אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן י

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן י

סימן ט

שלום אשיב לכבוד הה"ג החו"ב זקן וקנה חכמה מו"ה דובערל קיממעל נ"י ראבד"ק קנעהניטש יצ"ו:

ע"ד שאלתו באחד שאמר על עובר שבמעי אשתו שאינו ממנו. שמחמת מריבות וקטטות לא קרב אלי'. ואמר ששמע קלא שהוולד הוא מבחור אחד שדר באותו הכפר. וגם שמע שהיא מעוברת מנכרי. ועכ"פ יודע בבירור שממנו אינה מעוברת והאשה הכחישה אותו. ובכ"ז נתגרשה ממנו בג"פ ואח"כ ילדה בת. ועתה נתגדלה אותה הבת ורוצית לינשא לישראל. אם מותרת לבוא בקהל. דאף דהאב נאמן על העובר שאינו ממנו כמבואר באה"ע סי' ד' סכ"ט. מ"מ הא איכא לספוקי דילמא מעכו"ם נתעברה וקיי"ל דנכרי ועבד הבא על ב"י הוולד כשר ובפרט בכפר דהוי רוב נכרים. והנה מה שצידד כת"ה לצרף דעת הש"ג סוף קידושין דהאב אינו נאמן רק לומר על בנו שהוא ב"ג וב"ח. ולא לומר שאינו בנו עיי"ש. הנה אם באנו לצרף איכא עוד לאיצטרופי דעת התוס' בקידושין (דע"ד) ד"ה כשם דאינו נאמן רק דרך הכרת בכורה לומר על הוולד שלאחרי' שהוא בכור וממילא הראשון הוא אינו בנו. ובהגמי"י הובא בב"י סי' הנ"ל מביא כן גם בשם הבה"ג ור"ת. וגם דעת התוס' רי"ד דאינו נאמן רק היכא דהיא אינה מכחישתו. אך כבר סגר עלינו התומים הדרך שלא לצרף דעות שלא הובאו בש"ע. אבל יען שדבר קשה הוא מאד לעגן אשה כל ימי' וגם יש חשש גדול ממכשולות שתכשיל רבים. וגם כתב כת"ה שיש חשש שלא תצא לת"ר ח"ו לגמרי. לכן מצוה גדול לחפוש לה היתר ומוכרחין לחתור חתירה שלא יהי' נגד הש"ע:

והנה לכאורה קשיא לי לפי"מ דמבואר ביבמות (דמ"ז) ונפסק כן בש"ע הנ"ל. דאם יש בנים לבן גם על הבן אינו נאמן דכיון דאינו נאמן על הבני בנים גם על הבן אינו נאמן. משום דהוי עדות שבטלה מקצתה וכו' וקשה דא"כ גם באומר שהוא אינו בנו הרי עושה אותה זונה ומפסידה כתובתה לפי דבריו. ואנן לא מהימנינן לי' להפסידה כתובתה. דלא מהימן רק באומר פ"פ מצאתי דאאט"ב ומפסידה. אבל לאחר הנשואין אם אומר על אשתו שזינתה פשיטא דאינו נאמן להפסידה כתובתה. וכמבואר להדיא בסי' קט"ו ס"ז דאסור לו לבוא עלי' ויתן כתובה. א"כ נימא דכיון דאינו נאמן עלי' להפסידה כתובתה. לא יהי' נאמן גם על העובר כמו ביש בנים לבן:

אך נ"ל דהא מבואר בסי' ס"ח ס"ט דגם באומר פ"פ מצאתי דנאמן להפסידה כתובתה מ"מ אם היא אומרת משארסתני נאנסתי יש לה כתובה משום דברי ושמא כברי עדיף. כיון דהוא אינו יודע אם באונס אם ברצון. א"כ ה"נ בהא דאומר על העובר שאינו בנו. אינו בא להפסידה כתובתה כלל. דהא יכולה לתרץ עצמה ולומר נאנסתי. וא"כ אינו דומה כלל להא דיש בנים לבן. דשם כיון דאומר על הבן שהוא ממזר בע"כ גם בני בניו הם ממזרים. דא"א שבנו יהי' ממזר ולא בני בניו. וכיון דאינו נאמן על ב"ב. נתבטל עדותו גם לענין הבן. אבל כאן בשעה שאומר על העובר שאינו בנו. אינו מוכרח לומר דמשום זה לא יהי' לה כתובה. דהא יכולה לתרץ עצמה ולומר נאנסתי. וא"כ לא נתבטל כלל אף מקצת דיבורו. דמכח דיבורו לא הי' מוכרח לומר דתפסיד כתובתה. וז"ב מאד. אך תינח לענין הכתובה אבל לענין לאוסרה על בעלה. הא דעת הרבה פוסקים דאף כשאומרת נאנסתי לא מהני לענין איסור. כמ"ש הה"מ פי"ח מהא"ב ה"י בשם יש מהמפרשים. ושכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם. עיי"ש בב"י ובש"ע ס"ז. וא"כ בשעה שאומר אינו בנו נאסרה היא עליו תיכף ולא תהא נאמנת כלל לומר נאנסתי דאונס לא שכיח. וא"כ הרי בדיבורה בא ג"כ לאוסרה עליו. וא"כ בשלמא לדינא דהש"ס והש"ע דלאוסרה עליו בלא"ה נאמן משום דשאחד"א שפיר לא נתבטל דיבורו כלל. דהא באמת מהימן גם לאוסרה עליו. וממילא נאמן גם לפסול את בנו. ומה דאינו נאמן להפסיד כתובתה. זה לאו משום דנתבטל דיבורו. רק דמעיקרא לא חל על זה דיבורו כלל. דבדיבורו לא הי' מוכרח להפסידה כתובתה דיכולה תיכף לתרץ עצמה ולומר נאנסתי. אך כ"ז לדינא דהש"ס והש"ע. אבל אנן דקיי"ל בסי' קע"ח דלאחר תקנת רגמ"ה אין הבעל נאמן לומר שזינתה כיון דמשועבד לה. א"כ שוב חזרה קושייתי הנ"ל לדוכתא. הא בשעה שאומר שזה אינו בנו. א"כ מכח דיבורו אם יהי' נאמן שכן הוא. הרי בהכרח שהיא ג"כ תיאסר עליו כיון דלא תלינן באונס. ולא מהימנא לומר נאנסתי. ואפ"ה אינו נאמן לאוסרה עליו כיון דמשועבד לה. וא"כ כיון דאינו נאמן עלי'. אינו נאמן גם על בנו. ממש כמו ביש בנים לבן. ומעתה אין מסתימת דין הש"ע ראי' כלל לנדון דידן. דשם דאינו מוזכר כלל הדין לענין האם רק לענין הוולד. הרי בע"כ או דאיירי קודם תקנת ר"ג. או במקום שלא נתפשטה התקנה שלו. דאז באמת נאסרת עליו האם מחמת דיבורו משום דשאחד"א. או דאיירי דאינו טוען כלל לענין האם דהוא בעצמו אומר שנאנסה שפיר נאמן על הוולד לפוסלו. אבל בנ"ד דכל עיקר דיבורו הי' ע"י קטטה שרצה לגרשה משום שחשדה שזינתה ברצון. ואדרבא עיקר דיבורו הי' כדי לאוסרה עליו שתהי' מוכרחת לקבל ג"פ. כדמוכח ממכתבו. והיא היתה מכחישתו תיכף. דאז אליבא דכ"ע היתה נאסרת אם הי' מאמינים לו. דאז לכ"ע לא תלינן באונס. כיון דהיא אינה אומרת נאנסתי וליכא ברי ושמא. כמבואר בסי' ס"ח ס"ז. וא"כ כיון דעפ"י דיבורו הי' מוכרח שתהי' היא ג"כ נאסרת. אלא דעליו לא הי' מהימן לדידן אחר תקנת רגמ"ה כיון דמשועבד לה א"כ גם על הבן לא מהימן כמו ביש בנים לבן כנ"ל:

איברא דיש לשדות נרגא בכ"ז. כיון דעיקר הטעם דיש בנים לבן אינו נאמן גם על הבן. הוא משום עדות שבטלה מקצתה כמבואר בישועות יעקב בסי' ד' ס"ק כ"ב בפירוש הקצר עיי"ש. וידוע שיטת הראב"ד הובא באריכות בחי' הר"ן סנהדרין (ד"ט) דרק בקרובים או פסולים אמרינן עדות שבטלה מקצתו אבל לא בבע"ד עצמו שאינו בגדר עדות. ומש"ה אמרינן פלגינן דיבורי' בפלוני רבעני לרצוני ול"א עדות שבטלה מקצתו משום דעל עצמו אינו בגדר עד. וכתב שם הראב"ד דלענין זה אשתו כגופו דלא הוי בגדר עד. ופירש שם דברי הש"ס סנהדרין (ד"י ע"א) בפלוני בא על אשתי דמש"ה מצטרף להורגו אף דאינו נאמן להורגה משום דאשתו כגופו עיי"ש. ודלא כדפירש"י והרמב"ם שם. וא"כ מעיקרא אין כאן קושיא מהא דיש בנים לבן. דשם כיון דאינו נאמן על בן הבן מתורת קרוב ויש עליו גדר עד. אמרינן עדשב"מ בטלה כולה. אבל מה דמעיד לאסור את אשתו. ע"ז אינו כלל בגדר עד. משום דאשתו כגופו והוי כבע"ד. בהא שפיר אמרינן פלגינן דיבורי'. נהי דעליו אינו נאמן מ"מ על הבן נאמן. וא"כ לשיטת הראב"ד נסתר הבנין הנ"ל. אבל באמת שיטת הראב"ד אינה מוסכמת. דהוא מפרש שיטת הש"ס (במכות ד"ז). הא דקאמר במקיימי דבר ולא בעושי דבר. הוא ג"כ מט"ז. דהעושה דבר הוא בע"ד ולא בגדר עד. והתוס' ושאר מפרשים אינם מפרשים כן רק דבמעשה תליא מילתא. עיין תומים ריש סי' ל"ו ולפי"ד הראב"ד יהי' נולד דבר חדש. דאם מעידים על אשה שהרגה את הנפש או חיללה שבת וכדומה. והבעל הי' ג"כ בין אותם העדים לא יפסול משום נמצא א' מהם קרוב או פסול דהבעל הוא בגדר בע"ד. ובאמת בכל סי' ל"ו ובכל הפוסקים אין זכר מדין זה כלל. ומדסתמו משמע דלא ס"ל כלל כשיטת הראב"ד. ואדרבא רש"י והרמב"ם והתוס' פירשו שם בש"ס סנהדרין להיפך דאדרבא הס"ד דהש"ס דהבעל כנגד אשתו לא יהי' אף כקרוב. דהיינו אם יעיד גם על אחר יהי' נאמן גם על אשתו משום מגו ועדיף משאר קרובים. אלא דמסיק הש"ס דאמרינן אדם קרוב אצל אשתו. דהיינו דהוא כשאר קרובים. אבל לא שיהי' גרוע משאר קרובים. ושיהי' בגדר בע"ד ממש. ומש"ה שפיר סתמו הפוסקים דלענין נמצא א' מהם קא"פ אין חילוק בין הבעל לשאר קרובים. ואמרינן גם בבעל עדות שבטלה מקצתה וכו'. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דבטל מה דמעיד על אשתו בטל גם מה דמעיד על הבן. כמו ביש בנים לבן:

ואל תשיבני מהא דסכ"ז שם בארוסה שעיברה דאם היא מכחישה הוולד ממזר. וכתב הרמב"ם פט"ו מהא"ב הי"ז דהוא משום דאף אם הי' וודאי בנו הי' נאמן לפוסלו. ואפ"ה מסיים דעלי' אינו נאמן ואינה בחזקת זונה ואם ניסת לכהן לא תצא הרי דאף דאינו נאמן עלי' מ"מ על העובר נאמן. דז"א דהא גם בהאי דינא דיש בנים לבן. הוא רק היכא דיש לו בנים באותה שעה. אבל באין לו בנים באותה שעה אף דידעינן בוודאי שיהי' לו בנים אח"כ. לא אמרינן כה"ג שלא יהי' נאמן על הבן דעיקר הוא בשעת הדיבור אם נתבטל מקצתו אז בשעה שאמר. וא"כ ה"נ בארוסה דלע"ע היא אשת איש ואין נ"מ כלל לענין כהן דבלא"ה אסורה משום א"א. ולא אתי איסור זונה הקל וחל על איסור א"א החמור. ואי דנ"מ לאחר מיתתו אם תהי' אסורה לכהן. מ"מ כיון דעכשיו עדיין אין נ"מ הוי כמו אין בנים לבן. אף דאנו יודעין שיוולדו לו אח"כ. וגם בלא"ה אין להביא ראי' כ"כ מארוסה דשם א"צ לבוא לנאמנותו דאב כ"כ. דבלא"ה כיון דעדיין היא ארוסה בבית אבי'. ליכא למימר רוב בעילות אחר הבעל. ואדרבא צריכין לילך אחר רובא דעלמא. וגם בלא נאמנות שנתנה תורה להאב הוי ספק ממזר. לכך נאמן על הוולד אף דאינו נאמן עלי', וק"ל. ויש להסביר החילוק הנ"ל עוד יותר. דביש בנים באותה שעה לבן, אז אמרינן דבשעה שאמר על הבן. כוון גם לבני הבן. והוי כמעיד על כולם. לכך הוי עדות שב"מ ב"כ. אבל באין בנים באותה שעה אז אמרינן דאין דעתו של אדם על מה שיבוא אח"כ כמ"ש הרשב"ם בב"ב (דקכ"ח ע"ב) ד"ה ובנכסים ולא העיד כלל על הבני בנים ומש"ה נמי בארוסה במה שאומר שאין זה בנו לא נתכוון עדיין לאוסרה לכהן. כיון דעדיין אינה עומדת לינשא לכהן. ולאוסרה על עצמו י"ל ג"כ דלא נתכוון דדילמא נאנסה ותאמר דנאנסה וכמש"ל אבל הא וודאי לא אסיק אדעתי' דימות ותרצה אח"כ לינשא לכהן. אבל בנ"ד דידענו וודאי דהעיקר נתכוון לאוסרה עליו שתרצה להתגרש וודאי אמרינן בכה"ג עדות שב"מ ב"כ כנ"ל:

עוד יש להעיר בזה בהא דמבואר ביבמות (דקי"א ע"ב) בין ביבם בין בטענת בתולים דאחר ל' יום לא מהימן לומר לא בעלתי משום חזקה דלא מוקי אינש אנפשי'. וא"כ מנ"ל דהא דהאמינה תורה לומר שאינו בנו הוא אף נגד חזקה זאת. דילמא לא מהימן רק בתוך ל'. כגון שלא הי' בעיר. או באיזו אופן שיהי'. וכל כה"ג אמרינן שנאמן לומר שלא בא עלי' ואין הוולד ממנו. אבל בהי' אתה בעיר והוא אומר שלא בא עלי'. ובהכרח לומר שלא בא עלי' יותר מל' יום. דפחות מל' יום א"א כלל לידע שלא ממנו נתעברה. דדילמא היתה מעוברת מקודם והוולד אשתהי ובע"כ מוכרח לומר זמן מרובה שא"א עוד להסתפק אם הוולד ממנו. וא"כ בנ"ד דכפי הנראה מתוכן השאלה הי' בעיר. רק שאומר שהי' לו קטטה אתה מנ"ל דמהימן לומר לא בעלתי נגד החזקה דלא מוקי אינש אנפשי' יותר מל' יום. וגם הא מבואר ברמ"א בסי' ד' סכ"ט הנ"ל דאם האב אומר אמתלא אח"כ למה אמר שהוא אינו בנו נאמן אח"כ להכשירו. וא"כ לכאורה יש להבין הא דמבואר במחבר שם ובלשון הרמב"ם דהוא ממזר וודאי ומשמע אף לקולא דמותר לישא ממזרת. והא כתב הריטב"א הובא בשטמ"ק כתובות (די"א) לענין גר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד. דמ"מ לענין איסור תורה אין סומכין על גירותו. דכיון שיכול למחות כשהגדיל חיישינן שמא ימחה ונמצא עביד איסורא למפרע עיי"ש. וא"כ ה"נ נימא שמא יחזור בו אח"כ האב ע"י אמתלא ונמצא דעבד איסורא למפרע במה שנשא ממזרת. וצ"ל דשם שאני דיכול למחות בלי שום טעם. חיישינן שפיר שמא ימחה. אבל כאן דצריך אמתלא לדבריו. כ"ז שאין אנו רואין אמתלא לא חיישינן לכך. אבל כאן בנ"ד דהאמתלא היא גלוי' ומבוררת לפנינו. דידוע לנו דכל הענין בא מחמת קטטה דרצה לגרשה. וכמו שאומר הבעל עצמו דמחמת מריבות וקטטות לא קרב אלי'. וא"כ בוודאי אם יאמר דכדי שתהי' אסורה עליו ותרצה לקבל ג"פ אמר דהיא הרה לזנונים. וודאי דיהי' נאמן. וא"כ אף אם הוא לא אמר כלום. מ"מ אנן מי שתקינן ומחזיקין הוולד באינו ממנו בוודאי. ודילמא לא אמר רק מחמת קטטה. והא דלא חזר בו אח"כ אחר שגירשה. דילמא הי' ירא שתתבע ממנו מזונות הוולד או משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכדומה. וא"כ י"ל דיותר מספק לא הוי. ולכן אף דא"א להעמיד יסוד על סברות בעלמא. מ"מ כיון שראיתי בתשו' הגרע"א תשו' קכ"ח באד"ה אך עכ"ז. שצירף שיטת הפוסקים המתירים הנ"ל לומר שהוי רק ספיקא דדינא. והסכים עמו חתנו הגאון החת"ס ז"ל. ובנ"ד דאיכא ג"כ צירופי היתרא שעוררתי גם אנכי הצעיר למעלה. וודאי י"ל דהוי רק ספק. וא"כ כיון דאיכא עוד ספק דילמא מנכרי כמו שאמר הבעל בעצמו. ובפרט בכפר שהוא רוב נכרים. א"כ יש להתירה מטעם ס"ס דילמא מבעלה ודילמא מנכרי:

אך מה שעומד לנגדינו בזה הוא. חדא דברי הב"ש שם בסוף סק"ד מ"ד דאף דהיכא דאינה בפנינו הוולד רק ספק ממזר. משום דדילמא מנכרי נתעברה. מ"מ אם היא בפנינו ואינה אומרת דמנכרי נתעברה אלא מכחישתו ואומרת ממנו שוב לא מספקינן בנכרי והוי וודאי ממזר וכ"כ השעה"מ פט"ו מהא"ב. וא"כ הכא היפה בענינו והכחישתו שאמרה ממנו. השני הוא דברי הב"ש שם בס"ק מ"ג ונ"ב דיש סברא דלא תלינן בעכו"ם כלל עיי"ש. והשלישית דעת הסוברים דבפסול יוחסין ל"מ ס"ס. ואף דהב"ש בסי' ב' סקט"ז כתב דזה רק בפסול כהונה ולא בפסולי קהל דזה הוי כדיעבד. מ"מ הב"מ בסי' ד' סכ"ו מביא דעת הריטב"א והמרדכי דאף לענין דיעבד ופסולי קהל החמירו דל"מ ס"ס עיי"ש. וכמו שהחמירו דלא סגי בחד רובא ביוחסין:

אך נראה דכל השלש סתירות אלו לא יתייצבו לנגדינו כלל. דהנה תיכף בתחלת עיוני הוי קשיא לי טובא ומצאתי אח"כ להב"מ שהקשה ג"כ כן על הא דכתב הב"ש בסקמ"ד הנ"ל דכשהיא בפנינו ומכחישתו שממנו מעוברת גרע טפי דלא מספקא לן תו בנכרי כיון דהיא עצמה הודית דאינה מעוברת מהנכרי והרי הב"ש גופי' בסקל"ט שם הביא דברי הה"מ דבספק ממזר אף דהאם נאמנת להכשירו אבל אינה נאמנת לפוסלו ולישווי' וודאי ממזר. כי דווקא להאב נתנה תורה נאמנות לפסול בנו ולא להאם עיי"ש. ה"נ מאי מהני הודאתה שאינו מנכרי הא היא אינה נאמנת כלל לפוסלו ודיבורה כמאן דליתא ושוב ל"ה רק ס' ממזר. עיין בב"מ סכ"ז ד"ה ותו כתב הב"ש. אך נראה לתרץ דהנה הב"ש שם בסקל"ט הקשה על הה"מ דכתב דאינה נאמנת לפוסלו ולעשותו ממזר וודאי אמאי והא כל הטעם דנאמנת להכשירו הוא משום דכיון דגם בלא דיבורה הוא ס' ממזר ומותר מדאורייתא לבוא בקהל רק דהם החמירו משום מעלת יוחסין והם הקילו להאמין האם א"כ גם לעשותו ממזר וודאי שיהי' מותר בממזרת תהי' נאמנת דהא קיי"ל בקהל וודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא ומותר מדאורייתא לישא ממזרת רק מדרבנן אסור א"כ תהא נאמנת האם לפוסלו ולעשותו ממזר וודאי ויהי' מותר בממזרת. עיין בישויע"ק מ"ש ע"ז:

ולענד"נ לתרץ בפשיטות דהנה בהא דעושית אותו ממזר וודאי לפעמים היא חומרא לגבי' כגון אם יוולד בו עוד ספק אחד אם הוא זה אחר כמו באלמנת עיסה דסי' ב' וכדומה אם הי' רק ס' ממזר הי' מותר מטעם ס"ס. אבל אם תהי' נאמנת לפוסלו ולעשותו ממזר וודאי שוב לא יועיל בו עוד ספק אחד ולחומרא וודאי דאינה נאמנת כיון דמדאורייתא בלא דיבורה הוא כשר ורק מדרבנן פסול לא נתנה תורה וגם חכמים נאמנות להאם לפוסלו לסתור דברי תורה. וכיון דלהחמיר אינה נאמנת לעשותו ממזר וודאי שוב גם להקל ולהתירו בממזרת לא הימנוהו חכמים שזה כתרתי דסתרי ושלא יהי' מילי דחכמים כחוכא וכו'. והנה בב"ש סקמ"ג מביא דעת המהרי"ו דס' ממנו וס' מנכרי מותר משום ס"ס ודחה דבריו מהא דפרוצה ביותר חוששין לבני' והא הוי ס"ס דילמא ממנו ודילמא מנכרי ובע"כ דנכרי לא תלינן וכמ"ש הב"מ הובא בתשו' רע"א סי' ק"ב בשם ס' אורים גדולים ומטעם דאין קירוב דעת כ"כ לבת ישראל עם נכרי וא"כ לפי"ז לא משכחת כלל שתחמיר בדיבורה מה שאומרת שהוא וודאי ממזר משום שאינו מנכרי דהא אף בלא דיבורה שהוא ספק ג"כ לא נתיר משום ס"ס אליבא דהב"ש הנ"ל משום דבנכרי לא תלינן וא"כ שפיר כתב הב"ש דאם היא לפנינו ומודית דאינו מנכרי הוי וודאי ממזר להתירו בממזרת מטעם שכתב הב"ש בסקל"ט כיון דמדאורייתא בלאו דיבורה מותרת דבקהל ספק יבוא שפיר הימנוהו מדבריהם וכאן ל"ש תירוצי הנ"ל משום דלהחמיר לא תהא נאמנת שלא יהא מהני ס"ס דז"א דרק שם בסקל"ט בשאר פסולי קהל אבל כאן בנכרי דאף גם בלא דיבורה לא הי' מועיל ס"ס דילמא מנכרי כמש"ל א"כ דיבורה לא יזיק להחמיר כלל שפיר נוכל לומר דמהני להקל להתירו בממזרת כממזר וודאי משום דהוי רק מילי דרבנן ונכונים דברי הב"ש הנ"ל שכתב דהוי ממזר וודאי. והנה נ"ל לומר סברא אחת בענין זה דנהי דנאמר דלא תלינן בעכו"ם משום דבת ישראל לא שכיחא כ"כ גבי עכו"ם היינו היכא דהוי ספק השקול כגון במחצה נכרים ומחצה ישראל אבל היכא דרובא נכרים שפיר יש לנו לומר דנגד זה מה ששכיח קצת יותר לתלות בישראל מכריע מה שרוב נכרים דשכיחי נכרים אצלה יותר מישראל וזה סברא נכונה לדעתי בפרט דכבר מחו לה מאה עוכלי כו' הב"מ והגרע"א הנ"ל דוודאי נכרים פרוצים יותר בעריות והבו דלא להוסיף בספק השקול ולא ברוב עכו"ם. וא"כ מעתה בנ"ד דאיירי בכפר דרובא נכרים שפיר יש להתיר מס"ס דילמא ממנו ודילמא מנכרי מאי אמרת כיון דהיא הכחישתו הרי הודית דאינו מנכרי ז"א דכבר הוכחתי דל"מ דיבורה רק להקל משום דהוי רק איסור דרבנן אבל להחמיר לא כמ"ש הה"מ הנ"ל דלא נתנה תורה נאמנות לאם לפסול הוולד רק לאב וכמש"ל. נמצא דאזדו להו שנים מסתירות ההיתר דידן ונשאר רק השלישי דעת הסוברים דל"מ ס"ס גם בפסולי קהל אף דהוי כדיעבד. אבל באמת גם ז"א דהנה העיקר מה שהביא להב"ש ויתר האחרונים הנ"ל לומר דלא תלינן בעכו"ם הוא משום קושיית הב"ש בס"ק מ"ג הנ"ל דאמאי בפרוצה ביותר חוששין הא הוי ס"ס דילמא מבעלה ודילמא מנכרי וכמו שהביא הב"מ בשם הס' אורים גדולים הנ"ל וכמו שהאריכו בזה הגאונים הנ"ל בתשו' רע"א מסי' ק' עד סי' ק"ו:

ואמנם הב"מ בספרו ובתשו' הנ"ל תירץ בפשיטות דהא דאסרינן בפרוצה ביותר הוא משום דס"ל כדעת האוסרים דל"מ ס"ס בפסול קהל וא"כ מעתה הני תרי מילי תלוין זב"ז אם נאמר דל"מ ס"ס בפסולי קהל אין לנו שום הכרח לומר דאין תולין בנכרי נגד הסברא דעכו"ם פרוצים בעריות יותר ואם נרצה להחמיר ולומר דאין תולין בנכרי בע"כ משום הראי' דפרוצה ביותר א"כ בע"כ צריך לתפוס דמהני ס"ס בפסולי קהל. והנה נ"ל ברור דכיון דזה גופא חומרא גדולה הוא לומר דבפסולי קהל דמדאורייתא בס' אחד שריא יחמירו חכמים ביותר דל"מ אף ס"ס יכולין אנו לומר דזה רק היכא דעכ"פ ב' הספיקות שקולות. אבל ברוב עכו"ם דיש בספק השני רוב להיתר וודאי מהני בפסולי קהל. וא"כ מעתה בנ"ד ממ"נ מותר אם תרצה לומר דלא תלינן בעכו"ם א"כ בע"כ משום ראי' דפרוצה ביותר וא"כ מוכח דמהני ס"ס בפסולי קהל וכיון דס"ס מהני גם במחצה על מחצה מאי אמרת דאין תולין בנכרי הא כבר כתבתי לעיל דאף המחמיר דאין תולין בעכו"ם משום דאצל ישראל שכיחא יותר מ"מ היכא דרוב עכו"ם מכריע מה דשכיחי רוב עכו"ם שנתלה בעכו"ם כמו בישראל והוי שוב ספק השקול ולסברא זו מהני ס"ס גם בספק השקול מאי אמרת דנחמיר כמאן דס"ל דל"מ ס"ס בפסולי קהל ז"א דלמאן דס"ל כן אליבא דידי' אין הכרח כלל לומר לתלות בישראל יותר מבנכרי כמש"ל דשוב אין ראי' מפרוצה וא"כ גם אם הי' מחצה על מחצה הוי ס"ס שפיר אלא דתרצה לומר דל"מ ס"ס בפסולי קהל. אבל כ"כ דהיכא דבספק השני הוי רוב להיתר לכ"ע מותר וכאן הא איכא רוב נכרים וא"כ ממ"נ מותר. ודוק היטב בכ"ז כי נכון בעזה"י לדעתי. ולכן נלע"ד דיש לסמוך בנ"ד להתיר ובפרט בעו"ה בזה"ז דקלקלתן תקנתן דידוע דבכפרים שכיח הרבה קריבות דעת עם הנכרים וגם בעיקר נאמנות האב נ"ל דיש לחקור אצל האם אם מעשה הזאת היתה איזו זמן אחר הנשואין ובוודאי א"א לומר דתיכף אחר הנשואין נולד הקטטה שלא קרב אלי' כלל מתחלתו דזה מילתא דל"ש כלל ובוודאי הי' דר עמה איזו זמן ואח"כ פירש ממנה וא"כ כל דיבורו שאמר שאינה מעוברת ממנו א"א לו לידע בבירור ואמר רק ע"צ הדמיון דהא אנן קיי"ל דעד יב"ח יכולין לומר אשתהי וגם מדינא דהש"ס והש"ע אינה מסולקת דמים רק אחר ג' חדשים וא"כ א"א לו לידע כלל מאיזו זמן היא מעוברת. ואף דכתבו האחרונים הנ"ל דעכשיו נשתנו הטבעים מ"מ אין זה דבר ברור שיהי' כן בכל הנשים והדבר ברור אצלי שאם הי' הבעל בפנינו והיינו דורשין וחוקרין אותו היטב הי' נתברר שלא יוכל לומר דבר ברור כלל וא"כ עכשיו שאינו לפנינו עכ"פ יותר מס' ממזר לא הוי דמדאורייתא שרי ויכולין אנו שפיר לסמוך ע"ד המהרי"ו שבב"ש סקמ"ג הנ"ל דבספק ממנו וספק מנכרי מותרת מכ"ש ברוב נכרים ולכן אם אפשר לכת"ה לחקור עוד הדבר היטב אצל אבי' ואמה הי' מהנכון ושיודיעני בירור הדברים על נכון ואם א"א כ"ז מחמת שהוא דבר חמור אין רצוני לסמוך על עצמי רק ישאל עוד לשני גדולי הדור כמו הרב הגאון הישיש אבד"ק בראדי שליט"א ואחד מגדולי רבני פולין ואם יסכימו להתיר גם אנכי דרינא בהדייהו והשי"ת יצילנו משגיאות:

אחר כתבי זאת ראיתי תשו' חת"ס אה"ע סי' י"ג שהשיב ג"כ על העובדא של הגרע"א. ומתיר ג"כ מטעם ס"ס כזה דס"ל דעל נאמנות האב הוי רק ס' ממזר משום פלוגתת הפוסקים הנ"ל. ועוד ספק דילמא מנכרי. אלא שסותר ד"ע בתשו' ט' וי' דהחזיק בדעת העצי ארזים דלא תלינן בנכרי משום דחרפה היא לה לבעול מנכרי. ואולי כאן בסי' י"ג דאיירי ברוב נכרים ס"ל דעדיף טפי וכמש"ל. וגם בס' נתיבות לשבת מהגאון הפלאה ז"ל בסי' ד' סכ"ט דעתו דאין לתלות בישראל יותר מעכו"ם. ויישב דברי הטור שכתב דהוי ממזר וודאי באו"א עיי"ש:

וגם מה שכתבתי לעיל לסתור הסברא הראשונה שכתבתי בראש מכתבי שלא יהי' נאמן על הוולד משום שנ"מ גם על האם והוי כמו ביש בנים לבן. וכתבתי דלדברי הראב"ד דס"ל דאדם קרוב אצל אשתו והוי כגופו דאמרינן פלגינן דיבורי' ראיתי עתה דאין זה סתירה דהא כתבו התוס' בכתובות בסוגיא דאנוסים היינו בד"ה ואין. דכיון דקיום שטרות מדרבנן ל"א פלגינן דיבורי' לפסול השטר שהוא כשר מדאורייתא. ה"נ כיון דגם לדברי הבעל עצמו יותר מספק ממזר לא הוי דדילמא מנכרי כמו שאמר הוא עצמו ששמע קול שהוא מנכרי והוי רק ס' ממזר וכ"כ גם ההפלאה בחי' קידושין (דע"ד) בסוגיא דנאמן על בנו עיי"ש. וא"כ מדאורייתא מותר דס' ממזר שרי רחמנא ולא הוי רק איסור דרבנן ל"א כה"ג פלגינן דיבורי' היכא דאינו נאמן על אשתו. ויתיישב בזה ג"כ מה שהקשיתי למעלה על דברי מסכ"ז בארוסה דאינו נאמן לפסלה לכהונה ולעשותה זונה. ואפ"ה על הוולד נאמן לעשותו ממזר וודאי. דז"א דשם בארוסה דגם בלא נאמנותו מתורת האב הוי ס' ממזר. כיון דעדיין היא ארוסה ול"ש לתלות בבעל כ"כ. ואף דאם היא אומרת מארוס נאמנת היינו ג"כ משום כיון דבלא"ה הוא ס' ממזר דמותר מה"ת. נתנו חכמים נאמנות להאם להכשירו כמ"ש הה"מ שהבאתי לעיל וא"כ בממזרת ג"כ מותר מה"ת כמ"ש הב"ש הנ"ל דבקהל ספק יבוא. וא"כ אם האב אומר שאינו ממנו שכתב הרמב"ם דהוי ממזר וודאי להתירו בממזרת. שפיר אף דאינו נאמן על האם אמרינן פלגינן דיבורי' לאוקמי על דאורייתא אבל כאן באשתו דאי לאו דיבורו הוי ישראל גמור ומותר בבת ישראל. וע"י דיבורו בא להחמיר עליו לאוסרו בב"י. שפיר אמרינן כיון דמדאורייתא גם לפי דיבורו מותר. משום ס' דילמא מנכרי ורק מדרבנן אסור. שפיר אמרינן דהיכא דבא לאסור האם ואינו נאמן עלי' אינו נאמן גם על הוולד ול"א פלגינן דיבורו לפוסלו כיון דמדאורייתא בלא"ה מותר הוי כמו בקיום שטרות דל"א פ"ד לפסול השטר כנ"ל נכון:

והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאנוש באבד אבד"ק מארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה