חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן מו
שפעת שלומים לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה אהרן נפתלי זאבלאדאווער נ"י מו"צ בק"ק ווארשא יצ"ו:
מכתבו לנכון הגיעני ואם כי מאד הייתי חפץ שיציע הדבר עוד לפני גדול אחר כאשר כתבתי במכתבי הראשון אליו עכ"ז אחר שכתב כת"ה שקשה לפניו הדבר מוכרח אנכי לבטל דעתי וגם נצטרף עוד איזו סניף מ"ש בשם ש"ב הרב הגאון מפלונסק ששמע מאבי הנאבד שעוד לפני איזו שנים שמע קול שנהרג בנו בין הבאלשעוויקים דהב"י בריש סי' י"ז מביא בשם רבינו משולם באחד שהלך לסחורה ולא חזר ושמעו שנהרג ולא בא אפי' עכו"ם מסל"ת נאמן לו' אני ראיתי שנהרג כיון ששמע מפי עכו"ם שנהרג ולא נשמע עליו שהוא קיים משיאין את אשתו עכת"ד. אלא שהב"י מביא ע"ז דברי הרמב"ן בתשו' המיוחסת סי' פ' דבקול הברה לחוד אין משיאין עיין חזה באריכות בתשו' ב"י בדיני מסל"ת תשו' ב' ובס' בני דוד לגאון ספרדי מוהר"ר דוד פלקון ז"ל בקונטרס עיגונא דאיתתא אות תצ"ה ותצ"ו עיי"ש:
ולענין קול הברה כתב הב"ח בתשו' סי' ע' בסוף התשובה בא"ד המתחיל ובענין ובסי' ע"ג שם באה"ד המתחיל ועוד דגדולה מזו וכו' עיי"ש דעיקר החילוק אם הי' הסיפור בדרך וודאית עיי"ש דמשמע דהחילוק אם אמרו סתם ששמעו שנהרג או אם אמרו עוד דברים בענין המיתה עיי"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דאמרו שנהרג ע"י הבאלשעוויקים י"ל דמהני ולא הוי קול הברה. ואף דעל הא גופא וודאי לא הייתי סומך מ"מ סניף מיהא הוי:
ויש לדמות דין זה להא דמבואר בסי' י"ז סכ"ז ביצא קול איש פלוני נהרג ואחר ג"י מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל ומפרש הט"ז שם בסקל"ט הטעם דמותרת לד"ה משום דכיון דשמא נתפח מששא רחוקה היא מצרפינן הקול להכריע להקל ה"נ כיון דכבר כתבתי דע"י העדות על העד שמינץ מווארשא שיש לו אשה וילד אחד וסימנים גרועים קצת שבו כך וכך נהרג ונאבד ג"כ זכרו זה כמה שנים שעכ"פ י"ל דמדאורייתא הוי רובא למיתה וחשש רחוק הוא לומר שאין זה בעלה של האשה הזאת בכה"ג ג"כ מצרפינן הקול שבנו הר' אהרן נהרג ע"י הבאלשעוויקים להכריע להקל שזה שהעד מעיד עליו הוא בעלה של האשה הזאת שיצא עליו הקול ג"כ שנהרג כנ"ל. ואף שהמעיד על הקול הוא אבי הנאבד. מ"מ הא הביא הח"מ סק"י והב"ש סקי"ד בשם הש"ג דחמיו נאמן להעיד עיי"ש. ולכן מצטריפנא בהדייכו להתיר האשה הזאת לינשא לאחר שיושיבו ב"ד של ג' להתירה כדת. אך עוד אופן אחד אנכי מטיל בדבר. דהנה ראיתי מ"ש כת"ה לחדש דבר דנוגע בעדות אשה יהי' נאמן בשבועה. כמו בממון דנאמן הבע"ד בשבועה אף דהוא נוגע אף דעד שהוא נוגע אינו נאמן בשבועה היינו משום דעד הצריך שבועה אינו עד. אבל בעדות אשה דא"צ כל דיני עדות כמ"ש האחרונים לענין חצי דבר ונמצא א' קא"פ ורק בנאמנות תליא מילתא שפיר י"ל דגם נוגע יהי' נאמן בשבועה עכת"ד כת"ה. ואני אינני מודה לו כזה. דלא מצינו כלל שהשבועה יהי' בירור גמור לומר בתורת וודאי דוודאי הדבר אמת מטעם דאינו חשוד לישבע לשקר דא"כ אמאי בא"י אם נתחייבתי פטור הלוה יהי' המלוה נאמן בשבועה לומר דוודאי חייב לו כיון דטוען ברי והלוה אינו מכחישו בברי ואינו יכול לישבע אלא ע"כ דהשבועה אינו בירור גמור ומה"ט לא מצינו מדאורייתא כלל לישבע וליטול רק לפטור דבלא"ה הממע"ה אלא היכא דריעא טענתי' קצת כמו מודה במקצת או עד אחד מכחישו או בשבועת השומרים החמירה עליו התורה שלא להאמינו בדיבורו לבד רק בשבועה אבל גם אחר השבועה אין הדבר מבורר שהוא אמת רק דהדרינן לכללא הממע"ה. ואף דמדרבנן מצינו נשבעין ונוטלין ג"כ היינו מתק"ח והיכא דתקנו תקנו ואין לדמות תק"ח זל"ז וא"כ באיסור א"א ג"כ א"א להאמין עד נוגע בשבועה דגם ע"י השבועה אין הדבר וודאי רק ספק וא"א להתיר א"א מספק. אף די"ל קצת באופן אחר דהא חזינן דע"א נאמן מדאורייתא כל שאין נשבע להכחישו. כמ"ש התוס' בסוגיא דנסכא דר"א ואפ"ה מהני שבועה להכחישו. חזינן דבשבועה נאמן יותר מע"א. וא"כ בעדות אשה דע"א נאמן מכ"ש דבשבועה יהי' נאמן דהא שבועה עדיף מע"א. אבל באמת ז"א דממקומו הוא מוכרע דהא ע"א נאמן היכא דהלוה טוען ספק דהוי משואיל"מ ואפ"ה בא"י אם נתחייבתי אין המלוה נאמן בשבועה לחייבו א"כ אדרבא חזינן דע"א עדיף משבועה והא דהבע"ד נאמן בשבועה להכחיש העד היינו דהשבועה מגרע קצת לנאמנות העד והורע כח עדותו של העד להוציא ממון והדרינן לכללא דהממע"ה וע"א אינו חשוב ראי' היכא שהבע"ד מכחישו אבל עכ"פ יותר מספק לא הוי וא"כ הדבר פשוט דא"א להאמין באיסור ע"י שבועה היכא דאינו נאמן בלא שבועה. אמנם הא הש"ך ביו"ד סי' קי"ט סקכ"ב הביא בשם הרש"ל דחשו, על סתם יינם דקילא להו לאינשי בדור הזה נאמן עליו בשבועה והטעם הוא דהא באיסורין ע"א נאמן אלא דחשוד אינו נאמן משום דחשוד הוא לאותו דבר ויאמר ג"כ שקר על הדבר הזה לכך נאמן בשבועה דאינו חשוד לישבע לשקר והוי כשאר עד אחד דנאמן. וא"כ ה"נ בנ"ד דיש לנו פקפוק על העד דהוא מגולח זקן ואף דקילא להו לאינשי מ"מ להעיד שקר בלא שבועה ג"כ קיל להו לאינשי ובפרט בעדות אשה דסבור מצוה קעביד להוציא אשה מכבלי העיגון דאצלו הדבר ברור כיון דכבר נאבד זכרו כמה שנים וודאי מת. אבל זאת ידוע דשבועה חמירא להו לאינשי ואף קלי הדעת ביותר חמור אצלם שבועת שקר. לכן בזאת נ"ל ג"כ לעשות כדעת כת"ה להשביעו להעד אלא דלאו דוקא שבועה קאמינא דאינו נכון ליתן שבועה כ"כ בניקל אך די שיתן העד ת"כ בפני ארון הקודש בהדלקת שתי נרות ובאיום גדול שלא ישקר כאשר אנכי רגיל לעשות תמיד אצל ההמונים אם צריך לחייבם לתת ת"כ שאנכי עושה איומים כאלה בפני אה"ק והדלקת נרות. ובלא"ה מבואר בח"מ סי' כ"ח ס"ב בהגה דיכולין להשביע העדים אם רואין שהשעה צריכה לכך עיי"ש בסמ"ע וה"נ בנ"ד. ולכן אחר שיתן העד ת"כ באופן הנ"ל לאמת את דבריו גם אנכי מצטריפנא בהדייכו להתיר והשי"ת יצילנו מכל מכשול ושגיאה:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניט באבד אבד"ק טארנאפאל.