעתי מפי שנים דל"מ לבדדמי. אף דבנוב"י מהדו"ק סי' כ"ח בד"ה ומ"ש הרב מטארניגראד כתב להיפך. דרק היכא דהראשונים העידו בב"ד דנאמנים מה"ת אמרינן דבתר סהדותא דתרי סהדי לא מדייקינן אחר שהתורה האמינתם כמ"ש הרמב"ן וקיימתיו מסברא בעזהשי"ת. מ"מ הוא גופי' משוי נפשי' הדרנא בסוף התשובה שם בד"ה אמר הכותב. עפ"י דברי המהר"י בן לב והמבי"ט דגם בעדים פסולים ל"ח לבדדמי. ובאמת כפי הנראה הי' אז בהעלם עין מהנוב"י ז"ל דברי הב"ש הנ"ל בס"ק קנ"ג דמביא בשם שני גדולי עולם. המהר"ם מלובלין והצ"צ. דאף דבפסולים חיישינן לבדדמי. מ"מ בעד המעיד מפי שני עדים כשרים ל"ח לבדדמי. והסברא שדחה שם הנוב"י. דבתרי לא חיישינן ולא שכיח שיטעו בכח המדמה ע"כ אמיתית היא. דהא ידוע דברי הפנ"י והנתיבות בסי' ל"א ובכמה מקומות דכל עד אחד שלא האמינה תורה גם בדיני ממונות לאו משום דחיישינן דמשקר רק משום דאומר בדדמי. וא"כ ע"כ זה סברא מבחוץ דחד שכיח דאומר בדדמי ותרי לא. דמה"ת לא חיישינן דאחד משקר כמו שנים. וכה"ג מצינו לענין מילתא דלא רמיא עלי' דאינש דחד לא מהימן ובתרי לא אמרינן כן כמ"ש הפ"ת הובא בפרמ"ג יו"ד בשפ"ד סק"ח בסי' י"ח. ושם בע"כ אין הטעם משום דשנים נאמנים מה"ת. דשם לענין איסור מיירי דגם ע"א נאמן מה"ת בדבר שבידו אף באיתחזיק איסורא. ועי' בפמ"ג שם דמדמי לה ג"כ לענין בדדמי דמלחמה. ובאמת יש סתירה לכאורה לדברי הפ"ת האלו מדברי הש"ך בחו"מ סי' ע' סק"ו דמביא שיטת הפוסקים דאעדים קאי מבואר להדיא דגם בשני עדים אמרינן מילתא דלא רמיא לאו אדעתא ואכ"מ. ועכ"פ סברא זו אמיתית דבשנים לא חיישינן שיארע להם טעות ע"י דמיון כמו אחד. ומה שקשה לי' להנוב"י דא"כ גם בשני פסולים נאמר כן זה הי' קשה גם לי. וצ"ל עפ"י דברי הש"ס יבמות (קי"ז ע"ב) דקאמר ואב"ע כל היכא דאתי עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כחד דמיין וכו' אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי ונפסק כן בטוש"ע סעיף ל"ז. וא"כ לא היו חכמים יכולים לחלק בדבריהם דכיון דגם לענין הכחשה אמרו דשני פסולים כחד כשר דמי. א"כ כיון דבחד חיישינן לבדדמי לא היו יכולים להעדיף כח שני פסולים מחד כשר. דלא חילקו חכמים בתקנותיהם.

וגם יש עוד להעיר על מה דפשיטא להו למהר"ם מלובלין וצ"צ והב"ש דבמלחמה מהני עפמ"ע מדברי התשב"ץ ח"א תשו' פ"ב ד"ה כתב וז"ל בתשו' פ"ג ד"ה קשיא. דלדעת הרמב"ם שמפרש שם דס"ל לחלק דעמפ"ע לא הוי מילתא דעל"ג כמו מעיד מפי עצמו. וא"כ במלחמה ובמשאל"ס דעיקר נאמנות העד הוא רק דאיפשט בעיין דטעמא משום מילתא דעל"ג כמ"ש הב"ש בס"ק קמ"ג א"כ עמפ"ע דל"ש גבי' מילתא דעל"ג לס' התשב"ץ הנ"ל לא מהימן במלחמה. כ"כ שם התשב"ץ וכפל דבריו דלדעת הרמב"ם ל"מ במלחמה עמפ"ע. אך כבר הארכתי בזה באיזו תשובות דלית דחש לה לס' התשב"ץ הזאת דא"כ ח"ו נפל כל היתר עגונות שבזה"ז בבירא. ואחר שבש"ע אין רמז לדעה הזאת ואדרבא מבואר בכמה מקומות להיפך ועיין בקו"ע בתשו' מהר"א בן חיים אות ר"פ ורפ"א. ואדרבא איכא הרבה דס"ל דעמפ"ע עדיף דל"צ קברתיו. וא"כ כיון דדעת התשב"ץ אין זכר לה בש"ע כבר מסור כלל זה בידינו דדיעה שלא הובאה בש"ע לא חיישינן לה. וא"כ לדעתי אין לפקפק בהיתר אשה הנ"ל:

והנה לענין העגונה השנית הנ"ל לענין חשש בדדמי בדבר נ"ל עוד סניף לדבר. דידוע מפי הרופאים דמי שחלה כבר בחולי טיפוס ר"ל אין לו לירא עוד שיתדבק בו החולאת הזאת ר"ל עד זמן מרובה וכבר כתב הב"ח בסוס"י י"ז דהיכא דהעד אינו בסכנה לא אמר בדדמי כמו במלחמה קטנה באשה דלא מסתפי מלסטים. וא"כ ה"נ העד הראשון הנ"ל שכבר חלה מקודם בחולי הנ"ל ונתרפא לא הי' בסכנה ולא אמר בדדמי. ואף שבאמת דברי הב"ח אינם מוסכמים דהרי במשאל"ס ג"כ אין העד בסכנה ואפ"ה מבואר ברמב"ם ובמחבר סעיף ל"ג דבעינן קברתיו. ועי' בב"ש שם ס"ק צ"ט דבעינן ג"כ סימן מובהק משום חשש חילוף ואפ"ה צריך קברתיו משום חשש בדדמי דילמא לא מת. ובאמת בח"מ שם ס"ק ס"ב משמע דמשיא דעת המחבר לכוונה אחרת. אבל בנוב"י סי' כ"ח דחה דבריו עיי"ש בד"ה דרך כלל ובד"ה ומ"ש התה"ד. שמביא תשו' הרשב"א שמפורש להדיא משום חשש דלא מת. ועי' בקהלת יעקב להגאון מליסא בסעיף ל"ג הנ"ל שמתחלה החזיק בדעת הח"מ. דבמים ליכא חשש בדדמי דלא מת כמו במלחמה קטנה. ובסוף מביא מס' תולדות אדם להרשב"א שמחלק בין אשה גופה דנטרה עד דמת בין איניש דעלמא דמה לו להמתין עיי"ש ומסיק דצדקו דברי הנוב"י. איברא דמצאתי בתוס' חד מקמיא במס' יבמות בש"ס ווילנא (דקט"ו) שכתב להדיא דגם בעד אחד דעלמא במלחמה קטנה לא אמר בדדמי ומביא מהא דנהרגו הרוגים בתל ארזא. ומהא דאני הייתי עם הורגי' עיי"ש שכתב דכיון דלא הי' לו פחד לאו מלחמה מיקרי ודבר ברור הוא זה. מבואר להדיא כדעת הב"ח. וע' בקו"ע סי' ק"צ מבואר ג"כ כן בתשו' ב"י ועיין בח"מ ס"ק ק"ח שמביא דברי המהריב"ל דמספקא לי' גם במלחמה קטנה באשה גופה אם צריך קברתיו. ואולי י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם דאשה במלחמה גם באומרת קברתיו אינה נאמנת ובמלחמה קטנה נאמנת. אבל קברתיו משום חשש בדדמי צריך. ועיין ח"צ סי' צ"ה ובב"מ סמ"ט ובישויע"ק סקמ"ג. ועכ"פ הדבר תלוי באשלי רברבי. וא"כ בנ"ד חזי עכ"פ לאצטרופי לסניף ככל הני היתרים דלעיל:

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה