חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן יא
שלום אשיב אל כבוד הרב החריף ובקי מו"ה סענדער נ"י דומ"ץ דק"ק האלישיץ ולכבוד ב"ג הרב החריף המופלג מו"ה אלי' נ"י:
מכתבי שניכם ע"ד השאלה בבתולה שזינתה ואמרה מפלוני וכהן הוא והוא מודה לדברי' אם מותר לכונסה. לנכון הגיעני. והנה מה שאינכם מסכימים לדעת אחת זה אוסר וזה מתיר אין זה חידוש בעיני כי כך דרכה של תורה זה בונה וזה סותר אך מה שיש שינוי בגוף המעשה בין מכתבכם לפלא זה בעיני. והנה ב"ג נ"י כותב הבועל אומר שמצאה בעולה מכבר והיא מודה לדבריו שזינתה גם עם אחר אך שגם הוא כשר ואותו אחר מכחישה וא"כ אזיל לי' כל הפלפול וההיתר של הרר"ס אם מהני הודאתו ואם חיישינן שמא זינתה עם אחר והרי הוא עצמו אומר שמצאה בעולה ושוי' אנפשי' חד"א ומה שהיא אומרת שגם אותו אחר כשר הרי אותו אחר מכחישה ומבואר בתשו' מהר"ם אלשקר הובא בנוב"י מהדו"ת סי"ד וט"ו דהוי ברי וברי ומיגו דלא נבעלתי לית לה שהרי הוא יודע בשקרה ולא היתה נאמנת להתיר עצמו לו דהא שוי' אנפשי' חד"א כמבואר בסוגיא דפ"פ וא"כ כיון דאין כאן אמירתה כיון דהוכחשה הוי כאלמת דלכה"פ זולת הבעה"מ אף ברובא ישראל לא משתרי אף בדיעבד ומכ"ש דעיקר הדין דשכונת ישראל יהי' כרוב ישראל הוא מפוקפק מאד כמ"ש בב"מ דהא ידעינן דרגלי' מצויות גם בשכונת נכרים ול"ש לומר כאן נמצאה כ"ה דתולין במצוי עיי"ש בב"מ וא"כ היתרה של המדוברת הזאת רופף מאד. ואף די"ל דמה שאומר שמצאה בעולה אולי כוונתו שמצא פ"פ וא"כ הא קיי"ל בסי' ס"ח באה"ע דבוגרת פתחה פתוח דלא כר"ת שבתוס' ואין לה רק טענת דמים וא"כ צריך לחקור אותו ע"ז אם אומר שלא מצאה דם או שהי' פ"פ מ"מ י"ל דכ"ז אם היתה מכחשת אותו לאמור בתולה הייתי אבל כיון דהיא מודית דנבעלה רק אומרת לכשר נבעלתי לית לה מיגו דלא נבעלה דטענה גרועה היא דוודאי גם בבוגרת חילוק יש בין בתולה לבעולה כידוע. אך דאין זה טענה ברורה לאוסרה עליו אם היתה מכחשת כיון דאיכא בוגרת דפתחה פתוח אבל יותר טוב לה לטעון לכשר נבעלתי שאין הוא מכיר בשקרה משתאמר בתולה הייתי שבעיניו נראה כמשקרת כאשר הוא אומר כן באמת שהכיר בה שהיא בעולה:
ואלא דעכ"ז עדיין יש לדון בזה עפי"ד תשו' מחנ"א ה' אישות שכתב דהפה שאסר הפה שהתיר אמרינן אף במיגו גרוע ובתשובתי לק"ק ליבטשוב חזקתי הדבר בראיות ברורות וא"כ ה"נ איכא הפה שאסר שהודית שנבעלה הוא שהתיר לומר לכשר נבעלתי אלא דא"כ צריך לשאול ולחקור את הבועל במה יודע שהיתה בעולה אם ע"י פ"פ או ע"י דמים ואם יאמר דע"י דמים אף בבוגרת הוי טענה מעלייתא ואז שוי' אנפשי' חד"א:
ואמנם גם בזה יש לדון עפי"ד ההפלאה בסוגיא דפ"פ על קושית התוס' שהקשו באשת כהן נוקמה בחזקת היתר ואף בספק א' תשתרי וכתב ההפלאה דאף דבראוה מעוברת בעינן ברי דידה גם לר"ג ולא שרינן משום חזקת היתר לחוד היינו משום דמעלה עשו ביוחסין ואמנם לא עשו מעלה רק באיסור שעפ"י עדים אבל מה שאסור רק לדידי' משום שוי' אנפשי' חד"א בזה לא עשו מעלה עיי"ש בדבריו. א"כ ה"נ אף לדבריו שמצאה בעולה מ"מ היא מותרת לו משום ספק אחד דילמא לכשר נבעלה ומשום דמוקמינן לה אחזקת היתר כיון דהאיסור רק עפ"י דיבורו ל"ש מעלה עשו ביוחסין:
איברא דלדידי לא ברירא לי דטעמא דבעינן ברי לי הוא מעלה עשו וכו' והא בירושלמי מבואר דטעמא דר"י דל"מ אף רוב כשרים הוא משום דזנות רצה אחר הפסולים ורק דהוא ס"ל דברי דידה מהני דברי ושמא וגם חזקת היתר מהני. וכעין שכתבו התוס' בסוגיא דפ"פ דמש"ה בס' אונס לא מוקמינן בחז"ה משום דרוב ברצון ואפ"ה כתב שם הר"י הובא ברא"ש דבטענת נאנסתי נאמנת משום ברי ושמא כיון דרוב דברצון הוי רוב גרוע כמ"ש התוס' ה"נ הא דזנות מצוי יותר בפסולים וודאי דהוא רק כמו רוב גרוע והלכך בברי ושמא מהני אבל משום חזקת היתר לחוד לעולם אימא דלא מהני מדינא ולא משום מעלה וא"כ גם עפ"י דברי עצמו נאסרה משום שוי' אנפשי' חד"א:
אלא דבתוס' יבמות (דס"ח ע"א) ד"ה רישא מבואר כההפלאה דטעמא דר"ג דבעינן ברי ולא מוקמינן אחז"ה הוא משום דלכהונה החמירו ולא אוקמינן אחזקה לבד. וא"כ שפיר י"ל כההפלאה דבאיסור שעפ"י עצמו לא עשו מעלה. וגם לשיטת הפר"ח בסי' כ"ט הובא בפמ"ג בפתיחה לה' טריפות דבספק דאורייתא לא מהני חזקת היתר להתיר דרבנן החמירו כמו בתרי ותרי י"ל דזה רק באיסור שאסור לכל משום דכיון דנולד ריעותא יצאה מחזקתה. אבל באיסור שעפ"י עצמו שאינו אסור רק לדידי' אבל לכ"ע שריא א"כ לפימ"ש התוס' בכתובות (כ"ו ע"ב) בשם ר"י בר ברוך דהדבר שיצא בב"ד בהיתר הוי לו חזקת היתר וכעין המבואר ביו"ד סי' י"ח לענין סכין שנאבד ואח"כ נמצא בו פגם עיי"ש א"כ ה"נ כיון דלכ"ע מתירין אותו הב"ד לא איתרע חזקת היתר דידי' כלל דגם עתה הדבר יוצא מב"ד בהיתר לגבי כ"ע וא"כ אלים חזקת היתר דידי' טובא ולא איתרע כלל וא"כ אף למי דנאמן ע"ע ואומר שיודע שזינתה מ"מ כיון דגם לדידי' מספקא אי לכשר נבעלה שפיר מוקמינן בחזקת היתר ואמרינן דלכשר נבעלה גם מדרבנן ובפרט שהפמ"ג שם הכריע להקל נגד הפר"ח דאף מדרבנן מותר כל ספק דאורייתא היכא דאיכא חז"ה. ועיין בב"מ בסי' ו' באריכות בזה. וא"כ כיון דעפ"י דיבורו לבד שאומר שמצאה בעולה לא היתה נאסרת דהוי מוקמינן לה בחז"ה א"כ גם עתה אף שהודית שנבעלה מ"מ הרי אמרה דלכשר נבעלה ומותרת משום הפה שאסר וכו':
ואמנם שבתי וראיתי דכ"ז אינו כלל בנ"ד דהרי כאן ידוע לכל דהרתה וגם ילדה וולד זנונים הרי איכא עדים דנבעלה ומה שהוא הודה שזינה עמה הרי תברא בצידו שאומר שמצאה בעולה קודם לכן והפה שהתיר הוא שאסר ונאמן מדינא שהיתה בעולה ושוב אי לא ברי דידה לא היתה מותרת משום חז"ה לחוד משום מעלה דיוחסין כנ"ל וברי דידה הא איתרע דהא הבועל מכחישה כס' המהר"ם אלשקר הנ"ל:
והנה בנוב"י מהדו"ת הנ"ל באה"ע סי"ד וס"א פקפק על דינו של מהר"ם אלשקר הנ"ל ואנכי רואה ג"כ שדברי המהר"ם אלשקר אינם מוסכמים שהרי מפורש יוצא מפי המחבר באה"ע סי' ד' סעיף כ"ז בארוסה שנתעברה שמסיים המחבר שם והיא אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר מארוס נבעלתי ואפילו הוא מכחישה וה"מ לעלמא שאם ניסת לכהן ל"ת אבל להארוס אסורה דשוי' אנפשי' חד"א עכת"ד המחבר והוא מלשון הטור בסי' הנ"ל. והרי דין זה מקורו מעובדא דרב יוסף בכתובות (די"ד) דקאמר חדא והא קמודה ועוד הא הלכה כר"ג ואפילו ברוב פסולים אצלה וא"כ חזינן דאף דהוא מכחישה לא הוי כברי וברי רק לדידי' משום שוי' אנפשי' חד"א אכל לעלמא מהני ברי דידה משום דהלכה כר"ג דנאמנת אף ברוב פסולים משום ברי ושמא וזה מפורש שלא כדעת המהר"ם אלשקר הנ"ל:
ואמנם באמת בב"מ שם הביא שהיש"ש ביבמות תמה ע"ז דהא הוי ברי וברי. ובב"מ מיישב דלא חשבינן רק הברי של הבעל בעצמו אבל ברי של איש שאינו הבע"ד אינו נאמן רק מתורת עד אחד וע"א אינו יכול להוציא אשה מחזקתה:
והנה בר"ן שהביא הב"י שם מבואר ג"כ כדברי היש"ש דמפרש דברי הש"ס ועוד הא הלכה כר"ג היינו אי לא הוי הארוס קמן אבל בישנו כאן ומכחישה הוי ברי וברי משמע להדיא כהיש"ש דמטעם ברי וברי קאתי עלה ולא משום שוי' אנפשי' חד"א וא"כ מוכח לכאורה דדין זה של המהר"ם אלשקר הוא תלוי במחלוקת שבין הטור והמחבר ובין הר"ן והיש"ש הנ"ל וא"כ כיון דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע והרי בש"ע סתם המחבר כדעת הטור דלאוסרה לעלמא לא מיחשב ברי דידי' כלל וה"נ דכוותה. ובפרט שיש מקום אתי להשוות דברי המהר"ם אלשקר עם דעת הטור והמחבר הנ"ל שיהי' מא"ח ומא"ח ולא פליגו והוא. בשנבין מקודם מה שידוע מחלוקת הפוסקים הר"ר יונה וסייעתו ושאר הפוסקים שבסי' ס"ח אם מהני בא"א שידוע שנבעלה ברי לה שאומרת נאנסתי. שדעת הפוסקים החולקים על הרר"י הוא שלא מהני ברי ושמא רק לענין ממון ולהתיר ספק סוטה כמ"ש בהרה"ם שהביא הב"י שם ומ"ש מהא דנאמנת לכהונה אליבא דר"ג לומר לכשר נבעלתי אף ברוב פסולין אצלה דעדיף יותר מברוב דברצון דהוי רוב גרוע כנ"ל ובפסולי כהונה החמירו כמש"ל. וביותר קשה אליבא דהנוב"י שכתב במהדו"ת סי"ד הנ"ל דגם הרר"י לא התיר רק היכא דיש להאשה חזקת כשרות אז מאמינין לה דנאנסה וא"כ הכא דנבעלה והרתה לזנונים דאף לדברי' דלכשר נבעלה מ"מ הא נבעלה באיסור פנוי ואיתרע חזקת כשרות דילה וא"כ אמאי נאמנת. וגם בלא"ה קשה לי הא קיי"ל החשוד על הדבר לא דנין ולא מעידין ובפרט בחשוד לעריות גם במתייחד לחוד פסול לעדות אשה וא"כ אמאי נאמנת כאן להכשירה לכהונה על פי':
והנה בש"ס י"ל דמשום דאיסור פנוי' הוא רק דרבנן וחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור כמבואר בסי' קי"ט. ואף דמתייחד על העריות הוא ג"כ רק דרבנן מ"מ אסור משום לתא דאורייתא דהא הכניס עצמו בחשש לבוא לאיסור דאורייתא אבל איסור פנוי' עיקרו רק דרבנן. ואמנם כ"ז בזמן הש"ס דהי' עוסקין בטהרות והיו כל הנשים בין פנויות בין א"א טובלות לנדתן וליכא רק איסור פנוי' אבל בזמן הזה דכל הבתולות הן נדות וודאית וא"כ כשנבעלה בזנות חשודה על איסור דבכרת האיך נאמנת לומר לכשר נבעלתי להכשירה לכהונה. ואמנם עפי"ד הבית מאיר הנ"ל נוכל להבין הכל דענין ברי ושמא הוא שאנו מהיכא דמהימן בתורת עדות דהיכא דמהימן בתורת עדות אז החשוד על הדבר אינו נאמן אבל לענין ברי ושמא כפי שכתב הב"מ שהוא שייך רק בבע"ד שאין יכולים להוציא מחזקתו מספק היכא דהוא טוען ברי בזה לא שאני לן בין אם הוא חשוד או לא. והגע עצמך למ"ד א"י אם נתחייבתי חייב משום ברי ושמא אטו היכא דהתובע הוא חשוד לא יהא הדין כן אתמהה? אלא דדברי הב"מ צריכין תבלין דבשלמא לענין ממון דאנו נדונין עליו שהוא צועק וצווח להב"ד לעשות לו דין להוציא ממונו שיש לו אצל פלוני בוודאי וחבירו טוען שמא אז שייך לומר על הב"ד ברי ושמא ברי עדיף ואין ספק מוציא מידי וודאי ואין מניחין את הוודאי מפני הספק כיון דעל הב"ד מוטל חיוב לעשות דין והם בין שני טענות הסותרות מבטלין את הספק מפני הוודאי אבל לענין איסור כמו בנידון דידן ובעובדא דש"ס באשה שזינתה ונולד ספק אם נפסלה לכהונה והכהן מסתפק ושואל אם מותר לישאנה כיון דקיי"ל כל ספיקא דאורייתא לחומרא מה בכך דהיא אומרת בריא אטו אם היא כשירה לכהונה מחויב הכהן לכונסה או יש חיוב על הב"ד לאמר לו לכונסה הוא שואל רק על עצמו אם מותר לכונסה מה לו לבריא דידה אטו הוא מחויב לעשות ספק איסור בשבילה. וא"כ בשלמא היכא דאינה חשודה נאמנת מתורת דקיי"ל בחתיכה ספק חלב וספק שומן נאמן ע"א להתיר אבל היכא דחשודה מהיכא תיתי להאמינה שיאכל ספק איסור על פי':
ואולם נוכל לומר דמש"ה באמת לא מצינו בש"ס ענין ברי ושמא גבי איסור רק כאן גבי פסולי כהונה דמדאורייתא מותרת משום חזקת היתר כמ"ש התוס' יבמות ס"ח הנ"ל רק דרבנן עשו מעלה משום כהונה להחמיר בספק. וא"כ לא מיבעיא לדידן דלא קיי"ל כר"ג רק בדיעבד שכבר נישאת לכהן וא"כ מדינא הוא מחויב בשכ"ו ואף דבידו לגרשה מ"מ היכא דליכא שום ערוה או דבר אסור גם לדידן לגרש כשהכהן בא לפנינו לשאול אם לגרשה מחמת ספק פסול כהונה או לאו והיא אומרת ברי שכשירה לכהונה אז כיון דהב"ד הם בין חלקי הסותר דלדברי' אסורים לומר לו לגרשה ולדבריו הוא שמא אסורה עליו אז ג"כ שייך ברי ושמא דהב"ד אין מניחים את הוודאי מפני הספק כיון דמן התורה מותרת לו משום חזקת היתר כנ"ל ורק משום תקנתא דרבנן וכל תקנת חכמים הבי"ד שבדור הם מיקרי העושים כמ"ש בש"ס ב"מ צ"ו לימעול בי"ד עיי"ש ברש"י וא"כ הם אינם יכולין להכניס עצמם לעשות תקנה שלדברי האשה אסור להם לעשות התקנה הזאת והבעל טוען שמא ואין מניחים הוודאי מפני הספק. אלא אף לר"ג גופי' דס"ל דמהני ברי דידה גם לכתחילה י"ל דה"ט דלא עשו חכמים תקנה היכא דטוענת ברי לפימ"ש התוס' (דל"ד ע"א) ד"ה ולטעמך דבאשה שייך עיגונא גם היכא שמותרת לאחר דשמא לא תמצא אדם שישאנה א"כ היכא דטוענת ברי דנאמנת על עצמה משום ברי ושמא ולפי דברי' יש לה היתר לישא לכהן בוודאי ואם יבואו חכמים לקלקל לה זכות זה הם נוגעים בתקנת עיגון דגבי אשה שייך גם זה עיגון מה שתהי' אסורה לכהן כמ"ש התוס' הנ"ל. לא רצו חכמים לעשות תקנה לקלקל זכות דידה מפני הספק כיון דהיא טוענת וודאי והוה ג"כ כמו בממון דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף כנ"ל. וא"כ כ"ז שייך רק כאן גבי פסולי כהונה. אבל בא"א שנבעלה וס' באונס או ברצון דהוי ספיקא דאורייתא כמ"ש התוס' שם דל"ש חז"ה כיון דרוב ברצון. ואף דכתבו התוס' שם דרוב זה לא הוי רק דרבנן היינו שלא יהי' נחשב לרוב גמור שיהי' כוודאי מחמת רובא וחזקה רובא עדיף ולא יהי' מהני גם ס"ס אבל עכ"פ החזקה איתרע מדאורייתא והוי ספק השקול דאסור מדאורייתא וא"כ מאי מהני ברי ושמא הא לענין איסור דאורייתא ל"ש ברי ושמא כמש"ל ולכך ס"ל באמת להחולקים על הרר"י דאינה נאמנת לומר נאנסתי והרר"י שמתיר הוא מטעם שכתב הרשב"א הובא בשטמ"ק בסוגיא דפ"פ וכוון לדבריו הנוב"י במהדו"ק תשו' ס"ט משום דהוי כחתיכה ספק חלב דנאמן ע"א להתיר ואף דהוי דשב"ע מ"מ י"ל דס"ל כהמהרי"ק דגם בדשב"ע היכא דליכא חזקת איסור ע"א נאמן ודעת החולקים י"ל דס"ל כהרמב"ן דבדשב"ע אף בלא איתחזק איסורא אין ע"א נאמן כאשר ביארתי כ"ז בתשו' לק"ק ליבאטשוב הנ"ל ועיין בשער המשפט סי' ל"א:
וא"כ מעתה נכון דעת הנוב"י דס"ל דהיכא דאיתרע חזקת כשרות דידה גם הרר"י מודה דאינה נאמנת כמו בסי' קע"ח בנתייחדה עם הערוה. דכיון דכאן עיקר הטעם משום נאמנות בתורת עדות א"כ הא קיי"ל דהחשוד על העריות ומתייחד עם העריות אינו נאמן לעדות כמ"ש בסי' מ"ב באהע"ז אבל כאן גבי פסולי כהונה דהנאמנות הוא מכח ברי ושמא כמש"ל לכך אף דעברה על איסור נדה וחשודה על העריות ג"כ מ"מ הוי כמו בממון דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף אף אם הטוען ברי הוא חשוד כמש"ל ומיושבים ג"כ דברי המהר"ם אלשקר הנ"ל שלא יסתרו לדברי המחבר בסי' ד' הנ"ל דהמהר"ם אלשקר איירי בא"א שהרתה לזנונים ואומרת נאנסתי מפלוני דנאמנותה רק מתורת עד אחד כמש"ל. וא"כ כיון דבא אותו פלוני ומכחישה הוי כשתי עדים המכחישים זא"ז אם בא השני קודם שהתירה או אף לאחר שהתירה לשיטת הריטב"א שבש"ך יו"ד סי' קכ"ז אוקמינן חד לגבי חד ואסורה מספק אבל בסימן ד' דאסורה רק לכהונה וג"כ משום מעלה דיוחסין דמדאורייתא מוקמינן בחז"ה אף ברוב פסולין משום חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה כמ"ש התוס' ובפרט בארוס דתולין יותר בארוס דהוי היתר ורק משום מעלה דיוחסין א"כ שוב מהני ברי ושמא כמו בממון כמש"ל ובפרט שם דכבר נישאת לכהן שפיר כתב הב"מ אף דהארוס מכחישה מ"מ היא נאמנת משום ברי דידה דברי ושמא שייך רק גבי בע"ד דברי של הבע"ד מהני אבל הארוס לענין לאוסרה לעלמא הוי כע"א דעלמא דאינו נאמן להוציא האשה מחזקתה כמש"ל ויבוא הכל על מקומו בשלום. באופן שי"ל שבנ"ד דהוא מטעם ברי ושמא גם המהר"ם אלשקר מודה דהיא נאמנת לומר מפלוני כשר נבעלתי אף שאותו פלוני מכחישה כפסק המחבר בסי' ד' הנ"ל:
ובדרך הזה יתיישב לנכון קושית הראשונים בכתובות (י"ד ע"ב) על מתניתין דתנוקת שירדה למלאות מים ונאנסה וכו' דפריך הש"ס ריב"נ דאמר כמאן אי כר"ג הא אף ברוב פסולין נמי מכשיר והקשו הא אף אם נפרש דגם כאן מיירי באומרת ברי מ"מ הא ר"ג לא התיר רק משום בודקת ומזנה ובנאנסה ל"ש בודקת ומזנה. אך לפי הנ"ל ניחא דעד כאן צריכין לחזקה דבודקת וכו' רק היכא דזינתה ברצון דאיתרע חזקת כשרות דידה ואינה נאמנת מתורת עדות רק מכח ברי ושמא וכבר כתבתי דברי ושמא לא מהני רק לענין מעלת יוחסין היכא דמותרת מדאורייתא משום חזקת היתר וכיון דרוב פסולין מרעא לחזקת היתר בעינן בודקת ומזנה לקלקל הרוב דפסולין שיושאר חזקת היתר דידה במקומה אבל כאן בנאנסה דאינה חשודה על העריות ונאמנת מתורת עדות וכבר כתבו האחרונים הפנ"י והנוב"י מהדו"ק סי' ס"ט הנ"ל דע"א נאמן לברר המיעוט מהרוב מש"ה אף דל"ש חזקת בודקת ומזנה נאמנת בתורת עדות לומר לכשר נבעלתי ול"ק כלל קושית הראשונים הנ"ל. רק דלפי"ז צ"ל אף דנקט תנוקת מ"מ איירי בהגיעה לבת י"ב דלא הוי קטנה דאל"כ הא קיי"ל דקטן אינו נאמן רק במידי דרבנן או בדבר שהוא בידו ומצינו כ"פ בש"ס דנקט תנוקת ואיירי בנערה עיין בנדה בפ' תנוקת ועיין בשטמ"ק כאן שכתב שאיירי בתנוקת בת דעת:
אלא דמ"מ בנ"ד מה יושיענו כ"ז דאף אם נתפוס כדעת הב"מ דברי דידה הוי ברי מעלייתא אף דאחר מכחישה מ"מ כיון דהודאת הבועל אזדא לי' דהא אמר שמצאה בעולה וא"כ בברי דידה לחוד הרי לדעת הרמב"ם ופוסק הב"ש כוותי' דבעינן תרי רובא ואף לדעת הפוסקים דסגי בחד רובא מ"מ הא דשכונת ישראל דליהוי כרוב ישראל מפקפק מאד ע"ז בבית מאיר הנ"ל וגם בתשו' ברית אברהם דהא ידעינן דרגלי' מצוי' בכל יום גם בשכונת עכו"ם עיין בר"א תשו' י"ב וגם הא איכא חשש דילמא אזלא איהי לגבי' דהו"ל קבוע. ואף דלדעת הטור ל"ח לזה היינו בתרי רובא כמבואר בב"ש כאן ס"ק ל"ד כיון דהוי רק חומרא בעלמא אבל ברוב אחד וודאי י"ל דהספק דילמא אזלא לגבי' מקלקל הרוב והוי רק ספק כמ"ש הב"ש גופי' בסי' ד' סקל"ט:
אמת דדברי הב"ש הם נגד דברי הרשב"א והריטב"א בקידושין (דע"ג) דקאמר הש"ס דד"ת שתוקי כשר ברוב כשרים אצלה מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבי' דהו"ל קבוע וכמע"מ דמי התורה אמרה לא יבוא ממזר וכו' הא ספק ממזר יבוא עיי"ש ותמהו הרשב"א והריטב"א דהא מ"מ הוי להיתרא דהא אף אם היא אזלא לגבי' הוי מע"מ וכיון דאיכא עוד למימר דאזיל הוא לגבה ומרובא פריש א"כ איכא רובא להיתרא. ותירצו שם דלרווחא דמילתא נקט קרא דבלא"ה מותר משום רובא הרי דס"ל להרשב"א והריטב"א דהוי רובא מעלייתא אף היכא דהוי ספק דילמא אזלא איהי לגבי' ודלא כהב"ש. אלא דפנ"י ובהפלאה שם כתבו שניהם לישב קושית הרשב"א ולדברי שניהם הוי רק מחצה על מחצה ולא רוב דנידון כקבוע אף בספק דילמא אזלא לגבי' עיין בדבריהם שם ונמצא דלדבריהם לא הוי רוב מעלייתא היכא דהוי ספק דילמא אזלא לגבי' ולכן אין לנו על מה לסמוך אף אם נאמר דשכונת ישראל הוי כרוב ישראל:
ואמנם אי לא היה לנו הריעותא מה שאומר שמצאה בעולה מקודם וא"כ כיון דעפ"י הודאתו רוב האחרונים מתירין אף ברוב פסולים מטעם ס"ס דילמא לא זינתה עוד עם אחר ואף אם זינתה דילמא עם כשר. ואף דהודית בעצמה שזינתה מקודם מ"מ כיון דרק משום הודאתה קאתית עלה א"כ הפה שאסר וכו' עיין בב"מ אלא אף אם נאמר דנגד רוב פסולים לא מהני ס"ס כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ דאם רוב ברצון הוי רובא מעלייתא לא מהני ס"ס מ"מ כאן בשכונת ישראל אף דרוב כשרים לא הוי רובא מעלייתא משום חשש דילמא אזלא גבי' או כס' הב"מ והבר"א כיון דניידא חיישינן דילמא היתה בשכונת עכו"ם ג"כ כ"ז לענין דלא הוי רוב כשרים אבל עכ"פ רוב פסולים ג"כ לא הוי והוי רק מע"מ וספק השקול א"כ מהני ס"ס גם לענין לכתחילה:
ומה שחששו מקצת מאחרונים לדילמא עיניו נתן בה כמו גבי שבוי' שהמעיד עלי' לא ישאנה איכא לדחויי חדא דגבי שבוי' חזינן דהיא ג"כ אינה נאמנת לומר טהורה אני רק במיגו היכא שאין עדים שנישבת ולא סמכינן אברי דידה כדמקשה באמת ר' יהושע לר"ג ור"א משבוי' שאמרו לו השבתי' מעוברת ואפ"ה לא הודו לו ר"ג ור"א לר"י כמ"ש התוס' שם משום דכאן ברואה מעוברת איכא חזקה דאשה בודקת וחזנית ומש"ה מהני ברי ושמא ולא חיישינן דילמא עיני' נתנה בו בהכהן הזה והיינו כמש"ל דס' ברי ושמא לאו מתורת עדות הוא שיהי' לנו לחוש דילמא אינו נאמן משום הוא חשוד או נוגע דעיני' נתנה בו כמו דבממון מהני ברי ושמא אף דהבע"ד הוא נוגע וגם היכא דהוא חשוד כמש"ל רק דבאיסור דאורייתא לא מהני ברי ושמא כמו שהארכתי לעיל אבל באיסור מעלת יוחסין דכהונה דמהני ברי ושמא דידה מתורת בע"ד כמ"ש הב"מ וכמש"ל מהני ג"כ הודאת הבועל מטעם ברי ושמא כמו בדידה כיון דהוא רוצה לישא אותה ואומר ברי שנבעלה לו ואם הודאתו אמת לא חיישינן לאחר ג"כ משום ס"ס כנ"ל וא"כ אין לנו לחוש דילמא משקר ועיניו נתן בה כיון דהוא אומר ברי ואנן מספקא לן אין אנו יכולים לאסור עליו דברי של הבע"ד עדיף ובברי ושמא לא חיישינן מה שהוא נוגע כמו שלא חיישינן בדידה דילמא עיני' נתנה בו משא"כ בשבוי' דהחמירו חכמים מחמת דרוב עכו"ם פרוצים בעריות והיא מסורה בידיהם ולא רצו חכמים לסמוך על ברי דידה והשוו אותה לאיסור תורה דל"מ ברי ושמא כמש"ל הלכך גם לדידי' לא האמינו משום ברי ושמא רק מתורת עדות ואם בא לישאנה אזלא עדותו דהוא נוגע דילמא עיניו נתן בה כנ"ל ברור:
ועוד מטעם אחר אין לדמות לשבוי' דכאן כיון דהוא מבזה עצמו בב"ד ואומר שנבעלה ממנו כמו דלמשנה ראשונה (בנדרים צ"א) היתה האשה נאמנת לומר טא"ל משום דאשה לא היתה מבזת עצמה בב"ד ה"נ אין לנו לדמות לשבוי' דשם הוא מעיד עלי' שטהורה היא ואינו מבזה עצמו כלום אבל כאן הוא מבזה עצמו ואומר שנבעלה ממנו בזנות וזה אולי עדיף מפדאה דאמרינן חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי. ואף דלמשנה אחרונה שם חששו לעיני' נתנה באחר אף דמבזה עצמה בב"ד היינו כמ"ש הר"ן שם דראו חכמים שבנות ישראל פרוצות וכו'. אבל אין לנו לדמות גזירות חכמים זל"ז רק מה שמצינו שגזרו. וגם הא חזי לאצטרופי דעת המרשד"ם הובא בפ"ת סי' ז' דמתיר כהן בשבוי' בכהנים בזה"ז משום ס"ס דילמא לאו כהן הוא ואף דשם חלקו עליו מטעם דהוי ספק א' בגוף וס' א' בתערובות וגם דשבוי' כבר עשאוה כוודאי איסור עיי"ש. כאן ל"ש שני הטעמים דכאן שני הספיקות בגופו דילמא לאו כהן הוא. ואף אם הוא כהן דילמא אינו משקר מה שהודה שצדקה ממנו. וכן עדיין לא עשו אותה לוודאי איסור כמו בשבוי':
ואמנם על זה הטעם לחוד לא הייתי סומך ח"ו כמ"ש בתשו' כנ"י דאין לנו להוציא לעז על הכהנים שבזה"ז עיי"ש הובא בבה"ט סי' ו'. אבל עכ"פ סניף לאצטרופי הוי ולכן בהא נחיתנא שתאבו לכתוב לי באר היטב בהודאות הבועל אם מה שאומר שמצאה בעולה מקודם הוא כדבר ברור בטענת דמים וכדומה או לאו. וגם אז אולי תוכלו לפעול על הבועל השני שהיא אומרת שזינתה מקודם שיקיים מעשה יהודא וכו'. שיאמר גם הוא צדקה ממני והודאתו וודאי יהי' מהני דהא הוא אינו רוצה לישא אותה ואז בהודאת שניהם אולי יעלה בידינו להקל בדבר אבל תודיעו אותי קודם במכתב הכל באר היטב ונחכים עוד בדבר אי"ה:
והנה מקוצר הפנאי לא יכולתי להשיב לכ"א מכם בפרטות וגם לא יכולתי לעיין ולפלפל בדבריכם אבל עכ"פ אני נהנה מאד מה שיגיעתי לא היתה לריק ח"ו. וב"ג ותלמידי מו"ה אלי' נ"י לא עזב את לימודו כן תעשה וכן תוסיף לקבוע לך שיעורין בלימודים וגם אני נהנה מאד מה שאתה כותב מבנך היקר שיחי' י"ר שיתקיים בנו לא ימוש וכו' והתורה תחזור על אכסניא שלה:
כ"ד ידידכם ודודך דוד מנחם מאניט באבד אבד"ק טארנאפאל:
בש"ה.
אחר כתבי עלה בלבי לחלק בין דברי הרמב"ם שכתב דביבום אף אם הודה שזינה עמה חיישינן כמו דאפקרה נפשה וכו' ובין הא דנ"ד. דהנה בח"מ ובב"ש בסי' ד' סכ"ו הביאו הקושיא על הרמב"ם מיבמות דהיכא דלא דיימא מעלמא וכהן מודה שבא עלי' בנו אוכל בתרומה ומשמש ע"ג המזבח. וכן הרמב"ם גופי' פ"ח מה' תרומות פוסק דאוכל בתרומה ול"ח כמו דאפקה נפשה וכו' ומאחר נתעברה. אך נ"ל עפי"מ שכתבתי בתשו' אחת בענין עגונה עפי"ד התוס' גיטין (כ"ז ע"א) ד"ה כאן למ"ד בהוחזקו שני יב"ש ואין שיירות מצויות מחזירין הגט. מנא ידעינן דשל זה הוא כיון דיש כאן שני יב"ש. ותירצו כיון דידעינן דזה אבד גיטו ואחר לא ידעינן אם אבד כלל תולין יותר דשל זה הוא דיש כאן שני יב"ש. ואמנם צריך להבין דא"כ אף בשיירות מצויות נימא ג"כ כן וביארתי הדבר דס' התוס' הוא כעין ס' מהר"א שהביאו האחרונים דאם ידעינן שבעלה של זה הלך בדרך הזה ואחר לא ידעינן דהלך אמרינן אין ס' מוציא מידי וודאי. וזהו ג"כ ס' התוס' רק דהתוס' ס"ל דזה רק בהוחזקו שני יב"ש ואין שיירות מצויות והוי ספק השקול אז אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי כיון דמזה ידעינן שנאבד גט. אבל בהוחזקו ושיירות מצויות ג"כ דאיכא לספק ברובא דעלמא נגד זה האחד ורוב בכ"מ הוא כוודאי. וא"כ אין זה ספק כנגד וודאי רק וודאי נגד וודאי. וביארתי שם הדבר היטב מכל צד:
וא"כ ה"נ יש לחלוק בכך. דהנה פנוי' שנתעברה ואנו יודעין שמאיש אחד נבעלה ומאיש אחר אין אנו יודעין אז וודאי יש לתלות במה שאנו יודעין כס' התוס' ומהר"א הנ"ל דאין ספק מוציא מידי וודאי. אך שם לענין יבום דיש לספק בכל העולם דהוי רוב כנגד זה האיש ורוב הוי כוודאי. א"כ שוב הוי ספק השקול דהוי וודאי נגד וודאי. אבל לענין תרומה דברובא דעלמא איכא ג"כ מיעוט כהנים. וא"כ אף אם נאמר דלא מזה האיש שידעינן שנבעלה נתעברה רק מאיש אחר מרובא דעלמא. מ"מ גם באותו רובא דעלמא איכא ג"כ כהנים וי"ל דנתעברה מכהן אחר וא"כ סמוך מיעוטא דעלמא לאותו שידעינן שנבעלה ממנו שזה חשוב כפלגא נגד רובא דעלמא כמש"ל כיון דהוא וודאי א"כ שוב יש רובא להיתירא ומש"ה אוכל בתרומה ומשמש ע"ג המזבח. ואף דאם אין יודעין מי הוא הכהן משתקין אותו מכהונה אף אם הוא וודאי כהן כדאיתא בכתובות דבעינן זרעו מיוחס אחריו מ"מ זה רק מדרבנן כמבואר בראשונים ובדרבנן סגי בפלגא ופלגא דהוי ספק השקול ואמרינן דהוא מאותו הכהן שמודה שנבעלה לו דהוא פלגא נגד רובא דעלמא כמש"ל משא"כ לענין יבום דהוי ג"כ פלגא ופלגא דאם הוא מאחד מכל העולם צריכה חליצה וספיקא דאורייתא לחומרא. וא"כ ה"נ בנ"ד אף ברוב פסולים כיון דאיכא עכ"פ מיעוט כשרים לבד אותו שמודה שנבעלה לו א"כ הוי כמו לענין תרומה דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא והוי רוב להיתרא כנ"ל נכון. ולענין דינא יעשה כמש"ל. וכשאשיג תשובת אשיב להם אי"ה כאשר תעלה מצודת שכלי והשי"ת יצילנו משגיאות: