אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן מד, תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן מד, תק"ע.

סימן מג, תק"ע.

שלום אשיב לכבוד הרב הה"ג החו"ב מו"ה זאב שאול נ"י:

יקרתו עם שאלת העגונה לנכון הגיעני. והנה מצד שהכירה כל הבגדים לבד יש צד היתר גדול דדעת הש"ך בסי' ס"ה סקכ"ו נוטה דלמסקנא דהש"ס קיי"ל דל"ח לשאלה כלל וכן דעת מהר"ל מפראג ועוד הרבה אחרונים כמבואר בפ"ת ס"ק צ"ה ולשאלת כל הבגדים איכא הרבה מהאחרונים דס"ל דלכ"ע ל"ח כמבואר בבה"ט ובפ"ת שם אלא דהנוב"י מהדו"ק תשו' ל"ב שדא נרגא בזה דנהי דאין דרך אדם להשאיל כל בגדיו מ"מ ניחוש לגניבה דילמא בשעת שינה או רחיצה גנבו ממנו כל כליו. ולדעת הח"מ ל"ד לשאלה רק למכירה וגניבה ג"כ חיישינן. ואף שהנוב"י בעצמו הקשה ע"ז א"כ מאי משני הש"ס בב"מ גבי חמור בסימני אוכף דמש"ה ל"ח לשאלה דאוכף לא מושלי אינשי וכו' מ"מ ניחוש לגניבה אי משום הא לא איריא דאיכ"ל עפי"מ שהקשה הפנ"י דמה צריך באבידה סימנים כלל הא כיון דאומר שהוא שלו והמוצא אינו יודע נימא ברי ושמא ברי עדיף. ותירץ משום דאימר מרובא דעלמא נפל ונגד רוב ל"מ בו"ש עיי"ש. וקשה לדבריו אכתי אמאי חיישינן לשאלה הא בעל אבידה אמר ברי דלא השאיל כליו ומוצא האבידה אומר רק שמא. נימא בו"ש ב"ע. ובזה ל"ש רובא דעלמא. כיון דנתן סימנים וודאי זה האוכף הי' שלו. והספק רק אם נאבד ממנו או השאיל לאחר. בזה שפיר שייך לומר בו"ש ב"ע. אך צ"ל דא"א לומר ברי שלא השאיל האוכף. דאם נאמר דאוכף ג"כ מושלי אינשי א"כ הוי מילתא דלא רמיא. דדילמא השאיל ולאו אדעתי' ושכח. וא"כ כ"ז בשאלה אבל גניבה וודאי הוי מילתא דרמיא עליו לחפש אחר גניבתו. א"כ אם אומר ברי דלא נגנב ממנו האוכף וודאי נאמן. ואף דבתוס' גיטין (דכ"ח ע"א) ד"ה מצאו כתבו די"ל דאומר קים לי' בנפשי' דלא השאילה משמע דנאמן לומר דלא השאיל ול"א דהוי מילתא דלא רמיא. הא התוס' תירצו שם תירוץ אחר. י"ל דהוא מה"ט גופי' משום מילתא דלא רמיא וי"ל דתירוץ ראשון ס"ל דגם במלתא דלא רמיא מהני ברי. עיין ש"ך יו"ד סי' צ"ד סקכ"ח במ"ש ודברי הרב עיקר ועיין פ"ת שם סק"א. ואמנם אף לתירוץ זה דמהני ברי כה"ג. מ"מ עכ"פ ברי גרוע הוא ול"א בו"ש ב"ע רק בברי טוב כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אבל באומר ברי לא נגנבו ממני הוי ברי טוב ואמרינן בזה דברי עדיף:

ועוד י"ל בע"א ג"כ בדרך הנ"ל. דלכאורה קשיא מאי פריך הש"ס וניחוש לשאלה. הא כיון דעיקר תירוצו של הפנ"י הוא רק משום דאיכ"ל דמרובא דעלמא נפיל. א"כ כאן כיון דהוא מכיר גם את החמור בט"ע ואומר ברי שהוא שלו נימא בו"ש ב"ע. מאי אמרת מרובא דעלמא נפל. ז"א כיון דהוא מכיר את האוכף ונתן סימן דהאוכף הוא וודאי שלו רק דניחוש דילמא השאילה. א"כ ליכא למימר דהחמור נאבד רק ממי ששאל האוכף וא"כ אין ספק על כל העולם רק על אותו ששאל האוכף וליכא רובא דעלמא א"כ שוב יהי' נאמן לומר דהוא מכיר החמור בט"ע ואומר ברי שהחמור שלו. וזה הוי ברי טוב מה שהוא מכיר בט"ע. אך צ"ל כיון דהשאלה הוא מילתא דלא רמיא. איכ"ל דהשאיל לאיזו אנשים בזא"ז. ואיכא שוב להסתפק על איזו אנשים ממי נאבד החמור והוא מי שהוא נותן הסימן הוא רק אדם אחד שייך שפיר תירוץ הפנ"י דנגד רוב ל"א בו"ש ב"ע. וא"כ כ"ז בשאלה אבל בגניבה וודאי דלא נגנב ממנו רק פ"א. וליכא רק אדם אחד שהוא הגנב. שוב שפיר אמרינן בו"ש ב"ע כיון דליכא רובא דעלמא. ומיושב שפיר קושיית הנוב"י:

וא"כ לפי"ז בעגונה שוב י"ל גם בכל בגדיו נימא דחיישינן לגניבה כמ"ש הנוב"י כיון דהראי' מגמ' ליתא דשם שייך בו"ש אבל באיסור ל"ש בו"ש. ומ"מ מטעם אחר נ"ל לומר דאף בעגונה אף להח"מ דס"ל דחיישינן גם למכירה ואבידה מ"מ לגניבה ל"ח עפי"מ שהקשה הנוב"י בעצמו בתשו' מ"ג אמאי חיישינן לשאלה והא קיי"ל דאמרינן חזקה כל מה שנמצא תח"י האדם הוא שלו ולדעת כמה פוסקים אף מגו ל"מ נגד חזקה זו כמבואר בחו"מ סי' צ"ט. וא"כ ה"נ אמאי ל"א דחזקה הבגדים שנמצא על המת הזה הוא שלו ולא שאולים הם בידו עיי"ש בנוב"י עצמו. אך י"ל דהא פליגי אמוראי בר"פ דכתובות אם מהני חזקה דאם לגבי הבת חד מ"ד ס"ל למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אף דהבת לית לה חזקת כשרות מ"מ כיון דהאם היא כשירה גם הבת כשירה ולחד מ"ד אמרינן לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דהאם אית לה חזקת כשרות והבת איכ"ל דנולדה בפסול. והטעם הוא כיון דחזקה זאת אינה מצד הסברא והוכחה דדבר אמת רה דאין יכולין להוציא דבר מחזקתו מספק. א"כ הבת דלא היתה מעולם בחזקת כשרות פסלינן לה. אף דהאם מוקמינן אחזקת כשרות. וא"כ ה"נ י"ל דהא דאמרינן חזקה מה שתח"י הוא שלו. היינו אם דנין על החפץ של מי הוא אמרינן דא"י להוציא החפץ מחזקת בעליו. אבל כאן דאין דנין על גוף הבגדים של מי הוא. רק דע"י חזקת הבגדים שהוא שלו נתיר האשה ולומר דמת בעלה בזה שפיר אמרינן דחזקת הבגדים ל"מ להבעל. ול"ק קו' הנוב"י. ואמנם תינח למאן דס"ל דהמכשיר בה פוסל בבתה ול"מ חזקת האם להבת. אבל לר"י דס"ל התם דהמכשיר בה מכשיר בבתה דמהני חזקת האם גם להבת. א"כ שוב תקשי אמאי חיישינן לשאלה נימא דנוקמי הבגדים בחזקתן דכל מה שנמצא תח"י הוא שלו ונתיר גם האשה. אך צ"ל עפי"ד ההפלאה בכתובות דאף למאן דמכשיר בבתה היינו היכא דהאם עדיין קיימת וצריכין לדון גם על האם אז מכשרינן גם הבת. אבל אם אין נ"מ על האם כגון שכבר מתה ואין דנין רק על הבת לבד לכ"ע לא מכשרינן דהבת אין לה חזקה. א"כ ה"נ דעל הבגדים אין לנו שום נ"מ כלל. דהבגדים וודאי שייכים לאותם היורשים שמכירים אותם בט"ע. דאף אם המת אין אביהם והבגדים היו רק שאולים אצלו מ"מ צריכים להחזירם לבני המשאיל. דשאלה בחזקת בעלי' עומדת ואין אנו דנין על הבגדים כלל רק על המת אם הוא בעל האשה או לאו להתיר האשה בזה לכ"ע ל"א שיועיל חזקת הבגדים להאשה ושפיר חיישינן לשאלה וכן למכירה דג"כ אין דנין עכשיו על הבגדים. דהא אין אנו יודעין מי המת ואין באין היורשין לדון על הבגדים. אבל לגניבה וודאי ליכא למיחש. דהא קיי"ל סתם גניבה יאוש בעלים. וא"כ אם נאמר דזה שלפנינו אינו בעל האשה ובעל הבגדים רק שגנבם מבעל האשה. א"כ כיון דכבר נתייאש מהם בעל האשה בשעה שנגנבו מאתו דהא סתם גניבה יאוש בעלים. א"כ הבגדים הם של מוצאם דהיינו מי שמצא המת הזה עם הבגדים. וא"כ דנין עכשיו תיכף על הבגדים. דאם זה שלפנינו הוא בעל האשה צריך להחזיר הבגדים ליורשיו. ואם אינו בעל האשה רק שגנבם מבעל האשה אין המוצא צריך להחזירם ליורשי בעל האשה. דהא זכה בהם מחמת יאוש ושינוי רשות כמו כל דבר הנמצא לאחר יאוש. וכיון דצריך לדון על הבגדים. אמרינן וודאי דהבגדים שייכים ליורשי בעל האשה משום דחזקה כל מה שתח"י הוא שלו ולא בא לידו בתורת גניבה וא"כ שוב כיון דמהני החזקה להבגדים מהני גם להבעל ואמרינן דזה בעל הבגדים ובעל האשה ולכך שפיר רק לשאלה ולמכירה או לאבידה חיישינן דסתם אבידה לא הוי יאוש בעלים אבל לגניבה ל"ח. ולכך בכל בגדיו דל"ש שאלה ומכירה ואבידה רק גניבה ולגניבה ל"ח:

באופן שמצד שמכרת כל הבגדים ע"י ט"ע יש צד גדול להתיר ואולם אף להמחמירין דגם בכל בגדיו חיישינן לשאלה מ"מ הא איכא כאן הרבה סימנים בגופו. דאף אם נאמר דאינם סימנים מובהקים. מ"מ הא איכא דיעות דהרבה סימנים שאינם מובהקין מצטרפין שיהיו כסימן מובהק ביותר כמבואר בב"ש סקע"ג וגם איכא דעת מהר"ל מפראג דט"ע בבגדים וסימנים בגופו מצטרפין שלא ניחוש לשאלה מחמת ממ"נ כמ"ש הב"ש בשמו בס"ק ס"ט. אך הב"ש דחה דבריו משום די"ל דלמ"ד סיד"ר מצד הסברא חיישינן לשאלה כמו דחיישינן בסימנים דילמא איתרמי עיי"ש:

והנה אינני כדאי וראוי כלל להכריע נגד הב"ש אבל מ"מ תורה היא ורשות נתונה לכ"א ללמוד. שלדעתי אין שום דמיון כלל חשש שאלה לסימנים. דאם מכירים הבגדים בט"ע הוי וודאי דבגדים האלו הי' לבוש בהן הבעל. דעל ט"ע קטלינן גברא כמ"ש בחולין צ"ו. וא"כ מאי ניחוש דילמא הי' עוד אחד שהי' לבוש בגדים אלו דהיינו ששאלם מהבעל. ז"א דהא קיי"ל דהיכא דלא הוחזקו פרי יב"ש בעיר ול"ש שיירתא לכ"ע ל"ח לתרי יב"ש. כיון דבעלה הי' וודאי שמו יב"ש ומאחר לא ידעינן אמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי. והא דבשכיח שיירתא חיישינן לחד מ"ד היינו דילמא מעלמא אתי ובעולם וודאי יש יב"ש טובא כמ"ש הח"מ בס"ק ל"ח. ומה"ט ג"כ לא סמכינן אסימנים למ"ד סימנים לאו דאורייתא משום דחיישינן דילמא יש בעולם הרבה עם סימנים כאלו או קרוב לוודאי דיש בכל העולם עוד אנשים עם סימנים. ונגד רוב ל"א אין ס' מוציא מידי וודאי כמו דל"א בו"ש נגד רוב כמש"ל בשם הפנ"י. אבל בבגדים שמכירים אותם בט"ע שזה כעדים דמי שאותם הבגדים הם של בעל האשה וליכא כלל חשש דילמא הם בגדים של איש אחר רק דניחוש דילמא שאל אחד אותם הבגדים. א"כ כיון דלא הוחזק ששאל וגם אם שאל ליכא למיחש רק לאיש אחד ששאלם. וליכא רובא כנגד הבעל שהי' וודאי לבוש בהם. והוי ממש כיב"ש דהיכא דלא הוחזק עוד יב"ש ל"ח לתרי יב"ש. וכאן לא הוחזק כלל עוד אחד עם אלו הבגדים ולמאי ניחוש לה. ודוק היטב בכ"ז כי ברור מאד. וגם עוד איכא טעמא למעליותא דלא ניחוש לשאלה עפי"ד התשו' פנ"י ח"א סי' נ"ד דהיכא דידעינן וודאי דהבעל הי' באותו מקום ונמצא אח"כ הרוג באותו המקום אף בשכיח שיירתא ל"ח לאחר משום דאמרינן כנכ"ה ול"ח דילמא בעלה הלך משם ואחר בא לאותו מקום. כמו דל"ח דילמא פינן משום דכנכ"ה עיי"ש. א"כ ה"נ כיון דבעלה וודאי הי' בתוך אותם הבגדים כשיצא מביתו. ועכשיו מצאנו אחד שוכב מת באותם הבגדים למה ניחוש דילמא בעלה פשט אותם הבגדים והלך לו ואחר שאלם ונכנס באותם הבגדים ולמה לא נאמר כנכ"ה אותו שהי' לבוש בהן בתחלה הוא לבוש בהן עד עכשיו. ומכל אלו נראין נכונים דברי המהר"ל מפראג דמצד הסברא ל"ח לשאלה. רק אם נאמר סיד"א דאז מוכרח לומר דחיישינן לשאלה. דאל"כ א"א לתרץ המשנה דאין מעידין אף שנמצאו סימנים בכליו וא"כ שפיר קאמר המהר"ל הנ"ל דהיכא דאיכא סימנים בגופו ובכליו ממ"נ מותרת. ואמנם חלילה לי להעמיד על דברי נגד הב"ש אך בכאן איכא צדדים הרבה דדעת המהר"ם ברבי שהובא בנוב"י ס"ל דהא דחיישינן לשאלה הוא רק ביש לו סימנים בכלים. אבל לא היכא דאית לי' טב"ע בהכלים. והכריע עי"ז בס' ישרש יעקב להגאון בי"ש ביבמות (דק"כ) דאף דבב"ש עצמו שם סקס"ט מבואר להדיא בהיפך. מ"מ היכא דאית לי' טב"ע בכלים וסימנים בגופו. וודאי יכולים לסמוך על מהר"ל הנ"ל. ובפרט הכא בכל מלבושיו. וגם איכא לצרופי דעת הח"צ דבסימנים בגופו וט"ע בבגדים מט"א ל"ח לשאלה משום דהוי שאלה דיחיד. וכמו דל"ח לנפילה דיחיד ל"ח לשאלה דיחיד. ואף שבב"מ חולק עליו משום דנפילה מצ"ע ל"ש מ"מ שאלת כל בגדיו וודאי לא שכיחא ומה"ט התיר גם החת"ס בתשו' נ"ז בשאלה דל"ש עם צירוף סימנים. וכאן איכא למימר דיש כאן סימן מובהק ביותר לפ"ע הר"ח בר"מ רייבער שהצרירות אצבע תחת הצפורן הי' באותו אצבע שאמרה לו האשה א"כ הוי צ"מ דהוי סימן מובהק ביותר. אך עיקר החשש בכאן מחמת העד שאמר שהאשה אמרה לו שהצלקת מהלאסטענבראך הוא בצד ימין ונמצא שהוא בצד שמאל ולדעת הנוב"י סי' ל"ו שהביא הפ"ת ס"ק צ"ח הוי א"א גמורה ול"מ מה שתאמר עכשיו שטעתה. דחיישינן דאומרת כך משום שראתה שאין לה היתר מחמת דברי' הראשונים אומרת עכשיו להיפך עיי"ש:

אמנם בנ"ד שלפ"ע הר"ח אמרה שהי' בצד שמאל ולפ"ע הר"י בר"מ וואקסמאן אמרה שאינה זוכרת באיזו צד. א"כ אם היו כולם במעמד אחד הרי נעשו כולם מוכחשים וכ"א מוכחש משנים דעדותן בטילה. וצריך לשמוע מה שהאשה אומרת עכשיו. ואז תהי' ניתרת עפ"י עדות הר"ח ברמ"ד מאנדעלבוים שראה הסימנים ולא אמר משם האשה כלום ולא הוכחש בעדותו. ואמנם כפי הנראה שלא שמעו כולם במעמד אחד מהאשה. ואין כאן הכחשה אצל העדים. רק שהאשה פעם אמרה כך ופעם כך. א"כ צריך עתה לשאול אותה שתאמר אמתלא לדברי' מפני מה שינתה דברי' ואם תאמר שלא היתה זוכרת יפה וודאי הוי אמתלא טובה, ול"ש חשש הנוב"י דהא שינתה דברי' עוד קודם שראתה שהוכחשה ובפרט דהוא דבר דעבידא למטעי. ולכן כיון דיש כאן הוכחות ברורות מכל צד שזה הוא בעל האשה גם אנכי מצטריפנא בהדיי' להתיר א' הר"ז חילאוויטש לינשא לאיש והשי"ת יצילנו משגיאות:

והנה אנכי מסיים בחפזון מחמת טירדת עיו"ט. אבל נ"ל דאין כאן בית מיחוש מחמת ההכחשה הנ"ל דהנוב"י בעצמו באותה תשובה סי' ל"ו כתב דבין ימין לשמאל עבידי למטעי רק דכתב דכיון דהאשה אמרה כן מקודם ואח"כ כשנתוודע לה רוצה לחזור אינה נאמנת. אמנם כאן שאני מלבד שגם קודם שנודע לה יש שינויים בדברי'. אמנם הא מבואר בחו"מ סי' ל' ס"ז וסי' ס"ט ס"א דהיכא דיש הכחשה בין העדים מטרחינן להשוות דבריהם ולתרצם אף בדרך רחוק שלא יהיו מוכחשים וכאן כיון שעפ"י ט"ע בכל הבגדים והסימנים רבים שנמצאו בו ומהם מובהקים הרי מוכח בעליל שהוא בעלה וכיון שנמצא הצלקת בשמאל והיא אמרה שהיא בימין הרי היא מוכחשת מהט"ע בבגדים וסימנים בגופו שפיר מודה הנוב"י דבכה"ג מתרצין דברי' לומר דדרך לטעות בין ימין לשמאל. ולכן וודאי פשיטא דאם תאמר עתה אמתלא זאת ותאמר שהי' בשמאל או שאינה זוכרת וודאי תהי' נאמנת דבאמת הרי האמינו אותה חכמים משום חומר שהחמרת וכו' ואמאי לא תהא נאמנת על האמתלא ג"כ. וגם נראה דזה דומה להא דחו"מ סי' פ' דמפטור לפטור יכולין לחזור כיון דהוא סברא דבאמת היא בשמאל. ואין שייך לומר שאחד"א כיון דסברה דמותרת בזה. עיין קצוה"ח סי' פ' סק"ב בשם הכנה"ג והש"ד. ואף להקצות שחולק עליהם משום דהיא נאמנת ע"ע בתורת עדות ולא מחמת שאחד"א. ז"א דאם מחמת עדות קאתי עלה הרי חוץ לב"ד יכולה לומר מבודה הייתי. וכאן חזרה עוד קודם שבא הדבר לב"ד. וגם כבר כתבתי דבהכחשת עדות מתרצין דבריהם בכל האפשרי. לכן לענ"ד ברור להתיר האשה הזאת. והשי"ת יצילנו משגיאות:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה