אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן מז, תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן מז, תק"ע.

סימן מו

ב"ה ה' עקב תרפ"ב טארנאפאל

לכבוד ידידי הרב החריף ובקי מאד נעלה וכו' מו"ה שלום פעלמאנן נ"י דומ"צ דק"ק פאדוואלאטטיסק יצ"ו.

מכתבו ע"ד העגונה במועדו לנכון הגיעני ויסלח לי כי לא השבתי לו עד כה יען כי הייתי טרוד מאד במילי אחריתי ולא יכולתי לעיין בדבריו עד כה. ועתה באתי להשיבו ע"ד האשה מ' גיטל בת אלימלך אשר בעלה וואלף בן משה האלפערן מפאדוואלאטשיסק הי' במלחמה והעידו עליו שנפל במלחמה אצל עיר פאדהייצע כפי הגב"ע שהעתיק לי כת"ה שהוגבה בעיר פאדוואלאטשיסק הנה העדות של ר"א זיידלער וה' נחום לינשיטץ שהעידו ששמעו מפי אנשים מפאדוואלאטשיסק שה' וואלף בר' משה הנ"ל נפל במלחמה עדות מספקת היא לכאורה בעצמה להתיר על ידה את האשה הנ"ל. ומה שחשש כת"ה לדעת המ"מ שהביא בט"ז סק"ח שחיישינן שמא שמע קול הברה הרי הט"ז בעצמו חולק שם עליו וכתב דלית מאן דחש לה. ואף דבתשו' מהר"י בכר שמואל מסתפק בזה כמובא בקו"ע סי' קל"ט הרי הב"י בתשו' שם חולק עליו בזה כמובא בקו"ע שם סי' קמ"ח וכן בסי' רל"ג שם בשם תשו' הר"א ממיץ ולא שבקינן פשיטותיי' של הני רבוותא משום ספיקו של הר"י בכר שמואל ובפרט שכן סתם הרמ"א בס"ה שכתב דאפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר עיי"ש, ומי יבוא אחר דבריו:

ואף דיש לפקפק לכאורה במלחמה דעיקר הטעם דנפשט הבעיא דע"א במלחמה נאמן הוא משום מדעל"ג כמ"ש הב"ש בס"ק קמ"ג וא"כ היכא דאמר ששמע מאנשים ולא אמר ממי שמע לכאורה לאו מדעל"ג היא. מ"מ כבר הרגיש בזה בתשו' גבעת פינחס סי' ט' ופירש משום זה דאין הפשט דירא לשקר שמא יותפס בשקרו ויהי' נחשב שקרן אלא דאין אדם עשוי לשקר בדבר שיתברר אח"כ אף דלא יותפס בשקרו. ואף שכבר הבאתי בכמה תשובות דברי התשב"ץ שכתב דבמלחמה ל"מ עפמ"ע דלא הוי מילתא דעל"ג שפיר וכדמוכח סברתו גם בנוב"י סי' ל"ג מ"מ הרי הבאתי שם להוכיח מכמה ראיות מתשו' הקדמונים דלית דחש לה להא מילתא ועמפ"ע נאמן בין במלחמה בין במשאל"ס. ומצאתי אח"כ בתשו' נטע שעשועים בסי' ס"ו שמביא ג"כ דברי התשב"ץ אלו וחולק עליו והביא ג"כ ראיות דל"ח לה כלל וממילא דלא חיישינן ג"כ למה שלא אמרו קברתיו כפסק הב"ש בס"ק קנ"ג בשם תשו' מהר"ם מלובלין והצ"צ דאף שמע מפי שנים ל"ח לבדדמי. ואף דבנוב"י סי' כ"ח בד"ה ומ"ש הרב מטארניגראד רוצה לומר דאחד מפי שנים כיון שלא העידו בב"ד ואינם נאמנים מה"ת רק מדרבנן אמרינן גם בשנים בדדמי. מ"מ הא בסוף התשו' חזר בו עיי"ש בד"ה אמר הכותב משום דגם בשני פסולים ל"ת לבדדמי עיי"ש. ואף די"ל דאולי גם המהר"ם מלובלין והצ"צ לא התירו רק כשאומר ששמע מפי שנים שהם עצמם ראו המיתה דאז אמרינן דשנים לא עבידי למיטעי ולומר בדדמי אבל כששמע סתם מפי אנשים שנהרג פלוני אולי לא שמעו כולם רק מפי אחד והוא אמר בדדמי. מ"מ בתשו' מהר"ם מלובלין הנ"ל סוס"י קכ"ח מבואר להיפך שכתב וז"ל יש לצדד עוד היתרא מתוך העדות שהעיד משה בר' פסח ששאל שני יהודים מעיר סטאליצא אם ראו את דניאל והשיבו בל"א ער איז אום געקומען וא"כ יש לתלות ולומר שהי' בשעה שנהרג וראו שנהרג ובשנים ל"ח לבדדמי וכו' וא"כ בנ"ד נמי אין לתלות להחמיר שמא לא הי' שם וכו' ומה שהגידו שנהרג לא אמרו זה אלא עפ"י הקול וכו' ומוציא הקול אמר בדדמי וכו' לא תלינן לומר כך אלא תלינן להקל שהיהודים עצמם ראו:

עכת"ד בקצרה עיי"ש. הרי שכתב להדיא דתלינן להקל שראו בעצמם ההריגה והטעם משום דהחשש בדדמי הוא רק חשש מדרבנן כמ"ש הב"ש בס"ק קמ"ג ולכך תולין להקל וא"כ ה"נ בנ"ד תולין דשמע משנים שראו בעצמם:

ואולם מ"ש כת"ה להתיר עפ"י עדותו של מיכל סג"ל לבד משום דבעדות הראשונים אף אם נאמר כדעת המ"מ והר"י בכר שמואל הנ"ל דל"מ שמע מפי אנשים סתם. עכ"פ חזקת א"א איתרע כיון דלרוב הפוסקים הותרה לגמרי והיכא דליכא חזקת א"א דעתו לומר דע"א נאמן מה"ת גם בדבר שבערוה מדקאמר הש"ס ר"פ האשה רבה שא"ה דאיתחזק איסורא דא"א והוי דשב"ע משמע דהיכא דלא איתחזיק איסורא גם בדשב"ע ע"א נאמן מה"ת. הנה זו סברא של כת הקודמין היא דבחי' הרמב"ן שם כתב דהגירסא היא, ועוד הא הוי דשב"ע. דבדשב"ע אין ע"א נאמן אף בלא איתחזיק, איסורא וכ"כ הר"ן בגיטין פ' התקבל (דס"ד) עיי"ש, ואולם המהרי"ק בשורש ע"ב הולך בשיטה זו דהיכא דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן גם בדשב"ע. ועיין בשער המשפט סי' ל"ג שהאריך בזה. והנה אין תח"י תשו' מהרי"ק לעיין בו. אבל לענ"ד י"ל דבעדות מיתה גם המהרי"ק מודה דהוי דשב"ע אף בלא איתחזיק איסורא. דהנה י"ל דמחלוקת הרמב"ן והמהרי"ק תלוי בשיטת הרמב"ם והראב"ד אם ס"ד מה"ת לקולא או לאו דלפי שיטת הרמב"ם וכפי, שפירש דבריו בחוו"ד דכל היכא דכתיב איסור באורייתא איירי רק בוודאי ולא בספק א"כ כל הני עריות דכתיבי באורייתא איירי רק בוודאי ערוה וא"כ נהי דהרמב"ם מודה בספק כרת דאזלינן לחומרא מה"ת היינו דילפינן מאשם תלוי דחייב על ספק כרת א"כ זה איסור אחר שכתוב בתורה דמביאין קרבן על הספק. אבל מה שכתוב בתורה ומצא בה ערות דבר דמזה ילפינן דבר דבר מממון דבעינן שנים זה איירי רק בוודאי ערוה ככל האיסורין שבתורה שכתובין סתם דאיירי רק בוודאי ולא בספק ובזה הוא דילפינן דבר דבר מממון דבעינן שנים. אבל ספק איסור דלא איירי בי' קרא כאן אף דידעינן איסורו ממקום אחר מקרא דאשם תלוי מ"מ אינו בכלל עריות שבתורה דהא איקלש איסורו דלית בו כרת אם אוכל במזיד ספק חלב או בא על ספק ערוה ובכלל עריות הוא רק חייבי כריתות או סוטה דטומאה כתיב בה כעריות ובספק סוטה לא כתיב טומאה דליהוי כערוה כמ"ש התוס' יבמות (די"א) ד"ה צרת וכמ"ש הרא"ש שם דלא הוי רק איסור עשה דהכתוב נתקו לעשה עיי"ש בק"נ אות י' עיי"ש בישרש יעקב וא"כ ממילא דינו ככל האיסורין שבתורה דע"א נאמן בהא מה"ת ולכן שפיר קאמר המהרי"ק דדבר שבערוה דבעינן שנים הוא רק היכא דאתחזיק איסורא דאז הוי וודאי איסור ולא ספק דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ובחטאת קאי כמ"ש התוס' בכתובות (דכ"ב) לכך בעינן שנים להתירו כמו בממון. אבל היכא דליכא חזקת איסור כמו ספק חלב ספק שומן. אף בערוה כה"ג די בע"א דזה לא נכלל בקרא דערות דבר דילפינן מממון. אבל הרמב"ן והר"ן י"ל דאזלי בשיטת הראב"ד והרשב"א דסד"א מה"ת לחומרא דכל איסור הכתוב בתורה גם ספיקו אסור דהתורה לא משתעי דווקא בוודאי וא"כ קרא דכתיב כי מצא בה ערות דבר גם בספק ערוה משתעי וילפינן גם בהא מממון דבעינן שנים ולכך שפיר הוכרחו לומר דגם היכא דליכא חזקת איסור רק כל ספק ערוה שבעולם אינו נאמן ע"א להתירו ובעינן שנים כמו בממון:

ובהכי ניחא מה דצריך הש"ס לטעם הראשון דאיתחזיק איסורא והא בטעם האחרון דדשב"ע סגי לדעת הרמב"ן ואולם לפימ"ש המלוה"ר באות ס' דמחלוקת הרמב"ם והרשב"א תלוי בפלוגתא דתנאי ואמוראי עיי"ש לכך צריך הש"ס לשני הטעמים כדי שיהי' ניחא גם למ"ד סד"א מה"ת לקולא אפ"ה אין ע"א נאמן כאן משום דאיתחזיק איסורא וא"כ מעתה י"ל לפימ"ש הרשב"א דהרמב"ם מודה בדבר שעשוי להתברר דספיקו להחמיר עיין ראש יוסף (חולין י"א) וטעמו מובן שפיר דבאמת הא דלהרמב"ם ספק מותר מה"ת בע"כ צ"ל דהתורה לא אסרה את הספק ואף אם באמת הוא אסור מ"מ כיון דלדידן הוא ספק התירה אותו רחמנא דאל"כ האיך יכול להכניס א"ע בספק איסורי וא"כ בשלמא בדבר שאינו עשוי להתברר ספיקו לעולם אמרינן דנעשה היתר אבל בדבר שאפשר שיתברר איסור. א"כ כשיתברר איסורו וודאי יהי' איגלאי למפרע דהי' איסור מעיקרא וא"כ איך יוכל להכניס א"ע בספק דילמא יעשה איסור וא"כ בספק מת בעלה דיוכל להיות שלמחר יבוא הבעל ויתברר איסורו למפרע ל"א בהא סד"א לקולא לד"ה וא"כ אף היכא דלא איתחזיק איסורא אינו נאמן ע"א לכ"ע מדאורייתא כמש"ל משום דהוי דשב"ע:

וגם בגוף הסברא שכתב כת"ה דאם נאמר דע"א נאמן בכאן מה"ת משום מדעל"ג לא חיישינן לבדדמי כמ"ש הרמב"ן במלחמות גבי שני עדים דמאחר שהאמינתן התורה לא דייקינן בתריי' עיי"ש, אין הנדון דומה לראי' דהיכא דהאמינתן התורה מצ"ע לא משום איזו סברא אז שייך לומר דלא דייקינן בתריי'. אבל היכא דנאמן רק משום דאיכא הוכחה דאומר אמת כמו במדעל"ג אז היכא דשייך חשש דבדדמי א"כ איתרע הטעם והסברא שיש לנו להאמינו דאינו מכוון לשקר כלל דנאמר במדעל"ג לא משקרי אינשי וא"כ ממילא אינו נאמן:

ואמנם גוף ס' הרמב"ן במלחמות הנ"ל דשני עדים שהתורה האמינתן לא דייקינן אם אמרי בדדמי לכאורה אינה מובנת כ"כ שיהי' בזה די השגה על הרי"ף דנהי שהתורה האמינתן היינו שאומרים אמת אבל מה שאפשר לומר שטעו ואמרו בדדמי האיך האמינתו תורה. ואמנה באמת דברי הרמב"ן נכונים מאד. דהנה הש"ס איבעיא לי' שם החזיקה היא מלחמה בעולם אם נאמנת במיגו או כיון דאיחזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה. והקשו שם בתוס' ובכל הראשונים האיך שייך מיגו בדבר שאין חושדין אותו למשקר רק שטועה ואומר בדדמי וכן הקשו עוד שם ובשבועות (דמ"ה ע"ב) גבי שכיר דהיכא דלא שכרו בעדים נאמן במיגו והא כיון דבעה"ב טרוד בפועליו אמרינן דילמא שכח. ואמנם מתבאר שם מתירוצים הנאמר ביותר ביאור בתוס' שבועות הנ"ל דכיון שהוא טוען וודאי שפרע אם היינו יודעין שהוא איש שאינו משקר לא היינו יכולים לחייבו משום דילמא מחמת טרדה דומה לו שפרע דא"כ הי' לו להיות מסופק עכ"פ ואמנם היכא דאין לו מיגו אמרינן דבאמת הוא מסופק בדבר ומה שטוען וודאי הוא שקר רק כיון שהוא מסופק והוא יודע שאם יאמר שהוא מסופק יחייבו אותו לשלם לכך הוא מורה לו היתר לטעון וודאי שפרע. אבל היכא דיש לו מיגו א"כ מה שהוא אומר הוא אמת דאם הי' רוצה לשקר הי' טוען טענה מעלייתא וכיון שאמת מה שטוען וודאי שלא פרע ליכא למימר כלל דילמא מחמת טרדה דומה לו שפרע ז"א דא"כ הי' צריך להיות מסופק בדבר שכן הוא הדרך להיות נולד עכ"פ ספק אצלו ולא שיהי' אצלו וודאי גמור שלא פרע. וכיון דהוא טוען וודאי שאין ספק אצלו שוודאי פרע וא"א לחושבו במשקר דמה לו לשקר הא יש לו מיגו דטען טענה מעלייתא מזה מש"ה נאמן לפטור. כן מתבאר מד' התוס' כאן ובשבועות שם. ואמנם טעם החילוק דגבי שכיר פשיטא לי' להש"ס דמהני מיגו ובמת בעלי במלחמה איבעיא לי' להש"ס יש לפרש בשני דרכים או כמו שפירש שם המהרש"א בשבועות דבדדמי דמלחמה הוא יותר חזק מדדמי דפועלים דכאן במלחמה אפשר להיות שיהי' נדמה לה כ"כ חזק שמת שלא יהי' שום ספק אצלה כלל שמת רק תדמה בדעתה שבוודאי מת ותטעון וודאי באמת בלי שום שקר שמת ואפ"ה אנן אמרינן דמחמת בהלת המלחמה לא כיוונה יפה אבל אצלה אין שום ספק כלל שוודאי מת ל"ש כלל מיגו בזה דהא היא סבורה שאומרת אמת. וזה גופה הוא דאיבעיא לי' להש"ס אם בדדמי דכאן דומה לשכיר שאין וודאי אצלה רק ספק ומה שאומרת וודאי היא משקרת ומורה לה היתר כיון שהיא מסופקת וא"כ מהני מיגו או דכאן גרע שאפשר לומר שטעתה כ"כ שהדבר וודאי אצלה וא"כ לא מהני מיגו כלל. זה הוא לפי שיטת המהרש"א שם. ואמנם לפי פשטות הש"ס ביבמות דקאמר כיון דאיחזקה אמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה משמע דמתורת מיגו במקום חזקה קאתי עלה. וא"כ משמע דשייך כאן מיגו. ובע"כ דכאן דומה ג"כ להא דפועלים שמחמת בדדמי הדבר מסופק אצלה ומה שטוענת וודאי שקורי משקרא. אלא דבשבועות פשיטא לי' להש"ס דמהני מיגו דאין זה מוכרח כלל שישכח מחמת טרדות הפועלים דכמה פעמים שאין לו הרבה פועלים כ"כ ואינו טרוד כ"כ ואין לנו חזקה אלימתא כ"כ שישכח רק דמספקא לן הדבר לכך מהני מיגו להאמינו. אבל כאן דאנן מחזקינן דוודאי בשעת בהלת ופחד המלחמה אינה ממתנת עד יציאת הנפש וחזקה דאמרה בדדמי ומה שאומרת וודאי הוא שקר ואיבעיא לן אי אמרינן היכא דאית לה מיגו נאמנת או דילמא מיגו במקום חזקה ל"א. ומה שיש לחלק מכאן לכל מיגו במקום חזקה דעלמא עיין בחי' הריטב"א שם בשם ויש מתרצים. ולשיטת המהרש"א הנ"ל נהי' מוכרחים לפרש דלשון מיגו במקום חזקה דכאן הוא לשון מושאל ועיקר הטעם כיון דאיתחזקא אמרה בדדמי היינו שהדבר וודאי אצלה כ"כ שסבורה שאומרת אמת ולא אתי מה לי לשקר ומרע זה כלל וכמו שפירש הרשב"א כאן להדיא בסוף ד"ה הא דאיבעיא לו עיי"ש:

וא"כ מעתה נראה דבהא פליגי הרמב"ן והרי"ף דהרמב"ן מפרש כפשטות דברי הש"ס דמכח מיגו במקום חזקה קאתי עלה אלמא דעיקר הטעם דחשדינן לה למשקרת מה שאומרת וודאי מה דמחמת בדדמי צריך להיות עכ"פ מסופק אצלה ואיבעיא לן אם מהני מיגו או לאו משום דהוי מיגו במקום חזקה. וא"כ שני עדים שאומרים מת דנאמנים מה"ת ולא חשדינן להו למשקרים ועדיפי טובא ממיגו דמיגו במקום עדים לא אמרינן וגם עדיפי טובא מחזקה דנגד שני עדים לא מהני שום חזקה ורוב וא"כ כיון דהם אומרים מת בוודאי וא"כ כיון דהש"ס רוצה לומר דאף במיגו נאמנת ול"ח לבדדמי כש"כ שני עדים וודאי נאמנים ואין בזה ספק כלל לבדדמי דא"כ היו אומרים בלשון ספק וכאן דאומרים בתורת וודאי והתורה האמינתם אין חשש לומר דמשקרי והדבר רק מסופק אצלם. אמנם הרי"ף י"ל דמפרש כפירוש המהרש"א שהיא שיטת הרשב"א ג"כ דהאיבעיא היא אם. שייך כאן מיגו כלל דדילמא מחמת בהלה נדמה לה כ"כ שמת עד שהדבר וודאי אצלה ולכך אומרת וודאי ואינה חשודה למשקרת כלל וא"כ מש"ה ס"ל להרי"ף דגם בשני עדים אמרינן כן דנהי דהתורה האמינתן היינו שאין אומרים שקר אבל כאן הרי סבורים לומר אמת דכן נדמה להם שמח. ואמנם יצא לנו מזה דדינו של הרי"ף אף להרי"ף עצמו הוא רק בעיא דלא איפשטא בהחזיקה היא מלחמה אם מהני מיגו דאם מיגו מהני פשיטא וודאי דשני עדים ג"כ מהני דעדים עדיפי ממיגו וא"כ קשה לכאורה לפי"מ שמוכח מדברי הרמב"ם פ"ז מה' נחלות ה"ג דראוהו שנדקר במלחמה וכדומה הוא רק חומרא מדרבנן משום חומרא דא"א לחוש לבדדמי. אבל מה"ת דברים אלו שחזקתן למיתה מחזקינן לי' לוודאי מת. וא"כ לשיטת הסוברים דאיבעיא דלא איפשטא בדרבנן אזלינן לקולא כמו שהביא הב"י בה"פ סי' תל"ז בשם הרבה פוסקים א"כ ה"נ בהחזיקה היא מלחמה הי' לנו לפסוק להקל כיון דהיא איבעיא דלא איפשטא. אך צ"ל כמ"ש הב"ש בס"ק ק"ס דכיון דמת בעלי מן התורה אינה נאמנת רק מדרבנן לכך היכא דהוי ספק איבעיא הוא ספק תורה דמדאוריתא אינה נאמנת כלל עיי"ש. אבל א"כ תקשי על הרי"ף בשני עדים דנאמנים מה"ת וחשש בדדמי הוא רק דרבנן א"כ לפימ"ש דדינו של הרי"ף תלוי בע"כ דאיבעיא דלא איפשטא א"כ הי' לנו לפסוק להקל. ובע"כ צ"ל דהרי"ף ס"ל כשיטות הסוברים שם בב"י דאיבעיא דלא איפשטא גם בדרבנן לחומרא. א"כ מעתה כיון דהב"י שם בסי' תל"ז כתב דנקטינן כדברי האומרים דספק בעיא בדרבנן לקולא מש"ה גם כאן קיי"ל כהחולקים על הרי"ף דבשנים לא אמרינן בדדמי. ואמנם זה ניחא בשני כשרים. אבל אם גם בשני פסולים ל"א בדדמי שיש בזה חילוקי דיעות עיין ב"ש ס"ק קנ"ג ובקו"ע אות י' ורל"א נראה לומר דתלוי במחלוקת הפוסקים אם ע"א וקרובים ופסולים נאמנים מה"ת או מדרבנן דלמאן דסובר דנאמן מה"ת א"כ הוי כשני עדות דנאמן מה"ת ולא חשוד למשקר ותלוי באיבעיא הנ"ל ואזלינן לקולא (ועפי"ז צ"ל דהיא גופה שאמרה מת בעלי לכ"ע אינה נאמנת מדאורייתא וצ"ע) אבל למאן דס"ל דרק מדרבנן מהימן אזלינן לחומרא כמו במת בעלי כנ"ל אלא דאינו מובן לפי"ז איך זיכה הב"ש שטרא לבי תרי דמביא שם בס"ק קנ"ג בסתם דבשני פסולים חיישינן לבדדמי ומסיים בשם המהרמ"מ וצ"צ הנ"ל דשמע משנים ל"ח לבדדמי והרי עמפ"ע אינו נאמן מה"ת ואמאי ל"ח לבדדמי כס' הנוב"י הנ"ל:

ואמנם י"ל דהני דס"ל דגם בשני פסולים ל"ח לבדדמי יכולים לסבור ג"כ כהפוסקים דע"א באשה רק מדרבנן כפשטות הש"ס (דפ"ח) דמשום תק"ע הקילו ואפ"ה לק"מ. דהנה החת"ס בסי' צ"ה ועוד איזו אחרונים כתבו דהא דלא האמינו לע"א משום מדעל"ג הוא משום כיון דערוה ילפינן דבר דבר מממון דבעינן תורת עדות ממש. ובעדות אמרה תורה בפירוש לא יקום ע"א. א"כ גזיה"כ הוא דאין להאמין ע"א אף היכא דיש סברא דאומר אמת כמו מדעל"ג וכדומה ולכך לא הוי רק דרבנן משום תק"ע. והנה בח"ס שם בסי' מ"ו ד"ה אבל כתב גם לענין עכו"ם שמכוון להעיד דכיון דמדאורייתא נאמן משום מדעל"ג. רק דאסור לקבל עדותו משום אל תשת רשע א"כ עכ"פ כיון דהדבר אמת יצאה מחזקת א"א והבא עלי' פטור רק דהוי איסור בעלמא לקבל עדות משום אל תשת רשע. וכ"כ בתשו' זכרון כהונה דהוי רק איסור לאו בעלמא. וא"כ שוב לא הוי דשב"ע וע"א נאמן כמו בכל איסורין שבתורה ואף קרובים ופסולין, וא"כ היכא דאיכא שני פסולין דע"י האחד כבר יצאה מאיסור ערוה. שוב השני נאמן מה"ת כמו בכל האיסורין. וכיון דנאמן מה"ת בכל מה שהוא אומר והרי הוא אומר וודאי מת ול"ח שוב לבדדמי כיון דאינו חשוד לשקר כמש"ל. ואמנם דברי הב"ש באחד ששמע מפי שנים לא יתיישבו בזה. דאכתי ליכא לפנינו רק ע"א דא"א להאמינו מדאורייתא. ובאמת אם נאמר כמש"ל דלמ"ד ע"א נאמן מה"ת ל"ח לבדדמי. ואשה עצמה גריעא מע"א דבע"א איכא ג"כ טעמא דאא"ח ולא לו כמ"ש הפנ"י בקידושין (דס"ג ע"א). אבל בדידה עצמה ליכא האי טעמא. הי' אפשר לומר דהחזיקה היא מלחמה דמסופק הש"ס אי מהני מיגו. הוא משום די"ל דאף דמת בעלי לחוד אינה נאמנת מה"ת דחיישינן למשקרת מ"מ היכא דאומרת דמת במלחמה א"כ חזינן דאינה רוצית לשקר דהא היתה יכולה לשתוק מלהודיע כלל שהי' במלחמה. א"כ המיגו מעיד עלי' שאינה משקרת. וי"ל דנאמנת שוב מה"ת למ"ד מיגו דאורייתא. דהמיגו מעיד עלי' שאינה משקרת. וא"כ כיון דמדאורייתא יצאה מאיסור א"א שפיר לא החמירו חכמים לחוש לבדדמי דהוא רק חומרא מדרבנן. ובעגונה לא החמירו חכמים על ד"ת כמ"ש הריטב"א בר"פ האשה רבה ולא החמירו רק היכא דמדאורייתא בלא"ה אסורה כגון מת בעלי לחוד היכא דלית לה מיגו דמדאורייתא אינה נאמנת כלל:

ובהכי ניחא לי ליישב הסוגיא שם דאיבעיא להו ע"א במלחמה מהו אם טעמא משום מדעל"ג ונאמן או משום דאשה דייקא ובמלחמה לא דייקא. וכתבו התוס' שם ד"ה טעמא דהעד וודאי לא יאמר בדדמי כמו האשה עצמה רק דאינו נאמן משום דהאשה לא דייקא. דא"ל דהעד עצמו אומר ג"כ בדדמי. א"כ ל"ל טעמא דהאשה לא דייקא. ע"ש בדבריהם וקשה דדברי התוס' סותרים עצמם למ"ש אח"כ ד"ה והא מים דחיישינן דהנשים עצמן אומרים בדדמי. ובלח"מ שם רצה לדחוק דלאו אנשים המעידות קאי. אמנם בישרש יעקב כתב דא"א לפרש כן דברי התוס'. וגם לפי פי' התוס' דהעד אינו נאמן כיון דהאשה לא דייקא. א"כ מאי משני דאסקינהו קמן וקאמרי סימנים. מ"מ דילמא שקר קאמרי. ועיין בב"ש ס"ק קמ"ג מביא פירוש הראשונים דהני סימני הוו כמו סימני אבידה שהם במקום מוצנע דא"א לידע מחיים וזה דחוק מאוד להמעיין. ואמנם לפי דרך הנ"ל יש ליישב דהנה בש"ס לעיל קאמר רבא מ"ט דמלחמה משום דקאמרה בדדמי ס"ד כל הני אקטול והוא פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זימנין דמחו לי' בגירא או ברומחא וסברה וודאי מת וזימנין דעבדי לי' סמתרי וחי. והנה ברמב"ם פי"ג מה"ג הל"ב מביא רק טעם הראשון דכיון דהראשונים והאחרונים נהרגו והוא באמצען. אמרה וודאי דגם הוא לא ניצול ואינו מביא טעם האחרון כלל. ובתשו' בית אפרים בתק"ע סי' ל"ג עמד על זה הא אדרבא את"ל שבש"ס תמיד הלכתא היא ואמאי פסק הרמב"ם כלשון ראשון. אמנם נראה דהנה החילוק שבין שני טעמים אלו הוא דלטעם הראשון החשש הוא דמשקרת דהא לא ראתה כלום ממיתתו רק עפ"י אומדנא. ויודעת בעצמה שאינה יודעת כלום ממיתתו. רק כיון שעפ"י אומד דעתה הוא מת מורית היתר בעצמה לומר שראתה שמת. וגם החשש הוא דאורייתא דוודאי בזה שנהרגו הרבה אנשים אין זה דבר ברור שמת גם הוא. ולא גרע מעיר שכבשוה כרקום דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואסורה מדאורייתא. ואמנם לטעם השני דהחשש הוא דילמא מחו' לי' בגירא וסברה וודאי מת בזה אין חשש משקרת דמה שראתה אותו נפל לארץ דומם סבורה היא שוודאי מת ואומרת אמת לפי"ד כמש"ל בשם המהרש"א בשבועות והרשב"א כאן ביבמות. וגם אין החשש אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות דראוהו שנדקר במלחמה ונאבד זכרו אמרינן דרובו למיתה. ויורדין לנחלה על פי'. ורק חומרא היא דהחמירו בא"א ע"ש. ועיין בלח"מ שם שתמה הא כיון דיורדין לנחלה ע"פ וודאי איירי בשני עדים ובשני עדים הא ס"ל להרמב"ם דאין אומרים בדדמי ותנשא על פיהם:

ואמנם לדידי לק"מ דהא דבתרי ל"ח לבדדמי היינו היכא שהם אינם אומרים בלשון מסופק. רק אומרים בלשון וודאי שמת. אלא דנחוש אנחנו דלמא נדמה להם כך שמת בזה אמרינן דתרי לא עבידי דטעו. אבל אם העדים בעצמם באים ואומרים בלשון מסופק שראו שנדקר במלחמה ונפל לארץ ונדמה להם בוודאי שמת. אז אף דלענין נחלה כיון שראינו שאבד זכרו אח"כ אמרינן דאיכא אומדנא טובא וגילוי מילתא שמת אז בשעה שנדקר ולא חי אחר נפלו לארץ. ואמנם משום חומרא דא"א החמירו בזה כמו במשאל"ס אף דג"כ רובו למיתה. אבל מ"מ לא הוי רק חששא דרבנן. ואולי י"ל דלזה כיוון גם הלח"מ בתירוצו שם עיי"ש:

והנה כבר כתבתי דמחמת חששא דרבנן בחשש הזה דבדדמי לא היו חכמים מחמירין. רק היכא דגוף הנאמנות הוא רק מדרבנן. אבל היכא דנאמן מדאורייתא לא היו חכמים מחמירין משום תק"ע. והנה ידוע שיטת הרמב"ם דע"א נאמן באשה דאורייתא משום מילתא דעל"ג. והקשו עליו דהא בש"ס ר"פ האשה רבה קאמר הטעם משום דייקא ומינסבא. ותירצו דסוגיות חלוקות הם דכאן בע"א במלחמה הוי זה איבעיא בש"ס אם הטעם משום מדעל"ג ואז נאמן מה"ת כמו בר"ה (דכ"א) לענין קידוש החודש. או משום דייקא ומינסבא ואז הוי רק מדרבנן. וכיון דאיפשט הבעיא בעובדא דדגלת דנאמן ובע"כ הטעם משום מדעל"ג כמ"ש הב"ש בס"ק קס"ג הנ"ל לכך שפיר פסק הרמב"ם דנאמן מה"ת. ואמנם שם (בדקטאו) עד דלא איפשט הבעיא שפיר הוצרך רבא לומר שני הטעמים על בדדמי. דאם נאמר דנאמנת מה"ת משום מדעל"ג אז צ"ל טעמא דמתניתין דבמלחמה אינה נאמנת משום טעם הראשון כיון דאיקטול כל הני ס"ד דהוא פליט דזה הוי חשש דאורייתא כמש"ל. אבל טעם השני דילמא מחו לי' בגירא וכו' זה א"א לומר להאי לישנא דכיון דנאמנת מה"ת אין לנו לחוש להחמיר משום חומרא דרבנן דבדדמי. כיון דהיא אומרת דוודאי מת ולכך הוצרך לומר טעם הראשון. אבל להאי לישנא דדייקא ומינסבא דכל נאמנותה אינו מה"ת רק דחכמים האמינו אותה. אז שפיר י"ל דהם אמרו והם אמרו לחוש מדרבנן לחשש דבדדמי. וזה עדיף יותר מלומר דמשקרת כיון שראתה ראשונים ואחרונים נהרגו וודאי גם הוא נהרג. דזה אין סברא כלל כולי האי דוודאי אנו רואים הרבה אנשים נמלטים במלחמה ואין אומרים הסברא הזאת רק מהכרח למ"ד דנאמנת מה"ת ואין לחוש לטעם השני וא"כ בע"כ טעמא דמתניתין משום טעם הראשון:

וא"כ מעתה הרמב"ם לשיטתו דפוסק דאיפשטא האיבעיא וע"א נאמן מה"ת לכך לא הביא כלל טעם השני רק טעם הראשון. והנה י"ל עוד נ"מ בין הטעמים לענין עד אם אומר בדדמי דבש"ג כתב דרק בדידה חיישינן לבדדמי דמשום תאוותה לינשא תאמר בדדמי ולא העד. י"ל דזה שייך רק לטעם האחרון דל"ח למשקר רק דהיא טועה ונדחה לה באמת שמת. וידוע מ"ש הסמ"ע לענין אוהב ושונא דפסול לדון ולא להעיד דדבר התלוי בדעת האדם מחמת נטי' קלה נשתנה דעתו ונוטה לרצונו. ה"נ י"ל דמשום תאוותה לינשא נוטה דעתה ונדמה לה שוודאי מת. אבל העד דאין לו שום נטי' לא יטעה כלל. אמנם לטעם הראשון דחיישינן למשקר. אז כיון דהתורה לא האמינה לע"א בכל מקום רק הכא בעדות אשה. לא האמינתו תורה יותר ממנה. כמו דהיא גופה ג"כ נאמנת. מ"מ היכא דאיכא למימר דמחמת שחזק בלבה שמת משקרת ואומרת שראתה שמת ה"נ י"ל בע"א. וא"כ א"ש הסוגיא הנ"ל. דלהך צד האיבעיא דר"ל משום דייקא ומינסבא. דנאמנותו רק מדרבנן ואז הטעם דבדדמי הוא רק מטעם השני דמחו לי' בגירא וכו' כמש"ל. וא"כ הטעם דטועה בדעתה וסברה שוודאי מת. וזה הטעם שייך רק בדידה ולא בהעד. וא"כ שפיר כתבו התוס' דלעולם אינו אומר העד בדדמי כמו האשה עצמה ולכך הוצרך הש"ס לומר דכיון דהיא לא דייקא ועיקר נאמנות העד הוא רק משום דהיא דייקא ואז הוא ירא לשקר. ומש"ה הכא במלחמה דהיא לא דייקא. חיישינן דהוא משקר וכשרואה שנדקר ונפל לארץ מוסיף לשקר ולומר שוודאי מת ואינו ירא שתדייק. דאף אם תדייק ויוודע לה שנדקר תתלה היא ג"כ לומר שמת. אבל לקמן גבי מים שטבעה הספינה והוי ס"ד לומר דחיישינן שלא ראו הנשים כלל שנפלו אלו האנשים לים. רק דמחמת שראו שטבעה הספינה אומרים בדדמי שוודאי נפלו לים כמבואר בראשונים עיי"ש. א"כ זה הוי חשה דאורייתא דמשקרים לומר שמת אף שלא ראו כלל וזה שייך גם בעדים. ולכך שפיר כתבו התוס' דחיישינן דגם הנשים אומרים בדדמי. ומשני הש"ס שפיר דאיירי דאסקינהו קמן וקאמרי סימנים דליכא חשש בדדמי. וגם לא ראו כלל בטביעת הספינה רק מעידים שמכירים את האיש הזה א"כ ליכא למימר דמשקרי דהא היכא דהאשה דייקא ל"ח דמשקרי דיראים שתדייק אחריהם. ואם זה שקר ואינו זה האיש א"כ אינם יודעים שבעלה נפל לים מעולם. וא"כ יראים דילמא תדייק האשה ויוודע לה שלא הי' בעלה בספינה כלל בשעה שנטבעה. דבשלמא בהס"ד דהנשים העידו על הטביעה בים. א"כ כיון דיודעים שזה וודאי אמת שנטבעה הספינה שהיו אלו בתוכה גם כשיוודע זאת להאשה לא תדייק יותר ותאמר בדדמי שוודאי מת אבל היכא שהנשים המעידות אינם מעידים רק על ההכרה ואינם יודעים כלל שהי' בספינה שנטבעה. יראים לומר שקר שמכירים אותם. דדילמא תדייק האשה ויוודע לה שלא הי' מעולם בספינה ותהי' מוכרחת לדייק לידע אם מת דלא יהי' לה במה לתלות בדדמי:

ומעתה נראה דגם מחלוקת האחרונים הנ"ל. אם בתרי פסולים חיישינן לבדדמי תלוי בזה. דהא עיקר טעם הסוברים דגם בתרי פסולים ל"ח לבדדמי הוא משום דשנים לא עבידי דמיטעי דאין הטעות מצוי בשנים. א"כ כ"ז היכא דהחשש הוא דילמא מחו לי' בגירא דאמרינן דטעו וסוברים שבוודאי כן הוא אז שפיר אמרינן דבתרי אין טעות מצוי'. ואין חילוק בין כשרים לפסולים. אבל לטעם הראשון שבש"ס דהטעם הוא דמתוך שחזק בלבם שוודאי מת משקרים ואומרים שראו שמת. זה שייך גם בשנים אלא דבתרי כשרים דנאמנים מה"ת ול"ש חשש משקרי. וכיון דגם מיגו מהני להטעם דמשקרי כמ"ש הבית אפרים בריש תשו' ל"ג הנ"ל מכ"ש עדים דעדיפי ממיגו כמש"ל אבל שני פסולים דלא עדיפי מע"א לענין חשש שקר שפיר חיישינן לבדדמי. ונדחה בזה הראי' שהביא הב"ש בשם הרא"ש מהא דשני נשים כע"א דמי וחיישינן לבדדמי. הרי דבשני פסולים חיישינן לבדדמי. דז"א דשם בספינה שנטבעה דהס"ד הי' על חשש בדדמי דמשקרי ולא ראו כלל שנפלו לים ושהו כדי שתצא נפשם רק דאומרים מאומד זה שייך גם בשני פסולים:

ולפי"ז הי' נראה לכאורה להשוות הדיעות ולומר דבמלחמה כ"ע מודו דבשני פסולים ל"ח לבדדמי דהא הבית אפרים שם בתשו' הנ"ל כתב דלטעם הראשון לא חיישינן רק באשה עצמה דחיישינן דמשקרת דמה"ט ס"ל להרמב"ם דגם אם אמרה קברתיו אינה נאמנת. אבל בע"א דגם הרמב"ם מודה דבאומר קברתיו נאמן ול"ח דמשקר א"כ בע"כ בעד חיישינן רק לטעם השני דילמא מחו לי' בגירא וסובר וודאי מת כאת"ל דרבא אף דבאשה גופה חיישינן לטעם ראשון היינו דבאשה שייך יותר לומר דמורית היתר לנפשה לומר מת כיון דעפ"י אומדן דעתה כן הוא ואמנם במים דכמלחמה דמי מוכח בש"ס דגם בעד חיישינן דמוסיף לשקר מה שלא ראה דהא בס"ד הי' החשש דילמא לא ראו כלל שנפלו אלו האנשים למים או שלא שהו עד שתצא נפשם דוודאי לא ראו מיתתם. אלא דמשקרים ואומרים בדדמי. ולאו משום טעות. ובע"כ החילוק דבמלחמה מה שראה שהרבה נהרגו אין ראי' שגם הוא נהרג כיון דלא נולד ריעותא בגופו ורבים הם הנמלטים במלחמה. ולכך לא יאמר העד מספק שנהרג. אבל ספינה שטבעה בים ונפלו לים אף בלא שהו עד שתצא נפשם כבר נולד הריעותא בכולם ואומר העד בדדמי שמת אף שלא ראה מיתתו דבלבו חזק שמת וודאי. וא"כ שפיר במים אף בתרי פסולים חיישינן לבדדמי. כיון דאין הטעם משום טעות. אבל במלחמה דבעד ל"ח לטעם הראשון רק לטעם השני דילמא מחו לי' בגירא ובזה החשש משום טעות דהוא סובר שוודאי מת כמ"ש המהרש"א והרשב"א הנ"ל ואינו מכוון לשקר כלל. א"כ בתרי פסולים ל"ח לזה דאין טעות מצוי בשנים כמש"ל:

ואמנם אף אם נאמר דלא כהבית אפרים וגם בעד החשש דבדדמי להרמב"ם הוא מטעם הראשון כיון דאיקטול כל הני ס"ד דהוא פליט מ"מ בע"כ מוכרח לומר דאף דגוף הדבר אם הי' כן שלא ראה רק מה שנהרגו הראשונים והאחרונים והוא באמצען וודאי היתה אסורה עדיין מדאורייתא מ"מ אם העד אומר שמת הא דאנן חיישינן דאמר בדדמי הוא רק חששא מדרבנן כמ"ש הב"ש בס"ק קמ"ג דאל"כ אמאי פסק הרמב"ם בעד שלא אמר קברתיו אם ניסת לא תצא עיי"ש. ואף דבחת"ס סי' נ"ח כתב דהוי ספיקא דאורייתא היינו באשה עצמה דחשודה יותר לשקר באומדן הדעת עיין פ"ת ס"ק קל"ח. וא"כ כיון דלשני הטעמים בעד אחד הוי רק חשש דרבנן. א"כ ממ"נ מהני שני פסולין דאם כדעת הסוברים דנאמנות ע"א באשה היא רק דרבנן א"כ כבר כתבתי דלשיטתם הלכה כאת"ל דל"ח כלל לטעם הראשון דאיקטול כל הני רק לטעם השני דמחו לי' בגירא וכו' ובזה החשש הוא דטועה וסבור באמת שמת א"כ כבר כתבתי דלטעם זה גם בשני פסולים ל"ח לבדדמי דאין הטעות מצוי בשנים. ואם כדעת הסוברים דנאמנות ע"א באשה הוא מה"ת כדעת הרמב"ם. ואז בע"כ החשש הוא רק מטעם הראשון דלטעם שני ל"ח דהיא גופה הוי רק דרבנן אף אם העד אינו אומר וודאי והוי כמשאל"ס דרובן למיתה. ולטעם הראשון דחיישינן למשקר גם בשני פסולין שייך חשש זה מ"מ מטעמא אחרינא יש להקל לשיטה זו לפי"מ שכבר הבאתי דברי הב"ש ס"ק ק"ס דהיכא דמדאורייתא מותרת והחשש הוא רק מדרבנן אז לכ"ע ספק פלוגתא להקל והא דבדבר אזלינן להחמיר משום דנאמנותה אינו מה"ת. עיי"ש. וא"כ בעד אחד לשיטות אלו דנאמן מה"ת והחשש בדדמי הוא דרבנן. א"כ כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא הראב"ד וסייעתו דס"ל דבעד ל"ח כלל לבדדמי וא"צ קברתיו סמכינן עלייהו בדרבנן דספק פלוגתא להקל. אלא דאתה רוצה לחוש לשיטות הפוסקים דע"א באשה הוא רק דרבנן. אבל לדידהו בע"כ בשני פסולים ל"ח לבדדמי ולכן כדאי המה המהר"ם מלובלין והצ"צ והב"ש שהביאם. שמתירים בשמע מפי ב' לסמוך עליהם בשעת הדחק. ואמנם בנ"ד א"צ לכל זה דהרי איכא עדות ה' אברהם פאפער שהעיר בשם הירש ערליך אשר וואלף האלפערן הזובח מפאוואלאטשיסק נהרג והוא עצמו הי' אצל קבורתו. א"כ איכא קברתיו ג"כ. ומה שחשש כת"ה דילמא לא הי' בעת הריגתו רק בשעת קבורתו ולא הכיר אותו רק בטב"ע דאיכא חשש בדדמי דחילוף או דילמא כבר הי' אחר ג' ימים. חששות כאלו לא מצינו בשום מקום רק אם אמר דמצא אותו הרוג. אבל במעיד שנהרג אמרינן דוודאי העיד על דבר ברור שנהרג וואלף האלפטרן ואין אנו צריכין לידע האיך ידע וכמ"ש הב"ש בסק"ח דלא חיישינן לשום חשש היכא דליכא רגלים לדבר. וכמו שהבאתי לעיל בשם תשו' מהר"ם מלובלין דכל כה"ג תולין להקל ובפרט דחשש בדדמי דחילוף במלחמה לא ס"ל להב"ש כדמוכח מדבריו בס"ק צ"ט עיי"ש בבית מאיר סל"ג וסא"ט וכבר הארכתי בזה במק"א. וגם חששא דספק ג' ימים הרבה מתירין:

ולכן לדינא דעתי ג"כ מסכמת עם כת"ה להתיר האשה גיטל בת אלימלך מקהלתו מכבלי העיגון. אחר שיסכים לזה גם כבוד אחי הרב הגאון אב"ד דקהלתכם שיחי'. ואז יושיב ב"ד של ג' להתירה והי' בזה שלום. ומה שהקשה לשיטת הרמב"ן שבקצוה"ח סי' ל' סק"ט דע"א פסול מה"ת מגזיה"כ כמו קרוב ולא משום דחיישינן למשקר. וא"כ מאי מהני מדעל"ג או דייקא ומינסבא. כיון דגזיה"כ הוא דאינו נאמן מה"ת. יאבה לעיין בח"ס סי' צ"ה ד"ה וכשאני לעצמי וד"ה לפי"ז דכל שהדבר מבורר לב"ד מכח איזו סברא א"צ לגדר עדות ואין זה בכלל לא יקום ע"א:

והנה בסתירת דברי התוס' הנ"ל שמתחילה כתבו דהעד לא יאמר בדדמי. ואח"כ במים כתבו דהנשים יאמרו בדדמי י"ל עפי"ד הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג דאשה אינה נאמנת בספק איסור ויש צדדים להקל משום דנשים דעתן קלות ותתלה תיכף להקל עיי"ש. וא"כ י"ל דגם התוס' ס"ל כן דחשש בדדמי לומר כיון דאקטול כל הני וודאי הוא לא פליט שייך רק באשה דדעתה קלה לתלות להקל היכא שיש צד לומר כן ולכך כתבו דע"א לא יאמר בדדמי. אבל לקמן דאיירי בנשים שפיר כתבו התוס' דיאמרו בדדמי אלא דקשה לפי"ז כיון דבש"ס ליכא חשש דבדדמי רק באשה עצמה מנ"ל לומר דגם בעד בעינן קברתיו משום חשש דבדדמי. דילמא אשה שאני כס' הרמ"א הנ"ל דכיון דדעתן קלות תתלה להקל כל היכא שיש צד לתלות ומאיבעיא דע"א במלחמה לא מוכח מידי אם חיישינן בדדמי בע"א דהא הם מפרשים האיבעיא אם חיישינן דמשקר כיון דליכא דייקא ומינסבא. אבל בדדמי אימא דל"ח כלל בע"א וצ"ע והנה נתאחר תשובתי מאד ע"י אפס הפנאי וגם ממניעת המעתיק ואתו הסליחה בזה:

כ"ד ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה