אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן לד, תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן לד, תק"ע.

סימן לג, תק"ע.

לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי וכו' כש"ת מו"ה אברהם ראזענבערג נ"י אבד"ק קופיטשיניץ:

ע"ד העגונה מ' ווילציא צירל בת ה' חיים מקאפיטשיניץ אשר הוגבה עדות על בעלה מו"ה משה בעזנער בר' אנשיל מקריפטש שנפל במלחמה בשנת תרע"ד. כאשר נשלח לידי העתק מהגב"ע מהבד"צ דק"ק קאפיטשיניץ. שבעל מלחמה אחד יהודי מקאפיטשיניץ ראה אותו מונח הרוג על שדה המלחמה והכירו בטב"ע גמור. והי' בו ביום שנהרג וגם הי' לו סימן בשיניו שהיו רחוקים זמ"ז וגם לקח מעליו הלעגיטימאציע והי' נרשם שמו שמה:

והנה על הכרת טב"ע יש לפקפק לכאורה עפ"י דברי הש"ג ר"פ האשה שהלכה באשה שאמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו דבעינן הכרה ע"י סימנים כמו במים. ועפ"י שיטת התוס' והרא"ש שם בש"ס (דקט"ו) גבי אסקינהו קמן וקאמרי סימנים דלא סגי בט"ע משום דקאמרי בדדמי עיי"ש בתוס' ד"ה וקאמרי. ובח"מ ובב"ש סעיף כ"ח עיי"ש בס"ק פ"ז בב"ש. וכיון דמלחמה כמים דמי א"כ לעולם במלחמה לא מהני ט"ע לחוד. ומצאתי בבית מאיר שהעיר בזה עיי"ש בסעיף ל"ג וסעיף מ"ט מה שכתב בזה. ותמה על הב"ש בס"ק צ"ט שמשמע מדבריו דרק במים בעינן סימנים ולא במלחמה:

ואולם לענ"ד נראים דברי הב"ש נכונים. דמסתימת דברי הפוסקים דלא הביאו דין זה רק במים משמע דבמלחמה לא חיישינן רק לחשש דבדדמי דילמא מחו לי' בגירא וסבור שמת ולא חשש דדילמא אינו מכירו יפה. ואף דבש"ס שם מדמה מים למלחמה. מ"מ לענין היכר בטב"ע יש לחלק. דהנה בח"מ סקמ"ה ובב"ש סקע"ו כתבו דבט"ע בעינן עיון יפה. אך בנוב"י מהדו"ק סי' ל"ט כתב דאינו מוכרח. וסגי בעיון כל דהוא. ואולם בחי' הרשב"א בחולין (צ"ו) מבואר להדיא דהבא להתיר בט"ע צריך לדקדק יפה משום שפעמים שהעין משקרת עיי"ש באריכות דבריו וא"כ מה"ט ס"ל להתוס' והרא"ש דבידע שנטבע אינו מדקדק יפה וכיון דנראה לו קצת שהוא דומה להאיש שנטבע אומר בדדמי. והנה וודאי צ"ל דהאיש שנטבע דומה במקצת להאיש שנמצא. ובעיון כ"ד נדמה לו שהוא הוא. ואם הי' מדקדק יפה הי' רואה שאין זה שנטבע רק שדומה לו במקצת דאם אינו דומה לו כלל וודאי דלא הי' טועה:

וא"כ י"ל בזה סברא מחודשת דכמו דמצינו בסימנים שיש סימן מובהק ביותר שסומכין עליו גם באיסור א"א דלא חיישינן דילמא איכא עוד אחד בסימן זה ויש סימן אמצעי דל"מ רק באבידה מדרבנן ובאיסור א"א לא. משום דשכיחי סימנים טובי כה"ג וחיישינן לאחר. כמו כן בט"ע בעיון כ"ד. נהי דל"מ כטב"ע גמור להתיר עליו איסור. מ"מ לא גרע מסימן אמצעי דכמו דבסימנים איכא סימן מובהק וסימן אמצעי כמו כן איכא בט"ע טב"ע יפה וט"ע כ"ד. ובטב"ע כ"ד חיישינן דילמא איכא אחר דדומה לו בצורתו קצת ויש לטעות ביניהם אם לא בדקדוק יפה. וכבר כתבתי כה"ג לענין היכר ט"ע בגוף בלא פ"פ וחוטם לשיטת ר"ת ז"ל. והנה ידוע דברי הח"צ בתשו' קל"ד דדומה סימן אמצעי לחששא דתרי יב"ש. עיי"ש בסוף התשובה שכתב דילמד מדברי תשו' הרא"ש גבי מכלוף בן מלול. דאפילו ביב"ש דחיישינן לשני יב"ש משום דאינו סימן מובהק היכא דברי לן שהי' במקום פלוני יב"ש והוא אתרא דל"ש שיירות ולא הוחזק לן באחר דשריא איתתא לכ"ע ה"נ היכא שהי' בו סימן שאינו מובהק וידעינן שהלך בדרך הזה ולא שכיח שם שיירות ולא הוחזק איש אחר שם בסימן הזה איתתא שריא. וא"כ מעתה ניחא בנ"ד דבשלמא במים כהאי עובדא דשני ת"ח שהלכו בספינה ונטבעו שפיר ס"ל להתוס' והרא"ש כיון דידע שנטבעו במקום הזה הני תרי ת"ח ונמצאו שם שני אנשים לא סגי בטב"ע דכיון דידע דנטבעו שם ורואה שהאנשים שנמצאו נדמו להם בצורתם אינו מדקדק יפה. ואומר בדדמי שהם הם. ובאמת חיישינן דילמא אחרים הם דדומים להם בצורתם. דהא במים הוי כמו שיירות מצויות ע"י ספינות כמ"ש בס' קהלת יעקב להגאון מליסא בסוף סעיף י"ח עיי"ש כיון דאיכא הרבה נטבעים בים. וא"כ אף דבמקום הזה לא הוחזקו עוד אנשים שיהיו דומים לאלו בצורתם. מ"מ בשכיח שיירות חיישינן דילמא מעלמא אתו. אבל במלחמה דאם תרצה לחוש דאמר בדדמי. בע"כ איירי דראה או ידע שירד למלחמה באותו מקום. כמו במים דבעינן שידע או שראה הטביעה. דאל"כ ל"ש בדדמי. וא"כ כיון דבשדה המלחמה וודאי ל"ש שיירות. דוודאי אין הולכין שם רק אנשי החיל שעמדו שם בשדה המלחמה וביניהם לא הוחזק עוד אחד שדומה לו בצורתו. הוי כמו יב"ש דל"ש לאחר כל שלא הוחזק ול"ש שיירות. וידעינן דהוא הי' במקום הזה. ואדרבא זה עדיף מסימן שאינו מובהק. דעל סימן שאינו מובהק מפקפק בס' ש"ש על הח"צ דאינו דומה ליב"ש דהוי דבר ידוע ומפורסם ושייך לומר לא הוחזקו אבל בסימן בגופו שהוא תחת בגדיו מי יודע אם אין שם עוד אחד בסימן כזה:

וא"כ הכא בצורת הפנים דמי שפיר ליב"ש. דהיכא דלא הוחזק לא חיישינן דילמא איכא עוד אחד שדומה לו בצורתו. וא"כ מש"ה סתמו הפוסקים ולא הביאו החשש דבדדמי לענין היכר בטב"ע רק במים ולא במלחמה כדברי הב"ש הנ"ל. והשתא דדלינא חספא אשכחינא מרגניתא טובא לישב שיטת התוס' בסוגיא זאת התמוהים מאד. חדא מה שהניח הב"ש גופו בצ"ע בס"ק קמ"ג דלשיטתם דהבעיא הוא רק אם חיישינן דהעד משקר אבל בדדמי לא יאמר העד א"כ מאי משני דקאמרי סימנים אכתי י"ל דילמא משקר דהא הם אינם סוברים כס' הרה"מ דאיירי בסימן מובהק במקום מוצנע. וא"כ ניחוש דילמא משקר עיי"ש שהניח בצ"ע. וגם קשה דמנ"ל להתוס' והרא"ש להוציא מסוגיא זאת דט"ע לא מהני דאומר בדדמי מדצריך לסימנים הא י"ל כס' הרה"מ דסימנים צריך רק דאל"ה חיישינן דילמא משקר אבל בסימנים מיירי בסימן מובהק במקום מוצנע דמוכרח לומר דאומר אמת. וא"כ כ"ז בס"ד דהש"ס דאיבעיא לן בע"א במלחמה דילמא משקר. אבל לדינא דהאיבעיא כבר איפשטא מעובדא דדיגלת דע"א נאמן ול"ח למשקר א"כ דילמא באמת גם בט"ע נאמן ול"ח לבדדמי ומנ"ל לחדש סברא כזאת כיון דאינו מוכרח בש"ס וגם דברי התוס' בעצמם תמוהים מאד דכאן בד"ה וקאמרי פירשו הטעם דמש"ה ל"מ טב"ע דיאמרו בדדמי ולעיל (בדקט"ו ע"א) ד"ה טעמא פירשו להדיא דהעד לא חיישינן דיאמר בדדמי. רק דחיישינן למשקר וכדומה שהרגיש בזה בהגהות הגר"א וכן בס' ישרש יעקב הרגיש בזה:

אך לפי הנ"ל י"ל כ"ז דהנה במש"ל דה"ט דתוס' והרא"ש דבים הוי כשיירות מצויות קשה לכאורה דהא הרא"ש פוסק כרבא דל"ח לתרי יב"ש אף בשיירות מצויות היכא דלא הוחזקו כמ"ש בפ' האשה שלום. והובא בטור בסי' י"ז ובח"מ ובב"ש בסעיף י"ח. אך נ"ל לישב כ"ז דהנה צריך להבין ס' התוס' לעיל בד"ה טעמא. דלא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי דהא כיון דס"ל להתוס' השתא דלמשקר לא חיישינן. ובאומר בדדמי הוא סובר דאומר אמת. א"כ מאי מהני שהדבר יהי' גלוי. דזה שייך רק היכא דחיישינן דמשקר. אז אמרינן דבמילתא דעבידא לגלויי לא עביד דמשקר אבל לא היכא דסובר דאומר אמת. אמנם נ"ל דהנה לעיל איבעיא לי' להש"ס בהחזיקה היא מלחמה אם נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם. והקשו בתוס' משבועות דאמרינן דשכיר היכא דלא שכרו בעדים דנאמן במיגו דלא שכרתיך מעולם אף דבעה"ב טרוד בפועליו ואומר בדדמי והכי מיבעיא לי' להש"ס אי אמרינן מיגו היכא דאומר בדדמי ותירצו דשא"ה דנהי דטרוד בפועליו מ"מ נחשב קצת שקרן במה שטוען דרך וודאי שפרעו ולכך יש להאמינו במיגו דלא שכרתיך כיון שטוען שבריא לו שפרעו ואינו תולה בשכחה וגם יש לו מיגו עכ"ל:

ודבריהם מבוארים ביותר בשבועות (מ"ה ע"ב) ד"ה מתוך שכתבו וז"ל דהכא כיון דאינו טוען שמא אלא ברי ואומר וודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית לי' מיגו אבל כשאין לו. מיגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אע"פ שמסופק עכ"ל והמובן מדבריהם דאם נאמין לו מה שאומר בריא שפרעו שכן הוא האמת שאצלו בריא שפרעו. א"א לומר שלא פרעו רק שנדמה לו כן מחמת שטרוד בפועליו דמחמת דמיון בעלמא הי' לו להיות עכ"פ מסופק קצת ולא לטעון בריא. רק דאין אנו מאמינין לו מה שאומר בבריא ואנו אומרין דהוא בעצמו מסופק בדבר ומחמת ספק הוא מורה לו היתר ואומר בריא. וא"כ כ"ז כשאין לו מיגו אבל כשיש לו מיגו הרי הוא נאמן במה שאומר שבריא לו מחמת מיגו. וא"כ כיון דנאמן שאצלו הוא בריא שפרעו. וודאי כן הוא האמת. דא"א לומר ששכח מחמת שטרוד בפועליו. דא"כ הי' לו להיות מסופק קצת. כן הוא כוונת דבריהם. אלא דעדיין אינו מובן דא"כ גם בהחזיקה מלחמה נימא הכי דהרי היא אומרת בריא שמת ואם מחמת בדדמי הי' לה לומר בלשון מסופק וא"כ היכא דיש לה מיגו תהא נאמנת במה שאומרת בריא. ומ"ש במהרש"א שם בשבועות ט"ז דההוא וודאי באומרת דמת במלחמה בדדמי הוא איני מובן לכאורה החילוק ביניהם. אמנם נלע"ד עפ"י דברי הנתיבות בסי' ע"ה סק"ה דהא דא"י אם פרעתי חייב הוא רק באם הספק לבע"ד מחמת טענותיהם אבל היכא דהספק לב"ד בלא טענותיהם כמו בס' זינתה דאינה נוטלת הכתובה ככל ספק הנולד בשטר. וכן בלא הו"ל למידע כתב הנתיבות שמה דפטור:

וא"כ הכא בשכיר דכל חיובו רק משום דטרוד בפועליו הו"ל כא"י אם פרעתי כמ"ש התוס' שם בשבועות. וא"כ כ"ז כשהוא טוען ספק או היכא דאינו נאמן במה שאומר בריא ואמרינן דהוא בעצמו מסופק אז חייב אבל אם יש לו מיגו דנאמן במה שאומר בריא דאצלו אין שום ספק כלל. אף דאפשר לומר כס' המהרש"א דמחמת בדדמי הוא אצלו וודאי. מ"מ כיון דכ"כ הוא אצלו וודאי. אף דאנו מסופקין דילמא זה מחמת טרדת פועליו. מ"מ הוי שוב כספק לב"ד בלא טענת הבע"ד דפטור מלשלם. וגם דזה הוי וודאי לא הו"ל למידע כיון דחרדת הפועלים גרמו לו כ"כ עד שנעשה לו כוודאי. אבל בהחזיקה מלחמה אמרינן נהי דאצלה הוא וודאי מ"מ אנן מספקא לן דילמא מחמת בדדמי הוא וודאי אצלה ומחמת הספק לב"ד ג"כ אסורה לכל העולם משום ספק א"א. וא"כ זהו באמת בעיית הש"ס אם מחמת בדדמי יוכל להיות שאצלה יהי' כוודאי. וא"כ ל"ש מיגו כלל. או דמחמת בדדמי א"א שלא יהי' אצלה קצת ספק כס' התוס' שבועות הנ"ל. וא"כ היכא דיש לה מיגו דנאמנת שאצלה הוא בריא א"כ שוב ליכא למיחש לבדדמי. וא"כ מעתה י"ל דגם ס' התוס' הנ"ל שכתבו שבדבר שיהי' גלוי לא יאמר בדדמי תלוי ג"כ בזה. דאם נאמר דמהימנא במיגו. א"כ בע"כ דמחמת בדדמי צריכה להיות מסופק עכ"פ ומה שאומרת בריא אמרינן דמשקרת א"כ במילתא דעבידא לגלויי יריאה לשקר והוי כמיגו. אבל אם נאמר דאינה נאמנת במיגו וא"כ דאין חוששין כלל למשקרת רק דמחמת בדדמי סוברת וודאי דהאמת הוא כן כס' המהרש"א בשבועות א"כ ל"מ ג"כ מה שעשוי להתגלות דאינה יריאה כלל לומר כן דהא היא חושבת בדעתה דהאמת הוא כן וזה ברור מאד בסברא:

וא"כ מעתה ממילא רווחא שמעתתא. דבאמת הא דכתבו התוס' בד"ה טעמא דהעד לא יאמר בדדמי הוא רק כמ"ש מקודם דבדבר העשוי לגלות לא יאמר בדדמי ואזיל לצד האיבעיא דבהחזיקה מלחמה מהימנא במיגו והבעיא בע"א במלחמה הוא רק אם ע"א נאמן משום מילתא דעל"ג לבד ובמלחמה נמי נאמן או דמילתא דעל"ג לבד ל"מ באיתחזיק איסורא דא"א כמ"ש הטורי אבן בר"ה (דכ"ב). ורק משום דצירוף דדייקא ומינסבא מהימן ובמלחמה ליכא דייקא אבל העד עצמו וודאי לא יאמר בדדמי משום מילתא דעל"ג:

וא"כ כ"ז במלחמה. אבל במים שאל"ס י"ל אדרבא שם ליכא מילתא דעל"ג דהעד סומך ע"ז דכל הנטבעים במשאל"ס רובם למיתה דהא יורדין לנחלה ע"ז ורק משום חומרא דא"א חיישינן למיעוטא כמ"ש התוס' בבכורות ובכמה דוכתי. אבל אצל העד וודאי ברור שלא יבוא לביתו ואינו ירא מלשקר ואומר בדדמי ולכך שפיר כתבו התו' דבמשאל"ס ל"מ טב"ע דחיישינן דאומר בדדמי ול"ק קושית הגהות הגר"א וישרש יעקב הנ"ל ולא קשה ג"כ מה שהניח הב"ש בצ"ע על התוס' דכיון דהבעיא הוא אם לא מהימנינן לי' א"כ מאי מהני דקאמרי סימנים ז"א די"ל דהתוס' ס"ל דהא דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה הוא רק משום איתחזיק איסורא כשיטת המהרי"ק וא"כ במשאל"ס דאיתרע חזקת חי דהא יורדין לנחלה עי"ז וגם איתרע חזקת איסור א"א דהא אם נישאת ל"ת ורק דאדרבא לבדדמי חישינן דלא הוי מילתא דעל"ג דסומך בלבו דוודאי נטבע. אבל נאמנות ע"י סימנים וודאי יש לו דהיכא דליכא חזקה ע"א נאמן כנ"ל. ובפרט דכה"ג דהוי רק חומרא דרבנן י"ל דגם הרמב"ן מודה למהרי"ק דהיכא דליכא חזקה ע"א נאמן ול"ח למשקר ומיושבים כל הקושיות הנ"ל וק"ל:

וא"כ מעתה נכונים ג"כ דברי הב"ש הנ"ל בסקצ"ט. דבמלחמה לא חייש רק לחשש בדדמי דמחו די' בגירא וכו' וסגי בקברתיו ובמים חייש ג"כ לבדדמי דחילוף וצריך סימנים והיינו דבאמת אנן קיי"ל דבעיא דהחזיקה מלחמה לא איפשטא ואזלינן לחומרא דלא מהימנא במיגו. וא"כ ממילא גם מילתא דעל"ג לא מהני כמש"ל וחיישינן דאומר בדדמי ולכך צריך לומר קברתיו. ואמנם כ"ז לענין חשש דסבור דמת די"ל דאצלו הוא וודאי שמת כמ"ש המהרש"א בשבועות וא"כ לא מהני מיגו וגם מילתא דעל"ג כמש"ל. אבל לענין היכר בט"ע לחשש חילוף. אז ממ"נ אם נאמר דאומר בדדמי כ"כ שאצלו אין ספק כלל שזה הוא א"כ בע"כ שדומה לו בצורתו. א"כ הוי שוב כסימן אמצעי כמש"ל ודמי לחשש דיב"ש דהיכא דלא הוחזק שיהיו שנים שווים ודומים בתוארם זל"ז דלהרא"ש אף בשיירות מצויות ל"ח כמו בתרי יב"ש ולדידן עכ"פ באין שיירות מצויות וא"כ בע"כ דחיישינן רק דהי' דומה לו קצת ורק דמחמת דידע שנטבע אומר דזה הוא. אבל לא הוי אף ט"ע אמצעי רק גרוע ביותר כסימן גרוע. א"כ ממילא שוב א"א לומר דהוי וודאי אצלו כס' מהרש"א כיון דאידמי לי' רק במקצת ודי אם נאמר דהוא ג"כ מסופק קצת רק מחמת דמסופק ויודע ג"כ שנטבע הוא מורה היתר ומשקר ואומר בבריא וכמ"ש התוס' בשבועות וא"כ שוב במילתא דעל"ג אינו אומר בדדמי כמ"ש התוס' הנ"ל דירא לשקר וא"כ לכך רק במים שאל"ס דל"ש מילתא דעל"ג כמש"ל לא מהני היכר דטב"ע וחיישינן לבדדמי. אבל במלחמה דאין רובן למיתה והוי מילתא דעל"ג שוב ל"ח לבדדמי לענין היכר ט"ע דאף דהוא מסופק לא יאמר בבריא דירא דהדבר עשוי לגלות וכנ"ל והכל נכון בעזה"י:

והעולה מזה דשיטת הב"ש נכונה דבמלחמה מהני שפיר היכר טב"ע. ובפרט דבנדון דידן י"ל דגם הבית מאיר יודה דרק דומיא דשני ת"ח שירדו בספינה ונשברה הספינה דמשמע שלא נאבדו יהודים יותר שיסתפק על נשותיהם רק הם. וא"כ כשהוציאו אח"כ שני אנשים והנשים הכירו בטב"ע שהם השני ת"ח י"ל דילמא קאמרי בדדמי מחמת שידעו שהם נטבעו שם. אבל בנדון דידן שהעד משה בערגמאן סיפר להעד יצחק אייזק שנפל במלחמה בעזנער מקאפיטשיניץ א"כ בשעה שראה ה' משה בערגמאן את ההרוג מה הי' לעלות על דעתו כלל לומר דבעזנער נפל אטו לא הי' שם עוד הרבה יהודים במלחמה ורק משום דראה אותו והכירו בטב"ע אמר שזה נפל א"כ מאי שייך חשש בדדמי כלל. וזה ברור מאד לכל בר דעת עד. שאין לפקפק כלל בזה לענ"ד. וגם דבלא"ה אף במים מחלוקת הפוסקים הוא אם ל"מ ט"ע דלחד תירוצא דהתוס' והר"ת איירי הסוגיא רק בנשחתה צורתו ואינו שלם אז בעינן סימנים עיין ב"ש סק"צ. אשר מכל זה בהיכר טב"ע שפיר מהני בנ"ד:

ועלה בדעתי בתחילת השקפה לפקפק עוד על הטב"ע דהא אין מעידין רק על פ"פ וחוטם ופדחת וכאן באומר דנהרג ע"י חץ במצחו א"כ אין הפדחת שלם. אבל מצאתי אח"כ בקהלת יעקב להגאון מליסא בסעיף כ"ד שנסתפק בזה אם יש חבלה במקצת אחד מאלו אם מהני ט"ע ומסיק להלכה דחבלה בדבר מועט לא מזיק דרובו ככולו בכה"ת עיי"ש. באופן דט"ע לחוד סגי ובפרט דנתן ג"כ סימן בשיניו התחתונים שרחוקים זמ"ז דלדעתי הוי עכ"פ סימן אמצעי דהא אינו שכיח ברוב בנ"א דמהני לכ"ע בצירוף הט"ע כמו שפירשו התוס' (בדקט"ו) הנ"ל ד"ה דקאמרי סימנים בסוף הדיבור עיי"ש וכמו שהובא בב"ש ס"ק פ"ח ופ"ט להלכה למעשה. וביותר חזי לאצטרופי כאן היכר הלעגיטימאציע. ואי משום חשש שאלה האיכא דעת המהר"ל מפראג דהיכר בבגדיו וסימן אמצעי לכ"ע מהני מכח ממ"נ. וגם הא ידוע דברי הח"צ דסימן אמצעי בגופה ל"ח לשאלה דהוי שאלה דיחיד וגם הלעגיטימאציע וודאי לא מושלי אינשי. ונ"ל דאף לשיטת הב"י דגם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה היינו משום דיוכל להיות עכ"פ צד המועט דמושלי. אבל הלעגיטימאציע דעיקרה עשוי לכך שאם יפול ח"ו במלחמה ידעו מי הוא. איך אפשר דישאיל אותה לאחר ולילי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דאותה הלעגיטימאציע הנקרא קאפסעל שנותנים לאנשי חיל אינו נכנס תחת גדר כלים דניחוש לשאלה עפי"מ דאיתא בש"ס ב"ב (דקע"ב) ההוא שטרא דכתוב אני פב"פ לוויתי ממך מנה אמר רב הונא ממך אפילו מריש גלותא וכו' ה"נ ממך מההוא גברא דנפיק מתותי' ידי' משמע ופריך אביי דליחוש לנפילה ורבה השיב והביא ראי' דל"ח לנפילה ודחי אביי דילמא לנפילה דיחיד ל"ח לנפילה דרבים חיישינן. והנה בהא קיי"ל להלכה לנפילה ל"ח. ולכאורה קשה לשיטת הב"י והריטב"א הובא בב"ש ס"ק ס"ט דלמ"ד סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה אף דאינו עשוי להשאיל ואדרבא הוא מקפיד שלא להשאיל כדאיתא בש"ס ומדוע יגרע מנפילה דקיי"ל דל"ח משום דבנפילה מיזהר זהיר וא"כ בכלים דקפדי מלהשאיל מנ"ל להב"י והריטב"א לחדש דמצד הסברא ניחוש לשאלה וגם בכל דוכתי קיי"ל דבכלים העשוים להשאיל ולהשכיר ל"ח לשאלה. אבל האמת יורה דרכו דאין ענין כלל זה לזה דהנה בנוב"י מהדו"ק סי' נ"א הסביר היטב דברי הב"ש אליבא דהב"י והריטב"א עיי"ש בד"ה תו שכתב בזה"ל אבל כוונת הב"ש הוא שמה שאנו רוצים להתיר ע"י הבגד שאנו מכירין את הבגד שעל המת שהוא בגד של ראובן. הנה בהכרת הבגד אין אנו מכירין שזה הבגד הי' לבוש בו ראובן והבגד הוא כדמות סימן בבעליו כמו שאנו מתירין ע"י סימנים לומר ראובן הי' בו סימן זה וזה הנמצא יש בו סימן זה מסתמא הוא ניהו וכן הוא הבגד הוא סימן על בעליו וכו' ולמ"ד סימנים דאורייתא אין חוששין שמא אירע סימנין כזה באיש אחר אף דהוא אפשר מ"מ לא שכיח כן בבגד וכו' אף שיש לחוש שהשאילן מ"מ לא שכיח וכו' אבל אי סימנים דרבנן א"כ חיישינן שמא איתרמי וכו' אף דלא שכיח וכו' א"כ אין הבגד סימן על הלובשו כי חיישינן לשאלה אף דלא שכיח עכת"ד הנוב"י. והנה בחת"ס אה"ע סי' נ"א ונ"ד גם בסימן בגוף האדם לא בכליו מחלק בין אם עושה אותו לסימן על האדם אף דמכיר הסימן בט"ע מ"מ רק סימן יחשב ובעינן שיהי' מובהק ביותר ובין אם מכיר את האדם עצמו בט"ע ואומר ידענא בי' דפלניא וביאר כן דברי הר"ת שכתב דאף אם אין פ"פ וחוטם קיים מהני אם מעיד בתורת ט"ע על כלל הגוף ודבריו מוכרחים בפירוש דברי הר"ת שכן מבואר להדיא בא"ז סי' תרצ"ב בארוכה ועיי"ש בחת"ס סי' נ"ד ד"ה והנה ראיתי שכתב בזה"ל דר"ת מיירי שיש לו ט"ע גמור בג' אלו וכו' והט"ע בשלש אלו אע"ג שהוא מכירו בטוב אינו נחשב אלא כעין סימן לכל הגוף כאדם שיש לו ט"ע גמור בשומא ידוע ומוצא השומא הזאת בגופו של זה ומזה ישפוט שזהו פלוני בעל השומא דלא נקרא ט"ע אלא סימן וה"נ כשאין לו ט"ע בכל גופו או פרצופו רק בשלש אלו אעפ"י שיש לו בהם ט"ע גמור מ"מ לא הוי אלא סימן לגבי הגוף עכת"ד (וזה נגד דברי הנוב"י סי' נ"א ד"ה ונלע"ד עיי"ש ודו"ק) ובמק"א הסברתי דברי החת"ס אלו היטב:

וא"כ ה"נ נ"ל דע"כ אמרינן דחיישינן לשאלה אף היכא דלא שכיח זה רק היכא דעושה היכר הכלי רק לסימן על גוף האדם כמו שהסביר הנוב"י וא"כ כיון דמתורת סימן קאתי עלה אז למ"ד סימנים לאו דאורייתא היכא דאפשר אף בצד הרחוק ביותר לומר דהסימן איתרמי באיש אחר והכלי הוא של אחר לא מהני מדאורייתא. אבל היכא דלאו מתורת סימן קאתי עלה רק דהדבר מעיד על עצם האדם כמו בשטר הנ"ל שהשתעבד עצמו למי שיתן הוא את השטר ומאן דנפיק שטרא מתותי ידו השטר מעיד עליו שאליו השתעבד דמסתמא נתנו לו דמאליו לא בא אצלו אז אף דאפשר דנפל מאיש אחר שנתנו לו הלוה מ"מ כיון דנפילה לא שכיח לא חיישינן כמו דבעלמא לא חיישינן בשום דוכתא למילתא דלא שכיחא וספק שאינו מצוי לא מיקרי ספק כמ"ש המ"א בה"פ סי' תס"ז. וא"כ ה"נ בהני לעגיטימאציעס שנותנים לאנשי החיל להניח בבגדיהם וכותבים עליהם שמם ושם משפחתם ועירם שזה יעיד עליו שמי שנמצא אצלו אותו הקאפסעל והלעגיטימאציעם שהוא הוא והוי עדות שבשטר ממש שמעיד על מי שמוציאו דלאו מתורת סימן אתאינן עלה רק מתורת עדות גמור על עצם האדם שזה הוא דלא חיישינן לנפילה ושאלה דלא שכיחא דלאיזו ענין ישאיל אותו לאיש אחר דיבוא לידי קלקול ובכה"ג דאין דנין מתורת סימן ל"ח למילתא דלא שכיחא. ולענ"ד הוא דבר שראוי לעשותו סניף להיתר אף דהיא מילתא חדתא ובפרט דבלא"ה נראה דזה עדיף טובא מכלים דלא מושלי דזה הוי כמו סימן מובהק ביותר דאף באחד מאלף לא יתרמי דישאיל דמי פתי ישאיל דבר שיקלקל לו ולאחר באין צורך.

ומה שחששו מקצת האחרונים בכלים דלא מושלי דילמא הי' זה בתוך בגדיו ושכחו זה דבר תמוה אצלי כיון דקיי"ל דלנפילה לא חיישינן משום דמיזהר זהיר. אטו מצייר הש"ס באיזו אופן תהי' הנפילה אם מידו או מכיסו או דרך שכחה. כלל הדבר הוא רק דבדבר שיש לו הפסד מיזהר זהיר מאבידה וגניבה ולא חיישינן רק לשאלה דעושה בכוונה לגמול חסד לחבירו וכדומה שאינו מגיע לו הפסד. אבל היכא שמגיע לו קלקול והפסד וודאי מיזהר זהיר שלא ישכח בבגדו ויבוא לידי הפסד וז"ב אצלי. ובפרט דהרבה פוסקים ס"ל דל"ח לשאלה כלל וכ"ה דעת הש"ך בחו"מ סי' ס"ה והבית מאיר מביא בשם המהרש"ח דהמקיל בחשש שאלה לא הפסיד:

והנה בהיכר ט"ע הנ"ל יש לפקפק עוד מחשש ספק ג' ימים. דאף דכפי הנראה מהגב"ע הי' הכל ביום אחד דהגעפעכט הי' בבוקר ובו ביום אומר העד שראה את בעזנער הרוג על פני השדה. מ"מ כיון דחיישינן דאחר הוא א"כ דילמא אותו האחר נהרג לפני ג' ימים ומחמת כן נשתנה צורתו ונדמה לבעזנער כמ"ש הח"מ בס"ק מ"ז בתשו' שם:

אמנם נראה דבמלחמה דידוע דמקפידים לקבור בכל יום את ההרוגים. הוי כהא דאמרינן בב"מ (דכ"ו) בשוקי ירושלים דעשוין להתכבד בכל יום אמרינן קמאי קמאי אזלי להו והני אחריני נינהו. וגם בלא"ה הרבה מקילין בספק ג"י ובש"ע עצמו הובא ב' דיעות וכתב הט"ז שם ס"ק ל"ט דיש לסמוך להקל. ובנוב"י מהדו"ק סי' כ"ט דהיכא דאיכא עוד סימן דל"ה רק דרבנן הוי ספיקא דרבנן לקולא. ובסי' ל"ז כתב דבכלים דלא מושלי לכ"ע הוי חשש שאלה רק דרבנן. ובסי' ל"ב רצה לומר דאף בוודאי אחר ג"י אם איכא עוד סימן בגופו ובכליו מתירין. ובכאן איכא כל הני מילי לקולא. ובפרט שביארתי לעיל דכאן בסימן לבד ובצירוף הלטגיטימאציע יש די להקל. אשר מכל אלה נראה דלענין חששא דדילמא אחר הוא אין לחוש:

אך עדיין יש חשש דע"א במלחמה דצ"ל קברתיו להרבה פוסקים משום חשש בדדמי ואמנם בח"מ בס"ק ק"ג מפרש דעת הי"א שברמ"א דבלא ראה ההריגה רק שראה בעת המלחמה הרוג אחד ואמר הכרתי שהוא פלוני וכו' לא שייך כאן לומר בדדמי. ואף להב"ש שם ס"ק קנ"ד דמפרש דעת הרמ"א דאיירי כמ"ש בסעיף י"ז בשם תשו' הר"ן והריב"ש. והיינו כמובא בב"י בארוכה דאיירי שאומר נגעתי בו או הזזתיו. ובנ"ד נמי אף דהסרת הכובע דומה להסרת הפאטשיילע שהביא בח"מ בתשו' בס"ק ק"ח דאינו דומה להזזה מ"מ מה שהעד העיד שחפש בתוך הלעגיטימאציע שלו. וידוע דהלעגיטימאציע תחובה בבגדו זה וודאי א"א בלא הזזה ונגיעה וגם שנתן סימן בשיניו משמע לכאורה שפתח פיו וראה בשיניו. ובר מן דין הא הביא הב"ש בס"ק קנ"ג בשם המהר"ם והצ"צ דבעד המעיד בשם שנים הוי כאלו היו השנים בפנינו ול"ח לבדדמי וכאן העיד העד שהוא ומשה בערגמאן ראו אותו שמת וגם יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו הראב"ד ז"ל שפוסק דע"א במלחמה נאמן אף בלא קברתיו. ומבואר בירושלמי כדבריו כמו שהביאו הרשב"א והריטב"א (בדף קט"ו). וכן פסק הרמב"ם בס' מלחמות:

ומתורתו של הרמב"ן ז"ל שם למדנו ישוב נכון לסתירת דברי התוס' הנ"ל שבתחלת דברינו. דז"ל הרמב"ן שם אבל אנו היינו סבורין שלעולם אין חוששין לעדים שיאמרו בדדמי ל"ש ע"א ול"ש שנים שאם אין הדבר ברור להם כשמש מה להם ולצער הזה וכו' הלכך לא בעינן מת וקברתיו אלא באשה אבל לא בעד אחד וכ"ש בשתים שהתורה האמינה אותם אתם מה לכם עליהם עכת"ד. ונראה דהתוס' אף דלא ס"ל טעם הראשון של הרמב"ן. אבל טעם השני שכתב הרמב"ן שלא לחוש בשני עדים לבדדמי מטעם כיון דהתורה האמינה אותם אין לנו לדקדק אחריהם יותר בהא כ"ע ס"ל כהרמב"ן. רק דהתוס' ס"ל דגם בע"א לפעמים שייך טעם הזה. והיינו דכל היכא דע"א נאמן מדאורייתא מתורת עדות כמו ע"א לשבועה או עד באיסורים דילפינן כ"ז מקרא ולא משום איזו סברא רק דהתורה נתנה לו נאמנות אז דינו כמו בשנים דל"ח לבדדמי כמ"ש הרמב"ן כיון דהתורה האמינה אותו אנן מה יש לן עליו. אבל היכא דנאמן מכח איזו סברא כגון משום מילתא דעל"ג או איזו רגלים לדבר דאו לא נתנה התורה נאמנות להעד כלל מפאת עצמו רק דיש לנו ידיעה דהדבר אמת משום חזקה דלא עביד לשקר משום מילתא דעל"ג או דיש לנו רגלים לדבר ואומדנות אחרות דהדבר אמת. דאז אין הנאמנות מפאת העד, רק משום ידיעת האמת. אז שפיר יש לחוש לבדדמי ואיתרע לן הידיעה על אמיתות הדבר דיש לתלות בדדמי. ואתיין שפיר דברי התוס' הנ"ל (בדקט"ו ע"א) ד"ה טעמא שלכאורה סתורין מיני' ובי' שכתבו מתחילה דמילתא דעל"ג לא משקר ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי משמע דגם בעד אחד חוששין לבדדמי במילתא דלא על"ג ותיכף אח"ז כתבו או דילמא טעמא דנאמן משום דדייקא ומינסבא והכא לא דייקא כלומר לעולם לא יאמר עד אחד בדדמי וכו' ומ"מ אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי האשה לא דייקא כאן וכו' עכת"ד. חזרו תיכף מדבריהם דגם בלא טעמא דעל"ג ל"ח דיאמר העד בדדמי. אלא הוא הדבר אשר דברתי דהנה בע"א בעדות אשה יש הרבה טעמים בנאמנותו. טעם אחד משום מילתא דעל"ג. וטעם שני הוא עפ"י שיטת מהרי"ק וסייעתו דגם בדבר שבערוה דבעינן שנים הוא רק באיתחזיק איסורא. וא"כ כיון דחזקת דייקא ומינסבא מרע לחזקת איסור א"א כמ"ש התוס' בכתובות ובכמה דוכתי וא"כ שוב נאמן העד מה"ת כמו בשאר איסורין דילפינן מקרא דוספרה לה. ונ"מ דלטעמא דעל"ג אז הוה לן לחוש לבדדמי כיון דאין נאמנות להעד מפאת עצמו והוצרכו התוס' לטעם אחר דבדבר העשוי לגלות לא יאמר בדדמי. ואח"כ כתבו או דילמא טעמא משום דדייקא והיינו כנ"ל. דלא מהימן רק היכא דדייקא ואזלא לי' חזקת א"א דאז שוב מהימן מה"ת בתורת עדות דע"א נאמן באיסורין וא"כ שפיר כתבו התוס' דבלא שום סברא ל"ח לבדדמי כס' הרמב"ן הנ"ל דכיון דהתורה האמינתו אנן מה לן עליו. ויתישב ג"כ בזה קושית הגהות הגר"א והישרש יעקב על סתירת התוס' דבע"ב שם ד"ה וקאמרי כתבו התוס' דמש"ה צריך סימנים דבט"ע לחוד חיישינן לבדדמי כנ"ל. והרי כתבו התוס' דהעד לא יאמר בדדמי. ולפי"ז ניחא. דהנה הש"ס רצה לפשוט מעובדא דשני ת"ח דע"א נאמן אף במלחמה דהא מים כמלחמה דמי ודחי הש"ס ותסברא והא משאל"ס הוי אלא הבמ"ע דאסקינהו קמן וקאמרי סימנים:

והנה במשאל"ס כבר כתבתי דלא הוי מילתא דעל"ג. דכיון דרובן למיתה העד סומך ע"ז ובטוח שלא יתגלה לעולם ואולם לעומת זה יש סברא להאמין העד אף בלא טעמא דדייקא ואף לא לשיטת מהרי"ק אלא אף לשיטת הרמב"ן דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה אף היכא דליכא חזקת איסור מ"מ יש סברא להאמין לעד משום דאיכא רגלים לדבר טובא דהדבר אמת שמכיר אותו שזה הוא שראהו מת דהא ידענו דאותו האיש נטבע במים שרובן למיתה וברגלים לדבר מצינו בסוטה בעד טומאה דנאמן. כיון דכבר קינא לה ואח"כ נסתרה איכא רגלים לדבר דהדבר אמת כמ"ש שם בש"ס (בדף ב' ע"ב ודף ג' ע"א) וא"כ כיון דהעד אינו נאמן רק משום רגלים לדבר דהדבר אמת וגם לא הוי מילתא דעל"ג שוב אזדו להו שני הטעמים הנ"ל ושפיר כתבו התוס' דחיישינן לבדדמי ולא סגי בט"ע ובעינן סימנים. ומיושב ג"כ מה שהניח הב"ש בצ"ע. דא"כ מאי מהני סימנים כיון דחיישינן למשקר כמ"ש התוס' לעיל כיון דליכא טעמא דדייקא דז"א דבמשאל"ס אף בלא טעמא דדייקא מהימן משום רגלים לדבר כנ"ל. ומיושב ג"כ מה שהקשו התוס' שם אח"כ בד"ה וקאמרי דהאיך משיאין נשי אנשים שטבעו ע"י ט"ע בלא שום סימנים. דז"א דכל הנ"ל הוא רק קודם דאיפשטא הבעיא בטעמא דע"א דמהימן. אבל כיון דבעיין איפשטא מעובדא דדיגלת דע"א מהימן במים בלא שום סימנים. ובע"כ דהטעם משום דס"ל דבמשאל"ס דאיתרע לי' חזקת איסור א"א דהא אם נשאת לא תצא ומדאורייתא תינשא לכתחילה וש"מ דס"ל כשיטת מהרי"ק הנ"ל דהיכא דליכא חזקת איסור ע"א נאמן אף בדבר שבערוה וא"כ כיון דמהימן מתורת עד שוב ל"ש בדדמי כס' הרמב"ן הנ"ל. ולכך סגי בט"ע ולא חיישינן לבדדמי. ולפי"ז נראה דגם התוס' ס"ל להלכה דבעד ל"ח לבדדמי וא"כ כיון דקיי"ל דע"א במלחמה נאמן בע"כ דאיפשטא האיבעיא באיזו מקום כמ"ש הרמב"ן ובע"כ הטעם משום מילתא דעל"ג כמ"ש הב"ש בס"ק קמ"ג. ובמילתא דעל"ג כבר כתבו התוס' דל"ת לבדדמי ומוכח דגם להתוס' לא בעינן במלחמה וקברתיו והוה להו התוס' והראב"ד והרמב"ן בחדא שיטתא וכל הענין הוה רק חששא דרבנן דהא פסק המחבר בסעיף נ' לפסק הלכה דאם נישאת ל"ת והרמ"א לא הביא כאן שום דיעה החולקת כלל. וידוע דמאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד כמ"ש התוס' בכמה מקומות. ובפרט די"ל דאין הטעם כמ"ש הרה"מ דהוי בעיא דלא איפשטא. דקשה באמת אם הוי ספיקא דאורייתא אמאי לא תצא כמו שפריך הש"ס בכתובות וכאן לא נישאת לאחד מעדי' ולא אמרה ברי לי וא"ל דהרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא דהא באיתחזק איסורא גם הרמב"ם מודה. אך דבאמת מלשון הרמב"ם משמע דס"ל דכל החשש רק דרבנן דז"ל בפי"ג מה' גירושין הי"ט ע"א אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפלת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו וכו' ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נישאת ל"ת עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה דבשלמא משאל"ס רובן למיתה אבל במלחמה היכן מצינו שרובן למיתה:

אבל האמת יורה דרכו דכוונת הרמב"ם היכא שראה אותו העד שמת במלחמה רק דהחששא דילמא עבדי לי' סמתרא וחי. וזה רק חששא דרבנן. דמדאורייתא הוה להו רובן למיתה. אחר שכפי דברי העד ראה אותו שמת. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ו מה' נחלות הל' ג' מי שטבע במשאל"ס וכו' או שראוהו צלוב או שנדקר במלחמה ומת וכו' בכל אלו הדברים וכיוצא בהן וכו' יורדין לנחלה וכו' שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת וכו' עכת"ד. הרי מפורש יוצא מדבריו דנדקר במלחמה ומת הוי דומיא דראוהו צלוב או משאל"ס דהוי רק חששא דרבנן. עד שאני תמה מאד שלפום ריהטא לא מצאתי מי שהעיר בזה. ואף שיש לפרש דברי הרמב"ם בדוחק דאו שנדקר במלחמה ומת נמשך אלבתרי' דנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' בו סימנים מובהקים. אבל ז"א כלל דאו הפסיק הענין ובפרט דנראה דדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות ובפי"ג מה' גירושין הל' י"ט הנ"ל אחד הם. ובפרט דמפסק הלכה של המחבר אין לנטות דעכ"פ יהי' איך שיהי' הוה מדרבנן דאל"כ אמאי לא תצא. וא"כ כיון דמילתא דרבנן וודאי יש לסמוך להקל מכל הני טעמי דכתיבנא לעיל ובפרט שראוים המה הרמב"ן והראב"ד לסמוך עליהם במילתא דרבנן עם כל הני סניפים דלעיל:

ובנדון העדות של הבע"מ שהם קלים בדעתם שהעיר כתה"ר בזה אם באנו לחוש לכך לא נמצא היתר ח"ו לשום בת ישראל וצריכים לסמוך על דברי הגרע"א שבפ"ת. והעיקר תלוי בכתה"ר כפי ראות עיני הדיין אם ניכרים דברי האמת בלי שום רמי' כמ"ש הרמ"א בסעיף ו' עיי"ש. וגם אולי בשעה שבא לביתו סיפר מקודם הענין לפני אנשים במסל"ת בלי שאלה. ובפרט דיש לצרף לסניף דברי הנוב"י במהדו"ק סי' ל"א דהיכא דיש רגלים לדבר יש לסמוך על עכו"ם אף שאינו מסל"ת. ואף שבתשו' חת"ס אה"ע סי' מ"ו דחה דבריו בשתי ידים והביא ראי' לדבריו מעובדא דפונדקית דסוף יבמות דיחוי כזה חוזר ונראה מדברי המהרי"א בפסקיו סי' קל"ט. הובא בקצרה ברמ"א סוף סעיף ט"ו. ועיינתי במהרי"א עצמו ורצה שם החכם ר' טעביל להתיר מחמת שהעכו"ם הי' מראה פנים לדבריו לפי שהגיד כמה מאורעות וסימנים שאירעו בגופו בהריגה ההוא. וכתב דעדיף מהא דפונדקית. והמהרי"א דחה דבריו דכיון דהישראל אינו יודע מאומה רק הכל הגיד לו העכו"ם אמרינן דפיהם דברי שוא ואולי בדה הכל מלבו כל ההוכחות והסימנים עי"ש בדבריו. וא"כ הכא דאית לן הוכחות ואומדנות לבד העד דהא ידעינן דהי' במלחמה במקום סכנה ואבד זכרו זמן רב כזה. וגם הזכיר העד כמה עדים דיודע דנוכל לשאול את פיהם והוי רגלים לדבר טובא. בוודאי יכולים לצרף לסניף ולסמוך על דברי העד הבעל מלחמה. דאף אם הי' מפסולי עדות דאורייתא לא גרע עכ"פ מעכו"ם:

אבל עיקר הדבר אצלי כפי ראות עיני הדיין אם הכיר בסיפור דבריו שניכרים דברי האמת. ואין לב כתה"ר נוקף כלל בזה שהענין כזה אם הי' מספרים לפניו. שלא הי' נוגע לענין איסור והיתר. רק במילי דעלמא שהי' תופס הדבר לאמת. ומקובלני מפי גדול אחד שהי' בדורינו וכבר הוא בעלמא דקשוט שקיבל מרבו שהעיקר כשבא לפניו איזו ענין לראות מקודם בשכל הפשוט שהענין אמת בלתי ספק ואז מחפש בתוה"ק לשפוט מה דינו עפ"י דברי תורה:

ובכן אם דעת כתה"ר מסכמת לזה גם אנכי מצטרפינא בהדי' להתיר האשה מכבלי העיגון ובתנאי כפול ומכופל שיסכים לדברינו עוד שנים או לכה"פ אחד מהרבנים הגדולים המפורסמים והי' בזה שלום על דייני ישראל:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניעט באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה