חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן נא, תק"ע.
ב"ה ד' תשא תרצ"א טארנאפאל.
שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי חסיד וירא ד' מו"ה צבי נ"י דומ"ץ בק"ק בעלזא:
יקרתו לנכון הגיעני. ומה שכותב עתה כת"ה בשם הרב הגאון מפראבוזנא נ"י. כפי הנראה לא עיין היטב בהגב"ע כי ההכחשה אינו כלל בין לבוב לוויען שדימה זאת לעמפ"ע דהראשון נאמן. אבל ההכחשה היתה בוויען עצמו. כי ההעתק שנשלח מוויען ללבוב הי' עוד בשנת 1926 מן קריענס מעטריקען-אמט. והי' חתום עליו אחר. והטאטענשיין שנשלח עתה מוויען נחתם 19/2 ש"ז ונחתם עליו אחר שמו יוליוס נארנהאפער. ואותו שחתם בשנת 1926 שנשלח לוויען הוא אינו מכחיש כלל את מה שכתבו מלבוב משמו. ואותו שחתם עתה הוא המכחיש את הטאטענשיין הראשון שנשלח מוויען ללבוב. וגם אותו עווידענצקארטע שנעתק מוויען ללבוב בשנת 1926. נראה שזה ההעתק שנשלח לוויען מרוסלאנד שהועתק מהליסטע של הד"ר איינענפעלד מאמסק. איננו זה ההעתק שהועתק בהשטערבע רעגיסטער של רוסלאנד שמזה הועתק הטאטענשיין שנשלח עתה מוויען שלא נכתב בסגנון אחד כלל ויש כמה שינוים והוספות מזה לזה, שבהאחרון נכתב שמת על פלעקטיפוס ונקבר שמה על הפריעדהאף ושהוא מבעלז סאקאל. ובעווידענצקארטע הראשונה אין כ"ז. רק יש הוספות אחרות המקום והזמן שנשבה. ובאיזו מקום ובאיזו ארמעע אבטיילונג הי' וכהנה. מזה נראה בחוש שלא ממקום אחד ואיש אחד יצא הכל. שהי' ע"ז פקודות ומשמרות שונות שאצל כ"א נכתב שם המת ונשלח אח"כ לוויען ג"כ לא למקום אחד ולכן אין מקום לד' הרה"ג מפראבוזנא בזה. והעיקר צריך להעמיד יסוד על זה שעכ"פ כולם העידו על מיתתו ויש סימנים מוכיחים בבירור שכולם לאיש אחד נתכוונו. יש לסמוך על ההיתרים שכתבתי במכתבי הראשון:
ויען שאין ביהמ"ד בלא חידוש. נ"ל להוסיף עוד טעם לשבח בנאמנות הערכאות. דהנה התוס' ביבמות (דפ"ח ע"א) ד"ה מתוך כתבו דהא דע"א נאמן בעדות אשה הוא רק דרבנן. ואין זה עקירת דבר מן התורה. כיון שדומה הדבר הגון להאמין וכו' שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת עיי"ש. ולכאורה אין דבריהם מובנים דהא בקו"ע אין חכמים יכולים לעקור ד"ת רק בשוא"ת כמבואר שם לקמן. ובשוא"ת דיכולין לעקור וודאי יש ג"כ איזו טעם הגון לדבריהם. דאל"כ וודאי דלא הי' עוקרין דבר מה"ת כמבואר ברש"י מנחות (מ' ע"א) ד"ה לפי עיי"ש. ואם איכא טעם וסמך הרי כתבו התוס' הנ"ל דגם בקו"ע יכולין לעקור. ודבר זה שאל אותי אחד מתלמידי והשבתי לו דכוונת התוס' כך הוא. דוודאי לעקור דבר מה"ת לגמרי דהיינו לעשות היפך ממש ממה שציוותה התורה. כמו שהתורה אמרה לתקוע שופר בר"ה וליטול לולב ביום ראשון. והם אמרו שאם חל בשבת לא יתקע שזה עוקר בוודאי ד"ת זה אין יכולים לעשות רק היכא דהוי שוא"ת אף דיש להם טעם הגון. אבל כאן דראו חכמים להאמין העד משום דייקא ומינסבא. אף דמה"ת אין זה עדות ממש. מ"מ חכמים ראו טעם להאמין לדברי העד:
ואם כדברי העד אין זה עוקר דבר תורה. דהרי אומר דמת בעלה ואינה אסורה כלל מה"ת דאינה א"א והתורה לא אסרה אשה שמת בעלה ואין זה עוקר בוודאי ד"ת ולכך גם בקו"ע יכולים לתקן. והיינו שציינו התוס' (לדפ"ט ע"ב) ד"ה כיון דשם ג"כ לענין קטנה שמטמא לה בעלה כיון דירית לה והוי מת מצוה דקריא ולא ענו לה כתבו ג"כ התוס' דמשום דירית לה לא הויא מת מצוה אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בדבר הדומה כדפי' לעיל דכיון דלא ירתי לה דומה למ"מ עכ"ל התוס'. כוונתם ג"כ כמש"ל דבזה אין עוקרים ד"ת לגמרי. דהתורה עצמה אמרה דלמת מצוה מטמא. והחכמים ראו דכיון דהבעל יורש אותה ימנעו הקרובים ממנה והויא מת מצוה. כנ"ל ברור מאד בפי' דברי התוס':
ובזה יתיישב שפיר מה שהקשו האחרונים דאמאי גזלן דאורייתא וכן כל פס"ע מחמת עבירה פסולין לעדות אשה. הא הא דגזלן פסול הוא לאו מחמת משקר דהא קיי"ל דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת ורק משום גזיה"כ דאל תשת רשע וכו' עיין קצוה"ח סי' נ"ב. אבל בעדות אשה דהכשירו כל הפסולין שמחמת גזיה"כ אף פס"ע מחמת עבירה יהיו כשרים. ותירץ ע"ז בס' זכרון כהונה דלאו דאל תשת וכו' שאני דזה איסור על הב"ד אם מקבלין עדותו ועושין מעשה עפ"י משא"כ שאר פסולי קורבה וכדומה דאין איסור על הב"ד עיי"ש (בדף ל"ז ל"ח ל"ט) שהאריך בזה. ולכאורה תירוצו אינו מובן כלל דכמו שהחכמים היו יכולים לעקור דבר מה"ת איסור א"א מחמת טעם וסמך כחו כן יכולין לעקור לאו דאל תשת רשע דקיל יותר דאין בו מיתה. אבל לפימ"ש נכון מאד דאיסור א"א אין עוקרים כלל. דראוי להאמין שהדבר אמת שמת בעלה ואין כאן איסור כלל אבל לאו דאל תשת דהאיסור על הב"ד שלא יקבלו עדות הרשע אף אם אומר אמת. זה עוקרין בידים איסור וודאי כמו שופר ולולב וזה א"י לעקור בקו"ע לכך לא הי' יכולים לתקן לקבל פס"ע מחמת עבירה:
והנה בס' ז"כ הנ"ל הקשה דאמאי הכשירו שטרות העולים בערכאות הא עוברים על לאו דא"ת רשע עד עיי"ש. ולענ"ד י"ל דהנה פשוט ומפורש בחו"מ סי' כ"ב דבע"ד יכול לקבל עליו קא"פ לעד אף פסול מחמ"ע. ובע"כ דאל תשת רשע וכו' הוא רק אם הב"ד מקבלים אותו. אבל הבע"ד בעצמו יכול לקבל עליו. ואז יכולין הב"ד לדון עפ"י עדותו. וא"כ כיון דכתבו התוס' בגיטין (ד"ט ע"ב) דשטרות של ערכאות כשרים משום תקנתא דרבנן. דראו שהוא תקנת העולם. וכל דבר שהוא לתיקון העולם כל העולם ניחא להו בהכי כדקאמר הש"ס (ב"מ כ"ז) ניחא לי' לבעל אבידה עיי"ש. א"כ הוי כאלו קיבל עליו הבע"ד בעצמו. דיכולין הב"ד לדון ע"פ. וא"כ מעתה יש ג"כ טעם נכון לקבל עדות ערכאות גם לענין עדות אשה. דאף דכאן ל"ש קיבל עליו הבע"ד. דזה שייך רק בממון ולא באיסור. מ"מ הא לכאורה יש להבין בכל עדות של פסולין בכתב דכבר נתקבל עדותן דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. א"כ נימא נהי דלכתחלה אסור לקבל עדותן מחמת לאו דא"ת רשע וכו'. מ"מ אם כבר נתקבל נימא אי עביד מהני וידונו הב"ד עפ"י עדותו. אך בע"כ צ"ל כד' הרשב"א גבי שופר של ע"ז דכיון דאם נאמר דלא יצא לא עביד איסורא כלל מוכרחין לומר דלא יצא כדי לתקן האיסור ה"נ כיון דאם לא ידונו הב"ד עפ"י עדותו לא נעשה איסור כלל דדיבור בעלמא הוי א"כ אין יכולין לדון עפ"י אותה העדות כדי שיתבטל האיסור. וא"כ מעתה זה בעדות של כל הפסולין. אבל עדות של ערכאות המעידים על מיתת הבעל. דנ"מ ג"כ לענין נחלה ודיני ממונות. ולענין ממון הכשירו שטרות העולים בערכאות משום תיקון עולם. וא"כ אף אם לא נרצה לקבל עדותן לענין איסור להתיר האשה מ"מ לא יתבטל עדותן עי"ז. דמ"מ כבר נתקבל לענין ממון לענין נחלה. וכיון דמ"מ כבר נתקבל עדותו. מהני ג"כ לענין היתר האשה, כיון דמצד הסברא מהימני ואומרים אמת מחמת דלא מרעי אנפשיי' כמ"ש התוס'. אלא דאתה רוצה לומר דאסור לקבל עדותן מחמת גזיה"כ דא"ת רשע וכו' בזה שפיר אמרינן כיון דבלא"ה כבר נתקבל עדותן לענין ממון ולא יתוקן הדבר. מהני גם לענין איסור. ושפיר קאמרי הח"ס ושאר אחרונים דמהני עדות ערכאות לענין עדות אשה:
וא"כ מעתה לפי"ז י"ל ג"כ טעם בנ"ד לומר דאין נפסל עדותן מחמת הכחשתן זא"ז בחקירות. דכבר נתבאר הטעם בשם הנתיבות והקה"י. דמה"ט נתבטל כל העדות אף דאחד וודאי אומר אמת. דגזיה"כ הוא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וא"כ מה שאתה רוצה לבטל עדות של א' מהם. הוא ע"י עדות של חבירו שמכחישו. וא"כ אדרבא אם נעשה כן הרי אנו מקבלין עדות עכו"ם ועוברים על לאו דא"ת רשע וכו'. מאי אמרת דבלא"ה כבר נתקבל עדותו לענין ממון. ז"א דלממון א"צ העדות של העד המכחיש דדי בעד הראשון. מאי אמרת דאדרבא נבטל גם לענין ממון את העדות מחמת עדות שבטלה מקצתה. ז"א כיון דעדות שב"מ הוא רק משום גזיה"כ ולא משום שהענין שקר. א"כ ליכא תיקון עולם בזה. דאדרבא תיקון העולם הוא דאם אמת שחייב שישלם. וכן אם אמת שמת ירדו בניו לנחלה. וא"כ כיון דליכא תיקון עולם בקבלת עד הערכאי המכחיש הראשון. שוב אסור לקבל עדותו ולעשות מעשה על פיו להכחיש הראשון. וממילא נתקיים עדות הערכי הראשון בין לענין נחלה בין לענין היתר האשה. ודו"ק היטב בכ"ז:
והנה בס' ז"כ הנ"ל תירץ על קושייתו דאמאי הכשירו שטרות של ערכאות הא עוקרים לאו דאל תשת וכו'. משום דלענין ממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר. ויכולים הב"ד להפקיר נכסיו בלא טעם. וא"כ נהי דהם מפקירים רק ע"י עדות הערכאות. מ"מ אין זה מקרי דן עפ"י עדותן. דבלא"ה יכולים להפקיר. אלא דהם הגורמים לזה דע"י עדותן מסכימים הב"ד להפקיר ולא מקרי דן עפ"י עדותן עיי"ש בדבריו היקרים. אלא דלפי דבריו לא יועיל רק לענין ממון אבל לענין עדות אשה דכבר הסברתי לעיל ד' התוס' יבמות דהב"ד אין יכולין להתיר איסור תורה בקו"ע. רק דהם אומרים שהעד אומר אמת. וממילא אין כאן איסור תורה. א"כ בעדות רשע אם נאמר כן הרי הם עוברים על לאו דא"ת. דהרי א"י להתיר רק אם יאמרו דהעד נאמן בעדותו. הרי הם דנים עפ"י עדות רשע. ואולם זה רק לשיטת תוס'. אבל לשיטת רש"י בשבת (קנ"ד) דהטעם משום אפקעינהו. שוב דומה ממש להפקר ב"ד. דכיון דאדעתא דרבנן מקדש יכולין ב"ד תמיד להפקיע קידושיו. וא"כ אף אם עושין כן עפ"י עדות הרשע מ"מ הוי רק גורם כמ"ש הז"כ הנ"ל. והדק"ל אמאי פס"ע מחמת עבירה פסולים לעדות אשה. ובע"כ צ"ל לשיטת רש"י הא דפס"ע מחמ"ע פסולים לעדות אשה הוא משום דחיישינן דמשקרי. ואף דחשוד לד"א ל"ה חשוד לכה"ת. מ"מ להתיר אשה חשוד משום דחיישינן שמא ענ"ב. דהוי כמו חימוד ממון כמ"ש הנתיבות בסי' מ"ו. וכן עדות עכו"ם שלא במסל"ת פסול משום דרגילין לשקר דפיהם פי שוא. וא"כ בוודאי נכונים ד' הח"ס להאמין עדות ערכאות דכיון דאינהו לא משקרי משום דלא מרעי אנפשיי' ורק משום גזיה"כ דא"ת וכו' בזה לא איכפת לן דעפ"י עדותן ב"ד יכולין להפקיע הקידושין דהוי רק גורם כמ"ש הז"כ. ואמנם גם עפי"ז מסתעף דבנ"ד אינו מזיק הכחשת הערכאות. דכיון דאסור לדון עפ"י עדותו רק להפקיע הקידושין יכולין לקבל דהוי רק גורם כמש"ל. וא"כ כ"ז הערכי הראשון. אבל השני שבא להכחישו. אם נאמר דמהני הכחשתו הרי אנו מקבלין עדות עכו"ם ועוברין על א"ת רשע וכו'. דכיון דאנו תופסין לאמת דוודאי מת דהא לדברי שניהם הוא מת רק משום גזיה"כ דעשב"מ ב"כ אתה רוצה לבטל עדותן. וא"כ באמת היא פנוי' דהא בעלה מת לדברי שניהם. ונהי דבכח הב"ד לעשות מא"א פנוי' ע"י הפקעת הקידושין אבל מפנוי' א"א אין יכולין לעשות. אלא מאי אמרת דמשום גזיה"כ יהי' כח בערכי המכחיש לבטל כל העדות כמש"ל. וא"כ הוי רק מכח עדותו ולא משום גורם. ובכה"ג אסור לקבל עדותו. ואין רשאין לעשות מעשה עפ"י עדותו. משא"כ אם נאמין להראשון אין אנו עושין מעשה עפ"י הערכאי רק הפקעת הקידושין. וזה יכולין לעשות בלא"ה והערכאי הוא רק גורם כמש"ל:
והנה כ"ז לפלפולא ואולם לגוף הענין וודאי מוכיחין הדברים דהערכאות אין מכחישין זא"ז רק איזו טעות נמשך ממה שנעשה הדבר ע"י פקודים שונים. ובגוף עדות הערכאות כבר התירו הרבה מהאחרונים. וכאן איכא סניף הגב"ע ממאסט. ובאמת עיקר החשש מהערכאות הוא רק לדעת הרש"ך שהביא הב"ש בס"ק מ"ט דל"מ האומדנות שאומר אמת משום דאסור לנו לקבל עדות עכו"ם. אבל לדעת המהרי"ק והמ"ב שהביא שם הב"י והב"ש דאם יש הוכחה שאומר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי מקבלין גם עדות עכו"ם. א"כ גם ערכאות כיון דלא מרעי נפשיי' בפרט בשעת מלחמה דמתחייב ראשו למלכות אם עושין איזו שקר בדברים הללו וודאי נאמנים. אלא דהוי קשיא לי ע"ז מהא דפריך הש"ס ביבמות (דכ"ה) על מתניתין דהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחרים תנשא והא רשע פסול לעדות דהא רוצח הוא. ומאי קושיא דכיון דאומר הרגתיו וודאי קושטא קאמר דאל"כ לא הי' עושה עצמו רוצח בחנם כמו רוצח שהודה בלא עינוי. א"ו דרשע א"נ אף היכא דאיכא הוכחה. ועיינתי בספרים ומצאתי בתשו' פנ"י ח"ב תשו' ס"א (דמ"ד ע"ב) שהקשה זאת. עיי"ש במה שהאריך בזה:
ולענ"ד י"ל בפשיטות דע"כ קאמר הב"י והמ"ב דרוצח שהודה וודאי קושטא קאמר היכא דאין שום טעם למה הודה. אבל כאן דרוצה אח"כ לישא את אשתו אמרינן דענ"ב כמ"ש הנתיבות בסי' מ"ו סקי"ז הנ"ל ומש"ה אומר שקר. והא דפריך הש"ס אח"כ בהא דיצא ליהרג במניזת וכו' ואומר אני הרגתי את בעלה וכו' אמאי נאמן. אף דשם אינו שייך שמא ענ"ב דהא הוא יוצא ליהרג. איכא למימר דגם המהרי"ק והב"י לא קאמרי רק היכא דמחייב את ראשו בכך. או דמחזיק עצמו ברוצח ועדיין אינו מוחזק בכך דלא עביד אינש לבזויי נפשי' כמ"ש הר"ן בשלהי נדרים במשנה הראשונה. אבל כאן דבלא"ה כבר יצא ליהרג ומוחזק ברוצח אין שום הוכחה לומר דקושטא קאמר במה שאמר שהרג את בעלה ופריך הש"ס שפיר. ואמנם לדינא מסיק שם גם בתשו' פנ"י דהיכא דאיכא הוכחה דקושטא קאמר מהימן גם עכו"ם שאינו מסל"ת. דבעדות אשה בעינן רק גילוי מילתא דהדבר אמת. ומה"ט ערכאות ג"כ מהימני משום דלא מרעי אנפשיי'. עיי"ש. שו"ר בתשו' פנ"י הנ"ל תשו' מ"ו (דכ"ד ע"ב) הקשה גם שם הקו' הנ"ל. ומחלק עי"ז דהיכא דמכוון רק להעיד ולא להתיר אז מהני הוכחה דקושטא קאמר. אבל היכא דמכוון להתיר ל"מ הוכחה עיי"ש. וא"כ גם בעדות הערכאות דמכוונים רק להעיד מהני שפיר הוכחה דקושטא קאמרי. ולדינא כבר כתבתי בתשובתי הראשונה שמסכים אנכי ג"כ להתיר א' אברהם נעביל אחרי שיושיבו ב"ד של ג' להתירה. והשי"ת יצילנו משגיאות:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.