אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן לה, תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן לה, תק"ע.

סימן לד, תק"ע.

שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי מאוד נעלה כש"ת מו"ה לוי נ"י דומ"צ דק"ק בעלזא ואתו עמו ידידי הרב הה"ג החריף ובקי וכו' מו"ה בנציון נ"י:

מכתבם ע"ד העגונה במועדו לנכון הגיעני ואולם מחמת ימים הקדושים לא יכולתי לקחת פנאי להשיב עד כה. ואתם הסליחה בזה. ועתה באתי לעשות רצונם אשר הוא גם רצון צדיק מרן הק' שליט"א לחוות דעי בדבר הזה. ואמנם לא אכחיד תחת לשוני כי קשה עלי מאוד היתרה דהאי איתתא מחמת הפקפוק שפקפק בזה ידידי הרב ר' בנציון נ"י מדברי הח"ס אהע"ז סי' ע' בשם המבי"ט דכל ששמע מפי רבים שמספרים יש לחוש לקול הברה שפסק הרמ"א בס"ג דל"מ. וכאן רוב העדות הוא ששמע מפי רבים. ומי יבוא אחר גאון עוזינו החת"ס ז"ל שחש לדבר הזה לחלק בין ששמע מפי יחיד או מפי רבים. ואולם יען כי חשו חכמים מאוד לתקנת עגונות ובפרט בעגונה רכה בשנים. אמרתי לעיין בדבר והשי"ת יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות:

הנה גוף הדין דל"מ קול בעדות אשה שמת בעלה לא נמצא ברוב פוסקים הקדמונים וגם הטור לא הביאו רק הוא נובע מתשו' המיוחסות להרמב"ן בסי' פ' עיי"ש. ולכאורה נראה שאין הדבר מוסכם שהרי התוס' בכתובות (דכ"ו ע"א) ד"ה והאמר כתבו דע"א גרע מקול שהקול פוסל וע"א אינו פוסל עי"ש וא"כ בעדות אשה דע"א מהני מכ"ש קול דעדיף מע"א. וגם גוף הדין אינו מובן לכאורה כיון דקיי"ל דמשיאין על פי בת קול ולא חיישינן לצרה או לשאר פסולין א"כ גם עפ"י קול דעלמא למה אין משיאין. הא ע"כ יצא הקול מפי אחד שאמר כן וכיון דבעדות אשה הכל נאמנין ולא חיישינן לפסולין למאי ניחוש לה והראי' שמביא המהריב"ל הובא בח"ס הנ"ל מדברי הרא"ה שבנמו"י הובא בש"ע סי' י"ז סכ"ז בספק ג"י ויצא קול קודם ג"י דמותרת ממ"נ עיי"ש משמע דעל קול לבד אין סומכין עיי"ש. אדרבא לענ"ד נראה משם ראי' להיפך. דידוע מה שהכל תמהו על דברי הרא"ה והמחבר בזה דמאי ממ"נ איכא. אדרבא איכא למיחש דהקול שקר וההרוג הוא איש אחר שנהרג לפני ג"י לדבריהם דספק ג"י אסור עיי"ש בח"מ ס"ק נ"ב וב"ש ס"ק פ"ד:

ואמנם לענ"ד יש לישב דהנה הטעם דלאחר ג"י אין מעידין לאו משום דחיישינן דנשתנה צורתו ונעשית כצורתו של הנאבד דודאי זה דבר רחוק דא"א לשני פרצופים להיות שווים כמ"ש בס' קהלת יעקב כאן במקומו רק כיון דקים להו לחז"ל שדרך המת להשתנות אחר ג"י וחזקה אלימתא הוא א"כ מכח זה אין אנו מאמינין למי שאומר שמכירו בט"ע שהוא הנאבד דכיון דאנן סהדי דצורתו נשתנית א"כ מה שאומר שמכירו חיישינן דמ"ל הדמיון אומר כן עיי"ש בקהלת יעקב והני פוסקים ס"ל דגם בס' ג"י חיישינן לזה ואין מתירין מספק דדילמא הוא לאחר ג"י וא"כ וודאי נשתנה וא"א להעמיד על ההכרה. וא"כ מעתה י"ל דכונת הרא"ה והמחבר כן הוא דוודאי מחמת הקול בעצמו הי' ראוי להתיר כיון דע"כ יצא הקול מפי אחד א"כ הא משיאין עפ"י ב"ק. אלא דהא איכא הוכחה שהקול אינו אמת דאיך אפשר שנהרג לפני ג"י א"כ אנן סהדי דהי' צריך להיות נשתנה צורתו דחזקה אלימתא דאחר ג"י צורתו נשתנית והרי העד המכירו אומר שמכירו בט"ע שהוא פלוני ולא נשתנה. וא"כ זה מרע הקול דהרי איכא ראי' דהקול שקר שנהרג לפני ג"י דא"כ היתה צורתו משתנית. וע"ז שפיר קאמרו הרא"ה והמחבר דמותרת ממ"נ. דמאיזו טעם אתה רוצה לגרע כח הקול משום דאתה מאמין להעד שמכירו ואומר שלא נשתנית צורתו ובוודאי נהרג בתוך ג"י א"כ הרי היא מותרת עפ"י העד. אלא מאי אמרת דחיישינן דילמא הוא לאחר ג"י והעד שמכירו אומר ע"צ הדמיון. וא"כ שוב אינו מגרע כח הקול ואיכא שפיר למימר דמותרת עפ"י הקול בעצמו כיון דליכא ריעותא מאי דלא נשתנית צורתו דהרי אדרבא אתה אומר שנשתנית צורתו והעד אומר בדדמי א"כ הקול בתקפו עומד ומותרת עפ"י הקול לבד וא"כ אדרבא מזה ראי' דקול מהני היכא דליכא ריעותא לגרע כח הקול. והוא תירוץ נכון לדעתי:

ואמנם להשוות כל הפוסקים הנ"ל לדעת אחת שלא יהי' סתירה מדברי התוספות כתובות הנ"ל ומדברי הרא"ה לדברי רמב"ן הנ"ל שמביאם הרמ"א לפסק הלכה. נ"ל דהא הרמב"ן וגם הרמ"א שהביאו כתבו להדיא קול הברה. וא"כ נראה דכמו דקיי"ל בש"ס גיטין (דפ"ט) לענין יצא עלי' קול מקודשת או מגורשת דחיישינן לה וקאמר שם עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהי' נרות דולקות וכו' ור"א אר"ה אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים א"כ ה"נ לענין עדות אשה יש לחלק דקול הברה בעלמא וודאי לא מהני אבל קול כי הא שחיישינן לה שמה י"ל דבעדות אשה מהני לס' התוספות כתובות הנ"ל דקול עדיף מע"א. דעפ"י קול מוציאין האיש מחזקתו ועפ"י ע"א לא. ובודאי כוונת התוס' לקול כהאי דחיישינן לה במס' גיטין דעפ"י קול הברה בעלמא אין מוציאין האשה מחזקתה כמש"ל אבל קול דחיישינן לה כיון דכתבו התוס' שהוא עדיף מע"א א"כ כיון דמשיאין האשה עפ"י ע"א מכ"ש עפ"י קול כהאי:

וא"כ מעתה נחזי אנן בנ"ד למאי נדמהו הנה כפי המתבאר שם מדברי התוס' ד"ה עד דעולא ור"א לא פליגי אהדדי וכל חד לחוד מהני או רגל"ד כמו נרות דולקות או ששמעו מפי פלוני שהלכו למדה"י וכ"כ כל הפוסקים זולת הרמב"ם דמצריך תמיד רגל"ד עיין בטוש"ע אהע"ז סי' מ"ו וא"כ כיון דפלוני שמע מפלוני וכו' ל"צ רגלים לדבר לד' התוס' ופוסקים הנ"ל צריך להבין איזו הוי קול הברה דהא וודאי גם בקול הברה כ"א אומר ששמע מחבירו. אך הענין כן. דהא בכל קול שיצא מחויבין הבי"ד לחקור אחר הדבר כמבואר בטוש"ע סי' מ"ו וא"כ כיון דחוקרין באותה העיר שיצא הקול ואין הקול גומר לדבר ברור. דהיינו שכל אחד אומר ששמע ואינו יודע ממי שמע ואין מגיעין לדבר ברור א"כ קול רעוע הוא ואין חוששין לו דאם איתא דיש ממש בדבר מי לא הוי משכח אחד שאומר שראה או ידע אבל אם מגיעין לדבר ברור דהיינו שאומר ששמע מפלוני ופלוני הלך למדה"י ליכא כאן ריעותא בהקול די"ל דאם הי' אותו האיש כאן הי' אומר דבר ברור שראה או ידע שנתקדשה וכיון דליכא ריעותא בקלא שפיר חיישינן לה. וא"כ בנ"ד נמי אף אם נאמר דמה שאומר ששמע במסיבה מבעלי מלחמה ששמואל לאנג נפל במלחמה כיון דרבים נינהו הוי כמו קול לס' הח"ס הנ"ל מ"מ כיון דעכשיו אינם לפנינו והלכו להם למדה"י ליכא כאן ריעותא כלל די"ל דאם היו עכשיו לפנינו היו אומרים ממי שמעו או שראו וידעו בעצמם וא"כ אף דשם בעינן שנים ששמעו מפי שנים כמבואר שם בש"ע היינו משום דע"א אינו נאמן בדשב"ע וא"כ גם להחזיק הקול בעינן שנים אבל בעדות אשה שמת בעלה דע"א נאמן א"כ גם להחזיק הקול סגי בע"א ואף להרמב"ם שם דס"ל דגם בשמע מפלוני שהלכו למדה"י בעינן ג"כ רגל"ד כמו נרות דולקות עיי"ש מ"מ הכא ג"כ איכא רגל"ד טובא ממה שנאבד זכרו זה איזו שנים כמבואר בכ"מ:

אמנם איתא בש"ס שם עוד גוונא חדא דלא חיישינן לקלא ביצא לה שם מזנה בעיר דל"ח לקלא. אף היכא דהוחזק בב"ד ואף בהגיע לדבר ברור. דתלינן דמשום פריצותא בעלמא קרי לה אינשי מזנה כמבואר בראב"ד פי"ז מה' איסורי ביאה ה"כ הובא בב"ש בסי' ו' ס"ק ל' עיי"ש. מוכת דהיכא דאיכא למיתלי באיזו אמתלא דקאמרי אינשי הכי ל"ח לקלא וא"כ גם בקול שמת הבעל היכא דאפשר לומר שהוציאו הקול משום שנאבד זה זמן רב או איזו אמתלא אחריתא י"ל דלא מהני גם בקול שאמרו בשם פלוני שהלך למדה"י כמו ביצא לה שם מזנה בעיר לדברי הראב"ד הנ"ל וזה טעמו של הח"ס בתשו' הנ"ל בשם המבי"ט ותה"ד וכן הוא ג"כ בתשו' ב"י סי' ד' דחיישינן דבדדמי אמרו אינשי הכי. ואמנם נראה בנ"ד דעדיף טובא מדינו של הח"ס הנ"ל דאז בשעה ששמע מהאנשי חיל הי' תיכף באותו הזמן שהי' בשדה המלחמה ולא נאבד עדיין זמן רב. וגם ידוע לכל דבשעת המלחמה לא יאמרו שנפל משום שנחסר מהצבא דוודאי יוכל להיות שנשבה או שברח וכדומה וגם על מי שנפצע לא יאמרו שנפל רק "פערוואונדעט" וכדומה שזה שכיח ביותר:

וא"כ וודאי מדחשבו בשמות שפלוני ופלוני נפלו במלחמה משמע שוודאי שמעו מאחד שאמר שראה שנפל ואם הי' לפנינו הי' אומר איך ראה שנפל שפיר גם קלא כה"ג מהני וליכא רק חששא דדילמא מחו לי בגירא וכו' כמו בכל ע"א במלחמה מזה נדבר אח"כ אי"ה. באופן דמחשש דלא הוי רק קלא בעלמא לית לן למיחש בנ"ד ובפרט דבלא"ה מבואר בקו"ע אות רכ"ג בתשו' המבי"ט בשם הרא"ש דגם בקול הברה לאחר י"ב חודש יש להתיר כמו שהביא הרב ר' בנ"צ נ"י וגם בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תקנ"ו הביא בשם אחד הרבנים בעובדא שהי' קלא דלא פסיק על אחד שמת או נהרג ואח"כ נשתקע שמו איזו שנים והתיר עי"ז עיי"ש. ואף דהרדב"ז עצמו חולק עליו שם. ומשמע שם מהרדב"ז דגם קלא כהאי דמהני להחמיר ביצא שמה מקודשת. מ"מ להקל להתיר אשה לעלמא לא סמכינן ע"ז וזה סותר לדברי הנ"ל דבהנך גוונא דקאמר הש"ס בגיטין דחיישינן לקלא גם בעגונה סומכין ע"ז להקל עפ"י ד' התוס' כתובות הנ"ל דקול עדיף מע"א ומהרדב"ז משמע דלא ס"ל הכי. ואמנם בע"כ א"א לומר דכוונת הרדב"ז דכל קלא דחיישינן לה להחמיר לא מהני להקל בעדות אשה שמת בעלה דהרי קלא דר"ה אמר רב דאמר כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדה"י. זה פשיטא דמהני בעדות אשה דהיינו עמפ"ע חפי עבד מפי שפחה דמהני בעדות אשה אף שאין העד הראשון לפנינו כמבואר בש"ע בסי' י"ז ס"ח עיי"ש בח"מ סקי"ח ובב"ש ס"ק כ"ד. ועיקר חומרת הח"ס הוא רק דשמע מפי רבים גרע משמע מיחיד. והרי בש"ס מוזכר לשון יחיד פלוני שמע מפלוני ופשיטא דמהני בעדות אשה אף להקל ולא איצטריך הש"ס לאשמעינן רק לענין קידושין וגירושין דעמפ"ע לא מהני אפ"ה כיון דיצא הקול ע"י זה חיישינן. והקול לעדיפותא קאתי. אבל בעדות אשה דעמפ"ע לחוד מהני וודאי דהקול אינו מגרע כמבואר בט"ז סק"ז שם. דהקול אינו מגרע רק היכא דאם הקול הוא אמת איכא ריעותא כמו ביצא הקול שנטבע במשאל"ס עיי"ש. ולכן נ"ל ברור דלענין עדות אשה. אף אם נאמר דאין מתירין ע"י שום קול היינו קלא דעולא. דאיכא רק קלא בעלמא בעיר ואיכא ריעותא דאם איתא שהדבר אמת מי לא הוי משכח אחד מכל אנשי העיר שהי' יודע או ראה בעצמו דהב"ד דורשין וחוקרין הדבר ולכך אף דאיכא רגל"ד כמו נרות דולקות וכו' ע"ז שפיר קאמר הרדב"ז דרק להחמיר חיישינן ולא להקל. אבל באומרין ששמע מפי אנשים שהלכו למדה"י דאפשר שאם היו כאן היו אומרים שראו וידעו בבירור וודאי פשיטא דגם הרדב"ז מודה דמהני להקל בעדות אשה כמו כל עחפ"ע והחומרא שהחמיר הח"ס לחלק בין שמע מפי יחיד למפי רבים תמוה מאוד דהרי הח"מ בסקי"ח הנ"ל מפרש הדין דשמע מפי נשים או מפי תנוקת דאיירי שהם במדינה אחרת ואינם לפנינו שנשאל אותם עיי"ש. הרי דמפורש להדיא נשים לשון רבים ואפ"ה מהני ול"א דהוי רק קלא בעלמא. כיון דליכא ריעותא לפנינו ואנו אומרים דאם היו לפנינו היו אומרים שראו או שידעו. ונידן דידן להא ממש דמיא. ששמע מפי אנשי חיל במדינה אחרת. ולכן כיון שפסק הרמ"א בפשיטות בס"ה דאומר שמעתי סתם מהני ול"ח דהוי רק קלא כדעת הב"י בתשו' עיין בקו"ע ס"ק קמ"ח לית לן למיחש יותר בהא מילתא כלל:

