אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן יג

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן יג

סימן יב

לכבוד ידידי הרב הה"ג הגביר הנכבד ומהולל מו"ה ליבוש אריק נ"י (ז"ל).

ע"ד אשר ביקש ממני כתה"ר לעיין בשריותא דהאי איתתא אשת איש פלוני וכהן שאשתקד בעת המלחמה שחיל הפאטלורים עשו שערורות גדולות מאד. באו לביתה הרבה אנשי חיל וכבו הנרות והוציאו בעלה לחוץ ונשארה היא ואמה וילדי'. ושני בנותי' ברחו משם. וכשיצאו באתה לפני בעלה בבהלה גדולה מאד מוכה ופצוע ואמרה לו שנאנסה מהם ובעלה אף שמאמין לדברי' שאינה משקרת אמנם אומר כי לפי הבהלה הגדולה שראה מאתה נראה לו שלא היתה יכולה בעצמה לידע מה נעשה אתה וביקש מכתה"ר להציע הדבר לפני כי קשים מאד הגירושין להפרש מאשת נעורים וגם כי יש לו בנים ממנה. ולמען המצוה הגדולה אמרתי להזדקק לדבר הזה אולי יעלה בידי למצוא איזה צד היתר:

מקור הדין הוא בש"ע אה"ע סי' ו' סי"ב דאשה שאמרה לבעלה כהן נאנסתי אינה נאמנת ואם מאמין לדברי' ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק. ובסי' קע"ח ס"ט מביא הרמ"א שני דיעות בזה"ז שיש חדר"ג אם יוכל לומר שמאמינה ולא הכריע בין הדיעות וצריכין אנו לידע הלכתא מהו. ואמנם מקודם אנו צריכין לדעת האי מילתא. דאם מאמין לדברי' דאסורה עליו אם הוא מדאורייתא או לאו והנה דין זה נובע מש"ס קידושין (דס"ו ע"א) בעובדא דהאי סמיא דא"ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. וברי"ף שם מבואר דדין זה הוא שמחויב לצאת ידי שמים וכ"כ הרא"ש שם וכן בתוס' ר"י הזקן ואמנם בש"ג שם כתב דהוא רק משום לזות שפתים וכ"כ הטור בסי' קט"ו ובב"י שם תמה עליו בזה שסותר גם דברי עצמו בסי' קע"ח ובפרישה שם ס"ק כ"א כתב דהם איירי היכא דאיכא ג"כ שתיקה כהודאה. דבלא"ה ס"ל לאביי דבשתיקה כהודאה אף בדשב"ע ע"א נאמן אבל כאן בטור דליכא שתיקה כהודאה דהיינו שלא הי' לו כלל לידע. אז אין האיסור רק משום לזות שפתים וכ"כ הב"ח בשם הרש"ל. אלא דקשה דהא הטור מסיים דאם היא עצמה אומרת שזינתה והוא מאמין לה וסומך על דברי' יוציא לצאת יד"ש ומנ"ל להטור לחלק בין ע"א להיא עצמה הא כל דינא דמאמין לה הוא נובע רק מדין דע"א מעובדא דהאי סמיא. כמ"ש הה"מ בפכ"ד מה' אישות הי"ח. א"כ מנ"ל לחלק בינייהו. ואולם י"ל דמזה ראי' דגם הטור הי' לו הגירסא בירושלמי נדרים כמו שהובא בהג"מ פ"ב דיבמות אות ק"ב דבאומרת טא"ל אם מאמינה חייב להוציא והובא בהגהות על הנמוק"י בהל' נדרים להרמב"ן בסוגיא דטא"ל בהג"ה המתחלת מאמר מרדכי וס"ל להטור דבהאי סמיא דקאמר זיל אפקה הוא רק משום לזות שפתים. אבל שם בירושלמי דקתני חייב להוציא. לכה"פ מוכרח לומר דלצאת יד"ש חייב. ועיין בתוס' חולין (דק"ל ע"ב) ד"ה תנא תני ישלם. ואמנם אם החיוב לצאת יד"ש הוא דאורייתא או דרבנן. משמע מתשו' המיוחסות להרשב"א בסי' קל"ג דהוא רק מדרבנן עיי"ש שכתב וז"ל ומה שאומר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר וכו' אלא כי אמר לי' שמואל זיל אפקה כדי שלא יהי' לבו נוקפו. א"נ חייב לאפוקה בבא לצאת יד"ש וכו' עיי"ש. הרי משמע דגם היכא שחייב לאפוקה לצאת יד"ש לאו דבר תורה הוא. וכ"מ לכאורה מהפוסקים הנ"ל דס"ל דבזה"ז דאיכא חדר"ג אף במאמין לה אינה אסורה עליו משום די"ל דעיניו נתן באחרת. והרי הר"ן בסוגיא הנ"ל כתב דהא דמותרת בטא"ל ולא אמרינן דשאחד"א הוא משום דמשעבדא לה וכל עיקר נאמנותה גם להמשנה הראשונה הוא רק מדרבנן ולא מדינא ולכך משום תקנה שלא תתן עיני' באחר התירוה רבנן. ואם נאמר דמאמין לה הוי איסור תורה האיך התירו הפוסקים בזה"ז משום דענ"ב הרי אסורה עליו מה"ת כיון דלבו נוקפו. אע"כ דהוי רק איסור דרבנן ומשום תקנה שלא יתן ענ"ב ויבטל תקנת ר"ג אוקמוה רבנן על של תורה:

ומה"ט ניחא נמי שלא הביא הרמ"א בסי' קע"ח הנ"ל הדין רק במאמין לה ולא בראה בעצמו שזינתה שעמד בזה בתשו' נוב"י הובא בפ"ת שם. משום דאז אסורה עליו מה"ת כיון דראה בעצמו שזינתה ולא יכלו חכמים לעקור ד"ת בקו"ע. דבשלמא באשה עצמה שאמרה טא"ל. מדאורייתא לא מהימנא כלל. וגם ל"ש שאחד"א דהא משעבדא לי' כמ"ש הר"ן. אבל שיהי' אלים שעבודה כ"כ משום תקנת ר"ג. שלא יוכל הוא לאסור עליו תשמישה וודאי לא. ובפרט למ"ד דחדר"ג הוא רק מדרבנן. וודאי דלא אלים להפקיע איסור דאורייתא מה דשאחד"א. ואף אם דחר"ג הוי דאורייתא והוא משועבד לה ממש מה"ת מ"מ הא באמת דברי הר"ן בעצמם תמוהים מ"ש דמשום דמשעבדא לי' לא תוכל לאסור עליו בשאחד"א והא רק באמרה הנאת תשמישי עליך אינה יכולה לאסור עליו אבל אם אמרה הנאת תשמישך עלי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו כדאיתא בנדרים (דט"ו ע"ב) וכתובות (דע"א). וכבר עמד ע"ז המהרי"ט הובא בשעה"מ פ"ט מה"א הט"ו. ומ"ש שם השעה"מ דזה רק אם נאמר דשאחד"א הוי מטעם נדר אבל אם נאמר דהוא מטעם נאמנות וא"כ כיון דהיא משועבדת לו אינה נאמנת עליו עיי"ש. אבל באמת דבריו תמוהים לכאורה דנהי דאינה נאמנת עליו אבל על עצמה נאמנת וא"כ איך יכול לכופה והא אין מאכילין לאדם וכו'. ואף אם נאמר דכיון דהוא אין מאמין לה כלל א"כ הוא יכול לכופה דהוא אומר דהדבר שקר דאין אסור לה כלל. דז"א דעכ"פ כיון דעל עצמה נאמנת והיא מוזהרת על עריות כמותו. א"כ מחויבת לקבל כל כפיות ושלא למסור עצמה לתשמיש כיון דהיא יודעת בנפשה דאסור לה. ואף דאשה קרקע עולם. מ"מ הא מבואר בחי' הר"ן בסנהדרין (דע"ד) הטעם דאשה אינה מחויבת למסור נפשה להריגה משום דלא תוכל להציל עצמה ע"י הריגה דהא יכול לבוא עלי' בע"כ. וזה ל"ש כאן דהא אסור לבוא עלי' בע"כ כדאיתא בעירובין (ד"ק ע"ב) ובש"ע אה"ע סי' כ"ח ס"ב:

וכבר ידוע מ"ש הרמב"ם דאינה כשבוית חרב להבעל לו. ואף החולקים על הרמב"ם היינו שאין כופים אותו לגרש באומרת מאיס עלי. אבל וודאי אינו יכול לבוא עלי' בע"כ. רק שדינה כמורדת שיוכל לפחות לה מכתובתה כמבואר בכתובות (דס"ג ע"ב) בתוס' שם דלא כייפינן לה לכ"ע במאיס עלי עיי"ש. וא"כ וודאי משום הפסד ממון לא חשובה אנוסה שיהי' לה היתר למסור עצמה לתשמיש בדבר שלפי דברי' אסורה עליו באיסור ערוה. ואין לומר דהטעם של השעה"מ הוא משום כיון דאינה נאמנת עליו הוי כעדות שבטלה מקצתה וכו' ובטל גם לגבי דידה. ז"א דהא כתב הרמב"ם פי"ח מהא"ב ה"ט דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אף דאינה נאמנת עליו מ"מ אם מת בעלה אסורה לכהן אחר משום דכבר הודית ע"ע ושאחד"א. ואף הראב"ד אינו חולק רק משום דיש לה אמתלא טובה ולא אמרינן כיון דבטל עדותה לגבי בעלה בטל נמי גבי דידה. וגם הא אסורה לאכול בתרומה אף תחת בעלה לדידן כמפורש בסוגיא הנ"ל. וגם בד"מ לענין הודאת בע"ד דקיי"ל באומר המלוה שטר אמנה דהיכא דחב לאחריני אינו נאמן. מ"מ מבואר בחו"מ סי' מ"ז ס"א. דאחר שפרע לבע"ח אינו יכול שוב לגבות השטר הזה משום הודאת בע"ד אם לא היכא שיש לו אמתלא עיי"ש. ולא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה וכו'. וא"כ שוב תקשי היכא דאמרה טא"ל איזו היתר יש לה למסור עצמה לתשמיש כיון דעל עצמה נאמנת. וגם דבלא"ה נ"ל דא"צ לבוא כלל לענין הודאת בע"ד ושאחד"א רק היכא דחוזרת בה אח"כ בלא אמתלא אז צריכין לבוא לטעם דשאחד"א. דבין אם הוא משום נדר או משום נאמנות אינה יכולה לחזור דכיון שהגיד וכו' אבל היכא דמחזקת עדיין בדיבורה דאסור לה אף אם כל העולם אומרים שאינו כן. הא אף לקולא רוצה לומר הבכ"ש ביבמות (דפ"ז). דאף אם יש שני עדים על חתיכה שהיא אסורה אם אדם יודע בבירור ששקר הדבר יוכל לאכלה בצינעה. דמה שידוע לאדם בידיעה ברורה אין לו להשגיח על העדים. אף דאם יעשה כן בפרהסיא יהי' לוקה דהב"ד יאמינו להעדים ולא לו מ"מ בצינעה יכול לאכלה מדאורייתא עיי"ש. ואף לענין ממון הדין כן כמ"ש בתומים סי' י"ב עיי"ש בנתיבות סק"ג ועיין בתשו' חו"י סי' קצ"ד וא"כ מכ"ש לחומרא בדבר שהוא יודע בעצמו שאסור מה בכך דלהב"ד אינו נאמן מ"מ הוא בעצמו וודאי אסור לו לעשות הדבר הזה. והוא דבר התמוה באמת:

ואמנם על הר"ן הנ"ל י"ל דלק"מ כיון דאיירי באשת כהן י"ל דס"ל כס' הר"א כפי שהביא הרשב"א דבריו בסוגיא הנ"ל דפסולי כהונה דאינה מוזהרת רק היכא דהוא מוזהר. וא"כ כיון דעליו אינה נאמנת משום דמשעבדא לי' ולא תוכל לאסור עצמה עליו גם היא עצמה מותרת כיון דהוא אינו מוזהר דאם לא היתה משועבדת לו לא היתה יכולה לאסור עצמה גם עליו. דהא אדם אוסר פירותיו על חבירו. אבל כיון דמשעבדא לי' ואינה יכולה לאסור תשמישה עליו רק תשמישו על נפשה כמש"ל שוב באשת כהן גם היא מותרת ולכך צריך הר"ן הטעם דמשועבדת לו. ואולם התינח באשת כהן דבפסולי כהונה לא הוזהרו כהנות אבל באשת ישראל שאומרת לבעלה טא"ל. שמבואר ג"כ בש"ע דאינה נאמנת. תקשי הא שאחד"א. וגם באשת כהן קשה לי על ס' הר"א שברשב"א הנ"ל שכתב דכיון דאינה נאמנת עליו והוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת וקשה לי ע"ז מש"ס כתובות (ד"ט ע"א) דפריך שם כיון דפ"פ כשני עדים דמי מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה ומשני התם אונס הוי וכיון דאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל כמ"ש התוס' יבמות (ל"ה ע"א) ד"ה אעפ"י. והקשו בראשונים הובא בשטמ"ק שם דמאי התחיל כלל הש"ס להקשות. הא כיון דלאורי' לא הי' נודע כלל ולא הי' עדים בדבר ואינה אסורה לאורי' ממילא לא נאסרה גם על דוד כיון דאינה אסורה לבעל. ותירצו שם כיון דלדוד הי' ידוע דנבעלה ואולי הי' אורי' יודע כמו שהי' דוד יודע היתה אסורה עליו אסורה לבעל קרינן בי'. עיי"ש בשטמ"ק שכפל ושילש הדבר. וא"כ ה"נ כיון דהאשה יודעת בעצמה שנבעלה ואילו הי' בעלה הכהן יודע מזה היתה אסורה עליו הוא מוזהר קרינן בי' וגם היא מוזהרת דדמיין ממש להדדי דכמו דהתם תלוי איסורו של בועל באיסורו של בעל ה"נ תלוי איסור האשה באיסור הבעל. ובשלמא לשי' רש"י התם דפירש דמעשה דדוד בעדים הי' ניחא דהיתה אסורה לאורי' ע"י העדים. אבל להתוס' שם וכל הראשונים שחלקו עליו. ומוכרח בע"כ לומר כתירוץ השטמ"ק הנ"ל א"כ קשה גם כאן באשת כהן כן. ועיין בתשו' שב יעקב סי' ו' וז':

והנלע"ד בישוב הדבר ויתיישב ג"כ הטעם מה דלמשנה ראשונה היתה נאמנת אף דאין דשב"ע פחות משנים ולמ"א לא מהימנא ואם נאמר דטעם המשנה הראשונה משום שאחד"א א"כ מ"ט דמשנה אחרונה כיון דלא ס"ל ס' הר"ן דמשעבדא לי'. א"כ האיך היו יכולין חכמים לעקור ד"ת בקו"ע. ותירוץ הר"ן דגם למשנה ראשונה לא היתה נאמנת ד"ת רק דרבנן דחוק מאד. אך י"ל דבאמת יש להסביר הטעם בסברת הראשונים שבשטמ"ק הנ"ל דמש"ה אסורה לדוד אף דאין עדים ואין אסורה לאורי'. רק כיון דאילו הי' יודע היתה נאסרה עליו. היינו כיון דקיי"ל דגם שוגג הוי איסור וצריך כפרה ובפרט בחלבים ועריות שנהנה גם מתעסק חייב. א"כ מקרי אסורה לאורי' כיון דעכ"פ יש עליו עונש ביד"ש. ולכך היתה אסורה לדוד מדינא דמזיד הוי וא"כ מעתה נכון הכא שפיר. דבאמת הא חזינן דבשוא"ת יכולין חכמים לעקור ד"ת ולהתיר מה שאסרה תורה ואין עליו כלל עונש ביד"ש רק דזה לא יכלו להתיר לעשות מעשה בתחילה. אבל כאן דלכתחילה מותר בעלה הכהן לבוא עלי' דהא עליו אינה נאמנת דאין דשב"ע פחות משנים ואינו מחויב להאמין לה כלל. מאי אמרת הא היא יודעת דאסורה. ולפי דברי' עביד הוא איסור בשוגג וכיון דהוא עושה איסור גם היא אסורה כמש"ל. ז"א דלענין מה שכבר עבר שיהי' נאמר שעשה איסור בשוגג ויש עליו עונש ביד"ש. לזה שפיר מהני מה שעקרו חכמים האיסור ועשו אותה כהיתר כיון דאין נ"מ לענין לעשות מעשה לכתחילה דהא הוא רשאי לעשות המעשה כיון דהוא אין מחויב להאמינה. וא"כ אף אם נאמר דהאמת כדברי' אינו עושה איסור בשוגג דזה הוי כשוא"ת ממש. ויכולים חכמים לעקור ד"ת שיהי' נחשב כאלו לא עשה איסור כלל. ושוב ממילא גם לכתחלה היא מותרת דכל היכא דהוא אינו מוזהר ואינו עושה איסור כלל גם היא אינה מוזהרת בפסולי כהונה. ואמנם כ"ז למשנה אחרונה דראו חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת משום דנפישי נשים שנותנים ענ"ב. אבל למשנה הראשונה דלא היתה תקנה עדיין שוב ממילא מדינא אסורה משום שאחד"א. ואי דהוא אינו מוזהר ז"א הא לפי דברי' גם הוא עושה איסור בשוגג כמו במעשה שהי' דאסורה לדוד כיון דאם הי' אזרי' יודע היתה אסורה עליו. ה"נ אסורה להבעל כיון דאם הי' בעלה יודע היתה אסורה עליו אף שעתה אינו יודע עכ"פ עושה איסור בשוגג ויש עליו עונש ביד"ש. ולכך גם היא אסורה:

ויתיישב בזה גם קושיית הברוך טעם שהקשה בסוגיא זו דהא כיון שלא האמינו אותה למשנה האחרונה ואין אנו כופין אותו להוציא. א"כ שוב כשאמרה טא"ל בע"כ קושטא קאמרה דליכא למימר דענ"ב דהא יודעת דלא נכוף אותו להוציא. וא"כ איך שוב מותר לדור עמה. ואין לומר דא"כ אם נאסור אותה שוב שייך ענ"ב ז"א דכל כה"ג דהאיסור כרוך בההיתר וההיתר באיסור אזלינן לחומרא כמ"ש התוס' (פסחים כ"ו) גבי פרה אדומה עיי"ש. אך להנ"ל ניחא. דבאמת אף בלא הטעם דענ"ב אינה נאמנת עליו משום דאין דשב"ע פחות מב'. והעיקר הטעם דמשנה ראשונה הוא משום שואחד"א. ולמשנה האחרונה משום תקנה שלא תפקיע עצמה כל אשה מבעלה עקרו חכמים ממנו האיסור שוגג ועונש ביד"ש. שוב אף אם לא שייך עוד ענ"ב מ"מ מותרת דכיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת בפסולי כהונה כנ"ל:

ואמנם תינח באשת כהן. אבל באשת ישראל דקיי"ל ג"כ דאינה נאמנת למ"א תקשי שפיר נימא שאחד"א. דבכל עריות היא מוזהרת כמותו דהשוה הכתוב וכו'. וא"כ אף היכא דלדידי' מותרת מ"מ הא היא מצ"ע תיתסר משום שאחד"א. אך גם בזה י"ל כעין שכתב הפנ"י בקידושין (דס"ד) דמש"ה ל"מ קידושין בלא עדים. דע"י הקידושין צריכה להיות נאסרת אכ"ע דהקדש קרי' רחמנא. ובעינן שתהי' אסורה אכ"ע כהקדש. וכיון דאין עדים דלא נאסרה אכ"ע דאין דשב"ע פחות מב' אינם חלים הקידושין כלל גם אדידה דאין הקדש לחצאין עיי"ש בדבריו. א"כ ה"נ י"ל להיפך באיסור סוטה דטומאה כתיב בה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל והיכא דאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל כמש"ל. ה"נ היכא דלא נאסרה לבעל היא ג"כ אינה אסורה דאין טומאה לחצאין. ובפרט לשי' המהרי"ק דעיקר איסור סוטה משום דמעלה בבעלה. דמעלה בו מעל כתיב. א"כ היכא דאינה אסורה לבעל דהוא אין מאמין לדברי' ואין עדים בדבר גם היא עצמה אינה נאסרת דאיסורא דידה רק בדידי' תלוי. ותלי"ת מצאתי און לדברי מדברי היש"ש יבמות פ"ב דין י"ח שכתב וז"ל בשלמא האשה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמאה. אם לא בקינוי וסתירה. וא"כ אפילו את"ל האמת שזינתה התורה התירה לו והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו עכ"ד הקדושים. ונראה שכיוון למ"ש. וא"כ גם באשת ישראל נכון ג"כ כמש"ל באשת כהן כיון דגם היא אינה אסורה רק היכא דהוא נאסר וכיון דעקרו חכמים האיסור ממנו היכא דאינו יודע גם היא מותרת כמש"ל:

ואולם עדיין לא נתיישב בזה עובדא דיהודית דביתהו דר"ח דפ"ק דקידושין דאמרה אמרה לי אם קיבל ביך אביך קידושין וכו' דקא"ל לאו כ"כ דאסרת לך עלי וכו'. ושם שפיר תקשי קו' התוס' רי"ד הא שאחד"א. דכיון דאסורה משום איסור א"א ל"ש כל הסברות הנ"ל. דאזי אסורה מכח עצמה ולא מכח הבעל. ומה שתירץ השעה"מ פ"ט מה"א הנ"ל דל"ש שאחד"א רק במה שאומר שראה או שיודע בעצמו ולא במה שאומר שמאמין לאחרים עיי"ש בהט"ו. דבריו הם לכאורה נגד ד' התוס' והרשב"א כאן בסוגיא דטא"ל שכתבו להדיא דהיכא דמאמין לדברי' אסורה עליו משום שאחד"א עיי"ש. מבואר שלא כד' השעה"מ. ולכאורה י"ל דס' השעה"מ אם במה שמאמין לאחרים ואינו יודע בעצמו ל"ש שאחד"א. תליא במה שהביא שם מקודם דיעות החלוקות בענין שאחד"א. אם הוא מטעם נאמנות או מטעם נדר. דאם הוא מטעם נדר שפיר שייך לומר דגם במה שמאמין לאחרים ועושה הדבר ע"ע. עכ"פ ספק איסור ג"כ אסור כמ"ש בתוס' ר"י הזקן בקידושין בסוגיא דסמיא הנ"ל. אבל אם הוא מטעם נאמנות שהתורה עשתה את הבע"ד ע"מ כמו שני עדים לכ"ע כמ"ש בקצוה"ח סי' ל"ד. א"כ פשיטא דל"ש עדות רק במה שראה ויודע בעצמו ולא במה שמאמין לאחרים דאטו אם שני עדים יעידו במה ששמעו מפי אחר איש מהימן ממשא אית בעידותן לכך גם אם הבע"ד אומר שמאמין לאחר אין כאן עדות כלל כיון דהוא בעצמו אינו יודע כלל. ולכך שפיר כתבו הפוסקים דהא דאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה דהוא רק מדרבנן לצאת יד"ש כיון דלבו נוקפו ומש"ה שפיר בעובדא דיהודית הנ"ל אמר לה לאו כ"כ דאסרת לך עלי. כיון דהוא אינו מאמין לדברי' כלל. והיא גופה מה שמאמנת לאמה אין זה רק לצאת יד"ש שפיר אמרינן כיון דמשעבדא ל"ש לצאת יד"ש. דיקדש השם בשלו ולא בשל אחרים. וי"ל דזה טעם שני הדיעות בש"ע סי' קע"ח במאמין לדברי' בזה"ז דאיכא תקנת רגמ"ה אם נאמן דפליגי בזה. הדיעה הראשונה ס"ל דמאמין לדברי' הוא רק לצאת יד"ש כמ"ש הרי"ף לכך בזה"ז דמשועבד לה מחמת תקנת רגמ"ה אינו נאמן. והדיעה האחרונה ס"ל כס' התוס' והרשב"א דמאמין לדברי' הוא מטעם שאתד"א כמ"ש הרשב"א והתוס'. והוא מטעם נדר ולכך גם במשועבד לה אסור דהוה כהנאת תשמישך עלי דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כמ"ש המהרי"ט הנ"ל:

ואמנם לפי"ז יסתרו דברי הרשב"א מ"ש כאן בחידושיו למ"ש בתשובותיו המיוחסות הנ"ל סי' קל"ג שהבאתי לעיל בשמו דס"ל דהא דאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה רק לצאת יד"ש קאמר ולא משום שאחד"א. ולכן נ"ל דהרשב"א גם בחידושיו ס"ל הטעם משום נאמנות ורק לצאת יד"ש קאמר והא דקאמר שאחד"א היינו לענין שלא יחזור בו אח"כ ולומר שאינו מאמין לה דכיון דכבר אמר שמאמין לה ולבו נוקפו עכ"פ לזה שאחד"א. שכבר הודה שמאמין לדברי' וצריך לצאת יד"ש להוציאה. ואפ"ה בעובדא דיהודית כיון דהוא אינו מאמין כלל לדברי' רק היא מאמנת לאמה בדידה ל"ש לצאת יד"ש כיון דמשעבדא לי' כמש"ל אין בידה לצאת יד"ש. ומש"ה ס"ל במיוחסות שם דאם אומר הבעל שמאמין לעד שזינתה באחר שיש שם תקנה שלא לגרש בע"כ ג"כ אינו נאמן לומר שמאמין דחיוב לצאת יד"ש ל"ש היכא שהוא משועבד לה כנ"ל. אבל הרשב"א בחידושיו וכן התוס' שם דאיירי שמאמין לדברי' שהיא אמרה טא"ל. שכתבו שם דמש"ה ל"א בדידה שאחד"א כיון דהוא אינו מוזהר כמש"ל. וא"כ היכא דמאמין לדברי' דעכ"פ מחויב לצאת יד"ש אם כן כיון דעכ"פ לצאת יד"ש אסורה עליו. ממילא אסורה היא מדינא לדור עמו משום שאחד"א דהא גם הוא מוזהר לצאת יד"ש ומוזהר קרינן בי' כעין שקאמר הש"ס בב"ק דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו משום דמחויב לצאת יד"ש הוי כאלו מדינא מחויב ליתן לה האתנן. ה"נ הוי כאילו הוא מוזהר. וממילא היא אסורה מדינא משום שאחד"א. דהא היא אומרת ברור שזינתה. ואף דמהרשב"א בחידושיו הנ"ל משמע דגם לאחר תקנת ר"ג נאמן לומר שמאמין רק דמנדין אותו ולא אמרינן דכיון דמשועבד לה משום תקנת רגמ"ה לא יהי' מחויב לצאת יד"ש. וא"כ גם היא תהי' מותרת. מ"מ י"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו שכתב בתשו' תקכ"ד דהיכא דיש בה דבר כיעור שרק מדת חסידות הוא שיוציא לא תיקן ר"ג שלא להוציאה ושלא להתנהג במדת חסידות. עיין בתשו' רע"א בכתבים שמביא דבריו עיי"ש. ומכ"ש היכא שמחויב לצאת יד"ש. ודיעה החולקת ע"ז שהובא ברמ"א דס"ל דבזה"ז אינו נאמן י"ל דטעמיי' כיון דהא דמאמין לה הוא רק מדרבנן כמש"ל. וא"כ משום תקנה שלא יתן עיניו באחרת העמידו דבריהם להתיר לו איסור דרבנן. וא"כ ממילא כיון דהוא מותר לגמרי גם היא מותרת אף דהיא אומרת ברי. וא"כ מעתה ניחא מה שלא הביא הרמ"א רק הדין דמאמין לה ולא כראה שזינתה דבזה כיון דלדברי' אסורה לו מה"ת הרי שאחד"א. וחכמים אין בידיהם לעקור דברי תורה בקום ועשה כמש"ל:

ואמנם צריך להבין טעם הסוברים דגם בראה שזינתה אינו נאמן בזה"ז. הלא המה הרמ"א בתשו' סי' י"ב בשם הגמי"י. וטעמא בעי אמאי לא אמרינן שאחד"א עיין ביש"ש הנ"ל שתמה באמת ע"ז. ונלע"ד דהני פוסקים ס"ל כפשטות התוס' ביבמות (דכ"ד) דלפי שראו חכמים שרוב הנשים משקרות ונותנים ענ"ב נראה לחכמים להתירן. והיינו משום די"ל דהא דאמרינן בכ"מ שאחד"א. היינו היכא שאין לנו שום הוכחה שבשעה שאומר כן יש לו איזו טעם ונגיעה בדבר לומר שקר. דאז נאמן ע"ע כשני עדים אכ"ע. אבל היכא דיש לנו הוכחה שמשקר ואינו אומר כן ע"צ האמת רק משום איזו טעם ונגיעה אז הוי שוברו עמו וגם בשני עדים היכא דאנו יודעים שיש להם נגיעה והנאה לשקר אינם נאמנים ומש"ה בזה"ז שגם הוא אינו יכול לגרש בע"כ וי"ל דמה שאומר שזינתה הוא משום שרוצה לגרשה ל"ש בזה שאחד"א. וזה אפשר כוונת השעה"מ דלמ"ד דשאחד"א מטעם נאמנות היכא דמשועבדת וי"ל דאומרת כן להפקיע עצמה משיעבודו אינה נאמנת. ונוכל להבין בזה הסברות החלוקות שהובא באה"ע סי' קט"ו בח"מ סקכ"א ובב"ש סקכ"ג היכא דיש רגלים לדבר לאיסור ואיכא ג"כ סברא להיתר אם אסורה באומרת טא"ל ובב"ש מביא שם דברי המהרי"א בפסקיו שכתב שדברי התוס' ביבמות סותרים בזה לדברי התוס' בכתובות דלפי"מ דפירשו ביבמות דעובדא דשלהי נדרים איירי באומרת טא"ל רק דאיכא רגל"ד שנתייחדה עם הבועל. ואפ"ה כיון דאיכא ספק דאם איתא דעביד איסורא ארכוסי הוי מירכס מותרת ול"א שאחד"א הרי ס"ל כדברי הח"מ. אבל בכתובות (דס"ג) דפירש ר"ת דשם לא איירי באומרת טא"ל. דאל"כ היתה אסורה באמת משום שאחד"א הרי דס"ל דאף דאיכא טעמא להיתרא דארכוסי הוי מירכס אפ"ה אסורה משום שאחד"א. ולהנ"ל י"ל דפליגי בזה ר"ת ס"ל כשיטת הסוברים דהא דמותר למ"א באומרת טא"ל ול"א דשאחד"א הוא משום תקנת חכמים כדי שלא יתנו כל הנשים ענ"ב ויפקיעו עצמם מבעלה. ויכולים חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת כמש"ל. א"כ מש"ה היכא דאיכא רגל"ד דל"ש לומר דכל הנשים יעשו כן דבכולהו ליכא רגלים לדבר וזה הוי רק דבר הבא במקרה א"כ אף דאיכא ג"כ טעמא להיתרא מ"מ כיון דל"ש לתקן משום דכל הנשים יעשו כן שוב אוקמוה אדאורייתא דשאחד"א ולא סמכינן אסברות להיתר. דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים וכל סברות שבעולם. אבל התוס' ביבמות דס"ל כמש"ל. דמש"ה ל"ש כאן שאחד"א כיון דאיכא הוכחה דאומרת רק כדי להפקיע עצמה מבעלה ומש"ה היכא דאיכא רגל"ד דהדבר אמת. דאין הדבר מוכח דאומרת רק משום דענ"ב. דהא אדרבא איכא רגל"ד דקושטא קאמרה אסורה משום שאחד"א. אבל היכא דאיכא שוב סברא להיפך להיתר דמקלקל הרגל"ד ואין הוכחה דאומרת אמת שוב אמרינן דאדרבא איכא הוכחה דאומרת כן משום דענ"ב ול"ש בזה שאחד"א כמש"ל:

היוצא לנו מכל המקובץ הזה דטעמי המשנה אחרונה דאינה נאמנת באומרת טא"ל ארבעה הם. א' סברת הר"ן דגם למ"ר לא היתה נאמנת רק מדרבנן משום דלא מזלזלה נפשה. ושאחד"א ס"ל דל"ש היכא דמשעבדא לי' וא"כ משום שלא תהא נותנת ענ"ב התירו חכמים ואוקמוה אדאורייתא. סברא הב' הוא דשאחד"א שייך גם במשעבדא לי' דהוי כהנאת תשמישך עלי. רק דאפ"ה עקרו חכמים ד"ת משום תקנה שלא תתן ענ"ב משום למיגדר מילתא כמ"ש התוס' בנדרים ובריטב"א שם שבהל' נדרים להרמב"ן. ואף דקיי"ל דחכמים אין יכולין לעקור ד"ת בקו"ע. כתב ע"ז הברוך טעם דס"ל דאשה כיון דקרקע עולם כשוא"ת דמי עיי"ש. אף דלכאורה אינו מסתבר כן דאשה קרקע עולם ל"מ רק לענין אונס כמש"ל בשם הר"ן בסנהדרין ע"ד דלמה תיהרג ואל תעבור בחנם הא יכול לבוא עלי' בע"כ אבל מעשה וודאי דנחשב דהא ונכרתו נפשות העושות כתיב. ואף דמסיק הש"ס שם בב"ק (דל"ב) דמעשה איהו קעביד מ"מ הא כתבו התוס' דלענין חטאת ומלקות הנאה חשובה כמעשה וגם כ"פ דהיא עושית ג"כ מעשה ומכינה עצמה לכך. ומ"מ גברא רבא כהברוך טעם אמר מילתא אין מזניחין וכו' ובפרט דפשטות הש"ס בב"ק דקאמר מעשה איהו קעביד מסייע לי'. טעם הג' הוא מש"ל בשם היש"ש דאיסור דידה בדידי' תליא. ואם הוא אינו אסור גם היא אינה אסורה. וטעם הד' הוא מש"ל בשם התוס' יבמות והוא כפי הנראה שיטת השעה"מ. דכיון דאנן אומרים דעושית זאת משום דענ"ב א"כ אין כאן שאחד"א כלל. דאין כוונתה לקבל ע"ע כן כמש"ל:

ולכן באומר שראה שזינתה אף לאחר תקנת ר"ג. להני טעמים הנ"ל דחשיב האשה לשוא"ת. או לטעם היש"ש דאיסורה תלוי בדידי'. ובפרט בפסולי כהונה דלכ"ע היכא דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת כמ"ש הרשב"א הנ"ל. א"כ אם הוא אומר שראה שזינתה ושאחד"א אין להתיר לו. זולת לטעם הד' דהיכא די"ל דענ"ב אין זה בכלל שאחד"א גם בזה מותר. ואמנם באומר שמאמין לדברי' יש להתיר לכל הטעמים. לפימש"ל דמאמין לדברי' הוא רק דרבנן ואיסור דרבנן יכולים חכמים לעקור גם בקו"ע דהם אמרו והם אמרו. וא"כ מזה גופא דהרמ"א בש"ע מביא הדיעות אם נאמן בזה"ז היכא דמאמין לה ואינו מביא הדין בראה שזינתה מוכח דס"ל דמאמין הוא רק איסור דרבנן כפשטות דברי תשו' הרשב"א במיוחסות הנ"ל. ונהי די"ל דטעם הדיעה השני' דס"ל דגם בזה"ז נאמן הם ס"ל דמאמין לדברי העד הוא דאורייתא מ"מ לענין הלכה י"ל דהוה ס"ס בדאורייתא וס' אחד בדרבנן דדילמא מאמין הוא רק מדרבנן. ובדרבנן הלכה כדברי המיקל שבזה"ז אינו נאמן. ואף את"ל דמאמין הוא מדאורייתא מ"מ דילמא הלכה כדברי האומר דגם בדאורייתא כמו בראה שזינתה אינו נאמן בזה"ז כס' הגמי"י והרמ"א בתשו' סי' י"ב. ובפרט בנ"ד דהבעל אומר שכפי דברי' היא עצמה אינה יודעת כלל מה נעשה עמה:

ואמנם מה שיש לפקפק ע"ז הוא. דלכאורה אנו צריכין לדון מקודם מדין המבואר בסי' ז' ס"י בעיר שכבשוה כרקום דכל הכהנות הנמצאות בתוכה פסולות לבעליהן. ולדיעה הראשונה הוא רק בחיל של אותה מלכות שמתיישבים בתוך העיר. ולדיעה האחרונה אף גדוד של מלכות אחרת אסור. דלבעול יש פנאי, והנה בכאן חיל הפאטלורים אף שהלכו עם חיל פולין שהוא חיל אותה מלכות. מ"מ כיון דידוע לנו שלא הי' דעתם להתיישב כאן רק לילך להלאה למדינת רוסיא. והיו מתפשטים בכאן לשלול שלל ולבוז בז. א"כ לפי פשטות לשון הש"ע והשלטי גבורים בסוגיא זאת הם בכלל חיל מלכות אחרת. דלדיעה ראשונה מותרת. וגם איכא בכאן עוד היתר דהא חזינן דשני בנותי' ברחו משם. א"כ הוי כיש מקום לברוח דהוי בכלל מחבואה לדעת הרי"ף והרא"ש כמ"ש בב"ש סקי"ז. ואמנם לפי"ד הפוסקים שס"ל דבמחבואה בעינן דווקא שתבוא לב"ד ותאמר טהורה אני. עיין בחמ"ח סק"א ובב"ש סקי"ט. אזיל בכאן היתר זה, דהא אדרבא היא אומרת שנטמאה. אך לדעת הר"ן שס"ל דא"צ לומר טהורה אני. עיין בחמ"ח הנ"ל דלפי"ד הר"ן כשיש מחבואה אינה בכלל עיר שכבשוה כרקום א"כ י"ל דאף אם אומרת שנטמאה הוי כשאר אשה שאומרת טא"ל. וא"כ שפיר יש לסמוך להקל על דיעה הראשונה הנ"ל דבחיל מלכות אחרת מותר. ועיין בב"ש סקי"ח דאיסור כבשוה כרקום הוא דרבנן כמו שבוי'. וסמכינן על המיקל עיי"ש. ואמנם דא עקא דעכ"פ רגלים לדבר הוי כמ"ש הב"ש בסי' ו' סק"י דבידוע שנשבית נאמנת לאסור עצמה על בעלה. כיון דעכו"ם פרוצים בעריות הוי רגל"ד עיי"ש. וקיי"ל בסי' קט"ו ס"ו דברגלים לדבר נאמנת כשאומרת טא"ל. ועיין בהפלאה (דכ"ז ע"א) ד"ה מתניתין מבואר ג"כ מדבריו דבעיר שכבשוה כרקום כשאומרת טא"ל הוי רגלים לדבר ונאמנת. וביותר מבואר בס' נתיבות לשבת מהגאון ההפלאה ז"ל על הא דסי' ז' ס"י הנ"ל ביש מחבואה דכתב המחבר דאיירי שאמרה טהורה אני. וכתב הוא דאתי לאפוקי דאם היתה אומרת טמאה אני. אף דבעלמא אינה נאמנת הכא נאמנת משום רגל"ד:

איברא דמה דפשיטא להו להב"ש והפלאה הנ"ל. דגם באשת כהן באונס מהני רגל"ד שתהי' נאמנת לאסור עצמה עליו. נ"ל דיש לפקפק בזה עפי"ד המהרי"א בפסקיו סי' רכ"ב שכתב דרגל"ד לא מהני רק לענין שתהי' אסורה משום שאחד"א. דבלא"ה הקשו הראשונים אמאי אינה אסורה משום שאחד"א ותירצו משום דראו חכמים דרוב נשים משקרות משום שנותנים עיניהם באחר התירוה. אבל ברגל"ד שפיר אסורה משום שאחד"א אבל לא משום דמחזקינן הדבר לאמת שתהי' אסורה משום לתא דידי' עיי"ש. וא"כ לפי שי' הר"א שהביאו התוס' בסוף נדרים. דבאיסורי כהונה כיון דאינה מוזהרת רק היכא דאיהו מוזהר ל"ש שאחד"א. כמו שהסביר דבריו בס' בני אהובה בפכ"ד מה' אישות הי"ז. וגם הנוב"י כתב טעם אחר במהדו"ק סי' נ' ובמהדו"ב סי"ב דאיסור דלא יקחו לא קאי רק על איסור זונה דכתיב בהאי קרא. כלישנא דהש"ס דאשת כהן באונס אינה אסורה משום זונה רק משום טומאה. וא"כ איכא למימר דהיא אינה מוזהרת כלל וליכא שאחד"א. וא"כ מאי מהני רגל"ד לדעת המהרי"א הנ"ל. ואולי י"ל עפימ"ש בתשו' צ"צ סי' פ"ב דאדרבא באיסורי כהונה יש להחמיר יותר משום מעלת יוחסין עיי"ש. וא"כ י"ל כיון דעיקר טעמו של המהרי"א הנ"ל דמשום רגל"ד לא אסרינן. דאין אשה נאסרת על בעלה רק בקינוי וסתירה ושני עדים ולא בכיעור לחוד. שפיר י"ל דבאיסורי כהונה החמירו כס' הצ"צ הנ"ל. וכמו שאסרו שבוי' על כהן אף דליכא עדים. א"כ י"ל דהמהרי"א מודה דבאשת כהן אסורה ברגל"ד ואומרת טא"ל גם משום לתא דידי'. ונרוויח בזה דלא הוי רק איסור דרבנן. וא"כ אולי י"ל דבאיסורי דרבנן סומכין על הפוסקים דלית להו כלל הא דרגל"ד כמובא באחרונים וכדמשמע בנוב"י סי' ע' הנ"ל. ועיין בספר ישרש יעקב ביבמות (דכ"ד). וגם אולי לא מקרי זה רגל"ד. דהב"ש בסי' ו' איירי רק בשבוי' גמורה. אבל כאן דלדיעה הראשונה דבחיל מלכות אחרת אינה אסורה וגם יכולה לברוח. אולי הב"ש יודה דל"ה רגל"ד. ואף דבס' נתיבות לשבת הנ"ל כתב דגם במחבואה הוי רגל"ד. כאן עדיף יותר דאיכא תרתי לטיבותא. חיל מלכות אחרת וגם יכולה לברוח דהוי כמחבואה, והוי תרתי לטיבותא. י"ל דלכ"ע אין זה בכלל שבוי' ולא הוי גם רגל"ד:

ואמנם קשה הדבר עלי להקל בזה כיון דיש ג"כ קצת איסור דמאמינה. ואף דהוא אומר דכפי דעתו מרוב הבהלה והחרדה לא היתה יכולה בעצמה לידע. עיין בתשו' רע"א סי' קי"א בסוף התשו' שם שכתב דא"א לומר דמכח חרדה תאמר מעשה שלא נעשה. והנה הובא לפני תשו' הרב הגאון אבד"ק בוטשאטש בענין זה והעיר ג"כ בזה אך הביא ראי' להיפוך מהא דפ"ק דסנהדרין פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו ולמה צריך צירוף אחר לס' הנתיבות בשם התשב"ץ דע"א דאינו נאמן הוא רק משום דאומר בדדמי ולא משום שמשקר וכאן שאומר רבעני שנעשה מעשה בגופו ל"ש בדדמי. אע"כ דגם בזה שייך בדדמי. הנה ראייתו איני מכיר. דהא מצינו באה"ע סימן י"ז תרי עניני בדדמי. חד בגוף המיתה דילמא לא מת ממש. וחד דדילמא אינו מכיר אותו יפה בט"ע לחוד ולא זה בעלה. עיין ב"ש סק"ל וס"ק צ"ט ובבית מאיר שם סל"ג בשם הש"ג ובקו"ע סי' קי"א. וא"כ ה"נ נהי דעל גוף הרביעה ל"ש בדדמי. אבל דילמא לא אותו פלוני רבעו. היכא דליכא רק ט"ע לחוד. וגם א"א לעמוד יסוד על ס' הנתיבות הזאת. דהרי כיון דקרא קאמר לא יקום ע"א באיש. אטו אנן נדרוש טעמא דקרא ולשנות הדין בשביל זה. ולדעתי גם הנתיבות לא כוון לזה. עיין בדבריו באריכות בסי' ל"א וקצת בסי' נ"ו. דוודאי גם הוא מודה דע"א אינו נאמן מגזיה"כ רק כוונתו דהא באמת בממון מצינו כ"פ דעדות מתקיימת בידיעה בלא ראי'. כיון דהדבר ברור לב"ד שדבר אמת. וא"כ כיון דמצינו דלפעמים היכא דמידק דייק טובא האמינו חכמים לע"א כמו בסי' רכ"ב גבי מקח. א"כ מאי טעמא לא האמינו לכל ע"א משום חזקה דא"א חוטא ולא לו. דנהי דמתורת עדות לא מהימן מה"ת. אבל עכ"פ מכח חזקה יהא נאמן כמו כל עדות המתקיימת בידיעה. ולזה כתב דבע"כ הטעם משום דאומר בדדמי. אבל בד"נ דקיי"ל דלא מתקיים בידיעה בלא ראי'. שפיר פשיטא דע"א אינו נאמן מדאורייתא מגזיה"כ. ואין שום חילוק בעולם להאמין לפעמים לע"א. וז"ב אצלי:

וגם מ"ש עוד שם הרב הגאון הנ"ל דהא דאמרינן בקידושין אי מהימן לך כב"ת זיל אפקה. היינו אם הדבר וודאי אצלו שהדבר אמת ולא אם הדבר מסופק אצלו. אני תמה עליו ששם במקומו בש"ס ווילנא מבואר בתוס' ר"י הזקן להיפך. שכתב וז"ל אי מהימן לך כב"ת וכו' חייב להוציאה לצאת מידי ספק. דאע"ג דמאמין בדבריו לא מילתא ברירא הוא לגבי' דהא ליכא תרי סהדי וכו' אלא הואיל ומהימן ליה הוי לה הך איתתא לגבי' כחתיכה ס' חלב ס' שומן עכ"ל. ואח"כ כתב שם עוד משום איכא מ"ד דאם חזר ונהפך דעתו שלא להאמין מהני גם בלא אמתלא. דכיון דגם מתחילה ל"ה גבי' רק כחתיכה ס' חלב ס' שומן. הרי כיון דאינו מאמין עתה הוי כאלו התברר לו שהוא שומן עיי"ש בדבריו והביא אח"כ מי שחולק ע"ז דהואיל ומהימן לי' הוי ספק שאינו מתברר. אעפ"י שנהפך דעתו שלא להאמין. עכ"ד הקדושים. הרי מבואר אדרבא להיפך דכל מהימן לי' הוא משום דהדבר ספק אצלו. והנה הראני חתני הרב הגדול מו"ה פייביל נ"י דברי הנוב"י מהדו"ק אה"ע סי' ט"ז וסי' מ' ד"ה אמנם. שכתב ג"כ דהיכא דהי' הדבר מסופק אצלו בתחילה ל"א שאחד"א עיי"ש. אבל באמת אין ראי' כלל דהוא מיירי שם שחזר אח"כ מדבריו כמבואר למעיין שם. וכמו שהביא שם בסי' ט"ז מהא דסימן פ' עיי"ש. וס"ל להנוב"י כדעת האיכא מ"ד שבתוס' ר"י הזקן הנ"ל. דכל היכא שהדבר אצלו בספק מהני חזרה בלי אמתלא. אבל לא כשעומד בדיבורו שמאמין לה. ועיין בשטמ"ק כתובות בסוגיא דפ"פ בד"ה מאי קמ"ל תנינא. שכתב שם בשם הריטב"א דעיקר רבותא דר"א דהשמיענו דשייך שאחד"א אם הדבר אצלו בספק איסור. ועיין עוד שם בד"ה אבל הכא מיקם הוא דלא קים לי'. שכתב שם באה"ד וז"ל ודע שרש"י ז"ל בעי לפרושי דכי קאמר קמ"ל פירושו דקמ"ל דאע"ג דלא קים לי' אסורה עליו. דכיון דקאמר דקי"ל שאחד"א. וכתב עוד שם בשם השיטה הישינה וז"ל. אבל הכא מיקם הוא דלא ים לי' פירש"י ז"ל משום דספק באונס וכו' דהא לא משוי לה וודאי חתיכה דאיסורא וקשיא עלה וכו' והא בטענת דמים נמי לא משוי עלי' אלא ס' חתיכה דאיסורא עכ"ל. ואף לפירש"י הוא רק תירוץ על הא דהצריך ר"א להשמיענו. אבל אליבא דאמת גם בס' איסור שייך שווי' אנפשי' חד"א. דהא באשת כהן איכא ג"כ ספק דלאו תחתיו ואפ"ה אסורה. וגם על גוף סברא הנ"ל אם שייך בדדמי או מחמת בהלה בדבר שנעשה מעשה בגופו הראני חתני הנ"ל כעין דוגמא בדברי רש"י ביצה (ד"מ ע"א) ד"ה אי את דמידי דעביד אינש בידו לא מנשי ולא מסח דעתו עיי"ש והביא ראי' מזה לדברי הנה"כ בסי' ס"ט לענין אם שכחה אם מלחה. ואמנם בתשו' דברי חיים ח"ב אה"ע סי' ז' משמע דס"ל דאם אמרה דמחמה בהלה אמרה הוי אמתלא עיי"ש. אך איירי שם במורה בעצמה מדברי' הראשונים אבל בנ"ד אינה טוענת כן. וא"כ יש כאן ג"כ איסור דמאמינה. ונהי שכתבתי לעיל דמשום מאמינה לחוד יש לצדד להיתר מטעם ס"ס. דילמא כהפוסקים דבזה"ז אף בראה שזינתה אינו נאמן הם הגמי"י והרמ"א בתשו' הנ"ל ודילמא כל איסור דמאמינה הוא רק מדרבנן כמש"ל. מ"מ כאן נתוסף חומרא. דהא הבית מאיר בסי' קט"ו ועוד הרבה אחרונים חולקים על המהרי"א וס"ל דברגלים לדבר איכא איסור גם משום לתא דידי'. עיין בס' ישרש יעקב ביבמות (דכ"ה). וגם להמהרי"א דס"ל דרגל"ד הוא רק משום לתא דידה משום שאחד"א. אף שצדדתי לעיל לומר דבאשת כהן ל"ש שאחד"א. כיון דהוא אינו מוזהר אבל דין זה אינו מוסכם. דמ"ש הנוב"י הנ"ל הטעם של הר"א שבתוס' משום דס"ל כל"ב דרבה ביבמות (דנ"ו ע"ב) דאשת כהן שנאנסה אינה אסורה משום זונה רק משום טומאה. הרי הרמב"ם לא פסק כן בפי"ח מהא"ב ה"ז עיי"ש בה"ה ובב"ש סי' ו' סקכ"ב דס"ל כל"ק דאסורה גם משום זונה. וגם ס' הבני אהובה דכיון דהוא אינו יודע ואינו מחויב להאמינה ואינו מוזהר עלי' גם בדידה ל"ש שאחד"א דכיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת. זה ג"כ אינו מוסכם. דהא מבואר ברמב"ם הנ"ל ה"ט ובש"ע סי"ג דלאחר מיתת בעלה אסורה לכל כהן שבעולם משום דשאחד"א. אף דהכהנים אינם יודעים כלל ואין מחויבים להאמין לה כלל. ש"מ דס' זו אינה מוסכמת כלל. וגם התוס' עצמם בנדרים חולקים שם ע"ז. וכן מוכח מהר"ן שם וכל הפוסקים שהקשו הקושיא משווי' אנפשה חד"א ולא תירצו כן. ש"מ דס"ל דגם באשת כהן שייך שאחד"א. ולכן בהצטרף כל אלה קשה מאד להקל:

איברא דיש למצוא עוד צד היתר עפי"ד הרשד"ם בתשו' רל"ה הובא בפ"ת סי' ז' ובבה"ט סי' ו' דמתיר כהן בזה"ז בס' שבוי' עפי"ד הריב"ש דכהנים בזה"ז לא הוי וודאי כהנים ובס' שבוי' איכא ס"ס א"כ ה"נ לפימש"ל בשם תוס' ר"י הזקן דבמאמין להעד ל"ה רק ספק איסור כיון דליכא שני עדים הוי גבי' רק כמו חתיכה ס' חלב ס' שומן א"כ לדעת הרשד"ם הנ"ל בכהנים בזה"ז הוי ס"ס. ואף דבשעה"מ בפי"ט מהא"ב הכ"ג הובא בפ"ת הנ"ל הקשה על הרשד"ם דהא הוי ס"ס בתרי גופים מ"מ הא דעת הר"ת דגם ס"ס בתרי גופים הוי ס"ס ואף לדעת ר"י החולק עליו מ"מ הא כתב הפרמ"ג בדיני ס"ס אות א' דגם לר"י הוי רק מדרבנן ובדרבנן הא חזי לאיצטרופי דעת הפוסקים הנ"ל דבזה"ז דאיכא חדר"ג אינו יכול להאמין לה ואף בראה שזינתה מותרת ואף לגבי דידה דאומרת וודאי שנאנסה ושאחד"א משום וודאי לא משום ספק מ"מ כיון דאינה מוזהרת רק היכא דהוא מוזהר א"כ לגבי דידה איכא ס"ס אחרינא דילמא לאו כהן הוא ואף אם הוא כהן דילמא כל"ק דרבה דכהן אינו אסור משום זונה דנבעלה באונס רק משום טומאה ובלאו דטומאה היא אינה מוזהרת כמ"ש הנוב"י הנ"ל ואדרבא ס"ס זה עדיף דהוי בגוף אחד דהא שני הספיקות הם עלי' דילמא לאו כהן הוא ואף אם הוא כהן דילמא אינו מוזהר משום זונה ע"י בעילת אונס וממילא איסורא דידה בדידי' תלוי דאם הוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת כמש"ל. ואף דבאמת רבו מאד החולקים על הרשד"ם דמשוי לכהנים בזה"ז ספק לענין איסורי כהונה כמובא בפ"ת אה"ע סי' ז' ויו"ד סי' שכ"ב וגם כתבו דהרשד"ם לא הקיל רק בשבוי' דרבנן מ"מ בתשו' בית אפרים אה"ע סי' קכ"ב מצרף דעת רשד"ם לסניף להיתר גם בספק גרושה שהוא דאורייתא. וגם דעיקר חילם של המהרי"ט והחולקים על הרשד"ם הוא משום דכהנים בזה"ז כבר שוו אנפשי' חד"א לאסור בפסולי כהונה א"כ בנ"ד שלפי ס' מהרי"א הנ"ל דרגל"ד אינו אסור משום לתא דידי' דהוי רק כיעור בעלמא רק דהיא אסורה משום שאחד"א וא"כ בדידה איכא שפיר ספק דילמא לאו כהן הוא ולא מהני לגבי דידה מה דהוא אוסר ע"ע פסולי כהונה וא"כ איכא בדידה ס"ס דילמא לאו כהן הוא ואף אם כהן הוא מ"מ דילמא אינה יכולה לאסור עצמה עליו משום דמשעבדא לי' וקרקע עולם היא לגבי' כס' הברוך טעם בביאור דברי הר"ן הנ"ל דהתורה עשתה קרקע עולם אצלו שלא תוכל לאסור עצמה עליו וכס' היש"ש הנ"ל. וגם באמת גוף דברי המהרי"ט וסייעתו לא אבין דאטו הכהנים בזה"ז אסרו ע"ע איסורי כהונה משום וודאי הא בע"כ נאסרו משום ספק וא"כ יותר מספק איסור ל"ה כס' הר"י הזקן הנ"ל גבי מהימן לי' וכדקיי"ל גם באומר פ"פ מצאתי דמשוי עלי' רק ספק איסור ובס"ס שריא ה"נ דכוותי' וצדקו בזה לענ"ד דברי השבות יעקב שחולק על המהרי"ט וגם בתשו' בית אפרים הנ"ל החזיק דברי השבו"י וע"ע בתשו' בית אפרים או"ח סי' ו' שהאריך ג"כ בזה לעשות כהנים בזה"ז ספק כהנים וגם בתשו' שאילת יעבץ ח"א כתב לענין פדיון הבן דלא יטול רק במתנה ע"מ להחזיר משום ספק כהונה וא"כ נהי דמסיים שם דלענין פסולי כהונה אין להקל בקדושתו היינו דיש להם דין כהנים לחומרא מספק אבל יותר מספק לא הוי. עיין בש"ך יו"ד סי' רי"ד סק"ב ובמג"א סי' תקפ"א סקי"ב דכל שאינו נוהג יותר מהמנהג אינו צריך התרה דאין דעתו לאסור יותר עליו מהמנהג. וכעין זה בתוס' כתובות (דנ"ד ע"ב) ד"ה ולעוברת דכל שעושה מצד החיוב אין דעתו להתחייב יותר ממה שחייבוהו חכמים ה"נ מה שהכהנים נוהגים איסור בכל איסורי כהונה אין זה קבלה וחיוב כלל רק שעושה מצד החיוב שאסורים מחמת ספק דעכ"פ ספק כהנים הוי. אבל אין לעשותם מחמת זה וודאי כהנים מחמת שאחד"א כס' המהרי"ט הנ"ל ולכן וודאי יש לצרף לסניף בספק פסולי כהונה כדעת הבית אפרים הנ"ל ולכן כיון שיש הרבה צדדים לכאן ולכאן אין בכחי להכריע הדבר ומי שדעתו רחבה מדעתנו יורה בזה כחפצו והשי"ת יצילנו משגיאות:

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה