חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן נב, תק"ע.
שלום אשיב לכבוד תלמידי הרב החריף ובקי מופלג בתו"י כש"ת מו"ה משה נ"י דומ"צ בק"ק צעשנוב יצ"ו:
מכתבו עם השאלה בדבר העגונה אשת ר' יונה לאנגענטמיל מקהלתו לנכון הגיעני. ומחמת טרדה לא השבתי עד כה. הנה אשר פקפק כת"ה על עדות הספר באשר הוא מגולח זקן וגם מגלח זקן אחרים והביא כת"ה דברי הגרע"א בתשו' הובאו בפ"ת אה"ע סי' מ"ב סקי"א דכיון דנתפשט הדבר בין ההמון קיל להו לאינשי וסבורים שאין איסור לא נפסל משום כך. וכת"ה מסתפק אם גם לענין מגלח זקן אחרים מהני זאת. ובתשובה שהשיב לו הגאון האבד"ק טארנא פשיטא לי' דזה קיל יותר דאתיא רק מדרשה דמקיף לניקף. ולדידי אינו פשוט כ"כ לשיטת רש"י בסנהדרין (דכ"ז ע"א) ד"ה ה"ג דלא מיקרי רשע דחמס רק היכא דעושה מחמת חימוד ממון. ומומר אוכל נבילות לתיאבון דמיקרי רשע דחמס הוא משום דשכיח טפי בזול ולא משום דעושה להנאת עצמו כס' הר"ת ושאר פוסקים שם עיין בחי' הר"ן שם. וא"כ לשיטת הנמו"י פז"ב הובא בקצוה"ח ובנתיבות סי' מ"ו דלענין עדות אשה אינו פסול רק רשע דחמס א"כ מגלח אחרים בשכר חמור יותר דהוי רשע דחמס דעושה מחמת ממון אבל מגלח זקן עצמו אינו רשע דחמס:
ואמנם עכ"ז אף דאינו כ"ש כס' הרב מטארנא. אבל עכ"פ מסתברא דגם ברשע דחמס היכא דקיל להו לאינשי אינו נפסל עי"ז לעדות אשה כס' הגרע"א ז"ל וכמ"ש השיך ביו"ד סי' קי"ט סקי"ט לענין לא תחמוד. ובאמת בגוף הדין במימרא דרב מנשיא ביבמות כ"ד דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה קשה לי מאד כיון דהכשירו חכמים כל הפסולים כמו אשה ועבד וקרוב. ורק פסולי עדות מחמת עבירה פסולים משום דחיישינן דמשקרי כמבואר בראשונים. והא קיי"ל דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת כמבואר ביו"ד שם ס"ד וס"ז. ואף בחשוד לאותו דבר קיי"ל דדנו ומעידו כמבואר שם בס"ז. ורק לממון פסול משום גזיה"כ דאל תשת ידך עם רשע כמ"ש בתשו' הרשב"א הובא בב"י שם שכתב וז"ל ומה שאמרו גזלנין פסולין וכו ההוא לעדות דעלמא שצריך עדים כשרים וכתיב אל תשת ידך וכו' אבל באיסורים שעבד ושפחה כשרים בהם אף מומר לד"א כשר עיי"ש, וא"כ בעדות אשה דהכשירו ג"כ עבד ושפחה. אמאי גזלן פסול להעיד. ואין לומר דחיישינן דילמא יעיד שקר מחמת ממון שתתן לו. ז"א דהיא גופה מהימנא לומר מת בעלי ול"ח דמשקרא מחמת חומר דהחמרת עלי' בסופה וק"ו דלא תשכור עידי שקר. והא דחשוד על עריות פסול לעדות אשה היינו משום דחיישינן דרוצה שתהי' פנוי' כי היכא דליהוי שכיחא לי' כמ"ש בפז"ב (דכ"ו ע"ב) אבל חשוד לשאר עבירות אמאי לא יהי' נאמן לעדות אשה. אמנם לפי המתבאר בש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"כ דפסולי עדות אינם נאמנים באיסורים והא דקיי"ל דחשוד על הדבר ומעידו הוא רק להתיר ולא לאסור. והחילוק בין להתיר או לאסור בע"כ הוא או כמ"ש הש"ך שם בס"ק כ"ג. דלאסור בע"כ איירי בדבר שהוא עומד בחזקת היתר דאל"כ בלא"ה אסור. לכן אינו נאמן להוציא מחזקתו. אבל להתיר דאיירי בדבר שאינו לא בחזקת איסור ולא בחזקת היתר לכן גם פסולי עדות נאמנים א"כ הכא דאיתתא בחזקת איסור א"א קיימא אין נאמנים פסולי עדות מחמת עבירה להוציאה מחזקת איסור. וגם אם נאמר דהא דנאמן להתיר יותר מלאסור הוא משום חזקה דא"א חוטא ולא לו. כמ"ש הנתיבות בסי' מ"ו סקי"ז אבל בלא"ה כללא הוא דכל החשודים לעבור איסור תורה חשודים לשקר עיי"ש בנתיבות א"כ הא כבר כתב הפנ"י בקידושין (דס"ד) דחזקה דא"א חוטא ול"ל ל"מ נגד חזקת איסור א"א א"כ מש"ה גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה כיון דעומדת בחזקת איסור א"א:
אלא דלפי"ז צריך להבין שיטת הנמו"י פז"ב הנ"ל דכל היכא דל"ב עדות כמו בעדות אשה ושאר איסורים אינו פסול רק רשע דחמס. דממ"נ אם נאמר כס' הש"ך והנתיבות הנ"ל דכל רשע חשוד להעיד שקר. א"כ אף רשע שאינו של חמס ליפסל. ואם נאמר דרשע אינו חשוד להעיד שקר משום דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת. א"כ בשלמא לענין ממון שפיר יש לחלק בין רשע דחמס דכיון דחשוד גזו ממון של חבירו חשוד ג"כ להעיד שקר משום ממון. והוי חשוד לאותו דבר. אבל בעדות אשה דל"ח שיעיד משום ממון דאשה לא תשכור עד שקר משום חומר שהתמרת עלי' בסופה. א"כ כיון דליכא נגיעות ממון. מה גריעותי' דרשע דחמס משאר רשעים לעדות אשה. ואם נאמר דסתם רשעים חשודים להעיד שקר כס' הש"ך והנתיבות הנ"ל א"כ כל רשעים ליפסלו לעדות אשה:
גם גוף ס' הש"ך והנתיבות הנ"ל קשה להבין. כיון דקיי"ל להלכה דלא כר"מ וחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת א"כ אמאי נאמר דחשוד להעיד שקר ומנ"ל להש"ך הא. ואי מהא דהר"ן פ' האומר שהביא שם גבי אשתך זינתה דאף לאביי אי הוה גזלן לא מהימן. התם דומה לממון די"ל דמעיד שקר מחמת ממון דדילמא ערמה היא מהאשה שנתנה עיני' באחר ושכרתו להעיד שקר שזינתה וכדומה ולכך נקט הש"ס דווקא גזלן ולא שאר רשע ופסולי עדות ומנ"ל להש"ך בשאר פסולי עדות מחמת עבירה. ואפשר לומר דראיית הש"ך הוא מהא גופה דמימרא דרב מנשיא דגזלן דאורייתא פסול להעיד שמת בעלה אף דל"ש נגיעת ממון כמש"ל. ובע"כ דלענין להעיד שקר כל שחשוד לעבור איסור תורה חשוד להעיד שקר וגזלן דנקט לאו דווקא. כסתימת כל הפוסקים כמ"ש בס' קהלת יעקב הנ"ל. וגם דלענין עדות שמת בעלה אין נ"מ בין גזלן לשאר פסולים מחמת עבירה כמש"ל. אך באמת מנ"ל לרב מנשיא הא כיון דכללא הוא דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת מ"ש דלעדות שקר חשוד היכא דלא בעינן עדות וליכא גזיה"כ דאל תשת רשע עד:
ונלע"ד דדבר זה תליא באשלי רברבי דהנה בסנהדרין פכ"ג ד' קאמר הש"ס דאף ר"י מודה לר"ש דהיכא דמפורש בקרא הטעם לכ"ע דרשינן טעמא דקרא אף דנשתנה הדין עי"ז עיי"ש. וא"כ לכאורה הכא פשטא דקרא דאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לאביי דס"ל דלא בעינן רשע דחמס. בע"כ דלהיות עד חמס הוא טעמא דקרא דמש"ה אל תשת ידך עם רשע לקבלו לעד משום דהוא מעיד שקר ויהי' עדותו חמס דכל עד שמעיד שקר בעדותו זה נעשה עד חמס כדמצינו להדיא דעד המעיד שקר נקרא עד חמס אף שהי' כשר עד עכשיו גבי עדים זוממין דכתיב בקרא כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה והוזם דדנין בו דין עד זומם הכתוב שם ובע"כ דהי' כשר עד עכשיו ולא הוי גזלן דאל"כ לא הי' מקבלין עדותו בלא"ה ול"ש בו דין זוממין. אלא בע"כ דבעדות שקר זה שמעיד נקרא עד חמס וא"כ כיון דהזהיר קרא להב"ד שלא יקבלו עדות רשע להיות עד חמס הרי מפורש הטעם בקרא דמש"ה אין מקבלין עדות רשע משום דחשוד להעיד שקר ולהיות עד חמס. וא"כ הא כבר ילפינן דכל העובר על עבירה שיש בו מלקות נקרא רשע מקרא דאם בין הכות רשע כמבואר בראשונים ובסמ"ע סי' ל"ד. א"כ הרי גילה קרא דאף דקיי"ל דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת. היינו לעשות בעצמו איסור אבל להעיד שקר הוא חשוד וכס' הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז והנתיבות בסי' מ"ו הנ"ל. וא"כ כיון דהכא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא א"כ גם באיסורין דלא בעינן דין עדות לענין אשה וקרוב. מ"מ פסול מחמת עבירה אינו נאמן משום דחשוד לשקר. זה י"ל בטעמו של הש"ך והנתיבות הנ"ל אליבא דהר"ן בקידושין הנ"ל
אבל הרמב"ם בע"כ דלא ס"ל כן דהא בפ"י מה' עדות ה"א הוא מפרש קרא דאל תשת ידך עם רשע הוא אזהרה על עד הכשר שלא ישית ידו עם הרשע להצטרף עמו להעיד אף שהעדות הוא אמת והרשע ראה ג"כ העדות כמבואר שם ברמב"ם ובש"ע סי' ל"ד ובש"ך שם עיי"ש. וא"כ בע"כ אין הטעם דרשע פסול להעיד משום דחשדינן לי' למשקר. דהא כיון דהכשר יודע שהוא אומר אמת א"כ אינו משקר ובע"כ דהוא פסול מגזיה"כ כמו קרוב דאף כמשה ואהרן פסולים אף דאינו משקר. וכיון דהרשע הוא פסול להעיד הוא גורם שיוציאו ממון עפ"י ע"א כמפורש שם בכ"מ ובאורים סי' למ"ד. א"כ בע"כ האי להיות עד חמס אינו טעמא דקרא משום דמשקר רק דילפינן מיני' מילתא אחריתא דעד חמס דהיינו גנב וגזלן פסולים אף היכא דלית בהו מלקות ואינו בכלל רשע כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ד' ובטור ח"מ סי' ל"ד אות י"ב. ואף דהרמב"ם שם מביא קרא דכי יקום עד חמס. מ"מ הא באמת כבר תמה שם הלח"מ ע"ז אמאי שביק הרמב"ם קרא דלהיות עד חמס דאיירי בי' ומביא קרא אחרינא. וגם תמוה מאד דוודאי קרא דכי יקום עד חמס לא איירי בגנב וגזלן דא"כ לא הוה שייך בו דין הזמה כיון דהעדות בלא"ה בטל אף בלא הזמה ובפרט להרמב"ם דס"ל דהיכא דהוה הכחשה והזמה בב"א לא נעשה זומם אלא בע"כ דהרמב"ם מייתי קרא דכי יקום רק לגילוי מילתא. והיינו דכיון דהוא קם להעיד סרה בחבירו ולהוציא ממנו ממון בשקר בזה גופו נקרא עד חמס שחומס את חבירו. וא"כ אין חילוק בין אם מוציא ממנו ע"י עדות שקר שנותן על ידו שלא כדין לחבירו. או שחומס ממנו לצורך עצמו כמו גנב וגזלן. ואמנם מקרא דכי יקום לחוד מזה לא מוכח כלל דעי"ז נפסל להעיד לעולם. דקרא איירי רק לענין הזמה ולאותו עדות וזה ילפינן רק מקרא דלהיות עד חמס דהוא סוף הקרא דאל תשת ידך רק דמזה לחוד לא הוה ידעינן היכא דהוא עד חמס ואינו בר מלקות שיפסול להעיד דה"א דסופי' דקרא דלהיות עד חמס קאי על רישא דקרא דכתיב אל תשת רשע עד ורשע לא מיקרי רק כשהוא בר מלקות או מיתה כמ"ש הרמב"ם שם ה"ב לכך כאן בהלכה ד' כשרוצה הרמב"ם לחדש דרשע דחמס פסול אף שאינו בר מלקות הוצרך להביא קרא דכי יקום עד חמס דשם לא הוזכר כלל תיבת רשע רק עד חמס לחוד שזה גילוי מילתא על קרא דלהיות עד חמס דבזה לחוד נפסל אף היכא דלא מיקרי רשע:
וא"כ מעתה נראה דשיטת הש"ך אליבא דהר"ן הנ"ל הוא רק להמפרשים. דהא דהכשר חסור להצטרף עם הפסול אף שהעדות אמת נלמד מדבר שקר תרחק כפשטות הש"ס דשבועות (ד"ל ע"ב) וכמ"ש הכ"מ. וקרא דאל תשת רשע עד אינו להזהיר את הכשר. רק קאי על הב"ד שלא יקבלו רשע לעד. ולהיות עד חמס הוא טעם שמש"ה אין מקבלין רשע לעד משום דחשוד להעיד שקר. וא"כ גילה קרא דאף דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת מ"מ חשוד להעיד שקר ולכך גם באיסורין דא"צ עדות אינו נאמן. אבל לשיטת הרמב"ם והטור דקרא דלא תשת רשע קאי אף היכא דהעדות אמת דמ"מ פסול מגזיה"כ כמש"ל. ולהיות עד חמס מילתא אחריתא היא להורות דרשע דחמס פסול אף היכא שאינו בר מלקות. וכפשטא דלישנא דהש"ס סנהדרין (דכ"ז) דאל תשת רשע עד אל תשת חמס עד ש"מ דתרי מילי נינהו א"כ י"ל דשפיר הדרינן לכללא דרק היכא דבעינן עדות פסול מגזיה"כ. אבל באיסורין דא"צ עדות גם רשע לד"א כשר דחשוד לד"א אינו חשוד לשאר דברים כמ"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל וכמ"ש הרמ"א בסי' קכ"ז הנ"ל:
וא"כ שוב תקשי על מימרא דרב מנשיא דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. אמאי כיון דהכשירו עבד ואשה וכל פסולי עדות א"כ גם גזלן ליתכשר. דמשום דחשוד על הגזילה לא חשוד להתיר א"א לעלמא וחימוד ממון ג"כ לא שייך דאשה אינה חשודה לשכור עידי שקר משום חומר שהחמרת עלי' בסופה. ואף די"ל דחיישינן דילמא איש אחר נתן עיניו בה והוא שכרו להעיד שקר שמת בעלה כדי שישאנה והוא עצמו לא הי' יכול להעיד דהא המעיד על האשה לא ישאנה מ"מ מנ"ל הא גופה דנהי דחשוד על לאו דגזילה מחמת חימוד ממון מי יימר דחשוד להתיר א"א לעלמא מחמת חימוד ממון הא כללא הוא דחשוד לד"א אינו חשוד לד"א. וגם בלא"ה נ"ל דלא חיישינן כלל להא דילמא איש אחר שכרו וראי' מד' הט"ז בסי' י"ז סק"ה הובא בב"ש סקל"ח שכתב דמש"ה לא חיישינן דילמא כותי הוא דעכו"ם אינו עושה להכשיל ישראל בחנם. ואמאי ל"ח דילמא איש אחר שרצה לישא את האשה שכרו שיעיד שקר. וכן בפנ"י קידושין (דס"ד) דחק אמאי אין ע"א נאמן בעדות אשה בחזקה דאא"ח ולא לו ולא כתב דאיש אחד שכרו וליכא חזקה דאא"ח ול"ל. ואף דבקטטה בינו לבינה חיישינן שמא שכרה העד להעיד שקר היינו כמ"ש הב"ש בסק"מ דלא חיישינן לשום חששא רק היכא שאיכא רגלים לדבר ומצוי ורגיל להיות כן. וא"כ מש"ה היכא דקטטה בינו לבינה וודאי איכא רגל"ד טובא דתעשה כל טצדקאות דאפשר להוציא עצמה מעינון ולא תחוש לחומר שהחמרת וכו' דלא איכפת לה אם תצא מזה ומזה כיון דסניא לי'. אבל לחוש שמא יש איש אחר שרוצה לישא אותה וישכור עדות שקר. שלא ראינו ולא שמענו שיש איש כזה שנתן ענ"ב. וליכא שום רגל"ד לכך. ואינו דבר המצוי ושכיח. דכמה נשים שכיחי בהיתר. וודאי דלא חיישינן לחששא בעלמא כמ"ש הב"ש הנ"ל. וא"כ טעמא בעי למה גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה הא חשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת, ובפרט מאיסור קל דגזילה לאיסור חמור דעריות. אך י"ל דזהו באמת טעמו של הנמו"י שמחלק לענין עדות אשה בין רשע דחמס לשאר פסולי עבירה. דכיון דלהרמב"ם והטור קרא משתעי בשני מיני פסולי עדות רישא דאל תשת רשע משתעי ברשע שחייב מלקות או מיתה וסיפא דלהיות עד חמס משתעי ברשע דחמס אף שאין בו מלקות לכן ס"ל דבאמת כל כמה דמצינו לאוקמי קרא במילתא דמסתבר שלא יהי' גזיה"כ מוקמינן ולכך בסיפא דעד חמס מוקמינן טעמא דקרא משום דמחמת חימוד ממון חיישינן שמעיד שקר כמו כי יקום עד חמס דעדים זוממין דנתברר שהעיד שקר. וגילה כאן קרא דחשוד על הגזילה חשוד ג"כ להעיד שקר ולכך גם באיסורין דלא בעינן דלא בעי עדות ממש. כגון בעדות אשה שמת בעלה מ"מ פסול דגלי קרא דחשוד להעיד שקר אבל רשע דרישא דקרא דכתיב אל תשת ידך עם רשע דלפי פירוש הרמב"ם והטור האזהרה קאי על עד הכשר שלא יצטרף עם הרשע להעיד אף דהעדות אמת כמש"ל. וא"כ בע"כ אין הטעם משום דחשוד לשקר דהא עד הכשר יודע בעצמו שהעדות אמת ובע"כ דהוא פסול מגזה"כ פסול הגוף כמו אשה ועבד וקרובים וא"כ זה רק היכא דבעינן עדים כשרים אבל בעדות אשה ושאר איסורים דכל הפסולים כמו קרובים ונשים כשרים גם רשע דלאו דחמס כשר ולכך לא משתמיט הש"ס לומר רק דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. וכן בקידושין פ' האומר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא הא אם הי' גזלן לא הי' נאמן אף לאביי דבגזלן דהוא רשע דחמס גילה קרא דחשוד להעיד שקר. אבל רשע דלאו דחמס דהקרא אינו פוסלו משום משקר רק משום גז ה"כ אף אם העדות אמת א"כ שוב הדרינן לכללא דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת ולא ישקר להתיר איסור דאורייתא והיכא דאשה ועבד כשרים גם הוא כשר. הארכתי לבאר כ"ז משום שהוא אצלי מהלכות עמומות:
ועתה נתברר ששיטת הנמו"י הנ"ל יש לה מקום עפ"י שיטת הרמב"ם והטור הנ"ל והרמ"א בסי' קכ"ז סוס"א דכל פסולי עדות נאמנים להעיד באיסורים דאינו חשוד לשקר. ואף דהרמ"א אינו מחלק כלל ומשמע דאף רשע דחמס כשר מ"מ אפשר לדחוק ולפרש דבריו דמיירי בפסולי עדות שלא מחמת חמס שלא יקשה עליו קושית הש"ך מפ' האומר דקאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא. והנה מי לנו גדול מהגאון מליסא ז"ל שאף שבספרו נה"מ בחו"מ סי' מ"ו סקי"ז דחה דברי הנמו"י בשתי ידים מ"מ בספרו קהלת יעקב בסי' י"ז ס"ג תמה על האחרונים שלא הביאו דברי הנמו"י וכתב שלא מצא חולק עליו ואף דסיים דיש להחמיר מ"מ וודאי סניף גדול הוא להיתר. והספר הזה עשה באחרונה כאשר מביא שם כ"פ דבריו בנתיבות:
ואמנם בנ"ד אין נ"מ בזה דהא כיון דהוא מגלח אחרים בשכר א"כ הי' רשע דחמס שעושה בשביל חימוד ממון. כמ"ש רש"י גבי אוכל נבילות לתיאבון אבל מ"מ נראה דקלקלתו תקנתו. דבשלמא אם איסור גילוח זקן הי' חמור אצלו ולעצמו לא הי' מגלח רק לאחרים בשכר א"כ חזינן דמשום חימוד ממון הוא עובר על איסור הוה רשע דחמס וחשוד להעיד שקר ג"כ משום חימוד ממון אבל כיון דכל איסור גילוח קיל להו לאינשי וגם לעצמו מגלח א"כ מה שמגלח אחרים בשכר אינו משום חימוד ממון דהא גם לעצמו מגלח. ולשיטת רש"י בסנהדרין (כ"ז) וחי' הר"ן שם מה שעושה להנאת עצמו לתיאבון לא מיקרי רשע דחמס רק באוכל נבילות לתיאבון משום דהוא בזול יותר והוי הנאת ממון וא"כ כיון דגם לעצמו מגלח בלי הנאת ממון בע"כ דאינו מחזיק זה לאיסור כמ"ש הגרע"א הנ"ל א"כ גם מה שמגלח אחרים הוא רק משום דקיל אצלו איסור זה. אבל איסור גמור לא יעשה להתיר א"א לעלמא משום חימוד ממון:
ובנ"ד נ"ל עוד טעם אחר להיתר דהנה הא כבר כתבתי לעיל דאף הש"ך ס"ל דאף דפסולי עדות אין נאמנין באיסורין הוא רק לאסור אבל להתיר נאמנין. וכתבתי לעיל דהוא מתרי טעמי או משום דלאסור אין נאמנים משום דאיתחזיק היתרא אבל להתיר דאיירי בדבר שאין לו חזקה לכאן ולכאן לכך נאמנין. או משום דאין אדם חוטא ול"ל. כמ"ש הנתיבות בסי' מ"ו סקי"ז ומש"ה להעיד לאשה שמת בעלה אינו נאמן דהא עומדת בחזקת איסור א"א ותרוויי' טעמי ליתנהו כמש"ל בשם הפנ"י דחזקה דאא"ח ול"ל לא מהני נגד חזקת איסור א"א. (ומ"ש הנתיבות שם דלעדות אשה פסול משום דחיישינן שמא עיניו נתן בה דבריו תמוהין דזה רק בחשוד על העריות אבל חשוד לשאר דבר אינו חשוד לעריות ורק להעיד פסול לס' הש"ך הנ"ל דחשוד לשקר כיון דהוא עצמו אינו עושה איסור) והנה כבר הקשה בתשו' זכרון כהונה (בד' ל"ו) למאן דס"ל דע"א נאמן בעדות אשה משום מדעל"ג א"כ גם עכו"ם שאינו מסל"ת אמאי אינו נאמן הא מבואר ביו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ו לענין דגים וביצים דגם עכו"ם נאמן לומר מעוף פלוני וטהור דירא שמא יתבדה. וא"כ אמאי גם בעדות אשה אינו נאמן. ותירץ שם דכיון דפסולו משום אל תשת רשע עד דפסול אף אם אומר אמת כמש"ל לכך לא רצו חכמים להכשיר עדות עכו"ם אף במדעל"ג דמדעל"ג הוא רק ראי' דאומר אמת ולעדות הא פסלתו התורה אף דאומר אמת עיי"ש בדבריו. וסברא זו הוזכרה ג"כ בתשו' חת"ס אה"ע סי' מ"ו ד"ה אבל:
אמנם ראיתי בתשו' פנ"י להגאון מג"ש ז"ל באה"ע סי' ס"א ד"ה ויען שרצה לומר ג"כ ס' זו דעכו"ם המתכוון להעיד אף אם יש הוכחה דקושטא קאמר פסול דהתורה פסלתו להעיד אף אם אומר אמת ואח"כ דחה ס' זו דכיון דהכשירו חכמים עדות קרובים ופסולים גם עכו"ם הי' כשר. ואינו פסול רק היכא דחיישינן דמשקר משום דפיהם דיבר שוא עיי"ש. וא"כ שוב הדק"ל הא במילתא דעל"ג גם עכו"ם אינו משקר. אך צ"ל דבאמת הא כתב הטורי אבן ר"ה (דכ"ב ע"ב) ד"ה כי אתא דהא דע"א נאמן במדעל"ג הוא רק היכא דלא איתחזיק איסורא אבל נגד חזקת איסור ל"מ חזקה דלא משקר במדעל"ג. וא"כ בע"כ צ"ל הטעם של הרמב"ם והתשב"ץ דס"ל דע"א נאמן בעדות אשה מה"ת משום מדעל"ג אף דאיכא חזקת א"א היינו דהא בלא"ה צריך הי' מן הדין להאמין ע"א משום חזקה דא"א חוטא ול"ל כמ"ש הפנ"י קידושין (דס"ד) הנ"ל. אלא מ"ט לא מהימן משום דחזקה דאא"ח ול"ל לא מהני נגד חזקת איסור א"א כמ"ש הפנ"י. אבל כיון דאיכא חזקה דבמדעל"ג לא משקרי אינשי. א"כ חזקה דאא"ח ול"ל מסלק חזקת איסור א"א. ושוב נאמן משום מדעל"ג לחוד. כיון דכבר נסתלק חזקת איסור א"א. וא"כ כ"ז בישראל אבל בעכו"ם דליכא חזקה דאא"ח ול"ל וליכא רק טעמא דמדעל"ג לחוד וזה לא מהני נגד חזקת איסור א"א כס' הט"א הנ"ל ומש"ה עכו"ם לא מהימן במתכוון להעיד. ול"ק קושית הזכרון כהונה. ואמנם תקשי דזה ניחא בעכו"ם אבל בפסולי עדות מחמת עבירה דשייך בהי ג"כ חזקה דאא"ח ול"ל דמה"ט קיי"ל דחשוד על הדבר דנו ומעידו כמש"ל. דמש"ה כתב הש"ך דפסולי עדות נאמנים להתיר. א"כ נהי דבעדות אשה איכא חזקת איסור א"א דלא סגי בחזקה דאא"ח לחוד להתיר כס' הפנ"י הנ"ל. עכ"פ שוב תקשי דיהי' נאמן מטעם מדעל"ג. דלא גרעי מעכו"ם דאינו משקר במדעל"ג כקושית הז"כ הנ"ל. מאי אמרת כס' הט"א דנגד חזקת איסור ל"מ מדעל"ג. ז"א הא חזקה דאא"ח ול"ל מסלק חזקת איסור א"א ושוב תסגי טעמא דמדעל"ג לחוד לשיטת הרמב"ם והתשב"ץ הנ"ל:
אך צ"ל די"ל דהם סברי כשיטת המהרי"ק דהא דאין דשב"ע פחות מב' הוא רק היכא דאיתחזק איסורא. אבל היכא דליכא חזקת איסור ע"א לחוד נאמן גם בדשב"ע, ולא כס' הרמב"ן. עיין שער המשפט סי' ל"ג. וגם ס"ל כס' הריב"ש הובא בפנ"י בקו"א למס' כתובות דבעגונה איכא שני חזקות לאיסור חזקת חי של הבעל וחזקת א"א דידה. ואמנם בעד כשר דאיכא שני חזקות לנגדם. חזקת אא"ח ול"ל וחזקה דבמדעל"ג לא משקרי אינשי הני תרתי חזקות מסלקי תרתי חזקת איסור שיש בכאן. והוי כליכא חזקה כלל דע"א נאמן לשיטת המהרי"ק. אבל בפסול מחמת עבירה דחשוד לשקר ואתה רוצה להאמינו רק משום חזקה דאא"ח ול"ל א"כ שוב איכא נגדה שני חזקות לאיסור הנ"ל. והוי כליכא חזקה כלל. ובלא חזקה דאא"ח ול"ל עד פסול מצ"ע לא מהימן דחשוד לשקר. זה י"ל בטעם הדבר דפסולי עדות לא מהימני להתיר במיתת הבעל אף דהוי מדעל"ג. וא"כ מעתה לפי"מ שהובא באחרונים. וכבר דיברתי מזה באיזו תשובות דבירר למלחמה שהי' במקום סכנה הרבה פעמים ונאבד אח"כ זכרו כמה שנים דוודאי יצא מחזקת חי דאיתרע חזקת חי דידי'. נהי דנאמר דאיכא עדיין חזקת איסור א"א דידה מ"מ נגד חזקה אחת לחוד מהני מדעל"ג לסלקה ונשאר חזקה דאא"ח ול"ל דמהני גם בעד פסול כס' הש"ך הנ"ל. וא"כ י"ל דבנ"ד אף אם הי' עד פסול מחמת עבירה גמורה הוי נאמן כיון דכבר איתרע חזקת חי דידי'. מחמת שהי' במקומות הסכנה ונאבד זכרו זה כמה שנים. דקרוב לוודאי שמת ועכ"פ יצא מחזקת חי:
ועוד איכא טעמא להיתרא די"ל טעם פשוט על הא דגזלן פסול לעדות אשה אף לס' הרמ"א דפסולי עדות כשרים לכל האיסורים מ"מ כיון דמדאורייתא עדות אשה הוי דשב"ע ובעי שנים ורק דחכמים התקינו משום תק"ע להאמין לאשה ועבד ושפחה. א"כ י"ל דלא הקילו רק בדבר דשכיח טובא כמו אשה וקרוב ושייך בזה תק"ע. אבל גזלן ופסולי עדות מחמת עבירה דלא שכיחי כולי האי וליכא תק"ע אם לא נאמין להם לא הקילו חכמים בהא ואוקמוהו אדאורייתא דלא מהימני וכ"כ החת"ס בתשובה באה"ע סי' מ"ג ד"ה שוב שכתב וז"ל והטעם כיון שמה"ת פסול אין לנו אלא מה שהתירו חכמים להדיא כי אולי ראו שסגי בתק"ע עפ"י ע"א ואשה ושפחה או עכו"ם מסל"ת וכו'. אבל להשית רשע עד וכו' זה לא צריך וסגי בהכי עכ"ל. וסיים שם כ"ז בימים הראשונים וכו' אך עתה ידוע וכו' ואם לא נכשיר עדות ערכאות שלהם איכא חשש עיגונא יותר ויותר מכל הנ"ל, ע"כ במקומי אני עומד לזכות עכ"ד שם. וכ"כ בקצרה בסי' צ"ה ד"ה והנה היש"ש עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד בזה"ז דבעו"ה שכיחי טובא מגולחי זקן. ובפרט במלחמה בין אנשי חיל ואם לא נקבל עדות מגולחי זקן יושארו בנות ישראל עגונות טובא שפיר שייך גם בהו תק"ע כס' החת"ס הנ"ל:
וגם יש עוד לצדד דנראין הדברים דהעד בוודאי לא בא מתחילה להעיד ובוודאי סיפר מקודם לאחרים מה ששמע ורק אח"כ כשנודע להאשה הביאה אותו לב"ד להעיד דכן הוא הרגילות ומתחילה י"ל דהי' מסל"ת ואף שבא אח"כ לב"ד להעיד לא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו. ואף במתכוון אח"כ להתיר מסתפק בזה בקו"ע סי' ס"ג ופ"ב עיי"ש. וחזי לאצטרופי עכ"פ להני היתרים הנ"ל:
ומ"ש כ"ת לחוש ולומר דגם פסול מחמת עבירה דרבנן אינו נאמן רק היכא דאיכא שני עדים דמהני העדות מדאורייתא אבל בע"א דאף כשר אינו נאמן רק מדרבנן היכא דהוא פסול מדרבנן בטל עדותו לגמרי דאם אזלינן בתר דרבנן הרי מדרבנן פסול מחמת עבירה, ואם ניזול בתר דאורייתא בלא"ה ע"א אינו נאמן מדאורויתא. הנה כבר התעורר בזה בתשו' ברית אברהם אהע"ז סי' כ"א אות ד' ובאות י"ב שם מחלק דהיכא דאין הריעותא בנאמנות העד רק מצד אחר כמי במשאל"ס דהריעותא דילמא ניצל ויצא מהמים אז אף שהוא רק ע"א דאינו נאמן מדאורייתא מ"מ כיון דכבר האמינו אותו חכמים ודבריו מאומתין אצלינו שזה נטבע במשאל"ס אז שפיר אמרינן דחששא דדילמא ניצל הוא רק חשש דרבנן ואם ניסת ל"ח. וכן בחשש בדדמי דמלחמה. אבל היכא דהריעותא הוא בנאמנות העד כנדון דהב"ש בסי' קמ"א להרמב"ם דעדות בשטר הוא רק דרבנן אז היכא דאינו מקוים דרבנן חששו דילמא הוא מזויף דבין מדאורייתא בין מדרבנן החשש הוא דלא נאמין לדברי השטר בטל הגט מדאורייתא עיי"ש שדבריו נכונים. וא"כ מה שכתבת בישוב קושית האחרונים על המקילין בס' ג"י מש"ס יבמות (קכ"א) לומר דס' ג"י אין מקילין רק היכא דאיכא ב' עדים על גוף הדבר אז חשש דתפח הוא רק דרבנן וספיקו להקל אבל שם (דקכ"א) דאיירי בע"א או עכו"ם מסל"ת דאינו נאמן רק מדרבנן. אז ספק תפח מדאורייתא אסור. ולס' הבר"א הנ"ל ליתא לכ"ז דחשש דתפח הוא כחשש דמשאל"ס. דאין הריעותא על נאמנות העד רק על גוף הדבר. וכיון דכבר מאומתין אצלינו דברי העד הוי כאלו שני עדים מעידים על הטביעה דיצא מחשש דאורייתא:
איברא דמדברי הב"ש סי' י"ז ס"ק ק"ס מוכח להדיא שלא כדברי הבר"א שכתב דבמת בעלי בדבר הוי ספיקא דאורייתא אף דחשש בדדמי הוא רק דרבנן. מ"מ כיון דמדאורייתא אין האשה נאמנת הוי ספיקא דאורייתא. וא"כ לכאורה בנ"ד דבריך נכונים דכאן גם לדברי הבר"א יש לחוש. דהא הריעותא הוא בנאמנות העד דמדרבנן פסול מחמת עבירה דרבנן אינו נאמן להעיד. אבל באמת נלע"ד דאין זה דמיון כלל לד' הבר"א דבשלמא אם הי' הדין דפסול מחמת עבירה דרבנן גם לעדות אשה פסול עכ"פ מדרבנן אז היינו יכולים לומר דהיכא דליכא רק ע"א גם מדאורייתא אינו נאמן דאם ניזיל בתר דרבנן אינו נאמן מחמת שהוא פסול מדרבנן. ואם ניזיל בתר דאורייתא ע"א אינו נאמן מה"ת. אבל כיון דהדין דפסולי עדות מחמת עבירה דרבנן. כשרים לעדות אשה גם מדרבנן. כדקאמר רב מנשיא גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה א"כ ליכא כאן ממ"נ כלל דאזלינן בתר דרבנן ורבנן הא האמינו בין לע"א בין לפסול דרבנן. ואם תרצה לומר דחכמים לא האמינו רק בחדא לריעותא כגון ע"א לחוד או פסול דרבנן לחוד אבל תרוויי' בהדי הדדי דאיכא תר"ל לא הכשירו זה א"א לומר כלל. דא"כ נאמר ג"כ דע"א והוא קרוב לא הכשירו דהוי תר"ל וז"א כלל דהא לא הוציאו מהכלל רק חמשה נשים כגון חמותה וכו' אבל אחותה ואמה נאמנת אף דאיכא ג' לריעותא אשה וקרוב וע"א. שכולם הם ריעותות דאורייתא. ומכ"ש פסול דרבנן דמדאורייתא אין זה ריעותא כלל וודאי פשוט דמהימן. ובפרט שכבר ביררתי דגם פסול מחמת עבירה דאורייתא חידוש הוא שאינו נאמן לעדות אשה דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת הבו דלא לוסיף עלה גם בפסול דרבנן. ובפרט דלפי"ד הגרע"א דמדמה לה לקושר ומתיר בשבת וסבור שאין זה איסור. אינו פסול גם מדרבנן אף לשאר עדיות כמבואר בחו"מ סי' ל"ד. לכן לענ"ד אין לחוש לזה כלל. ולענין חשש קברתיו צדקו דבריך דכיון שאמר לשון ער איז צערשמעטערט געווארען אין עוד חשש בדדמי ולכן הנני גם אנכי להצטרף בשריותא דא להתיר לאשת ר' יונה לאנגענטאל מצעשנוב להתנסבא לכל גבר דיתיצביין אחר שיושיב ב"ד של שלשה להתירה כדין הנישאת עפ"י ע"א. והשי"ת יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות:
כ"ד דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.