חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן לח, תק"ע.
שלום תנינא אשיב לכבוד הרב החו"ב וכו' מו"ה יוסף שמעון נ"י פאלאק ראבד"ק סאטמאר באונגרן:
מכתבו קבלתי, והנה טרידנא עתה טובא בנשואי בתי ה"ת ולא יכולתי ליקח מועד לעיין בזה. ואמנם עתה בבוא מכתבו האחרון אמרתי לעיין בזה ככל האפשר לפי רב טרדותי. והנה אמת הדבר כי בשעה שהשבתי בראשונה לא עלה על דעתי להסתפק על כשרות העד יען כי כת"ה לא עוררני ע"ז ובכאן אומרים כי באונגארן ובאשכנז נמצא בין היראים דאקטורים כשרים שומרי הדת. חשבתי שגם הוא מהם. ואפריון נמטי' להרב הגה"צ מאורשאווע שעורר בזה. ואמנם יען כי הוא מקום עיגון גדול מאד שבאם לא ע"י העד הזה היא אבודה ח"ו לעולם כפי תוכן הענין שעשו אז במחשך כל מעשיהם. א"א שימצא לה עדות אחרת. אמרתי לחתור חתירה להמציא לה איזו היתר. ואם ייטב הדבר בעיני הרב הגה"צ הנ"ל להסכים לזה. גם אנא מצטריפנא בהדי' ואם לאו דברי יהיו בטלין כי בלעדו לא אעשה מאומה יען שהוא במקומו. ואפתח פתחא לנפשאי:
הנה בתשו' זכרון כהונה מן דף ל' עד סוף התשו' פלפל הרבה בהא דפסולי עדות מדאורייתא פסולין לעדות אשה הא באמת בכל האיסורים קיי"ל דהחשוד על הדבר דנו ומעידו דנהי דחשוד לעשות הדבר לתיאבון אבל אינו חשוד להכשיל לאחרים בדבר שהוא לא נהנה רק בממון ובכל מקום דבעינן עדות פסלתו התורה משום אל תשת רשע וכו'. אבל בעדות אשה דהאמינו קרובים ואשה ועבד דל"ב תורת עדים רק בפסולי מחמת עבירה לא האמינו משום דחיישינן למשקר ובאמת בכל האיסורים קיי"ל דדנו ומעידו ול"ח למשקר ובפרט בחשוד לד"א דקיי"ל דאינו חשוד לכה"ת וודאי קשה. וגם במנ"ח במצו' לא תענה האריך בזה ודחק למצוא טעם לזה. אמנם הז"כ הנ"ל אחר האריכות העלה דעיקר הטעם בזה משום דבפס"ט מחמת עבירה איכא לאו דאל תשת ידך וכו' דלאו זה עוברים כשמקבלים עדותו ועושים מעשה ע"פ אף אם הדבר אמת ולאו זה לא התירו חכמים גם בעדות אשה וסברא זאת מוזכרת גם בחת"ס אה"ע תשו' מ"ו ד"ה אבל עיי"ש:
ובאמת הדבר צריך תבלין דמ"ש דאיסור א"א התירו עפ"י עדות קרובים וע"א אף דמדאורייתא לא מהימני והוי א"א גמורה והבא עלי' בחנק ואפ"ה התירו חכמים משום תק"ע ומ"ש לאו דאל תשת דלא רצו חכמים להתיר:
אך אמרתי בזה תרי טעמי לשבח. חדא עפי"מ שכתבו התוס' ביבמות (פ"ח ע"א) ד"ה מתוך דאין זה עקירת דבר מה"ת מה שהאמינו חכמים ע"א. כיון שדומה הדבר הגון להאמין שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת. ושאלני תלמיד אחד פירוש דברי התוס' הא כתב רש"י במנחות (ד"מ ע"א) ד"ה לפי וז"ל ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצי רבנן לעקור דבר מה"ת וכו' הא אותיבנה ביבמות ומשנינן דכל דבר שאמרו וכו' שב ואל תעשה וכו' וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מה"ת וכו' עכת"ד רש"י. הרי דגם היכא דראו טעם לדבריהם אין יכולין לעקור רק בשוא"ת ולא בקו"ע ואמאי כתבו כאן התוס' שבדבר שיש קצת טעם וסמך ל"ח עוקר דבר אף בקו"ע דהא מתירין איסור בעילת א"א שהוא קו"ע. והשבתי לו דהפירוש בדברי התוס' הוא כן דוודאי היכא דבאין להתיר מה שאסרה תורה כמו שם בבגד פשתן דמה"ת חייב בציצית וחכמים עקרו ד"ת ממש זה א"י לעקור רק בשוא"ת וכן שאסור לתקוע בר"ה שחל בשבת או ליטול לולב בשבת דבזה עוקרין ד"ת ממש זה א"י רק בשוא"ת אבל כאן דהתורה אסרה א"א שבעלה חי וחכמים נראה להם טעם הגון להאמין להעד שבעלה מת א"כ לפי דבריהם אין עוקרים דברי תורה דהם אומרים דאין זה א"א שאסרה תורה דהם אומרים שבעלה מת א"כ אין עוקרים ד"ת להדיא וזה שפיר יכולין לעשות אף בקו"ע. וכן שם (דפ"ט ע"ב) ד"ה כיון גבי קטנה דכיון דירית לה בעל קרי' ולא ענו לה הוי כמת מצוה ג"כ הוי כעין זה כיון דמה"ת מת מצוה שאין לו קוברים כהן מטמא לו א"כ בקטנה נמי אף דהיא בעיר דיש לה קוברין מ"מ כיון דנראה לחכמים דמשום דירית לה בעל לא ימצאו לה קוברים אין זה עוקר דבר מה"ת אם אמרו שמטמא לה דהם אומרים שהיא מת מצוה ומת מצוה מותר מדאורייתא לטמא לו. כנ"ל ברור פירוש דברי התוס':
ומעתה מובנים שפיר דברי הז"כ והחת"ס הנ"ל. דבשלמא מה שהתירו לינשא עפ"י עדות קרובים או ע"א ליכא איסור רק אם הדבר שקר שבעלה חי. אבל אם האמת כדבריהם שבעלה מת ליכא איסורא כלל. שפיר כיון שנראה לחכמים להאמין להם שמת אין עוקרין דבר מה"ת. אבל בפס"ע מחמת עבירה דאיכא לאו דא"ת ידך עם רשע אף אם הדבר אמת כמ"ש הז"כ א"כ כשנקבל עדותן עוקרין ד"ת ממש בקו"ע. וזה אין בכח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע ונכונים שפיר דברי הז"כ והחת"ס הנ"ל:
אמנם טעם זה נכון רק לדברי הסוברים דצריך ב"ד להיתר עגונה והוי דין ממש לכל דבר כדעת הרמ"א בסי' י"ז סל"ט וצריך להגיד עדותן לפני ב"ד דווקא עיי"ש בב"ש ס"ק קכ"ד. א"כ שפיר י"ל דהב"ד א"י לעשות מעשה עפ"י עד פסול משום א"ת רשע וכו'. אבל לדברי הח"מ שם סקע"ח שהאריך להוכיח דהיתר עגונה הוא ככל הוראת איסור והיתר שיכול להורות לעצמו. וא"צ קבלת עדות בב"ד כלל. וא"כ כיון דקיי"ל דבכל האיסורים החשוד בדבר דנו ומעידו משום דל"ב תורת עדות כלל. ל"ש א"ת רשע עד כמ"ש הז"כ הנ"ל שם בעצמו. א"כ לדבריו הדק"ל אמאי פס"ע מחמת עבירה פסולים לעדות אשה יותר מלשאר איסורין:
אמנם י"ל דהנה לכאורה י"ל דהא גופא אם צריך כ"ד או לאו תליא בתרי טעמי דהתירו חכמים עפ"י ע"א וקרובים. דאם נאמר דטעמא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין כדברי רש"י בשבת. א"כ אין זה דבר שבערוה לומר דבעינן עדות כמו בממון. דהא חכמים הפקיעו הקידושין למפרע משום דאדעתא דרבנן מקדש ולא היתה א"א מעולם. א"כ כיון דנראה לחכמים טעם בדבר להפקיע הקידושין משום דיבורו של העד או הקרוב. א"צ כלל ב"ד לזה. ודינו ככל איסורין שבתורה כס' הח"מ הנ"ל. אך לטעם התוס' הנ"ל דאין הטעם משום אפקעינהו וכו' רק דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת ולהאמין ע"א משום דנראה להם שהוא אומר אמת. אבל אין מפקיעין הקידושין ומתירין א"א שהוא דבר שבערוה עפ"י עדותו. ואף דבדבר שבערוה בעינן שנים. מ"מ כיון דנראה להם שהוא אומר אמת הוי כאלו ראו שמת דבזה אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' דמ"מ יש לזה דין עדות ודין ב"ד דקיי"ל ב"ד שראו החודש בלילה צריך להעיד לפניהם מחדש ביום. דאין קבלת עדות בלילה. ואם ראו ביום אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי'. ש"מ דמה שדנין עפ"י ראי' הוי כקבלת עדות ממש וא"כ שפיר יש לזה דין עדות וצריך ב"ד של ג' ולכך גם אם יש להם הידיעה הזאת עפ"י פס"ע מחמת עבירה עוברים משום א"ת רשע עד. אלא דאכתי לפי טעם דאפקעינהו הי' צריך להיות גם פס"ע מחמת עבירה נאמנים כמו בכל האיסורים רק דנראה דהני תרתי טעמי צריכי להדדי משום דיש להבין ל"ל להתוס' ביבמות הנ"ל לדחוק ולומר דיכולין חכמים לעקור דבר תורה בכה"ג ואמאי לא קאמרי בפשיטות הטעם משום אפקעינהו כדקאמר הש"ס בכמה דוכתי. אך צ"ל עפי"מ שכתבו התוס' שם (ד"צ ע"א) ד"ה אזיל לענין תרומה דכיון דלא פשע הכהן א"י להפקיר ממונו. א"כ ה"נ בכל דוכתי ל"א אפקעינהו רק היכא דהסיבה בא ע"י מעשה הבעל. אבל הכא שמא הבעל עדיין חי א"כ מאי פשע שיפקיעו ממנו שיעבודו על האשה. וא"כ לכך צריכין לומר הטעם דנראה לחכמים להאמין להעד אף שמה"ת אינו נאמן. ויכולים חכמים לעקור ד"ת ולהאמין להעד אף בלא הפקעת הקידושין. אלא דרש"י בא להוסיף דהא קיי"ל דכל דמצי לעשות בהיתר מהדרינן בתר היתרא. א"כ אין צורך לחכמים לעקור ד"ת דהא יכולין לעשות בהיתר ולהפקיע הקידושין למפרע משום דאדעתא דרבנן מקדש ול"ש לומר דמה פשע שיפקיעו ממנו הקידושין. דז"א דאף בלא הפקעת הקידושין כבר נראה לחכמים להאמין שכבר מת ומותרת לעלמא. ואם לא הי' אפשר להפקיע הקידושין הי' ג"כ מתירין אותה וא"כ מאי איכפת אם נעשה בהיתר יותר לצאת גם ד"ת ולהפקיע הקידושין למפרע:
וארווחנא בזה ליישב מה דקשיא לי תמיד מאי מהני טעמא דאפקעינהו הא קיי"ל דאם בא הבעל תצא מזה ומזה והוולד ממזר ובע"כ דלא הפקיעו רק על תנאי אם לא יבוא הבעל כמ"ש הריטב"א במקומו. וא"כ האיך מתירין אותה לינשא. ולא חיישינן דילמא יבוא הבעל ואז לא יפקיעו הקידושין ונמצא דעוברת בכל יום על איסור א"א כדחיישינן כה"ג בקידושין לענין תרומה דילמא יבוא אבי' וימחה. וכבר אמרתי בזה תירוצים שונים. ולפי הנ"ל ג"כ ניחא דבאמת חכמים לא היו יכולין להפקיע רק על תנאי. דכיון דלא האמינו רק משום חומר שהחמרת וכו'. א"כ בע"כ היו מוכרחין לומר דאם יבוא אז אדעתא דהכי לא הפקיעו הקידושין. ובפרט לפימש"ל דלא הפקיעו לגרוע שעבודו של בעל כיון דלא פשע. א"כ אם יבוא איגלאי דלא היו יכולין להפקיע שעבודו כיון דעדיין הוא חי ובא אח"כ לביתו ולכן לא הפקיעו רק אם לא יבוא לעולם לביתו. ואז אף דהוא תי באיזו מקום כיון דלא יבוא לביתו לא איכפת לי' בשעבודה של האשה ויכולין להפקיע הקידושין. מאי אמרת ניחוש דילמא יבוא ז"א דהא באמת כבר כתבתי דגם בלא הפקעת קידושין יכולין להתירה כדברי התוס' הנ"ל דחכמים יכולין לעקור ד"ת היכא דנראה להם טעם להאמין. רק כדי לעשות בהיתר הפקיעו הקידושין. א"כ כ"ז רק היכא דאפשר כגון אם לא יבוא לעולם. אבל היכא דלא אפשר להפקיע הקידושין בלא"ה יכולין חכמים לעקור ד"ת ולהאמין להעד שמת ובוודאי לא יבוא לעולם כמש"ל. וא"כ ניחא ג"כ שפיר הא דפס"ע מחמת עבירה פסולין לכ"ע אף לטעם דאפקעינהו דהא חיישינן דילמא יבוא הבעל. ואז אין ההיתר משום אפקעינהו רק משום נאמנות העד וא"כ איכא איסור דא"ת רשע עד. והא דא"צ ב"ד רק לקבלת העדות ולא להתירה היינו משום כיון דראו חכמי הש"ס להאמין להעד שמת ומה"ט התירוה. א"כ תפסו בבירור דלא יבוא לעולם כיון שמאמינים שמת ואם לא יבוא לעולם אז וודאי אפקעינהו כמש"ל. וא"כ א"צ ב"ד כלל כיון דאין מתירין דבר שבערוה לדעתם ודו"ק:
ומעתה יש למצוא היתר בנ"ד כיון דהוכחתי דלטעם אפקעינהו היו כשרים גם פס"ע כמו בכל האיסורים רק כתבתי דחכמים לא היו מפקיעים הקידושין אם לא שיש להם טעם להאמין שמת. משום דאם הוא חי מאי פשע דליפקעינהו לקידושין מיני'. ובנ"ד שכבר עבר עשר שנים שנאבד זכרו ולא נשמע ממנו מאומה דכבר רצה החת"ס לומר דבזה"ז שיש באהנען ופאסטען וטעלעגראפען אין שום סברא לומר שהוא חי באיזה מקים ולא בא או לא הודיע לביתו אך עיקר החשש דילמא עיניו נתן באחרת ובגד באשתו ועשה בכוונה שלא ידעו מקומו. כמו ששכיח זה בעוה"ר. א"כ הרי הוא מורד באשתו דהי' מן הדין לכוף אותו להוציא. בוודאי אין שייך ס' התוס' דמאי פשע דלפקעינהו דוודאי פשע ופשע. וא"כ סגי בטעם דאפקעינהו לחוד וא"צ עדות כמו דבר שבערוה רק כמו בכל האיסורין שבתורה דפס"ע מחמת עבירה ג"כ נאמנים. ואף לטעם שכתבתי לעיל דחיישינן לשמא יבוא הבעל ואז ליכא הפקעת קידושין. מ"מ הנה כבר הוכחתי בתשו' אחת דבכה"ג שאבד זכרו זה זמן רב ל"ח שמא יבוא. משום דהוי קשיא לי הא דחייש הש"ס בקידושין שמא יבוא האב. הא כתבו התוס' במכות (דט"ו ע"ב) ד"ה במאי דמש"ה ל"ח שמא ישאל על נדרו דלעולם מוקמינן לי' אחזקתו כמו שהוא עומד עתה ול"ח שמא יעשה מעשה ה"נ אמאי חיישינן שמא יבוא האב. אך באמת לק"מ דשם כיון דבשעה שנודר וודאי דעתו שלא ישאל עליו. דאל"כ לא הי' נודר א"ע ל"ח שמא ישתנה דעתו דמוקמינן לי' בחזקתו שהוא עומד עכשיו. וכמ"ש התוס' שם אח"כ בד"ה ועבר היום די"ל שלא ישאל כאשר אינו נשאל עכשיו. ואין דרך בנ"א לשנות דעתם. אבל בהלך אבי' למדה"י אטו ידעינן דהלך ע"מ שלא לחזור. דילמא מתחלה הי' דעתו לחזור ושפיר חיישינן שמא יבוא. אבל בנ"ד דעבר כמה שנים שאבד זכרו דאין לנו לחשוב. רק דבכוונה מעלים מקומו משום שאינו רוצה לחזור לאשתו א"כ מוקמינן לי' בחזקתו שהוא עומד עכשיו דוודאי לא יחזור לעולם ושפיר יכולין חכמים להפקיע קידושין. וא"כ אין כאן דבר שבערוה שיהי' צריך תורת עדות ולכך גם פס"ע מחמת עבירה נאמנים. כן אפשר לצדד ולפתוח פתחא דהיתרא להאי איתתא:
ועוד אפשר לומר עפי"ד זכרון כהונה הנ"ל שהאריך שם להוכיח דבמשאל"ס כיון דהוי רק דרבנן גם פס"ע מחמת עבירה נאמנים. וידוע דברי התשב"ץ ח"א תשו' פ' שכתב דהיכא דאיכא אומדנות דמוכח שמת כגון שיצא ולא חזר ואבד זכרו ואיכא אומדנות רמת יצאה מדאורייתא מאיסור א"א. ורק משום חומרא דא"א החמירו כמו משאל"ס עיי"ש. וכבר השתמשו בס' התשב"ץ הזאת גדולי דורינו בעת המלחמה הזאת והארכתי בזה במק"א. וא"כ בנ"ד שיצא קודם ר"ה מביתו לחזור תיכף ולא חזר ונאבד זכרו מאז זה עשר שנים. ואז היתה העת מסוכנת כנודע לכל. ואיכא בזה לבד אומדנות מוכיחות שאינו בעולם עוד. ובפרט לפי עדות הד"ר שלדבריו ייסרו אותו קרוב למיתה והוליכוהו לדונו ונאבד זכרו מני אז. וידוע דאז כל שנחשד לקאמוניסט דנו אותו במיתה תיכף כנודע מכמה וכמה מעשיות. ואף אם נאמר דהד"ר הוא מפס"ב מחמת עבירה מ"מ כבר הבאתי בתשו' הראשונה דברי הנתיבות סי' כ"ח דכל שפסולים מחמת גזיה"כ אינם פסולים רק אם מעידים על גמר הדבר. וכאן הוא אינו מעיד רק על שייסרו אותו והוליכוהו לדונו. ואז לא הי' עדיין גמר עדות. רק עכשיו שנאבד זכרו אח"כ כמה שנים מזה איכא האומדנא דמת כמבואר בתשב"ץ הנ"ל. אבל הד"ר לא העיד ע"ז. ועל תחילת העדות ליכא איסור דא"ת רשע עד כיון שאינו מעיד על גמר דבר כס' הנתיבות הנ"ל. וראוי הוא לסמוך על דבריו אף שלא במקום עיגון באופן שמדאורייתא כבר יצאה מאיסור א"א. וליכא רק איסור דרבנן. ומדרבנן שוב נאמן מה שהעיד ששמע מפי השומרים מסל"ת שקברוהו שם דע"ז גם פס"ע מחמת עבירה נאמנים לדעת הז"כ הנ"ל כיון דל"ה רק דרבנן וגם איכא עדות הנכרים שבכפר שסיפרו שראו שעינו יהודי ביער אצל קיש האימאש וקברו אותו שם שכתבתי בתשו' הראשונה שלדעת המבי"ט ומהרי"ו שמביא הש"ש ש"ז פי"ז וי"ט יש סניף להתיר ואין מהצורך לכפול הדברים:
וגם י"ל עוד טעם להא דפס"ע מחמת עבירה אין נאמנים לעדות אשה. משום דעיקר מה שהאמינו ע"א ואשה וקרובים הוא משום מדעל"ג כדקיי"ל לפסק הלכה לענין ע"א במלחמה עיין בב"ש ס"ק קמ"ג. וא"כ י"ל דקי"ל לחכמים דמדעל"ג לא משקרי הוא רק באיש שיש לו בושה שלא לחטוא בוש ג"כ לומר דבר שיתגלה שקרו. אבל מי שעובר עבירות ואינו בוש מבנ"א ל"ש גבי' מדעל"ג לא משקרי. וא"כ י"ל דאדרבא אלו הפושעים שבזמנינו שנעשה להם הדבר כהיתר ואומרים שבשביל פרנסה מותר הכל וזה מחמת הלימודים החיצוניים והתערבותם בין העכו"ם שגרם להם כפירה שלא להאמין בדברי חז"ל וד"ת. אבל לעולם הם אנשי נימוס ואנשי בושה. דהיינו בדבר שמודים שהוא חטא ועוול בזה יש להם בושה כשאר אנשים. וי"ל דשפיר שייך בהו לומר מדעל"ג לא משקרי. דוודאי יבוש לומר דבר שיתגלה שקרו ברבים וזה קרוב ג"כ לדברי הגאון מהר"י עטלינגער בתשו' בנין ציון שהביא כת"ה במכתבו שפושעים שבזמנינו המה כאומר מותר. והנה בנ"ד לדעתי נכון לחקור עוה"פ אצל הרב ממאגאטש איך הי' המעשה עם הד"ר כי לפי תוכן הגב"ע יוכל להיות שהד"ר סיפר בעצמו בעיר בעת בואו לביתו מענין היהודי שראה ושמע. דלולי זאת מנין עלה ע"ד הרב לשאול את הד"ר ע"ז. ובוודאי נראה כי הד"ר סיפר קודם לזה בין האנשים מכל הענין כי בוודאי דבר מוזר כזה דרך אנשים לספר לכל. ואם הי' הדבר כן כיון שהתחיל לספר במסל"ת. אז אף אם שאלו אותו אח"כ לזמן מרובה דעת המ"ב בשם מהרא"ם וב"ז הובא בב"ש סקמ"א דהוי מסל"ת. ואף דבקו"ע אות ס"ג ופ"ב מסתפק הריב"ל היכא דנתכוון אח"כ להתיר אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. וכאן בשעה שהעיד אח"כ לפני הרב וודאי נתכוון להתיר. מ"מ חדא עכ"פ כיון דספק הוי הרי ידוע דברי הט"ז הובא בב"ש סקמ"ט דבספק מל"ת ואיכא אומדנות מוכיחות מתירין לכ"ע. ובנ"ד איכא אומדנות דמוכיחות טובא וגם זה נראה לפי הענין אם אפשר לומר הוכיח סופו על תחילתו דבוודאי היכא דסיפר זה לפני איזו שנים מעשה שראה במאסר, ולא הי' ידוע לו אז מהאשה כלל. ל"ש לומר דכיוון אז להתיר:
ואמנם הרי יוכל להיות ג"כ דהוא לא סיפר כלל מעולם לשום אדם מזה. רק עתה שבוודאי הכריז הרב ממאנאטש עפ"י בקשת האשה אם יודע איזה איש מבעלה הכריז שם בעלה. ואז בא הד"ר והעיד וא"כ לא הוי מסל"ת כלל. ולכן טוב לכתוב תיכף להרב ממאגאטש ולשאלו ע"ז. ואז יהי' מקום יותר להתיר. והנה מעת התחלתי לכתוב מכתבי זה הי' כמה סיבות שהוכרחתי להפסיק בין הפרקים. וגם עתה אינני מסיים עדיין רק יאבה לעשות כהנ"ל ולכתוב תיכף להרב ממאנאטש ולשאלו על גופא דעובדא ולהודיעני תשובתו ואז אדע מה להשיבו אי"ה:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.