אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן לא, תק"ע.

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן לא, תק"ע.

סימן ל תק"ע.

רב שלום וכט"ס לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי שושילתא דיחומא כש"ת מו"ה יונה נ"י אבד"ק וויעלקאטש יצ"ו:

יקרתו ע"ד העגונה לנכון הגיעני. והנה ע"ד עדות הרופא ישראלי שהוא מפסולי עדות דאורייתא שפסולין לעדות אשה. הנה יען שהדבר שכיח הרבה בעוה"ר. ואם נפסול עדות כאלה כמעט לא נמצא היתר לבנות ישראל אמרתי לעיין בזה קצת:

והנה אשר תלו עצמם איזו גדולים ע"ד הנמו"י פז"ב שהובא בקצה"ח סי' מ"ו דרשע שאינו של חמס כשירין לאיסורין שע"א ואשה נאמנת בהם. ואף דבנתיבות שם סקי"ז כתב בפשיטות דלעדות אשה פסול מ"מ הוא עצמו בספרו קהלת יעקב צידד וכתב דאין חולק על הנמו"י. אבל באמת הדבר שגגה דהנמו"י איירי רק באוכל נבלות להכעיס. אבל באוכל לתיאבון מבואר שם להדיא בש"ס בז"ב דכ"ג דגם רבא מודה וכמ"ש רש"י שם ד"ה מומר שכיון דמשום ממון קעביד דשכיחא בזול הוי כרשע דחמס וכ"כ התוס' שם בפ"א (ד"ט ע"ב) ד"ה לרצונו דכיון שעובר להנאתו ע"ד קונו כמו כן הוי מעיד שקר בשביל הנאה וכ"כ המרדכי שם בז"ב אות תרצ"ה. ואף דמרש"י שם (דכ"ו ע"ב) ד"ה כשר לעדות לענין חשוד על העריות דבעינן רשע דחמס משמע דס"ל דלא כהתוס' דעושה להנאתו הוי רשע דחמס היינו משום דס"ל דאמרינן דגופו חביב עליו מממונו. ואף דחשוד לעבור משום הנאת הגוף מ"מ לא יעיד שקר משום הנאת ממון. ונבילה שאני דהוי הנאות ממון שקונה בזול עיין בחי' הר"ן שם. ואמנם לעדות אשה דאיכא למימר דעיני' נתן בה גם לרש"י פסול דאיכא ג"כ הנאת הגוף וא"כ בהני רשעים דידן דעוברים הכל להנאתן פשיטא דהוי כרשע דחמס ובפרט במחללי שבת דהוי מומר לכה"ת הרי מפורש להדיא במחבר סי' י"ז ס"ג דבמומר לכה"ת בעינן מסל"ת. ובב"י שם גבי תשו' הרא"ש שהביא שם לענין אנוסים משמע דגם משום אכילת נבילות נפסלים אי לאו דעבדי תשובה אח"כ עיין בב"ש סקי"ט:

ומה שהביא כתה"ר דברי התשב"ץ בשם העיטור דרק בעבודת קרקע הוי מומר לכה"ת הדברים מרפסין איגרי לכאורה דהרי בעירובין (דס"ט) משמע להדיא דגם משום איסור הוצאה הוי מומר לכה"ת עיי"ש בע"א ובע"ב ובדברי התוס' שם וכ"מ להדיא מדברי התוס' חולין ומכל הראשונים שהקשו לענין שוחט בשבת דניהוי מומר אף דלא הוי עבודת קרקע. וגם מ"ש כתה"ר דאינם מחללים שבת רק באיסור דרבנן מבואר ג"כ מדברי התוס' עירובין הנ"ל ד"ה כאן דגם באיסור דרבנן הוי מומר עיין בהוריות (די"א) ואמנם בתב"ש סי' ב' אות כ"ח פסק דרק בדאורייתא הוי מומר ואמנם ידוע דחשודין גם על הדלקת הנר ועישון טיטון דהוי דאורייתא ועיין בפמ"ג בש"ב סי' ב' סקי"ז דמומר לשלש עבירות מפורסמות הוי מומר לכה"ת. והוי כולהו איתנהו בהו הקפת הראש והזקן ואכילת טריפות ואיסור נדה וכהנה וכהנה דמכל הני משמע לכאורה דאין שום מקום להקל כלל:

ואמנם נ"ל קצת ללמד זכות בדבר דהנה שם בפז"ב בפלוגתא דאביי ורבא אם בעינן רשע דחמס קאמר שם נימא כתנאי עד זומם פסול לכה"ת דברי ר"מ וכו' ר"י אומר הוזם לד"מ כשר לד"נ וכו' ורבא ע"כ לא קאמר ר"מ בהוזם בד"מ דרע לשמים ורע לבריות אבל הכא דרע לשמים ולא לבריות לא עכת"ד הש"ס וקשה לי מאד דא"כ אמאי מודה שם רבא לעיל דמומר אוכל נבילות לתיאבון פסול דהוי רשע דחמס כמ"ש רש"י הנ"ל הא מ"מ לא הוי רק רע לשמים ולא לבריות דלרבא לא פסול ותמיהני שלא ראיתי לע"ע מי שיתעורר בזה. אך צ"ל דאדרבא באוכל נבילות לתיאבון כיון דחזינן דהיכא דאית לי' היתרא לא אכיל איסורא ואינו עובר רק להנאתו א"כ חזינן דהוא מאמין שדבר זה הוא עבירה והתורה אסרתו רק דאינו יכול לשלוט ביצרו. ומשום הנאה עובר ועושה מה שהוא יודע בעצמו ומאמין שזה אסור. א"כ חיישינן דיעיד ג"כ שקר משום איזו הנאה דכיון דהוא עושה מה שהוא יודע שהוא עבירה ומאמין שיש שכר ועונש ואפ"ה איננו שליט ביצרו משום איזה הנאה שבא' לידו א"כ אם על חייו ועל כבוד קונו איננו חס על חיי אחרים לא כ"ש וכמ"ש התוס' (בד"ט ע"ב) הנ"ל דכיון דעובר להנאתו ע"ד קונו מכ"ש שיעיד שקר ג"כ. אבל באוכל נבילות להכעיס דאין לו הנאה כלל בדבר ובע"כ הוא משום דכופר ואומר שאין זה איסור כלל ואינו מאמין בתורת משה אבל אם הי' מחזיק הדבר לעבירה יוכל להיות דלא הי' עובר משום איזו הנאה לעשות דבר שאינו נכון. וא"כ איננו חשוד על דבר שהוא רע לבריות שזה מצוה שכליות ונמוסית ומדת ישרה שאף כל הכופרים ופוקרים במציאות הש"י ובתורה מן השמים מ"מ מחזיקים במדות ונמוסים שהם לקיום העולם כמו גזילה וגניבה ועדות שקר ולהרע לחבירו בכי איזו ענין. א"כ אף שהוא רע לשמים ואוכל נבילות להכעיס היינו שאינו מחזיק הדבר זה לעון כלל כיון שאינו מאמין בתורת השם אבל דבר שהוא עצמו מחזיק לעון כגון להיות רע לבריות זה לא ראינו שיעבור ע"ז משום איזו הנאה ומש"ה הוא כשר לעדות לרבא:

וא"כ נ"ל דהני רשעים דידן דידעינן דנתגדלו מקטנותן על לימודי החיצוניים ואינם מאמינים כלל בשום דבר ועוברים בשאט נפש על כל התורה בין להנאתם בין שלא להנאתם משום דאינם מאמינים כלל בתורת השם. א"כ קלקולם זה תיקונם דהוי כאוכלי נבילות להכעיס דכשר לרבא לעדות דהוא רע רק לשמים ולא לבריות דאדרבא מתפארים בה במדות הנמוסיות וטוב לבריות ולא ראינו שיעידו שקר להרע לאחרים בשביל איזו הנאה וא"כ אף דאנן קיי"ל כאביי דפסול לעדות ולא בעינן רשע דחמס היינו רק מגזה"כ דאל תשת רשע עד דלאביי ל"ב רשע דחמס אבל באיסורין דלא בעינן תו"ע ואף עבד ואשה נאמנים שכבר כתב הנמו"י הנ"ל דגם לאביי בעינן רשע דחמס א"כ הוי דינו כמו לרבא דהני דידן חשיבי כאוכל נבילות להכעיס דלא חשידי על דבר שהוא רע לבריות להעיד שקר לאשה שמת בעלה ולהוציאה ממנו. ובזה אני אומר שרוח נבואה היתה על לשונו של הס' בנין ציון שכתב כתה"ר שאיננו תח"י שכותב דהני מחלל שבת דידן הוי כאומר מותר שזה תמוה לכאורה שהרי כולם לומדים רעליגיאן בשוהלען שלהם ויודעים שחילול שבת הוא מעשרת הדברות ומועתק הכל בלשונם וזיל קרי בי רב הוא אך כוונתו ג"כ למ"ש כיון דבעוה"ר נתפקרו ואינם מאמינים בתורת משה כלל א"כ להם הדבר הוא מותר ואינם מחזיקים זה לעון כלל אבל דבר שגם להם נחשב לעון כגון דבר שהוא רע לבריות גם עכו"ם גמורים היו נאמנים בדבר שא"צ תורת עדות כגון בעדות אשה רק דהם נחשדו גם על דבר שהוא רע לבריות כדמצינו בש"ס סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו וכן חשודים על שפיכת דמים שכתב הנמו"י בפ"ב דיבמות דרוצח פסול גם לעדות אשה וא"כ מש"ה לא האמינו אותם חז"ל רק במסל"ת וא"כ אף אם אולי בזמנינו נשתנה הדבר והרבה מהם אינם חשודים על גניבה וגזילה ועדות שקר מ"מ דבר שכבר במנין אין בנו כח להתיר ולא פלוג חכמים בתקנתן אבל הני רשעי ישראל מעולם לא היו בכלל התקנה והגזירה דרוב ישראל כשרים הי' תמיד לכל דבריהם. כנ"ל נכון להמציא קצת זכות והיתר על קבלת עדותם לעדות אשה. אבל מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה לסמוך ע"ז לבד והרי בחי' הר"ן בסנהדרין הנ"ל (דכ"ו ע"ב) בשמעתתא דחשוד על עריות. כתב דחשוד על עבירה חמורה כמו חייבי כריתות ומיתות ב"ד גם לרבא פסול לעדות אף דאינו רע לבריות א"כ משמע דאינו מפרש כפירושי הנ"ל:

אבל מ"מ בעיגונא דאיתתא דהקילו חכמים הרבה בדבר יש לצרף זה ג"כ היכא דאיכא עוד טעמים להיתרא וכאן בנ"ד איכא טעמי טובא להיתרא. חדא עפי"ד הט"ז בסי' י"ז סק"ה שכתב לישב קושית הריב"ש דשמע בת קול פב"פ מת משיאין אשתו ואמאי ל"ח דילמא עכו"ם הוא למ"ד דבעינן קישור דברים ותירץ הטו"ז דעכו"ם אינו חשוד להכשיל היכא דלא נהנה כלום עיי"ש. ולכאורה קשה מהש"ס סנהדרין (כ"ו ע"ב) הנ"ל דחשוד לעריות פסול לעדות אשה דחיישינן דעיניו נתן בה א"כ אמאי לא חיישינן גם בעכו"ם כן דרוצה לאוסרה על בעלה שתצא מזה ומזה ותהי' שכיחא לי' שלא תשב תחת בעלה שמשמרה. אך צ"ל דכיון שלא בא בעצמו להעיד לה. והאשה אינה יודעת כלל מי שהעיד לה מוכחא מילתא דלא כיוון לכך דאל"כ הי' רוצה שתדע האשה מזה שעשה לה טובה שיהי' לו שייכות אצלה ועל סברות כאלו סמכינן בסוף נדרים עיי"ש אם איתא דעביד איסורא וכו' וא"כ גם בנ"ד דהעיקר דאנו רוצין לפסול פסולי עדות מחמת רשעים לתיאבון דחיישינן דיעידו ג"כ שקר מחמת שענ"ב כמ"ש הנתיבות בסי' מ"ו סקי"ז הנ"ל וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז וא"כ בנ"ד דהרופא לא בא כלל להאשה ולא הודיע גם את שמו רק שאמר להישראל שבכפר שיודיע להאשה והאשה אינה יודעת ע"ע מי הוא הרופא ההוא הוה ממש כנידון דהט"ז דאין לו הנאה של כלום וא"כ אף דבנידון הט"ז חולק שם הב"ש סקל"ח היינו דעכו"ם אינו נאמן להעיד אף היכא דאין לו הנאה כלל כמ"ש שם הב"ש. אבל ישראל פסול מחמת רשעו דבעינן רק רשע דחמס וא"כ אף דכל ישראל רשע דלהנאתו קעביד הוי רשע דחמס כמש"ל מ"מ להעיד לאשה שמת בעלה דל"ח להנאת ממון דהא האשה לא חשידא שתשכור עדים משום חומר שהחמרת עלי' והיא בעצמה נאמנת לומר מת בעלי ועיקר החשש רק משום דענ"ב רוצה שתהי' פנוי' כנ"ל א"כ בכאן דהעלים עצמו ממנה שהיא אינה יודעת כלל מי שהעיד לה לא שייך החשש הזה כנ"ל שפיר מהימן כנ"ל:

וגם עוד יש טעם להתיר עפי"ד הריב"ש בתשו' קנ"ה שכתב לחלק בענין מילתא דעל"ג דהיכא דבידינו לגלותו בקרוב כמו קדשו ב"ד את החודש נאמן לכ"ע. אבל דבר שאין בידינו לגלותו וגם אינו וודאי שיתגלה בקרוב כמו במת פלוני שאף אם הוא חי אולי לא יבוא לביתו וירחיק נדוד לקצה הארץ ולא יהיה בידינו לגלות בזה אינו נאמן מה"ת. והקשיתי ע"ד הריב"ש האלה מש"ס סוף יבמות שהביאו ראי' דע"א נאמן מפונדקית. והא איתא שם דאמרה זה קבר שקברתיו א"כ בידינו לגלות תיכף ולפתוח קברו דמותר לצורך עגונה כידוע ואף דאפשר דאיירי לאחר ג' ימים מ"מ אין זה וודאי שלא יכירוהו והיכא דהוא שלם דעת הר"ת דגם לאחר ג"י מכירים. וא"כ דילמא מש"ה מהימנא דהוי מדעל"ג טובא. אך נ"ל דאדרבא מהש"ס הזה ראי' להריב"ש דכבר הקשו הכל על מה שהביאו הפוסקים מכאן ראי' דהתחילה לבכות הוי מסל"ת והא כתבו התוס' ד"ה פונדקית דכאן לא היתה מסל"ת ממש ומהני רק משום דהוציאה מקלו ותרמילו. וא"כ מנ"ל היכא דליכא הני הוכחות דהתחילה לבכות הוי מסל"ת:

אך באמת הכל ניחא דהנה הגירסא הישינה במשנה הוא לכשתהא פונדקית נאמנת ולא יותר רק בברייתא איתא שהוציאה להם מקלו ותרמילו ואמרה זה קבר שקברתיו וא"כ י"ל דהפירוש במשנה הוא כדברי הצ"צ בתשו' מ"ב דחכמים שהביאו ראי' מכאן הוה ס"ל דנאמנת רק משום מסל"ת ומביאין ראי' דהא בכל העדיות אין עכו"ם מסל"ת נאמן וע"ז דחה ר"ע לכשתהא פונדקית נאמנת דשם אינה נאמנת משום מסל"ת רק משום דאמרה זה קבר שקברתיו והוי מדעל"ג שבידינו לגלות תיכף שנאמנת מה"ת לדברי הריב"ש הנ"ל. וא"כ מעתה בנ"ד נמי שהרופא מסר המת להישראל שבכפר לקוברו שם וציווה לו בשם המת להודיע תיכף לאביו ולאשתו והי' לו לירא שיבואו תיכף אביו ואשתו להוציאו לקוברו בקברות ישראל כאשר באמת כן הי' ויכירו אותו תיכף שלא זה הוא ויתברר שקרו על פניו דבכה"ג נאמן להריב"ש הנ"ל מה"ת כיון דבידינו לגלות שקרו ולא בעינן כלל מסל"ת כה"ג כמו בעכו"ם שנאמן לומר דג פלוני וטהור הוא בסי' פ"ג כיון דבידינו לגלות שקרו כנ"ל נכון. ואף דבב"י סי' י"ז מביא בשם תשו' שבמיימור שכתב וז"ל למה לא יחשב מל"ת אי משום דקאמר למה אינכם מביאין אותו האיש שמונח שם במקום פלוני ואני הייתי לוקח ליטרא מכם ומביאו בעגלה שלי וחיישיתו משום שהזכיר ממון בעדותו ואדרבא כ"ש דאלים סהדותי' טפי משאר מל"ת האומר פלוני מת או נהרג דלא עביד לגלויי עכ"ל ומשמע דאעפי"כ לא התיר רק משום מל"ת. אין זה ראי' חדא דילמא הי' מתיר גם בלא מסל"ת רק לרווחא דמילתא נקט מסל"ת דהמעשה הי' שם דהי' מסל"ת. ועוד דשם דילמא כל המעשה שקר דאינו מונח שם ההרוג כלל. ואינו ירא דילכו ולא ימצאוהו דיוכל להשתמט ולומר דב"כ וב"כ כלבים גררוהו משם או דע"י אדם נלקח לקבורה וכהנה. אבל כאן דאדרבא מסר המת הזה לקבורה ואם יבואו אביו ואשתו ויכירו דאיננו זה האיש שאומר ויתברר שקרו ולא יוכל להשתמט כלל:

ועוד יש טעם להתיר עפי"ד הנוב"י מהדו"ק סי' ל"א דהיכא דיש רגל"ד נאמן גם עכו"ם שאינו מסל"ת ואף דבחת"ס אה"ע סי' מ"ו דחה דבריו בשתי ידים מ"מ הוא גופא כתב שם דהיכא דיש רגל"ד שדבריו אמיתים י"ל דנאמן רק דמה שנאבד זכרו אין זה הוכחה לדבריו דאיכא למימר דאדרבא משום זה משקר ואינו ירא שיבוא לביתו וא"כ כאן דאדרבא יש הוכחה טובה בסופו דראש דבריו אמת דהא הוציאו המת מקברו והכירו אותו קצת בשיניו וגם בבגדו דזה הוא אף אם נאמר דסימניו וסימני כליו לא מהני עכ"פ הוכחה ורגל"ד טובא איכא דזה הוא המת שאמר אותו הרופא. וגם דיחוי של החת"ס הוא חוזר ונראה מדברי התה"ד בפסקים וכתבים סי' קל"ט שמביא דברי החכם ר' טעביל שרצה ג"כ להתיר עכו"ם שאינו מסל"ת ע"י הוכחות ואומדנות והוא חולק שם עליו רק משום דכל האומדנות הוא רק עפ"י העכו"ם ואיכא למימר דהכל שקר אבל היכא דיש הוכחה ואומדנא בלא דברי העכו"ם אינו דוחה דברי הרופא שפיר יש לצרף לסניף דברי הר"ט והנוב"י הנ"ל להתיר כנ"ל. ולדברי החת"ס בלא"ה שרי כאן עפ"י עדות הקאמאנדא דהוא ס"ל דסמכינן אערכאות אף שלא במסל"ת כמ"ש בתשו' מ"ג וצ"ה. ואף לדעת הגאון ר"ב פרענקיל בעט"ח והגאון מצאנז בד"ח שחלקו ע"ז נ"ל להמציא כאן היתר בדבר דעיקר טעמם שחולקים הוא משום דהשנים הגדולים אינם יודעים בעצמם מהמיתה רק מה שבאים המשרתים משפיטאהל ומודיעים להם שפלוני ופלוני מת והם אין להם דין ערכאות רק דין עכו"ם בעלמא שמכוונים להעיד כמבואר כ"ז בתשו' עט"ח סי' ח' ובתשו' ד"מ בכ"מ. וא"כ כ"ז על גוף המיתה אבל הא פשיטא דוודאי האיש הזה הי' מונח בהשפיטאהל. דהא כיון דמקפידים ע"ז דתיכף כשהובא לישפיטאהל נרשם שמו בספר החולים וודאי לא יעיז אחד מהמשרתים לאמר להממונה לרשום בספר החולים איש אחד שלא הי' שם מעולם דהא ירא לשקר בדבר העשוי לגלות תיכף דילמא יבוא הממונה להשגיח ולא ימצא כלל איש עם שם כזה שמה ויתחייב ראשו למלך דבשלמא להעיד על חולה שהי' שמה שמת זה מצוי' ע"י שוחד שיעשה זאת דאינו ירא שיתברר שקרו כ"כ דהא הוא יאמר דכבר מת או נקבר אבל לרשום בספר איש שלא הי' שם מעולם ע"ז וודאי ירא דילמא יבוא הממונה תיכף ולא ימצא אותו שמה בזה וודאי דבר שעשוי לגלות תיכף דלא חציף לשקר וא"כ כיון דידעינן וודאי דאותו האיש הי' שמה ועתה נמצא איש עם סימן אמצעי או בסימן כליו דאף דחיישינן לשאלה עכ"פ סימן אמצעי הוה כמ"ש הב"ש דרק משום דסימנים לאו דאורייתא חיישינן לשאלה עיין נוב"י סי' ל"ב ד"ה ואפילו וכבר ידוע דברי הח"צ סי' קל"ד דסימן אמצעי הוי כיב"ש ואם ידוע שהאיש שהי' לו הסימן הזה הלך בדרך הזה ואחר עם סימן כזה לא הוחזק שם לא חיישינן כמו שלא חיישינן לשני יב"ש. ואף דבח"צ כתב שם מדברי תשו' הרא"ש דרק בלא שכיח שיירתא מ"מ המעיין בתשו' הרא"ש יראה שם דלא כ"כ רק לרווחא דמילתא לחוש גם לדברי הפוסק בש"ס גיטין (דכ"ז) דבשיירות מצויות לבד אף בלא הוחזקו תרי יב"ש חיישינן לתרי יב"ש. אבל אליבא דהלכתא קיי"ל דבעגונה לא חיישינן רק בתרתי לריעותא שיירות מצויות והוחזקו שני יב"ש כמ"ש הטור בסי' י"ז בשם הרי"ף והרא"ש ועיין בש"ע שם בסעיף י"ח וכ"כ שם הח"מ בס"ק ל"ח בביאור דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דמכלוף בן מלול דאם ידוע דיב"ש הלך בדרך הזה שנמצא שם לא חיישינן ליב"ש אחר אף בשיירות מצויות וגם מצטרף לזה דברי המהרי"ו סי' ע"ט שהובא בש"ש פי"ט דבידוע שהלך בדרך הזה מתירין משום דאין ספק מוציא מידי וודאי ואף דאיירי שם באין שיירות מצויות היינו משום נמצא רק הרוג בלי שום סימן. א"כ אם הי' שיירות מצויות הוי וודאי דוודאי דגם איש אחר הלך שם. אבל אם נמצא בו איזו סימן אז בעל האשה הזאת שיש בו סי' הזה הוא וודאי שהלך שם. ואיש אחר עם סימן כזה לא ידעינן שהלך שם דאף דשיירות מצויות מ"מ אין זה וודאי שאיש אחר עם סימן כזה הלך שם ומותר לדעת המהרי"ו משום דאין ספק מוציא מידי וודאי וכבר הארכתי בזה הרבה בתשו' אחרת ומבואר ג"כ בכמה תשובות מזה:

וגם יש כאן מקום להתיר ע"מ שאמר אביו ר' אברהם שהכיר אותו בשיניו ואף דז"א אמר סימן מובהק בשיניו מ"מ הא ידוע דברי הנוב"י מהדו"ק סי' נ"א ד"ה ונלע"ד וקיימתי מסברא בעזה"י דהיכא דמכיר הסימן בט"ע מהני לכ"ע ואין זה שייכות כלל לפלוגתא דסימנים דאורייתא וכו'. וא"כ ה"נ הרי האב שהי' מכירו מחיים וראה אותו עתה והכירו בשיניו הרי יש לו ט"ע בשיניו ועדיף מסימנא. ואף דבתשו' חת"ס סי' ע' בעמוד ד' ד"ה והנה ראיתי מוכח להיפך עיי"ש במ"ש דאף אם מכיר השומא בט"ע גמור לא הוי רק סימן ולא ט"ע מ"מ כבר הוכחתי בתשו' אחת דמדאורייתא מהני רק מדרבנן לא מהני דרבנן לא רצו לסמוך רק על ט"ע של כל הגוף ומה"ט אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אף דוודאי אומר דמכיר הפ"פ לחוד מ"מ לא סמכינן על זה להתיר וכבר כתבתי טעם לזה עפי"ד הרשב"א חולין צ"ו שהבא להתיר איסור בט"ע צריך לדקדק יפה וכו' וכ"ש בפקיע תכלת או חתיכת בשר שאין ט"ע ניכר בהם יפה כמו בכלי עיי"ש בדבריו. והוכחתי שזה דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' נחלות הובא בח"מ סי' רפ"ד ס"ד שכתב וז"ל מי שטבע במשאל"ס וכו' או נהרג ולא הכירו פניו אבל הי' לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותן וכו' שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת וכו' עכת"ד. ותמהו עליו הכל דהא אנן קיי"ל דסימנים ל"ד עיין בקצוה"ח סי' ר"ס ובנוב"י מ"ש בזה:

ולהנ"ל הכל נכון עפ"י דקדוק עצום שראיתי בדברי הרמב"ם דהתחיל וכתב ולא הכירו פניו שהוא לשון יחיד ומסיים שהי' לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותן שהוא לשון רבים. אע"כ שהרמב"ם כיוון לדברי הנוב"י הנ"ל שהכירו הסימנים עצמם בט"ע שראו בו הסימנים האלו בחייו וראו גם עכשיו הסימנים האלו בו שיש לו ט"ע בסימנים האלה וס"ל להרמב"ם דט"ע בסימנים עצמם ולא בכל הגוף הוי כמו בחתיכת בשר שכתב הרשב"א הנ"ל דלא סמכינן ע"ז רק דהרמב"ם ס"ל דזה רק מדרבנן משום חומרא דאיסור א"א אבל מדאורייתא אם הוא אומר שמכיר בט"ע מה לנו בכך כס' הנוב"י הנ"ל. וזה פלאי בעזה"י בדברי הרמב"ם:

וא"כ גם בנ"ד יצא מחשש דאורייתא אליבא דהרמב"ם הנ"ל וא"כ יכולים לסמוך על כל היתרים הנ"ל במילי דרבנן והטעם היותר חזק להתיר הוא צירוף סימני כליו שלרוב הפוסקים לא חיישינן לשאלה ובפרט בצירוף סימן בגוף לדעת המהר"ל מפראג ולדעת הח"צ דהוי שאלה דיחיד שכבר האריכו בזה כל האחרונים בתשובותיהם ואין עוד מקום להאריך. אשר מכל אלה הטעמים נ"ל נכון להסכים עם כת"ה ועם חתני הגאבד"ק יאברוב שהייתם הראשונים הפותחים בזכות האשה והנני מצטרף עמכם להתיר האשה כלתו של ר"א וואלער מכבלי העיגון אחר שיושיב ב"ד של ג' להתירה והשי"ת יצילנו משגיאות:

כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה