חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן יט
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי מאד נעלה כש"ת מו"ה לוי יצחק שור נ"י אבד"ק ליבטשוב יצ"ו:
מכתבו לנכון הגיעני ומחמת כי עמוס טרדות אנכי מאד נתאחרה תשובתי עד כה ועתה באתי להשיבו. והנה עובדא דידי' הוא עסק ביש מאד והנני בין המצרים ורבה מבוכתי מאד כי מצד אחד הוא לאסור אשה בת ארבעה בנים על בעל נעורי' ומצד השני הוא ענין חמור מאד למצוא לה צד היתר. אם כי הרב הגאבד"ק בוטשאטש נטה קו להיתר לדידי צ"ע טובא. ואמנם אחר אשר כבר דפק על פתחי אמרתי לא אמנע מלעיין בזה ולחוות דעי והשי"ת יעזריני לכוון ההלכה לאמיתה ויצילני משגיאות:
הנה משפטה של האשה הזאת יסובב על שני קוטבים. האחד מצד הודאתה בעצמה שהרתה לזנונים גם ילדה אך שאמרה שנאנסה והשני מצד הקדל"פ ועידי כיעור שלדעת השאלתות גם לבעלה אסורה. והנה מצד הודאתה שנתעברה דינה מבואר בסי' קע"ח שמביא הרמ"א שני הדיעות שבמרדכי אם נאמנת לומר נאנסתי במיגו דלא נבעלתי. וידוע מה שתמה ע"ז בתשו' פנים מאירות מסי' ס"ח שהובא דעת רבינו יונה וסייעתו דגם בידוע שנבעלה נאמנת לומר נאנסתי להתירה לבעלה והאריכו בזה האחרונים בתשובותיהם זה בכה וזה בכה:
והנה בפשיטות י"ל עפי"מ שהקשה בנוב"י מהדו"ק סי' ס"ט על החולקים על הר"י דאמאי לא הוי כחתיכה של ס' חלב ס' שומן דנאמן ע"א להתיר ואמאי איהי לא מהימנא. ובאמת מבואר כן להדיא ברשב"א שהובא בשטמ"ק בסוגיא דפ"פ דזה טעמו של הר"י דבמקום שאין הכחשה ע"א נאמן ואף האשה עצמה נאמנת. ואמנם הא קיי"ל דמתייחד עם עריות פסול לעדות אשה בין להכניס בין להוציא עיין באה"ע סי' מ"ב וא"כ מש"ה בסי' קע"ח בנתייחדה עם הערוה מש"ה אינה נאמנת להתיר רק במיגו לדיעה אחת וא"כ לפי"ז כל האיסור הוא רק דרבנן כמבואר בח"מ ובב"ש שם ס"ק כ"א דמתייחד עם הערוה פסול רק מדרבנן לעדות אשה והי' אפשר לצדד בנ"ד לסמוך על ההיתרים שכתב הרב מבוטשאטש כיון דכל האיסור רק מדרבנן:
אבל באמת תמוה לי לכאורה על הנוב"י והרשב"א הנ"ל דהתינח לשיטת המהרי"ק עיין בשער המשפט סי' ל"א דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא איתחזק איסורא מש"ה י"ל דגם האשה נאמנת. אבל לשיטת הרמב"ן וסייעתו דבדשב"ע אין פחות משנים גם היכא דלא איתחזיק איסורא א"כ הכא אמאי האשה נאמנת הא הוי דבשב"ע. ואמנם אפשר לומר בזה עפי"ד הש"ס יבמות (י"א ע"א וע"ב) דסוטה וודאי פטורה מחליצה ומיבום דטומאה כתיב בה כעריות. אבל ספק סוטה חולצת דכי כתיב טומאה אוודאי ולא אספק א"כ מעתה י"ל דבאמת עריות לא מיקרי בכ"מ רק חייבי כריתות ומיתת ב"ד ואהא הוא דכתיב כי מצא בה ערות דבר שנבעלה באיסור א"א דהיא במיתה וע"ז ילפינן דבר דבר מממון דבעינן שני עדים. אבל על בעלה דהוי רק איסור לאו רק משום דטומאה כתיב בה כעריות א"כ זה ניחא בוודאי סוטה אבל בספק סוטה כמו במצא פ"פ ואינו יודע אם באונס או ברצון נהי דאסורה על בעלה מחמת ס' סוטה אבל בספק סוטה לא כתיב בה טומאה כעריות ורק איסור לאו בעלמא הוא דהוי ולא מיקרי דבר שבערוה ולכך שפיר קאמרי הרשב"א והנוב"י דע"א נאמן כמו בחתיכה ס' חלב ס' שומן:
ובזה הי' מקום להשוות דעת הפוסקים שלא יהי' מחלוקת בין הרבינו יונה וסייעתו ובין הגאונים הקדמונים רב האי ורב שרירא גאון שהביא במהר"ם אלשקר שס"ל להדיא דאשה שראוה מעוברת ואמרה נאנסתי דאינה נאמנת. דהנה ביבמות שם (בדי"א ע"א) בתוס' ד"ה צרת סוטה בסה"ד שם הקשה על הא דפריך הש"ס סוטה (ד"ה ע"ב) על ס' סוטה דחולצת ולא מתייבמת דתתייבומי נמי תתייבם והא לרב דוודאי סוטה הוי ערוה וא"כ ס' סוטה הוי עכ"פ ס' ערוה א"כ האיך תתייבם. וכוונתם מבוארת דנהי דקאמר הש"ס דטומאה כעריות אוודאי היא דכתיבה היינו אף דהתורה עשאה ס' סוטה כוודאי ומש"ה אם בא עלי' בעלה בדרך לוקה. אבל מ"מ זה האיסור הוי רק כשאר ח"ל בעלמא וע"ז לא כתיב טומאה כעריות. אבל מ"מ הוא ספק דילמא נבעלה וודאי ואז היא ערוה דאוודאי כתיב טומאה כעריות וא"כ הוי עכ"פ ס' ערוה וא"כ בשלמא חולצת משום דכל הספיקות חולצות משום דאם יבוא אלי' וכו' כמ"ש בש"ס שם (דמ"ד ע"ב). אבל האיך תתייבם הא הוי פוגע בס' מרוה. והנה באמת גוף קושית התוס' י"ל לענ"ד דלכאורה צריך להבין טעמא דרב דסוטה פטורה מחליצה ויבום משום דטומאה כתיב בה כעריות והא התורה לא אסרה סוטה רק לבעלה אבל לכ"ע שריא וא"כ ליבם נמי שריא דמ"ש יבם מאיש אחר ועל היבם לא הוי ערוה כלל ואמאי לא תתייבם. אך צ"ל כמ"ש בש"ס סוטה שם (ד"ה ע"ב) דאמר רב יוסף ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם הרי דהתורה לא התירה סוטה רק לכ"ע ולא ליבם וליבם אסורה כמו לבעלה כיון דמחמת נשואי הבעל נופלת לפניו וכל האיסור שיש על הבעל מחמת סוטה יש גם על היבם. וא"כ כ"ז לאחר שיש לנו קרא דרב יוסף דלאיש אחר ולא ליבם. אבל בס"ד דהש"ס דלא ידע עדיין דרב יוסף פריך הש"ס שפיר דתתייבם נמי דעל היבם לא הוי ערוה כלל ול"ק ג"כ קושית התוס' שם בסוטה ד"ה אילו איתא מסוטה וודאי דבעי גט ואפ"ה אינה חולצת דז"א דבאמת אי לאו קרא דלאיש אחר ולא ליבם היתה גם סוטה וודאי חולצת ומתייבמת דטומאה כי כתיבא אבעל ולא איבם. אבל עכשיו דגילה קרא לאיש אחר ולא ליבם ממילא כל האיסור שיש על הבעל יש על היבם ומש"ה סוטה וודאי דעל הבעל הוי ערוה גם על היבם היא ערוה וכל העריות פטורות מחליצה ויבום. אבל ס' סוטה דעל הבעל ג"כ אינה ערוה רק ס' ערוה ואיסור וודאי שעשאתה התורה ע"ז לא כתיב טומאה רק איסור בעלמא כמו כל חייבי לאווין א"כ מש"ה חולצת ולא מתייבמת כמו כל ס' עריות וח"ל וז"ב מאד:
ואמנם היוצא מדברי התוס' אלו דכל ס' סוטה הוא ספק ערוה וגם וודאי איסור חייבי לאווין וא"כ שוב תקשי דאמאי יהי' ע"א נאמן הא הוי עכ"פ ספק דבר שבערוה שאין ע"א נאמן. אך באמת יש לישב דהשטמ"ק שם בסוגיא דפ"פ מביא דברי הריטב"א דעיקר חידושו של ר"א דקאמר דנאמן לאוסרה עליו אף דפשיטא לן בכל הש"ס דאדם נאמן לאסור על עצמו מחמת שאחד"א מ"מ ה"א דזה רק בוודאי איסור. אבל בכאן דאף לפי דבריו הוי רק ספק איסור בזה ל"ש שוי' אנפשי' חד"א וא"כ מעתה י"ל דגם לאחר חידושו של ר"א כן הוא דעל ספק לא שייך שווי' אנפשי' חד"א דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וודאי ולא ספק. והא דבפ"פ נאמן לאוסרה עליו היינו משום דהוי ס' סוטה וס' סוטה וס' טומאה ברה"י עשאתו התורה כוודאי וא"כ ניחא דברי הרשב"א הנ"ל דמש"ה ע"א נאמן ולא הוי דשב"ע דהא כאן דליכא עדים כלל רק דאסורה עליו מחמת שוי' אנפשי' חד"א וזה שייך רק על וודאי איסור שס' סוטה אסורה כוודאי אבל זה לא הוי דשב"ע דכי כתיב טומאה כעריות אוודאי סוטה ולא על ספק ואי דהוי עכ"פ ספק ערוה כד' התוס' הנ"ל ז"א דבספק לא שייך שאחד"א כנ"ל וא"כ שפיר מכריע הרשב"א כרבינו יונה דבאומר פ"פ מצאתי והיא אומרת נאנסתי דמותרת עלי'. אבל בעובדא דרב האי ורב שרירא גאון דיש עדים שהיא מעוברת רק דלא ידעינן אם באונס או ברצון דהוי ספק דבר שבערוה שפיר קאמרי דאינה נאמנת לומר נאנסתי דבדשב"ע אין ע"א נאמן:
ועוד י"ל טעם אחר להשוות דעת הרבינו יונה וסייעתו עם דעת הגאונים רב האי ורב שרירא בדרך הנ"ל. דלכאורה אינו מובן מ"ש הרשב"א להאמינה כע"א דעלמא הא אנו דנין עלי' בעצמה אם זינתה ברצון או באונס ואם זינתה ברצון הרי היא חשודה לאותה דבר והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואף דבוודאי אינו נאמן עלי' לפוסלה דרק על עצמו נאמן משום דשאחד"א מ"מ לדברי' הרי היא חשודה מספק דלא מוקמינן לה בחזקת כשרות כמ"ש התוס' שם בסוגיא דפ"פ כיון דרובא ברצון עיי"ש וא"כ האיך תהא נאמנת להתיר לו. אך צ"ל עפי"ד התוס' ב"מ (ד"ו ע"א) שכתבו שם על תירוצא דאביי דחשוד אממונא ל"ח אשבועתא משום ספק מלוה ישינה ואפ"ה גזלן פסול לעדות ולשבועה ול"א דילמא ספק מלוה ישינה יש לו משום כיון דהוחזק גזלן לפנינו אין אנו מכשירין אותו משום ספק מלוה ישינה עיי"ש בשטמ"ק דהוי כאין ספק מוציא מידי וודאי ועיין בסמ"ע בסי' צ"ב ובקצוה"ח שם הרי חזינן. דסתם גזלן אין אנו מכשירין משום ספק מלוה ישינה דאין זה ספק מעליא ואפ"ה נותנין שבועה על הכחשה ואין אנו אומרים להתובע אם אתה חושדו דמשקר הרי הוא חשוד גם על השבועה משום ספק מלוה ישינה כיון דלא הוחזק גזלן בב"ד אף דהוי ממ"נ מ"מ כיון דרק משום טענתו של התובע אתה רוצה לחשדו בספק מעט דמלוה ישינה מכשירין אותו לשבועה ה"נ בנ"ד נהי דלפי דבריו דאומר פ"פ מצאתי נבעלה בוודאי מ"מ לא מחזקינן אותה לחשודה דאמרינן דילמא באונס נבעלה והרי היא כשירה לעדות. אבל בעובדא דרב האי ורב שרירא גאון בראוה מעוברת ונולד בה פסול עפ"י עדים דהוחזקה לחשודה אין אנו מכשירין אותה משום ספק אונס לאוקמה אחזקת כשרות כיון דרובא ברצון כמ"ש התוס' והרי היא חשודה מספק דאינה נאמנת להעיד לאותה דבר ומש"ה שפיר קאמרי הגאונים הנ"ל דאינה נאמנת לומר נאנסתי:
באופן שמכל אלו הדברים נוכל לומר דאם הי' ברור לנו עפ"י עדים שהיא מעוברת גם רבינו יונה וסייעתו יהי' בחדא שיטתא עם הגאונים רב האי ורב שרירא הנ"ל דאינה נאמנת לומר נאנסתי וכל למעוטי במחלוקת עדיף ואי הוה אתא לקדמנא עובדא כזאת לא היינו יכולים לסמוך על הנוב"י מהדו"ת סי' י"ד והחת"ס סי' קל"א שהחליטו להתיר עפ"י שיטת רבינו יונה וכתבו דרוב הפוסקים או כולם ס"ל כהר"י והרי כבר מסור כלל גדול בידינו דאף דהלכה כבתראי היינו היכא דראו דברי הראשונים וחולקים עליהם אבל בכה"ג בנ"ד דאנחנו זכינו לאורו של המהר"ם אלשקר שהביא דברי הגאונים הנ"ל וס"ל כוותי' וכפימש"ל י"ל דגם הר"י וסייעתו אינם חולקים עליהם היכא דהיא מעוברת לפנינו חלילה לנו להתיר מה שאסור לדבריהם:
אך מה שיש לדון בעניינו הוא משום דליכא עדים שהיתה מעוברת רק קדל"פ וגם ע"א שהעיד שראה אותה מעוברת ורק מפיה אנו חיין שהודית לפני בעלה שהיתה מעוברת וא"כ כיון דאמרה שנאנסה י"ל דהפה שאסר הפה שהתיר. והנה עובדא כזאת מצינו במחנה אפרים תשובה ארוכה עיי"ש בה'. איסורי ביאה תשו' מו"ה משה הכהן ומה שהסכים עמו המחנה אפרים בסוף התשו' עיי"ש והמחנה אפרים ירד שם לחקור אם הטעם דפה שאסר וכו' הוא משום מיגו או לאו ואם משום מיגו בכה"ג ליכא מיגו דהוי' כמיגו במקום קול ועדים פסולים ואם א"צ מיגו כלל א"כ בכ"ע היכא דבלאו הודאתה לא היינו יכולים לאוסרה נאמנת ג"כ לתרץ א"ע ולומר אנוסה הייתי עיי"ש והביא שם תשו' הרא"ש על שטר שהי' חתום עליו קרובים והוא אומר אמת שהקניתי לשלם. אבל הדבר הי' ממעות צחוק שעפ"י הדין פטור וכתב הרא"ש דחייב לשלם עפ"י הודאתו אף דהוא עצמו אומר שהוא ממעות צחוק מ"מ אין לו מיגו דלא הודה על הקנין דהוי מיגו במקום עדים פסולים והקשה המחנ"א ע"ז מהא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לטעון פרוע אף דמיגו דמזויף לא הוי מיגו טוב דהא ירא שמא יבואו העדים ויכחישוהו הרי מוכח דבפה שאסר וכו' לא בעינן מיגו טוב עיי"ש:
אך לענ"ד י"ל לישב דהנה במודה בשטר שכתבו. הטעם דנאמן הוא משום הודאת בע"ד כמאה עדים. והנה בטעם הדבר דהודאת בע"ד ידוע דהטעם הוא או משום מיגו דאיבעי למיתב לי' במתנה. או משום דאדם נאמן ע"ע כמאה עדים ונלמד זה מקרא כמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ד. והנה בכאן דמודה על השטר שכתבו רק דאומר פרוע. בע"כ אין הטעם משום מיגו דמתנה. דהא אדרבא אינו רוצה ליתן במתנה דהא אומר פרוע. ורק מטעם השני דאדם נאמן ע"ע בתורת עדות. ואמנם קשה כשאומר בתכ"ד שהוא פרוע ועל זה אין אתה רוצה להאמינו משום דהוא נוגע וחשדינן לי' דמשקר וא"כ הא קיי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וליבטל גם הודאתו על קיום השטר. אך ז"א דהא קיי"ל פלגינן דבורי' כידוע שיטת הראב"ד דכיון דאדם קרוב אצל עצמו לא הוי בגדר עדות רק בגדר בע"ד ול"ש בזה עשב"מ בטלה כולה. א"כ ה"נ מה שאומר פרוע דהוא לטובת עצמו לא מהימן מתורת בע"ד. אבל מה שהודה שמקוים נשאר קיים דפלגינן דיבורי'. ואמנם ידוע דברי התוס' בכתובות בסוגיא דאנוסים היינו. דלענין קיום השטר לא אמרינן פלגינן דיבורי' לבטל הקיום כיון דכל הקיום רק דרבנן. א"כ י"ל דכל הפלוגתא דמודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו תלוי בפלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים אם עדות בשטר הוי דאורייתא. מ"ד צריך לקיימו ס"ל דעדות בשטר לאו דאורייתא א"כ לא אמרינן פלגינן דיבורו לקיים השטר כיון דכל השטר לאו דאורייתא כס' התוס' הנ"ל. ומאן דס"ל א"צ לקיימו ס"ל עדות בשטר דאורייתא. ואמרינן פלגינן דיבורו לקיים השטר. וניחא בזה דקדוק הלשון דפליג אם צריך לקיימו. דהול"ל דפליגי אם נאמן לומר פרוע או לאו. אבל לפי"ז ניחא דבאמת פרוע אינו נאמן לומר כלל מצד עצמו. דהא לית לי' מיגו דהא ירא לומר מזויף דילמא יבואו העדים ויכחישוהו. ופה שאסר הוא שהתיר הוא רק מטעם מיגו. ורק מ"ד דנאמן הוא משום דצריך לקיימו. דהקיום שקיימו הוא מה שמודה שכתבו בטל כיון דבאותו דיבור אומר ג"כ שפרוע וע"ז אינו נאמן דהוא נוגע. א"כ בטל כל העדות וההודאה משום עדות שבטלה מקצתה. ופלגינן דיבורו לא ס"ל כיון דכל השטר רק מדרבנן ולכך צריך קיום אחר. ומ"ד א"צ לקיימו ס"ל דמה שמודה שכתבו הוי קיום מעליא כיון דעדות שבשטר דאורייתא אמרינן פלגינן דיבורו כנ"ל. וא"כ לק"מ מתשו' הרא"ש דשם הא הודה שהקנה בקנין דזה הוי לכ"ע דאורייתא ואמרינן בי' פלגינן דיבורו. דמה שאמר מחמת צחוק אינו נאמן ועל מה שהודה שהקנה נאמן. מאי אמרת דיהי' נאמן מחמת פה שאסר ז"א דהא צריך מיגו. ומיגו במקום עדים פסולין לא מהני. ואמנם יצא לנו מזה דפה שאסר הוא רק מטעם מיגו כפשטות לשון הש"ס בכתובות (דכ"ב ע"א) כמ"ש המחנ"א. וא"כ בנ"ד דליכא מיגו. דהא כיון דהודית שהיתה מעוברת וילדה וודאי יש עדים ע"ז במקום שילדה. דבינה לבין עצמה לא ילדה. ואף אם העדים פסולים. מ"מ גם נגד עדים פסולים ל"א מיגו. ואף דאין העדים עדיין לפנינו מ"מ הא יריאה דילמא יבואו ויכחישוה. כמ"ש התוס' לענין מזויף וגם דהוי מיגו נגד קול וע"א וגם ערלית שידעו שהיא מעוברת. דאזדא לה מיגו דידה. כנ"ל. ופה שאסר הוא רק מטעם מיגו כנ"ל:
אלא דמטעם אחר יש לצדד ולומר דלא בעינן כאן מיגו כלל. עפי"ד הר"ן בנדרים (דצ"א) על משנה דטא"ל שכתב בשם י"מ. דמדינא אין אשה נאמנת לומר טא"ל כיון דמשועבדת לו אינה יכולה להפקיע עצמה ממנו ול"ש שאחד"א. ורק מדרבנן נאמנת משום דאם הי' שקר לא היתה מבזית עצמה בב"ד עיי"ש בדבריו. וא"כ ה"נ כיון דבלא הודאתה לא היינו יכולים לאסרה כיון דליכא עדים כשרים ורק משום הודאתה. וא"כ מאיזו טעם היא נאמנת הא אין אשה נאסרת על בעלה רק בקינוי וסתירה או שני עדים. ואי משום הודאתה דשאחד"א. הא כתב הר"ן דכיון דמשעבדא לי' לא מהימנא. ובע"כ רק מדרבנן משום דאל"כ לא היתה מבזית עצמה לומר נבעלתי. א"כ כיון דכל האיסור הוא רק מדרבנן א"כ כשאמרה נאנסתי אף אם לא נאמין לה עכ"פ ספיקא הוי וספק דרבנן להקל. וגם כיון דהוי רק מדרבנן לא אמרינן פלגינן דיבורו כס' התוס' הנ"ל. וא"כ כיון דאמרה תכ"ד נאנסתי אם לא תאמין לה ע"ז גם מה שאמרה נבעלתי בטל משום עדות שבטלה מקצתה וכו' כנ"ל:
אלא דא"כ תקשי מהא דהמרדכי ור' שמחה שבסי' קע"ח בנתייחדה דהאמינה רק מטעם מיגו. נימא ג"כ דמה"ת הא לא מהימנא משום דמשעבדא לי' ורק מדרבנן. א"כ לשתרי מטעמים שכתבתי לעיל. ובע"כ צ"ל או דמזה מוכח שלא כס' הי"מ שבר"ן הנ"ל רק דמן התורה נאמנת או מאותה החזקה משום דאל"ה לא היתה מבזית עצמה בב"ד. או משום שאחד"א. ואי משום דמשעבדא לי' מ"מ הוי כהנאת תשמישך עלי דאסור משום דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. כמ"ש בס' ברוך טעם בסוגיא דטא"ל. וגם בלא"ה היכא דאיכא רגל"ד נאמנת מדינא לומר טא"ל כמ"ש התוס' ביבמות (דכ"ו) ועוד בכ"מ. וכאן איכא רגל"ד שנתייחדה לזנות. ובפרט בנ"ד דאיכא רגל"ד טובא. אז י"ל דנאמנת מה"ת מה שאמרה שנבעלה. וא"כ מה שאמרה אח"כ דנאנסה שוב אינה נאמנת רק מכח מיגו ובנ"ד ליכא מיגו. דהוי כנגד עדים פסולים וכנגד קול. איברא דנלע"ד דדין זה תלוי בפלוגתא שבירושלמי שהביאו האחרונים והר"ן בכתובות. דעל מתניתין דמשארסתני נאנסתי קאמר בירושלמי. ר"י בעי אלא מעתה אין טענת בתולים וכו' לית את יכיל דאמר ר"י האומר פ"פ מצאתי אסורה עליו משום ספק זונה וכו' הכא את אומר נאמנת וכו' תמן שני מודים שהפ"פ עכת"ד הירושלמי. והנה בר"ן בכתובות מוכיח מזה דהירושלמי ס"ל כרבינו יונה דבאומרת ברי שנאנסה נאמנת גם לענין להתירה על בעלה. אבל בענ"ד י"ל דאין ראי' דלכאורה קשה כיון דהוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת. בע"כ לא איירי דקיבל בה קידושין פחות מבת ג' דאל"כ הי' בתולי' חוזרין. ובאשת כהן ג"כ לא מיירי, דא"כ מאי קאמר הירושלמי דנאמנת מה שאומרת משארסתני נאנסתי גם לענין איסור הא אשת כהן שנאנסה אסורה. וא"כ מה צריך לנאמנותה. הא בלא"ה מותרת משום ס"ס כמ"ש בסוגיא דפ"פ. אך צ"ל כיון דהיא עצמה אומרת משארסתני נאנסתי. א"כ הודית דתחתיו נבעלה וליכא שוב רק ספק באונס או ברצון. הלכך אי לאו דמהימנא דבאונס היתה אסורה בספק אחד. ואמנם לפי"ז הא דנאמנת לומר נאנסה. י"ל משום הפה שאסר וכו' דהא אם היתה אומרת עד שלא ארסתני נאנסתי או היתה שותקת היינו מתירין אותה משום ס"ס כנ"ל. אלא דא"כ מוכח מכאן דהפה שאסר מהני גם בלא מיגו דהא כאן ליכא מיגו דהא אם היתה אומרת עד שלא ארסתני נאנסתי היתה מפסדת הכתובה. וכן אם היתה שותקת ולא הי' ברי ושמא ג"כ היתה מפסדת הכתובה משום ס' דלאו תחתיו והי' מק"ט. ואפ"ה מותרת מחמת הפה שאסר. ש"מ דלא בעינן מיגו. ואמנם בירושלמי בריש כתובות שהביא המל"מ דקאמר שם דהא דנאמנת משארסתני נאנסתי הוא רק לענין הכתובה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. בע"כ דס"ל דלא מהני הפה שאסר כיון דליכא מיגו. וס"ל דפה שאסר הוא רק מכח מיגו. הרי מצינו דדבר זה תלוי בפלוגתא בירושלמי. ויתיישב בזה מה שהקשו האחרונים על המל"מ דמאי מביא סתירה מהירושלמי נגד שיטת הרבינו יונה. הרי בירושלמי על מתניתין דמשארסתני נאנסתי אדרבא מבואר כר"י כמ"ש הר"ן. אבל לפי"ז ניחא דכל מה שאנו יכולין למעט במחלוקת עדיף. דכיון דהירושלמי דריש כתובות סובר דאינה נאמנת לענין איסור אף היכא דשייך הפה שאסר רק דאין המיגו טובה. די אם נאמר דהירושלמי דלקמן חולק בזה ומתיר היכא דשייך הפה שאסר אף דאין המיגו טובה. אבל לא שנעשה פלוגתא רחוקה כ"כ דנאמר דהירושלמי דלקמן יסבור דאף היכא דידעינן שנבעלה שתהי' נאמנת לומר נאנסתי. והירושלמי דר"פ יסבור דאף הפה שאסר לא מהני. יהי' איך שיהי' עכ"פ משמע מהירושלמי דפליגי בזה אם נאמנת היכא דבלא הודאתה לא היינו יודעים שנבעלה לומר נאנסה. היכא דאין המיגו טובה כנ"ד. אבל אין מבואר הלכה כמאן:
ונלע"ד דהדבר מוכרע ממקומו. דהא שם גבי בנתי' דמר שמואל דאוקמינהו לשבויי' אבראי. ואמרו נשביתי וטהורה אני והתירו אותם. והא אח"כ שנתגלה שבשעה שאמרו כן בביהמ"ד היו עומדים השבאים בחוץ. וא"כ מאי מיגו איכא. הא יראים לומר לא נשביתי דדילמא יראו אות אח"כ ביד השבאים. ואף דהשבאים הוי נכרים. חדא דמיגו במקום עדים פסולים ל"א. ועוד הא מבואר שם בשטמ"ק דלא היו יכולים להכחיש השבאים. שהיו רואין שהם מחזיקים בהם בע"כ. וגם אח"כ דפריך הש"ס והא איכא עדים במדה"י. ומשני השתא מיהו ליתני' קמן. וכתבו שם התו' לישב קושית התוס' שם דאיירי דיצא הקול קודם שהתירו אותם שיש עדים במדה"י. וא"כ שוב מאי מיגו איכא הא הוי מיגו במקום קול. בשלמא למסקנא דאיירי בעדי טומאה. א"כ לא הוי מיגו במקום קול דהא השתא נמי מכחשת הקול. דהא אומרת טהורה אני והקול יוצא שיש שם עדי טומאה. אבל להס"ד דאיירי בעדי שבוי'. א"כ אין זה מיגו לומר לא נשביתי דיראה להכחיש הקול. והנה לכל זה נוכל לדחות ולומר דרק בשבוי' דרבנן הקילו לומר הפה שאסר וכו' אף היכא דליכא מיגו. ומטעם שאמרתי למעלה. דאמרינן עדות שבטלה מקצתה וכו' ופלגינן דיבורו ל"א במילתא דרבנן כס' התוס' הנ"ל. אמנם בירושלמי מביא מעשה כזאת גם בא"א. על מתניתין דאשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת. קאמר בירושלמי דאם התירוה לינשא ואח"כ באו עדים ל"ת. כל"ק דש"ס דילן דקאי גם ארישא ומייתי שם בירושלמי ראי' לזה מעובדא דר"י דאתת לקמי' ואמרה א"א הייתי וגרושה אני והתירוה מן דנפקת אמרי וכו' והא עדיו בלוד וכו' כך אני אומר אפילו עדיו בלוד וכו'. וא"כ כיון דהתלמידים ידעו דיש עדים בלוד וודאי הי' הקול כן. וגם בע"כ צריך גם כאן לפרש כפירוש התו' דאיירי דיצא הקול קודם שיש עדים. דאל"כ מאי הקשו התלמידים. הא מבואר כן בברייתא אף דיש עדים במדה"י. דהא איירי דבאו העדים אח"כ כקושית התוס'. וגם מאי מיגו הוא זה הא חזינן דבאו עדים אח"כ א"כ דילמא גם היא היתה יודעת מהעדים. והיתה יריאה לומר פנוי' אני דילמא יבואו העדים ולכך אמרה גרושה אני. ועובדא דר"י ע"כ לא איירי דיצא קול דיש עדים במדה"י דעדיין היא א"א ולא נתגרשה. דא"כ מאי ראי' מייתי להא דלעיל דאם באו עדים אחר שנשאת דל"ת. דמיירי רק בעידי אשת איש ולא שעדיין לא נתגרשה דא"כ פשיטא דתצא. וא"כ חזינן דאף דאין המיגו טובה אפ"ה שרינן גם בא"א מטעם הפה שאסר וכו'. וגם ראי' גדולה מהא דפליגי תרי הלשונות בש"ס דילן אם נשאת ואח"כ באו עדים שהיא א"א אם נאמנת. וממ"נ תקשי אם אנן חשבינן זה למיגו טוב. דהיתה יכולה לומר פנוי' אני. משום דאמרינן דהיא לא היתה יודעת מהעדים. וחזינן דוודאי קושטא קאמרה. מדלא אמרה פנוי' אני. א"כ מאי מזיק לן מה שבאו עדים אח"כ שהיתה א"א. מ"מ הרי וודאי אמת היא דנתגרשה. דהרי חזינן דהיא אינה משקרת דהא בשעה שאמרה גרושה אני לא ידעה עדיין מהעדות. ואפ"ה לא היתה רוצית לשקר ולומר פנוי'. וכל מיגו ראי' מעלייתא היא דאומרת אמת. ואם אמרת שאין זה מיגו טוב. דדילמא היא ידעה מקודם שיש עדים ושיבואו ולכך לא היתה רוצית לומר פנוי' שלא יבואו העדים ויכחישוה. א"כ מ"ט באמת בלישנא קמא דמותרת גם בבאו עדים אח"כ. הא נתברר שלא הי' לה מיגו מעולם. ואין לומר דלעולם הוי מיגו מעלייתא. רק דטעמא דל"ב משום דכיון דבאו עתה עדים שהיתה א"א לא מהני גם מיגו להוציא מחזקתה דהוי מיגו במקום חזקה. ז"א כלל. חדא דהא כתבו התו' שם בכתובות (כ"ו ע"ב) בשם ריב"ב דאם הותרה עפ"י ב"ד יצאה מחזקתה וכאן הא התירוה קודם שבאו העדים ויצאה כבר בהיתר. וכעין דמבואר בסי' י"ת ביו"ד לענין אם נאבד הסכין עיי"ש. וגם הא זה גופא בעיא דלא איפשטא אם אמרינן מיגו במקום חזקה. וגם הא הראשונים למדו מכאן גם לענין ממון באומר שדה זו של אביך וכו' ולקחתי ממנו. דאם אח"כ באו עדים שהיתה של אבי' אינו נאמן עיין בשטמ"ק. וכן מבואר בש"ע חו"מ סי' פ"ד דמודה בשטר שכתבו ואמר פרוע ואח"כ מצא עדים לקיימו. דהשטר שוב בחזקתו אף לגבות ממשעבדי. והא בשטר לכ"ע מהני מיגו כמבואר בש"ס ב"ב ושבועות דבשטר פקדון נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו. וגם הרי בפירוש כתבו התוס' דמודה בשטר שכתבו אין זה מיגו טוב דירא לומר מזוייף דילמא יבואו עדים אח"כ לקיימו. הרי מוכח מכל זה דפה שאסר לאו מטעם מיגו הוא. רק כיון דרק על פיו אוסרין מוכרחין להאמין לו גם להתיר. ומש"ה אם באו עדים אח"כ. דאין צריכין עוד להודאתו אנו אוסרין עתה עפ"י העדות. הן בא"א הן בממון כמ"ש השטמ"ק. ורק בשבוי' דרבנן הקילו. והא דלל"ק דהש"ס גם בא"א מותרת אף דבאו עדים אח"כ. י"ל דהיא עפ"י שיטת מהרי"ק דבדבר שבערוה בעינן ג"כ איתחזיק איסורא. וכאן כיון דיצאה מחזקת איסור קודם שבאו עדים דכבר הותרה עפ"י ב"ד כס' הר"י בר ברוך הנ"ל מש"ה נאמנת בדיבורה לבד לומר גרושה אני ככל עד דעלמא. ולישנא בתרא י"ל דס"ל כהרמב"ן דבדשב"ע אף דלא איתחזיק איסורא אין ע"א נאמן. או דפליגי בס' הר"י בר ברוך הנ"ל:
וא"כ מכל אלו הדברים גם בנ"ד אף דלית לה מיגו. כיון דיצא הקול ויש ג"כ נשים הרבה וערלות שראוה שהיא מעוברת. מ"מ כיון דליכא שני עדים כשרים אמרינן הפה שאסר וכו'. ובפרט שכן פסקו ג"כ בתשו' הר' משה כהן הנ"ל והמחנה אפרים הסכים על ידו שהי' שם ג"כ ע"א ונשים שידעו שהיתה מעוברת. והתירו אותה ע"י שאמרה נאנסתי משום הפה שאסר וכו':
אלא דמ"מ נ"ל דבנ"ד חמור טפי משום דקשיא לי על הני תרי אריוותא הנ"ל שהתירו שם אף דהי' עד אחד וגם נשים הרבה הא הביא שם בתשו' ה"ר משה כהן הנ"ל בשם תשו' פני משה דע"א עם עדות נשים הוי כע"א עם רגלים לדבר. וקשה הא התוס' בקידושין (דס"ו) כתבו על הא דקאמר שם רבא דבאומר לו ע"א אשתך זינתה אף דהוא שותק אינו נאמן דאין דשב"ע פחות משנים והוא משום דשתיקה לאו כהודאה היא רק רגלים לדבר. ומש"ה בשאר איסורין מהני ע"א עם רגל"ד אבל בדבר שבערוה לא (ואף דבריש סוטה אמרינן דע"א לאחר קינוי וסתירה נאמן משום רגל"ד שם התורה האמינתו) וקשה בכאן בע"א עם נשים שאומרים שנבעלה רק שאין יודעין אם באונס או ברצון. מעידים עלי' שהיא ספק סוטה. וספק סוטה לא הוי דשב"ע כמש"ל דטומאה אוודאי היא דכתיבה. וכתבו שם התוס' ביבמות (י"א) הנ"ל דאף דבספק סוטה עשתה התורה הס' כוודאי זה רק להחמיר ולא להקל וכאן אם אנו אומרים שהיא רשב"ע ואין ע"א עם רגל"ד נאמן לאסור הוי להקל ולהקל לא עשתה התורה כוודאי והוי כאיסור דעלמא דנאמן ע"א עם רגל"ד. וכאן דאיכא עוד נשים עם העד הוי כע"א עם רגל"ד כס' הפ"מ הנ"ל דבשאר איסורין נאמן. וא"כ כיון דגם בלא הודאתה היתה אסורה משום ספק סוטה ליכא שוב הפה שאסר ולמה התירו הר"מ כהן והמחנה אפרים. והיא קושיא חזקה לכאורה. אך צ"ל דאדרבה כיון שאין זה דשב"ע א"כ היא עצמה נאמנת לומר נאנסתי כמו בחתיכה ס' חלב ס' שומן כמ"ש הרשב"א והנוב"י הנ"ל שהבאתי למעלה. וגם לטעם שני שהבאתי למעלה להשוות דעת הרבינו יונה עם הגאונים רב האי ורב שרירא משום דבפ"פ נאמן רק על עצמו אבל היא אינה נעשית חשודה על ידו. ה"נ ע"י ע"א עם רגל"ד אין יכולים לפסול גברא ולפוסלה לעדות ולשבועה דכד"נ דמיא. ומש"ה נאמנת לומר נאנסתי:
ואמנם לפי"ז נפלנו באשלי רברבי לשיטת הרמב"ם כפי פירוש הרה"מ ושאר מפרשים שהביא שם דגם בפ"פ אינה נאמנת לומר נאנסתי ה"נ אינה נאמנת. וא"כ לשיטת הנוב"י והפנ"י דגם רבינו יונה אינו מתיר רק משום דיש לה חזקת צדיקת. אבל היכא דאין לה חזקת כשרות גם רבינו יונה מודה. א"כ הכא דהאשה שלפנינו אין לה חזקת כשרות דהא עכ"פ ראו אותה מתייחדת עם האנשי חיל וכדומה א"כ לס' הנוב"י הנ"ל אינה נאמנת לומר נאנסתי. וגם בלא"ה כיון דעכ"פ חשודה על העריות מיקרי ופסולה לעדות אשה מדרבנן עכ"פ כמש"ל. ובעובדא דמחג"א אין מעידין על האשה שום מעשה פריצות כלל ולא יצאה מחזקתה לא כן בנ"ד שמעידין עלי' הרבה דברי פריצות שאבדה חזקתה וודאי י"ל דאינה נאמנת לומר נאנסתי כיון דאיכא ע"א שראה אותה מעוברת וגם הרבה נשים אומרים כן וגם קדל"פ וליכא הפה שאסר כיון דגם בלא דיבורה נעשית ספק סוטה ע"י ע"א עם נשים ופסו"ע דהוי רגל"ד:
והנה בכל התשובות שראיתי שסומכים להתיר ולהאמינה שנאנסה מיירי אך באשה שלא נשמע ממנה שמץ פריצות ואפשר שהוא עפי"ד רבינו שמחה שבמרדכי דכל שנתייחדה ועברה על איסור יחוד אינה נאמנת שנאנסה וטעם הדבר נ"ל דהא חזינן מ"ש הרמב"ם דכל בעיר חזקה ברצון. והיינו מטעם דכל דיכולה להציל עצמה ולא הצילה מיקרי רצון. והנה מצינו לאבוה דשמואל דאוסר אשת ישראל שנאנסה דחיישינן דילמא סופה לרצון והיינו משום דאמדו חכמים דעת נשים שאינם יכולים לעמוד נגד תוקף היצר בסוף ביאה וחיישי' דדילמא היתה יכולה להציל עצמה ולהשמט מתחתיו בסוף ביאה. ולא עשתה מחמת תוקף היצר. רק דהש"ס מסיק דתקיפת היצר דסוף ביאה הוא חזק כ"כ דמיקרי זה גופה אונס דיצרה אלבשה וא"כ וודאי דגם בתחילה קודם ביאה כשבא אלי' האנס ורוצה לאנסה ג"כ וודאי איכא תקיפת יצר קצת וראוי לחוש דילמא אף דאינה חשודה לזנות ברצון מ"מ היכא דבא לה אונס במקרה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת שלא תעשה טצדקאות להציל עצמה בכל כחה כמו אם הי' באים להורגה או לגזלה אך בסתם נשים שמוחזקות לצנועות העמידו חכמים אותם בחזקת צדיקת ואומרים דוודאי היתה עומדת כנגד יצרה והיתה עושה כל טצדקאות להציל אם אפשר ונאמנת לומר דנאנסה אונס גמור להפוסקים הנ"ל. אבל בקלה בדעתה קצת ונשמע ממנה פריצות דברים ואח"כ שנודע לנו שנבעלה. הדברים מוכיחים דוודאי לא הצילה עצמה כלל ונתרצית תיכף ואין מאמינים לה מה שאמרה שהיתה באונס ובכה"ג הוי רובא ברצון רוב מעליא דבוודאי בעיר היתה יכולה להציל עצמה אם היתה רוצה ומסתייע לזה מה שידענו ממנה פריצות דברים גם מקודם וודאי גם עתה שבא מעשה לידה לא עמדה כנגד יצרה להציל עצמה. וזה אפשר שהוא טעמו של ר"ש הנ"ל שאומר שאבדה המיגו שלה היכא דעברה על איסור יחוד ובכל הני מילי אמרינן הוכיח סופו וכו' דהמעשים מכוערים והביאה שלאח"כ מוכיחים ע"ז דנעשה הכל לרצון. וא"כ בנ"ד נמי שנשמע ממנה כמה מעשים מכוערים שהלכה בלילה מחוץ לעיר עם איש חיל. וקדל"פ הי' שהיא מתנהגת בפריצות ונכנסים ויוצאים אצלה אנשי חיל. ואחי בעלה שהי' דר שם אמר ג"כ שראה ושמע ממנה דברים מכוערים והנשים הדרים שמה ושכני' אומרים ג"כ עלי' דברים מכוערים. וילדה שלה בת י' שנים אמרה שהיתה שוכבת על המטה עם בעל מלחמה אחד ואף שאין עדות לקטן מ"מ מצינו לפעמים דסומכים על פי' כמו בקטן שמצא מחט בכרם בסוס"י מ"ח ובעדות אשה בתנוקת שאמרו באנו מלקבור את איש פלוני דסומכין עליהם. ואף דכל היכא דבעינן עדות גמור כמו בדשב"ע אין סומכים על קטנים ופסולים מ"מ כבר כתבתי בזה בתשו' אחת עפי"ד הנתיבות בסי' כ"ח סק"א שכתב באריכות דהיכא דאין מעידים על גמר הדבר כמו במעידים על הכשר כתיבת הגט דעדיין אינה מתגרשת עד שינתן הגט לידה זה לא מיקרי דשב"ע והביא לזה מדברי הרי"ף לענין ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא וכו' וגבי סימנין דנבדקות עפ"י נשים. דכל שאין עדיין גמר הדבר רק שיוצמח מזה אח"כ נ"מ לענין ד"נ או דשב"ע סומכים על נשים ופסו"ע עיי"ש שהאריך בזה וא"כ ה"נ במה שמעידין עלי' בדברים מכוערים זה לא הוי דשב"ע עדיין דע"ז לבד אינה נאסרת דהא אין מעידים שנבעלה ובעדי כיעור לבד לכ"ע אין אוסרים אשה לבעלה רק אח"כ כשאירע מעשה שנבעלה וא"י אם באונס או ברצון שמצרפים מה שראינו עלי' מתחילה דברי פריצות ומעשים מכוערים. לזה מהני גם עדות נשים וקטנים. ובלא"ה דבר רחוק מאד בעיני שאמרה שסתם פיה בידו שלא תוכל לצעוק שא"א שלא תוכל להסיר ידו מעט אחר שהוא הי' עסוק בתשמיש והיא היתה עם הילדים בבית והי' בתחילת הלילה ובעיר שלא תוכל היא על הילדים לעשות איזו צווחה והרי לא אמרה שהי' כלי זיינו בידו וגזם עלי' להרגה וכדומה וכשהתירו הגאונים רמ"כ ומחנ"א בתשו' הנ"ל מייתי לבסוף שהי' כתוב במעשה ב"ד שהלכו וראו את בית האשה והנה המקום מקום מופנה במסתרים שאם תצעק האשה אינה נענית וכו' עיי"ש בדבריו:
ומלבד כל אלה יש לדון ג"כ באשה הזאת לפי שיטת השאלתות שבע"כ וקדל"פ נאסרה על הבעל כמו על הבועל וכאן יש עדות ר' מרדכי שראה שהלכה בלילה מחוץ לעיר עם בעל מלחמה אחד ועדות ר' מרדכי שמואל שראה בעיניו שהיא מעוברת. דהוי עד זנות ממש ומצטרף עכ"פ לעדות ר' מרדכי שיהי' שני עידי כיעור. וקדל"פ הי' שהיא מעוברת שהיא קול זנות ממש. דלפי פירוש הרא"ש בשאלתות שני ע"כ וקדל"פ הוי כפ"פ. ובפתח פתוח אף שאינו ידוע אם באונס או ברצון אסור היכא דליכא רק חד ספק ולשיטת שבתשו' מהר"ם אלשקר אף אם אמרה נאנסתי אינה נאמנת כנ"ל. וכאן לא מפי' אנו חיין שנאמר הפה שאסר וכו'. דהא מחזקינן לה לבעולה עפ"י עידי הכיעור והקול. אלא דדעת הרמ"א בסי' י"א דבעינן ג"כ שאין לה בנים. אבל הרי הח"מ והט"ז שם חולקין על הרמ"א וכתבי דלדעת הרא"ש בדברי השאלתות שכתב דע"כ וקדל"פ כפ"פ דמי אף דיש לה בנים אסורה והחזיק דבריהם הגאון בנוב"י בסוף תשובה ע"ב:
ואמנם בבית מאיר דחה ראיית הח"מ והט"ז שהביאו ראי' מדקאמר הרא"ש דע"כ וקדל"פ כפ"פ וכע"א אחר קינוי וסתירה דמי ושם גם ביש בנים מוציאין ודחה הוא דהא הרא"ש כתב זאת לישב קושית הר"ת על השאלתות דהא אין אשה נאסרת לבעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ולכך הוכרח הרא"ש לומר דע"כ וקדל"פ כפתח פתוח דמי ופ"פ כעדים דמי כמ"ש הש"ס בכתובות (ד"ט) ואמנם א"כ תקשי על רבי דאתיא הברייתא אליבי' דבאין לה בנים תצא וקשיא ג"כ הא אין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה. וצ"ל ג"כ דע"כ לבד ג"כ כפ"פ דמי ואפ"ה ביש לה בנים לא תצא ה"נ להרא"ש אף דע"כ עם קלדל"פ כפ"פ דמי מ"מ ביש לה בנים לא תצא דלאו לגמרי דמי כפ"פ עיי"ש בדבריו:
ולענ"ד נראה דדברי הח"מ והט"ז נכונים דבלא"ה דחוק מאד מ"ש הח"מ דאנן קאמרינן הלכתא כרבי ועוד יותר מרבי. דלרבי ביש לה בנים לא תצא ולדידן בקדל"פ אף ביש לה בנים. וזה דחוק מאד דלא מצינו כה"ג שאיתא בש"ס הלכה כפלוני ואנן נאמר מבחוץ דעוד יותר מפלוני. אך נ"ל דהכל נכון דהנה בשאלתות שהביא הב"י כתב ואי איכא דבר מכוער וקדל"פ תצא מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא וכו' רבי אומר הואיל ומכוער הדבר תצא וקשה אמאי לא מייתי השאלתות מברייתא שהובא קודם שם בש"ס בד"א באין לה בנים אבל ביש לה בנים לא תצא ואם באו עדים ב"כ וב"כ תצא ומוקי לה הש"ס כרבי דבכיעור לבד תצא. ולהשאלתות אין חילוק בין בעל לבועל. אך האמת יורה דרכו דהשאלתות גופי' מודה דברייתא קמייתא איירי רק לבועל כמ"ש רש"י דהא קאי אמתניתין דהנטען על א"א אעפ"י שכנס יוציא וע"ז קאמר הברייתא בד"א באין לה בנים. ומתניתין איירי להדיא בבועל. אבל בברייתא שני' דמתחיל רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר רבי אומר הואיל ומכוער הדבר תצא בהא ס"ל להשאלתות כיון דסתמא קתני ולא קאי על מתניתין מיירי בין מבעל בין מבועל. דסתמא משמע מבעל מדקתני תצא והבועל הא עדיין לא כנסה דנאמר תצא מזה הוכיח השאלתות דמיירי לבעל רק דממילא מכ"ש דאסורה לבועל דהוי קלא דקודם נשואין ורב קאי שם על מתניתין דאיירי בבועל וקאמר רב דרק בעדים תצא מהבועל ופריך הש"ס מהברייתא דבד"א שאין לה בנים דאיירי בלא עדים ואפ"ה תצא וקאמר הש"ס דאתיא כרבי דס"ל דכיעור מילתא הוא מברייתא דרוכל. ואף דברייתא דרוכל איירי לבעל ואיירי רק בע"כ בקדל"פ דהוי כפ"פ דאל"כ הא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה וכאן בע"כ דלא איירי בקדל"פ דאל"כ גם ביש לה בנים תצא דכפ"פ דמי לדברי הרא"ש ובע"כ דאיירי כאן בלא קול או בקלא דפסיק מ"מ מייתי שפיר מדרבי כיון דס"ל דע"י כיעור וקלדל"פ גם מבעל מפקינן ש"מ דכיעור מילתא הלכך מבועל מפקינן בכיעור לחוד או בקלא לחוד כמ"ש הרא"ש וקאמר הש"ס אח"כ הלכתא כרב והלכתא כרבי ופריך קשיין אהדדי ומשני הלכתא כרב בקלא דפסיק דהיינו אף מבועל. אף דלרבי דאתיא ברייתא דבד"א כוותי' ס"ל דמבועל תצא אף בקלא דפסיק בהא הלכתא כרב דאף מבועל לא מפקינן בקלא דפסיק והלכתא כרבי בקדל"פ דהיינו בברייתא שני' דרוכל דאיירי בבעל וס"ל לרבי דבקדל"פ מוציאין אף מבעל בהא הלכתא כוותי' דרבי ומטעם דע"כ וקדל"פ כפ"פ דמי וממילא אף ביש לה בנים כמ"ש הח"מ דכיון דכפ"פ דמי אף ביש לה בנים נמי וברייתא דמחלק בין יש לה בנים או אין לה איירי בקלא דפסיק ואינה נאסרת באמת רק לבועל ולא לבעל דאין אשה נאסרת לבעלה אלא מ"י קינוי וסתירה וע"כ לבד בלא קלדל"פ לאו כפ"פ דמי כמ"ש הרא"ש. ושפיר צדקו דברי הח"מ והט"ז דבקדל"פ דמפקינן מבעל גם ביש לה בנים דינא הכי ול"ק קושית הב"מ הנ"ל. וגם א"צ לומר כמ"ש הח"מ דהלכתא כרבי ועוד יותר דז"א דהלכתא ממש כרבי דרבי גופי' מחלק בין קלא דפסיק דאז מפקינן רק מהבועל ורק באין לה בנים. ובקלא דלא פסיק מפקינן גם מהבעל אף ביש לה בנים רק דבקלא דפסיק הלכתא כרב דאף מהבועל אין מוציאין והוי ממש כבכל הש"ס דהלכתא כמר בחדא וכמר בחדא. ונ"ל ג"כ לפי"ז דע"כ וקדל"פ לדברי השאלתות דאורייתא דלא כהאבני מילואים בסי' שכתב דהוי רק דרבנן גם להרא"ש דז"א כלל דכמו דלשיטת הר"מ שהביא הרא"ש דפירש דרב איירי בעידי כיעור דכעידי טומאה דמי ומש"ה לא מוקי הברייתא דרישא איירי בעידי כיעור וסיפא בעידי טומאה דס"ל דע"כ כע"ט דמי וגם ביש לה בנים תצא. וא"כ בע"כ ס"ל דעידי כיעור דאורייתא. דאל"כ אלא דהוי רק דרבנן שפיר יש לחלק בין אין לה בנים ליש לה דביש לה בנים לא גזרו רבנן ואמאי לא אוקי רישא בעידי כיעור אע"כ דמדאורייתא כע"ט דמי. ומדאורייתא אין לחלק בין אין לה בנים ליש לה ה"נ להרא"ש כן הוא. דהא הרא"ש אינו מוסיף על הר"מ רק דלהר"מ ע"כ לחוד כע"ט דמי ולהרא"ש בעינן גם קלדל"פ. אבל ע"כ וקדל"פ גם להרא"ש כמו להר"מ כע"ט דמי מדאורייתא כיון דכתב דכפ"פ דמי:
אלא דקשיא לי א"כ אמאי כתב שם הר"מ והרא"ש דבעינן רק עידי כיעור וראיית הבעל ל"מ בשלמא לר"ת דלא הוי כע"ט ממש והוי רק דרבנן משום לעז לכך בעינן רק עדים דהם מפקי ללעז דע"י עדים יוצא קול ולא ע"י ראיית הבעל כמ"ש שם הרא"ש אבל להר"מ והרא"ש דכפ"פ דמי א"כ כמו דבפ"פ נאסרת עפ"י עצמו דשוי' אנפשי' חד"א כ"כ נימא בראה הכיעור וזה דבר הראוי להתעורר באמת וצ"ל עפימש"ל לענין אונס לחלק עפי"ד התוס' בספק מלוה ישינה דבהוחזק גזלן בפני עדים לא מכשרינן לי' משום ספק מלוה ישינה דהוא רק ע"צ המיעוט ועפ"י הכחשתו בעצמו מכשרינן לי' לשבועה משום ספק מלוה ישינה כמש"ל ה"נ בעידי כיעור דאוסרין אותה רק מצד הרוב. אבל עכ"פ אפשר ע"צ המיעוט דלא נבעלה כיון דלא ראינו הזנות בעינינו מש"ה היכא דהוחזק הכיעור לפני עדים אין מתירין אותה משום צד המיעוט דלא נבעלה והיכא דהוחזק רק עפ"י ראיית הבעל דלעלמא לכהונה וכדומה וודאי דלא מהימן רק על עצמו משום שאחד"א לכך מכשרינן אותה משום צד המיעוט דלא נבעלה כלל. ולהסביר הדבר יותר נ"ל עפימ"ש בתשו' אחת בעגונה לענין סימנים דיש חילוק בין דבר המתקיים בראי' לדבר המתקיים בידיעה דדבר המתקיים בראי' שראו שני עדים שזה כלל ממשפטי התורה עפ"י שני עדים יקום דבר אף דלפעמים נמצאים שני אנשי בליעל שישקרו ולפעמים נמצא אחד כשר שלא ישקר בכל הון אפ"ה התורה נתנה דברי' דרך כלל דעפ"י הרוב שנים לא שכיחי שישקר ואחד שכיח וכן נתנה התורה כלל שידונו עפ"י חזקה בספק בגוף המעשה כמו בבנה מורכב על כתיפה דסוקלין על חזקה זו אף דאינו ידוע בבירור שזה בנה שזה כלל ממשפטי התורה. אבל בדבר המתקיים בידיעה דליכא עדות כלל ובתורה כתיב עפ"י שני עדים וכו' רק דמסברא בחוץ ידעינן כיון דיש לנו דיעה וודאית שהדבר כן למה לנו עדות הא לא איברי סהדי אלא לשקרא אז בזה בעינן שיהי' ידיעה וודאית בבירור בלי שום ספק כלל שלא נצטרך לסמוך על חזקה וכדומה כיון דאין דנין עתה עפ"י כלל משפטי התורה דהא ליכא עדים כלל ורק עפ"י הידיעה אז בעינן שיהי' ידיעה ברורה בלי שום ספק כלל וכמ"ש הב"מ בסי' מ"ב דבדבר המתקיים בידיעה בעינן ידיעה ברורה ביותר עיי"ש. וא"כ ה"נ ביש שני עידי כיעור וקדל"פ וכן בגזל לפני שני עדים דדנין עפ"י ראי' אז סומכין ג"כ על החזקה ואמרינן חזקה מה שתח"י הוא שלו וגזל של חבירו ממש ולא תלינן במציאות רחוק בס' מלוה ישינה וה"נ אמרינן ע"י עידי כיעור וקדל"פ דוודאי נבעלה. אבל היכא דליכא עדים רק הוא עצמו ראה הכיעור דאתאינן עלה מכח ידיעה דלא תהא שמיעה ששמע מעדים גדולה מראי' שראה בעצמו כיון דיש לו ידיעה בוודאי דהדבר כן אז בעינן ידיעה ברורה וודאית כמו פ"פ ולא בע"כ וקדל"פ דאפשר ע"צ המיעוט דלא נבעלה כלל:
אבל עכ"פ בהא סלקינן דלהח"מ והט"ז בע"כ וקדל"פ גם ביש לה בנים תצא מדאורייתא ואמנם בהא לבד לא הוי אסרינן כיון דלדעת המחבר והרמ"א אינה נאסרת לבעלה כלל היכא דיש לה בנים וגם אין זה ברור שעדות הר"מ הוי עדות כיעור כמ"ש בפ"ת בשם הגרע"א וגם אין זה ברור שמה שראו בטנה גדול שזה הוי עידי טומאה ממש כמ"ש הנוב"י שהובא בפ"ת אבל בצירוף הודאתה שהודית שנבעלה רק שאמרה שהי' באונס שכבר כתבתי הרבה פנים לאיסור מכל הני טעמי אין ביכולתי להצטרף בזה להיתר ובפרט שחביב עלי תמיד מה ששמעתי מהרב הגאון מו"ה דובעריש אבד"ק ראווא זצ"ל שאמר לי בשם רבו הגאבד"ק לובלין ז"ל שכל דבר שבא לפניו הי' שוקל מקודם הדבר במאזני שכלו אם הדבר אמת או לאו ואז הי' מעיין לראות עפ"י משפט התורה מה הוא. ובנדון דידן נראה לי הדבר עסק ביש מאד ומכוער ביותר לכן אף שיש ג"כ צדדים להיתר אנכי לא אצטרף בזה ואינני אומר לא איסור ולא היתר ויוכל לחפש לו בין הרבנים רב אחר שיהי' חבר להגאבד"ק בוטשאטש בהיתר הזה בלעדי והשי"ת יצילנו מכל שגיאה ומכשול:
כ"ד ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאלד: