חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן מ, תק"ע.
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי איש האשכולות וכו' כש"ת מו"ה גדלי' נ"י אבד"ק זבאראז יצ"ו:
יקרתו לנכון הגיעני בעת דהוי טרידנא טובא במילי דפסחא ולא יכולתי אף לעיין בו. ובמועד לאו זמן כתיבה לכל הוא ונשארה תשובתו עד כה. והנה אשר יתפלא כתה"ר על הפקירות בענין סידור קידושין אשר ישתרר פ"ק גם בעיני יפלא ומה אעשה ואין בידי לתקן כי היא מחלה נושנת. ועכ"ז קראתי לפני את המסדר קידושין והראיתי לו מכתב כתה"ר ונתן כמה אמתלאות לדבריו שאין האשם בו. וגם הביא לפני את הבעל האשה. ואמרתי לו שתסע לע"ע האשה לביתו עד שיצא היתרה לאור ולא אבה שמוע באומרו כי כתה"ר השמיט אותה הרבה. ולקחה מילים מפי כתה"ר כי אין פקפוק וספק בדבר שבוודאי יתיר אותה ולכן שפטה בדעתה כי אך מילתא יתירתא וחומרא בעלמא היא להמתין על ההיתר. ואיתרמי לה שידוך שהמדובר לא חפץ להמתין ועמדה ונישאת. ועתה לא יניח אותה להפרד מאצלו בשום אופן והוא איננו גברא שיציית דתה"ק. ולא יכולתי לעשות מאומה:
ובגוף ההיתר הנה אשר יפלפל כתה"ר בדין עמפ"ע שלא העיד ממי שמע. מי יבוא אחר המלך הוא הרמ"א שפסק בפשיטות בסי' י"ז סעיף ה' שכשר ואף הש"ג שהביא הב"ש שם בס"ק ט"ז חושש רק דילמא שמע ממי שאינו ראוי להעיד אבל בנ"ד שהעיד בשם ישראל רק שלא הזכיר שמו לית דחש לה. איברא דבנ"ד יש לפקפק בדבר דהנה כבר העירותי בתשובה אחת. בע"א במלחמה אמאי יועיל עמפ"ע לפמ"ש הנוב"י מהדו"ק סי' ל"ג בביאור שיטת הרמב"ם דע"א נאמן משום מילתא דעל"ג. אבל עמפ"ע לא הוי מילתא דעל"ג שלא יתברר שקרו שיוכל להכחישו ולומר ששמע מפיו עיי"ש. וא"כ הא איבעיא לן ע"א במלחמה אם נאמן. עיין בש"ס יבמות (דקט"ו) דהאיבעיא הוא אם נאמנות העד הוא משום מילתא דעל"ג ונאמן גם במלחמה או משום דדייקא ומינסבא ובמלחמה לא דייקא. עיי"ש בש"ס ואנן קיי"ל לקולא דע"א נאמן במלחמה היכא דאמר קברתיו ובע"כ הטעם משום מילתא דעל"ג כמ"ש הב"ש ס"ק קמ"ג וא"כ כיון שכתב הנוב"י דעמפ"ע לא הוי מילתא דעל"ג א"כ מנלן באמת דבמלחמה בעולם מהני עמפ"ע. ויגעתי ומצאתי אח"כ בתשב"ץ ח"א סי' פ"ב ופ"ג שכפל ושלש דלשיטת הרמב"ם עמפ"ע לא מהני במלחמה עיי"ש בסי' פ"ב שכתב וז"ל ונ"מ דכל היכא דעמפ"ע או שפחה ופי' כגון משאל"ס ומלחמה שאינם נאמנים להתירה וכ"כ עוד יותר להדיא בסי' פ"ג (בדף מ"ז ע"ג) אבל בע"א במלחמה דטעמא דדייקא ליתא ומיבעיא לן אי מהימן וכו' ובעמפ"ע דאיכא למיחש לשקר היכא דאיכא למימר דדייקא מהימן ובמלחמה דלא דייקא לא מהימן עיי"ש בדבריו. ואף דלדינא חלילה לנו לחוש לדברי הרשב"ץ דנראה דיחידאי הוא ולא לישתמיט לשום חד מהפוסקים ולבעלי הש"ע לחלק בזה דבמשאל"ס ומלחמה לא יועיל עמפ"ע ואדרבא מבואר במקומות אין מספר להיפך ויש הרבה דיעות דעמפ"ע עדיף דא"צ לומר קברתיו עיין בק"ע אות ח' ואות רע"ד ור"פ ורפ"א ורצ"א ומקומות עצמו מספר ובתשו' מהר"ם אלשקר סי' קי"ג הביא דברי הרשב"ץ בחילוקו דעמפ"ע לא הוי מילתא דעל"ג שפיר דיכול להשתמט ואפ"ה כתב בפשיטות דמדרבנן מהני. אף דאיירי שם ג"כ במים דכמלחמה דמי ולא הביא כלל סוף דברי התשב"ץ דבמים ומלחמה לא יועיל עמפ"ע אף מדרבנן משמע דלית דחש לה כלל. והטעם נ"ל דנהי דעמפ"ע לא הוי כ"כ מדעל"ג חזק כמו העד עצמו. מ"מ מידי מדעל"ג לא נפיק דהא ירא לבדות מלבו דילמא יבוא אותו האחר ויכחישנו ומ"ש התשב"ץ והנוב"י דיכול להשתמט ולומר שהראשון משקר מ"מ הרי מבואר להדיא בש"ס בכורות (דל"ו) דאם אמר לקחתי מאיש פלוני נאמן דהוי מדלע"ג עיי"ש. ואף למאי דמחלק הש"ס דהתם איכא תובע. ה"נ אין לך תובע גדול מזה אם יבוא הבעל לביתו וירצה להחזיר את אשתו ויתברר שקרותו. וכמו דל"ח שם דיכחיש אח"כ את הראשון בפניו ויאמר שלקח ממנו ה"נ אין לנו לחוש דישתמיט ויכחיש את הראשון דלא חציף איניש לשקר בפניו. וא"כ נהי דנתפוס כדברי התשב"ץ והנוב"י בשיטת הרמב"ם דמדאורייתא אינו נאמן רק העד עצמו. ועמפ"ע לא הוי רק דרבנן. היינו דמדאורייתא בעינן כ"כ חזקה דעל"ג שלא יוכל להשתמט כלל בשום אופן אבל עכ"פ מדרבנן גם עמפ"ע מהני דהוי עכ"פ מילתא דעל"ג זוטא. וא"כ נהי דע"א במלחמה רק מטעם מדעל"ג מהימן. מ"מ מאן לימא לן דבעינן מדעל"ג רבא ולא סגי בעמפ"ע. וראי' גדולה לזה דהרי כל ע"א במלחמה לא הוי מדעל"ג כ"כ כמו ע"א בעלמא. דדילמא אינו ירא לשקר כ"כ דאומר בדדמי ס"ד דכולי האי אקטיל ואיהו פליט כמו דקאמר הש"ס לגבי האשה וכן יוכל להשתמט ולומר דחזי דמחו לי' בגירא וכו' ואף בקברתיו מכל מקום כיון שחזק בלבו שמת משקר כמ"ש הב"ש ס"ק קמ"ח וכל כה"ג ואפ"ה פשיטא לי' להש"ס דנאמן דמ"מ מידי מדעל"ג לא נפיק מדרבנן עכ"פ א"כ גם בעמפ"ע מהני מה"ט דהוי ג"כ עכ"פ מדעל"ג קצת דירא לשקר דילמא יבוא אח"כ הראשון שאומר משמו ויכחישנו כבש"ס בכורות הנ"ל. וא"כ כ"ז כשמזכיר שם העד הראשון אבל אם אינו מזכיר ממי שמע נהי דבעלמא מהני מטעם דייקא וכו' אבל במלחמה דלא דייקא ומהימן רק מטעם מדעל"ג וכאן לא הוי מדעל"ג כלל. כיון דאין כאן מי שיכחישנו. לכאורה בכאן סברת התשב"ץ חזקה היא דלא יועיל עמפ"ע במלחמה כה"ג:
ומ"מ נראה כיון דלא אשתמיט בשום פוסקים לחלק בזה ואדרבא משמע מסתימת דבריהם דאין לחלק בכך. וכפי דברי השארית יוסף שהביא כתה"ר דמדמה היכא דלא הזכיר שם הראשון למעיד מפי שפחה דאינו ג"כ בהכחשה. והרי משמע בכמה מקומות דגם במים ומלחמה מהני עד מפי עכו"ם מסל"ת עיין בקו"ע אות מ"א ואות רצ"ג לענין קברתיו ועיין בתשו' מבי"ט סי' מ"ט. וא"כ כיון דמפי עכו"ם מהני אף דאינו ירא שיכחישנו דוודאי נאמין לו יותר מלעכו"ם א"כ ה"נ בלא הזכיר שם הראשון כמ"ש הש"י הנ"ל. ודעת התשב"ץ יחידאי הוא וכבר ידוע דלדיעה שלא הובא בש"ע ל"ת אף לענין קום לי. וטעם הדבר נ"ל דגם זה הוי מדעל"ג דכיון דאם יבוא הבעל יתברר שקרותו. נהי דהוא יוכל להשתמט ולומר ששמע כן מפי אחר. מ"מ בעיני העולם יהי' מוחזק לשקרן ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק וכו'. וגם כיון דידוע דלא חיישינן אף בעכו"ם שיתכוון להכשיל בחנם. וא"כ אם נרצה לחשוד אותו שמשקר בע"כ יש לו איזו הנאה מזה או שרוצה לעשות טובה להאשה. א"כ שפיר אמרינן כיון דאם יבוא הבעל ויתברר ששקר הדבר לא הועיל כלום בעדותו ואדרבא גרם לה קלקול שתצא מזה ומזה. אין דרך האדם להעיד בכך בדבר שיתברר השקר ולא יועילו מעשיו כלל. זה הוא הפשט דמילתא דעל"ג בעדות אשה:
ונרוווח בזה לישב דעת הרמב"ם שכתב טעם נאמנות ע"א משום מדעל"ג ובעגונה הקילו והשיג עליו הראב"ד דהא הטעם הוא משום דדייקא ומינסבא עיי"ש בסוף הלכות גירושין. וגם קושית הראשונים שהובא בתשב"ץ הנ"ל בסתירת הסוגיא דבר"פ האשה רבה קאמר הש"ס הטעם משום דייקא ומינסבא (ובדף קט"ו) איבעיא לי' להש"ס אם הטעם משום על"ג או משום דייקא ומינסבא עיי"ש גבי ע"א במלחמה. וכפי שיטת הרבה פוסקים איפשטא האיבעיא לקולא דמהני משום על"ג וזה נגד סתמא דהש"ס ר"פ האשה רבה הנ"ל דהטעם משום דייקא. ולפי הנ"ל י"ל דל"ק כלל דבש"ס אינו מוזכר כלל ר"פ האשה רבה הלשון דדייקא ומינסבא. רק מתוך שהחמרת עלי' בסופה הקלת בתחילתה ורש"י הוא דמפרש הטעם דמש"ה דחוששת שלא תתקלקל דייקא ומינסבא. אבל הרמב"ם י"ל דמפרש דזה הוא הטעם לנאמנות העד דלא משקר. והיינו לפי"מ שפירשו התשב"ץ והנוב"י גופי' דהרמב"ם מפרש הסוגיא גם לענין עמפ"ע דיוכל להשתמט ולהתנצל על שקרותו. מ"מ האמינו אותו חז"ל כיון דהדבר עומד להתברר. והוא העד וודאי אין כוונתו להכשיל בחנם. רק רוצה לעשות לה טובה יהי' משום איזו הנאה שיהי'. א"כ בשלמא אם לא הי' מחמירין בסופה. היינו יכולין לחשוד אותו למשקר שאינו יודע כלל. ורוצה לעשות לה טובה על ספק דילמא לא יבוא הבעל. ואף אם יבוא מאי איכפת לו כיון דיוכל להתנצל ולהשתמט ולומר ששמע כן מפי אחר כס' התשב"ץ והנוב"י הנ"ל. וגם לא יקלקל לה מאומה דאז תהי' מותרת לבעלה הראשון ויהי' עדותו קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל כיון שהחמירו עלי' בסופה. א"כ שוב החזקה דאין עד בא להעיד בדבר שיוכל להתברר אח"כ ונמצא שקלקל עוד בעדותו. ולפי"ז פירוש הסוגיא דמתוך חומר שהחמרת עלי' סובל שני פירושים. או כפירוש רש"י דמש"ה דייקא ומינסבא או כפירוש הרמב"ם דמש"ה העד אינו משקר בדבר שיתברר אח"כ ויקלקל בעדותו. וזה גופי' הוא דמיבעיא לי' להש"ס (בדף קט"ו) אם טעם נאמנות העד משום מילתא דעל"ג כפירוש הרמב"ם ומהני אף במלחמה. או כפירוש רש"י דהטעם משום דדייקא ובמלחמה לא דייקא. והאיבעיא איפשטא לקולא לדעת הרבה פוסקים ומש"ה נקט הרמב"ם רק הטעם דעל"ג וניצל הרמב"ם מהשגת הראב"ד וגם הסוגיות אינן סותרות זל"ז ודו"ק בכ"ז:
ובלא"ה נלע"ד לתרץ קושית הראשונים הנ"ל בסתירת הסוגיא. ולישב ג"כ דברי הרמב"ם שכתב דחכמים האמינו עבד ושפחה ועמפ"ע והשמיט ע"א אשר ע"ז בנו התשב"ץ והנוב"י יסודם לחלק דע"א נאמן מה"ת ועמפ"ע רק מדרבנן וזה הצריכם לומר דעמפ"ע לא הוי מילתא דעל"ג אשר כבר כתבתי שזה נגד סוגית הש"ס דבכורות. ולענ"ד נ"ל לישב בדרך אחר דלכאורה קשה לשיטת המהרי"ק אשר זה הוא ג"כ ס' התוס' ריש גיטין דהא דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה הוא רק באיתחזיק איסורא. א"כ לפימ"ש התוס' בכתובות (דכ"ב ע"ב ודכ"ו ע"ב) ובב"ב (דל"ג ע"א) דחזקת דייקא ומינסבא מרעא לה לחזקת א"א א"כ אמאי ע"א אינו נאמן מה"ת להשיאה. ורק משום עגונה הקילו כיון דליכא חזקת א"א כס' התוס' הנ"ל דמש"ה לאו בחטאת קיימא בתרי ותרי מה"ט נמי יהא ע"א נאמן כיון דליכא חזקת א"א. וצ"ל דבאמת לדידהו ע"א נאמן מה"ת בע"א והא דקאמר בעגונה הקילו היינו דמש"ה לא החמירו משום חומרא דא"א כמ"ש הריטב"א במקומו. והני פוסקים דס"ל דע"א אינו נאמן מה"ת. י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן ביבמות (פ"ז) שם דבדבר שבערוה אף בליכא חזקת איסור ע"א אינו נאמן מה"ת ומש"ה צ"ל דרק מדרבנן משום תקנת עגונה הקילו:
אך עדיין תקשי לשיטת המהרי"ק הנ"ל לפימ"ש התוס' בכתובות (דכ"ו ע"ב) הנ"ל ד"ה אנן בישוב קושיתם מיבמות בהא דאמרו לה מת בנך ואח"כ בעלך ונתייבמה ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים דהוולד ממזר ופריך הש"ס ה"ד אי בתרי ותרי מאי חזית דסמכית אהני וכו' והא בחזקת איסור ליבם קיימא והכא ליכא דייקא דהא זימנין דרחמא לי' ליבם וכו' דמה"ט איבעיא לן ע"א ביבמה אי נאמן. עיי"ש. ותירצו דמ"מ מהני דייקא זוטא דידה דמרעא לחזקת איסור ליבם. וא"כ תקשי דמאי מיבעיא לי' לש"ס אי ע"א ביבמה או ע"א במלחמה נאמן אי טעמא משום דדייקא והכא לא דייקא והא כיון דמ"מ מהני גם דייקא זוטא להוציא מחזקת א"א שוב לס' המהרי"ק ע"א נאמן מה"ת גם בדבר שבערוה:
אך נ"ל לישב דהנה ידוע ס' הריב"ש דבעדות שמת בעלה איכא תרי חזקות לאיסור. חזקת איסור א"א וחזקת חי שיש לבעלה. ובע"כ צ"ל דחזקת דייקא ומינסבא אלים טובא ושקול כשני החזקות דמה"ט לאו בחטאת קיימי. והנה שם במת בנך ואח"כ בעלך וכו' ליכא רק חזקת איסור ליבם. אבל חזקת חי ליכא דכמו שיש להבן חזקת חי כמו כן יש להבעל ומאי חזית לומר דמת הבעל קודם להבן וז"ב מאד. ומש"ה סגי גם בדייקא זוטא כמו ביבמה דרחמא לי'. אבל לענין נאמנות ע"א ביבמה לומר שמת בטלה או בע"א במלחמה. לא אלים דיוקא זוטא דידה רק לדחות חזקה אחת כמו במת בנך. אבל להעיד במיתת בעלה דאיכא תרי חזקות חזקת חי וחזקת א"א וודאי כיון דלא אלים דיוקא דידה כיון דרחמא לי' או במלחמה דאמרה בדדמי שפיר מיבעיא לי' להש"ס אם ע"א נאמן דהא עדיין איכא חזקה לאיסור כנ"ל:
והנה אם נאמר דבעדות שמת בעלה איכא ג"כ טעמא דחזקה דבמילתא דעל"ג לא משקרי אינשי. שוב א"צ לומר דחזקת דייקא אלים טובא לדחות שני חזקות רק דכמו שיש שני חזקות לאיסור איכא נגדם שני חזקות להיתר. חדא דדייקא ומינסבא וחדא דבמדעל"ג חזקת אדם דלא עביד לשקר. והיינו דמיבעיא לי' להש"ס בע"א ביבמה וע"א במלחמה. אם טעמא דע"א נאמן הוא משום דייקא לחוד והיינו דחזקת דייקא וכו' אלים טובא לדחות שני חזקות כנ"ל. וא"כ ביבמה ומלחמה דליכא רק דיוקא זוטא לא אלים לדחות רק חזקה אחת כנ"ל. או דלעולם חזקת דייקא לא אלים לדחות שני החזקות רק עיקר הטעם משום מדעל"ג ואיכא תרי חזקות להיתר ג"כ וא"כ ה"נ במלחמה ויבמה דגם דיוקא זוטא דידה מהני לדחות חזקת א"א כס' התוס' כתובות הנ"ל ואיכא ג"כ חזקה דמדעל"ג שפיר גם במלחמה ע"א נאמן:
וא"כ מיושב קושית הראשונים הנ"ל בסתירת הסוגיא דלעולם לכ"ע צריכין טעמא דדייקא ומינסבא דבטעמא דמדעל"ג לבד לא סגי דזה הוי רק חזקה לבד דחזקה שאין אדם משקר במדעל"ג וזה לא מהני להוציא משני חזקות דחזקת חי וחזקת איסור א"א. ולכך הוצרך ג"כ חזקה דדייקא וכו' ואזדא לי' השגת הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל דגם להרמב"ם דטעמא משום מדעל"ג מ"מ צריך ג"כ הטעם הייקא וכו' והיינו דמיבעיא לי' להש"ס לקמן כיון דבר"פ אינו מבואר הטעם רק משום דדייקא מספקא לי' להש"ס אח"כ בע"א ביבמה ובמלחמה אי הטעם דדייקא לחוד והיינו משום דאלימא טובא נגד שני חזקות. וביבמה ומלחמה דליכא רק דיוקא זוטא ל"מ. או הטעם ג"כ משום דעל"ג אף דאינו מוזכר בסוגיא דר"פ האשה רבה הוא משום דהוי מילתא דפשיטא. ומחדש רק הטעם דמתוך חומר וכו' דאיכא ג"כ חזקה דדייקא וחזקה דמדעל"ג נגד שני חזקות לאיסור וא"כ גם במלחמה נאמן. ואין הסוגיות סותרות כלל אהדדי רק דהאחרונה מיבעיא לה הפירוש בסוגיא הראשונה כנלע"ד:
ומעתה נבוא ג"כ לישוב דברי הרמב"ם הנ"ל שמחלק בן ע"א לעמפ"ע ועבד ושפחה. דהנה הרמב"ם י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן דבדבר שבערוה גם בליכא חזקה לאיסור ע"א אינו נאמן מה"ת. והא דקאמר הש"ס הטעם דאיתחזיק איסורא. חדא ועוד קאמר כמ"ש הרמב"ן ביבמות שם ר"פ האשה רבה. ועיקר הטעם דמתוך חומר וכו' היינו כיון דמחמת דייקא וכו' אזיל לי' חזקת איסור דבעלמא בכל איסורים כה"ג ע"א נאמן. א"כ גם בעדות אשה משום תק"ע אף דהוי דבר שבערוה האמינו חכמים כיון דמצינו דוגמתו בתורה בשאר איסורים דע"א נאמן מה"ת היכא דליכא חזקת איסור יכולים חכמים להעמיד דבריהם בדבר הדומה כמ"ש התוס' שם. והנה במדעל"ג י"ל דע"א נאמן מה"ת כמו בקידוש החודש. רק שכבר כתבתי דמדעל"ג הוי רק כמו חזקה בעלמא וכאן איכא שני חזקות לאיסור. ודי בחזקה דמדעל"ג וחזקת דייקא להוציא משני החזקות האלה. ונשאר רק נאמנות העד לבד דבדבר שבערוה ל"מ מה"ת כנ"ל:
ואולם ס"ל להרמב"ם דבע"א י"ל דליכא רק חזקה אחת לאיסור וחזקת איסור א"א איתרע לה. והיינו דהא מבואר בש"ס כתובות הנ"ל דבנישאת לאחד מעדי' כיון דהוא אומר בריא לי והיא גם היא אומרת בריא לי דלא תצא. ועיין ברש"י שם שפירש דבריא דידה היינו דאומרת בריא לי שאין לבי נוקפי שאילו הי' קיים וודאי הי' בא. וביארתי בתשו' אחרת דהיינו ג"כ טעמא דחזקת דייקא ומינסבא דאין הפשט דאינה נישאת עד שתדע וודאי שמת בעלה. דהא חזינן דלאו הכי דהא אנו מתירין אותה לישא אף שידעינן בוודאי שא"א לה לידע כלל ממיתת בעלה לבד ממה ששומעת מהעד. רק דאנן הכי קאמרינן. כיון דוודאי אין זה רגילות בעולם שהבעל יהי' תי באיזו מקום ולא יבוא לביתו או יודיע לאשתו ויאבד זכרו לגמרי. אחר שוודאי האשה דורשת וחוקרת אחריו. ונהי דאין זה עדות מיתה אבל עכ"פ הי' לנו לומר דאיתרע לפחות חזקת חי דידי'. רק דאנן מספקא לן דילמא היא באמת יש לה איזו ידיעה ממנו ומכחשת ומסתרת הדבר או הי' קטטה בינו לבינה. ומשנאתה הרחיק נדוד ואינו מודיע לביתה. אשר כל זה א"א לשום אדם לידע זולתה. וא"כ כיון שהחמרנו עלי' בסופה שפיר אמרינן דהיא דייקא טובא ולא תנשא עד שיהי' בריא לה ולא תהי' לבה נוקפה. רק חזק ובטוח שאילו הי' קיים הי' בא. ומש"ה וודאי איתרע חזקת חי דידי'. ומה"ט האמינו חכמים ע"א. דבעלמא היכא דליכא חזקה ע"א נאמן כנ"ל. וידוע ס' הרשב"א והמהרש"א ביבמות פ"ח דברי מהני גם נגד חזקה. דאדם נאמן על עצמו גם נגד חזקה:
וא"כ נחזי אנן היכא דאיכא ע"א במיתת בעלה. אם תרצה לינשא להעד הזה. אז אף אם לא הי' חזקה דדייקא וכו' מ"מ כיון דהיא אומרת בריא לי ואין לבי נוקפי שאילו הי' חי הי' בא. לדברי' איתרע חזקת חי דידי'. ולדברי' העד נאמן. דהא היא אומרת בריא לי דליכא חזקת חי וליכא חזקת א"א. והיכא דליכא שום חזקה ואיכא ג"כ מילתא דעל"ג ע"א נאמן מה"ת כמו בקידוש החודש כנ"ל. וא"כ להעד וודאי היתה מותרת לינשא מה"ת אף בלאו מתוך חומר דייקא. דאף אם לדידן לא הי' ברור דדייקא מ"מ היא על עצמה נאמנת שאין לבה נוקפה שחזקת חי של בעלה איתרע. והעד ג"כ מותר לישא אותה מה"ת דהא הוא אומר בריא לי שמת. וא"כ גם לעלמא מותרת מה"ת, דהא כיון דאיתרע חזקת איסור א"א דידה דהא יצאה מחזקתה דכל א"א אסורה לכל העולם והיא מותרת לישא להעד שמעיד במיתת בעלה וכיון דאיתרע חזקת איסור א"א שוב ליכא רק חזקה אחת דחזקת חי. ונגד זה הא איכא חזקה דדייקא ומינסבא. וא"כ כיון דליכא שוב שום חזקה כלל לאיסור. שוב ע"א נאמן מה"ת משום מדעל"ג כמו בקידוש החודש. וא"כ כ"ז בעד אחד. אבל בעד מפ"ע. דלא איתרע כלל חזקת איסור א"א. דהא להעד שבא לפנינו אסורה לינשא דהא הוא אינו אומר בריא לי דמעיד רק מפי אחר ואותו אחר שאינו לפנינו דילמא באמת שקר הדבר שהוא לא אמר כן מעולם. ואותו שבא לפנינו ואמר משמו משקר. וא"כ כיון דשוב איכא חזקת איסור א"א שוב ל"מ מדעל"ג רק לסלק החזקה ונשאר ע"א בדבר שבערוה דאינו נאמן מה"ת. וכן בעבד ושפחה בעצמה כיון דלהעבד אסורה לינשא מה"ת לא איתרע חזקת א"א דידה כלל כנ"ל. ומש"ה השמיט הרמב"ם עד אחד דע"א נאמן מה"ת משום מדעל"ג. כיון דאיתרע חזקת איסור א"א וכנ"ל. אבל עמפ"ע ושפחה ועבד אף דהוי ג"כ מדעל"ג כנ"ל מ"מ נגד חזקת איסור ל"מ מדעל"ג כנ"ל. ודוק היטב בכ"ז כי הוא לענ"ד עצה נכונה:
והנה עפ"י דברינו אלה יש לנו מקום לומר דאף אם נתפוס כס' הנוב"י דעמפ"ע לא הוי מדעל"ג מ"מ ניחא דסתמו כל הפוסקים דנאמן אף במלחמה. עפי"מ שהקשיתי למעלה מדברי התוס' כתובות דגם ביבמה דלא דייקא כולי האי מ"מ להוציא מחזקת א"א די בדיוקא זוטא. א"כ אמאי מיבעיא לי' להש"ס בע"א במלחמה אם מהימן הא עכ"פ כיון דמהני דיוקא דידה להוציא מחזקת א"א שוב ע"א נאמן מה"ת לס' המהרי"ק הנ"ל ולהרמב"ן עכ"פ מדרבנן כמש"ל ותירצתי עפ"י ס' הריב"ש דבעגונה איכא שני חזקות לאיסור חזקת חי דידי' וחזקת א"א דידה ולא אלים דיוקא זוטא להוציא משני החזקות כמש"ל. והנה עיין בנוב"י סי' מ"ג מה שחולק על הריב"ש הנ"ל והפנ"י. ולענ"ד נראה דס' הריב"ש תלוי במחלוקת רש"י ור"י בקידושין (ס"ז) וכתובות (כ"ו ע"ב) וב"ב (דל"ג) בעובדא דינאי מלכא דלרש"י ל"מ חזקת אמו של ינאי לבנה ולהר"י מהני עיי"ש בדבריהם. וא"כ כמו דלקולא לא מהני לרש"י חזקת כשרות של האם לבנה אף דזה תלוי בזה דאם האם כשירה גם בנה כשר כמ"ש הר"י. א"כ ה"נ לחומרא כיון דאנו דנין על האשה לא מהני חזקת חי של הבעל לאסור האשה לינשא. ולהר"י כמו דשם מהא לקולא ה"נ מהני לחומרא כיון דזה תלוי בזה דאם הבעל חי הרי היא אסורה כמ"ש הנוב"י. וז"ב לדעתי. והנה בהפלאה כתובות (די"ג) כתב ליישב קושית הר"י על רש"י מהא דאמרינן שם למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. דשם כיון דנולד הספק גם על האם ואנו דנין גם עלי' ומכשירין אותה משום חזקת כשרות מהני חזקתה גם להוולד. אבל אם אין דנין כלל עליו רק על בתה ל"מ חזקתה לבתה עיי"ש בדבריו. וא"כ ה"נ י"ל דרק בעובדא דהריב"ש בג' דברים שנותנים עליהם חזקת חיים ומתים שהקשה הריב"ש הא רובם למיתה. שפיר מתרץ משום דאיכא שני חזקות חזקת חי דידי' דהא דנין גם עליו לענין נחלה אם בניו יורדין לנחלה. ואי לאו חזקת חי דידי' הי' יורדין לנחלה מש"ה מהני החזקה הזאת גם לאסור האשה. וה"נ בעד אחד דהספק גם לענין נחלה ואי לאו חזקת חי היינו יורדין לנחלה משום מדעל"ג כמ"ש התשב"ץ. או כמ"ש השער המשפט בסי' ל"ג דגם בממון היכא דליכא חזקה וליכא הכחשת בע"ד ע"א נאמן. וא"כ כיון דמהני חזקת חי של האב לענין נחלה מהני ג"כ לאסור האשה אבל עמפ"ע ועבד ושפחה דלכ"ע לענין חמון לא מהני דבממון בעינן הגדה בב"ד והראשון שהגיד שלא בב"ד יכול לומר מבודה הייתי. וליכא כלל מדעל"ג ורק באיסור לא בעינן הגדה בב"ד עיין חיו"ד סי' צ"ח. וא"כ לענין נחלה פשיטא דענפ"ע לא מהני גם בלאו חזקת חי של האב. וא"כ כיון דבעדות עמפ"ע אין דנין כלל לענין נחלה ול"צ להשתמש כלל בחזקת חי של הבעל. לא מהני ג"כ לענין האשה לשיטת רש"י הנ"ל. וליכא רק חזקת איסור א"א לבד. וא"כ היינו דמיבעיא לי' להש"ס רק בע"א במלחמה דהנ"מ גם לענין נחלה כנ"ל ואיכא גם לגבי האשה שני חזקות כס' הריב"ש הנ"ל מש"ה לא סגי בדיוקא זוטא דידה להוציא משני החזקות כנ"ל וצריך לטעמא דמדעל"ג. אבל בעמפ"ע דאין דנין כלל על הנחלה ולא מהני חזקת חי של הבעל לגבי האשה ואיכא רק חזקת איסור א"א א"כ סגי גם בדיוקא זוטא דידה להוציא מחזקת א"א כס' התוס' כתובות ושפיר עמפ"ע מהימן כמו בכל איסורין שבתורה היכא דליכא חזקה ול"צ כלל לטעם מדעל"ג. עכ"פ בהא נחתינן ובהא סלקינן דאין לנו לזוז מסתימת כל הפוסקים דגם במלחמה מהני עמפ"ע. אף בלא הזכיר שם הראשון ואינו ירא שיכחישנו. ובפרט בנ"ד שאומר העד שר' שמואל זוואלאבמר אמר לו שיהודי שואל על איש מזבאראז שיגיד לו ממיתת הנ"ל. ואמר לר' שמואל שישלח אליו היהודי ובא אליו א"כ ירא לשקר דאף דהוא לא הגיד עכשיו שם האיש ששמע ממנו מ"מ ירא שמא ישאלו את הר' שמואל ור' שמואל זוכר עדיין שם האיש הנ"ל ויודע ממנו. ויוודע לנו על ידו שם העד הראשון. ואז כשיבוא ויכחישנו יתפוס בשקרו. והוי כהגיד ממי שמע. וכבר הוכחתי שזה הוי מדעל"ג לכ"ע. מש"ס בכורות הנ"ל:
וגם חזי לאצטרופי לזה מה שהביא כתב מאותו האיש שכתב לו כן בכתב. דלמ"ד בכתב ישראל לא בעינן קיום. הכתב שבא לפנינו הוי כמו שהעיד אותו האיש שכתב הכתב בעצמו לפנינו והוא ירא לשקר דהוי מדעל"ג דהא הוא בעת שכתב ומסר הכתב הי' סובר דוודאי לא ישכח האיש את שמו. וכשיתברר ששקר הדבר יתפוס בשקרו. או דירא דימצאו קיום להכיר את כתב ידו ויוודע מי הוא. וכשיבוא הבעל יתברר ששקר העיד מאי אמרת דאותו העד שהעיד לפנינו זייף בעצמו וכתב בשם האחר ולא אמר ולא כתב לו כן שום אדם מעולם ז"א חדא דמדאורייתא לא חיישינן שזייף וכתב בשם אחר דלא חציף איניש לזייף כמבואר בראשונים. ועוד הא הוא ירא ג"כ דילמא יכירו את כתב ידו אותם שמכירין כתבו ויתברר שקרו שהוא בעצמו כתב כן והוי שפיר מדעל"ג דמהני גם במלחמה. ועוד נ"ל לומר דע"א בכתב נאמן במלחמה אף אי ליכא מדעל"ג והוא עפי"מ שקשה לי לפימש"ל לפי ס' התוס' בכמה מקומות דחזקת דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א רק דאפ"ה ע"א אינו נאמן מה"ת בעדות אשה דבדבר שבערוה אף בלא איתחזיק איסורא ע"א אינו נאמן כמ"ש הרמב"ן הנ"ל. וקשה לכאורה לפימ"ש הפנ"י בקידושין (ס"ד) בהא דאם בא אחר ואמר אני קדשתי' נאמן ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו והקשה הפנ"י דא"כ ע"א למה אינו נאמן באיתחזיק ובדבר שבערוה. ומחלק דשם באומר אני קדשתי' ליכא חזקת איסור לכן אף דהוי דשב"ע נאמן אבל היכא דאיכא חזקת איסור לא מהני החזקה דאא"ח ולא לו עיי"ש בדבריו. וא"כ תיקשי בעדות אשה שמת בעלה דחזקת דייקא מרעא לחזקת אר"א יהי' ע"א נאמן מה"ת משום דאאחו"ל. אך נ"ל ליישב עפ"י דברי הש"ס גיטין באומר אמרו דלא תעשה זאת בישראל דחיישינן שמא תשכור עדים ופריך הש"ס ומי חיישינן והתניא עדים החתומים על שדה מקח וגט אשה לא חשו חכמים בדבר. ומשני מעשה לא עבדי דיבורא עבדי עיי"ש:
והנה לכאורה דברי הש"ס תמוהים להבין דאמאי פריך רק מעדים החתומים על המקח ולא פריך מכל עדיות שבתורה שמא שכר המלוה העדים וכן בעידי קידושין דילמא שכרם המקדש וזה באמת תמוה מאד לכאורה. אך בשעת למדי הש"ס הזה פירשתי לעצמי דבאמת כל היכא דהעדים מעידים בב"ד ונאמנים בתורת עדות שהתורה האמינתם עפ"י שנים עדים יקום דבר ל"ש כלל להקשות דהרי התורה האמינתם. רק התם באומר אמרו דאומרים כן חוץ לב"ד וכבר הקשו שם התוס' והרמב"ן הא הוי עמפ"ע ותירצו ותירוצם מבואר באריכות בנתיבות סי' כ"ח סק"ז דכל שאין מעידים על גמר הדבר אין להם תורת עדות וא"צ הגדה בב"ד ומהני גם מפי כתבם. עיי"ש. דלאו מעל פי שנים עדים ילפינן לה. ודומה לאיסורין. עיי"ש. וא"כ בע"כ הא דנאמנים הוא רק כיון דיוצמח עפ"י דבריהם מכשול איסור או גזל אמרינן אאחו"ל ע"ז שפיר חיישינן שמא תשכור עדים ול"ש אאחו"ל דהא משום הנאה דמטיא להו עבדי. וע"ז פריך הש"ס מעדים החתומים על המקח ועל גט אשה. דכבר כתב שם הנתיבות הנ"ל דבשטרי קנין וגט אשה ג"כ אינם מעידים על גמר הדבר. דהא הקנין והגט אינו נגמר בחתימתם רק בשעת המסירה והם אינם מעידים כלל שנקנה המקח או שנתגרשה האשה. רק שהבעל והמוכר ציוה להם לחתום. ומה"ט כתב שם דמהני מפי כתבם חוץ לב"ד מדאורייתא גם לשיטת הרמב"ם עיי"ש. וכיון דאינם נאמנים מתורת עדות. אמאי לא חיישינן שמא תשכור עדים כמו באומר אמרו. וע"ז משני הש"ס מעשה לא עבדי דיבורא עבדי. וזה לענ"ד ברור בפירוש הגמ' הזאת ויתיישב בזה קושית התוס' שם ד"ה דיבורא מהא דמיאנה או שחלצה בפניו עיי"ש ודו"ק. וא"כ מעתה מיושבת קושיתי הנ"ל דמש"ה בעדות אשה לא סמכינן על חזקה דאאחו"ל דחיישינן שמא שכרתם האשה. אבל באומר אני קדשתי' נאמן ליתן גט. דמעשה לא עביד כמ"ש בש"ס גיטין הנ"ל. וא"כ ה"נ בנ"ד דכבר כתבתי דגם במלחמה או ביבמה כתבו התוס' דחזקת דיוקא זוטא דידהו מרעא לחזקת א"א. וא"כ הי' צריך העד להיות נאמן משום דאאחו"ל. כיון דליכא חזקה לאיסור. ורק משום דחיישינן שמא שכרתם האשה. אבל היכא דכתב בכתב ידו ועביד מעשה הרי אמרינן דמעשה לא עבדי. וא"כ למאי ניחוש בנ"ד דילמא לא מסר לו העד הראשון כתב כלל. רק הוא בעצמו כתב כן. ז"א דהא מעשה לא עביד להכשיל אחרים. כנ"ל:
ואודות שלא הזכיר שם אביו הנה הב"ש הביא בפשיטות דברי המהרשד"ם דשמו ושם משפחתו הוי כשמו ושם אביו. וכדבריו י"ל בשנבין הטעם דשמו ושם עירו לבד לא מהני ובעינן גם שם אביו היינו דבשמו ושם עירו איכא וודאי עוד אחד ששמו כן כעיר הזאת. דזה א"א כלל שלא יהי' שני אנשים ששמותיהם שווים בעיר אחת. וא"כ ליכא רק ספק אחד אם זה שמת בעלה של אותה האשה הוא או אחר. אבל בשמו ושם אביו ושם עירו. דכל שלא הוחזק איכא ספק גדול אם הי' עוד יב"ש בעיר הזאת וא"כ איכא ס"ס להיתרא דילמא לא הי' כאן בעיר הזאת עוד אחד ששמו ושם אביו כן ואת"ל הי' דילמא לא הוא זה שמת רק בעל האשה הזאת שלפנינו מת. ואף שהפנ"י בקו"א לכתובות חילק על הרבנים הספרדים שמתירין בעגונה משום ס"ס דהוי ס"ס במקום חזקה. מלבד שלא אבין מאי קשי' לי' הא חזקת דייקא מוציא מידי חזקת א"א כמש"ל מ"מ גם לדבריו ניחא כאן דמ"ש דבעגונה איכא תרי חזקה לאיסורא חזקת א"א וחזקת חי כאן ל"ש זאת דאם אתה רוצה לומר דאחר הוא הרי אתה מוציא האחר מחזקת חי כמ"ש הנוב"י סי' מ"ג הנ"ל וגם מ"ש דגם בחזקה אחת עכ"פ מדרבנן ל"מ ס"ס במקום חזקה דס"ס לא עדיף מרובא ומדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה עיי"ש. מ"מ כאן לא שייך זאת דהא גם בשמו ושם אביו ולא הזכיר שם עירו מתיר בתשו' הרא"ש והביא בד"מ ס"ק כ"א הטעם דכיון דידעינן דאחד וודאי נאבד לא חיישינן דילמא עוד אחר נאבד אף דאיכא יב"ש טובא בעלמא. וכעין ס' התוס' גיטין (כ"ז ע"א) ד"ה כאן ומטעם דאין ספק מוציא מידי וודאי. וטעם החולקים ביארתי בתשו' דכיון דאיכא רובא דעלמא כנגד לא אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי דרוב הוי כוודאי וכעין ס' הפנ"י לענין אבידה. ואמנם בכה"ג דהזכיר שמו ושם אביו ושם עירו דאיכא ס"ס להיתרא אף דאיכא חזקת א"א ונאמר סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ יותר מפלגא ופלגא לא הוי א"כ שוב כאן דבעל האשה הזאת ידעינן וודאי שנאבד ומאחר לא ידעינן שנאבד כלל שוב לכ"ע אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי כיון דליכא רובא דעלמא כנגד וא"כ מה"ט גם בשמו ושם משפחתו כיון דאין זה וודאי דהי' בעיר הזאת עוד אחד ששמו פרידעל קעללער שוב הוי ס"ס מעליא כנ"ל. ובלא"ה כאן לית בית מיחוש כלל דמאי דבעלמא חיישינן אף דעתה תפשנו ולא מצאנו בעיר הזאת עוד אחד ששמו כן מ"מ חיישינן דילמא זה זמן רב שאין אדם זוכר יצא מכאן איש אחד ששמו כן והוא מת שם כמ"ש האחרונים. אבל בנ"ד שהוא עצמו אמר שיודיעו לאשתו וששמו פרידעל קעללער מלוביאנקע סמוך לזבאראז הוי כאלו אמר שאשתו דרה עכשיו בלוביאנקע והרי לא נמצא אחר שתדור אשתו עכשיו שם רק הוא והוי כעין שכתב הרמב"ם שתלך למקום פלוני דהוי כהזכיר שם עירו דוודאי כוונתו על בן אותו העיר וה"נ כה"ג:
ועל חשש קברתיו מילתא דפשיטא הוא כיון דאמר דיודע מקום קבורתו באיזו גן אין לך העיד על הקבורה יותר מזה וגם כיון שחי אח"כ עוד שני ימים וודאי מת בשפיטאהל על מטתו דל"ב קברתיו ובפרט בעמפ"ע דאיכא הרבה מקילים דל"ב קברתיו ובפרט בנ"ד שכבר נישאת דהמחבר פוסק בפשיטות כשיטת הרמב"ם דבלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. ולכן מכל הלין טעמי הנני מסכים והולך עם כתה"ר בשריותא דהאי איתתא שתשאר תחת בעלה האחרון עם ששלא כהוגן עשתה לינשא שלא ברשות ב"ד:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
בש"ה לפימש"ל י"ל ג"כ מה שפקפק הנוב"י סי' ל"ג בהתחלת התשו' בע"א בשטר כיון דבגוף עדות שבשטר פליגי בירושלמי אם מהני בעדות אשה מנ"ל דגם בעד אחד דגם בע"פ אינו נאמן רק מדרבנן שיהי' נאמן גם בכתב דאקילו רבנן כולי האי עיי"ש. דהנה לפימש"ל י"ל דהפלוגתא בירושלמי תלי' בבעיא דידן בגמ' בע"א במלחמה אם טעמא דע"א משום על"ג או משום דייקא. דהנה בשני עדים לא שייך דייקא דהא ליכא חומר בסוף ורק בתרי ותרי איכא חומרא כמ"ש התוס' כתובות (כ"ו ע"ב) הנ"ל וא"כ בשטר בשני עדים דליכא דייקא ולא איתרע חזקת א"א הוי ככל דבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון דבעינן ע"פ שני עדים ולא מפי כתבם. אבל לטעמא דעל"ג א"כ גם בתרי הוי על"ג וחזקה שאינם משקרים בעל"ג מרעא עכ"פ חזקת א"א. ולשיטת המהרי"ק הנ"ל היכא דליכא חזקה והכחשת בע"ד הוי ככל איסורין דל"ב הגדה בב"ד ומהני גם מפ"כ ומה"ט פסקו הפוסקים כמ"ד בירושלמי דמהני מפ"כ דהא קיי"ל דאיפשטא הבעיא בע"א במלחמה דטעמא משום על"ג. וא"כ לפי"ז בשטר בע"א אף לשיטת הרמב"ן דע"א בדבר שבערוה אינו נאמן מה"ת אף היכא דליכא חזקה מ"מ כיון דכל שני החזקות דחזקת חי וחזקת א"א איתרע ע"י שני החזקות דעל"ג ודייקא ומינסבא דבעד אחד דאיכא חומר דייקא שוב הי' צריך ע"א להיות נאמן משום דאאחו"ל רק משום דחיישינן שמא תשכור עדים כנ"ל כ"ז בע"פ אבל בשטר קיי"ל דדיבורא עביד ולא מעשה כנ"ל וא"כ שוב אדרבא בע"א בכתב נאמן מה"ת וק"ל: