חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן ל תק"ע.
להנ"ל.
מכתבו השני עם העתק מתשו' הרב הגאון מטארנא שיחי' לנכון הגיעני. והנה רואה אנכי כי גם הוא תופס שאם אפשר לשאול את העד צריך לשאלו אלא שהוא סמך יסודו על שני דברים. האחד הוא הפרעקאז והשני הוא עדות ר' ברוך שאמר מתחלה ששמע מיהודים ושוב אינו חוזר ומגיד. ואנכי לבי נוקפי על שניהם כי הפרעקאז גם הוא בספק אצלי אם כוונתו ששמע בעצמו או שהערלים גם הם סיפרו לו מהפרעקאז ושוב חוזר וניעור הספק אם לא השיבו ע"י שאלה ולא הי' מסל"ת. ועל עדות ר' ברוך שגם כת"ה תמה מדוע לא סמכתי ע"ז בתשובתי הראשונה אל ישכח כת"ה מה שכתב לי במכתבו הראשון שמש"ה חזר וקיבל העדות משום שמקבלי העדות היו הדיוטות שנים מהם אינם יודעי ספר כלל והשלישי הוא איש מבוהל וגם אינו בקי בהלכה ויוכל להיות שלא דקדק היטב ומבואר בח"מ סי' כ"ח סכ"א דקבלת עדות צריך להיות בג' מומחים יודעים הלכות עדות זהירין בקבלתן לכוון עדות כ"א ואם לאו אין סומכין על קבלתן אלא על העדים עצמם והוא מתשו' הרי"ף סי' ר"א:
ואעתיק לו לשון תשו' הרי"ף כי אולי אינו ת"י וז"ל ממש. שאלה אם הוציאו בפני ב"ד שטר במקבלי עדות והעדים אשר נתקבלה העדות מצויין אם צריך הב"ד להזמינם כדי שישמעו מהם העדות ע"פ או לא ואם באו לב"ד והחליפו העדות המקובלת בפניהם אם נקבל מהם ונניח אותם המקבלין שקבלו מהם או נדון בזה כדין עדים החתומים שנעשה כש"ע בב"ד ולא יתכן לחזור במה שקבלו וכתבו על פיהם מקבלי העדות. תשובה. אם יהי' אותם מקבלי העדות בקיאים בדקדוק עדות ומבינים בחקירת עדים יפה יפה סומכין עליהם ועל הכתב ואין חוששין לעדים ואם לאו אין סומכין עליהם ולא בכתיבתן אלא סומכין על העדים עכ"ל הרי"ף. הרי מלשון התשובה הסובב על השאלה יוצא להדיא דבאינה בקיאים אם החליפו העדים עדותן סומכין על העדים ולא על הכתב ועל קבלת עדות הראשון וגם צריך להזמינם מתחלה ולשמוע מהם העדות מחדש כמבואר בלשון השאלה ובפרט לענין עדות עד אחד בעדות אשה דלא הוי רק מדרבנן שדחק מאד החת"ס בתשו' ע"ה למצוא טעם מנ"ל להר"ן בתשו' סי' ל"ד ומ"ז דאמרינן גם בזה אינו חוזר ומגיד וכתב החת"ס הטעם דזה ג"כ מתקנת חכמים שאין זה מדרכי נועם שנתיר את האשה לינשא ותנשא עפ"י העד ואח"כ יהא יכול העד לחזור בו ותצא מבעלה וא"כ י"ל דכ"ז היכא שנעשה קבלת העדות כראוי וכתיקון חכמים אבל היכא שנתקבל העדות ע"י הדיוטות שאינם בקיאים בכי הא לא תקנו חז"ל:
ובפרט דהא בלא"ה איכא דעת השטמ"ק ב"ב (דמ"ח) גבי מודעה הי' דברינו דהא דאינו חוזר ומגיד הוא רק דאין הב"ד נזקקין לקבל עדותו מחדש. אבל גבי מודעה שכתבו מעצמם כבר המודעה ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוי כאילו כבר חזרו והעידו בב"ד מחדש דנעקר עדותן הראשון עיי"ש. ואף שדברי השטמ"ק לכאורה תמוהין מאד כמו שתמה עליהם החת"ס בתשו' הנ"ל סי' ע"ה דלא לישתמיט תנא לכתוב בשום מקום דאם כבר קבלו הב"ד עדותן מחדש מהני מה שחזרו בהם מ"מ גברא רבה אמר מילתא אין מזחיחין אותו די"ל דהא וודאי היכא דאין העדים נותנים שום טעם ואמתלא לדבריהם למה אמרו בתחלה כן וודאי אין יכולים לחזור בהם דאאמע"ר לומר שהעיד שקר מתחלה וגם ממ"נ אם מה שאמר בתחלה הי' שקר א"כ נפסל לעדות כמו מעיד עדות שקר וא"כ אינו נאמן במה שאומר עכשיו דהרי הוא פסול לעדות כדאיתא בש"ס יבמות מ"ז כה"ג לדבריך עכו"ם אתה עיי"ש וא"כ אדרבא מוקמינן לי' אחזקת כשרות ואמרינן דעד עתה כשר הי' ועכשיו הוא דאיתרע שרוצה להעיד שקר בב"ד ולעקור עדותו הראשון. אך כ"ז כשאינו נותן אמתלא טובה לדבריו אבל כשנותן אמתלא טובה לדבריו כגון שאומר אנוסים היינו מחמת נפשות וכדומה שאינו משים עצמו רשע ואינו מוציא עצמו מחזקת כשרות כלל למה לא יהי' נאמן כאשר תמה באמת כן הפנ"י שם בסוגיא דאנוסים היינו וצ"ל בע"כ כס' החת"ס הנ"ל שהוא ג"כ ס' השואל בתשו' הר"ן סי' ל"ד הנ"ל שאין זה דרכי נועם שיעיד העד בדבר ויעשה מעשה על פיו להוציא ממון או לפטור ממון וכדומה ואח"כ יבוא העד ויחזור בו ונמצא שאכל הלה וחדי שלא כדין ולכן ס"ל להשטמ"ק כיון דאין זה רק תקנתא בעלמא לא העמידו חכמים דבריהם בזה אלא בשוא"ת שלא יזקקו הב"ד לקבל עדותו מחדש וכל שלא נתקבל עדותו מחדש וודאי דעדותו הראשון קיים ומוציאין ממון או פוטרין כדין. אבל היכא שכבר נתקבל ונחקר העדות בב"ד מחדש באמתלא נכונה כמו מודעה דאיירי בי' השטמ"ק הנ"ל דמצוה קעביד להציל הנאנס מאונסו דעפ"י דין נאמן בעדותו האחרון בכי הא לא יכלו הב"ד להעמיד תקנתם מחמת דרכי נועם לעבור על ד"ת בקו"ע לדון עפ"י עדות הראשונה שהוא עדות שקר שלא כדין והפקר ב"ד ל"ש בזה דמה פשע הבע"ד שיפקירו הב"ד ממונו בשביל שעד שקר ענו בו כמ"ש התוס' ביבמות (ד"צ ע"א) סד"ה אזיל כהן עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד היכא דנתקבל העדות מתחלה שלא עפ"י בקיאים והעד אומר שמעולם לא אמר ששמע מיהודים כמו שכתבו הם בקבלת עדות ואינו שישים עצמו רשע כלל אף אם נאמר דשייך גם בהא דרכי נועם ואינו חוזר ומגיד מ"מ היינו דאין הב"ד נזקקין לו לקבל עדותו מחדש כס' השטמ"ק הנ"ל והעמידו דבריהם להיות שוא"ת אבל בכגון דא שכבר קבל כת"ה עדותו מחדש והוא אומר שלא שמע רק מערלים וודאי דיש מקום לחוש לדברי השטמ"ק דעדותו האחרון מתקיים:
איברא די"ל דדברי השטמ"ק אינם ענין כלל לנ"ד דהשטמ"ק איירי דאינו מכחיש לומר שלא אמר כן בראשונה והוא מודה שאמר כן אלא שאומר שהי' מוכרח לומר שקר ונותן אמתלא לדבריו למה אמר כן לכן שפיר קאמר דבדיעבד מהני חזרתו. אבל בנ"ד דהוא מכחיש את המקבלי עדות ואומר שלא אמר כן מעולם א"כ נהי דכיון שהם הדיוטות ואינם בקיאים בדין קב"ע אין להם דין דיינים וב"ד לענין קבלת עדות אבל עכ"פ עדים כשרים המה ואיך נאמן להכחישם ולומר שלא אמר כן מעולם ואף דכיון דאין להם דין דיינים רק עדים א"כ הו"ל עמפ"ע דהראשון נאמן כס' הרמב"ן מ"מ זה רק בחד לגבי חד אבל שנים שהעידו בשם אחד אינו יכול להכחישם כמ"ש הח"מ בסי' י"ז סקי"ז והב"ש בסקכ"ג:
ועפי"ז י"ל דגם דברי תשו' הרי"ף הנ"ל הוא רק היכא שאינו מכחיש להדיא את מקבלי העדות רק בדבר שי"ל שלא דקדקו יפה אם כתב דסומכין על העדים אבל היכא דמכחיש להדיא את מקבלי העדות וודאי י"ל דאין דבריו של אחד במקום שנים דנהי שאינם בקיאים מ"מ עדים כשרים הם ומ"מ פשטות דברי תשו' הרי"ף אינו מורה כן וגם בנ"ד גרע טפי דכיון דשנים אינם יודעים ספר כלל והם אנשים פשוטים וא"כ כיון דוודאי רק האחד כתב הגב"ע והוא כתב תיבת שיהודים וי"ל דהשנים שחתמו לא ידעו לקרות כלל ולא השגיחו בתיבת "יהודים" ולדעת כמה פוסקים נאמנים העדים לומר ע"ז לא חתמנו עיין ש"ך ח"מ סי' מ"ג סקי"ז וי"ל דאם הי' מקבלי עדות החתומים לפנינו הי' מודים דע"ז לא דקדקו בשעת חתימתן וליכא רק האחד הכותב הגב"ע שהוא כתב תיבת יהודים ול"ש לומר דע"ז לא חתם אבל אינו רק אחד וחד מפי חד בעמפ"ע הראשון נאמן כשיטת הרמב"ן הנ"ל. ואף דוודאי יש סברות לומר לכאן ולכאן מ"מ אינו מלתא דפשיטא כ"כ כמ"ש כת"ה והה"ג מטארנא שליט"א דאמרינן בזה אינו חוזר ומגיד ויוכל להיות שלא כתב כת"ה להרב הגאון הנ"ל כמו שכתב אלי שמקבלי העדות הראשונים היו אנשים פשוטים והדיוטות ואינם בקיאים בהלכות וכהנה שכתב כת"ה:
ובגוף דברי השטמ"ק הנ"ל הנה זה כביר בלמדי מס' ב"ב והגעתי לד' השטמ"ק האלו הי' אצלי חידוש גדול דלא מצינו בשום מקום דאם בדיעבד קבלו הב"ד עדותו מחדש שיהי' חזרתו מעדותו הראשון חזרה. והי' מוסכם אצלי אז דכוונת השטמ"ק הוא רק כעין מודעה שמה שכותבין מודעה ברשות כותבין דהם יודעין בעצמם שהדבר אמת שנעשה באונס וכשכותבין המודעה הזאת על שטר מודעה וחותמין עליו ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי אלים עדות האחרון כמו עדות הראשון וכשנים אחרים דמי כמבואר בלשון השטמ"ק עיי"ש. אבל אם בא לב"ד להגיד עדותו מחדש לפני הב"ד דהב"ד אין להם רשות לקבל עדותו מחדש א"כ אף אם עברו וקבלו כיון דשלא כדין עבדו לא אלים קבלתן כלום לעקור הגדה הראשונה שהיתה כדין. ועכשיו מצאתי שגם החת"ס בתשו' הנ"ל הרגיש בזה ואמרתי אז ליישב בזה קושיית התוס' בכתובות בסוגיא דאנוסים היינו דאמאי נאמנין באין כת"י יוצא ממק"א ומשמע דמשום מגו מהימני והא הוי מגו במקום עדים עיי"ש בתד"ה הרי אלו נאמנים. אבל לפי דברי השטמ"ק הנ"ל י"ל דהחילוק בין כת"י יוצא ממק"א או לאו לאו משום מגו הוא אלא דבכת"י יוצא ממק"א דא"צ עוד להגדת העדים כלום דכבר נחקרה עדותן בב"ד בחתימתן וא"כ אם יבוא לפני ב"ד לעקור עדותו ולומר אנוסין היינו הדין הוא דאינו חוזר ומגיד דאין רשות לב"ד לקבל עדותו כלל ואם קבלו קבלתו לאו קבלה אבל באין כת"י יוצא ממק"א דמוכרחין לקבל עדותו שיקיים חתימתו לומר שזה הוא כת"י וא"כ אם רוצה לומר עוד איזו דבר בתכ"ד מוכרחין הב"ד לשמוע מה שרוצה להגיד דהא בתכ"ד יכולים העדים לחזור מדבריהם וא"כ דילמא הוא רוצה לחזור מדבריו ולומר דאין זה כת"י. וא"כ אף דאינו חוזר רק אומר דבר אחר אנוסים היינו מ"מ כיון דהב"ד ברשות קעבדי לקבל עדותו ומוכרחין עפ"י הדין לקבל עדותו א"כ נאמן בכל מה שהוא אומר אף שעוקר עדותו הראשונה כיון דכבר נתקבל עדותו האחרון ברשות עפ"י ב"ד אלים הגדתו כעדים אחרים כמו במודעה לדברי השטמ"ק הנ"ל ומיושבת קושיית התוס' הנ"ל דלאו מטעם מיגו קאתינן עלה כלל שיהי' מיגו במקום עדים:
ויתיישב בזה על נכון קושיית ההפלאה שם ד"ה אלא אי אתמר הא כיון דרבא לא סתר דברי רמב"ח אלא מחמת דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. א"כ די הי' לרמב"ח לחזור ממה שאמר בראשונה דאנוסים מחמת נפשות נאמנים אף בכת"י יוצא ממק"א. אבל מי הכריחו לחזור מסברתו הראשונה מה שאמר דבאין כת"י יוצא ממק"א נאמנים אף אנוסים מחמת ממון. הא בזה לא סתר רבא דבריו כלום. עיי"ש שהוא תמיהא חזקה לכאורה. אבל לפי הנ"ל יתיישב שפיר. דבאמת בהס"ד דרמב"ח דלא הוה שמיעא לי' כלל הדין דאינו חוזר ומגיד. ועדותו האחרון הוא אלים כעדותו הראשון דיכול לעקור עדותו. אלא דאנוסים מחמת ממון אינו נאמן משום חזקת כשרות כמ"ש רש"י שם. לכך הוה ס"ל דהיכא דאין כת"י יוצא ממק"א נאמן במיגו דס"ל דאמרינן מיגו במקום חזקה. ומיגו במקום עדים לא הוה דהא לפי הס"ד יכול לעקור עדותו הראשון. אבל לאחר שקיבל מרבא דאינו חוזר ומגיד. ומחמת נפשות ג"כ אינו נאמן רק באין כת"י יוצא ממק"א ולאו משום מיגו דהא כיון דאינו יכול לעקור עדותו הראשון הוי מיגו במקום עדים. אלא מהטעם שכתבתי למעלה עפי"ד השטמ"ק דכיון דמוכרחין לקבל עדותו לקיים השטר. מוכרחין ג"כ לקבל ולשמוע כל מה שגומר דבריו בתכ"ד. וכיון דכבר נתקבל עדותו בב"ד ברשות ובהיתר. אלים הגדתו לעקור הגדה הראשונה. כמו מודעה לדברי השטמ"ק. א"כ כ"ז באומרים אנוסים מחמת נפשות. אבל אם אומרים אנוסים מחמת ממון א"א לומר כלל דהגדה האחרונה אלים כראשונה. כיון דנתקבל בב"ד ברשות. דז"א דכיון דרשעים הם והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע ואסור לקבל עדותו כלל. א"כ אף שכבר קבלו לא הוי קבלתן קבלה כלל. כיון דהקבלה הוא שלא כדין. ונשאר עדות הראשון בתוקפו ואינו חוזר ומגיד. ולכך אף במיגו אינו נאמן דהוי מיגו במקום עדים כקושיית התוס' הנ"ל. ולכך הוכרח רמב"ח לחזור מסברתו ולומר דאנוסים מחמת ממון אף באין כת"י יוצא ממק"א אינו נאמן. ומיושב קושיית ההפלאה הנ"ל כנ"ל נכון. ויש להוציא הרבה ציצים ופרחים בסוגיא הזאת בדרך הזה ואכ"מ:
הארכתי קצת בפלפלת כ"ש והדרן לדינא שמאד קשה עלי לדון להקל עפ"י הגדת העד היכא שאנו מסופקין בדבריו מה הי' כוונתו. והוא קרוב אלינו בתוך ג' פרסאות ויכולים לשאול את פיו. וכאשר הביא כת"ה ג"כ בשם השעה"מ ריש ה' מקוואות. וא"צ להביא ממרחק לחמינו דבדין זה גופי' מבואר כן בט"ז סקי"ז שהוא הוא המקיל בישראל ששמע מפי עכו"ם ולא אמר שהי' מסל"ת דסגי בהכי ואפ"ה כתב דאם העד לפנינו שואלים אותו ע"ז האיך שמע אם הי' במסל"ת או לא עיי"ש:
ואמנם יען שחשו חכמים מאד לתק"ע ובפרט בזמנים הללו שראוי לחוש מאד שלא לעגן בת ישראל וידוע מ"ש הרמב"ם בתשו' הביאו הב"י שכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. לכן שמתי אל לבי להתבונן בזה. וראיתי שיש לצדד איזו קולא בנ"ד. והוא עפי"ד המהרי"א הובא ברמ"א סט"ו דכל היכא שהגיד העכו"ם אומדנות ומאורעות שאירע בהריגתו שנראה שאומר אמת אף שאינו מסל"ת אם ניסת ל"ת עיין בגוף התשו' במהרי"א שם סי' קל"ט שהר"ת התיר אף לכתחלה והמהרי"א החזיק עכ"פ דבריו לענין דיעבד. ובנ"ד אין לך אומדנות גדולות מזה שהערלים סיפרו לר' ברוך כמה מאורעות שבהריגתו שהתרו בו שלא לילך להקעך ששעת סכנה הוא ולא שמע להם. והלך ונפל שראפנעל שמה ונקרע לרסיסים הוא עם הקעך ומני אז אבד זכרו זה תשעה שנים ונשתקע שמו ולא נשמע ממנו עד היום שכ"ז וודאי אומדנא גדולה על אמיתות הדבר. שבוודאי אם ניסת ל"ת. וא"כ י"ל דעד כאן לא כתב הט"ז שאם העד לפנינו צריך לשאול אותו אם הגיד העכו"ם במל"ת אלא היכא דאם לא הי' מסל"ת אין לה צד היתר ואף אם ניסת תצא. אבל היכא דאף אם אינו מסל"ת אם ניסת ל"ת א"צ לשאול ע"ז (עיין מוצל מאש סי' כ"ד שנסתפק בדבר שבדיעבד מותר אם צריך להודיעו מכ"ש שא"צ לברר) והטעם לזה דהא אף היכא דאיכא טירחא טובא א"צ לשאול ומכ"ש היכא דאיכא פסידא בדבר א"צ לרדוף אחריו ולשאול כמ"ש כת"ה בשם התב"ש. וא"כ עאכ"ו אם תוכל האשה לבוא לידי עיגון אם נצטרך לשאול וודאי אין לך פסידא גדולה מזה. דהא עכשיו אם מתירין אותה לינשא אף אם יתברר אח"כ שלא הי' מסל"ת לא תצא. ואם נצטרך לשאול את העד דילמא יאמר שלא הי' מסל"ת ולא נניח אותה לינשא ותתעגן כל ימי'. דבשלמא אם אסורה מן הדין ואף אם ניסת דינה שתצא. א"כ ל"ש לומר דיש פסידא אם נשאל אותו דדילמא יאמר דלא הי' מסל"ת. דז"א דאם אתה חושש שיאמר כן א"כ אין זה פסידא דהא מן הדין אסורה ואדרבה מצילין אותה מאיסור. אבל היכא דמדאורייתא גם אם לא הי' מסל"ת מותרת. ואם ניסת אף מדרבנן לא תצא. א"כ כיון דעכשיו אם לא הי' העד לפנינו היינו יכולים להתירה לינשא מטעם דמסתמא הי' מסל"ת או משום ס"ס כמו שביארתי בתשובתי. ואחר שהי' מתירין אותה לינשא אף אם הי' מתברר אח"כ שלא הי' מסל"ת הדין הוא דאם ניסת ל"ת משום אומדנא כנ"ל. א"כ אף אם העד לפנינו א"צ לשאלו דהא תוכל לבוא לידי פסידא ע"ז. דדילמא יאמר שלא הי' מסל"ת ותתעגן כל ימי' כנ"ל נכון. ובזה נוכל להבין ג"כ ס' הנוב"י מהדו"ק יו"ד סי' נ"ז שכתב דבס"ס א"צ לברר רק היכא שיתבררו שני הספיקות אבל לא היכא שיתברר רק ספק אחד. די"ל ג"כ מטעם הנ"ל. דבשלמא היכא שיתבררו שני הספיקות ויהי' וודאי איסור. א"כ אין זה פסידא מה שנצטרך לברר. דהא אם יתברר שהוא וודאי איסור אינו מפסיד כלום דהרי מן הדין הוא אסור ואדרבא זכות הוא לו שינצל מאיסור. אבל אם לא יתברר רק ספק אחד. וספק אחד עדיין יושאר. וא"כ י"ל דדילמא באמת אין כאן איסור כלל ויש באן ספק פסידא דדילמא ע"י הבירור נאסור הדבר שלא כדין. וכיון דאף משום טירחא א"צ לברר. מכ"ש משום ספק פסידא. ועאכ"ו בנ"ד דאיכא וודאי פסידא דמן התורה מותרת לגמרי ואם ניסת ל"ת וע"י בירור תוכל להתעגן כ"י וודאי י"ל דא"צ לשאול. ובפרט דאיכא עוד כמה צדדי היתר כמ"ש בתשובתי הראשונה. דמה שהי' בפרעקאז אף אם נאמר דהיהודי לא שמע בעצמו רק הערלים אמרו ששמעו. מ"מ אף אם אמרו שלא במסל"ת מ"מ הוי כהא דאמרו קדשו ב"ד את החודש. דהוי מדעל"ג טובא. דהא כרוז כזה נעשה ברבים וגם נרשם בפנקסאות. ויראים שיכולים לשאול בקאממאנדא ועביד לגלויי תיכף דבכה"ג. כתב הריב"ש דלכ"ע נאמן מה"ת. וגם עכו"ם שאינו מסל"ת נאמן במדעל"ג כהאי וגם עכ"פ חזי לאיצטרופי עדות של ר' ברוך שכפי כתב של מקבלי עדות אמר ששמע מיהודים, ולכן דעתי נוטה שישאל עוה"פ את הרב הגאון אבד"ק מארנא שליט"א ולעורר אותו על הספיקות הנ"ל. שלא נמצא די סיפוק מ"ו בתשובתו הראשונה. ואם גם הוא יסכים להתירה בלי שאלת פי העד גם אנכי דרינא בהדי' ולימטיין שיבא מכשורי והשי"ת יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות. ולא יקמץ כת"ה את טרחתו בזה. כי לא דבר קל הוא להתיר ספק א"א לעלמא ומוכרחים לעשות במתינות:
ומה שהעיר כת"ה על הס"ס שכתבתי מדברי הרא"ם שכתב דמש"ה טומטום אינו מוציא את מינו אף דאיכא ס"ס משום דהוי ס"ס בתרי גופים. עיין פר"ח סי' תקפ"ט ומוצל מאש סי' נ"ג. וה"נ ספק אחד הוא אם הישראל שאל אותו מתחלה והספק השני הוא בגוף העכו"ם אם נתכוון להעיד. עכת"ד. הנה מדברי הרא"ם אין כאן קושיא כלל. דשם יש לחלק הספיקות זמ"ז. ובכל גוף ליכא רק חד ספק. דבגוף הזה אזלינן לחומרא כיון דאין כאן רק ספק אחד כמו בטומטום שהספק אחד הוא אם הטומטום הרוצה להוציא את חבירו הוא זכר. ובדידי' אזלינן לחומרא בדבר שאין כשר לו אלא זכר אמרינן דילמא, לאו זכר הוא כיון שאין כאן רק ספק אחד א"כ גם להוציא חבירו אינו יכול אף דאיכא ס"ס דילמא חבירו ג"כ אינו זכר מ"מ כיון דאפשר לחלק בין הספיקות בדבר שלא יסתפק אלא בגופו בלבד. ובדידי' אזלינן לחומרא א"א שוב לדון לקולא ולהתיר להוציא חבירו מטעם ס"ס ודומה ממש לספק טריפה שנתערב דכיון דאוסרין הספק טריפה כשהוא בפ"ע אוסרין התערובות ג"כ אף דאיכא ס"ס לדעת ר"י. אבל בנ"ד דאין ספק אחד נולד בלא חבירו. דהספק הראשון אם שאל הישראל לעכו"ם מתחילה על השאלה לבדה אין שום נ"מ לדינא. רק על התשובה שהשיב העכו"ם אם השיב ע"י שאלה ואז נולד גם הספק השני אם נתכוון להעיד. וכיון דא"א לחלק כלל בין הספיקות ולאסור ספק אחד לבדו. ל"ש כלל בהא דינו של הרא"ם של ס"ס בשני גופים. ומה"ט לא קשה ג"כ הקושיא של הס' לימודי ה' בהשמטות סי' קפ"ד שהביא כת"ה מהא דחולין (פ"ג) דאם יש ריוח א"צ להודיעו. ובע"כ מטעם ס"ס דילמא לא שחט האם היום ואף את"ל ששחט האם היום דילמא לא ישחוט הבת היום. ולס' הרא"ם תיקשי הא הוי ס"ם בשני גופים אבל לפימ"ש לק"מ דהספק שנולד על האם אם נשחטה היום או אתמול אין בו שום נ"מ לדינא לענין האם ולא נאסור האם כלל משום ספק זה. ונולדו ב' הספיקות רק לענין הבת. לכך שפיר הוי ס"ס טוב:
ואי איכא לאקשויי על דברי יותר יש להקשות מלשון הש"ך בדיני ס"ס סק"ד שכתב דבאשה שנמצא דם בספל הוי ס"ס כשני גופים דילמא מן האיש. ואף אם מן האשה דילמא מהפרוזדור. אם לא משום שמקודם צריך לחקור מאיזו מקום בא הדם והא שם ג"כ על האיש אין שום נ"מ כלל ואין אוסרין אותו או מטמאין אותו בשביל שיצא ממנו דם ואפ"ה חשיב לי' הש"ך לשני גופים אם לא מטעם הנ"ל. וגם משמע משם דלא ככת"ה שכתב דגם לענין זה אמרינן דבהמה לא חשיבי גופים מוחלקים רק באדם. והרי מדברי הש"ך שם מוכח דגם בביצה ספק מעוף הכשר או מעוף של הס' טריפה הוי שני גופים עיי"ש. ואמנם עכ"ז אין זה סתירה לדברי כלל דכאן כל הספק הוא רק על גופו של העכו"ם לבד. אם תשובתו היתה ע"י שאלה. ואף אם ע"י שאלה דילמא לא נתכוון להעיד. וז"פ מאד:
ואשר הודיעני שהאשה היא בחזקת זקוקה ליבם. וא"כ לשיטת רש"י דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור. האשה עדיין בחזקת איסור עומדת. עיין תוס' יבמות (ל' ע"ב) ובש"ש ש"א פ"ה. עיי"ש. ג"כ אין כאן חשש כלל. דרש"י כתב רק כמו שם ביבמות שנולד הספק (אם גירש בעלה צרתה) בחיי בעלה. דאז היא בחזקת א"א ובחזקת איסור א"א עומדת חיישינן ג"כ דילמא לא גירש הערוה ואסורה הצרה משום צרת ערוה דמחזיקין מאיסור לאיסור. וכן בנולד ס' דרוסה בחיי' דעומדת בחזקת איסור אמ"ה חיישינן דילמא הוא ג"כ בחזקת איסור טריפה. אבל כאן דזקוקה לחלוץ. אין לומר דכמו שהיא אסורה משום איסור יבמה לשוק אסורה ג"כ משום ספק איסור א"א. ז"א דהני הוי תרתי דסתרי דאם אתה אומר שהיא עדיין א"א א"כ אינה זקוקה לחלוץ דכל שאינו ליבום וכו' וליכא בה איסור יבמה לשוק כלל. וז"פ מאד:
ומ"ש כת"ה שאינו מבין תירוצו של הנתיבות לשבת והג"פ והד"ח על קושיית הב"ש סקל"ח נגד הט"ז. דבריהם מובנים שפיר. דניחזי אנן למשל קרוב שפסלה תורה לעדות מגזיה"כ אפי' כמשה ואהרן אף דאינו חשוד לשקר. מ"מ מחמת גזיה"כ אינו נאמן. ובע"כ צ"ל דחיישינן דהדבר שקר. דאם הדבר אמת מה בכך דהעדות הוא פסול הא לא איברי סהדי אלא לשקרי ועדות ממון מתקיים בידיעה בלא ראי'. ואף דמצ"ע אינו חשוד למשקר מ"מ כיון דהוא פסול מגזיה"כ הוי כאילו אין כאן עדות כלל. וחיישינן אנן דילמא הדבר שקר. ומחמת גזיה"כ מוכרחים אנו לחוש דהקרוב אומר שקר אף דאינו חשוד בכך. וא"כ ה"נ בעכו"ם שאינו מסל"ת כיון דהתורה פסלתו לעדות הוי כאילו אין כאן עדות כלל. וחיישינן אנן דילמא הדבר שקר. אף שאין דרך העכו"ם לשקר כדי להכשיל. מ"מ מחמת גזיה"כ חיישינן דילמא העכו"ם משקר אף שאין דרכו בכך. וא"כ כ"ז אם ידעינן שהוא עכו"ם. אבל אם הוא ספק אז מחמת שאין דרך העכו"ם להכשיל במכוון. אמרינן דוודאי אין זה עכו"ם אלא ישראל הוא ואומר אמת. זהו המכוון בדבריהם:
ואשר נסתפק אם ישבו ב"ד של שלשה להתירה קודם חליצה אף שאין יכולים לומר מותרת אתה. דהא עדיין אסורה על כל העולם משום יבמה לשוק. או ישבו אחר החליצה. וודאי ישבו קודם החליצה ויאמרו לה מותרת אתה לחלוץ ואח"כ לישא לשוק. דאם לא נתירו אותה קודם חליצה יש חשש חליצה פסולה שתהא צריכה לחזור על כל האחין. וכן מה ששאל לענין מינקת בהעגונה של אשתקד. אם ישבו עתה להתירה בתוך ימי הנקתה או דילמא לא יוכלו לומר מותרת אתה דעדיין אסורה משום מינקת. אין זה חשש כלל. דאל"כ בכל גירושין שאומר לה הרי את מותרת לכל אדם. וצריך שלא יהי' שום שיור אף לזמן והרי עדיין אסורה ג"ח משום הבחנה. אע"כ דהאי איסורא לחוד והאי לחוד:
כ"ד ידידו הדוש"ת דוד מנחם מאניט באבד אבד"ק טארנאפאל.