אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן ט

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן ט

סימן ח

ע"ד אברך אחד מפה אשר נשא אשה ואיזו שבועות אחר הנישואין יצאה מדעתה ר"ל והיתה דוממת ואינה מדברת ונסע אתה ללבוב לדרוש ברופאים הגדולים ואמרו כי לא נולד הדבר פתאום רק הוחל עוד קודם הנישואין ולא טוב עשה אבי' שהשיאה וכבר עמדו לדין בזבל"א וזבל"א בק"ק לבוב והתפשר עם אבי' שתקבל ג"פ וכשבאו לפני הב"ד לסדר להם ג"פ לא רצו הב"ד דת"ה לבוב כי ראו שאינה שפוי' בדעתה והאברך הנ"ל בא לפני וצועק ככרוכיא כי הוא עומד בעצם מבחר שנותיו וא"א לו להיות שרוי בלא אשה ושלא לקיים פ"ו ומבקש למצוא לו עזר ותרופה להתירו מכבלי העיגון:

והנה מקור הדין הוא ברמ"א סי' א' ס"י שכתב דבמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מה"ד לגרשה ואינה רוצה לקבל ג"פ יש להקל לישא אשה על אשתו ואמנם בגדר נשתטית לא ביארו האחרונים אם בעינן נשתטית ממש המבואר בפ"ק דחגיגה ומלשון הרמ"א שאינה בת גירושין משמע דוקא היכא דאינה בת גירושין וודאי ובנ"ד יש להסתפק אולי רק חומרא שהחמירו הבד"צ דק"ק לבוב שלא לגרשה וא"כ אולי אין להתיר שוב לישא אשה על אשתו דאינה וודאי נשתטית. ואולם בשנבין דברי הרמ"א בטעם הדבר שהתיר בנשתטית והרי הוא גופו הביא מקודם שני דיעות אם רגמ"ה גזר גם במקום מצוה וביטול פ"ו ולא הכריע א"כ מ"ט היקל בנשתטית ומאיזו טעם יש להקל יותר בנשתטית לדברי הפוסקים האלו דר"ג גזר גם במקום מצוה וביטול פ"ו כאשר באמת הרש"ל מחמיר גם בזה כמ"ש הח"מ:

אך י"ל דטעמו של הרמ"א הוא עפי"ד הרא"ש בתשו' הובא בסי' קט"ז סי"א דבמומין גדולים שכופין אותו להוציא כופין גם אותה דלא עדיפא תקנת רגמ"ה מדין תורה דהאיש מדאורייתא אינו מוציא אלא לרצונו אפ"ה בנולדו בו מומין כופין אותו והאיך הי' יכול ר"ג להעדיף תקנתו יותר מד"ת וא"כ ה"נ בנשתטית דהוי וודאי מום גדול כמ"ש מהרי"ט בתשו' קי"ג שכופין אותו להוציא וכתב שם דלא תקשי מתשו' הרא"ש שהביא המחבר בסי' קנ"ד ס"ה דשם מיירי שאינו מחמת חולי רק תרבות רעה שהוא רגזן ואינו בר דעת. אבל כל שהוא מחמת חולי כופין אותו להוציא ובפרט בזמנינו שנודע מהרופאים שהיא סכנה גם להולדות שיולדו מהם שהיא חולי מנחלת ח"ו וודאי דהוא מום גדול וא"כ אף להני פוסקים דס"ל דר"ג גזר גם במקום מצוה היינו דעשה תקנתו כשל תורה ואיסור תורה לא דחינן משום מצות פ"ו כמ"ש התוס' בכמה מקומות על משנה דח"ע וחב"ח. אבל היכא דכופין אותו לגרש דגם בשל תורה הדין כן שפיר סמכינן על דברי הרא"ש דלא עדיפא תקנת ר"ג מדינה של תורה וז"ב מאד אצלי בכונת הרמ"א. וא"כ כיון דמתורת מום אתאינן עלה לא בעינן דיני שוטה לענין גט רק שיהי' חולאת שכפי דברי הרופאים הוא מום כידוע שאין לך מום גדול יותר מזה:

איברא דלכאורה קשיא לי על דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל שמדמה דין זה להא דנולדו בו מומין דכופין אותו להוציא והרי התוס' בכתובות (דע"ז ע"א) ד"ה אלו הקשו דאמאי כופין בנולדו בו לאחר הנישואין נימא דנסתחפה שדה שלה ותירצו דהאשה היא שדה של הבעל אבל הבעל אינו שדה שלה וא"כ בנולדו בה מומין נימא דלעולם לא עדיפא תקנת ר"ג מדין תורה רק דגם בדין תורה הא שכופין אותו בנולדו בו מומין היינו משום שלא שייך נסתחפה שדה שלה אבל בנולדו בה מומין אם הי' הדין תורה שאינה יוצאת אלא לרצונה גם אם הי' נולד בה' מומין לא הי' כופין אותה לצאת דהוי אמרינן נסתחפה שדהו וא"כ גם עתה תקנת ר"ג אלים כדין תורה וזה הערה גדולה ע"ד הרא"ש לכאורה. ואף די"ל דהרא"ש לא ס"ל כתי' התוס' רק כמו שתירץ שם השטמ"ק דל"ש נסתחפה שדהו רק לענין כתובה דכבר זכתה בה ואינו יכול להפסידה אבל היא דידה שקלה ונפקא מיני' עיי"ש מ"מ כיון דלדברי התוס' אין ראי' לדינו של הרא"ש אמאי לא הובא דעת התוס' כלל להחמיר בזה:

אך נ"ל ליישב זה דבאמת גוף הדבר דנסתחפה שדהו אינו מובן כלל דהא כ' הנתיבות בסי' שכ"א ס"א בביאור דברי הרמ"א ומהר"ם פדווא שם דבדבר המושכר ל"ש לומר מזלך גרם רק היכא דהפסד רק בפירות המושכרים אבל היכא דהפסיד גם הגוף א"א לומר דמזל דהשוכר גורם דהא גם המשכיר מפסיד הגוף וא"כ ה"נ בנולדו בו מומין דההפסד גם לו היכא אמרינן דנסתחפה שדה שלה וכן להיפך הא מי שהמומין בו מפסיד יותר משכנגדו. אך צ"ל דהנתיבות קאמר רק לענין שאין זה וודאי שמזל השוכר גורם די"ל דגם מזל המשכיר גורם דהא גם הוא יש לו הפסד אבל עכ"פ ספיקא הוי בשלמי הרעה הזאת ושפיר הקשו התוס' דהאיך נוכל לכוף אותו להוציא דילמא מזלה גרם והוה גט מעושה שלא כדין דמדאורייתא הגט בטל וכן היכא דנולדו בה מומין לענין הכתובה כיון דכבר נתחייב לה הכתובה אמרינן מספק אין יכול לפטור דדילמא נסתחפה שדהו אף דגם היא מפסדת ולא אתי ספק פטור ומפקע מידי וודאי חיוב כתובה. אבל לענין תקנת רגמ"ה שפיר כ' הרא"ש היכא דנולד בה מומין ליכא תקנת ר"ג כמו בדידי' מאי אמרת דילמא נסתחפה שדהו ז"א הא בספק תקנה אזלינן לקולא כמ"ש הב"ש כאן בסי' א' ס"ק כ"א וא"כ מספק אמרינן דילמא מזלה גרם דהא היא מפסדת ג"כ בהמומין כמ"ש הנתיבות הנ"ל דהא ההפסד נולד בגופה:

ובזה יסתלק לנכון קושית ההפלאה על הרא"ה בריש כתובות (ד"ב ע"ב) על תירוץ התוס' דהאיש אינו שדה של האשה ולא אמרינן מזלה גרם והקשה הרא"ה מקטלנית דאיכא למ"ד דמזל גורם וכ' ההפלאה שאינו מבין הקושיא הא שם שאני דאיתחזק תלתא זימני וחזינן דמזלה גרם. והוא לכאורה תמיהא גדולה ולא על הרא"ה לבד תלונתו שהרי הקושיא הזאת מביא בשטמ"ק שדחקו בה הרמב"ן והרשב"א והאיך לא הרגישו כולם במ"ש ההפלאה. אך לפי הנ"ל ניחא דהם הקשו מקטלנית דחזינן דעכ"פ לפעמים מזל האשה גורם ואין זה וודאי דהאיש אינו שדהו של האשה דהא חזינן לפעמים היכא דהוחזקה קטלנית תלינן דמזלה גרם וכיון דאפשר רק לומר דמזל האשה גורם שפיר תקשי האיך כופין להוציא הא הוי ספק גט מעושה דילמא מזל דידה גרם וא"כ מאי תירצו התוס' דהאיש אינו שדה דידה דמשמע שזה וודאי דאין מזלה גורם והרי חזינן בקטלנית דלפרקים מזלה גרם והא דבעינן הוחזק ג' פעמים היינו דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ובפעם אחת הוי רק מקרה והמקרה לא יתמיד וכו' ולא חיישינן דילמא ימות גם השני וכו' כמו בווסתות דלא חיישינן על להבא בפעם אחד לבד. אבל אותו הפעם ראשון וודאי דהוי ספק השקול אם נעשה הדבר במזלו או במזלה וכעין שכ' החו"ד בסי' קפ"ג דלענין אותו היום גופי' וודאי לכ"ע אמרינן דהוסת גורם אף למ"ד וסתות דרבנן עיי"ש ודו"ק. וא"כ שפיר הקשו הרא"ה והרמב"ן דנימא דילמא מזל דידה גרם ואין זה וודאי לומר דהאיש אינו שדה דידה וז"ב מאד:

אלא דאפ"ה נלע"ד ליישב דברי התוס' מקושית הרא"ה הנ"ל דאין כונת התוס' דבאיש א"א לתלות במזל דידה. דז"א דהא בקטלנית תלינן במזל דידה רק דכונת התוס' עפ"י דין המבואר בחו"מ סי' של"ג במלמד שחלה שמנכין לו משכירתו מעת חליו והביא שם הש"ק בשם התשב"ץ והריטב"א לחלק מהא דעבד עברי שחלה שאין מנכין לו משום דע"ע גופו קנוי לו והמעיין היטב בדבריהם יראה שכונתם דבע"ע שגופו קנוי לו הוא ככל דבר הנקנה שלאחר המכירה כבר נסתלק המוכר מהלוקח לגמרי ובין שנתן לו הדמים תיכף או לאו נעשה הדמים כחוב עליו ואין לו להלוקח יותר במה שיארע אח"כ במקח הוא כבר זכה בדמי' בין נשרף המקח אח"כ או נאבד וה"נ בע"ע קנה את גופו תיכף לשש שנים אף שיש לו זכות עפ"י תורה שיוצא בגרעון כסף שזה מגזיה"כ. ומעתה אף שיש חיוב עתה על העבד לעשות מלאכתו של האדון שהרי לזה קנה אותו מ"מ אין לזה שייכות עם דמי המקח שקבל בשעת מכירתו אלא רק דהאדון יכול לעשות עמו מלאכה כמו עם פרתו וקנין כספו וממילא כיון שחלה אונס הוא ורחמנא פטרו ונעשה כנשרף ביתו או מתה פרתו דאין לו דין על הלוקח לדמי מכירה. אבל מלמד שאין גופו קנוי לו רק דמחמת זה שהוא יעשה לו מלאכה שילמוד עם בנו מחמת זה נתחייב הוא בשכירתו א"כ אף אם הקדים לו שכרו מ"מ אינו זוכה בשכרו רק ע"י עשיית מלאכתו וכיון דאינו יכול לעשות מלאכתו אינו יכול לזכות בשכרו דאונס רחמנא פטרי' אבל לא חייבי' לבעה"ב לתת לו שכרו. וז"ב מאד להמעיין בדבריהם כפי שהובאו בש"ך הנ"ל וזה ג"כ כונת המהר"ם פדווא שהובא בסמ"ע סי' שכ"א סק"ו לחלק בין דבר הנמכר לדבר המושכר דבדבר הנמכר אם נעשה מום אחר המכירה אין ללוקח בכך כלום ובדבר המושכר אף אם נעשה אחר השכירות יוכל לחזור בו והוא ג"כ עפ"י הנ"ל דבמכירה כבר זכה הלוקח בדמי' משעת המכירה ונסתלק לגמרי אבל בשכירות דנינן כאלו בכל יום הוי שכירות חדשה עיי"ש. וא"כ שפיר כ' התוס' לחלק בין איש לאשה דבאשה שהיא קרקע של הבעל וגופה קנוי לו לעולם א"כ אם נעשה אונס אח"כ כגון שנולד בה מום לאחר הנישואין אין לו עלי' כלום שהיא כבר זכתה בכתובתה משעת הנישואין ואף אם הי' מתה שעה אחת אחר הנישואין כבר זכתה בכתובתה ומה שאינה יכולה לשמשו אח"כ מחמת חולי' או מום אונס הוא ורחמנא פטרה כמו בע"ע הנ"ל. אבל הוא אצלה שאינו קנוי לה שזה כונת התוס' שהאיש אינו שדהו של האשה והוא שחייב בשאר כסות ועונה הוא רק כמושכר אצלה לעשות לה החיובים האלה והיא נתחייבה כנגדו במלאכות שהאשה עושה לבעלה הוי דינו כמלמד שחלה שאין הבעה"ב מחויב לתת לו שכרו ה"נ אם נולד מום בגופו שאמדו חכמים שמחמת זה אינה יכולה לסבול תשמישו ואינו יכול לעשות לה מלאכתו ה"נ אינה מחויבת היא בחיוב שלה כנגדו ובחזרה קאי כמ"ש המהר"ם פדווא בכל דבר המושכר ולא נקנה אם נולד מום אח"כ בחזרה קאי. והוא אצלה וודאי דאינו רק כמושכר ולא כנקנה דגופו אינו קנוי לה וא"כ אף אם אפשר לתלות במזל דידה עכ"פ אנוסה היא רק דהוי כאונס הנולד בבעה"ב ולא בפועל דמ"מ בכל אונס דלא הו"ל להתנות בין שנולד האונס בגוף הפועל או בבעה"ב בעה"ב פטור משכרו אם לא עשה הפועל מלאכתו כמבואר היטב בש"ע חו"מ סי' של"ד וכמבואר על נכון ביותר בנתיבות שם סי' של"ד וסי' שכ"א. כנ"ל ברור בכונת התוס' להצילם מקושית הרא"ה הנ"ל:

אלא שאעפי"כ נכונים דברי הרא"ש שעכ"פ יכול לגרשה אם נולד בה מום אף לאחר תקנת רגמ"ה ולא אמרינן כיון דהאשה קנינו של בעל נסתחפה שדהו דז"א דנהי דנאמר דהיא זכתה כבר משעת הנישואין בכל החיובים שלה שהוא חייב לה מ"מ גם אם חייב אדם לחבירו איזו דבר וע"י אונס אינו יכול לקיים החיוב ההוא וודאי אונסא רחמנא פטרי' וא"כ ה"נ חיוב עונה שנתחייב לה כיון דנולד בה מום שאינו יכול לסבול המום ההוא עפ"י אומד דעת חכמים וודאי דאינו מחויב בעונה דאונסא רחמנא פטרי' וא"כ אף דשאר כסות יכול לקיים מ"מ ע"ז שפיר קאמר הרא"ש דלא עדיף תקנת ר"ג מדינא דגמרא דחזינן דאם נולד בו מום אף שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו א"כ נהי דהיא אינה מחויבת לעשות מלאכות שהאשה חייבת לבעלה כמש"ל כיון דהוא אינו יכול לעשות מלאכתו שאינה יכולה לסבול תשמישו אין היא ג"כ חייבת במלאכות שאשה עושה לבעלה מ"מ מאיזו טעם נוכל לכופו לגרשה אם הוא אינו רוצה תשב אצלו עד שתלבין ראשה דהא הוא קנה אותה והתורה אמרה שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ואפ"ה חזינן דתיקנו בעלי הש"ס דכופין אותו לגרשה כיון דבטל עניני וחיובי אישות שביניהם ראו חכמים לתקן לכופו לגרש ה"נ לא עדיפא תקנת ר"ג מדין תורה דכיון דעכ"פ אינו מחויב בעונתה כיון דנמאסת עליו מחמת מום כנ"ל ואונס רחמנא פטרי' וכיון דבטל עניני אישות שביניהם וודאי דחלה ע"ז תקנת בעלי הש"ס לכופה לקבל גט כמו שכופין אותו מדינא דגמ':

ובזה נכון לי להבין דעת הרש"ל שכתב הב"ח בתשו' דמודה הוא לרמ"א דיכול לישא אשה אחרת. ורק לגרש בע"כ חולק ומ"ש. ולפי הנ"ל ניחא דמהרש"ל בתשו' שם סי' ס"ה סיים משום דאמרינן דנסתחפה שדהו וי"ל דכונתו כנ"ל לדחות דברי הרא"ש עפ"י דברי התוס' הנ"ל דבאשה שאני מאיש. ומה שכתבתי דכונת הרא"ש כיון דעכ"פ הוא אינו מחויב בעונה. אמרינן דלא עדיפא תקנת ר"ג מדינא דגמ'. ע"ז חולק המהרש"ל וס"ל דרק בנולד מום באיש כיון דכבר כתבתי לעיל דהיא אינה חייבת שוב כלל בשום חיובי האשה לבעלה כיון דהוא רק כמושכר אצלה ולא קנוי לה דהוי כמלמד שחלה. א"כ אין לו הנאה ממנה כלום. אף דמדין תורה האיש אינו מוציא אלא לרצונו. מ"מ תקנו חז"ל לכופו לגרש משום דכופין על מדת סדום. אחר דכבר אינה מחויבת לעשות לו שום דבר ואין לו בה הנאה של כלום. אבל היכא דנולד בה מום דהיא קנינו של האיש ונסתחפה שדהו כנ"ל ומחויב בשאר כסות. אף דבעונה אינו מחויב משום דאינו יכול לסבול ואונסא רחמנא פטרי', מ"מ ס"ל להרש"ל דאין יכולים לכופה לקבל גט דתוכל לומר דמוחלת על עונתה ותשב אצלו. ויתן לה עכ"פ שאר וכסות. וא"כ כיון דיש לה איזו זכות ס"ל דאין יכולים לכופה לגרש. דאין כאן כופין על מדת סדום. אבל לישא אשה אחרת עלי' שכבר כתב הגמ' בכתובות הובא בב"ש הנ"ל סי' א' ס"ק כ"א. דעיקר תקנת ר"ג שלא לישא שתי נשים הוא רק משום קטטה. והיינו היכא דאיכא חיוב עונה דחשו חכמים לשלום בית ולבני שנואה. אבל היכא דפטור בעונה ומשום שלום בבית בטל שפיר מודה הרש"ל דחשו חכמים יותר לביטול פ"ו ולא חיישי לקטטה. וגם לא שייכא לומר נסתחפה שדהו. דרק אם רוצה לגרע זכות דידה. דבזה אמרינן דהוי כנעשה מום במקח לאחר המקח דכבר זכה במקחו. ומש"ה אינו יכול לגרשה בע"כ. דזה איתקן לתקנתא דידה וזכתה כבר בכך אבל התקנה שלא לישא אשה אחרת דלאו לתקנתא דידה איתקן דהא אם גם היא מסכמת אינו יכול לישא אחרת כמבואר בב"ש הנ"ל ס"ק כ' בשם הד"מ. ומשום דלא רצו חכמים שיהי' קטטה משום בני שנואה וגרושת הלב וכהנה. א"כ שפיר י"ל דבכה"ג לא תיקן כנ"ל:

ונקל לי בזה ג"כ להבין דברי הח"מ שהיו תמוהין אצלי תמיד שכתב בסי' קי"ט לענין מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה בנשתטית אם מחויב במזונתה. דהרמב"ם ס"ל כיון דרוצה לגרשה אף דחכמים תקנו שלא לגרשה. מ"מ ממזונות פטור כיון דאנוס הוא עפ"י תקנת חכמים. וכתב הח"מ שם בסק"ט דעכשיו אחר תקנת ר"ג גם הרמב"ם מודה. והוא תמוה דמי עדיף תקנת ר"ג מתקנת חז"ל דאמרינן כיון דאנוס הוא עפ"י תקחז"ל פטור ממזונות. וכן תמה בבית מאיר עיי"ש, וגם הרי הוא גופו כתב אח"כ דאנן מתירין לו לישא אחרת דבכה"ג לא תיקן ר"ג. א"כ הוי כקודם התקנה כיון דבזה לא תיקן ואמאי יתחייב במזונות. אבל לפי הנ"ל יובן שפיר דבאמת צריך להבין דעת הרמב"ם אמאי לא יהי' מחויב במזונותי' הא נסתחפה שדהו. והאשה היא קנינו של האיש שכבר כתבתי שדומה לע"ע. וא"כ אמאי יופטר הוא מחיוב מזונות ומ"ש מכתובה דחייב. אך באמת לק"מ. דבשלמא בכתובה כבר נתחייב בשעת הנישואין וכבר זכתה בה אבל מזונות הא לא נתחייב לעולם דהא בידו לגרשה בכ"ע שירצה. וזה ג"כ טעמא דהש"ס ריש כתובות דאיבעיא לן בחלתה היא אם מעלה לה מזונות אם אמרינן נסתחפה שדהו. וקיי"ל שם דאין לה מזונות. וכתב שם השטמ"ק הטעם אף דלענין כתובה אמרינן נסתחפה שדהו. היינו כיון דכבר זכתה בה. אבל לא לענין מזונות דלא נתחייב עדיין. ה"נ לענין מזונות דלאחר נשואין ג"כ החיוב בא בכל יום דמתחילה לא נתחייב לעולם דהא בידו לגרשה בכ"ע שירצה. אבל השתא דתיקן ר"ג דאינו יכול לגרש בע"כ א"כ מתחילה בשעת נשואין נתחייב במזונותי' לעולם. הוי שפיר כע"ע כיון דגופה קנוי לו אמרינן דנסתחפה שדהו ואיננו נפטר מחיובו שנתחייב מתחילה ונכונים דברי הח"מ:

וא"כ היוצא לנו מזה דדינא דרמ"א שכבר נתפשט כן המנהג להתיר בנשתטית הוא רק משום מום כנ"ל כס' הרא"ש הנ"ל וכן מצאתי שכ' בד"ח ח"א אה"ע תשו' נ"א בסוף התשובה דלאו דוקא נשתטית ה"ה כל מום כיוצא בזה עיי"ש. וא"כ א"צ לסימני שוטה המבוארים בפ"ק דחגיגה. רק כל שוטה שהוא מחמת חולי כמ"ש המהרי"ט וידענו מהל' הרופאים שסכנה הוא לזרעם שיולידו וודאי דאין מום גדול יותר מזה. וגם כמ"ש הרמב"ם שאין כח בבעל דעת לדור עם השוטים וכל כה"ג דבאיש היו כופין אותו להוציא וה"נ בדידה מתירין לישא אחרת:

ובפרט דבנד"ד דיש עוד ספק אם הי' עוד קודם הנישואין הא כבר כתב הב"ש בסי' קי"ז ס"ק כ"ד דגם בשאר מומין שאין כופין להוציא הוא רק בנולדו אחר נישואין אבל הי' בה מקודם והוא לא ידע כופין אותה עיי"ש בדבריו. ואף דבס' הפלאה שם הניח הדבר בצ"ע דהא כיון דכנסה אחלי' לתנאי'. כבר קיים בס' דברי חיים את דברי הב"ש עיי"ש בח"א סי' נ"א דכמו דלענין כתובה בתנאי' קאי ה"נ לענין גירושין. ואף דלכאו' אין הבנה לדבריו דבשלמא לענין ממון מהני תנאי אבל לענין איסור האיך אפשר שיקדש ע"מ שלא יחול תקנת ר"ג הא הוי מתנה עמ"ש וכו'. י"ל כיון דלענין ממון בתנאי' קאי ואינו מקדש רק שלא יהי' בעילתו ב"ז. הוי כמקדש ע"מ שאין עלי' שאר כסות דבדבר שבממון תנאו קיים. וא"כ כיון דאין לה שאר כסות. ולענין עונה כ' הרמ"א עצמו שם דאף אם נולד מום אחר הנישואין אינו מחויב בעונה. וכמ"ש הב"ש דאין כופין אותו להיות בני שנואה. ועתה דנולד קודם הנישואין גם שאר וכסות אין לה. שוב כה"ג י"ל דכופין אותה לגרש משום דכופין על מדת סדום. דכ"ז דאגידא גבי' לא יהבי לי' אחריתי והיא אין לה שום הנאה של כלום מש"ה כופין אותה. וא"כ מעתה י"ל דאף ההפלאה דמפקפק על הב"ש הוא רק לענין לגרש בע"כ דס"ל דאין לכופה לגרש אף דאין לה שאר כסות ועונה. דמ"מ אולי יש לה הנאה במה דשמו נקרא עלי' אבל לענין לישא אחרת דיש שני טעמים אחד משום קטטה כמבואר בהגמ' הנ"ל. וטעם השני משום דעכשיו אין יכולין לקיים בסיפוקיי' יותר מאשה אחת כמ"ש בתשו' מהר"ם פדווא תשו' י"ד. וא"כ הכא דאין לה שכ"ו לא שייכי שני הטעמים וליכא תקנת ר"ג ומותר לישא אחרת לכ"ע:

ואף דהוי רק ספק אם הי' בה מום הזה עוד קודם נשואין. מ"מ הא כ' הב"ש דבספק תקנת ר"ג אזלינן לקולא דסד"ר לקולא. ולדעת הרבה חדר"ג הוא רק דרבנן וכן מבואר להדיא ברדב"ז ח"א תשו' תשל"ד דלא הוי רק דרבנן ואדרבה כתב שם דקל משאר איסור דרבנן. ואף להאחרונים דס"ל דהוי דאורייתא. מ"מ הא כ' החת"ס אה"ע סי' ג' דאזלינן בספיקו להקל ועיי"ש שכ' הטעם דאמרינן בתחלת התקנה הי' התנאי דעל ספיקו לא גזרו כמ"ש התשב"ץ לענין ספיקא דרבנן אף דאיכא לאו דלא תסור. ובאמת לכאורה אינו מובן דבשלמא התם כיון דמצינו בכל הש"ס דסד"ר לקולא. בע"כ דהכי הי' מקובל להם לחז"ל דעל ספק לא גזרו. אבל כאן בחדר"ג מנ"ל באמת דעל ספק לא תיקן למאן דס"ל דחדר"ג הוא דאורייתא. אך נ"ל דהם ס"ל גם בסד"ר טעם אחר והוא עפי"מ דאיתא בש"ס נדרים (די"ט) דפליגי אם אמרינן מעייל נפשי' לספיקא. ופריך הש"ס מהא דאמר ר"א ספק משקין ליטמא טמא והא ס"ל לי"א אין טומאה למשקין כל עיקר עיי"ש. והנה דברי הש"ס לכאורה תמוהין דהא הש"ס קאמר לעיל דשאני בין קדושה הבאה בידי אדם לקדושה הבאה מאלי' וא"כ בלא"ה תקשי אמאי אזלינן כאן להקל הא הוי טומאה הבאה מאלי' עיי"ש בר"ן שדחק מאד בזה. ולענד"נ פשוט דהש"ס ס"ל דכל מילי דרבנן הוי כדבר הבא בידי אדם דאמרינן דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא דמ"ש אם אדם אוסר על עצמו או ב"ד שאוסרים על כל העולם. כיון דמ"מ בא ע"י אדם אמרינן דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא ושפיר מדמה ספד"ר לקדושה הבאה בידי אדם. וא"כ ה"נ בתקנת ר"ג כיון דהוי קדושה הבאה ע"י אדם אזלינן בספיקו להקל משום דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא כדקיי"ל בש"ע אה"ע סי' ל"ז סעי' י"ח. אף דבחי' הרשב"א שם מקשה פסקי דסתרי אהדדי להא דקיי"ל סתם נדרים להחמיר. עיין בנד"ז שם מה שמתרץ בזה. ואף דלכאו' כאן הוי ספק נגד חזקת הגוף דאמרינן השתא הוא דאיתרע. מ"מ הא הרמב"ם פוסק דספיקא דרבנן אף ביש חזקה ספיקו להקל עי' מל"מ פ"י מהל' מקואות ה"ו ובפרמ"ג יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס ובפרט דנ"ל דהחולאת הזאת ר"ל כיון דאינו בא בפעם אחת הוי כמקוה דחסר ואתאי שכ' הט"ז ביו"ד סי' א' דלא אוקמינן אחזקה דמעיקרא וכמו בשוחט ששכח הל' שחיטה עיי"ש:

ובדרך החידוד נ"ל ליישב מה שהעירותי על תשו' הרא"ש מדברי התוס' כתובות הנ"ל. דלכאורה קשה מאי קשיא להו להתו' דנימא גם בנולדו בו מומין נסתחפה שדה שלה. הא בלא"ה קשה על הא דאמרינן נסתחפה שדהו הא כתבו התוס' בפ' איזהו נשך (דס"ד ע"א) ד"ה אי תקפה וכו' דאם החמיץ בקנקנים דמוכר הוי מקח טעות. ואף למ"ד מזל דגברא גרים כיון דהתנה עמו אי תקפה ברשותי' א"כ ליכא למימר מזלא דלוקח גרים עיי"ש. א"כ ה"נ אף בלא תנאי הרי ידעינן דלא נחית אדעתא דמומין דהא אם הי' בה המומין קודם הנישואין לכ"ע הוי קידושי טעות וא"כ גם בנולדו בה אח"כ היכא אמרינן דמזלי' גרם. אדרבה כיון דאם נאמר דהדין הוא שתצא שלא בכתובה. א"כ אין לו הפסד כלל בדבר ומנא ידעינן דמזלו גרם. אך צ"ל דהא כיון דגם בלא המומין הי' יכול לגרשה מדינא דש"ס דאשה יוצאת שלא מדעתה. ואפ"ה חזינן דעד שנולדו בה המומין לא הי' חפץ לגרשה א"כ ניחא לי' בגווה. וא"כ עכשיו דמוכרח לגרשה ע"י המומין אף דתצא שלא בכתובה הפסד הוא לגבי' כיון דהי' חפץ בה ושפיר אמרינן דמזלו גרם. וא"כ כ"ז בדידה אבל בנולדו בו מומין דהיא לא היתה יכולה לגרשו שלא מדעתו, א"כ עתה דנולד בו מומין מאי הקשו התוס' נימא דמזלה גרם מאן יימר דיש לה הפסד כלל בדבר כיון דהדין הוא דמוכרח עתה לגרשה דילמא היא חפצה בכך. כיון דאין לנו הוכחה ע"ז כמו בדידי' דיש לנו הוכחה מדלא גירשה. אך צ"ל דאין זה קושיא דאנן סהדי דאיתתא בכ"ד ניחא לה דטב למיתב וכו'. וא"כ וודאי יש לה הפסד בדבר במה שמוכרח לגרשה ושפיר הקשו דנימא מזלה גרם וא"כ כ"ז בדידי' אבל בנולדו בה מומין לאחר תקנת ר"ג דלא הי' יכול לגרשה בע"כ. ובדידי' לא שייך ג"כ הסברא דבכ"ד ניחא לי'. דרק באשה אמרינן כן. שפיר כ' הרא"ש דכופין אותה לגרש ומאי אמרת מזלו גרם דז"א דמנא ידעינן דיש לו הפסד כלל בדבר דילמא בלא"ה הי' חפץ לגרשה רק דלא הי' יכול משום תקנת ר"ג. ול"ש לומר מזלו גרם כס' התוס' בפ' איזהו נשך הנ"ל:

אשר מכ"ז נראה לי פשוט שיכולין להתיר להאברך הנ"ל לישא אשה אחרת אחר שישליש גט וכתובה כדינא. ויחוד בית לא בעינן כאן דהיא אצל אבי'. ולענין מזונות אף דלפי טענתו שהי' מקודם אין לה מזונות וגם דהוי פלוגתת הרמב"ם והרמ"ה והצ"צ סי' ס"ז כתב די"ל קי"ל כהרמב"ם. מ"מ זה ד"מ ואין שייך לההיתר ויקוב הדין ההר ביניהם. ותנאי ההיתר הוא רק השלשת גט וכתובה כמבואר באחרונים:

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק מארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה