חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן לו, תק"ע.
שלום אשיב לכבוד הרב המאוה"ג החו"ב וכו' מו"ה מנחם מענדיל נ"י דומ"ץ בק"ק ווארשא:
מכתבו עם שאלת העגונה במועדו לנכון הגיעני ומאפס הפנאי לא יכולתי להשיב עד כה:
והנה לכאורה היתר האשה פשוט מאד. דכיון שהעד אמר לה שראה הריגתו וקבורתו יכולה לבוא לב"ד בעצמה ולהעיד כן וא"צ להמתין על העד כמבואר בסי' י"ז ס"ח:
ואמנם יש להסתפק לדעת הרמב"ם דס"ל דבמלחמה בעולם אם אמרה מת בעלי במלחמה אף קברתיו אינה נאמנת. וטעם אחד הוא משום כיון דחזק בלבה שמת משקרת ואומרת קברתיו כמ"ש בב"ש ס"ק קמ"ו. א"כ ה"נ ניחוש כיון דהי' אז מלחמה בעולם. נימא כיון דחזק בלבה שמת משקרת ואומרת שאמר לה עד אחד שמת אף שלהד"מ. ובשלמא אם היתה מזכרת העד בשמו הי' אפשר לחלק דיריאה לשקר דילמא יבוא העד ויכחישה. אבל באמרה סתם אמר לי אחד נימא דמשקרת כמו בקברתיו:
אבל נראה דז"א דא"כ תיקשי גם על הא דנאמנת במלחמה בעולם לומר מת על מטתו נימא ג"כ כיון דחזק בלבה שמת במלחמה משקרת ואומרת מת על מטתו. ובע"כ צ"ל דל"ח להא רק אם אמרה מת במלחמה. וקברתיו. כיון דהיתה במקום המלחמה וראתה דמחו לי' בגירא או רומחא סברה דוודאי מת או כמ"ש הרמב"ם בפי"ג מה"ג ה"ב דאיירי שנהרגו הראשונים והאחרונים שהי' בעלה באמצען דאז אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו וודאי נהרג גם הוא בתוכן. ובכה"ג שייך לומר דמחמת שחזק בלבה שמת משקרת ואומרת קברתיו. אבל באומרת מת על מטתו ולא היתה במקום המלחמה כלל ולא ראתה דמחו לי' בגירא או ברומחא. וגם לא ראתה שנהרגו הראשונים והאחרונים שהי' הוא באמצען אז וודאי ל"ש לומר דחזק בלבה שמת שתשקר מחמת זה. אף דיש מלחמה בעולם. ואין לומר דניחוש דילמא היתה באמת במקום המלחמה וראתה כדברים הנ"ל דמחו לי' וכו' ומחמת זה משקרת ואומרת מת על מטתו. ז"א כיון דכל החשש דבדדמי הוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם א"כ ל"ח רק אם היתה עכ"פ וודאי במקום המלחמה וראתה כדברים הנ"ל. אבל ליחוש עוד מספיקא דילמא היתה במקום המלחמה לא חיישינן. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דלא היתה במקום המלחמה כלל לא חיישינן דמשקרא לומר בשם העד דבר שלא הי' בעולם. וכן מבואר להדיא בתשו' פנ"י ח"ב תשו' ס"ח (ד"נ ע"ב) שכתב וז"ל ומדברי הרמב"ם נראה מבואר דהיא צריכה ג"כ שתראה המלחמה אבל אם ישבה בביתה אע"ג שבעלה הלך למלחמה לא תלתה בדדמי כמ"ש הרמב"ם וכו'. אבל אי ידעינן שלא ראתה כלום לא אמרינן דמסברת הלב אמרה בדדמי. עיי"ש שהאריך בזה בהרבה ראיות. ואף דמדברי הש"ס בבעיא דע"א במלחמה לכאורה לא משמע הכי. דהא קא בעי אי טעמא דע"א מהימן משום דדייקא ומינסבא והכא לא דייקא דאמרה בדדמי מסתמא מת עיי"ש (בד' קט"ו ע"א). והא הכא לא היתה היא כלל במלחמה ואינה יודעת רק מה שאומר העד ואפ"ה חיישינן לבדדמי. אך באמת ז"א דהכי אמרינן רק דלא דייקא וסומכת על העד כיון דמלחמה בעולם. אבל היא עצמה וודאי לא תשקר לומר דבר שלא ראתה בבירור או שמעה דזה לא קעבדה רק היכא דחזק בלבה שמת כגון שהיתה בעצמה במלחמה וראתה דמחו לי' בגירא וכו' או שנהרגו הראשונים והאחרונים וכו' כמש"ל:
אך לפ"ז קשה לי דמאי קמבעיא לי' להש"ס אם ע"א טעמא משום מדעל"ג או משום דדייקא ובמלחמה לא דייקא הא וודאי דאשה עצמה לא עדיפא מע"א וא"כ תפשוט מהא דנאמנת לומר מת על מטתו אף במלחמה בעולם בע"כ דמשום מדעל"ג לחוד נאמנת. דאין לומר משום דיריאה מתוך חומר שהחמרת וכו' ודייקא יותר ז"א דהא אומרת דע"א מה"ט לא יהא נאמן במלחמה משום דהיא לא דייקא ואינה יריאה מחומר שהחמרת וכו' דכיון דאיכא מלחמה סברה דוודאי מת וא"כ גם במת על מטתו לא תהא נאמנת כיון דלא מסייע דיוקא דידה משום דאיכא מלחמה סברה וודאי מת אלא בע"כ דמשום מדעל"ג לחוד מהימני וא"כ גם ע"א יהא נאמן במלחמה ומאי קמב"ל, וצ"ל לפי שיטת הרמב"ן בחי' יבמות (דפ"ח) דמש"ה לא ילפינן דע"א נאמן באיסורין מוספרה לה משום דהיא גופה שייכא בדבר ועושית האיסור אם היא אסור נאמנת יותר מע"א דעלמא דלא עביד מעשה. וכ"כ ג"כ הפנ"י ריש גיטין:
ונראה דזה ג"כ דעת הבעה"ת הובא בש"ך חו"מ סי' נ"ו סק"ה דשליש נאמן אף שהבע"ד מכחישו ואומר שלא עשאו שליש מעולם רק בגזילה בא לידו אפ"ה השליש נאמן. כיון דאינו אומר דידי הוא רק ליתנו לאיש אחר נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו וכתב שהוא מקובל כן מס' ראשונים עיי"ש. וקשה דא"כ כל ע"א יהי' נאמן בממון מה"ט משום דאא"ח ולא לו. אלא בע"כ דשליש שאני כיון דהוא גופא עושה מעשה שמחזיק החפץ ונותנו לאחר בכה"ג מהימן יותר דחזקה שלא יעשה איסור בידים כמ"ש הפנ"י הנ"ל וא"כ תיקשי לכאורה דנילף עכ"פ מוספרה לה דאשה עצמה שאמרה מת בעלי תהא נאמנת. כיון דהיא גופה תהי' העושה מעשה שתינשא לאחר כמו בנדה ואי משום דהוי דשב"ע הא נדה הוי ג"כ דשב"ע כמ"ש התוס' בגיטין (ד"ב ע"ב) ד"ה הוי דשב"ע. וגם לפימש"ל ס"ל לבעה"ת גם בממון הסברא זאת. וצ"ל כתירוץ השני שבחי' הרמב"ן יבמות הנ"ל דנדה לא מיקרי איתחזיק איסורא משום דלטבילה קיימא. וא"א הוי בחזקת איסור. וא"כ ל"ק קושיתי הנ"ל דליפשוט דע"א נאמן במלחמה מהא דנאמנת במת על מטתו. דז"א די"ל דלעולם ע"א אינו נאמן משום מדעל"ג לחוד. כיון דהוי דשב"ע ואיתחזק איסורא וצריכין ג"כ לטעמא דדייקא. אבל באשה עצמה דילפינן מוספרה לה דגם בדשב"ע נאמנת היכא דהיא שייכה בגווי' ועושית בעצמה מעשה. רק די"ל דשא"ה דאיתחזק איסורא י"ל דנגד זה סגי חזקה דמדעל"ג לא משקרי אינשי כמ"ש בט"א ר"ה (דכ"א) ודו"ק:
יהי' איך שיהי' נ"ל ברור דאשה נאמנת לומר ששמעה מע"א שמת בעלה במלחמה אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דאינה נאמנת לומר קברתיו. ומכ"ש לשאר הפוסקים דלמשקרת לעולם ל"ח רק לבדדמי. וזה ל"ש כאן. דהא העד העיד ג"כ על קבורתו. ולכאורה יש לפקפק כיון דלא אמרה האשה ממי שמעה ולא הזכירה שמו מי יוכל להכחישה נהי דמבואר ברמ"א סי' י"ז ס"ה דאף באמרה ששמעה סתם סגי היינו שלא במלחמה דאיכא ג"כ טעמא דדייקא. אבל במלחמה דליכא רק טעמא דמדעל"ג לחוד איזו מילתא דעל"ג היא כשאמרה ששמעה מפי אחד ולא הזכירה שמו ומי יוכל להכחישם ולא תיתפס בשקרה לעולם וכבר הערותי בזה כ"פ בתשו' מדברי התשב"ץ תשו' פ' ופ"א דבמלחמה לא יהא מהני עמפ"ע מה"ט. ומכ"ש בכה"ג שלא הזכירה שם העד כלל:
אך עתה נ"ל סברא מושכלת דלית למיחש לזה כלל. דהרי כל הטעם דע"א בעלמא אינו נאמן אם לא משום דבעגונה הקילו. הוא משום דהוי דשב"ע וגם נגד חזקת חי וחזקת א"א. ואולם עיין בנתיבות סי' כ"ח שהאריך לבאר דכל היכא דאינו מעיד על גמר הדבר לא הוי דשב"ע ונאמן גם ע"א ומה"ט כתב הרי"ף דע"א נאמן לומר שזה אחוה דמיתנא שיחלוץ. כיון דבמה שמעיד שהוא אחיו אינה ניתרת עדיין רק שהוא יכול לחלוץ או לגרש לא הוי דשב"ע עיי"ש באריכות, וא"כ ה"נ כיון דמדאורייתא אין עד המעיד על מיתת הבעל נאמן להתיר האשה לדעת רוב הפוסקים. רק מדרבנן הימנוהו או מטעם אפקעינהו או משום היכא דאיכא טעם נכון יכולים לעקור ד"ת גם בקו"ע כמ"ש התו' יבמות (דפ"ח ע"א). וכבר הארכתי בזה דכל מילתא דחכמים תקנוה מתחיל ההיתר רק ע"י ב"ד שמתירים הדבר כמ"ש רש"י ב"ח (דצ"ו ע"ב) בהא דלמעול ב"ד עיי"ש. ומה"ט צריך ג"כ בניסת ע"פ ע"א שיתירוה בב"ד של ג' דווקא. וא"כ אותו עד המעיד ששמע מפי עד אחר שמת בעלה אינו מעיד עדיין על היתר האשה. דכיון דהוא עצמו אינו יודע שמת רק ששמע מפלוני בזה אינה ניתרת עדיין דמדאורייתא ע"א אינו נאמן ואינו מתיר עדיין דשב"ע. רק שהב"ד יעקרו הקידושין ויתירו אותה. א"כ דמי ממש לאחוה דמיתנא דפ"א נאמן שהוא מעיד רק שהוא יכול להתירה. ה"נ הוא מעיד ששמע מפלוני דבר שהב"ד יכולים להתירה עי"ז וזה ל"ה דשב"ע כמ"ש הנתיבות. וגם אין זה נגד חזקת חי דמה שנעמיד אותו בחזקת חי אין זה מכחיש במה שהוא אומר ששמע מפלוני שמת שיוכל להיות ששניהם אמת ואפ"ה תיקנו חכמים להפקיע הקידושין כיון שעכ"פ זה אמת שאותו פלוני אמר כן. וא"כ בשלמא התשב"ץ לשיטתו דס"ל דע"א נאמן בעדות אשה מה"ת משום מדעל"ג שפיר כתב דעד מפ"ע ל"מ דבעד השני לא הוי מדעל"ג ואינו נאמן לומר ששמע מפלוני דזה לא יוכל להתברר שהוא שקר. והוא מעיד על דשב"ע דבמה שאומר ששמע מפלוני שמת רוצה להתירה תיכף מה"ת. והוי כמעיד בעצמו על מיתת הבעל כיון דחזקה אלימתא הוא מדאורייתא דמדעל"ג לא משקרי. הרי בא להוציא תיכף האשה מדשב"ע והבעל מחזקת חי שפיר ס"ל להתשב"ץ דאינו נאמן במלחמה דליכא דייקא ומינסבא. אבל לדידן דא"נ מה"ת א"כ אדרבה קלקלתה תקנתה דשפיר נאמן עד המעיד בשמו. משום דאין זה דשב"ע וגם אינו מעיד נגד חזקת חי. ודו"ק היטב בכ"ז:
ומ"ש כת"ה לצרף המכתב. הנה כפי שנכתב בגב"ע דעל המכתב לא הי' נזכר שום שם לא בתחלתו ולא בסופו א"כ הי' בלי חתימה כלל ומבואר בב"י סי' י"ז שם במקומו שהביא בשם רבינו ירוחם בשם הירושלמי דשטר שאינו חתום כלל לכ"ע לא מהני. ול"פ רק בשטר שאינו מקוים משום דקיום שטרות מדרבנן עיי"ש:
ומה שהקשה כת"ה דא"כ נפל דינא דבת קול בבירא. דלא הוי מדעל"ג. כבר הרגיש בזה הגאון קהלת יעקב מליסא בעצמו ויישב שם כמ"ש כת"ה עיי"ש בסי' י"ז סוף סעיף י"א. ומה שחשש כת"ה לחשש בדדמי איני יודע מה בדדמי שייך כאן הא העיד על קבורתו. ואי משום חשש דילמא לא הכיר אותו שכתב כת"ה. הנה בש"ס וש"ע לא מצינו חשש בדדמי דחילוף צורה רק במים אבל לא במלחמה. עיין בב"ש ס"ק צ"ט. ואמנם בד"מ סוף ס"ק מ"ה מביא בשם הגהת אלפסי דגם במלחמה בעינן הכרה ע"י סימן דומיא דמים. עיין בבית מאיר סוף סעיף ל"ג ומ"ט. ובקו"ע אות קי"א. וכבר הארכתי בזה בתשו'. ואמנם כשלא ראה את הריגתו רק מצאו לאחר מיתה וצריך להכיר אם זה הוא אז מחמת חשש בדדמי דמלחמה או מים לא סגי בט"ע לחוד כיון דדרך האדם להשתנות לאחר מיתה. אבל בעומד ורואה מרחוק את הריגתו שרואה אותו בעודו בחיים לא עלה על לב אדם להסתפק ולומר דילמא אינו מכירו יפה. בפרט באדם שרגיל בו והי' אתו יחד קודם הריגתו. ועיין בבית מאיר סמ"ח סד"ה הג"ה קודם ד"ה ואם אמרה שכתב וז"ל ועוד יש לדחוק בדעתם דנהי דאמרינן דאינה עומדת בקשרי המלחמה כדברי התוס' הנ"ל היינו בקירוב וכו' אבל מ"מ אם אמרה שהיתה עומדת בכדי שהיתה יכולה להביט עליו משם וראתה זורק בו חצים ולא העלימה עין ממנו עד תום המלחמה ואח"כ הלכה אל מקום המלחמה ומצאה זה בעלה שראתה בחיים זורק בו חצים זה שהי' מת וקברתיו דבזה א"צ להכרה דט"ע אחר המיתה ואז נאמנת עכ"ל. מבואר להדיא דרק בהכרה דט"ע לאחר מיתה שייך חשש בדדמי ולא בראתה מחיים וכ"מ להדיא בלשון הש"ג בעצמו ר"פ האשה שהלכה שכתב וז"ל אמרה מת בעלי במלחמה ואחר שפסקה המלחמה מצאתיו וקברתיו נראה בעיני שאינה נאמנת הואיל ולא יכלה לראות בשעת מיתתו. שמא אחר הוא וכו' עד שתאמר הכרתיו ע"י סימנים עכ"ל. משמע להדיא דאם היתה רואה אותו בשעת מיתתו ל"ח דילמא אחר הוא דהכרה דמחיים עדיפא טפי ול"ח לבדדמי לכ"ע ובפרט דבלא"ה איכא כמה חולקים על כל חשש דבדדמי בחילוף צורה עיין ביש"ש פ' הנ"ל:
ומה שלא הזכיר שם אביו, כיון שהזכיר כינוי משפחתו יודל מרקום הוי כשם אביו כמ"ש הב"ש ס"ק נ"ח בשם הרשד"ם והסכימו כן האחרונים. וגם על שם עירו אין להסתפק כיון דבא לבית האשה ושאל אם שמה חי' מרקום שהי' בעלה ברוסלאנד. וגם העיד שבעלה אמר לו שהשאיר בווארשא אמו חולנית על חולי ראק ר"ל וגם יש לו שני בנות שם בווארשא ושהוא משתוקק תמיד והאשה אומרת שהכל אמת. כל הני מילי הוי כעובדא דמהרי"ק בדוד בר' שלמה מרוסיא. וגם הרי האשה אומרת שבעלה נסע לרוסיא והי' לה מכתבים ממנו שהוא עוסק שם עם שותפים שכ"ז מתאים לדברי העד הנ"ל. לכן נלענ"ד ברור שיכולין לסמוך ע"ז להתיר האשה הנ"ל. רק באופן שיסכימו לזה עוד שני רבנים מפורסמים ואז מצטריפנא בהדי' והשי"ת יצילנו משגיאות כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.