חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן כב תק"ע.
שוכט"ס לכבוד חתני הרב הגאון המובהק החריף ובקי משנתו זך ונקי שושילתא דיחוסא מרה אלימלך נ"י אבד"ק יאברוב.
שאלתו נידון העגונה הא' מאטיל בת ר' שוע דורמאן מק"ק יאברוב שבעלה הי' בשדה המלחמה באיטאליען והי' לו חליפות מכתבים אתה כנהוג ופעם אחת השיגה מכתב מערל אחד בזה"ל:
הייטע האבע איך איהרע קארטע צו איהרעם מאן ערהאלטען אונד שרייבע איהנען אב איהר מאן וואר פאן אנפאנג אין מיינעם צוג ער וואר זעהר גוטער אונד ארדמנטליכער מענש ביידע האבען וויר זעהר פיעל אונד שרעקליכעס דורכגעלעבט. ליידער איהר מאן איזט אם 1/11 אום אוהר נאכמיטאג טויט געפאללען עס טהוס מיר זעהר לייד אבער וואס קאנען מיר מאכען. איך בין איהרעם נאך פאן זאלקיעוו בעקאנט דער בעקאנטער איהרעם מאנעס קאפנאוו. עכ"ל המכתב שהשיגה הא' דען 35/11 1916 למספרם. והנה להתיר עפ"י מכתב הזה יש הרבה פקפוקים. א' מדברי הנמו"י פרק ב' דיבמות דאומר אמרו לאשתו של פלוני לא הוי מסל"ת וכן הוא ברשב"א ובריטב"א שם וכאן דכתב לאשתו בעצמה וודאי הדין כן לסברתם דכל שמודיע להאשה אמרינן דמתכוון להעיד ב' עפי"ד המרדכי פרק בתרא דיבמות אות פ"ז בשם הירושלמי דכל שהזכירו לפניו שם האשה לא הוי מסל"ת ועיין קו"ע אות קפ"ז בשם תשובות ב"י דרוצה לומר דגם במזכירין לפניו שם האיש כן עיי"ש וכאן איכא תרוויי' דהא מכתבו הוא ע"י שראה מכתב האשה לבעלה השיב לה הוא כן. ועיין בה"ט אות מ"ז שהביא בשם הכנה"ג שכתב בשם תשו' ב"י דהוי מסל"ת כשהזכירו לפניו שם הבעל ובאמת המעיין בתשו' ב"י עצמו יראה דמסתפק בזה. ג' מה שלא הזכיר קברתיו ואף דבגב"ע שהוגבה אח"כ במאסט ששאלו עוה"פ את העכו"ם נזכר שם אז דער ערל הנ"ל האט זעלבסט געהייסען בעערדען מ"מ לא נזכר שראה שהתעסקו בקבורתו ומה בכך שציווה לקוברו וגם תשובתו היתה ע"י שאלה ואף שמתחילה הי' מסל"ת מ"מ דעת מהרשד"ם הובא בב"ש סמק"א דרק באותו מעמד מהני אם חזרו ושאלוהו ולא לאח"ז. ד' מה שהי' ע"י כתב ולדעת הרמב"ם לא מהני בעכו"ם מסל"ת בכתב. כל אלה ארבעה חששות גדולות איכא בהיתר האשה הזאת אשר מתחילת העיון נראה לכאורה הענין חמור מאד ומ"מ יען כי חששו חז"ל מאד לתק"ע וכאן היא אשה ילדה רכה בשנים ואין כאן שום מבוא עוד להמתין על עדות אחרת אמרתי לעיין בדבר ולחפש איזו היתר בדבר:
והנה על החשש הראשון לדעת הנמו"י והרשב"א והריטב"א דבאומר אמרו לאשתו חיישינן דמתכוון להעיד הנה בתשו' מהריב"ל הקשה כבר ע"ז מהש"ס שילהי יבמות דאמר מאן איכא בי חיוואי מאן איכא בי חסא שכיב חוואי שכיב חסא ואמרו חכמים דהוי מסל"ת והוכרח לחלק בין אמר בפירוש לאשתו לאומר סתם לבני ביתו אשר זה הוא חילוק דק מאד כמו שהאריכו בזה האחרונים. ואמנם כתב שם תירוץ אחר די"ל דיש חילוק בין ישראל חשוד לעכו"ם דהנמו"י איירי שם להדיא בלסטים ישראל בש"ס שם יבמות (כ"ה ע"ב) גבי אמרו לאשת שמעון בן כהן עיי"ש וכיון דישראל הוא ויודע בדיני ישראל שאשתו מתעגנת מלישא וגם סובר הוא דיסמכו על עדותו כמ"ש התוס' חולין (ד"ג ע"ב) ד"ה בודק לכך י"ל דמתכוון להעיד אבל בעכו"ם די"ל דאינו יודע בדיני ישראל וגם הוא יודע דישראל לא יסמכו עליו י"ל דהנמו"י מודה בהא דהוי מסל"ת כעובדא דחיוואי וחסא הנ"ל דאיירי בעכו"ם י"ל דמש"ה הוי מסל"ת. ואף דבתשו' מהריב"ל הנ"ל כותב דלמעשה אינו סומך על חילוק זה כמו שהובאו דבריו בתשו' מאיר נתיבים סי' ל"ד סקט"ו מ"מ בתשו' זכרון כהונה להגאון הקדוש מוהר"א מקארץ ז"ל דעתו ג"כ לחלק בכך ולומר דבעכו"ם גם הנמו"י ושיטתו מודים דהוי מסל"ת עיי"ש (בדי"ט ע"ב וד"כ ע"א) ובאמת בעיקר קושית המהריב"ל מהא דבי חיוואי ובי חסא י"ל דהם מפרשים הש"ס כמו שמפרש בתשו' ב"י הובא בקו"ע אות קפ"א דשם אינו מתכוין להודיע כלל לבי חיוואי רק שהי' מתאונן מי יתן וידעו בי חיוואי שמת חיוואי ולא היו שמחים עיי"ש. אבל היכא דמכוון להודיע י"ל דל"מ. ואמנם אם נאמר דכוונתם כן א"כ בע"כ ס"ל דבעינן קישור דברים כמ"ש בתשו' ב"י שם דהא אם אומר סתם מת פלוני ג"כ מכוון להודיע ואנן הא כבר הלכה פסוקה אצלנו דל"ב קישור דברים ואמנם יען שדבר זה הוא חידוש גדול שלא הובא כלל דעת הנמו"י והרשב"א והריטב"א הנ"ל בש"ע. וכבר ידוע מ"ש הנתיבות בדיני תפיסה סעיף כ' דדיעה שלא הובא בש"ע לא מהני כלל גם למוחזק לומר קי"ל כשתי' ולכן אף דאולי לענין איסור אינו כן מ"מ כל כמה דמצינן לחלק בזה וודאי הרשות בידינו וא"כ י"ל דע"כ לא קאמרי הני רבוותא רק היכא דאומר אמרו לאשת פלוני דנראה בבירור דמתכוון להתירה. אבל בבא בעצמו אצל אשתו וסיפר לה או כתב לה איכא למימר דהכא איתרמי לי' ולא משום שמכוון להתירה. ואף שלכאורה נראין הדברים ק"ו מ"מ כן כתב להדיא המהריב"ל בתשו' ח"ב סי' ט"ו הובאו דבריו בתשו' מאיר נתיבים ח"א (דכ"ו ע"ב) שכתב וז"ל הספק הראשון מה שהלכו וכו' לבית האלמנה וסיפרו לה לכאורה דמיא וכו' למעשה דלסטים וכד מעיינין שפיר איכא למימר דל"ד וכו' עיי"ש בדבריו והביא שם במאיר נתיבים עוד שהביא תשו' סדר אלי' רבא שכתב וז"ל ומ"מ נקיט מהא דהסכימה דעת מורי הר"ם ז"ל שכל שלא שאל העכו"ם בעד האשה הגם שבא לביתה ודיבר עמה חשוב מסל"ת וכן הוא האמת לפענ"ד שמהריב"ל חזר בו וכו' הגם שלא נעלם ממני שיש לדוחה שיאמר דבאותה תשו' דח"ב לא אמרה הרב ז"ל אלא בדרך אפשר וכו' מ"מ המטיב להשכיל יראה כי כל ספיקו אינו וכו' אבל מה שהלכו לביתה ודברו עמה לא נסתפק עלה הרב כלל ועיקר עכ"ל שם. ובנדון דידן אולי עדיף עוד טפי דהא ידוע לנו הסיבה שכתב לה משום שבא לידו מכתבה שכתבה לבעלה הודיע לה שבעלה כבר איננו, ובשגם כי בתשו' מאיר נתיבים הנ"ל סי' ל"ב (דמ"ו אות י"ג) הביא תשובת הרמב"ם ז"ל שחולק להדיא על דין זה וכתב דבאומר יודיעו לאשת פלוני תנשא לכתחילה עיי"ש וכן בתשו' זכרון כהונה הנ"ל הביא ג"כ הוכחה מתשו' מהרשד"ם הובא בקו"ע אות שמ"ח שאמר שיעשה חסד לאמר לאשתו משמע דווקא משום שכבר נקבר ואין שום ד"א לתלות ומשום שאמר עשה חסד אבל כל שלא אמר עשה חסד ל"ח להא דנמו"י הנ"ל. איברא דחפשתי בתשו' מהרשד"ם בעצמו בסי' ע' שם ושם לא איירי כלל באומר להודיע לאשתו רק לחמיו וכבר כתב המהריב"ל לחלק בין אשתו לשאר קרובים ועד כמה צריך ליזהר שלא להורות מקיצורים. שבקו"ע מועתק אשתו במקום חמיו עיי"ש וגם הרשב"א והריטב"א לא כתבו זה בלשון דין רק לתרץ הקושיא בהא דאומר אמרו לאשת שמעון בן כהן אמאי לא מהימן משום מסל"ת וא"כ לענ"ד י"ל דרק הכא אמרינן כן ולא בעלמא עפי"מ שכתב בתשו' זכרון כהונה הנ"ל לישב בהא דמבואר ביו"ד סי' פ"ג ופ"ו דהיכא דהוי מדעל"ג גם עכו"ם נאמן וא"כ אמאי עכו"ם אינו נאמן בעדות אשה אף שאינו מסל"ת משום מדעל"ג וכתב דבחשוד ועכו"ם דאיכא קרא דלא תשת ידך עם רשע להיות עד גזיה"כ שלא להאמינו מתורת עדות אף היכא דהוי מדעל"ג ולכך בעדות אשה דהוי דשב"ע וצריך עדות ל"מ עכו"ם אבל בשאר איסורין דא"צ תורת עדות רק הוכחה לכך מהימן עכו"ם במדלע"ג עכת"ד עיי"ש ובדרך הזה דרך ג"כ החת"ס בתשו' מ"ו בחלק אהע"ז בד"ה אבל עיי"ש:
והנה מוכח מפי הרבה ספרים המדברים בענינים האלו שעיקר החילוק בין נתכוון להעיד או להודיע שלכאורה אינו מובן כלל דבשלמא היכא דמספר לפי תומו כמו שמספרים איזו מעשה י"ל דוודאי אומר אמת דמה לו לשקר בדבר שאין לו שום כוונה בסיפורו אבל בכגון הא מילתא דמאן איכא בי חיוואי ולמאן דלא בעי קישור דברים וראינו דבא להודיע הדבר לבני ביתו מה לי אם נתכוון להודיע או להעיד דא ודא אחת היא לכאורה. אבל כבר ביארתי בתשו' אחת מפי סופרים וספרים דעיקר החילוק הוא אם העכו"ם בא להעיד על אמיתות הדבר דהיינו שיודע שהם אינם יודעים אם מת האיש ההוא או לאו ורוצים לסמוך על עדותו כגון ששואלין אותו או שבא לפני ב"ד שמזה מוכח שרוצה להעיד על הדבר זה הוי ענין עדות ככל עדות שבעולם שבאים להעיד על אמיתות הדבר ובזה אמרינן דאין עדות לעכו"ם. אבל ענין להודיע הוא ענין אחר לגמרי כדרך מי שבא ממקום שבעל האשה הי' שם והולך להודיע לבני ביתו שמת שם אטו הוא סבור שלא יוודע להם לעולם זולתו והרי בוודאי איכא עוברים ושבים ובוודאי יוודע להם ועיקר כוונתו הוא רק להודיע להם שוודאי הם צריכים לידע כדי שילכו שמה לקוברו או ליקח מה שהי' בידו אתו. אבל אינו חושב שיסמכו עליו כלל ויאמינו לו שמת דוודאי ילכו שמה או יחקרו עליו ועיקר כוונתו רק להודיע להם מהענין והם יעשו מה שצריך להם לעשות בזה זה הוא ענין מכוון להודיע. וזה הוא עובדא דמאן איכא בי חיוואי דרוצה להודיע לב"ב מזה אבל אינו חושב שיסמכו עליו כלל בזה שיהי' הוא העד בדבר הזה אבל כששואלין אותו אז חיישינן כיון דהוא רואה שאינם יכולים בעצמם לידע דילמא חושב שיסמכו על עדותו וכוונתו להעיד ובפרט כשבא לב"ד דמוכחא מילתא דבא להעיד שזה שייך להב"ד לקבל עדות כן היא ברירא דהא מילתא. ואמנם באמת בכגון האי עובדא דמאן איכא בי חיוואי או באומר אמרו לאשתו לכאורה מידי ספק לא נפקא דמאן יימר לן דמכוון להודיע לבד דילמא הוא יודע שאינם יודעים ואינם יכולים לידע זולתו כמו שהוא האמת והוא מכוון להעיד כיון דליכא קישור דברים וסיפור לפי תומו ואנחנו רואים שמכוון שידעו דילמא הוא מכוון ג"כ להעיד על אמיתות הדבר והוא חושב שיסמכו עליו. אך לפי דרך הזכרון כהונה והחת"ס הנ"ל נכון הדבר דהנה החת"ס כותב עוד בתשו' צ"ה דענין מדעל"ג הוא שייך רק במתכוון להעיד אז כיון דיודע דסומכין עליו כשיוודע שקרו כשיבוא הבעל לא מצי לאשתמוטי כלל. אבל כשאינו מתכוון להעיד שיסמכו עליו ובא רק להודיע מצי לאשתמוטי אח"כ ולומר דלא הוי דייק אז שפיר דהי' נראה לו שמת והי' סומך עליהם שיחקרו הם בעצמם על בירור הדבר עיי"ש שזה כוונתו בקצת תוס' ביאור משלי. וא"כ מעתה י"ל כיון דדבר זה הוא ברור אצלינו דבמדעל"ג לא עביד לשקר רק דגזיה"כ הוא שלא לקבל עכו"ם או חשוד לעדות א"כ כ"ז היכא דהוא וודאי שמכוון להעיד אבל היכא דספק אצלינו אם מכוון להעיד אמרינן שפיר מחמת חזקה הנ"ל דוודאי אינו מכוון להעיד דכיון דיודע שסומכין עליו ירא מלשקר במילתא דעל"ג דלא מצי לאשתמוטי כמ"ש החת"ס ויותר נוכל לומר דאינו מכוון להעיד דאז מצי לאשתמוטי כנ"ל וא"כ ממילא כיון דזאת וודאי אצלינו שאינו מתכוון להעיד א"כ שוב נאמן מכח מסל"ת דבהא הימנוה חז"ל כמ"ש הזכרון כהונה שם דבמסל"ת ל"ש אל תשת רשע עד עיי"ש. ואמנם כ"ז במילתא דעל"ג אבל בעובדא דלסטים באומר אמרו לאשת שמעון וכו' דהוא יוצא ליהרג ול"ש דלא עביד לשקר במה שיתוודע שקרותו דמאי איכפת לי' במה שיהי' אחר מיתתו כיון דמחזקינן לי' ברשע דמה"ט לא מהימנינן לי' וכמ"ש להדיא ג"כ בתשו' חת"ס אהע"ז הנ"ל סי' צ"א ד"ה ואי. דברוצח קודם מיתתו ל"ש הטעם דעל"ג א"כ שפיר כתבו הרשב"א והריטב"א דלא הוי מסל"ת דחיישינן דמכוון להעיד ולא להודיע כיון דליכא חזקה דעל"ג אבל בעלמא היכא דשייך מדעל"ג י"ל דגם הרשב"א והריטב"א מודים דתולין יותר דמכוון להודיע ולא להעיד:
ובלא"ה י"ל בקיצור יותר עפימ"ש הח"ס שם בסי' מ"ו בסוף ד"ה אבל דאף דנתכוון להעיד יצאה מחזקת א"א מדאורייתא לדעת הרמב"ם משום מדעל"ג אלא דאסור לקבל עדותו של עכו"ם ובזה י"ל דספיקו להקל עיי"ש וא"כ שפיר ניחא דגם באומר אמרו לאשתו אף דהוי ספק דילמא מתכוון להעיד מ"מ אמרינן בזה ספיקא להקל אבל ביוצא ליהרג דליכא מדעל"ג ולא יצאה עדיין מחזקת א"א מחמרינן בספיקו דילמא מכוון להעיד:
ברם י"ל דכל דברי הח"ס הנ"ל אמורים רק לשיטת הרמב"ם וכדעת התשב"ץ דעיקר טעם נאמנות בעדות אשה הוא משום מדעל"ג וס"ל דמדאורייתא נאמן משום מדעל"ג כדמוכח מדברי הח"ס שם בסי' מ"ו ד"ה אבל הנ"ל שכתב דבריו לדעת הרמב"ם. אבל לדעת שאר הפוסקים דעיקר נאמנות פסולין בעדות אשה הוא מדרבנן משום דייקא ומינסבא א"כ כיון דלא תקנו חכמים להאמין עכו"ם הוי בחזקת א"א מדאורייתא ואזלינן בספיקו להחמיר. אבל באמת נלע"ד דגם לדעת שאר פוסקים י"ל דהדין כן. דהנה הריב"ש שהוא החולק על התשב"ץ הנ"ל כתב לדחות ראיית התשב"ץ דמה דמוכח בכמה מקומות בש"ס דבמדעל"ג נאמן אף עכו"ם מדאורייתא הוא רק במדעל"ג בוודאי אבל בעדות אשה אין זה עשוי לגלות בוודאי דדילמא הלך הבעל למרחקים ואין דעתו לחזור לעולם ואולי העד יודע זאת ומש"ה אין זה מדעל"ג שיהי' נאמן מה"ת עיי"ש בדבריו בסי' קנ"ה. והנה ידוע דברי הט"ז בסי' י"ז סק"ה שכתב לדחות ראיית הריב"ש דל"ב ישור דברים מהא דלא פריך הש"ס גבי שמע בת קול ודילמא עכו"ם הוא ש"מ דעכו"ם נאמן משום מסל"ת אף בלא ק"ד וכתב הט"ז דל"ח לעכו"ם דעכו"ם אינו מכוון להכשיל ותמה עליו הב"ש בסקל"ח דא"כ יהי' עכו"ם נאמן אף שלא במסל"ת משום דאינו מכוון להכשיל לישראל עיי"ש. אמנם לדעתי יש ליישב דברי הט"ז בפשיטות דעד כאן לא אמרינן בסי' קי"ח דעכו"ם אינו מכוון להכשיל לישראל היינו דל"ח דילמא החליף לישראל בשר כשר בטריפה כל שלא נהנה בחליפין דלמאי ניחוש דילמא רוצה לצער ישראל הא הישראל לא ידע כלל אם אכל איסור ולא יהי' לו צער כלל ומה שיאכל ישראל איסור בלי ידיעה כלל לא יזיק בזה לישראל מאומה שהוא אינו מאמין בזה שגורם לו רעה בנפש. ואי דילמא דעתו באמת להודיע לישראל אחר שיאכלנו כדי שיצטער הא לאחר שיאכל לא יוכל לברר עוד הדבר ולא יאמין לו הישראל כלל וא"כ אין לו שום הנאה בחליפין כלל מש"ה ל"ח לה אבל בעדות אשה אדרבא חיישינן דילמא רוצה להכשילה ולצערה שתנשא ואח"כ יבוא בעלה ותצא מזה ומזה ויגרום רעה להבעל והאשה ואדרבא אנן סהדי שרצונם תמיד להזיק ולצער לישראל ובידוע שעשו שונא את יעקב ולא אמרינן בסי' קי"ח שאינו מכוון להכשיל לישראל רק היכא שלא יגרום צער ונזק לישראל באכילת איסור בשוגג לפי דעתו. וזה לדעתי סברא ברורה מאד. וא"כ מעתה שפיר נכונים דברי הט"ז דבאמת כיון דעכו"ם אינו מכוון להכשיל לישראל בחנם מאי אמרת דרוצה לצערם כשיבוא בעלה תצא מזה ומזה א"כ הדר הוה מדעל"ג דגם עכו"ם אינו משקר במדעל"ג בוודאי כיון דגם הוא חושב שיבוא בעלה וממ"נ מהימן אם תחוש לס' הריב"ש דלא הוי מדעל"ג דהעכו"ם חושב דלא יבוא בעלה לעולם א"כ לא יזיק לה מאומה מה שתדור באיסור בשוגג עם בעלה השני דאין זה מכשול לישראל לפי דעתו כמו בסי' קי"ח ממש. ואם מכוון שיהי' לה מכשול שהוא חושב שיבוא בעלה א"כ שוב הוה מדעל"ג בוודאי דל"ח דמשקר גם לדעת הריב"ש וא"כ לכאורה הי' צריך להאמין לפי"ז לכל עכו"ם אף שאינו מסל"ת משום ממ"נ זה. אך בע"כ צריך לבוא לס' החת"ס והזכרון כהונה הנ"ל דעכו"ם אינו נאמן אף במדעל"ג ממש רק בשאר איסורין דלא בעינן תורת עדות. אבל בדשב"ע דבעינן עדות אסור לקב עדות עכו"ם משום אל תשת רשע. ואמנם בזה הא כבר כתב החת"ס דיצאה מחזקת א"א והוי רק איסורא בעלמא ואזלינן בספיקו להקל כמש"ל וא"כ שפיר כתב הט"ז בשמע בת קו לא חיישינן דילמא עכו"ם הוא כיון דאינו מכוון להכשיל בחנם מאי אמרת דרוצה לצערם כשיבוא בעלה א"כ הדר הוה מדעל"ג מאי אמרת אסור לקבל עדות עכו"ם הא כאן הוי רק ספק דילמא הוא עכו"ם ומספיקא ל"ח כס' החת"ס הנ"ל או כתירוצי הראשון הנ"ל דאדרבא כיון דעכו"ם אינו משקר במדעל"ג ובחנם ג"כ אינו מכשיל א"כ זה ראי' דוודאי אין זה עכו"ם אבל כשבא עכו"ם לפנינו ומעיד שלא במסל"ת אף דשייך ממ"נ הנ"ל מ"מ הא אסור לקבל עדותו כס' החת"ס והז"כ הנ"ל:
וא"כ מעתה דברי החת"ס הנ"ל קיימין גם לדעת החולקים על הרמב"ם והתשב"ץ הנ"ל. משום דעכו"ם ממ"נ נאמן זולת משום דאסור לקבל עדותו ובזה אזלינן בספיקו להקל. אלא דא"כ לכאורה יהי' דברי החת"ס נגד פסק הרמ"א בסט"ו שפסק דהי' ספק אם הוא מסל"ת אזלינן בספיקו להחמיר דספיקא דאורייתא לחומרא. אבל באמת ז"א כלל דהחת"ס לא כתב שם רק בספק פלוגתא. דבלא"ה דעת הרא"ם והב"ש בסקמ"ז דאזלינן בספיקא לקולא. ע"ז כתב החת"ס דלדעת הרמב"ם דיצאה מחזקת א"א. ורק משום איסור לקבל עדות עכו"ם אזלינן בספק פלוגתא להקל. אבל בספק במציאות. נהי דיצאה מחזקת א"א. אבל איסור זה דאל תשת רשע עד הוא ג"כ מדאורייתא וספיקו להחמיר. ומ"מ דברי הט"ז הנ"ל נכונים. דבאמת אף למאן דס"ל דבעינן ק"ד ולא סגי במת פלוני היינו רק משום דחיישינן דילמא מכוון להעיד אבל אינו וודאי דמכוון להעיד. ומש"ה באיכא עוד ספק דילמא לאו עכו"ם הוא כלל הוי ס"ס. ואף לדעת האחרונים דל"מ ס"ס בעגונה משום חזקת א"א. עיין פנ"י בקו"א לכתובות. מ"מ כאן דכבר יצאה מחזקת א"א לס' החת"ס הנ"ל שפיר מהני ס"ס. אבל היכא דהוא וודאי עכו"ם ורק ספק אחד לחוד איכא דילמא אינו מכוון להעיד. ל"מ דסד"א לחומרא בספק במציאות כנ"ל. ואמנם יצא לנו מזה. דלפי ס' החת"ס י"ל דבספק פלוגתא בענין מסל"ת וודאי אזלינן לקולא. וא"כ בנ"ד דינו של הנמו"י וודאי דבפלוגתא תליא דבתשו' הרמב"ם מבואר להדיא להיפך כמש"ל. וא"כ כיון דלדעת המהריב"ל והז"כ י"ל דהנמו"י רק במומר ס"ל כ ולא בעכו"ם. וכן ס"ל למהריב"ל וסדר אלי' רבא הנ"ל דבאומר לאשתו עדיף מאומר אמרו לאשתו ובהא גם הנמו"י מודה א"כ בנ"ד נ"ל דלית לן בית מיחוש כלל משיטת הנמו"י הנ"ל ואזיל לי' החשש הראשון. ותמוה לי מאד על הקהלת יעקב שהביא בסעיף י"ד באות ז' בשם הלחם רב סי' ל"ח דכשאומר לאשה מת בעלך לא הוי מסל"ת. ובלחם רב לא כתב כלום רק הביא דברי הנמו"י באומר אמרו לאשתו ולא באומר לאשתו עיי"ש. ועתה נבוא לחשש השני משיטת המרדכי הנ"ל דהזכירו לפניו את אשתו לא הוי כמסל"ת. וכאן דראה מכתב של האשה לבעלה והשיב לה הוא שכבר מת בעלה. הוי לכאורה כאלו הזכירו לפניו שניהם. הנה בתשו' מאיר נתיבים תשו' ל"ב אות ח' וט'. דעתו להוכיח שם דבמזכיר מעצמו שם אשתו ל"ח דמתכוון להעיד. רק במזכירין לפניו שם האשה. דאז הוי כשואלין אותו. דהעכו"ם חושב דרמיזי מרמזי לי' מה שמזכירין לפניו שם האשה. כדי שיאמר להם מה שהוא יודע מזה. והוה כמשיב ע"י שאלה. ובכאן לא שייך זאת דהא האשה כתבה לבעלה מכתב בחזקת שהוא חי והמכתב בא באקראי ליד העכו"ם. וודאי אין שייך זה החשש דהעכו"ם חושב ששאלוהו ע"ז. ואמנם המאיר נתיבים לא החליט שם זאת ולמעשה אינו סומך ע"ז לבד. א"כ גם אנו צריכין אנו לחוש לכאורה להני דס"ל דהטעם הוא שכשמדבר מהאשה חיישינן דמכוון להעיד:
איברא דלפימש"ל בשם המהריב"ל וסא"ר לחלק בין אומר אמרו לאשתו. בין מדבר עם אשתו עצמה. דכשאומר אמרו לאשתו חזינן דמכוון שיודיעו לה שתנשא. אבל כשבא אל אשתו וסיפר לה אמרינן דבהזדמן אל אשתו סיפר לה. אבל אם הי' מוצא אחר מב"ב ג"כ הי' מודיע. ואין כוונתו כלל להעיד ולהתיר. א"כ גם לדברי המרדכי הנ"ל הוא רק כשמזכיר את האשה או כשמזכירין אותה לפניו ואז מודיע ממיתתו. איכא הוכחה שמכוון להתירה. דאל"כ למה הזכיר שם האשה. וכן למה לא סיפר זאת רק עתה כשהזכירו לפניו שם האשה. ש"מ דלהתירה נתכוון. אבל בנ"ד שלא הי' יכול להודיע לאיש אחר שאולי לא ידע אדרעססי שלהם ורק עתה הסיבה כשראה המכתב שלה לבעלה כתב לה. אין כאן שום הוכחה שמכוון להתיר ולא להודיע. וגם י"ל דדברי המרדכי שייכים רק היכא שכבר נולד הספק ממיתתו שנאבד ולא ידענו מה הי' לו. לכך י"ל כשמזכירין לפניו שם האשה. או כשמזכיר בעצמו שם האשה י"ל דשקורי משקר שאינו יודע כלל ממיתתו. רק כיון שהוא יודע שהאשה מתעגנת ע"י בעלה הוא מכוון להתירה בשקר. דאף דעכו"ם אינו מכוון להכשיל מ"מ אולי רוצה לעשות לה טובה להתירה דהוא ג"כ חושב שמת. אבל כאן דאדרבא האשה כתבה מכתב לבעלה בחזקת שהוא חי ולא נולד אצלה שום ספק. א"כ איך אפשר לומר דע"י שראה מכתבה נתעורר אצלו לומר שמת כדי להתירה. אף שאינו יודע כלל ממיתתו. איזו דבר עורר אצלו להעיד על מיתתו אלא וודאי שהוא יודע באמת ממיתתו ולכך כשראה שהיא אינה יודעת הוא מכוון להודיע לה ולא להתירה. כ"נ לכאורה לחלק:
וראי' לדברי דכל היכא דאיכא טעם להזכרת האשה ל"ח דמכוון להעיד מהא דהובא בקו"ע אות רכ"ז בשם תשו' הר"א ממיץ בעכו"ם שהגיד שהי' בספינה שנשברה והשליך יהודי אחד עצמו לים לשוט ונתייגע ואמר להעכו"ם כשיגיע למקום פלוני יאמר להם כי יהודי שבמקום פלוני ויש לו בשם אשה ובן ובת נטבע לפניו. ועשה כן העכו"ם וחושב אותו שם המחבר מל"ת. אף דהבעל הזכיר לפניו את אשתו וכן הוא בעצמו סיפר לפניהם דברי הבעל שאמר לו שיש לו שם אשה. אפ"ה ל"ח דמכוון להעיד. כיון שיש טעם להזכרתו שם האשה שרוצה לספר דברי הבעל כאשר אמר. ול"ח ג"כ משום דהזכיר לו הבעל שם האשה נתעורר לבוא להעיד להתירה דל"ח לזה רק היכא דבשעה שהזכירו לפניו שם האשה אמר שמת. אמרינן מדלא אמר מעצמו קודם שהזכירו לפניו שם האשה ולא לאחר מיכן ש"מ דנתעורר להזכרת שמה ומכוון להתירה. אבל כאן דלא הי' אפשר לו לומר קודם שעדיין הי' חי. וכשבא למקום הבעל אמר תיכף. אין לנו שום הוכחה דמכוון להעיד. ה"נ בנ"ד ממש שי"ל שתיכף שראה מכתבה ונודע לו אדרעמסי למי לכתוב כתב לה. אין כאן שום הוכחה דנתעורר להזכרת שמה. וי"ל דבכה"ג כ"ע מודו דהוי מסל"ת. ועיין בתשו' פנ"י ח"ב סוס"י ס"א ד"ה אבל שכתב וז"ל אבל מה שהגיד השופט מיד בבואה לחצר שבעליך הרגו אלו המרצחים בזה אין ספק אעפ"י שחזרה לחצר לתבוע נקמת בעלה מ"מ כיון שלא שאלה אותו הוי כמסל"ת כמבואר במהר"ם ומהרי"ק ודי בזה עכ"ל עיי"ש. וא"כ אחת משתי אלה או שס"ל להפנ"י בפשיטות דלית דחש לה להא דהמרדכי והנמו"י ולא אמרינן דכיון דראה אותה הרי הוא כנזכרה לפניו ונתכוון להעיד או דס"ל ג"כ דאמר להאשה עדיף. וס"ל לחלק כמש"ל דהיכא דיש טעם למה שאמר לה עתה ל"ח דמכוון להעיד ושם הוי עובדא דאותה שעה בא השופט מהכפר ואמר שנמצאו אז המרצחים שהרגו בעל האשה ההיא. ואז תיכף באה האשה לפניו. אין כאן שום הוכחה לומר מדלא הגיד עד שנזכרה לפניו האשה ש"מ דלהעיד נתכוון. דהא לא הי' יודע קודם. ותיכף כשנודע לו נזדמנה לפניו האשה והודיע לה. שפיר י"ל דלהודיע נתכוון ולא להעיד. וה"נ בנ"ד דכוותה. שכתב לה כשראה מכתבה לבעלה י"ל דל"ח כלל:
ובלא"ה נ"ל כיון דעכ"פ האי דינא דהמרדכי פלוגתת הפוסקים כמ"ש בתשו' מאיר נתיבים הנ"ל תשו' ל"ב הנ"ל אות י"ב. ודעת הב"ש והרבה אחרונים להקל בעגונה בספק פלוגתא. דכדאי הוא המקיל לסמוך עליו בשעת הדחק. ואף להחולקים ומחמירים בספק פלוגתא מ"מ בהא נ"ל דמודו והוא. דהנה כבר כתבתי בשם החת"ס והזכרון כהונה שחקרו מ"ט אין עכו"ם נאמן אף במתכוון להעיד משום מדעל"ג כמו ביו"ד סי' פ"ג ופ"ו. ומה שכתבו הם משום דגזיה"כ הוא דאסור לקבל עדות עכו"ם ורשע. קשה למאד הא גם עד אחד ואשה ושאר קרובים ג"כ גזיה"כ לא יקום ע"א וכו'. ואפ"ה בעדות אשה כשרים מדאורייתא לשיטת הרמב"ם וסייעתו. דמדעל"ג ג"כ לאו מתורת עדות היא. אלא משום דהוה כאלו הב"ד יודעין שאמת הדבר כמ"ש החת"ס בעצמו בתשו' צ"ה הנ"ל. ובתשו' זכרון כהונה הנ"ל בעצמו הרגיש בזה ודחק מאד לחלק בחילוק דק בין שאר פסולי עדות לרשע עיי"ש (בדף ל' ע"א) סד"ה אך ראיתי עיי"ש. ובתשו' פנ"י הנ"ל מצאתי להדיא שרצה לומר כס' הח"ס והז"כ הנ"ל ודחה הסברא הזאת מטעם זה עיי"ש בסי' ס"א ע"ב ד"ה ויען שכתב וז"ל דאין לתרץ באם מתכוון להעיד אע"ג דקושטא קאמר לא סמכינן עלי' דאינו בר עדות ולא דמי למעיד וכו' אבל הכא דמתכוון וודאי להעיד אע"ג דוודאי קושטא קאמר אסורה דהתורה פסלתו להעיד אפילו אם מעיד אמת. דז"א דלא פסלו עכו"ם במתכוון להעיד אלא משום דמשקר אבל אי קושטא קאמר סמכינן עלי' דמ"ש מעבד ואשה ושפחה או קרוב דגם הם פסולים וסמכינן עלי' עכ"ל ועיי"ש שהאריך עוד בדבר דבאשה ג"כ לא בעינן רק גילוי מילתא דהדבר אמת וא"כ הדק"ל כיון דקיי"ל דבמדעל"ג גם עכו"ם אינו משקר. א"כ אמאי אין עכו"ם נאמן אף במתכוון להעיד. אך לענ"ד י"ל דבאמת זה תלוי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל. דלהרמב"ם וסייעתו. דעדות אשה הוה מדעל"ג גמור ונאמן ע"א ושאר קרובים מדאורייתא. ולדידהו צריך לפרש הא דקאמר הש"ס ר"פ האשה רבה משום עיגונא הקילו בה רבנן כמו שפירשו הריטב"א והנמו"י שם בשם הרא"ה. דמדאורייתא וודאי נאמן משום מדעל"ג רק דהוה קשיא לי' להש"ס מ"ט לא החמירו חכמים כאן משום חומר א"א. כמו שהחמירו במשאל"ס וכדומה. ולזה תירץ הש"ס דמשום עיגונא הקילו בה רבנן שיהי' ע"א נאמן. ולא להחמיר בזה משום חומר א"א. ולפי פירושם צריך ג"כ לפרש הפלוגתא דרבי יודא בן בבא ורבנן לקמן (דקכ"א ע"ב וקכ"ב ע"א). אם ע"א ושאר פסולין נאמנין בעדות אשה הוא ג"כ מדרבנן דמדאורייתא לכ"ע נאמנין משום מדעל"ג דבזה לא מצינו פלוגתא. ופליגי רק אם הימנוה רבנן גם בעדות אשה. וא"כ כיון דריב"ב בעצמו קאמר שם במשנה דשמע מן הנשים. דבישראל אע"פ שהוא מתכוון להעיד. ובעכו"ם אם מתכוון להעיד אין עדותו עדות. י"ל ג"כ דרק מדרבנן קאמר דבעכו"ם מודה לת"ק דחכמים החמירו משום חומרא דא"א. ולא רצו לסמוך על עדותו. רק במסל"ת דאז וודאי קושטא קאמר. כמו דמודה ת"ק דבנשים וקטנים מהימני במסל"ת. כמו שפירש"י שם במשנה (דקכ"א ע"ב) ד"ה אפילו והיינו דרש"י מפרש דת"ק דמתניתין שם הוא רבנן דמשנה (דקכ"ב) דע"א ושאר קרובים ועבד ושפחה אין נאמנים. ואמנם במסל"ת נאמנים לכך פירש"י הטעם דשמע מן הנשים משום דהוי מסל"ת. ובהא פליג ריב"ב ואמר דבישראל א"צ שיהי' מסל"ת ובעכו"ם בעינן שיהי' מסל"ת משום חומרא דא"א. והסברא היא פשוטה. די"ל דאע"ג דאמרינן דבמדעל"ג לא משקרי אף עכו"ם הוא רק ע"צ הרוב. אבל וודאי יש מיעוט חצופים דעבידי לשקר אף במדעל"ג וא"כ כמו דהחמירו במשאל"ס ולא סמכו על הרוב כמ"ש התוס' בכורות (ד"כ ע"ב) ד"ה חלב ובכ"מ. ה"נ לא רצו לסמוך על רוב. וכאן גרע טפי דאף אם נישאת תצא. משום דכאן הוי מיעוט דשכיח. אבל משאל"ס מיעוט דנמלטים לא שכיח כמ"ש התוס' בכורות שם ובשטמ"ק שם אות ט':
ואמנם כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם והרא"ה והריטב"א והנמו"י וסייעתם דס"ל דעדות אשה הוי מדעל"ג ונאמן ע"א מדאורייתא אז י"ל דגם עכו"ם שמתכוין להעיד נאמן מדאורייתא ורק מדרבנן אינו נאמן. אבל לשיטת שאר פוסקים דע"א גופו אינו נאמן רק מדרבנן משום תק"ע ומשום דס"ל דלא הוה מדעל"ג גמור כמ"ש הריב"ש משום דאינו וודאי דעשוי לגלות תיכף א"כ לדבריהם גם עכו"ם מתכוון להעיד אינו נאמן מה"ת ומדרבנן ג"כ לא רצו לסמוך עלי' רק במסל"ת. ומעתה צ"ל דהא דכתב הרמ"א בסט"ו דספק מל"ת הוא סד"א לחומרא שזהו לשון הריב"ש בתשו' שם הובא בב"י עיי"ש הוא משום דהריב"ש לשיטתו דחולק על התשב"ץ וס"ל דע"א א"נ מדאורייתא ולא הוי מדעל"ג גמור ולכך גם גבי עכו"ם הוי ספיקא דאורייתא אבל להפוסקים הנ"ל ספק מסל"ת או מתכוון להעיד הוי ספק דרבנן וא"כ קשיא לכאורה אמאי פסק הרמ"א בפשיטות להחמיר בספק והא הוי לכאורה ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן דדילמא כהני פוסקים דמדאורייתא עכו"ם נאמן גם במתכוון להעיד ורק מדרבנן אינו נאמן ובדרבנן די בספק אחד דילמא אינו מתכוון להעיד. אך באמת לק"מ די"ל דהרמ"א ס"ל כהני דסברי דבעגונה ל"מ ס"ס משום חזקת חי וחזקת א"א עיין פנ"י כתובות בקונטרס אחרון שם. ואמנם זה שייך בספק במציאות. אבל בספק פלוגתא כבר ידוע מה שהביא הפרמ"ג יו"ד סי' י"ח בשם הכנה"ג דבספק פלוגתא לא מוקמינן אחזקה דמשום חזקה לא ישתנה הדין וא"כ בנ"ד דהוי פלוגתא דרבוותא דינו של המרדכי הנ"ל שפיר הוי ס"ס מעליא דילמא כהני פוסקים דזה הוי מסל"ת ואת"ל דלא הוי מסל"ת דילמא כהני פוסקים דמדאורייתא גם מתכוון להעיד כשר רק מדרבנן פסול ובדרבנן די בספק אחד דילמא הוי מסל"ת. אלא דעומד לנגדינו משמעות לשון הרמ"א שם דכתב שם אח"כ וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינים אלו אזלינן לחומרא משמע דקאי גם אדלעיל מיני' בפלוגתא בדיני מל"ת ס"ל דאזלינן לחומרא אף דאיכא ס"ס בדאורייתא כנ"ל:
ואמנם נלע"ד דבנ"ד גם הרמ"א מודה. דהנה י"ל דמש"ה לא הוי ס"ס לפימ"ש החת"ס בסי' צ"ה הנ"ל ד"ה אמנם והבאתיו למעלה דהיכא דלא נתכוון להעיד לא הוי מדעל"ג כולי האי דמצי לאשתמוטי ולומר דמשום דלא נתכוון להעיד הוי עלי' מילתא דלא רמיא ולא דייק שפיר וא"כ היכא דהוה ספק מתכוון להעיד או מסל"ת לא יצא מכלל איסור דאורייתא כלל לכ"ע דאיכא חומרת שניהם ולא הוי מילתא דעל"ג והוי ספק דאורייתא דילמא לא הסל"ת רק נתכוון להעיד מאי אמרת דאז ג"כ מותר מדאורייתא משום מדעל"ג ז"א דאם יבוא בעלה מצי לאשתמוטי ולומר דלא נתכוון מעולם להעיד ולא רמיא עליו למידק כיון דלא העיד להדיא בכוונה ומש"ה שפיר ס"ל להרמ"א דאזלינן בספיקו להחמיר אף בספק פלוגתא. וא"כ בנ"ד דמלבד עדותו שבכתב העיד אח"כ בע"פ ע"י שאלה כפי הגב"ע מק"ק מאסט ונתכוון אז וודאי להעיד דלדעת הפוסקים שהבאתי למעלה יצאה בעדות זה בלבד מכלל איסור דאורייתא וא"כ שוב מהני עדות שבכתב הראשון משום ספק פלוגתא דהוי עדותו אז מסל"ת והוי ס"ס דפלוגתא דילמא הוי מסל"ת ואף אם לא הוי מסל"ת כדעת המרדכי דילמא כהני פוסקים דמדאורייתא מותרת ובדרבנן די בספק אחד דילמא הוי מסל"ת וכמש"ל:
ואמנם גוף דברי החת"ס הנ"ל שכתב דבמסל"ת לא הוי מדעל"ג סותר דברי עצמו למ"ש בסי' מ"ו ד"ה אמנם דלדעת הרמב"ם מסל"ת נאמן מה"ת משום מדעל"ג מבואר דגם מסל"ת הוי מדעל"ג וכן ראיתי עוד באיזו מקומות וגם בתשו' נטע שעשועים דבמסל"ת ג"כ הטעם משום מדעל"ג וא"כ לדבריהם אין לפרש דברי הרמ"א כמ"ש. ועכ"ז מטעם אחר נ"ל דהרמ"א מודה בנ"ד להתיר בספק דהנה כבר הבאתי דברי הט"ז שכתב דמש"ה בשמע קול ל"ח לעכו"ם משום דאינו חשוד להכשיל וקושית הב"ש עליו דא"כ יהי' עכו"ם נאמן אף שלא במסל"ת. דאינו חשוד להכשיל. ואמנם בתשו' ד"ח הטיב אשר דיבר דוודאי היכא דידעינן שהוא עכו"ם ל"מ מה שאינו חשוד להכשיל דאין עכו"ם נאמן להתיר איסור. אבל היכא שספק לנו מי הוא האומר אז מחמת סברא דאינו חשוד להכשיל אמרינן דוודאי לאו עכו"ם אמרו דאין דרכו להכשיל ובוודאי הי' ישראל. עיי"ש באהע"ז ח"א סי' מ'. וכמדומה לי שראיתי תירוץ זה עוד באיזו תשו' ושכחתי מקומו. וא"כ לכאורה קשה אמאי אוסר רמ"א בספק מל"ת דילמא מתכוין להעיד נימא ג"כ מחמת חזקה הנ"ל דוודאי אינו מתכוון להעיד דהא אין דרכו להכשיל ובוודאי אמר כן לפי תומו וממילא נאמן דבמסל"ת הימנוהו רבנן. בשלמא לס' החת"ס והזכרון כהונה הנ"ל היכא דנתכוון להעיד אסור אף אם קושטא קאמר מגזיה"כ א"כ אף אנו נאמר דילמא נתכוון להעיד באמת ולא להכשיל ואפ"ה אסור דהתורה פסלתו מגזיה"כ. אבל לפימש"ל בשם תשו' פנ"י דאם נאמר דקושטא קאמר נאמן כמו שהכשירו לכל פסולי עדות ובע"כ דחיישינן דמשקר א"כ שוב נימא מחמת חזקה דאינו מכשיל דוודאי אינו מתכוון להעיד כלל רק לפי תומו אמר כן:
אך בע"כ צ"ל כס' הישועות יעקב שם על הט"ז הנ"ל דהיכא דבא לפנינו להעיד אף דל"ח דנתכוון להכשיל דילמא מעיד להנאתו שרוצה שהאשה תחזיק לו טובה. אבל בשמע קול ואין אנו יודעין מי הוא דוודאי לא תחזיק לו טובה, ולהכשיל ג"כ ל"ח א"כ מסתמא לאו עכו"ם הוא, ולכך שפיר החמיר בספק מתכוון להעיד דאף דאינו דרכו להכשיל מ"מ דילמא מתכוון להעיד כדי שתחזיק לו טובה, וא"כ כ"ז שייך באשה שכבר נאבד בעלה, והעכו"ם בא להעיד חיישינן דילמא שיקרא קאמר ומתכוון להעיד לה להתירה כדי שתחזיק לו טובה. אבל בנ"ד שהוא כתב לה על מכתבה שכתבה לבעלה שהי' עדיין אצלה בחזקת חי, וא"כ אם איתא דכל הדבר שקר ובעלה הי' חי עדיין. איזה טובה עושה לה במה שמרמה אותה. ושיחשוב שתחזיק לו טובה בעבור זה. ובע"כ אם תרצה לומר דמכוון להעיד הוא רק להכשילה ולצערה ולזה ל"ח לדעת הט"ז ומוכח בע"כ דלפי תומו כתב כן משום שהדבר אמת. וממילא הרי הוא מסל"ת שהאמינוהו חכמים. וא"כ אף אם תרצה לחוש לס' החת"ס והז"כ דחיישינן דמכוון להעיד בקושטא ואפ"ה אסורה מגזיה"כ דאל תשת רשע עד מ"מ ע"ז הא כבר הבאתי בשם החת"ס דספיקו מותר כיון דכבר פלטינן מחזקת איסור א"א וא"כ כאן דאיכא ספק פלוגתא בדידן שפיר יש לסמוך על המקילין דהוה מסל"ת. ואולם אף שחלילה לנו לבנות יסוד על סברות וישוב קושיות. מ"מ לעיקרא דמילתא כיון שאיכא אומדנא גדולה שוודאי הדבר אמת שזה ששה שנים שנאבד ולא נשמע ממנו דבר ורובא דרובא אף אלו שנשבו למקומות רחוקים שקשה לצאת משם כבר נשמע מהם מאלו שהן בחיים. ובפרט אלו שהיו במדינת איטאליען. שבנקל להם לשוב לביתם או לכה"פ לכתוב מכתב. ושלום הי' בינו לבינה שהרי הי' להם חליפות מכתבים עד שעה שנאבד. ובוודאי אומדנא גדולה שמת. ובכה"ג מסיים הרמ"א גופי' שם בסט"ו דאף ע"י עכו"ם שהשיב ע"י שאלה אם נשאת לא תצא. וכתב שם בב"ש סקמ"ט בשם הט"ז דאם הוי ספק אם הוא מסל"ת או מתכוון להעיד. מותרת לכתחלה היכא דאיכא אומדנא. וא"כ פשיטא דבנ"ד אף לדעת המרדכי דנזכרה לפניו האשה ל"ה מסל"ת מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. דהוא רק ספק אצלינו אם מכוון להעיד או להודיע כמ"ש בתשו' פנ"י הנ"ל בסי' מ"ו בד"ה ואע"ג. ובדיבור הסמוך לו המתחיל ואע"ג ובסי' ס"א דהירושלמי דקאמר איזו מתכוון להעיד כוונתו איזו דבר חיישינן דנתכוון להעיד. וע"ז קאמר ר"י כל שנזכרה לפניו האשה. ור"ל אמר כל ששואלין אותו ומשיב. אבל מידי ספק לא נפיק:
ובזה ניחא לי מה דהוה קשיא לי על שיטת הנמו"י והמרדכי הנ"ל דכל שמזכיר את האשה ל"ה מסל"ת. מהא דקאמר הש"ס (בדקכ"א ע"ב) הנ"ל גבי נתכוון להתיר היכא ידעינן אמר ר"י בא לב"ד ואמר איש פלוני מת התירו את אשתו זה נתכוון להתיר מת סתם זה נתכוון להעיד עיי"ש וקשה לדעתם למה לו לומר בא לב"ד והא אף אם אמר שלא בב"ד השיאו את אשתו הוי נתכוון להתיר דאסור לדעתם. וכן אח"כ קאמר הש"ס אלא מתניתין ובעכו"ם וכו' האיך משכחת לה ומשני במסל"ת כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיוואי וכו'. ואמאי לא קאמר בפשיטות דכל שלא בא לב"ד רק אמר לפני אנשים ל"ה נתכוון להעיד. כיון דמתחילה נקט בא לב"ד דווקא. אך לפי"ד הפנ"י הנ"ל ניחא דמתחילה בעי הש"ס איזהו מתכוון להתיר ולהעיד. היינו שהוא וודאי מתכוון להתיר או להעיד ולא ספק דהא מתניתין קולא אתי לאשמעינן דבישראל אף מתכוון להעיד כשר. וא"כ אתי לאשכוחי אף היכא דהוי וודאי מתכוון להעיד כשר. ע"ז קאמר שהוא בא לב"ד ואמר התירו אשתו זה וודאי נתכוון להתיר ובא לב"ד ואמר מת סתם זה וודאי נתכוון להעיד, דכל שבא לב"ד אין כאן שום ספק. שוודאי מכוון להתיר או להעיד. ואח"כ קאמר אלא מתניתין ובעכו"ם וכו' דמותר היכא שאינו מתכוון להתיר דחומרא אתי לאשמעינן דבעכו"ם אינו כשר רק כשאינו מתכוון וא"כ לחומרא בעינן שלא יהי' אף ספק מתכוון לכך קאמר האיך משכח"ל. ולא קאמר כשלא בא לב"ד רק אמר לפני אנשים. דז"א דאם לא אמר לפי תומו רק דרך שאלה. נהי דלא הוי וודאי נתכוון להעיד כיון דלא בא לב"ד כמ"ש הפנ"י הנ"ל מ"מ ספק מיהא הוי כדאיתא בירושלמי והוכרח לומר במסל"ת כמו ההוא דקאמר מאן איכא בי חיוואי, דזה הוי וודאי מסל"ת. אבל היכא דהזכיר את אשתי אף דלא בא לב"ד או השיב דרך שאלה. שפיר י"ל נהי דוודאי מתכוין לא הוי ספק מיהא הוי כדברי הירושלמי הנ"ל. כמו שפירש הפנ"י הנ"ל:
ובזה ניחא ני לישב ג"כ מה שהקשו האחרונים, דאמאי לענין איסור הוי מסל"ת אף בהשיב ע"י שאלה כל שאינו יודע אם שואלין אותו לענין איסור והיתר כמ"ש בסי' צ"ח ביו"ד עיי"ש בט"ז סק"ב ובמשבצות שם ובעדות אשה ע"י שאלה ל"ה מסל"ת. ולפי"ד הפנ"י הנ"ל ניחא דע"י שאלה ספיקא הוי ולכך שם בסי' צ"ח דלא סמכינן רק באיסור דרבנן סגי גם בספק מל"ת. אבל כאן בעדות אשה דסומכין עלי' להתיר איסור תורה בעינן וודאי מל"ת. ועכ"פ אף דמה שתופס הפנ"י דמשיב ע"י שאלה הוי ספק משמעות בעלי הש"ע ויתר פוסקים ל"מ כן לכאורה. אבל בנזכרה לפניו האשה. דזה הוא פלוגתת ר"י ור"ל שם בירושלמי לפירוש המרדכי הנ"ל ור"י הוא המחמיר דאף בנזכרה לפניו האשה ל"ה מסל"ת. ור"ל הוא המיקל דנזכרה לפניו אשה הוי מסל"ת. רק בששואלין אותו ומשיב ל"ה מסל"ת. א"כ אף אם נאמר כמשמעות הפוסקים דמשיב ע"י שאלה הוי וודאי נתכוון להעיד. מ"מ י"ל דנזכרה לפניו אשה דקילא. אף לר"י דמחמיר מ"מ יותר מספק לא הוי דלמה לנו לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ בין ר"י לר"ל. וא"כ יוצא לנו דאף לשיטת המרדכי הנ"ל רק ספק הוה. ובפרט לדידן דאיכא ספק פלוגתא משום דעת החולקין על המרדכי בוודאי יש לסמוך על הט"ז בספק מל"ת היכא דאיכא אומדנא דמת להתיר גם לכתחילה. וחזי לאצטרופי ג"כ דעת הנוב"י מהדו"ק סי' ל"א דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן עכו"ם אף שאינו מל"ת. ואף דבחת"ס סי' מ"ו דחה דבריו. אמנם כתב שם הטעם דלא חזי לאצטרופי אמירת העכו"ם למה שנאבד זכרו. דהעכו"ם ג"כ מש"ה אמר דכיון שנאבד זכרו סבור שכבר מת ואיננו ירא שיבוא ההרוג ברגליו עיי"ש. אבל בנ"ד דהעכו"ם כתב לה בעוד שהיו סבורין שהוא עדיין חי ולא נאבד עדיין זכרו. ואי לאו דידע שמת הי' ירא דילמא יבוא ברגליו או יכתוב איזו מכתב. ועכשיו שלאחר זה עבר זמן רב שנאבד זכרו. וודאי אומדנא טובא איכא שמה שכתב הי' אמת. ובפרט לפימ"ש הטורי אבן בר"ה (דכ"א) טעמם של הסוברים דבעדות אשה אינו נאמן מדאורייתא משום מדעל"ג. לפי שהוא עומד בחזקת חי וחזקת איסור א"א. א"כ נראה דוודאי בעובדא כהאי שהי' הבעל עומד במקום סכנה גדולה במערכות המלחמה שבאיטאליען ונאבד אח"כ זכרו ששה שנים רצופים, שוודאי עכ"פ איתרע חזקת חי דידי'. וא"כ גם חזקת א"א דידה איתרע כמ"ש הנוב"י מהדו"ק סי' מ"ג דחזקת א"א תלוי בחזקת חי דידי'. וכיון דהא איתרע, איתרע נמי הא ודא ודא אחת היא. וא"כ כיון דליכא חזקה שוב דומה להא דר"ה הנ"ל דמהני מדעל"ג מה"ת. וגם עכו"ם נאמן במדעל"ג היכא דליכא חזקת איסור כמש"ל. וא"כ מכ"ש בספק מסל"ת ספק מתכוון וודאי נאמן באומדנא כהאי. ולכן נלע"ד דאין לחוש לחששות הנ"ל. הראשונה והשני' של הנמו"י והמרדכי:
ולענין חשש הג' שהוא כתב עכו"ם דלדעת הרמב"ם ל"מ. והנה יפה כתבת אהובי חתני. כיון דהעיד אח"כ בע"פ בק"ק מאסט. אף דהי' ע"י שאלה מ"מ מה שכתב תחילה בכתב אף דל"מ לדעת הרמב"ם מ"מ לא גרע מהתחילה לבכות. דמהני מה שאומרת אח"כ ע"י שאלה. ונהניתי מאד מסברתך זאת שהיא ס' מושכלת בעזה"י. ואמנם לדינא תינח לס' הרה"מ דמש"ה ל"מ בכתב דחכמים אמרו רק מסיח לפ"ת ולא כותב לפ"ת. וכן לס' האומרים דהטעם הוא משום דתרי קולי לא מקלינן. מסל"ת ומפי כתבם. שפיר י"ל נהי דעל הכתב עצמו לא נוכל לסמוך. עכ"פ התחלה הוי שנוכל לסמוך על מה שהגיד אח"כ ע"י שאלה כמו בעובדא דפונדקית, אבל להאומרים דטעמו של הרמב"ם הוא כיון דטרח לכתוב הוי כנתכוון להעיד. א"כ גם תחילת הכתיבה לא הי' לפ"ת. וא"כ ל"מ גם מה שהעיד אח"כ בע"פ. איברא דלפימש"ל דבנ"ד דאיכא אומדנא טובא דעת סגי בספק מסל"ת כמ"ש הט"ז וכאן הוי ג"כ רק חשש דילמא נתכוון להעיד כמ"ש החת"ס אהע"ז תשו' מ"ג ד"ה וממילא. דטעמו של הה"מ משום דבכתב א"א להבחין אם כותב לפ"ת או מתכוון להעיד. וא"כ בנ"ד יש להקל. ובפרט דנלע"ד דהמעיין במקור דינים אלו יראה דבמכתב שכותב עכו"ם לישראל להודיעו כדרך שמודיעו בע"פ גם הה"מ מודה דמהני. דהנה מקור דין זה דעדות בכתב הוא מדברי הירושלמי שהובא ברי"ף שילהי יבמות. מצאו בשטר כתוב איש פלוני מת וכו' רבי ירמי' אמר משיאין את אשתו רבי בון ב"ר אמר אין משיאין מתניתא מסייע לדין ולדין מסייע לר"י דתניא ע"פ עדים ולא עפ"י כתבם ולא עפ"י תורגמן ולא עפ"י ע"א ועכשיו הלא משיאין עפ"י ע"א ועפ"י עמפ"ע ודכוותה עפ"י כתבם. מתניתא מסייע לרבי בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני משיאין את אשתו. מצאו כתוב איש פלוני מת אין משיאין את אשתו. ועיין בהג"מ פרק ב' דיבמות אות ק' פירש דברי הירושלמי דאיירי רק בכותב אצלו לזכרון דאז אין לו דין שטר והוי מפי כתבם ולהכי פליגי וגם לרבי ירמי' דמשיאין הוא רק בראה בעצמו אבל עמפ"ע וודאי לא מהני. עיין ב"ח סי' י"ז שמפרש היטב דברי הג"מ משום דתרי קולי לא מקילינן להכשיר עמפ"ע ומפ"כ. אבל בכותב ושולח עדותו לב"ד הכל מודים דמהני וכ"כ הב"ש ס"ק כ"ז. דרק בכותב אצלו לזכרון פליגי. ועיין בחת"ס תשו' מ"ד ד"ה איברא שכתב דהג"מ ע"כ ס"ל כר"ת דשולח עדותו לב"ד בכתב מהני כשראוי להעיד. ומש"ה כתב דבהא כ"ע מודו דמהני דלא הוי מפ"כ:
ואמנם בקהלת יעקב להגאון מליסא בסי' י"ז סי"א מפרש דהג"מ ס"ל כשיטת הריב"א בתוס' כתובות דיש חילוק בין אם העד כותב מאליו אז הוי מפ"כ לבין אם כותב עפ"י צוואת המלוה והלוה. וה"נ בכותב ע"ד למסור לב"ד ולא לזכרון אצלו יש לו דין שטר וזה שלא כדעת המפרשים דבעינן בצוואת המתחייב דוקא שהוא הלוה עיי"ש שהביא ראי' ממחאה ומודעה. ונראה שזהו ג"כ שיטת הב"ח כאן שכתב דהעיקר תלוי אם כותב לשלוח לב"ד. ולהכי הניח בצ"ע הא דאיתא בת"ה דגם באגרת ששלח אחד לחבירו סומכין עליו. והא כיון דלא הוי למסור לב"ד הוי מפ"כ. ואמנם לדברי החת"ס הנ"ל דהג"מ אזיל בשיטת ר"ת לק"מ. דאף דגם לר"ת דבראוי להגיד בע"פ מהני בכתב וודאי בעינן שיגיע כתבו לב"ד כמ"ש בתשו' רמ"א סי' י"ב הובא בנתיבות סי' כ"ח סק"ו. היינו מטעם דמבואר שם בתשו' רמ"א עצמו דהגדה שבכתב לא עדיף מהגדה שבפה דכל שאמר חוץ לב"ד לאו כלום ויכול לחזור בו. ולא מהני גם כשבא אח"כ הכתב לב"ד כיון דכבר חזר בו מקודם. אבל בעדות אשה דלא בעינן הגדה בב"ד דגם עמפ"ע מהני ומה"ט דעת הב"י בתשו' הובא בקו"ע אות קנ"ט דגם אם חזר בו הראשון קודם שהעידו מפיו בב"ד ל"מ חזרתו עיי"ש. וא"כ כמו כשאומר בע"פ אחד לחבירו יוכל להעיד ע"ז בב"ד. ה"נ כשכותב לו במכתב דלר"ת כל שראוי להגיד בפה הכתיבה הוי כהגדה. דכל הראוי לבילה וכו'. ולא פליגי בירושלמי רק כשכתב אצלו לזכרון ולא מסרו לשום אדם ואח"כ מצאו כתוב אצלו כשכבר הוא אינו יכול להעיד כגון שמת או שאינו זוכר עוד עדותו אז הוי מפ"כ אבל כשכתב לחבירו דבשעה שבא הכתב ליד חבירו עדיין הי' הוא זוכר עדותו מהני כתיבתו כאמירתו. עיין הג"מ פ"ג דיבמות שכתב וז"ל אבל כתבים שאנו שולחים לדעת אמיתות העדות ואלו העידו כן לפני ב"ד התירוה לינשא גם אנן שליחותי' עבדינן ונתירה לינשא וכה"ג תירץ ריב"א וכו' עיי"ש, וכשאומר לחבירו הוי כאומר לב"ד דלענין עדות אשה גם אמירתו חוץ לב"ד מהני. כיון דעמפ"ע כשר ויכול חבירו להגיד בשמו לב"ד ולא הוי מפ"כ לשיטת ר"ת. אך הב"ח לא אזיל בשיטת ר"ת רק בשיטת הריב"א הנ"ל ובעינן דווקא שיכתוב ע"י צוואת הב"ד ולמסור לב"ד לכך הקשה שפיר מהא דת"ה הנ"ל:
אבל באמת יש לישב דברי הת"ה גם לשיטת הריב"א. דהנה כבר כתבתי דממה שפירש"י במתניתין דשמע מפי נשים דאיירי במסל"ת. וכן ממה שהשיב ר"ע לחכמים שהשיבו אותו מפונדקית והשיב להם הוא דפונדקית מסל"ת הי' מוכח דאף קודם שהוחזקו להשיא עפ"י נשים ועבדים ועמפ"ע מ"מ ע"י מסל"ת הי' משיאין דמסל"ת עדיף להו להוכחה דקושטא קאמר. והנה רבי ירמי' הנ"ל דמכשיר מפ"כ הואיל ומשיאין עפ"י ע"א ועמפ"ע ס"ל כיון דמפ"כ אין הטעם דפסול משום משקר רק משום גזיה"כ דעל פיהם ולא ע"פ כתבם והרי כתיב ג"כ עפ"י שנים עדים כשרים ולא קרובים ואפ"ה בעדות אשה הכשירו עפ"י ע"א ועפ"י קרובים ונשים ה"נ מפ"כ. ואמנם רבי בון דחולק ע"ז ס"ל דמפ"כ גרע מע"א וקרובים ונשים א"כ כיון דקיי"ל בכ"מ דפלוגתא רחוקה לא עבדינן י"ל דאף לרבי בין דאינו מכשיר מפ"כ דזה גרע אצלו מקרובים ופסולים מ"מ מסל"ת דעדיף הרבה מקרובים ופסולים דגם לת"ק דריב"ב ולמשנה ראשונה דלא השיאו עפ"י נשים מ"מ ע"י מסל"ת משיאין דוודאי קושטא קאמר. א"כ ה"נ בכותב מסל"ת דלענין הוכחה דקושטא קאמר מה לי בע"פ מה לי בכתב שפיר י"ל דגם רבי בון מודה דמהני. ובפרט לפימ"ש הזכרון כהונה הנ"ל (בדף ל"ט) ד"ה השתא דאף דגבי נכרי ורשע לא מהני שום סברא להאמינו משום מדעל"ג וכדומה משום אל תשת רשע עד ואפ"ה מסל"ת מהימן דזה אינו מתורת עדות כלל ואינו בגדר עד דנאמר אל תשת רשע עד. רק משום הוכחה דלפ"ת קושטא קאמר א"כ גם פסול דמפ"כ לא שייך בי' דזה נאמר בעדות דכתיב עפ"י שנים עדים ולא עפ"י כתבם. אבל מסל"ת דאינו בגדר עדות כלל כיון דאינו מתכוון להעיד לא שייך בו פסול דמפ"כ. וא"כ שפיר ניחא עובדא דת"ה סי' ר"מ הנ"ל שכתב בחור אחד לחבירו דרך שמועה והתאוננות שמת פלוני. דהוי מסל"ת ממש בקישור דברים פשיטא דל"ש בו פסול דמפ"כ כלל. ומעתה נבוא לדברי הה"מ הנ"ל דלכאורה תמוהין מאד דמה עלה על דעתו להקשות ע"ד הרמב"ם אמאי לא יועיל כתב עכו"ם הא הוי מסל"ת. הא הרמב"ם כתב מצאו כתוב בשטר כלשון הירושלמי הנ"ל ובין אם נפרש לשון שטר ככל שטרות דעלמא דנכתב בלשון שטר דמהני בד"מ והספק הוא רק דילמא עדות שבשטר הוא דרבנן כשיטת הרמב"ם והספק הוא אם גם בדבר ערוה החמורה הכשירו שטר כמ"ש החת"ס. בין אם נפרש כדברי הג"מ והב"ש דאיירי בכותב לזכרון ב"כ וב"כ הוי מכוון להעיד ולא הוי מסל"ת. דאם נפרש שנכתב כלשון שטר וודאי דהוי עדות גמורה שכתוב אנחנו עדים ונכתב לעמוד לראי' ואם נכתב בלשון זכרון לעצמו כדברי הש"ס כתובות (כ' ע"א) כותב אדם עדותו שפירש"י שם בד"ה כותב אם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו כותבה על חתיכת קלף ומצניעה כדי שיוכל להעיד עלי' לאחר כמה שנים וא"כ הוי מכוון להעיד גמור דכבר כתבתי וביררתי לעיל דעיקר מכוון להעיד הוא שיודע שצריכין לעדותו ויסמכו עליו וכאן כשהוא כותב לזכרון לעצמו כדי שלא ישכח מלהעיד לאח"ז. הרי ברור הדבר שנתכוון להעיד וא"א לשום מתעקש בעולם לומר באופן אחר וא"כ מה ענין מסל"ת לכאן ושפיר הוכרח הרמב"ם לומר דצריך לידע שהוא כתב ישראל כאשר נראה שלזה כוון ג"כ הב"י בבד"ה עיי"ש:
אך צ"ל דהנה ידוע שיטת המהרי"ק והמ"ב לענין רוצח שהודה שהרג את פלוני אף דהי' ע"י שאלה. מ"מ כיון דמוכח דהודאתו באמת דלמה הי' לו בחנם להודות שהרגו. אי לאו דהאמת כן מיקרי מסל"ת ונאמן. עיין ב"ש סקמ"ט שהביא דעת החולקין בזה ועיין תשו' פנ"י הנ"ל סי' ס"א שהבאתי למעלה שהביא שם דעת המהר"ל מפראג שחולק על המהרי"ק וכתב דכל שאינו מסל"ת ל"מ מה שיש הוכחה שקושטא קאמר וכפי הנראה דפלוגתתם תליא בסברת החת"ס והז"כ הנ"ל דנכרי אינו נאמן בעדות אשה אף דהוי מדעל"ג ואיכא הוכחה דקושטא קאמר משום דגזיה"כ הוא דאל תשת רשע עד וכל שאינו אומר לפ"ת עד מיקרי לכך ל"מ שום הוכחה בעולם להאמין עי"ז לנכרי דקושטא קאמר זולת היכא דיש הוכחה זולת אמירתו דהדבר אמת. והמהרי"ק וסייעתו ס"ל כס' התשו' הנ"ל שהבאתי למעלה דאם ידעינן דקושטא קאמר לא פסלינן לי' משום אל תשת כמו דסמכינן על כל קרובים ונשים ועבדים בעדות אשה אף דהתורה פסלתן לעדות וא"כ בכל ענין שיש הוכחה שאינו אומר שקר כמו ברוצח שהודה סמכינן על אמירתו לבד. וא"כ מעתה י"ל דזהו דהוה קשיא לי' להה"מ על הרמב"ם שמצריך כתב ישראל דגם הוא מפרש כהג"מ דפלוגתא דירושלמי הוא בכותב לעצמו לזכרון כדי שיזכור להעיד ואינו מוסר הכתב לשום אדם כלשון מצאו כתוב בשטר. וא"כ נהי דבשעת כתיבתו מכוון שיהי' אח"כ עד בדבר זה ושלא ישכח עדותו מ"מ כיון שכותב אצלו ואינו נותן הכתב לשום אדם א"כ בע"כ קושטא כותב דאיזו טעם יש לו בזה לשקר דכל עכו"ם שבא לפנינו להעיד חיישינן או דמכוון להכשיל כמ"ש הח"ס תשו' צ"ה ד"ה אמנם או שמכוון שהישראל יחזיק לו טובה או יקבל איזו הנאה מאתו עי"ז. אבל כשכותב לעצמו בפנקסו מה הנאה יש לו בדבר ובוודאי קושטא קאמר והוי כהא דמהרי"ק דאף דמשיב ע"י שאלה מחשבינן לי' כמסל"ת כיון דוודאי קושטא קאמר ה"נ במצאו כתוב בשטר ושפיר קשיא לי' על הרמב"ם למה הצריך כתב ישראל וע"ז תירץ דחכמים האמינו מסיח לפ"ת ולא כותב לפ"ת והיינו כמו שפירש הלבוש כוונתו דתרי קולי לא מקילינן להתיר מסל"ת ומפי כתבם דהא כאן הוא מתכוון להעיד ויש עליו תורת עדות ורק דחכמים האמינו כל היכא דקושטא קאמר כמו מסל"ת וא"כ מפי כתבם דפסלה תורה אף דקושטא קאמר שפיר הוי תרי קולי לקבל עדות עכו"ם דפסלתו תורה ולקבל עדות מפ"כ דפסלתו תורה דכיון דנתכוון להעיד יש עליו תורת עד כמש"ל בשם הח"ס וז"כ. אבל היכא שעכו"ם שולח מכתב לישראל בדרך מסל"ת עם קישור דברים ונתכוון רק להודיע ולא להעיד כמש"ל דהוי מסל"ת גמור כמו בנ"ד שפיר גם להה"מ נאמן דכיון דלא נתכוון להעיד אינו בגדר עדות כלל ול"ש בי' מפיהם ולא מפי כתבם דכתיב גבי עדות וגם כיון שהכתב כבר בא ליד ישראל בעוד שהעכו"ם הי' זוכר עדותו איכא ג"כ שיטת הר"ת דלא הוי מפי"כ כמש"ל דבעדות אשה דלא בעינן הגדה בב"ד מה שהגיד לפני איזו אדם הוי כנתקבל בב"ד ה"נ מה שנראה כתבו לישראל הוי כהגיד אז בע"פ דאז הי' ראוי עדיין להגדה וליכא קולא דמפי"כ כלל רק קולא דמסל"ת לחוד דבהא הימנוהו חכמים. וא"כ י"ל דגם הה"מ מודה בנ"ד בכותב דרך מכתב לישראל דמהני אף כתב עכו"ם וא"כ כיון דבלא"ה הרבה חולקים על הה"מ והבד"ה מפרש דעת הרמב"ם דאיירי דווקא באינו מסל"ת והב"מ כתב דהרמב"ם לשיטתו דבעינן קישור דברים והכא בכתוב בשטר מת פלוני ליכא קישור דברים אבל לדידן דל"ב קישור דברים גם מסל"ת בכתב מהני א"כ וודאי יש לסמוך על הסברות הנ"ל לצרף לסניף דגם הה"מ מודה בהא. וכפי שכתבת נתקיים ג"כ חתימתו ע"י דימוי א"כ ליכא חשש דקיום ג"כ לדעת הסוברים דבעי קיום:
ועל החשש הג' שכתבתי לעיל לענין קברתיו דלדעת המהרשד"ם לא מהני מה שאמר לאח"ז ע"י שאלה. הנה הב"ש שם סקמ"א מביא דעת החולקים על הרשד"ם ואמנם בפ"ת שם ס"ק ס"ו מביא בשם ס' מה"צ להכריע דכל שהוא מפרש דבריו הראשונים נאמן גם לאח"ז משא"כ באומר דברים אחרים אינו נאמן אלא באותו מעמד ובכה"ג מיירי הרשד"ם עיי"ש. וא"כ בנ"ד דעדותו על הקבורה היא מילתא חדתא שלא הזכיר מזה כלל במכתבו הראשון יש לנו לחוש לכאורה לדברי הרשד"ם דל"מ מה שאמר לאח"ז ע"י שאלה. ואמנם לעומת זה יש לנו דעת האחרונים דסברי דלענין קברתיו שהוא רק חששא דרבנן משום דילמא אמר בדדמי ואם נישאת ל"ת סגי גם עכו"ם שאינו מל"ת. עיין בתשו' ז"כ (דכ"ז ע"ב) שמביא בשם תשו' מכתב מאלי' דלענין קברתיו כיון דבלא"ה אם נישאת ל"ת סגי גם עכו"ם שאינו מל"ת והביא שם כן גם בשם תשו' מהר"ם מלובלין וכמו שהובא בקו"ע אות רכ"ט בשם המבי"ט דבמשאל"ס נאמן עכו"ם שאינו מסל"ת. ואף דבכל איסורי דרבנן אינו נאמן עכו"ם רק במסל"ת. לק"מ. חדא דהא חזינן דבעדות אשה נאמן עכו"ם במסל"ת גם באיסור דאורייתא ובשאר איסורי תורה אין מסל"ת נאמן בע"כ דעדות אשה עדיפא משום מדעל"ג או דייקא ומינסבא כמש"ל בשם הנט"ש ושאר אחרונים או משום דבעגונה הקילו א"כ היכא דיצאה מאיסור דאורייתא וליכא רק חששא דרבנן נחתינן דרגא שיהי' נאמן כאן עכו"ם גם באינו מסל"ת. ועוד דבאיסורי דרבנן כבר הבאתי לעיל בשם הט"ז והפרמ"ג סי' צ"ח דע"י שאלה לא יצא מידי מסל"ת רק אם אמרו לו בפירוש דנ"מ לענין איסור והיתר וכמש"ל דבמילתא דרבנן בעינן דווקא מתכוון להתיר או משום ע"י שאלה הוה רק ספק כמש"ל בשם תשו' הנ"ל. וכאן כפי המוזכר בגב"ע דק"ק מאסט ששאלת הבתולה להערל לא היתה רק אם הי' ביחד אצל חיל הצבא עם יוזיפ הערבסטער. ולא הזכירה לו שם האשה רק אחר שכבר סיפר לה מה שאירע עמו בקשה אותו שיכתוב כן לאשתו אבל מתחילה י"ל דהערל הי' חושב רק שהיא איזו קרובה של ה' יוזיפ הנ"ל ושאלה עליו ולא לענין איסור והיתר ושפיר מהני בדרבנן ובפרט דחשש קברתיו קיל עוד ממשאל"ס דבמשאל"ס ליכא מאן דמתיר לכתחילה וכאן הא איכא דעת הראב"ד ושאר פוסקים דמתירים לכתחילה בלא קברתיו י"ל דוודאי סגי שאינו מסל"ת ובכאן דאיכא ג"כ דעת הגדולים שמביא הב"ש דגם לאח"ז הרבה מהני שאלה כל שמתחילה הי' מסל"ת והב"ש סתם ולא חילק בין אם מוסיף בדבריו או מפרש וודאי יש להקל. ואמנם כ"ז אם הי' אומר להדיא קברתיו או ראה שקברוהו אבל כאן שאומר שציווה לקוברו חנא ידעינן דקברוהו ואפשר לומר הא כל הטעם דבעינן קברתיו הוא משום דילמא מחמת יראת החצים ובלסטראות ירא להמתין ולראות אם מת לגמרי ואמר בדדמי וכאן שאמר שציווה לקוברו וודאי הי' נשקט אז לשעה רעש המלחמה מדהי' מציאות לקוברו וא"כ לא הי' ירא ג"כ מלראות אם יצא נפשו וגם כיון שהוא מפקידי החיל וציווה לקוברו אם לא הי' קוברין אותו הי' חוזרים ואומרים לו שלא קברוהו אך כ"ז הוא רק סברות שאין לסמוך עליהם למעשה ואולי יש לסמוך ולצרף לסניף ג"כ דעת הר"א מוורדון שבמרדכי סוף יבמות שהביא הב"י דבמשאל"ס שעבר יותר מד' שנים שנאבד זכרו ואיכא עוד הוכחות מתירין אותה. ואף דהב"י כתב שם שחלילה לסמוך ע"ז מ"מ חשש קברתיו קיל ממשאל"ס כמש"ל דאיכא דיעות דל"ב כלל קברתיו במלחמה וגם איכא דעת היש מקילין שהביא הרמ"א סוף סעיף נ' דבעכו"ם מסל"ת לא בעינן קברתיו ועכ"ז כיון שאפשר לשאול עוה"פ את העכו"ם ע"ז דהא ידעינן היכן הוא וודאי נכון לשאלו עוה"פ על ענין קבורתו ואחר שיאמר שראה קבורתו אף שהענין זה חמור מאד דליכא כאן רק עכו"ם כותב מל"ת ואיכא הני הרבה חששות שהבאתי מ"מ לגודל המצוה שחשו חז"ל לתק"ע ובפרט דכאן שהיא רכה בשנים הנני גם אנכי להצטרף עמך בשריותא דהאי איתתא באופן ובת"כ שתציע הדבר עוד לפני שני גדולי ישראל מפורסמים בתורה ובי"ש. ואם הם יסכימו עמנו גם אנא דרינא בהדייכו והשי"ת יצילנו מכל מכשול ותקלה ויראיני בתורתו נפלאות:
והנה לענין מש"ל דכיון דהי' בשעה שנשקט מעט המלחמה ולא הי' יראים אז מחצים ובלסטראות ל"ב וקברתיו כמ"ש התוס' שם (דקי"ד ע"ב). נזכרתי אח"כ שדעת הרשב"א בתשו' שזה רק באשתו שאין דרכה להפרד ממנו אם לא מחמת יראת מלחמה אבל באינש דעלמא חיישינן תמיד לבדדמי כמו שהביא בשמו בס' קהלת יעקב בסי' זה סל"ג ובתשו' בית אפרים בתקיע סי' ל"ו. ואמנם הב"א מביא שם תשו' הרא"ש שחולק ע"ז וכן מצאתי ג"כ להדיא בתוס' חד מקמאי שבש"ס ווילנא (דקט"ו ע"א) שס"ל כהרא"ש ופירש הא דהשיא ר"ג נשותיהם עפ"י ע"א וכן באני הרגתי את בעלה משום דלא הי' פחד מלחמה ועיין בבית מאיר סמ"ט שפירש כן גם דעת הרמ"א והמרדכי עיי"ש:
כ"ד חותנו הדוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.