אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן מט, תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן מט, תק"ע.

סימן מח, תק"ע.

ב"ה ג' ראה תרפ"ב טארנאפאל.

שלום אשיב לכבוד הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יחזקאל נ"י דומ"צ בק"ק גרינא יצ"ו:

מכתבו במועדו לנכון הגיעני ולא יכולתי להשיבו עד כען מהטרדות אשר סביב שתו עלי ועתה באתי להשיבו ע"ד האשה מ' שלאמי בת שמואל שהיא עגונה זה איזו שנים ועתה נגבה גב"ע מאשה אחת שהעידה בשה איש חיל אחד ממדינת אונגארן שאמר לה שהי' ברוסלאנד בשבי' והי' שם האיש נוסיא העכט מוויזלין ומת שם בעת שהי' שולט שם חולאת שמתו אנשים הרבה ואמר שיש לו אשה ושני בנים וגם צייר דמותו וביקש כת"ה לחוות דעתי בזה:

הנה עיקר החשש בזה הענין הוא מחמת שיטת הר"ן בתשו' הובא בב"י סי' י"ז ובכ"מ פי"ג מה"ג הי"ט דע"א בדבר דינו כע"א במלחמה ובעינן קברתיו. ואולם בש"ע השמיטו המחבר והרמ"א דין ע"א ולא הביאו רק הדין דמת בעלי בדבר עיי"ש בסנ"ה שהובא שני דיעות בזה. וידוע דע"א קיל מאשה עצמה דבאשה עצמה במלחמה כ"ע מודו דאינה נאמנת והיא משנה מפורשת (בדקי"ו ע"ב) ביבמות ואף אם נישאת תצא דאף בהחזיקה היא מלחמה איכא דיעות דאם נישאת תצא עיי"ש בש"ע סמ"ט ובע"א במלחמה איכא דיעות הרבה פוסקים דס"ל דנאמן וא"צ קברתיו הלא המה הרמב"ן והראב"ד כמובא בחי' הרשב"א יבמות (דקט"ו) ובטור ובב"י כאן. ולכ"ע אם נישאת ל"ת כמ"ש המחבר בסל"ג ועיין ב"ש ס"ק קמ"ג וא"כ אם איתא דהמחבר חש לס' הר"ן בתשו' הי' לו להביאו כאן בש"ע כמו שהביאו בב"י א"ו כיון דאיכא הרבה ספיקות להקל ובע"א במלחמה גופה הוא רק חששא דרבנן כמ"ש הב"ש בס"ק קמ"ג הנ"ל דמה"ט אם נישאה ל"ת. לכך בדבר דאיכא עוד שני דיעות אם דבר כמלחמה בע"א הוי ספק פלוגתא בדרבנן דלכ"ע לקולא. ועיין בב"ש ס"ק ק"ס דרצה להביא ראי' מזה דבדבר אינה נאמנת אף דאיכא תרי לשונות דגם בפלוגתת הפוסקים יש להחמיר ודחה דשאני כאן דמה"ת בלא"ה אינה נאמנת לומר מת בעלי ורק מדרבנן הקילו לכן בספק פלוגתא אסור עיי"ש:

ואמנם בתשו' ברית אברהם סי' כ"א באהע"ז הוכיח מכמה מקומות דבמשאל"ס דמקילין דל"ת או בחשש בדדמי דמקילין דל"ת משום דהוי רק חומרא דרבנן אף דליכא רק ע"א על גוף העדות מקילין ולא אמרינן דלא יצאה עדיין מאיסור דאורייתא כיון דע"א אינו נאמן מה"ת עיי"ש באות י"א וי"ב. וא"כ הדרא קושית הב"ש לדוכתה אמאי לא התירו בדבר משום ספק פלוגתא הא כל החשש דבדדמי הוא רק דרבנן. אך דבאמת לק"מ דכל היכא דאינו נולד הספק על נאמנות העד רק ספק אחר מבחוץ כמו במשאל"ס דהספק הוא אף אם נפל למים כדברי העד מ"מ דילמא ניצול אח"כ. א"כ כיון דנאמנות העד בתוקפו קאי וחז"ל עקרו ד"ת להאמין העד או שהפקיעו הקידושין א"כ כבר הותרה מה"ת ומה שנולד אח"כ ספק שמא ניצל זה הוי רק חששא דרבנן דהרוב אינם ניצולים ומקלינן בו היכא דאפשר אבל היכא דהספק נולד על הנאמנות כמו בדבר דהספק הוא אם אשה נאמנת לומר מת בעלי בדבר א"כ כיון דמה"ת בלא"ה אין אשה נאמנת לומר מת בעלי אלא דחכמים הוא דהאמינו אותה וע"י תקנת חכמים הותרה גם מה"ת דחכמים יכולים לעקור ד"ת בכה"ג אמנם היכא דנולד ספק אם בכה"ג האמינו חכמים א"כ הוי ספק תורה ולא ספק דרבנן:

ואמנם לפי"ז נ"ל להמציא קולא בנ"ד. דהנה לכאורה לא נתיישבו עדיין דברי הב"ש דהא החשש דלא תהא נאמנת בדבר הוא רק משום חשש בדדמי כמו במלחמה ובחשש בדדמי מקילין ג"כ בספק כמ"ש הברית אברהם שם באות י"ב דאין הספק אם הוא נאמן משום דמשקר אלא דילמא טעה בדמיונו עיי"ש. אמנם י"ל עפי"מ שביארתי בתשו' אחת לישב דברי הרמב"ם מקושית הבית אפרים בתק"ע סי' ל"ג דבש"ס יבמות שם (דקי"ד ע"ב) קאמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי כיון דאיקטול כל הני ס"ד דהוא פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחייא זימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברה וודאי מת ואיכא דעבדי סמתרא וחיי עכ"ד. וברמב"ם שם אינו מביא רק טעם הראשון. והקשה בתשו' בית אפרים דהא בכל דוכתי אמרינן דהלכה כאת"ל וא"כ נדחה טעם הראשון והול"ל טעם השני עיי"ש. ואמרתי לישב עפי"ד הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות דראוהו שנדקר במלחמה ואבר זכרו אח"כ יורדין לנחלה ע"פ דרק חומרא היא שהחמירו בו משום חומרא דא"א ולא לנחלה ותמה שם הלח"מ הא בע"כ איירי בשני עדים דעפ"י ע"א אין יורדין לנחלה וא"כ משיאין ג"כ על פיהם דבשני עדים ל"ח לבדדמי כמ"ש הרה"מ אליבא דהרמב"ם. אך באמת לק"מ דהא דאמרינן דבשני עדים מותר גם במלחמה היינו היכא דהעדים אומרים וודאי שמת רק אנן חיישינן דילמא טעו וסברו שמת בזה אמרינן דשנים לא עבידי דמיטעי דאין טעות מצוי בשנים. אבל שם בה' נחלות איירי דהעדים לא העידו כלל שראו שמת רק שראו שנדקר במלחמה וכיון דאבד אח"כ זכרו אמרינן דזהו מדברים שרובן וודאי למיתה לכך החמירו משום חומרא דא"א שלא להשיאה ע"פ:

ומעתה עפ"י הקדמה זו רואין אנו חילוק גדול בין שני הטעמים של רבא הנ"ל דטעם הראשון הוא חשש על איסור דאורייתא דאם היתה אומרת האמת שלא ראתה שנהרג האיש ההוא רק שנהרגו הראשונים והאחרונים והוא הי' עומד באמצען וודאי לא היתה יוצאת מחזקת איסור א"א כלל מדאורייתא דודאי רבים הם הנמלטים במלחמה. וא"כ אף דהיא אומרת וודאי שמת חששו חז"ל דילמא שקורי משקרא מחמת דחזק בלבה שוודאי גם הוא לא פליט אמרה שראתה וודאי שמת. אבל לטעם השני דמחו לי' בגירא אז ליכא כלל חשש דררא דאורייתא. דאף אם היתה אומרת האמת שראתה שנדקר והוכה מכת מות ולא היתה אומרת שראתה שמת היתה מותרת מדאורייתא לדברי הרמב"ם בה' נחלות הנ"ל דכיון שאבד אח"כ זכרו וודאי שלא חי עוד אחר נפלו והוי מדברים שרובן למיתה דרק משום חומרא דא"א החמירו בו לחוש למיעוט. וא"כ עכשיו שהיא אומרת שראתה וודאי שמת. אם נרצה לחוש שטעתה ונדמה לה שהוא כן זה הוי חומרא על חומרא. ולא הי' להם לחכמים להחמיר כ"כ בשגונה. אם לא מטעם של הב"ש בס"ק ק"ס הנ"ל דמדאורייתא בלא"ה אסורה דמדאורייתא אינה נאמנת לומר מת בעלי אף שלא במלחמה. אבל אם נאמר דמדאורייתא נאמנת אשה לומר מת בעלי משום מדעל"ג. אז א"א לחוש כלל לטעם השני ובע"כ טעמא דמתניתין דבמלחמה אינה נאמנת הוא מטעם הראשון דאמרה כיון דאיקטול כל הני ס"ד דהוא פליט דזה הוא חשש מאיסור דאורייתא כמש"ל ולכך ס"ל להרמב"ם דרבא דקאמר שני הטעמים היינו משום דמספקא לי' כדבעי לה הש"ס שם לקמן טעמא דע"א נאמן אם הוא משום מדעל"ג ונאמן מה"ת או משום דייקא ומינסבא ונאמן רק מדרבנן לכך קאמר שני הטעמים דאם נאמר דנאמן רק מדרבנן ואפשר לפרש טעמא דמתניתין כטעם השני ניחא לי' יותר טעם השני מטעם הראשון כדקאמר את"ל כיון דשלום בינו לבינה ובלא עד דחזיא אבל הרמב"ם לשיטתו דמפרש דאיפשטא האיבעיא דע"א במלחמה נאמן משום מדעל"ג כמ"ש הב"ש בס"ק קמ"ג. וס"ל דנאמן מדאורייתא כמו שפירשו התשב"ץ והנוב"י דעתו. לכך הוכרח לומר רק טעם הראשון בלבד וסרה קושית הבית אפרים הנ"ל:

ומעתה אחר שיצא לנו דבמלחמה איכא תרי טעמי על בדדמי ותליא במחלוקת מאן דאית לי' האי טעמא לית לי' האי טעמא ומאן דאית לי' וכו' נחזי אנן בדבר דאמרי לה כמלחמה דמי איזו מהטעמים שייכים בה. ולכאורה מפשטות לשון הש"ס דקאמר ואמרי לה אינה כמלחמה דסמכה אדאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שני לא אזיל משמע דשייך רק לטעם הראשון דס"ד כיון דאיקטול כל הני הוא איך פליט בזה שייך דסמכי דאינש בלא שני לא אזיל. אבל לטעם השני דחזיא דמחו לי' בגירא וכה"ג היכא דחזיא לי' דשכיב כמת מחולי הדבר וטעתה בדמיונה וסברה דוודאי מת מה שייך לזה סמכה אדאמרי אינשי איניש בלא שני לא אזיל הא היא סברה באמת דראתה אותו כבר מת. ואמנם י"ל לפימ"ש התוס' בד"ה זימנין. דרק היכא דיריאה לעמוד מפני פחד החצים ובלסטראות. אמרינן דמחמת הבהילות והמהירות לברוח לא עיינה שפיר וסברה שמת. אבל היכא דאינה יריאה לעמוד נטרה עד דלית שום ספק כלל דוודאי מת. א"כ ה"נ י"ל דלעולם גם בדבר ס"ל להש"ס טעם השני דחזיא לי' דשכיב כמת אלא דאמרי לה ס"ל דסמכה אדאמרי אינשי. היינו דאינה יריאה לעמוד שם עד דחזיא דוודאי מה דאינה מתפחדת כ"כ להשתהות שם מפני הדבר דסמכה דאיניש בלא זימני' לא אזיל. ונראה דאף שכתבתי דלמ"ד נאמנות ע"א לאו דאורייתא לית לי' במלחמה טעם הראשון רק טעם השני כמש"ל מ"מ בדבר כ"ע מודו דשייך גם טפם הראשון. דהא קאמר שם הש"ס דמים כמלחמה דמי גבי שני ת"ח שבאו בספינה שטבעה והתירו חכמים נשותיהם עפ"י ע"א. וכתבו שם התוס' בד"ה והא מים דהשתא ס"ד שלא ראו שהעלום מן המים אלא שראו שטבעו ולכך אמרו בדדמי עיי"ש. והאי בדדמי ע"כ לאו מטעם שני שנדמו להם כמו שמתו דהא לא העלו אותם מהמים כלל ולא ראו אותם אחר שמתו ולא ראו רק הטביעה והבדדמי הוא רק דילמא לא ראו רק שטבעה הספינה ולא ראו שנפלו אלו לים רק מחמת שראו טביעת הספינה אמרו בדדמי מסתמא גם אלו השני ת"ת נטבעו ולא ניצלו ע"י משוט או קרש והוא ממש כטעם דס"ד כל הני איקטול והוא פליט. וא"כ בע"כ צריך לחלק אף דשם קאמר הש"ס ואת"ל משמע דלא ניחא לי' בטעם ראשון וכאן ס"ל כטעם ראשון. היינו משום דבמלחמה שכיח הרבה שהרבה נחלטים ואין החצים והבלסטראות הורגים כל אנשי המלחמה, ולא יאמרו בדדמי רק אם ראו דמחו לי' בגירא וכו'. אבל בספינה שטבעה שכיח יותר שנפלו כולם לים ותאמר בדדמי. וא"כ גם בדבר למ"ד כמלחמה דמי שייך בדדמי גם מטעם הראשון דדילמא ראתה שנחלה גם הוא על חולאת הזאת ואמרה בדדמי ס"ד כל הני מתו מהחולאת הזאת והוא פליט. ולכן אף שלא ראתה שמת מחמת שחזק בלבה שוודאי מת משקרת ואומרת שראתה שמת כמו בספינה הנ"ל. ולכך כ"ע מודו דבדבר ובמים שייך שני הטעמים של בדדמי. אחד דמחמת שחזק בלבה שמת משקרת ואומרת שמת אף שלא ראתה מיתתו. וטעם השני דילמא ראתה אותו קרוב למיתה ומחמת הבהלה והמהירות שיריאה לעמוד במקום שהדבר שולט לא עיינה שפיר וטעתה וסברה שמת לגמרי כטעם השני הנ"ל:

וא"כ נכונים שפיר דברי הב"ש וגם דברי הברית אברהם הנ"ל. דהא דמקילין בע"א במלחמה ואמרינן דאם ניסת ל"ת דלא הוי רק חומרא דרבנן אף למאן דס"ל דע"א אינו נאמן מה"ת היינו דלמ"ד דאינו נאמן מה"ת הוא ס"ל דבמלחמה ל"ש טעם הראשון רק טעם השני כמש"ל. ולטעם השני אין הטעם משום דמשקר. אלא דטועה וסובר שוודאי מת. וא"כ אין הספק על הנאמנות של העד. וכיון דכבר האמינו חכמים את העד ועקרו ד"ת או הפקיעו הקידושין כבר הותרה מה"ת. והחשש בדדמי מטעם השני הוא רק דרבנן ומקילין בו. אבל בדבר שכתבתי למעלה דשייך גם טעם הראשון לכ"ע. ולטעם הראשון החשש הוא שלא נאמין העד דדילמא משקר. וא"כ נולד הספק על הנאמנות של העד א"כ שפיר כתב הב"ש בס"ק ק"ס דכיון דמדאורייתא בלא"ה אינה נאמנת לומר מת בעלי רק מדרבנן וכאן דאיכא ספק אם נאמנת הוה ספק בדאורייתא. דאף דחשש בדדמי הוא רק דרבנן מ"מ הא הנאמנות הוא ג"כ רק מדרבנן. והם אמרו דשלא בדבר נאמנת. והם אמרו דבדבר אינה נאמנת. ולכך אזלינן להחמיר:

ואחר שזכינו לכ"ז יצא לנו קולא בנ"ד. דהנה כאן העד שאומר שהי' שם דבר ומת בדבר הוי כאלו החזיק הוא דבר בעולם. דהא אנן אין יודעין כלל שהי' שם דבר במקום שהי' שם. ואף דבלא"ה הי' מלחמה בעולם. מ"מ הוא הא אומר דמת על מטתו במקום שלא הי' שם מלחמה. ויש לו מיגו טובה דהי' שותק מלומר שהי' שם דבר כלל. ובש"ס איבעיא לן החזיקה היא מלחמה בעולם מה אם אמרינן מה לה לשקר עיי"ש. ואיכא שם שני גירסאות. חד גירסא היא כיון דאיחזקא אמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה. מלשון זה משמע דשייך בהא מיגו כמו גבי שכיר שכתבו התוס' בשבועות (דמ"ה ע"ב) ד"ה מתוך וכאן ביבמות דשייך מיגו אף דאומר בדדמי דמחמת בדדמי עכ"פ קצת מסופק בדבר. ומה שטוען וודאי שקורי קא משקר כדי שיאמינו לו יותר. ולכך היכא דיש לו מיגו דמוכח דאינו משקר במה שאומר שוודאי הוא אצלו באין ספק ול"א תו דאמר בדדמי רק דהכא במלחמה גרע טפי דאנן סהדי וחזקה אצלינו דאמרה בדדמי והוי מיגו במקום חזקה. אבל יש עוד גירסא אחרת דלא גרסי הא דלא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה כדמשמע מלשון רש"י כאן ומפרשי דלאו מטעם מיגו מחמת חזקה אתי עלה. אלא דאין שייך כאן מיגו כלל דאנן אומרים דאומרת אמת ואצלה הוא וודאי באין ספק שמת רק אנן אומרים שהיא טועה מחמת בהלת פחד המלחמה. וזה פירוש הרשב"א בחידושיו והמהרש"א בשבועות הנ"ל. וכבר הארכתי בתשו' דבזה תלוי מחלוקת הרי"ף והרמב"ן אם בשני עדים שייך בדדמי ואכ"מ:

והנה מצאתי בתוס' לחד מקמאי ביבמות כאן (דקט"ו) בש"ס ווילנא שמוכח מדבריו דס"ל כגירסא דקאתי עלה משים מיגו במקום חזקה. והקשה מקידושין פ' האומר דמי שאומר בשעת מיתתו יש לו בנים נאמן דאמרינן מיגו במקום חזקה. ותירץ דשם איכא ג"כ חזקה דא"א חוטא ולא לו וכתב דלפי"ז בעד אחד שהחזיק מלחמה בעולם שפיר אמרינן מיגו משום אא"ח ולא לו עיי"ש וא"כ לפי"ד הי' צריך להיות הדין גם בע"א במלחמה אם החזיק הוא מלחמה צריך להיות נאמן במיגו. וכאשר מצדד בס' נתיבות לשבת ס"נ לומר כן. ואמנם במלחמה צריכין אנו לחוש לשיטת הרשב"א והמהרש"א דמפרשים דלפי מסקנא ל"ש כאן מיגו כלל דסוברת דאומרת אמת. אבל בדבר ממ"נ מותר אם ס"ל דחיישינן דמשקר א"כ מהני מיגו בנ"ד דהחזיק הוא הדבר וכמ"ש ג"כ בס' בית אפרים ריש סי' ל"ג. ואי חיישת לשיטות האומרים דל"ש מיגו דהוא אומר אמת רק אנן אמרינן שטועה א"כ אין הספק על הנאמנות כלל. כמ"ש הברית אברהם הנ"ל. והותרה מדאורייתא דכבר עקרו חכמים ד"ת בהא והאמינו אותה וחשש בדדמי הוא דרבנן וכיון דיש פלוגתא בזה אם דבר כמלחמה בע"כ אזלינן לקולא כקושית הב"ש בסי' ק"ס הנ"ל. כיון דכבר יצאה מאיסור מדאורייתא לס' הבר"א הנ"ל:

וגם בלא"ה י"ל כן עפי"ד המהריב"ל הובא בתשו' בית אפרים סי' ל"ו בד"ה אמנם מצאתי בתשו' תולדות אדם וכו' דעד קיל מאשה עצמה ולא חיישינן אצלו רק לטעם הראשון כיון דאקטול כל הני וכו'. אבל לטעם השני דילמא מחו לי' וסובר באמת שמת זה ל"ח רק באשה ולא בעד. כיון דלא שכיח כולי האי עיי"ש. וא"כ שייך מיגו כמ"ש הבית אפרים הנ"ל דלטעם הראשון שייך מיגו. אלא דהוי מיגו במקום חזקה. אבל בע"א דמהני מיגו במקום חזקה לשיטת התוס' חד מקמיא הנ"ל משום דא"א חוטא ולא לו. וא"כ נ"ל דבדבר וודאי יכולין לסמוך עליו דבלא"ה דעת המ"ב הובא בט"ז לפסוק להקל דדבר לאו כמלחמה דמי ובמלחמה גופא איכא דעת הראב"ד והרמב"ן דבע"א ל"ש בדדמי ובהחזיק הוא מלחמה דאף באשה גופה ובמלחמה הוא איבעיא דלא איפשטא וודאי יש לסמוך עכ"פ בדבר ובעד דמהני מיגו:

ומה שחושש כת"ה למה שלא הזכיר שם אביו כבר נקטינן כדברי הרשד"ם דשם משפחתו הוא כשם אביו. ובפרט שאמר ג"כ הסימן שיש לו אשה ושתי ילדים. ואמנם לבי נוקפי להתיר עפ"י עד בעל מלחמה לחוד כידוע שהחמירו בזה הגדולים אשר לפנינו. ובפרט שכתב דהאשה היא חשודה קצת ואולי הי' לה אתו איזו מגע ומשא ועצת חטאין הי' ביניהם. אף שאין בכ"ז כדאי פקפוק כלל מצד הדין מ"מ לבי נוקפי. ודבר זה תלוי בראות עיני הדיין במקומו שם. וכפי הגדת האשה שהעידה לפניו. ולכן אם נראה לכת"ה שאין שום חשש מרמה בדבר דעתי ג"כ מסכמת עמדו להתירה אך באופן שיסכים בשריותא הדא עוד אחד מגדולי הדור המפו' לבעלי הוראה. ואז יושיב ב"ד של ג' להתירה כדין הנישאת עפ"י ע"א והשי"ת יצילנו משגיאות:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה