חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן מג, תק"ע.
שלום אשיב לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי בנש"ק כש"ת מו"ה נפתלי צבי נ"י אבד"ק בילקע יצ"ו.
יקרתו במועדו לנכון הגיעני. ומעוצם טרדותי לא יכולתי להשיב על אתר. וגם עתה אנכי מוכרח לקצר. בדבר השאלה באשה שהותרה לינשא ע"י גדולי תורה עפ"י גב"ע ממדינת אמעריקא. ונשאת לאחד ונתארמלה ונשאת לשני ועתה נודע שבעלה הראשון חי עדיין במדינת אמעריקא. ורוצה לגרשה וליתן לה ג"פ. והשאלה אם מותרת לדור עם בעלה השני אחר שישלח לה הראשון ג"פ. והנה מה שרוצה כת"ה לצדד ולומר דהא דקיי"ל תצא מזה ומזה הוא רק בניסת שלא בהוראת והיתר ב"ד רק ברשות ב"ד אבל בהוראת ב"ד לא. ישתקע הדבר ולא יאמר להוציא דברי כל הפוסקים מפשטן וסתמא אמרו ניסת ברשות ב"ד תצא וגם מפורש בש"ס (דצ"ב ע"א) על מתניתין דניסת עפ"י ב"ד תצא מייתי הש"ס מזה לענין הורו ב"ד ששקעה חמה אם הוי הוראה או טעות ולמ"ד הוראה הוכרח הש"ס לומר דאתיא כר"א דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ולדבריו מתניתין לא איירי כלל בהורו ב"ד רק שעשתה ברשות ב"ד. וגם איך אפשר לומר שב"ד יתנו רשות בלא הוראה להיתר. והט"ז והב"ש בסוס"י י"ז הקשו על תשו' הרשב"א בניסת בטעות עפ"י הוראת ב"ד דל"ת. מהא דניסת עפ"י ע"א תצא והוכרחו לומר משום קנסא על דלא דייקא. ולא תירצו דשם איירי בלא הוראה. וממילא גם מה שרצה לומר דעכ"פ בניסת עפ"י שני עדים והוי ברשות ב"ד דל"ת. ליתא דהרי מפורש במחבר בסנ"ו דניסת ואח"כ בא בעלה ל"ש ניסת עפ"י ע"א ל"ש ניסת עפ"י שנים תצא. ובניסת בע"א בע"כ מיירי ברשות ב"ד כמ"ש המחבר בסל"ט ממילא גם בשנים הדין כן. דהא כתב ל"ש ניסת עפ"י ע"א או שנים. וגם מה שרצה לומר דהקנס הוא רק שיוציאה בג"פ אבל אח"כ מותרת לחזור לו. שרא לי' מרא לומר כן דא"כ מה זה חומר שהחמרת עלי' בסופה וכי הפסד שכר הגט הוי חומר כ"כ. ואי משום הפסד הכתובה הא אם יחזירנה אח"כ וודאי מחויב לכתוב לה כתובה אחרת. ועיין בתוס' יבמות (פ"ז ע"ב) ד"ה הוולד דגם לאחר שנתן הראשון גט הוולד מהשני ממזר מדרבנן ואם איתא דצריך רק גט בעלמא משום קנסא אבל שרי להחזירה איך אפשר לומר דהוולד ממזר. ולכן מכל אלו הטעמים א"א כלל להקל:
אך מ"ש לצדד עפי"ד המהר"א ששון דלבועל שני לא נאסרה כיון דהיתה אסורה כבר לבעל אף שאין אנו פוסקין כד' המהר"א ששון מ"מ בנ"ד יש לצדד. דהנה כתבו האחרונים דדברי המהר"א ששון תלוים בשני תירוצי הש"ס כתובות (ד"ט) לענין מעשה דבת שבע. אם הטעם משום דאונס הוי. או משום דגט כריתות כותב לאשתו. עיין ב"ש סי' י"א סק"ג. דלמאן דס"ל דאנוסה מותרת גם לבועל משום דלא אסרה על בעלה. יש מקום גם לדברי המהר"א ששון דהיכא דכבר היתה אסורה לבעל לא תיאסר לבועל. אבל למאן דס"ל דאנוסה אסורה לבועל אף דלא אסרה לבעלה ה"נ גם לבועל שני אסורה. והנה בב"ש שם מביא מד' הירושלמי דמשמע דאנוסה אסורה לבועל וז"ל הירושלמי שהובא ג"כ בתוס' סוטה ר"פ כשם. תניא שם הוא שוגג והיא מזידה אסורה לו הואיל ותצא מחמתו. הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעלה. ואם גירשה אסורה לזה. עכ"ל. מבואר בירושלמי דלבועל אסורה אף אם היא שוגגת דמותרת לבעלה. ואמנם לכאורה דברי הירושלמי סותרים קצת זא"ז דבהוא שוגג והיא מזידה כתב הטעם הואיל ותצא מחמתו. משמע דהאיסור רק משום דאסרה על בעלה כתירוץ הראשון דהש"ס כתובות. ואח"כ מסיים להיפוך דהיא שוגגת אף דמותרת לבעלה מ"מ אסורה לבועל ש"מ דאין תלוי האיסור משום שאסרה על בעלה. אבל באמת דברי הירושלמי ברור מללו דהיכא דהוא מזיד שייך לקונסו משום דעביד איסורא אז אסורה לו אף היכא דלא אסרה על בעלה אבל אם הוא שוגג ולא עביד איסורא אז לא קנסה אותו התירה רק היכא דנאסרה על בעלה כיון דמ"מ בא לבעל תקלה על ידו. אף דהוא שוגג אסרה אותה התורה עליו כמו שאמרה הבהמה תהרוגו משום דבא תקלה על ידה ולכך שפיר ברישא בהוא שוגג קאמר הירושלמי הטעם רק משום הואיל דתצא מחמתו. ואין לומר דמ"מ לקנוס אותה כיון דהיא מזידה. ז"א דאין אוסרין אותה על האיש אלא משום לתא דידי' ולא משום לתא דידה. דאשה קרקע עולם כמבואר ביש"ש יבמות פ' כיצד דהיכא דהיא מותרת לבעל כגון דליכא עדים וקינוי וסתירה דאינה נאמנת על בעלה אף דהיא יודעת בעצמה שזינתה מותרת לדור עמו. כיון דעליו אין איסור וה"נ על הבועל. ומש"ה היכא דהבועל לא עביד איסורא כגון דהוא שוגג ול"ש לאוסרה עליו אף דהיא עבדה איסורא לא קנסינן לה לאוסרה עליו א"ל היכא דאסרה לבעלה כיון דאהני מעשיו. וכיון דיצא לנו מזה דהיכא דהוא שוגג אין לאסור עליו רק היכא דאסרה לבעלה א"כ קם דינו דמהר"א ששון בבועל שני היכא דהוי שוגג דמותרת לו כיון דלא אסרה על בעלה דכבר היתה אסורה לו מקודם. ובש"ס סנהדרין דקאמר הש"ס לאוסרה על בועל שני באנו היינו היכא דהוי מזיד וא"כ בנ"ד דבאמת הוי שוגגין עפ"י הוראת ב"ד רק הטעם דאסורה משום דלא דייקא כמ"ש הט"ז וב"ש הנ"ל וא"כ רק היא עבדה איסורא אבל הבעל הוי שוגג גמור דסמך על דברי חז"ל דאשה דייקא ומינסבא והוי כהוא שוגג והיא מזידה דאין אסורה רק משום הואיל דתצא מחמתו. א"כ לבעל שני דבלא"ה כבר נאסרה לבעלה י"ל דלכ"ע מותרת כמשמעות דברי הירושלמי הנ"ל:
עוד י"ל טעם אחר לצדד בנ"ד דהנה י"ל הטעם דלא קיי"ל כמהר"א ששון כדמוכח מסנהדרין (דמ"א) הנ"ל. אף דבכתובות (ד"ט) הנ"ל לחד תירוצא משמע דאיסור הבועל רק משום שנאסרה לבעל. מ"מ י"ל דבנטמאה שנית מבועל השני ניתוסף ג"כ איסור על הבעל. והוא עפי"ד הש"ס חולין (דפ"ב ע"א) במתניתין שחט פרה וכו' שחט שני בני' ואח"כ שחט אותה סופג את הארבעים וכו' סומכוס אומר סופג שמונים. וכתבו שם רש"י ותוס' דסומכוס גם ארישא פליג וסופג שמונים בשחט שני בני' ואח"כ שחט אותה עיי"ש. ושם בע"ב שקיל הש"ס וטרי אם טעמא דסומכוס דס"ל אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים. או משום דקאתי מגופין מחולקין. שע"י שתי פרות באין לו שני מלקיות האלו כמ"ש רש"י שם ד"ה דאע"ג. דאף דהשני בנים שחט בהיתר. מ"מ האם ששוחט אח"כ נאסרה משום שני בנים ששחט קודם אף דמעשה האיסור הוא רק מעשה אחת. דמה"ט ס"ל לחכמים דסופג רק ארבעים. מ"מ סומכוס מחייב בכה"ג. וא"כ נ"ל ברור דלסומכוס גם בנ"ד היכא דאשה נבעלה ברצון לשני בועלים דנאסרה לבעלה משום שני הבועלים לוקה עליו משום טומאה שמונים. אף דעושה רק מעשה אחת מ"מ היא נטמאה ני פעמים משני בועלים דהוי גופין מחולקין ודומה ממש לשם דשחיטת האם נאסרה ע"י שני בני' ששחט קודם. אמנם אנן לא קיי"ל כסומכוס רק כרבנן דא"ח רק אחת:
והנה לפי"ז כבר הי' מקום ליישב מה שהקשו על המהר"א ששון מש"ס סנהדרין הנ"ל די"ל דהש"ס אזיל שם אליבא דסומכוס דלוקה כה"ג שתים. א"כ ניתוסף איסור לבעל מחמת הבועל שני דלוקה עליו שתים משום טומאה א"כ גם בבועל שני קרינן ונטמאה ונטמאה אחת לבעל ואחת לבועל. אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דעל מעשה אחת אינו לוקה שתים. א"כ מחמת בועל שני לא ניתוסף איסור לבעל. לכך שפיר אפשר לומר כמהר"א ששון דאינה נאסרת גם לבועל שני. אך באמת א"א לתרץ כן. דהרי בסנהדרין שם הוא מימרא דרב חנן דהוא אמורא וסתמא דש"ס שקי וטרי אליבי'. א"א לומר שיהי' שלא אליבא דהלכתא. דוודאי אנן קיי"ל כרבנן ולא כסומכוס דהוא יחיד. אולם נלע"ד דכיון דסומכוס סובר דלוקה שתים לא משווינן פלוגתא רחוקה לומר דלרבנן ליכא איסורא כלל. אלא אף לרבנן נהי דמלקות ליכא אבל עכ"פ איסור ניתוסף. ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים כדקאמר הש"ס ביבמות (דל"ג). וטעמא דידי דכיון דהש"ס מדמה הא דסומכוס לאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אף דשם הוי שני מעשים והכא מעשה אחד עיין בראש יוסף שם ד"ה קסבר סומכוס עיי"ש. ופשיטא דאוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד אף דאינו חייב רק אחת. מ"מ איסור גדול יש יותר באוכל שני זיתים מאוכל זית אחד. דהא קיי"ל ריבוי בשיעורא אסור. ולדעת קצת פוסקים ריבוי בשיעורא הוא דאורייתא. וא"כ ה"נ גם אליבא דרבנן יש איסור יותר בשחט שני בני' ואח"כ אותה מאותו ואת בנו לחוד. דכמו דבב' זיתי חלב איכא ריבוי בכמות האיסור ה"נ בנאסרה שני פעמים משום שני בני' איכא ריבוי באיכות האיסור. וא"כ לפי"ז גם בנ"ד בנבעלה לבועל שני ניתוסף איסור גם להבעל על ידו גם אליבא דרבנן וקרינן ונטמאה ונטמאה גם לבועל השני. ואזדא לכאורה טעמו של המהר"א ששון:
אך באמת הדבר במחלוקת שנוי דהנה איסור סוטה הוא משום טומאה כדקרינן ונטמאה וכו' ויש לה כל דיני טומאה כמו לענין ספק טומאה ברה"י או ברה"ר. ועיין במנחות (כ"ד ע"א) דבעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו מי אמרינן שבע לה טומאה ולא נטמא חבירו מחמת צירוף כלי. שהרי בשעת טומאה הראשונה לא הי' יחד בכלי. וטומאה חדשה אין כאן דאינו מקבל טומאה חדשה משום דשבע לה טומאה. ואביי חולק עליו שם וס"ל דל"א שבע לה טומאה וחל טומאה חדשה. ועיין בתוס' שם (דכ"ה ע"א) ד"ה בשני סדינים בסה"ד מ"ש וי"ל דאביי הי' יודע. ובמל"מ פי"ב מס' אה"ט באריכות דכ"ע מודו דבזא"ז אמרינן שבע לה טומאה. ובב"א ל"א שבע לה טומאה. אלא דעיקר ספיקו דרבא כיון דבמגע השני נ"מ לטמא החצי עשרון אחר. הוי כתוס' טומאה ודמי לב"א דל"א שבל"ט או גם בכה"ג אמרינן שבל"ט. ואביי ס"ל דבכה"ג כיון דמהני מגעו לחצי העשרון האחר וודאי הוי כב"א דל"א שבל"ט:
וא"כ מעתה בנ"ד דנטמאה מבועל שני. דכבר נטמאה לבעלה מחמת הראשון הוי ממש כספיקו דרבא ופשיטותו דאביי דכיון דנ"מ מטומאה השני' לענין הבועל השני אם נאסרה עליו מחמת טומאה. הוי ממש כמו שם דנ"מ במגע השני לחצי העשרון האחר דלרבא ספוקי מספקא לי' אם אמרינן שבל"ט ולאביי דמי לב"א דל"א שבל"ט. וא"כ מעתה לאביי פשיטא דאסורה גם לבועל שני דקרינן ונטמאה ונטמאה גם לבועל השני. וא"כ י"ל דסוגית הש"ס דסנהדרין אזיל אליבא דאביי. ולכך פשיטא לי' דאסורה לבועל שני ומהר"א ששון דמספקא לי' ד"ז היינו משום דאנן קיי"ל כרבא דד"ז ספק הוא כמ"ש הרמב"ם שם גם כאן ד"ז ספק הוא אם מותרת לבועל שני. והמל"מ כתב שם דבטומאה דרבנן אמרינן סד"ר לקולא. א"כ ה"נ באשה שניסת ובא בעלה. דהא דתצא מזה ומזה הוא רק מדרבנן משום קנסא דמדאורייתא מותרת משום דהם שוגגים ועשו ברשות ב"ד. וכיון דרק איסור דרבנן הוא שפיר י"ל דלבעל שני תהי' מותרת דדילמא אמרינן גם בכה"ג שבל"ט ולא קרינן כלל גבי בועל שני ונטמאה ונטמאה דכבר שבע לי' טומאה. ושפיר אפשר לומר דבכה"ג כ"ע מודו דמותרת לבועל שני:
אלא דלכאורה כ"ז שייך רק למ"ד דניסת עפ"י שני עדים מותרת לחזור. ורק בניסת עפ"י ע"א דחשבינן לה למזידה משום דלא דייקא אסורה לבעל ולבועל. אז שפיר יש מקום לחלק דלבועל שני תהי' מותרת כיון דכבר היתה אסורה מקודם כד' המהר"א ששון הנ"ל. אבל לדידן דקיי"ל כר"ה דגם בניסת עפ"י ב' עדים תצא מזומ"ז. ואין הטעם משום דאסרה על בעלה דהא שניהם אנוסים גמורים הם. רק משום גזירה שלא יאמרו גירש זה וכו' ונמצא מחזיר גרושתו משנשאת כמבואר להדיא בהרא"ש בשם הראב"ד ביבמות (צ"ד ע"א ה"ו), וכ"כ הב"ש בסי' ט"ו סקכ"ג עיי"ש. וא"כ מה"ט אף לבעל שני תהי' אסורה כיון דאין הטעם כלל משום דאסרה על בעלה. ברם כד מעיינין ליתא להא מילתא דלכאורה הא דבב' עדים אסורה משום גזירה להרא"ש הנ"ל קשיא תינח לבעלה הראשון דנאסרה. היינו כיון דאם בעלה ירצה להחזירה צריכה גט משני שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט. וכיון דצריכה גט משני ממילא אסורה לראשון שלא יאמרו דהחזיר גרושתו משניסת. וא"כ כ"ז היכא דבעלה הראשון אינו רוצה לגרשה. אכל אם הראשון רוצה לגרשה אמאי תהי' אסורה לשני הא ליכא שום גזירה כלל. כיון דהשני לא יגרשה כלל אין כאן שום גזירה אצלו. אך צ"ל דז"א דהא כבר כתבתי בשם הירושלמי דכל היכא דיוצאת מחמתו מבעלה אסורה לבועל אף שהוא שוגג גמור משום דבא לבעל תקלה ע"י. ה"נ כיון דלבעלה נאסרה מדרבנן משום גזירה דמחזיר גרושתו. אף דהבועל הוא שוגג גמור כיון דניסת עפ"י ב"ט. מ"מ כיון דנאסרה לבעלה ע"י מדרבנן משום גזירה אסרוה חכמים גם לו דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקון וא"כ כ"ז לבועל ראשון דהוא הבעל השני אבל בנ"ד דניסת שני פעמים דכבר נאסרה לבעלה ע"י בועל הראשון שפיר חוזר היתר הנ"ל למקומו דלבועל שני שהוא הבעל השלישי תהי' מותרת כיון דלא נאסרה על הבעל מחמתו רק מחמת הראשון כד' המהר"א ששון הנ"ל וכמש"ל:
ובזה נ"ל לפרש על נכון סוגית הש"ס (דפ"ח ע"ב) על מתניתין דתצא מזומ"ז. פריך הש"ס למה צריכה גט מהשני הא זנות בעלמא היא. ומשני שלא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט א"ה סיפא דקתני אמרו לה מת בעלך וכו' ונתקדשה וכו' נימא גירש זה וכו' לעולם בעיא גט א"ה נמצא זה מחזיר גרושתו וכו'. וכתבו בתוס' שם ד"ה א"ה דהא דלא מייתי רישא דמתניתין דניסת שלא ברשות דמותרת לחזור משום דאיכ"ל דבגט איירי. ותמהו שם הרש"ל והרש"א ומהר"ם מלובלין והגהות הב"ח. דא"כ אמאי מותרת לחזור. הא נמצא מחזיר גרושתו מהנשואין. וכן אח"כ משני הש"ס על קושיא הנ"ל דמש"ה בנתקדשה א"צ גט משום דיאמרו קידושי טעות הי' רישא נמי אמרו נשואי טעות הא קנסוה רבנן סיפא נמי ליקנסו רישא דעבדה איסורא קנסוה סיפא דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן עכת"ד הש"ס. ולכאורה אינו מובן ג"כ דכיון דהש"ס משום גזירה קאמר שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט. א"כ אין זה קנס רק גזירה. ומאי נ"מ בין עבדה איסורא או לא עבדה איסורא:
ואמנם לפי הנ"ל י"ל די"ל דהא דחיישינן שיאמרו גירש זה וכו' ונמצא מחזיר גרושתו וכו' זה רק כשמגרש בעצמו בלא כפיות ב"ד או כשנאמר דא"צ לגרש כלל ומותרת לחזור בלא גט. אז י"ל דהעולם לא ידעו מפני מה הוא מגרש ויסברו דמסתמא כיון שנשא אותה דרך נשואין וגירשה אח"כ בסתם יאמרו דגירש ראשון ונשא שני ואח"כ כשיגרשה השני ותחזור לראשון יאמרו דהוא מחזיר גרושתו דסתמא דמילתא כשמגרש ברצונו אינו מפרש בשעת הגט סיבת הגירושין דחרפה הוא לו שנשא או שקידש א"א. וא"כ יסברו דהי' נשואין גמורים וגירושין גמורים ויאמרו דהראשון מחזיר גרושתו. אבל היכא דכופין אותו להוציא ומגרש ע"י כפיית ב"ד אז אומרים לו מפני מה צריך לגרש משום שבא בעלה ממדה"י א"כ מי שידע מהגט יודע ג"כ שבעלה חי ושעדיין היא א"א גמורה והגט הוא רק לחומרא בעלמא. ולא הי' הראשון מחזיר גרושתו. דהא לא נתגרשה ממנו כלל דאל"כ לא הי' צריך לכוף להשני לגרש אם נשאה אחר גירושי ראשון. וד"ז ברור מאד בסברא. וא"כ מעתה הנה בנתקדשה דמותרת לחזור לראשון וקס"ד דהש"ס דצריכה גט מהשני שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט. א"כ בע"כ הא דקאמר דמותרת לחזור לראשון היינו היכא דהשני גירשה מרצונו דאין שום טעם להב"ד לכוף אותו לגרש כיון דלא עביד איסורא כלל מאי חזית שיגרש הוא וישא הראשון יגרש הראשון והוא ישא אותה כיון דמותרת לשניהם. ובע"כ איירי רק כשמגרשה ברצונו שפיר פריך הש"ס יאמרו דהראשון מחזיר גרושתו כיון דלא נודע סיבת הגירושין משום שלא היתה ע"י כפי'. אבל במתניתין דניסת שלא ברשות דהיינו עפ"י שני עדים דמותרת ג"כ לחזור משום שהם שוגגים. מ"מ אם נאמר דצריכה גט משני שלא יאחרו א"א יוצאה בלא גט א"כ בע"כ דכופין את השני לגרשה כדי שיוכל הראשון להחזירה. מאי אמרת הוא יאמר מאי חזית שהוא יגרשה. יגרשה הראשון וישא הוא. ז"א דאם לא ירצה הוא לגרש רק שיגרש הראשון א"כ הרי מחמתו היא יוצאת מהראשון בע"כ. וכבר כתבתי דכל כה"ג אמרינן כל דתיקון רבנן וכו'. וכמו דבדאורייתא אף היכא דהוי שוגג גמור. מ"מ אם יוצאת מחמתו מבעלה אסורה לו כד' הירושלמי הנ"ל. ה"נ אם תיאסר לראשון ע"י שלא ירצה, השני לגרשה ויאמרו דא"א יוצאה בלא גט. א"כ אף דהשני בא עלי' בשוגג. מ"מ אסורה עליו מדרבנן כיון דנאסרה מחמתו על בעלה מדרבנן וכל דתיקון רבנן וכו'. וכיון שלא נוכל לומר שיגרשה הראשון וישא הוא. א"כ שוב כופין אותו לגרש כדי שישא הראשון. דכל כה"ג כופין על מדת סדום דעליו אסורה ב"כ וב"כ דאם לא ירצה לגרשה ותהי' אסורה על הראשון תהי' אסורה עליו ג"כ. משא"כ אם נכוף אותו לגרש תהי' מותרת לראשון. דהראשון לא עביד איסורא כלל מאי אמרת תיאסר לראשון משום מחזיר גרושתו. ז"א כיון דמגרש ע"י כפי' קלא אית לי' דמגרש משום שבא בעלה ועדיין היא א"א ואין זה מחזיר גרושתו. ומיושבת שפיר קושיית התוס'. דמתניתין איירי שפיר בגט. ואפ"ה מותרת לראשון ואין כאן משום מחזיר גרושתו כיון דמגרש ע"י כפי' כיון דנשאה באיסור. אבל בנתקדשה דליכא כאן לתא דאיסור סוטה כיון דלא הי' ביאה אסורה כלל. א"כ אף אם לא ירצה השני לגרש ויהי' הראשון מוכרח לגרשה. מ"מ לא תיאסר להשני ע"י שיוצאה מחמתו דזה רק היכא דהי' ביאה אסורה והוי כעין דאורייתא דסוטה. אבל ע"י קידושין לבד ל"ש לאוסרה עליו. וא"כ שוב אין לכוף אותו לגרש דיאמר מה חזית וכו' יגרש הראשון וישא הוא. וכיון דאין לכוף לגרש רק אם ירצה אז שפיר פריך דהראשון הוא מחזיר גרושתו דלא ידעו אם אין זה גירושין גמורים כמש"ל, ומה"ט ניחא נמי הא דקאמר הש"ס רישא דעביד איסורא קנסוה רבנן היינו דבאמת לא הי' חשש שיאמרו א"א יוצאת בלא גט דאדרבא יאמרו דנשואי טעות הוי כמ"ש התוס' דהיינו דיאמרו האמת שאמרו שמת בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה. אך כיון דאוסרין אותה על בעלה לא יתלו בטעות, דהא בשוגג מותרת לבעלה ולאו כ"ע ידעו דמשום דלא דייקא אסרוה ויתלו יותר דגירש זה ונשא זה ומש"ה אסורה לבעלה משום מחזיר גרושתו. ואם יראו אותה נשאת בלא גט יאמרו דא"א יוצאת בלא גט ויאמרו על בני' דהם ממזרים. אבל בסיפא בנתקדשה דלא עבדה איסורא ומותרת לבעלה הראשון א"צ ג"כ גט משני דיאמרו קדושי טעות הוי דנתקדשה בטעות. ומש"ה מותרת לראשון וא"צ גט כלל משני:
הדרן לקמייתא דכבר הראיתי פנים לצדד. דבנ"ד י"ל דכ"ע מודו למהר"א ששון דמותרת לבועל שני. ואמנם כ"ז אמינא רק כמצדד אבל למעשה לא קאמינא דבפ"ת מביא בשם ברכ"י ג"כ להסתפק אם הי' שוגג הבועל השני תהי' מותרת ועיינתי בברכ"י דמסיק לדינא דאין חילוק וגם בשוגג אסורה לשני. אלא די"ל דשם שאני דהוי איסורא דאורייתא דהיא היתה מזידה. אבל בנ"ד דכל האיסור רק מדרבנן. דהא היא ג"כ שוגגת ורק משום קנסא היא דאסורה י"ל אולי בכה"ג דהוא בועל שני והוא שוגג גמור י"ל דמותרת. אבל מסתפינא לומר דבר חדש. ולכן אינני אומר בזה לא איסור ולא היתר. רק אם ימצאו שני גדולי רבנים ממדינתו שיפתחו פתחא להיתרא וישלח לי כת"ה תשובתם לראות טעמם ונימוקם. ואם יוטב בעיני דרינא גם אנכי בהדם. והשי"ת יצילנו משגיאות:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.