איברא דלכאורה יש חששא אחרת דהא עיקר הטעם דמשיאין עפ"י בת קול ול"ח לצרה או פסולין הוא משום דרוב כשרים הם כמ"ש הח"מ בתשו' בסוף ס"ק כ"א דתלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות זו וא"כ כאן במקום המלחמה דרוב אנשי החיל היו עכו"ם א"כ ניחוש דילמא היהודים שסיפרו מנפילתו שמעו מעכו"ם. דבשלמא בשמעו קול פלוני מת ל"ח לעכו"ם משום דהוי מסל"ת כמ"ש הב"ש בסקל"ח בשם הריב"ש דמביא ראי' מזה דל"ב קישור דברים. אבל ביהודים שסיפרו מפי עכו"ם ניחוש דילמא הי' ע"י שאלה כמ"ש הב"ש בס"ק נ"א דדרך ישראל לשאול על ישראל חבירו. ואמנם כיון דבלא"ה דעת הט"ז שם סקי"ז דגם בישראל שאמר ששמע מעכו"ם לא חיישינן דילמא לא הי' מסל"ת. נהי דנראה דהב"ש לא ס"ל הכי מ"מ יש לסמוך בזה על מה שכתב הדברי חיים בח"א באהע"ז תשו' ח' דכל היכא דאין אנו יודעין אם שמע מפי עכו"ם או מפי ישראל לא חיישינן דילמא שמע מפי עכו"ם שאינו מסל"ת כיון דעכו"ם אין דרכו להכשיל בחנם היכא שאין לו הנאה בדבר. עיי"ש שדבריו נכונים מאוד בישוב דברי הט"ז מקושית הב"ש. וגם אי הוי ספק מסל"ת הרי דעת הט"ז הובא בב"ש סקמ"ט דהיכא דאיכא אומדנות מוכיחות סמכינן להקל והכא מי איכא אומדנא יותר מזה שנשתקע שמו וזכרו זה כמה שנים:

עתה נבוא לחשש השני דאיכא בהאי מילתא מה שלא אמרו קברתיו. והנה ראיתי להרב ר' בנ"צ נ"י שצידד בזה עפי"ד המהריב"ל דבעמפ"ע אנו תולין דוודאי הראשון ידע שפיר שמת שהזיזו ממקומו וכדומה עיין בקו"ע שק"ח אלא דיש הרבה חולקים עליו. ואמנם קשה לי לכאורה דבתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ט חולק ג"כ על המהריב"ל היכא דלא אמר העד שהי' בתוך ג"י בעמפ"ע כתב שם בד"ה והנה ראיתי וז"ל ואני איני רואה סברא להקל בשומעים מפי עד שני וכו' מפי עד ראשון ולא ביאר דבריו וכו' דמה לי לא ביאר דבריו ומה לי שהוא עצמו מסופק אם תוך שלשה דכי היכא דבאינו יודע הוי ספק דאורייתא ולחומרא ה"נ כשלא הספקנו לחוקרו וגם כשלא הספיק עד השני לחקור את הראשון מידי ספק לא נפיק עכת"ד עיי"ש:

וא"כ העיקר שחולק הוא רק משום דס"ל דספק ג"י הוי ספיקא דאורייתא ולא ס"ל כהרשב"א דחשש תפח הוי רק דרבנן אבל לענין קברתיו דמלחמה דמבואר ברמב"ם פ"ו מה' נחלות להדיא דחשש בדדמי הוא רק דרבנן וכמ"ש ג"כ הב"ש בס"ק קמ"ג א"כ שפיר נוכל לומר דבעמפ"ע תולין מספק דהראשון ראה הקבורה או הזיזו ממקומו והוי ספק דרבנן ולקולא וא"כ מ"ט של החולקין על המהריב"ל גם בקברתיו דמלחמה ומ"ש מספק ג"י למאן דס"ל דחשש תפח הוא דרבנן דמתירין משום ספק דרבנן. ואף דאיכא חזקת איסור. מ"מ בע"כ או דס"ל דספיקא דרבנן לקולא גם באיתחזק איסורא כמ"ש הנוב"י בתק"ט סי' מ"ט או די"ל כס' הר"ש בטהרות דדבר שהי' מתחילה דאורייתא ואח"כ נעשה דרבנן אזיל חזקת איסור דידי' דהא איתרע חזקתו וא"כ ה"נ בחשש בדדמי דהוי רק דרבנן נימא ספק דרבנן לקולא:

אך צ"ל דהנה בח"ס סי' נ"ח הובא בפ"ת ס"ק קל"ח מבואר דס"ל דחשש בדדמי הוא ספיקא דאורייתא אלא דבפ"ת שם תמה עליו מדברי הרמב"ם פ"ו מה' נחלות הנ"ל דמבואר דהוי רק חומרא דרבנן. אבל לענ"ד יש לחלק בין הענינים דהנה בלא"ה דברי הרמב"ם קשים שם כמו שתמה הלח"מ דהא שם איירי בשני עדים דלענין נחלה ע"א אינו נאמן. ובשנים הא כתב הה"מ בפי"ג מה"ג דגם הרמב"ם ס"ל כדעת הסוברים דבשנים לא חיישינן לבדדמי מדנקט שם דווקא ע"א במלחמה עיי"ש. אמנם נ"ל דיש תרי גווני בדדמי דהנה בש"ס שם (דקט"ו ע"ב) קאמר הש"ס מ"ט דבדדמי משום דקאמרה קס"ד בכל הני דאיקטיל הוא פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לי' בגירא וכו' וסברה וודאי מת ואיכא דעביד סמטרא וחי עיי"ש. וברמב"ם פי"ב מה"ג ה"ב מביא רק טעם הראשון שהיא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן עיי"ש ונראה דיש נ"מ בין הטעמים. דלטעם הראשון דלא חזיא כלל התחלת המיתה. אלא משום דחושבת כיון דכל הני איקטול גם הוא נהרג בכללן. ולכך משקרת לומר שראתה שמת. זה וודאי י"ל דהוה חששא דאורייתא. כיון דלא חזיא התחלת מיתה כלל. יש לנו לחוש גם מדאורייתא דניצול. דעפ"י הרוב הם ניצולין במלחמה. ולא גרע מעיר שכבשוה כרקום. דנותנים עליהם חומרי חיים מדאורייתא לדעת הריב"ש בסי' שע"ח. עיין בנוב"י מהדו"ק סי' מ"ג. ובתשו' בית אפרים בתק"ע סי' ל'. אבל לטעם השני דמחו לי' בגירא וכו' וסברה וודאי מת. אז י"ל דאינה משקרת כלל רק דטעתה בדמיונה שראתה שנפל לארץ ומחמת פחד המלחמה לא המתינה יותר. וגם מחמת הבהלה דעת האדם אינו חזק כ"כ. וטעתה שמת ממש. ובאמת הי' בו עדיין חיות קצת. ועבדו לי' סמטרא וחי אח"כ. ואמנם כיון דתפסינן דלא משקרת כלל. רק שטעתה באמת. א"כ בע"כ דהי' קרוב למיתה כ"כ שהי' מקום לטעות ואח"כ נאבד ג"כ זכרו וודאי קרוב הדבר מאד שמת. ולא חיישינן לי' עוד מדאורייתא. ורק חומרא הוא שהחמירו חכמים משום חומר א"א כמ"ש הרמב"ם. וכמו שהחמירו במשאל"ס. וא"כ מעתה מיושב קושית הלח"מ הנ"ל דהרמב"ם י"ל דס"ל ג"כ כהרי"ף רבו דגם בשנים חיישינן לבדדמי. ואמנם זה רק היכא די"ל שטעו. דס"ל דמחמת הבהלה גם שנים עבידי למיטעי. אבל לומר דמשקרי לאמר מה שלא ראו כלל משום אמתלא דמחמת שנהרגו הרבה וודאי גם הוא נהרג. זה וודאי לא אמרינן בשנים. וכמ"ש הרמב"ן במלחמות כיון דהתורה האמינתן אין לנו לחוש כלל דמשקרי. ורק באשה עצמה או ע"א דבאמת מה"ת אין להם נאמנות כלל ורק דחכמים האמינו אותן בעגונה משום סברא דמדעל"ג לא משקרי וכדומה. אז היכא דיש איזו אמתלא. דהוא סובר שוודאי מת ולא יבוא עוד לעולם. מורה לו היתר ומשקר לומר שראה שמת. אבל שני עדים דנאמנים מה"ת בכל דיבורם וודאי לא שייך כלל לומר דחיישינן דמשקרי מחמת איזו אמתלא. ולית בהו רק חשש השני שטעו בדמיונם וסברו שוודאי מת. היכא דיש מקום לחוש כן. ומעתה נכון שפיר דהרמב"ם פי"ג מה"ג דמביא הדין דע"א במלחמה דאיבעיא הוא בש"ס אם דומה לאשה עצמה. ובאשה עצמה כבר הביא בפי"ב מה"ג הטעם הראשון הנ"ל כיון דנהרגו אלו ואלו. ולטעם הזה החשש בדדמי הוא דאורייתא כמש"ל דחיישינן דמשקרי. ולכך שפיר כתב הרה"מ דהרמב"ם נקט ע"א דווקא. דבשנים ל"ח דמשקרי. אבל בפ"ו מה' נחלות דאיירי בשנים דווקא דעפ"י ע"א אין יורדים לנחלה לכך מדייק שם הרמב"ם בלשונו שכתב או שנדקר במלחמה ומת. דאז שייך חשש השני דמחמת שראו שנדקר ונפל לארץ כמת טעו וסברו שוודאי מת. ובאמת י"ל דהי' בו עדיין חיות קצת. ועבדו לי' סמטרא וחי. ולכך שפיר מסיים שם הרמב"ם דהוי רק חומרא דרבנן כמש"ל דבכה"ג דהי' קרוב כ"כ למיתה עד שהי' מקום לטעות שכבר מת. א"כ אם נאבד אח"כ זכרו וודאי הוכיח סופו על תחלתו דוודאי מת. ורק חומרא היא שהחמירו משום חומר א"א כמו משאל"ס. אבל החת"ס דאיירי בע"א ובע"א איכא ג"כ חשש הראשון דמחמת בדדמי משקר. שפיר כתב דהוי חשש דאורייתא כמש"ל. וא"כ י"ל דזה ג"כ טעמם של החולקים על המהריב"ל דס"ל דגם בחשש בדדמי בע"א הוא מדאורייתא כמו ס' ג' ימים לדעת הסוברים דספיקא לחומרא. ולכך גם בעמפ"ע חיישינן מס' דילמא הראשון לא אמר קברתיו כפ' המהרי"ט הנ"ל:

ואמנם לפי"ז שפיר יש לחזק דעת האומרים דבעמפ"ע היכא דהראשון הי' מסל"ת. גם החולקים על המהריב"ל מודו לי'. דכבר ידוע שיטת המרדכי שהביא הב"י דסברת הלב הוא דבמסל"ת לא שייך בדדמי. ועפימש"ל יש להסביר היטב סברתו. דכיון דזה הוי איבעיא דלא איפשטא אם ע"א במלחמה דומה לאשה חיישינן דאמר בדדמי. ס"ל להמרדכי דמעתה אין לנו לחוש לחשש השני הנ"ל דמחו לי' בגירא וכו' דחשש טעות הוא רק דרבנן כמש"ל. ואיבעיא דלא איפשטא ס"ל דבדרבנן אזלינן לקולא. עיין ב"י וד"מ או"ח סי' תל"ב אות ב'. וליכא רק חשש הראשון דמחמת בדדמי משקר לומר מה שלא ראה. דזה הוי חשש דאורייתא כמש"ל ואזלינן בספיקו להחמיר. אמנם במסל"ת שפיר כתב המרדכי דוודאי לא שייך חשש משקר. דבשלמא במ"א או באשה המכוונים להעיד ולהתיר שפיר י"ל דמחמת שחזק אצלם שוודאי מת ולא יתעביד איסורא על ידם משקרים להוסיף ולומר שראו שמת. אבל במסל"ת דנאמנותו הוא משום דכיון דאין לו נ"מ בדבר וודאי אינו משקר. א"כ ל"ש כלל שיוסיף לשקר לאמר מה שלא ראה. וא"כ נהי דחשש השני דמחו לי' בגירא וכו'. שטעה וסבר שמת שייך גם במסל"ת דהוא דבר שכל אדם מצוי לטעות מחמת פחד מלחמה. אמנם כיון דמחמת חשש זה הוא רק חומרא דרבנן כמש"ל. א"כ באיבעיא דלא איפשטא אזלינן לקולא. וא"כ מעתה י"ל דגם החולקים על המרדכי הוא רק משום דס"ל דאיבעיא דלא איפשטא גם בדרבנן אזלינן לחומרא כדעת הרא"ש שבד"ח הנ"ל סי' תל"ב. אבל וודאי מודים דבמסל"ת החשש בדדמי הוא רק דרבנן. ולכך בעד מפי מסל"ת דאיכא ספק מעליא דילמא הראשון ראה הקבורה או הזיזו ממקומו. וודאי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא:

ואולם בנ"ד נראה דכ"ע מודו להמהריב"ל. אף אלו הסוברים דגם בעד מפי מסל"ת בעינן קברתיו מ"מ יש לחלק בין שמע מעכו"ם מסל"ת לישראל מסל"ת. דהנה ראיתי לידידי הרב רב"צ שמביא דברי העצי ארזים שתירץ קושית הראב"ד מעובדא דחסא דלא אמר קברתיו ואפ"ה לאו משאל"ס הי' מתיר לכתחלה משום דשם הי' מסל"ת והוכיח מזה העצי ארזים כדעת המרדכי דבמסל"ת ל"ש בדדמי. אלא דתיקשי ע"ד הסוברים דגם במסל"ת שייך בדדמי האיך יתרצו קושית הראב"ד. ונלע"ד לתרץ דהנה כבר הבאתי שיש שני חששות בדדמי חדא דילמא משקר להוסיף להגיד מה שלא ראה וחדא דטעה וסובר שבאמת הוא כן. ואמנם נראה דזה תלוי במה דאיבעיא לן שם בש"ס (דקט"ו) בהחזיקה היא מלחמה אם נאמנת במיגו והקשו התוס' שם משבועות בסוגיא דקציצה דנאמן הבעה"ב במיגו אף שטרוד בפועליו וחושב שהוא אומר אמת ועיי"ש מה שתירצו. והמובן מכוונת תירוצם הוא דשם א"א לומר דמחמת שהוא טרוד בפועליו שכח לגמרי וסובר בבירור שפרע ואין שום ספק אצלו דזה לא שכיח כלל אלא דאמרינן דמחמת טירדא דומה לו שפרע. אבל אין זה וודאי אצלו וגם לדידי' מספקא לי'. אלא דמחמת הספק הוא מורה לו היתר ומשקר לומר שוודאי פרע דהא יודע דאם יאמר שמספקא לי' יחייבוהו לשלם. וא"כ כיון דצריכין לומר דמשקר שפיר מהני מיגו. דאז וודאי אומר אמת מה שטוען ברי שפרע דאם הי' רוצה לשקר הי' טוען טענה אחר שהי' נאמן אבל כאן במלחמה החשש הוא שהיא טועה וסוברת שוודאי מת בלי ספק ולכך ל"ש מיגו עיין בדבריהם היטב שכוונתם כן הוא:

ומעתה כיון דהש"ס איבעיא לי' הא מילתא כאן אם נאמנת במיגו. א"כ הרי זה גופה הוא האיבעיא אם החשש בדדמי הוא מחשש הראשון דמשקרא. אבל זה לא חיישינן שתטעה לומר וודאי מת. שזה ל"ש כמו שם בקציצה ולכך מהני גם כאן מיגו. או דכאן הטעם דמחו לי' בגירא וטעתה וסברה שבאמת וודאי מת בלי שום ספק. ולכך לא מהני מיגו. ובש"ע סעיף מ"ט פוסק האיבעיא לחומרא דלכ"ע לא תנשא לכתחלה ולחד דיעה גם אם נישאת תצא. וקשה לכאורה לפימש"ל דלטעם השני חשש בדדמי הוא לכ"ע רק חומרא דרבנן. א"כ נפשוט לקולא. ואם יש לה מיגו תהי' נאמנת דחשש משקר לא שייך כיון דיש לה מיגו והחשש רק דילמא טעתה דהוי רק דרבנן. א"כ כיון דזה גופא איבעיא לי' להש"ס אם כטעם הראשון או כהשני נימא ספיקא דרבנן לקולא וליהני מיגו. אך צ"ל כמ"ש הב"ש בס"ק ק"ס כיון דמדאורייתא אין האשה נאמנת כלל לומר מת בעלי ורק מדרבנן הימנוה וא"כ היכא דיש ספק אם בהא הימנוה רבנן שוב הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. עיין בחת"ס סי' מ"ח ד"ה ברם ובתשו' ברית אברהם בתקיע סי' כ"א. ולפי"ז יש להוכיח מכאן כדעת הנתיבות לשבת בסק"ג דע"א לכ"ע נאמן במיגו היכא דהחזיק הוא מלחמה. דהא עיקר הטעם דע"א אינו נאמן מדאורייתא בעדות אשה הוא משום דאיתחזיק איסורא ל"מ לדעת המהרי"ק דגם דשב"ע בעינן דאיתחזיק איסורא אלא אף לדעת הרמב"ן דדשב"ע אין ע"א נאמן אף בלא איתחזיק איסורא מ"מ משום מדעל"ג הי' לו להיות נאמן מה"ת אי לאו משום דאיתחזק איסורא כמ"ש הט"א בר"ה (דכ"ב ע"ב):

והנה בתוס' קדושין (דס"ד ע"ב) ד"ה רבי כתבו דאף דאסור לגרש בגט ישן לכתחלה. מ"מ כיון דבדיעבד הגט כשר מיקרי מיגו שבידו לגרשה. ועפי"ז נ"ל דכל היכא דהדין הוא דרק לכתחלה לא תינשא אבל אם נישאת לא תצא כבר אזלא לי' ואיתרעי לה חזקת א"א דהא בידה לעבור ולינשא. ויהי' הדין שלא תצא. וא"כ מעתה שוב ע"א נאמן מדאורייתא כיון דליכא חזקת א"א. וא"כ הכא בע"א במלחמה כיון דהדין הוא דאף היכא דאין לה מיגו אם נישאת ל"ת בלא אמר קברתיו כמ"ש המחבר בסעיף נ' א"כ איתרע לה חזקת א"א והעד נאמן מדאורייתא. א"כ היכא דיש לו מיגו דיש ספק איבעיא דילמא מהני מיגו. הוי ספיקא דרבנן ולקולא ול"ד לאשה עצמה דהדין אצלה היכא דלית לה מיגו גם אם נישאת תצא ויש לה עדיין חזקת א"א לכך אזלינן בספיקא להחמיר. אבל בע"א דאם נישאת ל"ת אזלינן בספיקו להקל דאזיל לי' חזקת א"א כנ"ל לכך שפיר כתב בנתיבות לשבת דע"א נאמן במיגו:

וא"כ מעתה נחזי אנן במסל"ת דהנה כבר כתבתי לעיל דבמסל"ת ל"ש חשש דמשקר דכיון דאינו מתכוון להעיד ולהתיר למה לו להוסיף להגיד מה שלא ראה בבירור ואמנם חשש טעות שייך גם במסל"ת כמש"ל. אך לפימ"ש דבעיית הש"ס תלוי בזה. ואם נאמר דמהני מיגו. בע"כ דל"ש רק לחשש דמשקר ולא לחשש טעות. דאל"כ לא הי' מהני מיגו כמש"ל, וא"כ לפימש"ל דבעד במלחמה נקטינן לקולא דמהני מיגו כמ"ש הנתיבות לשבת. א"כ הי' לנו לומר דהדין עם המרדכי דבמסל"ת ל"ח לבדדמי. דכמו דבעד אחד יצאנו מחשש משקר ע"י המיגו. ה"נ במסל"ת בלא מיגו וא"כ מ"ט של החולקים על המרדכי. אך באמת ז"א דלפי ההקדמה שהקדמתי דמש"ה לא הוי ספיקא דאורייתא כיון דחכמים אמרו דאף היכא דשייך בדדמי מ"מ אם נישאת לא תצא. א"כ אזיל לי' חזקת איסור א"א כיון דבידה לינשא. א"כ שוב ע"א נאמן מדאורייתא הן לשיטת המהרי"ק הנ"ל או לס' הטורי אבן הנ"ל. א"כ זה שייך בעד ישראל. דנאמן מדאורייתא היכא דליכא חזקה או במדעל"ג. אבל עכו"ם מסל"ת דבאיסור דאורייתא אינו נאמן כלל אף היכא דליכא חזקת איסור. וכל נאמנות בעדות אשה הוא מדרבנן כמ"ש הנוב"י סי' ל"ג גם לדעת הרמב"ם עיי"ש. א"כ היכא דאיכא ספק אם האמינוהו רבנן כגון במלחמה דהוי איבעיא דלא איפשטא הנ"ל א"כ שוב הוי ספיקא דאורייתא דאם חכמים לא האמינוהו חוזר לאיסורו דאורייתא. דאף דאזיל לי' חזקת א"א משום דאם נישאת ל"ת. מ"מ גם בליכא חזקה מסל"ת אינו נאמן מדאורייתא. ואמנם הדבר תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' צ"ח אליבא דהרא"ש. דהט"ז ס"ל דכל היכא שצריך עדות. מל"ת אינו נאמן כלל בדאורייתא. והש"ך מביא שם דיעות דהיכא דלא איתחזיק איסורא נאמן גם באיסור דאורייתא ולדבריו שוב גם כאן מל"ת צריך להיות נאמן מדאורייתא כיון דאיתרע חזקת א"א. ואולם נראה די"ל דלעולם כללא היא דבאיסור דאורייתא מסל"ת אינו נאמן אלא כיון שהדבר ספק אצלינו י"ל דס"ל להני דיעות דספד"א מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא לכך גם מסל"ת נאמן. כיון דבלא"ה נולד ספק אצלינו וליכא ג"כ חזקת איסור. וא"כ מעתה מיושבת קושית הראב"ד אליבא דהחולקים על המרדכי וס"ל דגם במסל"ת בעינן קברתיו מעובדא דחסא הנ"ל. כיון שכבר כתבתי דהם מוכרחים לסבור דאף דתלוי באיבעיא דלא איפשטא. מ"מ אזלינן לחומרא כיון דהוי ספק דאורייתא ובט"כ דמסל"ת אינו נאמן בספק איסור דאורייתא אף דליכא חזקה והיינו משום דס"ל דסד"א מה"ת לחומרא. אבל בעובדא דחסא דאזיל אליבא דר"נ. ור"נ הא ס"ל דספד"א מה"ת לקולא עיין מלוה"ר כלל סד"א אות י'. וא"כ מסל"ת נאמן מה"ת בספק איסור וליכא חזקה. וא"כ שוב הוי סד"ר לקולא דל"ב קברתיו וכמש"ל:

וא"כ מעתה כ"ז שייך בעכו"ם מסל"ת. אבל בישראל מסל"ת דגם בלא מסל"ת נאמן מדאורייתא כיון דליכא חזקת א"א כמש"ל אלא דאיכא חשש בדדמי וכיון דהוא מסל"ת ג"כ ליכא חשש דמשקר כמש"ל וליכא רק חשש דטעה. וא"כ כיון דהוי בעיא דלא איפשטא אם נאמן במיגו וכבר כתבתי דבע"א נקטינן לקולא כמ"ש הנתיבות לשבת. א"כ במסל"ת גם בלא מיגו נאמן דהא נקטינן לקולא דל"ח לטעות רק היכא די"ל דמשקר. וא"כ בנ"ד דשמע ממסיבה מפי ישראל אף אם נאמר דרק אחד הי' המספר וליכא שנים מ"מ הא סיפר רק בדרך שיחה והוי מסל"ת ממש. ולקמן אכתוב בשם תשו' מהרמ"ל דלא חיישינן ששמע מפי אחרים רק תולין דהוא עצמו ראה. וא"כ בהא שפיר יש לסמוך על המהריב"ל בעד מפי ישראל מסל"ת וודאי ל"ח לבדדמי. והנה על מש"ל עפי"ד התוס' קידושין (דס"ד) דהיכא דבדיעבד כשר אמרינן מיגו דבידו לעשות. יש להעיר דזה רק היכא דתלוי הדבר בו לבדו כמו שם גבי גט ישן דביד הבעל בעצמו לגרשה בע"כ. אבל הכא דתלוי בדעת אחרים י"ל דילמא לא תמצא מי שירצה לעבור על איסור לישא אותה. וכ"כ בס' ישרש יעקב יבמות (נ"ב ע"ב) ד"ה ליבמתו בשם הרמב"ן עיי"ש. אולם מטעם אחר י"ל דהיכא דאם ניסת ל"ת ליכא חזקת א"א דהא הא וודאי דהיכא דהדין הוא דאם ניסת ל"ת גם בנכנסה לחופה ולא נבעלה הדין כן. וא"כ לא מיבעיא למ"ש הנוב"י תשו' פ"ב אות ט"ז דבא"א ליכא רק איסור דרבנן בקידושין לחוד בלא בעילה א"כ באיסור דרבנן וודאי מסל"ת נאמן ומותרת לכתחילה להתקדש לאחד ע"י עכו"ם מסל"ת רק דהבעילה אסורה אבל אחר שכבר נתקדשה כבר התירו רבנן גם הבעילה כיון דאמרו אם ניסת ל"ת וליכא רק כמו מבטל איסור לכתחילה דהוי רק איסור דרבנן. וא"כ היכא דיש ספק אם מותרת גם לכתחילה הוי ספיקא דרבנן ולקולא. אלא אף לפימ"ש הישרש יעקב ביבמות (דנ"ו ע"ב) בד"ה תניא באריכות שם דמדברי רש"י קידושין (ס"ז) מוכח דאיכא איסור דאורייתא בקידושין לחוד בכל איסורי ערוה מלאו דלא תקח. מ"מ כוון דליכא כרת רק לאו בעלמא לא הוי דבר שבערוה והוי ככל האיסורין דלא בעינן עדות דנאמן מסל"ת מה"ת לדעת הט"ז בסי' צ"ח. וא"כ כיון דמותרת להתקדש לכתחילה מה"ת ע"י מסל"ת ואם כבר נתקדשה ל"ת א"כ היכא דספיקא היא כמו בבעיא דלא איפשטא הנ"ל גם מדרבנן מותרת לעשות כן לכתחילה. וא"כ נהי דאנן קיי"ל דמסל"ת אינו נאמן מה"ת גם בשאר איסורין דלאו עריות. כמו שמסיק הט"ז שם בסי' צ"ח הנ"ל. אשר י"ל דזה טעמם של החולקים על המרדכי הנ"ל. מ"מ בישראל מסל"ת דעד ישראל וודאי נאמן בכל האיסורין שאינם דבר שבערוה. א"כ היכא דהוא ג"כ מסל"ת נקטינן ספיקא לקולא. דהיכא דליכא חשש משקר ל"ח לבדדמי:

והנה הארכתי קצת בפלפלת כ"ש. אבל לדינא ג"כ נ"ל סברא זו מעלייתא. דלדעת הגאון בעל נתיבות לשבת הנ"ל. דע"א במלחמה נאמן במיגו. בע"כ דהיכא דליכא חשש משקר ל"ח לבדדמי. א"כ וודאי גם מסל"ת ישראל כיון דבשעת הסיפור לא עלה על דעתו כלל להתכוון להתיר כמבואר מתוך הגב"ע דהי' רק שיחה בעלמא במסיבה. א"כ ליכא למיחש כלל דהוסיף להגיד מה שלא ראה ול"ח לבדדמי:

וגם למ"ש הברית אברהם בתשו' כ"א הנ"ל אות י"ב לחלק דהיכא דאין הריעותא בנאמנות העד רק חשש דרבנן מבחוץ כמו משאל"ס אז אף דליכא רק עד אחד דאין נאמן מה"ת מ"מ כיון שכבר האמינו חכמים להעד בענין זה הוי כאלו אין לנו ספק עוד באמיתות הדבר. וא"כ אם יש אח"כ ספק בענין זה בענין החשש של משאל"ס או בחשש דבדדמי. אז אמרינן ספק דרבנן לקולא. כיון דאין החשש דמשקר רק שמא טעה בדמיונו. אז כבר מאומתין דברי העד אצלינו כשני עדים. אז כל ספק שנולד אח"כ הוי ספק דרבנן ולקולא. זולת אם נולד חשש דילמא העד משקר אף היכא דהחשש הוא מדרבנן מ"מ כיון דגוף נאמנות העד הוא רק מדרבנן. הם אמרו והם אמרו. והוי שוב ספק דאורייתא עכת"ד עיי"ש. א"כ ג"כ יש מקום לקיים דברי המרדכי הנ"ל. כיון דלרוב הפוסקים הבעיא דע"א במלחמה הוא אם לא אמר קברתיו. דדילמא ל"ח בדדמי רק בהאשה עצמה משום שמתאווית לינשא. מורה היתרא לאמר בדדמי. כמבואר בראשונים. א"כ הא דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דהא האיבעיא לא נפשטה בע"כ משום דאיכא חשש דמשקר ושייך ס' הבר"א הנ"ל דהוי ספיקא דאורייתא. דבכה"ג לא האמינו חז"ל להעד ומדאורייתא בלא"ה אינו נאמן. אבל במסל"ת דליכא חשש משקר. רק משום דטעה בדמיונו כמש"ל. א"כ לס' הבר"א הנ"ל ליכא חשש דאורייתא עוד וא"כ אמרינן ספיקא דרבנן לקולא:

ובלא"ה י"ל אף אם נאמר דכל חשש. בדדמי הוא דאורייתא כס' החת"ס הנ"ל מ"מ בלא"ה קשה האיכא ס"ס דילמא הראשון ראה הקבורה או הזיזו ודילמא הלכה כהראב"ד וסייעתו דלא בעינן קברתיו כלל. ומ"ש ידידי הרב רב"צ דדיעה שלא הובאה בש"ע לא מצרפינן לספק י"ל כיון דהמחבר פוסק בס"כ דאם נישאת ל"ת. והרמ"א אינו מביא כלל דיעה החולקת. והרי הח"מ כתב שם בס"ק ק"ב דלדעת הרא"ש שהביא הרמ"א בסמ"ט בהחזיקה היא מלחמה דאם נישאת תצא משום דהוי איבעיא דלא איפשטא גם בע"א במלחמה הדין כן והב"ש שם ס"ק קמ"ד דחק לחלק בזה. ולענ"ד י"ל בפשיטות דהרמ"א מצרף ג"כ דעת הראב"ד דבע"א במלחמה פשיטא לן דל"ח לבדדמי כלל ותנשא לכתחילה. וא"כ כיון דהרמ"א גופי' משוי לי' לספק ומש"ה סתם כהמחבר דאם נישאת ל"ת שפיר מצרפינן לי' לספק שיהי' ס"ס. ובע"כ צ"ל דמש"ה ל"מ ס"ם. משום דהוי ס"ס במקום חזקה חזקת א"א. כמ"ש הפ"י בקו"א דכתובות. וא"כ כאן דעכ"פ מדברי כולם נודע שהי' שם אז מפלה גדולה ונפלו הרבה חללים. א"כ לדעת הנ"ל הוי רובם למיתה ומבואר בתשו' בית אפרים דדומה לעיר שכבשוה כרקום. דיהבינן להו גם חומרי מתים ואיתרע חזקת א"א. א"כ יכולין להתיר בעמפ"ע משום ס"ס. ובפרט דבנ"ד איכא עוד ספק אחד דילמא אותם השנים ששמעו מהם ראו בעצמם ההריגה. דהרי העד ר' אהרן קלמן שמע במסיבה אחרת ור' חיים יאקאבזאהן במסיבה אחרת א"כ עכ"פ שמעו משנים. ובשנים ל"ח לבדדמי. וא"כ איכא ג' ספיקות ובזה ס"ל להש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס דמהני גם במקום חזקה. ואף דאיכא ג"כ ספק דילמא כדעת הרי"ף דגם בשנים שייך בדדמי מ"מ הא כבר כתבתי דבשנים לכ"ע הוי רק חשש דרבנן כמבואר ברמב"ם פ"ו מה' נחלות. וכמש"ל דבשנים ל"ח למשקרי רק לטעות וזה הוי רק דרבנן. וא"כ הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן דהוי ס"ס כמ"ש האו"ה לענין ציר דגים:

ומלבד כ"ז הרי מבואר להדיא בתשו' מהר"ם מלובלין סי' קכ"ח דבאומר ששמע משנים תולין להקל דאותם השנים בעצמם ראו ההריגה ול"ח שמא שמעו מאחרים. או תלינן דמצאוהו אח"כ מונח הרוג דל"ש בדדמי. עיי"ש מ"ש לענין עדותו של ר' משה בר' פסח ששמע משני היהודים שבאו מסטאליצא עיי"ש:

ואיכא לאצטרופי ג"כ עדותו של ר' שמואל איידעלשטיין ששמע מהפעלדווטבעל ממדינת אוסטרייך ששמואל לאנג מגאליציע נפל במלחמה. ואף שכפי הנראה יוכל להיות שהוא מפסולים מחמת עבירה מ"מ הא הגיד במסל"ת. דמה ששאל אותו העד מה נשמע. עי"ז לא יצא מכלל מסל"ת כמ"ש בקו"ע אות רמ"ה. ועיין בס' קהלת יעקב סי' י"ז סי"ד אות ט"ו. ובלא"ה י"ל עפי"מ דקיי"ל דחשוד על הדבר דנו ומעידו. כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סק"כ דחשוד אינו נאמן רק לאיסור ולא להתיר עיי"ש. ובע"כ הא דקיי"ל בסי' י"ז דפסולים מחמת עבירה פסולים לעדות אשה. הוא כמ"ש הנתיבות בסי' מ"ו סקי"ז דחיישינן שמא עיניו נתן בה. וזה ל"ש בנ"ד שהפעלדוועבעל לא הי' מכיר כלל את ר' שמואל ואשתו. דהא לא ידע כלל שם עירו. והוא ממדינה רחוקה ולא בא לב"ד להעיד כלל. ואין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות:

ומה שלא הזכיר שם עירו יפה כתב בזה ידידי הרב רב"צ דבכה"ג דידעינן שבעלה הי' באותו מקום. ואיש אחר אין אנו יודעין שהי' שם מבואר בחמ"ח סקל"ח דאמרינן אין ספק מוציא וכו' ודי בשמו ושם אביו לחוד. וזה עובדא דמכלוף בן מלול שבתשו' הרא"ש. עיי"ש. ובתשו' פנ"י חייב אה"ע סי' נ"ד (בדל"ב ע"ב) ד"ה הנה (ובדל"ג) ע"א ד"ה וברור בעיני כתב להתיר היכא דידעינן דהבעל הי' במקום זה. אף להאומרים דבחדא לריעותא. דהיינו הוחזקו ב' יב"ש לחוד. או שכיח שיירות לחוד חיישינן. מ"מ היכא דידעינן דבעלה הי' במקום זה אמרינן כנכ"ה. ול"ח שבעלה הלך לו למקום אחר ואיש אחר בא לשם ונהרג. כמו שפירש הרמב"ן במלחמות עובדא דיצחק ריש גלותא. דהוה כמו הא דאמרינן שם דל"ח שמא פינן עיי"ש. וכ"כ בתשו' מהרי"ט אה"ע ח"ב סי' ל'. ומבואר דהם אין מפרשים דברי הרמב"ן שם. דכנכ"ה הוא דמחזקינן מזמן לזמן. דמסתמא זה הוא שהי' שם מכבר ולא זהו שבא בזמן קרוב. כפירושם של האחרונים הש"ש פי"ז והישועיע"ק סי' י"ז סקט"ו. דבעובדא דתשו' פנ"י ומהרי"ט ל"ש כלל סברתם. רק הם מפרשים דס' כנה"כ הוא על המקום. דכיון דהוחזק דבמקום הזה הי' בעל האשה הזאת. ועתה ידוע שנהרג שם אחד ששמו כשמו. ל"ח שמא זה הלך למק"א ואחר בא לכאן. אלא זה שנמצא בראשונה גם עתה הי' שם. וכ"ה הוא ג"כ בתשו' מהר"ם אלשיך סי' קכ"ו עיי"ש. וכבר הארכתי בענין זה בתשו'. וקשה עלי להעתיק מ"ש שם. וגם במהרי"ו הובא בש"ש שם מתיר בידוע שהלך בעלה בדרך הזה משום אין ספק וכו' וא"כ אף דלא אמר קברתיו מ"מ אף אם נרצה לחוש להחשש של הרב רב"צ על עדותן של ר' אהרן קלמן ור"ח יאקאבזאהן משום קול הברה. מ"מ לפימש"ל בשם התשו' מהרי"ט דמשוי החשש של עמפ"ע ולא אמר בשם הראשון שהי' בתוך ג"י. לספק ג' ימים. והרי הט"ז בסק"מ מפרש דברי המחבר דמ"ש מותרת לד"ה הוא משום דכיון דיצא קול ג"כ שנהרג אף דמחמת הקול עצמו לא הי' מתירין מ"מ מצטרף הוא להתיר בספק ג"י עיי"ש. א"כ ה"נ בספק קברתיו וודאי מצרפינן הקול לעדותו של הפעלדוועבעל אף דספק לנו אם ראה הקבורה או הזיזו ממקומו. דהוי עמפ"ע ומסל"ת דמתיר המהריב"ל. ועיין בתשו' בית אפרים סי' ל"ג ד"ה ואפשר לצדד. דרוצה לומר דהיכא דאיתרע חזקת א"א ל"ח עוד לבדדמי. וא"כ הכא דהקול עכ"פ מהני לגרע החזקה כמו ביצא שמה מקודשת או מגורשת בגיטין פ"ט הנ"ל דמוציאין אותה מחזקתה ע"י הקול שוב י"ל דל"ח לבדדמי:

והנה אחר כתבי זה מצאתי בתשו' בית אפרים סי' כ' ד"ה וגם י"ל שהעיר ג"כ מדברי התוס' כתובות שהבאתי בראש מכתבי. דקול עדיף מע"א. וא"כ בעדות אשה דע"א נאמן מכ"ש קול צריך להועיל. אלא שהביא מהתה"ד דמש"ה אינו מועיל הקול. משום דיש לבעל חזקת חי. ולא אבין התירוץ כלל דהא ע"א ג"כ אינו נאמן היכא דאיתחזיק איסורא. ואפ"ה האמינוהו בעדות אשה משום עגונה. מכ"ש קלא דעדיף לדברי התוס' כתובות הנ"ל. ואין לומר דבע"א הטעם משום מדעל"ג. ובקול ל"ש מדעל"ג כמ"ש בביאור הגר"א. ז"א דהא משיאין עפ"י קול ששמע איש פב"פ נהרג. וכתב בס' קהלת יעקב בסי' י"ז סי"א ד"ה שם אפילו אינו מקוים דגם בזה שייך מדעל"ג דהוא ירא דילמא רואה אותו אחד מרחוק ומכירו וכשיהי' נמצא שקר יחזיקוהו לשקרן א"כ בכל קול דוודאי איש אחד הוציא הקול. והוא וודאי ירא דילמא יבוא הבעל ויהי' נמצא שקרן הוי שפיר מדעל"ג. ועיין עוד שם בתשו' בית אפרים סי' כ"א שמביא בשם ס' בני יעקב שמצדד ג"כ לומר דיש מקום לומר דמהני קול בעדות אשה. וא"כ תו ליכא להחמיר רק היכא דוודאי הוי קול. אבל לא לחוש עוד לומר דשמע מפי רבים הוי רק קול הברה. ואף אם נאמר דבקול בעלמא לא הוי מדעל"ג. מ"מ לפי"מ שרוצה החת"ס לומר בתשו' צ"ה חאהע"ז דכל מסל"ת ל"ש גבי' מדעל"ג עיי"ש בד"ה אמנם ובד"ה ומה. דלענין מדעל"ג עדיף מתכוון ממסל"ת. וכן ראיתי לידידי הרב רב"צ שמביא כן בשם תשו' תפארת צבי דבמסל"ת אין הטעם משום מדעל"ג. רק דכל מסל"ת חזקתו שאינו משקר, א"כ הכא ששמע מהם דרך שיחה דהוי מסל"ת א"צ כלל להטעם דמדעל"ג:

וראה זה מצאתי בתשו' הב"ח סי' ע"ג בעובדא דשם ששמע ביוה"כ בביהכ"נ שכתב שה בד"ה ועוד דגדולה מזו וז"ל אפילו הכי מאחר שלא היתה קול הברה וכו' אלא שמע כך בוודאיות מפי היהודים בתוך סיפורו עמם וכו' אין ספק דמשיאין את אשתו עכת"ד עיי"ש. נשמע דאין חילוק כלל בין שמע מיחיד או מרבים ליחוש לקלא רק עיקר החילוק בין אמרו כן דרך וודאי או לא וכן מבואר כן עוד בדבריו בסי' ע' ד"ה ובענין. ובדברי מזה עם כבוד אחי הרב הגאבד"ק פאדוואלאטשיסק אמר ג"כ שענין קול הברה הוא ששמע שאומרים מיזאגט שפלוני מת או נהרג. או מען שמועסט שפלוני מת וכו' שמשמע שאינם אומרים בתורת וודאי. אבל כל ששמע שאומרים סתם שפלוני מת או נהרג. אנו תולין דמסתמא יודעים וודאי שכן הוא כמ"ש בתשו' ב"י הנ"ל. ואיך אפשר לומר דשמע מרבים גרע משמע מיחיד יציבא בארעא וכו'. וא"כ הכא דבעדותו של ר' אהרן קלמן מוכח שאמרו לו בתורת וודאי. שהרי אמרו אותות ומופתים להזכיר בדיוק המקום והזמן שנפלו הר' שמואל לאנג ור' שמחה פריינדליך וודאי אין לחוש לקול הברה כלל כמ"ש בתשו' הב"ח הנ"ל. ולכן מכל הלין טעמי הנני גם אנכי להסכים עמהם בשריותא דאשת הר' שמואל לאנג אחר שיושיבו ב"ד של ג' להתירה והשי"ת יצילנו משגיאות:

דברי ידידם הדושת"ה דוד מנחם מאניט באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה