חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן כד תק"ע.
שלום אשיב לכבוד נד"ז הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי שושילתא דיחוסא וכו' כש"ת מו"ה יוסף חיים הכהן נ"י ראפאפורט ולמשנהו כבוד ב"ד הרב הה"ג וכו' מו"ה שלמה נ"י ד' עליהם יחי':
ע"ד העגונה מ' חנה בת מו"ה חיים מדעניסק אשר הוגבה עדות על הריגת בעלה בבד"צ דק"ק הובניב וק"ק ראווא נלע"ד להסכים בשריותא דהאי איתתא עפ"י אשר יבואר. הנה היתרי האשה יסובבו על שלשה פרטים. האחד על אשר הכירו אותו העדים בט"ע דגופו בקומתו ובעוביו ובשערות ראשו אף שאין פ"פ וחוטמו קיים עפ"י שיטת הר"ת ז"ל. והשני על אשר העיד האיש חיל מאונגארן הישראלי שראה אותו ביום ש"ק שהוליכו אותו דרך כפר קארליפקע ואח"כ נמצא ההרוג ביער סמוך לכפר הזה. עפ"י שיטת המבי"ט והשב יעקב ומהרי"א דתלינן דזה שהלך שם הוא שנהרג. והשלישי הכי נכבד על שהכירו כל מלבושיו אחת לאחת. עפ"י ס' המהרי"ט דבכל כליו לא חיישינן לשאלה ובפרט דאיכא ביניהם הרבה כלים דלא מושלי:
וזה יצא ראשונה. מבואר במתניתין יבמות (ק"כ ע"א) אין מעידין אא"כ פרצוף פנים וחוטם קיים וכתבו שם התוס' בשם ר"ת דזהו רק בליכא אלא פ"פ לחוד אבל בכל גופו קיים ומכירין בט"ע מעידין אף בליכא פ"פ וחוטם ואף לאחר כמה ימים. והנה הראשונים חלקו עליו והרבו להקשות עליו וכבר רבו בספרי ראשונים ואחרונים פירושים לדבריו. ואולם ביותר כיוון האמת בדברי ר"ת החת"ס בתשו' ח' אה"ע סי' נ"א ונ"ג ונ"ד. וכדבריו מוכח בהדיא באור זרוע סי' תרצ"ב שהביא תשו' ר"ת בארוכה דמתניתין איירי רק באומר שמכיר שזה הפרצוף פנים דומה לפרצופו של פלוני ועושה זה לסימן שזה פלוני. וכל כי האי לאו מכח ט"ע קאתי עלה אלא מכח סימן ובעינן שיהי' פ"פ עם החוטם קיים שזה סימן מובהק ביותר. דלא איתרמי שיהי' הפרצופים שווים. אבל באומר ידענא בי' דפלניא הוא מותרת בכל ענין מכח ט"ע עיי"ש בדבריו הנעימים. ומצאתי תלי"ת חבר לדבריו בדברי רבינו חננאל בפירושו לב"מ הנדפס בש"ס ווילנא, שפירש כן המשנה שכתב שם (בדכ"ז ע"ב) ד"ה ת"ש ואל כלומר אם נותנים העדים סימן פרצופו ואומרים מי שפרצופו כך וכך ראינו שמת מתירים את אשתו עכ"ל משמע להדיא דמתניתין לא איירי בט"ע. ומה שקשה ע"ז מש"ס בכורות (מ"ו ע"ב) דמביא הש"ס ראי' מזה לענין בכור דאם לא יצא פ"פ וחוטמו לאו בר הכרה הוא. אף שאביו מכירו ורואה אותו בעצמו. וא"צ לעשות אותו סימן לאחר לתארו שלא בפניו. כבר השיב ע"ז החת"ס לדודי הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל שם בתשו' נ"ד דגם לפירוש ר"ת איירי מתניתין במכיר היטב את הפרצוף שראה אותו בחייו. ומכיר את הפרצוף בט"ע שזה הוא הפרצוף שראה בחייו אפ"ה אינו נחשב אלא כסימן לכל הגוף. כאדם שיש לו ט"ע גמור בשומא ידוע. ומוצא השומא הזאת בגופו של אדם. ומזה ישפוט שזה הוא פלוני בעל השומא דלא נקרא ט"ע אלא סימן עי"ש בדבריו:
ונראה מזה דהחת"ס לא ס"ל כהנוב"י מהדו"ק בתק"ע סי' נ"א. דאם מכיר הסימן בט"ע. הוי כט"ע בכל הגוף. ומותר מכח ט"ע לאו מתורת סימן עיי"ש. ובאמת דברי החת"ס צריך להבין. והסברא מוכחת לכאורה כהנוב"י. דכיון דמכיר בט"ע שזה היא השומא שראה בגופו של פלוני הרי בע"כ מוכח דזה הוא פלוני. דהאיך אפשר לחלק ולומר דהשומא הוא של פלוני ושאר הגוף לא.
ונ"ל להסביר דברי החת"ס אליבא דר"ת ז"ל. דהנה מצינו עדות המתקיימת בראי' ועדות המתקיימת בידיעה בלא ראי'. ובד"נ איכא מאן דס"ל דל"מ ידיעה בלא ראי'. עיין ב"ש סי' מ"ב לענין קדושין. ועיין בב"מ שם ובהגהות אמרי ברוך על הב"מ. דעכ"פ בעינן ידיעה ברורה לגמרי. וא"כ י"ל דבהא שניא ידיעה מראי' דבראי' סומכין כ"פ על רוב ומצוי אף בד"נ כמבואר בסנהדרין אבל בידיעה בלא ראי' י"ל דבעינן ידיעה מעלייתא דלית בה ספיקא כלל. דידיעת ספק לא שמה ידיעה. ורוב הוי ג"כ רק ספק כידוע מדברי השטמ"ק ב"מ. וא"כ שפיר נכונים דברי החת"ס. דהיכא דמכיר בט"ע הכולל כל הגוף ואומר ידענא בי' דפלניא הוא. שע"ז אנו דנין אם הוא פלוני או לאו. הוי עדות בראי'. ולא חיישינן לצד רחוק ואינו מצוי. אבל במכיר את השומא בט"ע. דבשומא עצמה אין לנו נפקותא כלום. רק דמזה אנו רוצין לשפוט שזה פלוני שראו השומא הזאת בגופו. א"כ מה שאנו מכריחין שזה פלוני הוא רק מכח ידיעה בלא ראי'. משום שא"א לומר שהשומא של פלוני ושאר הגוף לא כנ"ל ובעדות המתקיימת בידיעה בעינן שלא יהי' בה שום ספיקא כלל אף ע"צ המיעוט. וכאן דלמ"ד סימנים לאו דאורייתא חיישינן דילמא איתרמי סימן כזה באיש אחר א"כ לא הוי ידיעה גמורה דלית בה ספיקא. ולכך אין מעידין רק אם פ"פ וחוטם קיים דהוי סימן מובהק ביותר דלא איתרמי כלל שיהי' הפרצופים שווים. דזה הוי ידיעה מעליותא:
וא"כ מעתה הרי לנו סניף גדול להיתר עפ"י שיטת הר"ת הנ"ל אלא דנ"ל דאף להחולקים על ר"ת יש למצוא היתר בנ"ד. דלכאורה צריך להבין סברתם כיון דט"ע הוא דבר שהכל מודים ועדיף מסימנים. דהא קטלינן עלה גברא משא"כ בסימן. כמ"ש בחולין (צ"ו). א"כ למה לנו לתת גבול ולהצריך שיהי' הפ"פ וחוטם קיים. הרי כיון דהתורה האמינה להעדים. א"כ כל היכא דהעדים יאמרו שמכירים בט"ע. וודאי אמת אומרים שזה באמת סברתו של הר"ת. וטעמא בעי על סברת החולקים עליו. אך צ"ל עפ"י דברי הרשב"א בחי' לחולין (דצ"ו) שכתב וז"ל ומיהו נראה שהבא להתיר בט"ע צריך לדקדק יפה שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ואינו מכיר וכו' וכ"ש בחתיכת בשר ופקיע תכלת שאין טב"ע יפה בהן כמו בכלי עכת"ד. וא"כ לכאורה הי' מקום לומר דמה דקאמרי מתניתין אין מעידין אלא על פ"פ וחוטם. הוי רק מדרבנן דחשו חכמים משום חומר א"א דילמא לא דייקי יפה. לכך בעינן שיהי' פ"פ עם החוטם. דהוי דבר מסוים יותר כמו כלי. וכמשמעות דברי הרמב"ם בפ"ב מה' נחלות דכל דיני דמתניתין הוא רק מדרבנן. אלא דמכל הפוסקים משמע שהוא מדאורייתא והיינו משום דשיערו חכמים דבפ"פ בלא חוטם א"א להיות ט"ע יפה. ואולם עכ"פ י"ל דלא גרע מסימן אמצעי. דכמו דבסימנים מצינו סימן מובהק ביותר דמהני גם מדאורייתא ואיכא סימן אמצעי דלא הוי רק מדרבנן. ה"נ י"ל דט"ע בגוף בלא פ"פ וחוטם. נהי דלא הוי ט"ע יפה כנ"ל מ"מ טב"ע אמצעי הוי ודינו כמו סימן אמצעי. וא"כ הא כבר ידוע דברי הח"צ בתשו' קל"ד דסימן אמצעי דומה ליב"ש. דהתיר הרא"ש בתשו' בעובדא דמכלוף בן מלול היכא דידעינן דהלך בדרך הזה ונמצא ביער במקום שאין שיירות מצויות, עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד דמעידין דראו אותו מקודם שהוליכו אותו דרך כפר קארליפקע ונמצא אח"כ סמוך לשם ביער כעובדא דהרא"ש הנ"ל. שפיר י"ל דלכ"ע מותר. דגם להחולקים על ר"ת י"ל דעכ"פ מודים דט"ע אמצעי הוי ולא גרע מסימן אמצעי. ואף דהח"צ הנ"ל איירי דידעינן דהלך ביער. וכאן לא ידעינן רק שהי' בדרך על הכפר ששם אולי שיירות מצויות ונמצא אח"כ ביער במקום שאין שיירות מצויות מ"מ הא מייתי ראי' מהרא"ש והרא"ש מיירי ג"כ בכה"ג. דהא הרא"ש כתב רק דמסתמא אין דרך ההורגים להרוג על הדרך ובוודאי איירי דנמצא מהצד. ורק דזאת ידעינן דהלך לפאס כמ"ש הח"מ ונמצא סמוך שם. דהוי ממש כנ"ד דזאת ידעינן דהלך בדרך הסמוך שם ונמצא אח"כ ביער. ובפרט דבש"ש כתב על הח"צ דבסימן אמצעי לא בעינן כלל דידעינן דהלך דרך שם. אף דבאמת אין נ"ל כן דהח"צ י"ל דאזיל בשיטת הח"מ בסעיף י"ח ס"ק ל"ח דגם להרא"ש בעינן הוכחה דידעינן דהלך דרך שם. אבל מ"מ הא הוא גופא כתב שם מקודם בשם הפסקי מהרי"א דמפרש דברי הרא"ש בפשיטות דכל שלא הוחזקו שנים שנתכסו מהעין מתירין ביב"ש לחוד ולא בעינן דידוע דהלך דרך שם. וא"כ י"ל דאף להח"מ דחולק מ"מ היינו ביב"ש דשכיחי טובא כמ"ש שם וכן בסימן אמצעי דקיי"ל סי' דרבנן דשכיח דמתרמי. אבל בט"ע בגוף כנ"ל דלהר"ת שרי לגמרי י"ל דגם הח"מ מודה במקום דל"ש שיירות כמו בנמצא ביער ולא הוחזקו שנים שם שנתכסו מהעין דלא חיישינן עוד:
ועתה נבוא להיתר השני עפ"י שיטת המבי"ט והשב יעקב אה"ע סי' י"א דבידוע דהלך דרך שם מתירין אף בלא שום סימן כלל. והנה בשב יעקב מייתי ראי' מפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא. ובאמת לענ"ד אין ענין כלל לשם. דידוע ס' הר"י בר ברוך בתוס' כתובות (כ"ו ע"ב) דכל דבר שיצא בהיתר כבר אית לי' חזקת היתר. וא"כ בשדה שנאבד בה קבר. כיון דקודם שנאבד הקבר הי' מחזקינן השדה בחזקת היתר ולא הי' צריך בדיקה כלל אף דדרך לקבור שם כמ"ש בבכורות (כ"ו ע"ב). וא"כ בנמצא אח"כ קבר בע"כ אמרינן דזהו שאבד. דאין אתה יכול לומר דאחר הוא דהרי כבר החזקת השדה בחזקת היתר דאין שם קבר איך אתה יכול שוב לומר דזה שנמצא עתם כבר הי' מקודם. ובע"כ אמרינן דזהו אותו שנאבד. וכן לענין בדיקת חמץ דהבית כבר הי' בחזקת בדוק ושאין שם ככר כלל. בע"כ צ"ל דהככר שנמצא עתה הוא הוא שנאבד אח"כ. אבל כאן דאין דנין על המקום כלל. ולא הי' לנו ענין להחזיק המקום מקודם בחזקת שאין שם הרוג. א"כ עתה שהלך שם אדם ואח"כ נמצא הרוג מי מכריח אותנו לאמר דזהו אותו שהלך שם מקודם. דילמא הוא אזיל לעלמא וההרוג אחר הוא וז"ב מאד:
ואמנם העיקר בס' המבי"ט י"ל כמ"ש הש"ש דהוא כס' השואל שבתשו' מהרי"ו. דכיון דהוא וודאי אזיל באותו דרך ומאיש אחר לא ידעינן דהלך שם ונתכסה מהעין אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי. ואף שבתשו' מהרי"ו שם הקשה על ס' השואל. מיבמות (קט"ז) מהא דחייש רבא דילמא אזיל בגמלא פרחא. ולא אמרינן אין ספק מוציא וכו'. לענ"ד נ"ל לישב דברי השואל. דהנה ס' השואל מוזכרת ג"כ בתוס' גיטין (כ"ז ע"א) שהקשו ללישנא דרבה דבעינן תר"ל והוחזקו שני יב"ש ול"ש שיירות שרינן. דמ"מ מנא ידעינן מאיזו נפל כיון דאיכא שנים. ותירצו כגון דידעינן דמאותו יב"ש וודאי נאבד גט שוב לא חיישינן שמא גם מהאחר נאבד. והוא ג"כ מטעם אין ספק מוציא וכו'. והנה שם בעובדא דרבא דגמלא פרחא כתב במלחמות שם דאיירי דאין שיירות מצויות דאל"כ היאך אמר אביי דלא חיישינן הא בשיירות מצויות סובר אביי דחיישינן גם בלא הוחזקו עיי"ש בתוס' (דקט"ו ע"ב). וא"כ ס"ל לרבא דבהוחזקו שני יב"ש אף באין שיירות מצויות חיישינן כמ"ש המהרש"א שם ועיין בישרש יעקב שם שהאריך בזה. וזה דלא כלישנא דרבה בגיטין דבעינן תרתי לריעותא. וא"כ לא ס"ל כס' התוס' הנ"ל. כיון דידעינן דמזה נאבד ל"ח לאחר. ולא ס"ל הס' דאין ספק מוציא וכו'. אבל אנן דקיי"ל לשיטת הרי"ף דבעגונה בעינן תר"ל כלישנא דרבה שם דבהוחזקו לחוד ל"ח. ובע"כ משום דאין ספק מוציא וכו'. א"כ שפיר כתב השואל להתיר היכ' דידעינן דזה הלך שם משום דאין ספק מוציא וכו'. וגם אף להמפרשים דברי רבא דאיירי בשיירות מצויות וודאי דלק"מ דהא חזינן שם בגיטין דהיכא דאיכא תרתי לריעותא הוחזקו ושיירות מצויות לכ"ע חיישינן. אף דידעינן דמזה נאבד ול"א אין ספק מוציא וכו'. ובע"כ דל"ש הס' הזאת רק בספק השקול. כמו בהוחזקו שנים ואין שיירות מצויות. אבל היכא דהוחזקו שנים וגם שיירות מצויות. דגם מאותם השיירות יוכל להיות דיש יב"ש הוי רוב נגד יב"ש האחד שבכאן. ואף דאין ספק השקול מוציא מידי וודאי. אבל רוב מוציא מידי וודאי. א"כ ה"נ בעובדא דרבא דהוחזקו שני ענן וגם שיירות מצויות דהוי רובא. שוב ל"א אין ספק מוציא וכו'. והא דשרינן בשיירות מצויות לחוד. אף דדילמא איכא שני יב"ש מעלמא דהם הרוב נגד יב"ש האחד שבכאן. ז"א דעל יותר מאחד ל"ח מטעם ספק ספיקא דדילמא אין כאן אף יב"ש אחד באותם השיירות ואף אם יש דילמא אין שם רק אחד. והוי רק פלגא ופלגא נגד האחד שבכאן ושוב אמרינן אין ספק וכו'.
ואמנם באמת דברי המבי"ט תמוהים מאד אף לס' השואל שבמהרי"ו הנ"ל. דכיון דס' זו דאין ספק מוציא וכו' נלקחת מדברי התוס' הנ"ל גבי גט ושם גופא קיי"ל דבהוחזקו וגם שכיח שיירות ל"א ס' זו כמש"ל דרוב וודאי מוציא מידי וודאי וא"כ בעובדא דמבי"ט דאין בו סימן לא בשמו ולא בגופו ולא בכליו ושיירות מצויות שם. מה בכך דבעל האשה הלך בדרך הזה הא גם הרבה אנשים הלכו שם ומנא ידעינן דהוא הוא דילמא אחר הוא דהם הרוב נגדו. ואף דידעינן דזה נאבד מ"מ בכה"ג הוי כהוחזקו וגם שיירות מצויות דל"מ ס' זו. כנ"ל:
ואמנם בנ"ד דט"ע שבגופו חשוב כמו סימן אמצעי כנ"ל והוי כיוסף בן שמעון. וא"כ אף אם הי' שיירות מצויות מ"מ הוי כלא הוחזקו שני יב"ש ושיירות מצויות דמותר לדעת הרי"ף והרא"ש כנ"ל ומכ"ש כאן דנמצא במקום שאין שיירות מצויות ובפרט כיון דראו אותו שהלך בדרך הזה נלע"ד להתיר אף אם היו שיירות מצויות אף לדיעה הראשונה שבטור דבעינן תרתי לטיבותא דהא התוס' בב"מ (י"ח ע"ב) ד"ה נפק הקשו לאביי דס"ל ביבמות (דקט"ו ע"ב) דחיישינן לתרי יצחק אף בלא הוחזק א"כ אמאי בלי מעשה ב"ד יחזיר הא בב"ד הוי כשיירות מצויות ותירצו בתירוצם השני דכאן כיון דאותו יב"ש ידעינן שנאבד ממנו גט והוא שואל את הגט ואחר אין אנו מכירין ואין אנו יודעין שנאבד ממנו ל"ח לאחר אבל בתרי יצחק דאין אנו יודעין אם אותו יצחק או אחר מעיר אחרת ס"ל לאביי דחוששין לדבריהם עכת"ד והוא כס' התוס' בגיטין (כ"ז) הנ"ל משום דאין ספק מוציא וכו':
והנה התוס' תפסו במושלם דבעגונה ל"ש הס' הזאת אף דלכאורה אינו מובן דהא כמו בגט שהשליח מחפש אחר הגט וידעינן שנאבד ממנו גט. ומאיש אתר לא ידעינן שנאבד אמרינן אין ספק מוציא וכו'. כמו כן בעגונה שהאשה מחפשת אחר בעלה וידעינן שנאבד ונתכסה מהעין ומאיש אחר לא שמענו כלל שנאבד איש ששמו יב"ש. אמאי לא אמרינן אין ספק מוציא וכו'. בע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל לחלק דדווקא גבי גט דאנו מסופקין בגט שנמצא אם הוא של יב"ש זה שלפנינו. וידענו דהוא וודאי כתב גט רק שנאבד. אמרינן דהוא וודאי שהי' לו גט ואחר לא ידעינן אין ספק מוציא וכו'. אבל באדם שנאבד דאנו דנין אם הוא חי או מת. א"כ ממה שנאבד אין זה וודאי שמת. ואבידה אין זה ראי' על המיתה. דאדם בכל מקום שהוא הוא ברשותו ובחזקת חי. ואינו דומה לחפץ שנאבד שיוצא מרשות בעליו. וכן מוכח מהאחרונים הש"ש והישרש יעקב שתפסו בפשיטות בדברי התוס' דס' זאת שייך רק בגט ולא בתרי יצחק דיבמות. והנה בגיטין שם בפלוגתא דרבה וחד לישנא דר"ז כתב הרשב"א דקיי"ל כרבה דעבד מעשה וגם דלישנא קמא דר"ז ס"ל כוותי'. ואף הרי"ף דפסק שם כל"ב דר"ז כבר כתב הרא"ש דהוא רק משום דאפשר בגט אחר. והנה הטור כאן בסי' י"ז דמביא הדין היוצא מעובדא דיצחק ריש גלותא מביא ע"ז וי"א דדווקא בלא הוחזקו שנים ואין שיירות מצויות. ובאמת התוס' שם ביבמות הכריחו דהסוגיא איירי דווקא בשיירות מצויות וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם. והי"א שכתב הטור הוא בע"כ כפי דברי התוס' ב"מ (י"ח ע"ב) הנ"ל דעפ"י דבריהם יתפרשו דברי אביי אף באין שיירות מצויות וגם לא הוחזקו. ואף דבגט כ"ע מודו דבתרתי לטיבותא אין חוששין. שאני שם משום דידעינן דוודאי נאבד מזה כנ"ל וכ"כ הישרש יעקב שם במקומו. עיי"ש. אבל בעובדא דיצחק אין כאן אין ספק מוציא כנ"ל. אבל בגט י"ל דגם הי"א אלו מודו להרשב"א בגיטין דהלכה כרבה ולישנא קמא דר"ז. כיון דשייך שם אין ספק מוציא כנ"ל. וא"כ בנ"ד דבעל האשה הזאת וודאי הלך בדרך הזה. ואיש אחר שיש לו סימן כזה דהיינו ט"ע בגוף שהוא כסימן אמצעי כנ"ל וגם סימן במלבושיו לא ידענו שהלך בדרך הזה. דשייך אין ספק מוציא כס' מהרי"ו הנ"ל י"ל דגם הי"א אלו מודים דגם בשיירות מצויות אין חוששין ואף להרי"ף דבגט חוששין גם כה"ג היינו משום דאפשר לכתוב גט אחר כמ"ש הרא"ש הנ"ל:
ובדרך הזה נוכל להבין בניקל דברי הטור בשם הרי"ף דבעינן תר"ל. והוחזקו לבד ואין שיירות מצויות אין דתמהו מאד הדרו"פ והב"ח וח"מ כיון דהוחזקו שני יב"ש האיך יכולין להתיר מנ"ל דהוא בעלה של האשה הזאת דילמא אחר הוא כיון דהוחזקו שני יב"ש. אבל לפי הנ"ל לק"מ די"ל דהטור ס"ל כסברתי הנ"ל דגם בעגונה שייך לומר אין ס' מוציא וכו'. כיון דידעינן דבעל האשה הזאת ששמו יב"ש ידעינן שנאבד ונתכסה מהעין. ויב"ש האחר אין אנו יודעין שנאבד ונתכסה מהעין הוי כמו בגט. דאף בהוחזקו שני יב"ש מותר משום דאין ס' מוציא. ולא ס"ל כהתוס' לחלק בין גט למיתה כנ"ל. ומצאתי אח"כ להב"מ שמפלפל בזה שכתב בסי"ח וז"ל מ"מ י"ל דהעדר מציאת זה האיש בעולם הוי דומיא דנפילה ושפיר אמרינן אחר דידוע שזה הי' באספמיא וזכרו נאבד מאספמיא אין לחוש שגם האחר נאבד זכרו משם עכת"ד עיי"ש:
ונרוויח בזה לישב קושית הנוב"י מהדו"ק סי' נ"א בתק"ע על הא דחולין (צ"ו) תדע דאלו אתי סהדי ואמרי האי דאית בי' האי סימנא קטל גברא לא קטלינן לי' וכו' אמאי באמת לא קטלינן לי' למ"ד סימנים דאורייתא ומתירין איסור א"א ע"י סימן. ולפי הנ"ל ניחא דבאמת י"ל דגם למ"ד סימנים דאורייתא וודאי מודה די"ל דאיתרמי כהאי סימנא בגברא אחריני רק דבאבידה וכן בעגונה ובגט דבכולהו ידעינן דאיש הזה אבד ומאחר לא ידעינן דנאבד א"כ בשלמא אם אין סימן כלל א"כ איכא רובא דעלמא נגד האיש הזה ל"א אין ספק מוציא וכו'. אבל בסימן אף דאפשר דמיתרמי עוד אחד בכהאי סימנא מ"מ רובא לא הוי כמש"ל ולא גרע מהוחזקו שני יב"ש דאמרינן אין ספק מוציא כנ"ל. אבל בסהדי דאמרי דהאי דאית בי' סימנא קטל גברא. כיון דאפשר דיש עוד אחד בכהאי סימנא ואין לנו הוכחה על אחד יותר מחבירו. שפיר אמרינן דלא קטלינן לי'. דאף למ"ד סימנים דאורייתא מודה דאפשר דיש עוד אחד שיש בו הסימן הזה:
ויתישב בזה לנכון קושית התוס' ביבמות (דף ק"כ) הנ"ל על מתניתין דאין מעידין אף שיש סימנים בגופו ובכליו פריך הש"ס למימרא דסימנים ל"ד והתניא מצאו קשור בכיס ובארנקי ומכירו אף לזמן מרובה כשר ומשני שם אביי ורבא תירוצים ואח"כ קאמר הש"ס וא"ד אמר רבא לכ"ע סימנים דרבנן והקשו שם בתוס' ד"ה אמר רבא דא"כ ברייתא דמצאו קשור בכיס וארנקי כמאן מתוקמא כיון דלכ"ע סימנים דרבנן עיי"ש ולפי הנ"ל יש לישב שפיר דלכאורה קשה לפימש"ל דסימנים אף למ"ד דרבנן מ"מ הוי כשמו ושם אביו כמ"ש הח"צ ולס' התוס' ב"מ (די"ח) הנ"ל דרק בגט כיון דידעינן דמזה נאבד אמרינן אין ספק וכו' אבל במיתה ל"ש זאת כמש"ל. וא"כ מאי מקשה הש"ס מגט דבגט אף דבלא סימן פסול היינו משום דאיירי אליבא דרבה בהוחזקו וגם שכיח שיירות דהוי רובא לאיסורא א"כ אף דידעינן דמזה נאבד לא אמרינן אין ספק וכו' אבל ביש עוד סימן בכיס או בארנקי אף למ"ד סימנים לאו דאורייתא מ"מ שוב וודאי לא הוי רובא כנגדו ולכך כשר משום דאין ספק וכו' כנ"ל אבל במתניתין דאין מעידין דלגבי מת ל"ש הס' דזה וודאי נאבד אליבא דהתוס' ב"מ הנ"ל לכך אין מעידין. אך צ"ל דסתמא דהש"ס מקשה כאן אליבא דכ"ע דהיינו אף ללישנא בתרא דר"ז דבעינן תרתי לטיבותא ובהוחזק לבד או שיירות לבד ג"כ פסול ובע"כ דלא ס"ל הס' דאין ס' מוציא וכו' א"כ שפיר פריך הש"ס דא"כ גם בסימן יהי' פסול למ"ד סימנים ל"ד אבל רבא י"ל דאזיל לשיטתו ביבמות הנ"ל דס"ל דאין חוששין משום יב"ש וס"ל כל"ק דר"ז וכרבה כמ"ש הראשונים. וס"ל שפיר הס' דאין ספק מוציא וכו' וא"כ אף דס"ל סימנים דרבנן ל"ק מברייתא דמצאו קשור דכיון דאיכא סימן אף דהוחזקו תרי יב"ש ושיירות מצויות מ"מ לא הוחזק עוד בסימן אחר כה"ג שיהי' הרוב כנגדו ושוב אמרינן אין ספק וכו'. כנ"ל נכון בישוב קושית התוס':
אלא דקשה ע"ז הא בעובדא דענן בר חייא כתב המלחמות דאיירי דאין שיירות מצויות ואפ"ה חש לה רבא משום דהוחזקו שנים וס"ל לרבא דבהוחזקו שנים חיישינן אף באין שיירות מצויות אף דשייך אין ס' מוציא כמ"ש התוס' בגיטין וש"מ דלא ס"ל לרבא הסברא דאין ספק מוציא וכו' והדרא קושית התוס' לדוכתה:
ובדרך הפלפול נ"ל לישב קושיא זאת דלכאורה קשה על ס' הנ"ל דאין ספק מוציא וכו' דא"כ בשדה שנאבד וכו' דפליגי רבי ורשב"ג אם אמרינן זהו שאבד וכו' נמי תקשי דנימא כמו גבי גט הנ"ל הא זהו הקבר ידענו שנאבד שם. ומקבר אחר אין אנו יודעין אם נאבד כלל. עכשיו שנמצא נימא דוודאי זהו שנאבד אליבא דכ"ע משום דאין ספק וכו'. ולכאורה הי' אפשר לומר דכל עיקר הסברא דאין ספק וכו' הוא מטעם ס"ס דכיון דידעינן דהשליח אבד הגט של יב"ש ועכשיו נמצא גט אמרינן דהוא של זהו שלפנינו ואין לנו לחוש דילמא דאחר הוא דהא איכא ס"ס דילמא יב"ש האחר לא כתב גט כלל ולא נאבד ואף אם הוא ג"כ אבד מ"מ דילמא זה הגט שנמצא הוא של השליח וא"ל דהוי משם אחד חדא אולי ס"ל למהרי"ו דאף משם אחד הוי ס"ס כמו שהביא בכו"פ סי' ק"י הרבה חולקים על התוס'. ועוד דכאן הספק הוא על מה שמוליד הריעותא דאולי לא כתב יב"ש האחר שום גט כלל ובכה"ג כתב החוו"ד דהוי ס"ס כמו בספק על:
וא"כ כיון דעיקר הטעם משום ס"ס א"כ שם בקבר שאבד וכן בככר בבית ליכא ס"ס דמאי אמרת דילמא לא נאבד קבר אחר כלל. ואף אם נאבד מ"מ אולי הקבר שנמצא עתה הוא שאבד ז"א דאם נתפוס דנאבד קבר אחר א"כ השדה צריך בדיקה משום קבר אחר שנאבד. אך דא"כ לפי"ז תקשי בש"ס יבמות הנ"ל מאי פריך ממצאו קשור בכיס. נימא דבאמת שם הטעם משום דאין ספק וכו' אבל במשנה דאין מעידין אין להתיר משום ס"ס דהא כתב הפנ"י בקו"א דבעגונה דאיכא חזקת א"א וחזקת חי לכ"ע ל"מ ס"ס וכן קשה בעובדא דיצחק ריש גלותא דס"ל לרבא דאין חוששין אף בשיירות מצויות ובע"כ משום דאין ספק וכו' והא בעגונה ל"מ ס"ס:
ובע"כ צ"ל דס' דאין ספק מוציא וכו' לאו משום ס"ס רק דסברא זו לקוחה מיבמות (דל"ח) מהא דספק ויבם דהוי יבם וודאי וספק ספק ואין ספק מוציא וכו'. וכתבו התוס' שם דלאו משום דהוא מוחזק בחצי רק כיון דהוא וודאי יורש בכל הנכסים דאם לא הי' הספק הי' הוא יורש כל הנכסים והספק הוא רק ספק יורש אין ספק מוציא וכו'. וא"כ ה"נ בשליח שאבד גט. דאי לאו שגם אחר אבד. אם הי' נמצא גט הוי ידעינן וודאי דהוא של השליח. דאם שום אדם לא אבד שם והשליח ידעינן דאבד א"כ השליח הוא וודאי והאחר הוא רק ספק דאף אם האחר ג"כ אבד מ"מ כיון דהשליח וודאי אבד א"כ אם נמצא גט אחד הוי ספק אם הוא של זה או של זה. ולכך אמרינן אין ס' מוציא וכו':
אך דא"כ הדק"ל א"כ גם בקבר שאבד נימא אין ס' מוציא כנ"ל. אמנם באמת ז"א דלכאורה אינו דומה כלל לספק ויבם דשם אף אם נאמר דהספק הוא בנו של מת אינו מוציא את היבם מחזקת יורש רק דיורשים שניהם וא"כ כיון דהיבם ממ"נ הוי יורש והספק רק מספק שפיר אמרינן אין ספק מוציא וכו'. אבל כאן בגט דאם נאמר דגם אחר אבד גט וזה שלו הוא א"כ אינו של הראשון דא"א שיהי' של שניהם. וצ"ל עפ"י שיטת הרמב"ם בסי' קל"ב דבגט לא מהני ט"ע וגם למ"ד סימנים דרבנן א"כ אף אם יתברר שהאחר אבד ג"כ גט מ"מ זאת א"א להתברר לעולם אם הגט הזה של אחר הוא או של השליח כיון דט"ע ל"מ וגם סימן ל"מ וא"כ השליח הוי וודאי יותר מהשני דאם יתברר דהשני לא אבד הוי וודאי של השליח ואף אם יתברר דגם השני אבד מ"מ הוי ספק אם הוא של הראשון דמידי ספק לא נפיק לעולם והשני הוי לעולם רק ספק וא"כ שם בקבר שאבד ונמצא אח"כ קבר אין זה וודאי מה שקבר האחר וודאי נאבד דהא אם יתברר דהוא קבר שהי' שם מקודם א"כ אז וודאי שאינו זה שאבד ולא' הוי זה וודאי כלל:
וא"כ מיושבת קושיא הנ"ל די"ל דכאן ביבמות בעובדא דענן בר חייא אזיל הש"ס ללישנא דלקמן (דק"כ) דס"ל לרבא סימנים דאורייתא וא"כ יוכל להתברר דהגט הוא של שני ולא של השליח ע"י סימן וא"כ אין השליח וודאי כלל ול"ש אין ספק מוציא וכו' ושפיר ס"ל לרבא דחוששין בהוחזקו שנים. ולא קשה קושית התוס' הנ"ל ללישנא דס"ל לרבא סימנים דרבנן ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן מתוקמא דז"א דכיון דס"ל סימנים דרבנן וא"א לברר לעולם שהגט הוא של שני ולא של השליח א"כ הוי השליח וודאי כיון דהוא וודאי אבד והשני הוא ספק ואין ספק מוציא וכו' ומש"ה הגט כשר כנ"ל:
וא"כ מעתה בנ"ד דהוי וודאי שבעל האשה הלך בדרך הזה ונאבד ואיש אחר שיש לו ט"ע בגוף כזה וסימני כליו. לא ידענו שהלך בדרך זה כלל ולא שמענו שאבד. הוי בעל האשה וודאי דלעולם א"א להתברר עוד שזה שנמצא לא הי' בעל האשה כיון דכבר נקבר ונרקב ואין עוד מציאות בעולם שיתברר ע"י ט"ע וסימן שפיר אמרינן אין ספק מוציא וכו' כנ"ל:
ומעתה נבוא להיתר השלישי מסימני כליו שהכירו כל מלבושיו וכליו בט"ע רק דחיישינן לשאלה. והנה הרבה פוסקים ראשונים ס"ל דקיי"ל דל"ח לשאלה והש"ך בח"מ סי' ס"ה פסק כמותם והמהרי"ט ס"ל דבכל כליו וודאי ל"ח לשאלה והח"צ ס"ל דהיכא דאיכא סימן בגופו הוי כמו שאלה דיחיד וה"נ כבר כתבתי לעיל דט"ע בגוף הוי כמו סימן אמצעי, ומה שהבית מאיר חולק עליו דרק בנפילה דל"ש אמרינן לנפילה דיחיד ל"ח אבל שאלה דשכיחא י"ל דגם לשאלה דיחיד חיישינן. בנ"ד דשאלה דכל כליו אף למאן דלא ס"ל כמהרי"ט עכ"פ מילתא דל"ש טובא הוי והוי כנפילה דיחיד ובפרט בצירוף תרוויי' י"ל וודאי דל"ח לשאלה דהא דהקשה הבית מאיר מנ"ל לדמות שאלה לנפילה י"ל לפימ"ש המהר"ל מפראג הובא בב"ש בשם התוס' דרק למ"ד סימנים דאורייתא דקשה ממתניתין דל"מ סימני כליו דאז מההכרח לומר דחיישינן לשאלה אז חיישינן אבל אם אין לנו הכרח ע"ז אז מצד הסברא לא חיישינן לשאלה א"כ ממילא כיון דמתניתין לא הוי שאלה דיחיד א"כ אין לנו הכרח רק על שאלה דרבים ולא על שאלה דיחיד וא"צ ללמוד מנפילה כלל רק כיון דאין לנו הכרח ע"ז לומר דחיישינן לשאלה דיחיד ממילא לא חיישינן רק לשיטת הב"ש דלמ"ד סימנים דרבנן ובעינן סימן מובהק ביותר דאל"כ אמרינן דאפשר דמיתרמי א"כ כיון דחיישינן למיתרמי חיישינן ג"כ לשאלה מצד הסברא אף בלא הכרח והחזיק בדבריו ביותר בנוב"י מהדו"ק בתק"ע תשו' נ"א דכליו הוי רק כסימן על גופו וכיון דלמ"ד סימנים דרבנן חיישינן למיתרמי אף דלא שכיח ה"נ חיישינן לשאלה וכיון דמצד הסברא היה אפשר לומר דאף לשאלה דיחיד חיישינן דאין לנו לימוד ע"ז לחלק ביניהם מ"מ כיון דכמה דיעות סוברים דשנים ושלשה סימנים אמצעים מצטרפים יחד להיות סימן מובהק דאורייתא וא"כ כיון דהכירו כל כליו דהוי הרבה סימנים אמצעים וגם יש ט"ע בגופו דכולם יחד וודאי רחוק אחד מאלף שיתרמו באיש אחד וא"כ אתה מוכרח לומר דמש"ה חיישת לשאלה לאותו לשון דבגמרא דאף למ"ד סימנים דאורייתא חיישינן לשאלה מצד ההכרח בפירושא דמתניתין וא"כ כיון דמצד הסברא לא הוי לנו לחוש לשאלה רק מצד ההכרח שוב אמרינן דאין לנו הכרח רק על שאלה דרבים ולא על שאלה דיחיד כנ"ל. וגם איכא הרבה מהאחרונים דהיינו הפנ"י בב"מ והגאון מוהר"י מפוזנא והגאון מהר"ם ברב"י שהובאו בנוב"י שכולם ס"ל דל"ח לשאלה רק בהכירו הכלים בסימנים ולא בט"ע ובנ"ד הכירו העדים הכלים בטב"ע אשר בהצטרף כל הנ"ל ובפרט בנ"ד דאיכא אומדנות דמוכחות טובא שראו אותו ביד האנשי חיל שהעידו עליהם הקאממאנדע שמוחזקים לרוצחים ומאז שהי' ביד הרוצחים אבד זכרו ונמצא אח"כ באותו הדרך לבוש כל מלבושיו ונמצאו כל כליו אצלו. והרמ"א כתב דבשמו ושם אביו היכא דאיכא אומדנות מוכחת סומכים עליהם וסימני אמצעים לא גרע משמו ושם אביו כמ"ש הח"צ וכאן היכר בגדיו אף אם נחוש לשאלה מ"מ סימן אמצעי הוי כמ"ש הנוב"י סי' ל"ב וגם בצירוף היכר ט"ע בגופו כנ"ל. נלע"ד להתיר האשה הזאת להתנסבא ובלבד שיסכימו בשריותא דידי עוד שני רבנים מפורסמים ומובהקים בהוראה:
והנני ידידם דושת"ה דוד מנחם מאניה באבד אבד"ק טארנאפאלי.