חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן יב
שלום אשיב לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי מו"ה משה נ"י דומ"ץ דק"ק גארליץ:
ע"ד השאלה בבחור אחד שנולד עם נקב בתחתית הגיד למעלה מהעטרה ומחמת שהי' קשה לו להשתין הרחיב הרופא הנקב בעת שהי' בן ד' שבועות. אם מותר לבוא בקהל:
הנה מקור הדין הוא בש"ס יבמות (דע"ו ע"א) ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד. ולעיל (בדע"ה ע"א) איזהו פ"ד וכו' ואפילו ניקבו וכו' וניקב לא מוליד והא האי גברא דסליק לדיקלא וחרזי' סילא וכו' ואוליד. הא שלח שמואל וכו' צא וחזור על בני' מאין הם עיי"ש. ולכאורה צריך להבין הא בקרא אינו מפורש כלל טעם האיסור משום דאינו מוליד. ואדרבא הא פצו"ד ביד"ש וסריס חמה מותרין לבוא בקהל אף דאין מולידין. וא"כ מאי פריך הש"ס וניקב אינו מוליד. וגם למה צ"ל הטעם מפני שהוא שותת ממ"נ אם ניקב הוא פצו"ד או כרות שפכה מה לנו אם הוא מוליד. ואם ניקב לא מקרי פצוע או כרות כדעת הרא"ם באמת. א"כ מה לנו אם אינו מוליד ליהוי כסריס חמה:
ונלע"ד דהנה ענין פצו"ד וכ"ש מצינו בתורה לשני ענינים. האחד לענין לבוא בקהל וזהו בפ' תצא והשני לענין איסור סירוס. ומעוך וכתות וכו' ובארצכם לא תעשו וזה בפ' אמור. ובחינוך מפורש קצת הטעם דאיסור סירוס משום דהי' אנשים שהיו מסרסים א"ע בכוונה שלא להוליד. וזה להיפוך תכלית הבריאה וכמעשה דדור המבול שרצו רק למלאות תאוותם ושלא להוליד. דגם הסריסים הם שטופי זימה כמובא בס' אגרת בקורת בשם הרופאים. וא"כ אמרינן דילמד סתום מהמפורש דגם מה שאסרה אותו התורה לבוא בקהל הוא שלא יועילו מעשיו הרעים שסירס א"ע וגם שלא ירגילו א"ע בזה. וא"כ מש"ה לא אסרה תורה רק מה שנעשה ע"י אדם. אבל מה שנעשה ביד"ש בזה לא אסרה אותו התורה שלא לישא אשה כיון דאיהו לא עביד מידי. ואף להאומרים דגם ע"י חולי הוי כבידי אדם היינו כמ"ש בתשו' ב"א ד"ה דרוב חלאים באים ע"י מעשה אדם עצמו ממאכלים וכדומה. וא"כ לא חילקה תורה משום דאתי לאערומי. אבל ביד"ש ממש כמו ע"י רעם וכדומה לכ"ע כשר לבוא בקהל דאז ליכא חששא דירגיל עצמו בכך. וא"כ לכך פשיטא לי' להש"ס דבהולדה תליא מילתא. ואם מוליד ליכא איסורא כלל דל"ש הטעם הנ"ל:
והנה לפי"ז מי שכבר אינו ראוי להוליד ביד"ש. אף אם נעשה אח"כ פצו"ד בידי אדם. מ"מ ליכא טעם הנ"ל לאיסור דלא יועילו מעשיו הרעים. דהא בלא"ה אינו ראוי להוליד. ולכאורה זה סותר למאי דמבואר בשבת (דקי"א) ובכ"מ דמסרס אחר מסרס חייב. אך באמת לק"מ דשם גופי' מבואר דמסרס את הזקן שפסק מלהוליד הוי פטור אי לאו דיכול לחזור ולהוליד ע"י רפואה. וכתבו שם התוס' ד"ה אלא דל"ד למסרם אחר מסרס דזקנה לאו סירוס הוא. ודבריהם צריכים ביאור דאדרבא כיון דזקנה לאו סירוס היא הסברא יותר לחייבו על הסירוס דעכשיו הוא דעביד סירוס ומוסיף מעשה חדש שלא הי' בו מקודם. אך באמת כוונת דבריהם הוא דכל שאין בו שם אחר המעכבו להוליד רק מעשה הסירוס שבראשונה וזה אינו מאבד שם סירוס מסירוס האחרון כיון דמעשה שניהם שווים דממ"נ שם סריסות עליו בין מחמת סירוס הראשון בין מחמת סירוס האחרון והשני לא עדיף מהראשון. דומה למטיל מום בבע"מ ולמחמץ אחר מחמץ דחייב. דשניהם שם מחמץ או מטיל מום עליהם. דהי מיניי' מפקית ודומה ג"כ לכורה אחר כורה דחייב היכא דהראשון כרה י' והשני עד עשרים והשלישי עד ל' כמבואר בב"ק (דנ"א) כיון דכ"א עביד מעשה חיוב אף דהשני לא עביד מידי דהא כבר הי' מת ע"י הראשון. מ"מ כיון דהשני עביד ג"כ מעשה חיוב אי לאו מעשה ראשון לא נפקע חיובו ע"י מעשה הראשון כיון דשם אחד להם. ומה"ט אם השני לא כרה רק מר י"א או י"ב פטור כיון דלא עשה מעשה חיוב כמבואר בתוס' ב"ק (י' ע"ב) ד"ה מה קעביד. אבל מסרס את הזקן דאינו ראוי להוליד בלא מעשה סירוס דומה למחמץ את הפסולה דמבואר במנחות (נ"ז ע"א) דפטור דלאו מידי קעביד דבלא"ה פסול וליכא שם מעשה חיוב עליו כלל. ה"נ מסרס את הזקן שאינו ראוי להוליד לאו כלום קעביד ופטור. ונראה דזה ג"כ כוונת התוס' תמורה (דכ"א ע"א) ד"ה המטיל על הא דבעי הש"ס המטיל מום בתמורת בכור ומעשר אם חייב כיון דפסול להקרבה ומסקנת הש"ס דפטור. וכתבו התוס' דל"ד למטיל מום בבע"מ משום דהתם חזיא להקרבה קודם המום הראשון. ואף דעתה בשעת הטלת המום השני כבר ל"ח לקרבן מ"מ כיון דרק ע"י מום הראשון נפסל. כמו דחייב על הראשון כן נמי חייב על השני דשם מום חד הוא. אבל תמורת בכור דל"ח להקרבה בלא מום הוי כמו מחמץ את הפסולה דפטור. וכמו מסרם את הזקן. ואף דכתבו התוס' שם דאיכא ג"כ סברא להיפוך לחייב מטיל מום בתמורת בכור וכו'. מ"מ הא זה הבעיא דש"ס שם והמסקנא דכיון דל"ח להקרבה פטור. וה"נ מסרס את הזקן:
אמנם לכאורה יש סתירה לזה מש"ס ע"ז (י"ג ע"ב) גבי מקדיש בזה"ז דלית בי' משום מטיל מום כיון דל"ח להקרבה. ופריך הש"ס מ"ש ממטיל מום בבע"מ דאע"ג דל"ח להקרבה אסור עיי"ש. ומאי פריך הא שאני מטיל מום בבע"מ מהיכא דפסול מחמת ד"א כמש"ל לענין מחמץ את הפסולה. אך באמת לק"מ. דבלא"ה הקשה השטמ"ק מנחות (נ"ה ע"ב) הא מטיל מום בבע"מ מעיקרו פטור. ובזה"ז הא הוי כבע"מ מעיקרו דמעולם לא הי' חזי להקרבה. ותירץ דבע"מ מעיקרו אין בו קדוה"ג. אבל מקדיש בזה"ז אית בי' קדוה"ג עיי"ש באות ב'. ולכאורה טעמא בעי אמאי באמת אית בי' קדוה"ג הא כתבו התוס' בכמה דוכתי דכל דיחוי מעיקרא לית בי' רק קדושת דמים עיין זבחים (י"ב ע"א) ד"ה וש"מ וכאן לא הי' חזי מעולם. אך באמת לק"מ דהתוס' בתמורה (דכ"ו ע"ב) ד"ה ש"מ כתבו דמומר שהפריש קרבן לחטאתו אף דהוי דיחוי מעיקרא אית בי' קדוה"ג כיון דאין הדיחוי מחמת הקרבן. אף דכתבו שם מקודם דעשיר שהפריש קן לית בה קדוה"ג היינו דשם הדיחוי מחמת הקרבן דקן אינו ראוי לעשיר רק כבש. אבל מומר דשום קרבן ל"ח לי' אין הדיחוי מחמת הקרבן. א"כ ה"נ במקדיש בזה"ז אין הדיחוי מחמת הקרבן רק משום דליכא מקדש ומזבח לכך קדוש קדוה"ג. וא"כ עד כאן אמרינן דמחמץ את הפסולה או מסרס את הזקן גרע משום דפסולו בגופו ולא חל עליו שם מום או סירוס. דגוף זה לא אסרה תורה. אבל מקדיש בזה"ז דהוי כשאר קדשים ולית ריעותא ופסול בגופו רק דנאמר משום דל"ח להקרבה אין בו משום מטיל מום. א"כ גם בע"מ ל"ח להקרבה ואמאי חייב מטיל מום בבע"מ. ופריך שפיר ומשני דמ"מ ל"ד דבע"מ חזי דמיו להקרבה אבל בזה"ז לא הוא ולא דמיו חזי להקרבה. ובזה מיושב מה שהקשה הרש"ש על התוס' תמורה (כ"א) הנ"ל מש"ס דע"ז (י"ג) הנ"ל דמוכח דאף בפסול שלא ע"י מום אסור אם לאו משום דל"ח בין לגופו בין לדמיו. דז"א דשם שאני דאין הפסול מחמת קרבן משא"כ בתמורת בכור הפסול הוא בהקרבן. ומאי דמסיק הש"ס דכיון דל"ח לא לגופו ולא לדמיו מותר אף דבתמורת בכור ג"כ ל"ח לדמיו דבכור ומעשר אין נפדין. היינו משום דהש"ס דע"ז אזיל בתר מסקנת הש"ס דתמורה. דתמורת בכור ג"כ מותר להטיל מום כיון דל"ח. ול"ק השני קושיות של הרש"ש. ודו"ק:
ובזה י"ל ג"כ קושיית הכ"מ בפי"ב מה' מעה"ק הי"ט על הש"ס מנחות (דנ"ז ע"א) על הא דדריש מאשר תקריבו לרבות מנחת נסכים או לחה"פ לחימוץ. והא האי קרא אצטריך למעט מחמץ את הפסולה כדקאמר הש"ס לעיל מיני'. דלכאורה קשה על מה דפשיטא לי' להש"ס ע"ז הנ"ל. דכל היכא דל"ח לא לגופו ולא לדמיו להקרבה אין בו איסור דמטיל מום. וכן בש"ס תמורה הנ"ל לענין תמורת מעשר. והא חזינן דבעי קרא לפטור מחמץ את הפסולה אף דל"ח להקרבה כלל. וא"כ היכא דליכא קרא מנ"ל דפטור וא"ל דגם שם ילפינן ממחמץ את הפסולה. ז"א דמחמץ את הפסולה איכא פסול בגוף הקרבן משא"כ מקדיש בזה"ז אין הפסול בגוף הקרבן כמש"ל. אך צ"ל דהנה התוס' שם (דנ"ו ע"ב) ד"ה הכל הקשו על הש"ס ע"ז הנ"ל מהא דמחמץ אחר מחמץ דחייב אף דל"ח כלל להקרבה. ונ"ל ליישב די"ל דאיירי שנתחמץ לאחר קידוש כלי דהוי פסולו בקודש ואם עלה לא ירד. דבכה"ג גם לענין ש"ח חשיב מתקבל בפנים כיון דאם עלה לא ירד. ומקרי גם לענין מטיל מום בר הקרבה. וא"כ מיושב ג"כ קושייתי הנ"ל. דבזה"ז דליכא מזבח כלל ול"ש לומר אם עלה לא ירד ואינו בר הקרבה כלל פשיטא לי' להש"ס מסברא דלית בי' איסור מטיל מום וא"צ קרא כלל. אבל במחמץ את הפסולה דפירש"י שם כגון שנטמאת או שיצאה דהוי פסולו בקודש ואם עלה לא ירד לכך הוא דמקרי בר הקרבה כמו מחמץ אחר מחמץ לכך צריך קרא לפטור. ותמורת בכור ומעשר אף די"ל ג"כ דהוי פסולו בקודש כיון דכשר בשאר קרבנות דתמורות כל הקדשים קרבין. מ"מ הני איכא למילף ממחמץ את הפסולה דגילה קרא דפטור. דהני נמי פסולן בגוף הקרבן. ודמי למחמץ את הפסולה כמש"ל:
וא"כ י"ל ג"כ קושיית הכ"מ הנ"ל. דהנה עדיין תקשי מנ"ל להש"ס תמורה הנ"ל דתמורת בכור ומעשר מותר להטיל מום משום דילפינן ממחמץ את הפסולה. דילמא שאני מחמץ את הפסולה דאינו מוסיף מידי על הפסול דמעיקרא הי' דינו דאם עלה לא ירד. ועכשיו גם אחר החימוץ יהי' דינו כך דמחמץ ג"כ הוי פסולו בקודש כמש"ל. אבל מטיל מום בתמורת בכור וכו' דעד שלא הטיל בו מום הי' דינו דאם עלה לא ירד משום דכשר בשאר זבחים. אבל עכשיו דהטיל בו מום דקיי"ל דבע"מ אם עלו ירדו דלא כר"ע. שפיר י"ל דאסור. אך צ"ל דבאמת האי דינא דמחמץ דאם עלה לא ירד תליא בפלוגתא. דשיטת התוס' בזבחים (דס"א ודפ"ד) הוא דפסולו בקודש היינו מה שיש לו הכשר במק"א. אמנם נשפך הדם אף דאין לו הכשר בשום מקום. מ"מ כיון דנפסל אחר שנתקדש בכלי ג"כ אם עלה לא ירד. וה"ה כל הני דאין להם הכשר במק"א רק דנפסלו אחר קידוש כלי אם עלו לא ירדו. אך בשטמ"ק זבחים (דפ"ד ע"א) אות ז' כתב דסברא זו היא רק לר"ש דס"ל נשפך הדם א"ע לא ירד. אבל לר"י דס"ל נשפך הדם אם עלה ירד לית לי' האי סברא דנתקדש בכלי הוי פסולו בקודש. והעיקר תלוי רק אם יש לו הכשר במק"א. ולדידי' מחמץ דינו דא"ע ירד כיון דאין לו הכשר במק"א. דאף דשתי הלחם וחלות תודה באים חמץ זה לא מקרי הכשרו במק"א כיון דהכשרו בכך כמבואר בזבחים (פ"ד ע"ב) הנ"ל ובתוס' שם באריכות דבעבודות דם וקומץ לא ילפינן מהכשרו. ועוד דשתי הלחם ולחמי תודה אין מהם למזבח כלל דאין נקטרין רק נאכלים לכהנים. אבל למזבח אין הכשר בשום מקום במנחת חמץ. וא"כ לר"י דינו דאם עלה ירד. וא"כ גם במחמץ את הפסולה מוסיף בפסולו ואפ"ה פטרו קרא שפיר ילפינן מזה גם לענין תמורת בכור ומעשר. וא"כ כ"ז רק לר"י דס"ל בכה"ג אם עלה ירד. אבל לר"ש דס"ל דנשפך הדם א"ע ל"י לדידי' גם מחמץ א"ע ל"י כיון דנפסל לאחר קידוש כלי וא"כ לדידי' י"ל דמחמץ את הפסולה א"צ קרא כלל. כיון דאינו מוסיף פסול כלל דגם עתה א"ע ל"י. ואף דגם מחמץ אחר מחמץ או מטיל מום בבע"מ ג"כ אינו מוסיף בפסולו מ"מ משם ליכא למילף כיון דשם בע"מ ושם מחמץ חד הוא כמש"ל והי מיניי' מפקת, וא"כ מיושבת שפיר קושיית הכ"מ הנ"ל. דלא מיבעיא לר"ע דמרבי מאשר תקריבו לחה"פ לחימוץ דל"ק הא צריך למחמץ את הפסולה. דהא לשי' רש"י מאן דמרבי לחה"פ לא ס"ל לרבות מנחת נסכים. ומנחת נסכים כשירה בחימוץ א"כ כל מחמץ יש לו הכשר במנחת נסכים ואין מצוותן בכך ושוב דינו דא"ע ל"י. וממילא א"צ קרא לפוטרו כיון דאינו מוסיף פסול כלל. אלא אף לריה"ג דמרבה מנחת נסכים לחימוץ ואין למחמץ הכשר במק"א. מ"מ י"ל דס"ל כר"ש דכל שנתקדש בכלי הוי פסולו בקודש וא"ע ל"י. וממילא א"צ קרא כלל למחמץ את הפסולה כיון דאינו מוסיף פסול כמש"ל:
ובלימוד התלמידים אמרתי ליישב קושית הכ"מ הנ"ל באופן אחר קצת. דלכאורה קשיא למ"ל קרא לפטור מחמץ את הפסולה והא כיון דל"ח לא לגופי' ולא לדמי' פשיטא לי' להש"ס בע"ז דפטור מסברא. אך צ"ל דהא הבאתי לעיל קו' התוס' הנ"ל הא מחמץ אחר מחמץ חייב אף דל"ח לא לגופי' ולא לדמי'. ותירצו בתירוץ השני דמחמץ גרע ממטיל מום וא"כ הו"א דגם מחמץ את הפסולה חייב ולכך אצטריך קרא לפטור כמש"ל. אך באמת יש לדחות דהא איתא בזבחים (דע"ז ע"א) דלרבנן דר"א שאור ודבש מותר להעלות לשם עצים ושאר פסולים אסור. א"כ י"ל דמש"ה חייב במחמץ אחר מחמץ משום דעדיין בני הקרבה נינהו לשם עצים. דגם עצים הם הכשר קרבן או אינהו גופייהו קרבן אקרי ולכך עדיין קדושתן עליהם. אבל מחמץ את הפסולה דכל פסול אסור להעלות גם לשם עצים לרבנן וא"כ א"א ללמוד כלל ממחמץ אחר מחמץ. וממילא מצד הסברא פטור. והדק"ל ל"ל קרא. אך נראה דהא דקאמר שם הש"ס דשאור ודבש מותר להעלות לשם עצים הוא רק היכא דלא נתקדשו מעולם לשם מנחה רק מקדישן מתחלה לשם עצים דהו"א דכמו דאסור להקריב על המזבח מנחה של שאור ודבש ה"נ אסור להעלותם גם לשם עצים קמ"ל קרא דשרי אבל אם הקדיש מתחלה לשם מנחה ונתקדשה בכלי ואח"כ נתחמצה דדינם דא"ע ל"י כמש"ל. וא"כ אסור להעלותם גם לשם עצים. דכיון דיעלו אותם למזבח תחזור שוב קדושת מנחה עליהם דהא אם עלו לא ירדו ויעבור משום כל שאור וכו'. א"כ אסור להעלותם גם לשם עצים דהא יגרום לבוא לידי איסור דכל שאור וכו' וז"ב בסברא לענ"ד. וא"כ כיון דגלי קרא במחמץ אחר מחמץ במנחה דחייב אף דאסור להעלותם לשם עצים. א"כ הו"א דגם מחמץ את הפסולה חייב לכך אצטריך קרא. ואמנם כ"ז אם נאמר דמנחה שנתחמצה אם עלתה לא תרד. אבל לפימש"ל דלר"י דל"מ קדושת כלי אם עלתה תרד ושוב מותר להעלות לשם עצים א"כ א"א למילף מנחה פסולה ממחמץ אחר מחמץ. ואמנם גם לר"י תלוי אם יש לו הכשר במק"א. וא"כ י"ל דהש"ס לעיל דדריש קרא למחמץ את הפסולה ס"ל כר"ע וכפירש"י דלר"ע מנחת נסכים שנתחמצה כשרה וא"כ יש לה הכשר במק"א ודינה דא"ע ל"ת והו"א דחייב דומיא דמחמץ אחר מחמץ. אבל ריה"ג דמשתמע לי' קרא יותר לדרוש לרבות מנחת נסכים וא"כ לית לה הכשר במק"א דאף אם נאמר דלדידי' ליכא קרא על לחה"פ מ"מ לא מקרי הכשר במק"א דהא לחה"פ לא קרב למזבח. וא"ר א"ע תרד ומותר להקריב לשם עצים. א"כ ל"ל קרא כלל למחמץ את הפסולה דמצד הסברא פטור וליכא למילף ממחמץ אחר מחמץ דשם חייב משום דבני הקרבה נינהו לשם עצים כנלע"ד:
והנה יצאתי מענין לענין והארכתי בפלפלת כ"ש ונחזור לענינינו דעכ"פ יצא לנו מכ"ז דמסרס מי שאינו ראוי להולדה כלל לית בי' משום מסרס. וממילא דאינו נאסר לבוא בקהל מה"ט דהא בהא תליא כמש"ל. וכן ראיתי בד"ח ח"א אה"ע תשו' י"א דהיכא דאינו יכול להוליד בלא"ה לית בי' משום פ"ד וכ"ש עיי"ש. וא"כ מעתה צריך להבין לכאורה בתשו' הרא"ש שהביא הב"י במי שנולד בלא נקב בפי האמה רק סמוך לכיס הי' לו נקב. מסתפק הרא"ש אם הוא מוליד או לאו. ומסיים דמ"מ מותר לבוא בקהל משום דנעשה ביד"ש. והא אף אם הי' נעשה הנקב ביד"א. מ"מ כיון דבלאו אותו הנקב וודאי לא הי' ראוי להוליד כיון דלא הי' לו נקב בפי האמה. א"כ לית בי' כלל משום פ"ד אף אם הי' עושה הנקב בידים. וא"ל דזה הוי כמסרס אחר מסרס. דפשיטא דמה שלא הי' לו נקב בפי האמה זה לא מקרי סירוס כמבואר בתשו' ב"א אה"ע סי' ב' (בדף ד' ע"א) בסוף הדף שכתב וז"ל דלא מסתבר שיהי' נקרא כ"ש מחמת סתימת גובתא דש"ז רק החשש כיון דאפיק במקום קטנים ע"כ שניקב מזה לזה היינו המחיצה שבין השתן לש"ז עיי"ש. הרי דמשום סתימה לא מקרי סירוס רק משום נקב או פציעה. וא"כ ה"נ אם נולד בלי נקב כלל פשיטא דאין שם סירוס עלי' ולהוליד וודאי אינו ראוי. א"כ אף אם הי' עושה נקב בידים לא הוי מקרי סירוס כלל. ולכאורה אפשר לומר עפ"י מה דמסיק הש"ס שם בשבת דמסרס את הזקן חייב משום דע"י רפואות יכול להוליד. וא"כ ה"נ י"ל דאיירי דהי' אפשר לעשות לו ע"י רופא הנקב בפי האמה והי' יורה כחץ והי' מוליד. ולכך אם עושה בידים שלא בפי האמה באופן שלא הי' מוליד הוי סירוס. והוי כהא דבכור שאחזו דם דאם אינו יכול להתרפאות רק אם יקיז במקום שעושה מום פטור למאן דס"ל מטיל מום בבע"מ פטור. אבל אם יכול להקיז ולרפאות במקום שאינו עושה מום חייב כדמשמע בתוס' בכורות (דל"ד ע"א) ד"ה אילימא ותוס' מנחות (דנ"ו) ד"ה ר"ש. אמנם זה רק שיטת התוס'. אבל הרא"ש בפסקיו שם ס"ל דאף מום עובר שיש לו רפואה מותר להטיל בו מום קבוע עיין בריט"א שם באריכות. א"כ להרא"ש עצמו תקשי מדידי' אדידי'. ולדידי' צ"ל דהא דמסרס את הזקן חייב משום דיכול לחזור לנערותו ע"י רפואה. היינו משום דזקן אין לו ריעותא בגופו כלל. לכך אם יכול לחזור לנערותו הוא כמקדם. אבל מום עובר דהשתא אשתני גופו ואינו ראוי עתה להקרבה אין לך אלא מקומו ושעתו ומותר להטיל בו מום קבוע. א"כ ה"נ בנולד בלי נקב דעכשיו אינו ראוי להוליד לשיטת הרא"ש הנ"ל אזלינן בתר השתא ואין בו משום סירוס. וא"כ אף אם הי' ביד"א הי' צריך להיות מותר לבוא בקהל. וי"ל דהרא"ש לרווחא דמילתא כ"כ דביד"ש לכ"ע כשר בלי פקפוק. אבל גם אי הוי נעשה ביד"א יכול להיות דהי' מתיר כה"ג מטעם הנ"ל:
ואמנם בנ"ד שהי' נקב קטן והרחיבו יש יותר טעם להתיר. דעיקר מש"ל משום דיוכל לעשות הנקב בראש האמה ויהי' מוליד דמי לבכור שיכול הי' להקיז במקום שאינו עושה מום כמש"ל. אבל ראיתי בחת"ס בליקוטים תשו' ס"ד שכתב שאף שאמר הרופא שיכול לעשות נקב בפי האמה שיוכל להשתין. אבל זאת הוא קרוב לוודאי שלא יוכלו לעשות שיהי' שביל לשתן בפ"ע ולש"ז בפ"ע ומחיצה ביניהם כטבע היצירה במקום שהוא נסתם מתולדה עיי"ש שהאריך בזה. וא"כ בשלמא אם נולד בלי נקב כלל אז אם ישאל אותנו הרופא אם לעשות הנקב בפי האמה או בתחתיתו וודאי נורה לו יותר לעשות בפי האמה דאז יש רק ספק חד. דילמא לא יוכל לעשות שיהי' לשתן שביל בפ"ע ולש"ז. משא"כ אם יעשה נקב בתחתיתו יש ג"כ עוד ספק דילמא לא יהי' מוליד משום שהוא שותת. לכך שפיר הי' חשש אם הי' עושה נקב ביד"א בתחתיתו. משום דהי' יכול לעשות באופן שאפשר שלא יהי' סריס. אבל בנ"ד דנולד עם נקב בתחתיתו והי' משתין דרך שם. רק שהי' בדוחק והרחיבו הרופא. וכיון שנוצר כך בטבע הרי לא נסתמו שבילי השתן ומסתמא גם שביל הש"ז לא נסתם. וא"כ אם הי' הרופא שואל אותנו אם להרחיב הנקב בתחתיתו או לעשות נקב חדש בפי האמה. היינו מורים לו יותר להרחיב הנקב דמותר ממ"נ אם נסתמו שבילים הנ"ל א"כ לאו בר הולדה הוא ולית בי' משום סירוס כיון דלית לנו תקנתא לד' החת"ס הנ"ל. ואם לא נסתמו השבילים ובר הולדה הוא וודאי כשירחיב הנקב יהי' יותר בר הולדה דעתה כשהשתן יוצא בקושי הש"ז שהוא עב יותר וודאי לא יצא כשלא ירחיב הנקב. משא"כ אם יעשה נקב חדש בפי האמה אז יש חששא יותר דדילמא מהנקב שהוא רחוק עתה מפי האמה עד פי האמה הוא נסתם לגמרי. דהרי הוא סתום לפנינו שאין אנו רואין שם שום דרך. יציאה בטבע וכשינקוב שם נקב חדש דילמא יקרע בידים המחיצה שבין שני השבילים כשיגיע למקום השבילים ויעשה אותו בידים כרות שפכה. וכיון דאנו אוסרים לו לעשות נקב במקום פי האמה אף אם נאסור רק מספק הא מבואר בתוס' זבחים (דע"ה ע"א) ובכ"מ דגם אינו ראוי מחמת ספק הוי אינו ראוי. א"כ שוב דומה לבכור שאין יכולים להקיז במקום שאינו עושה מום דיכולים להקיז גם במקום שעושה מום. ה"נ מה שהרחיב הנקב לא מקרי סירוס דממ"נ אם מקודם לאו בר הולדה הוא לאו בר סירוס הוא ואם בר הולדה גם עתה יוליד יותר בריווח:
ובפרט לפימ"ש היש"ש יבמות פ"ח סוף הל' ח' דסומכים על חכמת הרופאים אם אומרים שעשו לרפואה ושיוליד. בנ"ד נמי כיון שצוויתי לשאול בהרופא שם ואמר שיוליד וגם שאלתי פה לרופא מומחה בכך ואמר שיוכל להוליד. ואף אם נשווי דברי הרופאים לספק. מ"מ איכא כמה ספיקות חדא דילמא בלא הרחבת הנקב לא הי' יכול להוליד כלל ולא הי' אפשר ג"כ לעשות תקנה לנקוב נקב בפי האמה שיוליד כד' החת"ס וא"כ כיון דלאו בר הולדה הוא לאו בר סירוס. ואף אם נאמר דהי' יכול לעשות תקנה להוליד. מ"מ דילמא גם עכשיו יוכל להוליד כדברי הרופאים הנ"ל והוי ס"ס מתהפך דנוכל לומר להיפך דילמא גם עכשיו בר הולדה הוא כדברי הרופאים ואינו כרות שפכה כלל. ואף אם עתה לאו בר הולדה הוא. מ"מ דילמא מקודם ג"כ לאו בר הולדה הוא ולית בי' משום סירוס כלל. וגם אינם משם אחד דהא ספק אחד דילמא אינו סריס כלל ובר הולדה הוא. והשני הוא אף אם הוא סריס מ"מ כיון דגם מקודם לא הי' בר הולדה לא איכפת לן. וגם נראה דאם הרופא עושה הנקב כדי לרפאותו שיוליד אף אם באמת לא יוליד לא מקרי בידים. כמ"ש הש"ך בה' מקוואות סקמ"ו לענין שאיבת המקוה לנקותו דהמים שנופל בחזרה אף דבא ע"י אדם. מ"מ כיון דכוונת האדם להוציאו והוא נופל מאליו לא מקרי בידי אדם רק כנופל ממילא. ה"נ כיון דפ"ד ביד"ש כשר רק ביד"א פסול. ואיסור הפ"ד הוא משום הולדה כנ"ל. א"כ אם עושה לרפואה כדי שיוליד. אף אם באמת לא יוליד מ"מ לא מקרי בידי אדם רק כנעשה ממילא:
איברא דיש לשדות נרגא בכ"ז דמ"ש להתיר היכא דלאו בר הולדה הוא מקודם מהא דמסרס הזקן. הנה זה רק לס' התוס' שם בשבת (דקי"א ע"א) ד"ה אלא אבל הרשב"א בחי' שם כתב טעם אחר וז"ל דמסרס אחר מסרס גזיה"כ וכו' משום דכל שכיו"ב כלומר בחור שכמותו מוליד וזה מסרסו אין ניכר שהי' סרים מתחלתו ונראה כמסרסו עכשיו אבל זקן שאינו ראוי להוליד לפי דרכן של בריות לא הקפידה תורה וכו' עיי"ש וא"כ לפי"ד תינוק שאין לו כח הולדה כיון דאין ניכר בו כמו זקן הוי כמסרס אחר מסרס. אבל באמת נלע"ד דהרשב"א קאמר רק לענין חיוב אבל לא לענין לבוא בקהל וכ"כ גם החת"ס אה"ע תשו' י"ז והב"א תשו' ב'. אלא דבתשו' ד"ח הנ"ל הקשה דמ"ש זה מזה ולענ"ד נראה לפימש"ל הוכחה מהש"ס דמדפריך הש"ס וניקב מי לא מוליד הוא מטעם דאמרינן ילמד סתום מן המפורש יטעמו דקרא דלא יבוא בקהל הוא שלא יועילו מעשיו הרעים שרצה לעשות היפך כוונת הבריאה למלאות רק תאוותו ולא לפ"ו ואסרה עליו התורה לבוא בקהל שלא יועיל כלום במעשיו א"כ זה רק בבר הולדה דנוכל לומר דעשה שלא להוליד דבלא"ה לא הי' מוליד אלא דעשה כן מאיזו טעם אחר וע"ז גזיה"כ דמ"מ חייב כיון שעשה מעשה אף שלא כיוון לטעם האיסור. אבל לקנסו שלא יועילו מעשיו אין ענין רק אם הקנס הוא תועלת לבטל מחשבתו אז לא יעשה כן פ"א. אבל אם חזינן דהוא עושה לאיזו כוונה אחרת ולא שלא יוליד רק למלאות תאוותו מה יועיל הקנס שלא יבוא בקהל לענין זה דילמא אותו טעם והכוונה שיש לו הוא שקול אצלו יותר ממה שנאסור אותו לבוא בקהל. ודו"ק היטב בכ"ז שנ"ל ברור. ואדרבא יוצא לנו קולא מזה דאף בסירוס גמור רק שהי' ביד"ש אם אח"כ מסרס ביד"א אף דלענין חיוב וודאי חייב משום מסרס אחר מסרס מ"מ אין לפוסלו לבוא בקהל משום כך:
וגם מה שיש לפקפק עוד על דברי הנ"ל דאמאי לא ניחוש דילמא דלא כהחת"ס אלא דגם בנולד בלי נקב כלל יכולין הרופאים לעשות לו נקב בפי האמה ולא יקלקלו המחיצה שבין השתן לש"ז וא"כ ע"י הנקב שבתחתיתו הוא כרות שפכה כיון שהוא שותת ובלא הנקב הי' יכול להיות בר הולדה ע"י שיעשה לו רופא נקב בפי האמה וא"כ כיון דהנקב שהי' בתחתיתו הוי סירוס אף דאינו פסול לבוא בקהל מחמתו מ"מ סירוס מקרי וכשהרחיב הנקב אח"כ הוי מסרס אחר מסרס לד' החת"ס הנ"ל דגם ביד"ש מקרי מסרס א"מ ואסור לבוא בקהל. ז"א חדא דהא הב"ש כתב דניקב אינו פסול רק אם יכול לצאת ש"ז ע"י הנקב וכאן כיון דהנקב הי' דק כ"כ דאף מ"ר הי' יוצאין רק בקושי וודאי ש"ז דהוא עב יותר לא הי' יכול לצאת. ועוד הא דעת הש"ג בשבועות ר"פ שבועת העדות דמחמץ אחר מחמץ אינו חייב רק כשעושה מעשה אחר שאינה שוה לראשונה כמו לש ועירב אח"כ או נותק אחר כורת. אבל כשעושה מעשה שוה לראשונה אף שעושה במקום אחר דמי למטיל מום בבע"מ דקיי"ל דפטור א"כ מכ"ש הכא שהי' בראשונה נקב רק שהרחיבו אח"כ דמי למטיל מום בבע"מ ולא למסרס אחר מסרס עיי"ש בש"ג וגם איכא ספיקי טובא דילמא כהחת"ס דלא הי' יכול לתקן מתחלה וגם דילמא כהחת"ס והב"א דמסרס א"מ הוא רק לענין חיוב ולא לבוא בקהל ועוד ספיקי טובי וגם איכא דיעות טובא דספק פ"ד מותר אלא שאין רצוני להאריך בפרט זה שכבר האריכו בזה הרבנים הגדולים מדאמבראווא וטשעבין בתשובותיהם על השאלה הנ"ל:
ועוד נלע"ד לחזק מש"ל דגם להרשב"א הנ"ל מותר לבוא בקהל וליישב באו"א קו' הד"ח הנ"ל. דלכאורה צריך להבין מ"ט דהרשב"א באמת דלא חילק כפשטי' דיש חילוק בין שם סירוס עליו או לאו בר הולדה כד' הש"ס מנחות הנ"ל דיש חילוק בין מחמץ את הפסולה או מחמץ אחר מחמץ כמש"ל:
אך נראה דהנה באמת יש לחלק טובא בין מסרס את הזקן למחמץ את הפסולה דבאמת מחמץ אחר מחמץ גופא חידוש הוא דבעלמא קיי"ל דכל שעושה מעשה אחר מעשה ואין מעשה השני מחדש כלום לא נחשב למעשה כלל כמו כתב ע"ג כתב דל"מ בין לענין גט בין לענין שבת וה"נ כיון דעיקר פעולת הסירוס הוא לבטל כח ההולדה א"כ כיון דכבר לאו בר הולדה הוא הול"ל דלאו כלום עביד וכן מחמץ אחר מחמץ וא"כ ניהו דחידש רחמנא דחייב י"ל דלא גילה קרא רק במסרס אחר מסרס או מחמץ אח"מ דשם חימוץ וסירוס אתרוויי' וכמו שהארכתי בזה למעלה. אבל מחמץ את הפסולה אין לנו שום טעם לחייבו כמש"ל כיון דאינו מחדש כלום. אך כ"ז במחמץ את הפסולה אבל מסרס את הזקן שאני דהא כתבו התוס' גיטין (די"ט ע"א) ד"ה ר"י דאף דאין כתב ע"ג כתב מ"מ אם כתב הראשון הי' שלא לשמו והעביר קולמוס לשמו מהני כיון דהכתב השני עושה פעולה שמתקנו ומכשירו א"כ ה"נ במסרס את הזקן דמותר לבוא בקהל כיון דהוי ביד"ש ובמה שמסרסו ועושה מעשה בידים פוסלו לבוא בקהל א"כ עושה פעולה חדשה שפוסלו שפיר י"ל דהוי מעשה גם לענין חיוב ושוב אדרבא צריך להבין טעמם של התוס' הנ"ל שכתבנו לעיל דמדמי לה למחמץ את הפסולה. אך נ"ל עפי"ד הש"ס מנחות (מ' ע"ב) גבי הטיל למוטלת דמכשר ר"ז אם התיר את הראשונות ופריך הש"ס דמ"ש מהטיל לבעלת ג' והשלים אח"כ לד' דפסול משום תולמ"ה ומשני השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ופירשו שם רש"י ותוס' דכיון דעושה איסור לאו מעשה הוא. והנה א"א להבין דבריהם כפשטם דא"כ האיך משכחת לאו שיש בו מעשה וגם הא דקיי"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה הא קיי"ל דבשחיטה בעינן כח גברא וכל שנשחט שלא ע"י מעשה אדם לאו שחיטה הוא וכיון דעשה איסור בשחיטתו בשבת לאו מעשה הוא וכהנה וכהנה סתירות הרבה. אך עיקר הדברים כך הם דכל שנעשה מעשה ופעולה ניכרת בעשייתו כמו שחיטה וכדומה מה בכך שמעשה איסור לא חשיב מעשה הרי דיבור וודאי לאו מעשה הוא ואפ"ה היכא דבדיבורו עביד מעשה חשיב מעשה כדקאמר ר"י לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה. אך שם בהטיל למוטלת דגוף ההטלה בעצם לאו מעשה הוא כיון דכבר יש ציצית בהבגד כמו כתב ע"ג כתב וכדומה רק דהש"ס ר"ל דהוי כמו הטיל לבעלת ג' דפסול משום תולמ"ה דכיון דכתיב תעשה כל שעשה המעשה ההוא בפסול ל"מ שום תיקון אח"כ ע"ז קאמר דכיון דעובר בבל תוסיף ל"ח כעושה מעשה בפסול דלא נחשב כאלו הוא עשה המעשה בפסול. ונהי דנחשב כאלו לא נעשה מעשה כלל דהא לא נעשה פעולה ניכרת כיון דהטיל למוטלת מ"מ מהני פסיקת הראשונים אח"כ דפסיקתן זו עשייתן. וכללא הוא דכל דעשה הוא מעשה בפסול ל"מ תיקון מבחוץ להכשיר המעשה שנעשה בפסול. אבל היכא דנחשב כלא עשה מעשה כלל מהני אח"כ מעשה קצת להכשיר למפרע מעשה הראשון. וא"כ ניחא הכא שפיר דבאמת מסרס את הזקן כיון דעיקר הסירוס למנוע כח ההולדה א"כ היכא דכבר לאו בר הולדה הוא לאו פעולה ניכרת הוא והמעשה בעצם לא נחשב מעשה רק דנאמר כיון דחילקה התורה בין נעשה מאליו או נעשה ע"י אדם דבנעשה ע"י אדם אסור לבוא בקהל. ועי"ז אתה ר"ל דהיכא דהוסיף מילתא במעשה השני דומה למעביר קולמוס לשמו כמש"ל. ז"א דשוב דומה להטיל למוטלת דהיכא דעושה איסור בשעת מעשה לא חשיב מעשה אדם כיון דבלא"ה אין הפעולה ניכרת וא"כ הכא תלוי אם נאמר דמסרס את הזקן חייב כיון דהוסיף פסול קהל כמו בהעביר קולמוס לשמו א"כ שוב מותר לבוא בקהל דמעשה איסור לא חשיב מעשה ביד"א מאי אמרת אם מותר לבוא בקהל א"כ לא הוסיף מידי וכיון דלא הוסיף שוב צריך להיות פטור וכיון דיהי' פטור שוב צריך להיות פסול וחוזר חלילה הרי זה דומה לד' התוס' ב"מ ופסחים לענין עלה עלי' זכר דמתהפך לכאן ולכאן דכתבו התוס' דאזלינן לחומרא וכתבתי במק"א דזה דומה לספק דבדאורייתא אזלינן לחומרא כמו שכתב הכר"ו לענין ס"ס שאינו מתהפך ובמלקות קיי"ל דספק לקולא ה"נ ס"ל להתוס' דמסרס את הזקן פטור והרשב"א ס"ל דלאו מטעם ספק הוא אלא דכל כה"ג אזלינן לחומרא ולכך לא ניחא לי' להרשב"א בטעם התוס' וס"ל דהי' צריך להיות חייב כיון דהוסיף פסול לקהל וממילא כיון דאתה מחייבו משום מסרס ולוקה שוב א"א לפוסלו לבוא בקהל דכיון דעשה איסור לאו מעשה ביד"א נחשב כמש"ל. ומיושב ג"כ קו' הד"ח הנ"ל ונכונים דברי הב"א והחת"ס דכ"ז במסרס את הזקן דדומה למחמץ את הפסולה דליכא גזיה"כ מקרא לחייבו דא"א ללמוד ממסרס אחר מסרס כיון דלאו שם סירוס עליו רק דאתה רוצה לחייבו משום דהוסיף פסול קהל כיון דנעשה ביד"א דדומה להעביר קולמוס לשמו עי"ז הוא מתהפך לכאן ולכאן כמש"ל דבזה פליגי הרשב"א והתוס' אבל היכא דמעשה הראשון הוא ג"כ סירוס דיש נקב או כריתה בגוף האבר רק דנולד כך או נעשה ביד"ש ואז אם מסרס אח"כ ביד"א פשיטא דחייב מגזיה"כ דמסרס אחר מסרס א"כ וודאי מותר לבוא בקהל דכיון דעושה איסור בעשייתו לא נחשב מעשה ביד"א כנלע"ד:
ומעתה כיון דאיכא כל הני צדדי היתר וכמה ספיקי די"ל אולי כדברי הרופאים דגם עתה ראוי להוליד דהיש"ש סומך ע"ז. ואם נאמר דאינו ראוי להוליד אולי גם מקודם לא הי' ראוי להוליד דלכמה דיעות אף שנעשה אח"כ ביד"א לא מהני מעשה השני לפוסלו. ויש עוד כדמות ראי' לזה מעירובין (דכ"ה ע"א) דאם הי' מקודם מחיצות שלא הוקפו לדירה והרחיק מהכותל ד' ועשה מחיצה חדשה הוי מוקף לדירה. אבל פחות מג' לא כיון דלא הועיל כלום במחיצתו. הרי אף דעתה הוא דר במחיצה החדשה שעשה בידים לדירה מ"מ כיון דכבר הי' מחיצה מקודם שלא הוקפה לדירה ל"מ מחיצה החדשה ה"נ בכה"ג לא מקרי מעשה השני כלום לפוסלו ע"ז. וגם יש דיעות דאף בניקב בתחתיתו כל שאינו מפולש כשר כמו שהביאו האחרונים בשם היש"ש. והעולה על כולנה איכא דעת הרא"ם דניקב אינו פוסל כלל לבוא בקהל ומצינו בסי' י"ז לענין עגונה דלחד דיעה סמכינן על דעת יחיד כדאיתא בש"ס דלמה נשנו דברי היחיד כדי לסמוך עליו בשעת הדחק עיין ח"מ שם סקל"ק ואין לך שעת הדחק גדול מזה לפסול איש לבוא לעולם בקהל בפרט בדור הזה שאין אדם שליט ביצרו ועלול לבוא למכשול ח"ו שזה לדעתי יותר מעגונה שיש תקוה או שיהי' עדות אחרת או שיבוא בעלה אם הוא חי ובפרט דצערי' דגברא קשה וכו' וגם באמת כל ענין ניקב כה"ג שאין נקב אחר בפי האמה לא הוזכר בש"ס רק ברא"ש הנ"ל ולדבריו ג"כ יש להכשירו לבוא בקהל כמש"ל. ולכן גם אנכי מצטרף עם האחים הרבנים הגדולים דק"ק דאמבראווא וטשעבין להתיר את הבחור לישא אשה והשי"ת יצילנו משגיאות:
והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל