אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן ח

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן ח

סימן ז

כוח"ט לכבוד ידידי האברך הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי בנש"ק מגזע תרשישים כש"ת מו"ה אשר ישעי' נ"י ראבד"ק ראדיחוב יצ"ו:

מכתבו במועדו לנכון הגיעני. ולא נפניתי עד כה להשיבו ועתה באתי להשיבו בקצרה. הנה כפי מכתבו הבעל טוען ברי שלא בא עלי' כלל והולד אינו ממנו א"כ טוען ברי שזינתה ואף למאן דס"ל דאם היתה טוענת נאנסתי היתה נאמנת מ"מ בכאן לא טענה כך דכאשר בא לביתו וראה הוולד ושאל אותה מה זה היתה בושה להרים פני' ואמרה לו אם אין אתה רוצה לדור עמי הרשות בידך כנכתב במכתבו ולא התנצלה לומר דבאונס הי' וגם אח"כ לאחר זמן כשהתחילה להכחיש אינה אומרת נאנסתי רק אומרת שמהבעל היא ובא עלי' באותו הזמן והוא יודע ששקר הדבר א"כ לפי דבריו אסורה עליו וגם הרי אומר שקינא לה שלא תסתר עם איש פלוני ואח"כ מצא אותה שנתייחדה אתו וא"כ לפ"ד אסורה עליו אף שאין עדים על הסתירה אלא דעיקר החשש הוא רק מחמת דברי הרמ"א שבסי' קע"ח דעכשיו לאחר חרגמ"ה אין הבעל נאמן כמו שהיא אינה נאמנת למ"א לומר טא"ל:

והנה כבר נתחבטו בזה הכל בטעם המ"א דהא מ"מ שואחד"א ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ונ"ל בביאור הענין דהנה בנאמנות האדם על עצמו בין באיסור בין בממון יש חילוקי דיעות קצתם אומרים דהוא מטעם נדר או מתנה עיין שעה"מ פ"ט מהא"ב הט"ו וקצתם אומרים שהוא מטעם נאמנות שהתורה האמינה האדם על עצמו כמו שהאמינה ב' עדים על כל העולם עיין בקצוה"ח סי' ל"ד סק"ד שהחזיק בשיטה הזאת והביא דברי רש"י קידושין שזה נלמד מקרא דכי הוא זה עיי"ש. ונלע"ד דכ"ז הוא רק לענין אם רוצה אח"כ לחזור בו לענין שהב"ד יהיו מוזהרים עליו לכופו שלא יחזור בו דאז צריכים בטעמים שיהי' נדר או מתנה או שיהי' כמו נאמנות עדים דקיי"ל כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד. אבל על האדם בעצמו אין צריך שום סברא שכיון שהוא יודע בעצמו שהדבר הזה אסור או שהוא חייב ממון בוודאי הוא מוזהר עלי' דהא קיי"ל דבכל הדברים מהני ידיעה בלא ראי' ובדבר שהוא ידוע בבירור לא מהני שום עדות בעולם להכחישו כמ"ש התוס' ביבמות לענין אם בא הבעל לפנינו ע"ש וא"כ אם האדם יש לו ידיעה שראה הדבר הזה או ידע ממנו אינו צריך עוד לשום עדות. ועיין בבכ"ש יבמות (דפ"ז) דאף לקולא אם שנים מעידים ע"ז שהוא חלב והוא יודע בעצמו בבירור שאינו כן מותר מדאורייתא לאכלו בינו לבין עצמו אף דאם יאכל בפני עדים ילקה רק מדרבנן אסור עיי"ש וא"כ מכ"ש לחומרא וזה דבר ברור מאד:

ובהיות כן תמוה לי על תמיהתו של השעה"מ הנ"ל על המהרי"ט שהקשה על התוס' רי"ד שכתבו בקידושין (די"ב) בהא דקאמר לאו כמינך דאסרת לך עלוואי דל"א שאחד"א משום דמשעבדא לי'. והקשה המהרי"ט הא מ"מ היא אסורה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו כמו קונם תשמישך עלי ע"ש. ותמה ע"ז השעה"מ הא כיון דמשום נאמנות קאתינן עלה משום דאדם נאמן ע"ע. אבל כיון דמשעבדא לי' אינה נאמנת עליו. ודבריו תמוהין בעיני דנהי דאינה נאמנת עליו והוא מותר לבוא עלי' מ"מ היא אסורה ליזקק לו ולהניח אותו שיבעול אותה. כיון דעל עצמה נאמנת ועבדה איסורא אם תבעול לו. והנה מטעם נאמנות לחוד נוכל לומר. דהשעה"מ ס"ל כיון דהנאמנות על עצמה הוא מתורת עדות כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל. א"כ כיון דמעידה גם עליו ועליו אינה נאמנת. דבדבשב"ע אין ע"א או אשה נאמנת. א"כ גם על עצמה אינה נאמנת. דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דאף דקיי"ל גבי פלוני רבעני פלגינן דיבורא. היינו כמ"ש הראב"ד דעל עצמו אינו בגדר עד דאין אדם נהרג עפ"י עצמו. וכל שאינו בגדר עד ל"ש עדות שבטלה מקצתה וכו'. אבל כאן נהי דאדם קרוב אצל אשתו ג"כ כדאיתא בסנהדרין פ"ק. מ"מ כאן דאומרת דקיבל בה אביה קידושין מקודם. א"כ אינה אשתו של ר' חייא ולא הוי כגופו. ושייך שוב לומר עדות שב"מ ב"כ. שלא תהא נאמנת גם על עצמה. דהיכא דהיא נאמנת על עצמה כמו לענין איסור או ממון. הוא רק מתורת עדות דאדם נאמן ע"ע כמש"ל. כן אפשר לומר בדעת השעה"מ הנ"ל. אמנם כ"ז היכא דרוצית לחזור בה. אבל היכא דעדיין עומדת בדיבורה ואומרת בבירור שהיא אסורה. א"כ איכא אצלה ידיעה בלא ראי' דא"צ לעדות כלל. ול"ש לומר עדות שב"מ ב"כ. שוב תקשי האיך מותרת לעבור על האיסור ולהניח עצמה שתבעול לו. וזה תמיהא גדולה בעיני על השעה"מ:

ואמנם ליישב דברי השעה"מ נ"ל עפי"ד הש"ס קידושין (דס"ה ע"ב) לענין מקדש בע"א דל"ה קידושין. דפריך הש"ס נהי דילפינן דבר דבר מממון. מ"מ נימא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמו בממון. ומשני הכא חב לאחריני ועיי"ש ברשב"א. ובפנ"י הקשה ע"ז דהא עיקר דבר גבי ערוה דסוטה כתיב. והתם גופי' גבי אשתו זינתה בע"א קיי"ל דשתיקה כהודאה דמיא. והיכא דמודה בפירוש גם רבא מודה כמ"ש התוס' שם (ס"ו ע"ב) ד"ה רבא. וכדקיי"ל גבי טא"ל למ"א דאמרינן שאחד"א עיי"ש בפנ"י. אך נראה עפי"ד התוס' כתובות (ט' ע"א) ד"ה ומי אמר ר"א שכתבו שם דלהס"ד דהש"ס הי' רוצה לומר דאין אשה נאסרת על בעלה רק בעדים ולא עפ"י עצמו ול"א בהא שאחד"א. אלא דאח"כ משני הש"ס פ"פ כעדים דמי. ואף דהעדים אינם יודעים מהפ"פ רק הוא עצמו. מ"מ הוא על עצמו כשני עדים דמי כס' הקצוה"ח הנ"ל. וא"כ י"ל דאין להרחיק לגמרי ס' המתרץ מהמקשה. דגם המתרץ ס"ל דגזיה"כ הוא בערוה דבעינן בעדים דוקא כמו גבי קידושין. אלא דהוא על עצמו כשני עדים דמי. דנלמד מקרא דכי הוא זה כמ"ש הקצוה"ח. אבל אם לא מתורת עדות לא היתה נאסרת כלל. אף דבעלמא ידיעה בלא ראי' מהני מ"מ זה רק בד"מ אבל בעריות י"ל דכד"נ דמיא דבעינן עדים דוקא כמ"ש הב"ש בסי' מ"ב סקי"ב ע"ש. וא"כ מיושב קושיית הפנ"י הנ"ל. דכיון דצריך דוקא תורת עדות לזה שפיר משני הש"ס דבקידושין ל"מ הודאת בע"ד כיון דחב לאחריני שאוסרה על כל העולם. מאי אמרת עכ"פ לדידי' תיתסר משום שאחד"א. ז"א דכיון דמתורת עדות הוא אמרינן עדות שב"מ ב"כ ואינו נאמן גם על עצמו. אבל שם בפ"פ וכן אשה שאמרה טא"ל שפיר שייך שאחד"א. כיון דבהודאתם אינם חב לאחרים רק לעצמם דהיינו אם הוא מודה להעד הוא חב לאשתו. ואם היא מודית ואומרת טא"ל היא מחייבת לבעלה. מ"מ הא קיי"ל דאדם קרוב אצל אשתו. ואמרינן פלגינן דיבורי'. דנגד אשתו הוי כבע"ד דל"א בהא עדשב"מ ב"כ כס' הראב"ד הנ"ל. ואף דנאסרת על הבועל ג"כ היינו דאיסור הבועל בבעל תליא. דמשום דאסרה על הבעל נאסרת עליו וא"צ להעיד על הבועל כלל. ועוד דהא כשאומר פ"פ מצאתי אינו מעיד על הבועל כלל. דהא אינו יודע מי הוא הבועל. וכן כשאומרת טא"ל איננה אומרת כלל מי הוא הבועל, ואינה מעידת רק נגד הבעל. ובהא שפיר אמרינן אדם קרוב אצל אשתו וכו'. אבל בקידושין דבא לאוסרה אכ"ע. וכיון דנגדם אינם נאמנים דבדשב"ע בעינן שנים. שוב אמרינן עדשב"מ ב"כ וגם לגבי עצמם אינם נאמנים. וידיעה כראי' ל"מ כאן דכד"נ דמיא כמש"ל:

ובזה מיושב שפיר קושית השעה"מ הנ"ל על התוס' רי"ד דקאמרי גבי דביתהו דר"ח דל"א שאחד"א משום דמשעבדא לי' מהא דאמרינן במ"א דטא"ל אסורה. דז"א דבדביתהו דר"ח דכפ"ד אינה מקודשת לר"ח משום דכבר נתקדשה לאחר שפיר שייך עדשב"מ ב"כ כמש"ל דלפ"ד איננה אשתו כלל. אבל גבי טא"ל דאומרת דזינתה אח"כ. אבל עכ"פ אשתו היא מכבר דקידושין לא פקעי במה דזינתה שפיר אמרינן אדם קרוב אצל אשתו ופלגינן דיבורה שנאמנת עכ"פ על עצמה:

ובזה יש ליישב ג"כ קושית הראשונים על המ"א דהאיך משום תקנה דענ"ב שלא תפקיע עצמה מבעלה מתירין איסור דאורייתא דשאחד"א. דהנה למשנה ראשונה דתנינן דאומרת טא"ל יוציא ויתן כתובה. קשה נהי דנאמנת ע"ע משום שאחד"א. אבל האיך נאמנת עליו שיהי' מוכרח להוציא וליתן כתובה. אך צ"ל דהא מבואר בגיטין גבי ס"ת גווילין שבהם לא עבדתים לשמן דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לאוסרה. וכן נפסק הדין ביו"ד סי' קכ"ז ס"ב עיי"ש. וא"כ ה"נ למ"ר דלא הי' עדיין החשש דענ"ב. מה שנאסרת לבעלה בתשמיש הפסד הוא אצלה דאיתתא בכ"ד ניחא לה. שפיר הי' הדין דנאמנת ג"כ נגד בעלה שיוציא ויתן כתובה. דמתוך שנאמנת על עצמה להיות נאסרת בתשמיש מחמת שאחד"א נאמנת ג"כ על בעלה שיהי' הוא ג"כ נאסר בה. וממילא מחויב להוציא וליתן כתובה. אבל למ"א דנתרבו פרוצות ויש חשש דענ"ב. וא"כ איכא למימר דאיסור התשמיש לאו הפסד הוא אצלה דאולי רצונה בכך שוב אינה נאמנת על בעלה שיוציא ויתן כתובה:

באופן שלפי דברינו אלה גם למ"א דאמרינן דאינה נאמנת היינו שאינה נאמנת עליו לענין שיוציא ויתן כתובה. אבל עכ"פ אסורה היא עליו מחמת שאחד"א. ואולם הא ליתא דמבואר בכל הפוסקים דלמ"א האומרת טא"ל אינה נאמנת כלל ומותרת לבעלה. והרבה טעמים נאמרו בזה. הר"ן במשנה שם כתב הטעם משום דאפקעינהו רבנן לקידושין. והתוס' שם כתבו דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן עיי"ש. והנה לתרוויי' אית להו פירכא. דהר"ן בעצמו מקשה על דבריו דתינח היכא דנבעלה לכשר אבל אם נבעלה לפסול אף אם נאמר אפקעינהו מ"מ נפסלה לכהן. וגם ע"ד התוס' אף אם ניישב דבריהם כמו שדחקו האחרונים שלא יוקשה עליהם מיבמות (דפ"ד). מ"מ תינח באשת כהן אבל באשת ישראל אם תאמר טא"ל תהי' נאמנת משום שאחד"א דהיא ג"כ מוזהרת מה איכא למימר. ואמנם ביש"ש יבמות פ"ב דין י"ח יצא לידון בזה בדבר חדש. דגם באשת ישראל שזינתה אין האיסור רק אם נאסרת גם עליו שיש עדים בדבר או שהוא בעצמו ראה. אבל אם אין עדים כלל והבעל ג"כ אינו יודע. אף אם היא אומרת טא"ל. מ"מ כיון דאין הבעל יודע מזה ואינו מחויב להאמין לה דאין דשב"ע פחות מב'. אז אף אם אמת שזינתה התורה התירתה לו. דאשה קרקע עולם היא ומשעבדא לי'. ואם הוא אינו נאסר גם היא מותרת עיי"ש. ואולם הדבר צריך תלמוד מנ"ל לרבנן הא מילתא:

ונלע"ד דהנה ביבמות פ"ד הנ"ל על הא דקאמר הש"ס דזונה אסורה לכהן משום דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה פריך הש"ס דילמא הנ"מ באיסור השוה בכל אבל איסורי כהונה דאשב"כ מנ"ל. וצריך להבין איזו סברא יש לחלק ביניהם. אך הדבר מובן מאליו. דבכל איסורים השווים בכל שפיר שייך לומר דהאיסור גם עלי' דהתורה גם לנשים ניתנה. אבל איסורי כהונה דמחמת קדושת כהונה שעליהם אסרה עליהם התורה זונה או חללה או שאר פסולי כהונה. א"כ נשים דאין קדושת כהונה עליהם. ואף בנות אהרן אין קדושת כהונה עליהם לעבודה ולטמא למתים. אין שום סברא שיהי' רובץ עליהם איסור שלא לינשא לכהן. אדרבא מעלה היא אצלם. ולכך אצטריך קרא דלא יקחו דהיא ג"כ מוזהרת. והיינו ג"כ משום לתא דידי' כדי שלא תטמא אותו. כמו דמצינו דזר או טמא מוזהרין שלא לאכול קודש ותרומה שלא לפגום קדושתם. וא"כ שפיר מובן תירוצם של האחרונים בס' בני אהובה ועוד אחרונים ע"ד התוס' נדרים הנ"ל. דכיון דהיא אינה מוזהרת משום לתא דידי' משום דהוא מוזהר שלא לפגום קדושתו היא ג"כ מוזהרת עליו לכך היכא דליכא עדים דהוא אינו מוזהר ואינו מחויב להאמין רק לשני עדים. אף דיוכל להיות דהדבר אמת. מ"מ כיון דהתורה אמרה דאינו מחויב להאמין ואינו נאסר מספק. וויתרה עלי' התורה על פגם כהונה שלו אף אם הדבר אמת כמו בכל ספיקי דהתירה התורה דלא עביד איסורא אף שיוכל להיות שהדבר אמת התורה התירה אם ספק הוא לו. א"כ אף דהיא יודעת באמת שנטמאה. מ"מ כיון דאינה אסורה רק משום לתא דידי'. ולו התירה התורה דבר הזה ואינו פוגם בזה קדושת כהונתו כלל. וא"כ מעתה י"ל דגם באשת ישראל שזינתה דאסרתה התורה לבעלה משום טומאתה טומאת עריות. והתורה אמרה דישראל טהורין הם ואינם כדאי ליזקק לטמאה. דמי ממש לאיסורי כהונה. דאין האיסור על האשה משום לתא דידה. דאדרבא אצלה הוא מעלה שתיזקק לטהור. אלא דהתורה הטילה איסור גם עלי' שלא תפגום ותטמא אותו שפיר כתב היש"ש דהיכא דהוא אינו יודע ואינו מחויב להאמין לה דהתורה התירה לו דבר זה גם היא אינה מוזהרת כס' האחרונים הנ"ל לענין פסולי כהונה. ומובנים שפיר דברי היש"ש. וכעין זה מצינו ג"כ לענין רבית בט"ז יו"ד סי' קנ"ט סק"ג. דאף דאיכא לאו מיוחד על הלוה מ"מ האיסור רק משום לתא דהמלוה והיכא דהמלוה אינו מוזהר פטור גם הלוה. והנה לפי טעם זה ניחא רק היכא דהיא אומרת טא"ל והבעל אינו יודע. אבל היכא דהבעל יודע שזינתה. אף לאחר חדר"ג דהבעל משועבד לה ואיכ"ל דענ"ב. מ"מ פשיטא דאסור לו לבוא עלי' דבדידי' לא שייך כל הטעם הנ"ל. דאדרבא עיקר האיסור משום לתא דידי' כמש"ל:

והברוך טעם בסוגיא דטא"ל בסוף הסוגיא כתב ג"כ טעם דמ"א כמ"ש הראשונים דמשום תקנה עקרו רבנן האיסור זונה. ואף דחכמים אינם יכולים לעקור ד"ת רק בשוא"ת ולא בקו"ע. מ"מ אשה קרקע עולם היא וכשוא"ת דמי. ולפי טעם זה ג"כ היכא דהוא אומר דזינתה נאסרת עליו דהא איסור הבעל הוא בקו"ע ואין בכח החכמים להתיר לעבור בקו"ע על איסור תורה:

ואמנם כיון שהרמ"א בסי' קע"ח הביא שני דיעות בזה אין בידנו להכריע אבל מ"מ וודאי ספיקא הוי. וא"כ פשיטא דאם יבוא לפנינו לשאול אם מותר לו לדור עמה. נאמר כיון דאיסור סוטה הוי ספק תורה דהוא לחומרא ובספק חדר"ג אזלינן לקולא כמ"ש הב"ש בסי' א' סקכ"א עיי"ש. וודאי לדידן דספיקא הוי מחמת פלוגתא דרבוותא אין בידנו להתיר לו לידור עמה. אף דלדיעה אחת שברמ"א כופין לדור עמה משום חדר"ג מ"מ לדידן דספק פלוגתא היא אין אנו אומרים לו לעבור על ספק איסור תורה שהוא להחמיר אלא לעבור על ספק חדר"ג שהוא להקל. ואף אם נאמר דספק חדר"ג ג"כ להחמיר כדעת הסוברים שהוא דאורייתא. מ"מ כיון דלפנינו שני ספיקות הסותרות זו את זו וודאי דאנו אומרים לו שיהי' בשוא"ת שלא לדור עמה ולא להתיר לו ספק איסור תורה בקו"ע. דמה"ט קיי"ל דאין מביאין קרבן על ספק משום ס' חולין בעזרה אף דחיוב הקרבן הוא ג"כ דאורייתא משום דכל כה"ג אמרינן שוא"ת עדיף. עיין ברמב"ם פ"ב מה' שגגות וברי"ט אלגזי בכורות פ"ג אות ל"ט באד"ה גרסינן עיי"ש. וא"כ כיון דאין אנו מתירים לו לדור עמה מוכרחין אנו להתיר לו לישא אחרת אף דזה הוי קו"ע. מ"מ ל"מ להב"ש הנ"ל דס"ל דבספק חדר"ג אזלינן לקולא וודאי דשרי אלא אף למ"ד דאזלינן לחומרא מ"מ כיון דמן הדין אסור לו לדור עם זאת א"כ איכא ביטול פ"ו ובמקום מצוה וביטול פ"ו יש שני דיעות אם גזר רגמ"ה כמובא ברמ"א סי' א' ס"י ובחת"ס אה"ע ח"א תשו' ג' כתב דע"י היתר ק' רבנים מותר לישא אשה על אשתו במקום מצוה עיי"ש באריכות בדבריו. ובפרט לפימ"ש בתשו' שב יעקב חאה"ע תשו' א' דהיכא דהיא פשעה הכריע הרמ"א דל"ג רגמ"ה. א"כ הכא אף אם נאמין לו על כל דבריו עכ"פ הכל מודים דהיא מתנהגת בפריצות עם הנחשד כאשר כתב כת"ה א"כ עכ"פ זאת גרם להבעל שיחשוד אותה ועי"ז נאסרה עליו כפי שכתבתי למעלה א"כ בוודאי כה"ג ל"ג ר"ג ובפרט דאף למאן דס"ל דגם במקום ביטול פ"ו גזר ר"ג היינו רק כמו שהה י' שנים ולא ילדה דליכא רק ביטול מ"ע וגם לא הוי רק ספק דדילמא לא יזכה גם אח"כ לבנים. אבל בכה"ג דכפימש"ל עכ"פ אסור לדור עמה ואיכא וודאי איסור דהרהורי עברה וכדומה וודאי י"ל דכה"ג ל"ג ר"ג ובפרט דכאן איכא היתר יותר ברור עוד דלפימ"ש הרב מלעשנוב דהב"ד התרו לה אח"כ כשפירש ממנה בעלה שלא תתייחד עם אותו האיש והיא עברה ע"ז אף דליכא עדי סתירה מ"מ הא אח"כ נשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה שזינתה ושהרתה לזנונים וילדה ואיכא עדות נשים טובא ע"ז שראו אחר לידתה שקשרה דדי' שלא יזיק לה החלב וכה"ג אומדנות והוכחות רבות וגם הודית בעצמה לפני הזענדאר שהפילה וולד רק שאמרה שנעשה ע"י שנפלה להמרתף ואף דעכו"ם אינו נאמן מ"מ ידוע דברי התה"ד בפסקי מהרי"א ותשב"ץ ועוד הרבה אחרונים דהיכא דאיכא אומדנות דמוכחי טובא גם עכו"ם שאינו מסל"ת נאמן ועכ"פ מהני לצרף למה שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה ויצא קדל"פ שזינתה והרתה לזנונים דמבואר באה"ע סי' קע"ח סי"א דהיכא דנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה אחר הקינוי וסתירה שלא בעדים נאסרת מדינא עליו עיי"ש. וגם איכא בהא סניף דמורדת דהא הזמין אותה הרב הגאבד"ק בראדי ז"ל לדתה"ק ולא רצתה לבוא:

ולכן מכל הלין טעמי גם אנכי מסכים עמהם להתיר לבעל האשה הזאת לישא אשה על אשתו ע"י היתר ק' רבנים יען שכבר סגר החת"ס בתשו' ג' הנ"ל הדרך שלא להתיר לישא אשה על אשתו בשו"א רק ע"י היתר ק' רבנים ועכ"ז יזכה לה גט ג"כ ע"י אחר דאיכא למימר דזכות הוא לה כיון דהיא עומדת במרדה ומחזקת הנואף אצלה עד עתה. עיין באה"ע סי' ק"מ ס"ה בהג"ה עיי"ש. ואף דהיא עומדת וצווחת דאינה רוצה לקבל ג"פ. מ"מ ידוע דברי הרשב"א בחי' קידושין כ"ג דבדבר שהוא זכות גמור וגם יכולין לעשות בע"כ כמו שחרור עבדים יכולין ג"כ לזכות בע"כ ע"ש. וא"כ הכא דזכות גמור הוא לה להצילה מאיסור זנות דא"א וגם יכול לגרש בע"כ כס' החת"ס הנ"ל דלגרש בע"כ לכ"ע מותר במקום מצוה ע"ש. א"כ יכול לזכות הגט ג"כ ע"י אחר. ואף לשיטת הרי"ף בגיטין (ד"י) דבשחרור וגט אף היכא דזכות הוא. מ"מ לא מהני רק לענין שלא יוכל לחזור בו אבל מ"מ אינה מגורשת עד דמטי גיטא לידה ומה"ט לא יתן לאח"מ דאין גט לאחר מיתה מ"מ מלבד דבפלוגתא דרבוותא ולענין חדר"ג יכולין לסמוך על שיטת הפוסקים דלאלתר הוי גיטא אלא דיש ג"כ עוד טעם אחר לומר דבהא גם הרי"ף מודה. דהנה בלימוד עם התלמידים אמרתי טעם לשבח בשיטת הרי"ף דאינה מגורשת רק לאחר דמטי גיטה לידה אף דבעלמא קיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו וזוכה לאלתר וגם אם אינה מגורשת לאלתר אמאי אינו יכול לחזור בו:

אמנם נראה דהנה ידוע דברי התוס' ב"מ פ' א"נ דבכל מזכה לאחר בעינן שיהי' שלוחו של הבעל ממון ג"כ וידוע דבגיטין קיי"ל דשליח הולכה של הבעל אינו יכול להיות שליח קבלה להאשה משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ופירש הנתיבות בסי' קפ"ה סק"א הטעם דלעולם א"א שיהי' אדם ברגע אחד שלוחו של הבעל ושלוחה של האשה דכיון דשלוחו של אדם כמותו א"א שיהיו שניהם יחד רק דבעלמא כגון במתנה וכדומה אמרינן דמקודם הוא נעשה שלוחו של המזכה ואח"כ נסתלק משליחות של המזכה ונעשה שלוחו של הזוכה. אבל בגט דטלי גיטך מע"ג קרקע פסול דבעינן שיבוא מיד הבעל לידה. א"כ אם נאמר דנסתלק משליחות של הבעל הוי טגמעג"ק עיי"ש. וא"כ מה"ט י"ל דס"ל להרי"ף דל"מ זכי' בגט ושחרור די"ל דס"ל דגם בשחרור פסול טגמענ"ק דילפינן לה לה מאשה דלא כהרמב"ם וא"כ כיון דצריך להיות שלוחו של המזכה לדעת התוס' פא"נ הנ"ל א"י להיות שלוחו של העבד או האשה דלא חזרה שליחות אצל הבעל:

ואמנם מה דא"י לחזור בו י"ל דהנה בקידושין (דנ"ט ע"א) פריך ר"י על ר"ל דס"ל דנתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטלו אמאי שולח גט לאשתו יכול לבטלו. ומשני ר"ל דכל כמה דלא מטי גיטא ליד אשה כדיבור דמי ואתי דיבור ומבטל דיבור. וק"ל לפימ"ש הקדוש מארדוש הובא ברמ"א סי' ל"ה ס"ו דשליח קידושין אינו יכול לעשות שליח דמילי לא מימסרן לשליח. אבל שליח לגירושין עושה שליח. כיון דבידו לגרשה בע"כ כמעשה דמי. א"כ שוב קשה אמאי יכול הבעל לבטלו הא לא אתי דיבור ומבטל מעשה. אך צ"ל דבלא"ה קשה לפי שיטת הטור באה"ע סי' קכ"א דס"ל דהיכא דנשתטה הבעל לאחר עשיית השליח קודם הנתינה הגט פסול מה"ת. ולא ס"ל דכיון שבשעת עשיית השליח כבר עמד במקום המשלח מה"ת כדעת הרמב"ם. רק דבשעת קיום השליחות דהיינו הנתינה צריך להיות עומד במקום המשלח וכיון דהמשלח אינו יכול לגרש אז כיון דנשתטה גם השליח אינו יכול לגרש. עיין מזה באריכות בקצוה"ח סי' קפ"ח סק"ב. א"כ מאי פריך ר"י לר"ל מהא דהשולח גט לאשתו ובטלו מבוטל נהי דאינו יכול לבטל השליחות והשליח עומד במקומו מ"מ כמו בנשתטה אינו יכול השליח לגרש כיון דהבעל אינו מוציא אלא לדעתו ורצונו ועכשיו אינו בר דעת א"כ נהי דמה שעושה השליח נחשב כאלו עשה המשלח בעצמו. מ"מ הוי כאלו מגרש בלא דעת דל"מ ה"נ כיון דהבעל חזר עתה ואינו רוצה לגרש מדעתו. נהי דאינו יכול לבטל את השליחות ונחשב מעשה השליח של נתינת הגט כאלו נתן המשלח בעצמו. מ"מ הא גם אם נתן בעצמו הגט בעל כרחו שלא ברצונו לא הוי גיטא דגט מעושה פסול היכא דאין הדין לכופו וא"כ מאי פריך ר"י לר"ל:

אך צ"ל משום דבמתניתין סתמא תנינן גם היכא דמבטל רק השליח ואינו אומר דאינו רוצה לגרש כלל. וא דיש גילוי דעת גם על הגירושין מ"מ הא גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא. וא"כ לא הוי בע"כ כלל אלא משום דמבטל השליחות. ושפיר פריך ר"י הא השליחות א"י לבטל דלא אתי דיבור וכו'. וא"כ מיושב קושייתי הנ"ל שהקשיתי על הקדוש מארדוש הא חשוב נתינת גט ליד השליח כמעשה. ז"א דנגד הבעל לא חשיב מה שבא ליד השליח כמעשה כלל. דנהי דבידו לגרש בע"כ של האשה. אבל אינו יכול לגרש בע"כ של הבעל. דאם ירצה הבעל לחזור ולומר בפירוש שאינו רוצה לגרש כלל לא יוכל השליח לגרש. אף אם נאמר דאינו יכול לבטל השליחות. מ"מ אינו יכול לגרש בע"כ של הבעל היכא דצווח בפירוש שאינו רוצה לגרש כמש"ל. והא דקאמר הקדוש מארדוש דבגירושין נחשב השליחות כמעשה היינו לענין הבעל היכא דהבעל רוצה בשליחותו וחזקה בעה"ב עומד בדיבורו ובוודאי לא יחזור בו הוי שליחותו מעשה ולא דיבור לענין שיכול לעשות שליח אחר כיון שיכול לגרשה בע"כ אבל היכא דהבעל רוצה לחזור בו. אף אם לא יחזור מגוף הגירושין רק שיבטל השליח ג"כ יכול לבטלו דנגדו לא חשיב מה שבא ליד השליח כמעשה דהא אם רוצה יוכל לחזור מגוף הגירושין ולא יוכל השליח ליתן גט בע"כ:

אמנם הנה כ"ז ניחא לשיטת הטור הנ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דנשתטה לאחר עשיית השליח יכול השליח ליתן גט מה"ת דמשעה שעשאו הבעל שליח בכל עמד במקומו ויוכל לגרש מעצמו וא"צ שיהי' הבעל עוד בדעתו שוב תקשי אמאי יכול לבטל השליחות לדעת הקדוש מארדוש הנ"ל הא נתינה ליד השליח כמעשה דמי ולא אתי דיבור וכו':

אך צ"ל דהנה ידוע ד' הנוב"י שרצה לחדש דאף מדין הש"ס א"י לגרש בע"כ ע"י שליח משום דהוי תופס לבע"ח וכו'. אך האחרונים חלקו עליו ואומרים דאינו דומה לתופס לבע"ח. דשם מגיע לשאר הבע"ח ג"כ כזה. ולמה יתערב על ריב לא לו להרע לאחרים. דמה חזית דדמא וכו' אבל האשה נגד בעלה דהתורה זכתה לו דיכול לגרשה בע"כ שלא מדעתה היכא שיש לו טעם בזה. לא מקרי השליח תופס לבע"ח וכו' דהתורה העדיפה זכות הבעל בזה ממנה. ואמנם כ"ז לגרש אותה בע"כ דידה אבל אם הבעל אינו רוצה לגרש אף דהשליח יכול לגרש בע"כ כיון שכבר עשאו שליח אם נאמר דאינו יכול לבטל השליחות מ"מ מה שעושה בע"כ של הבעל וודאי הוי תופס לבע"ח במה שחב להבעל ובכה"ג ל"מ שליחות. וא"כ כיון דא"י לגרש בע"כ של הבעל שוב יכול הבעל לבטל גם השליחות בעצמו משום דלא חשיב כמעשה. והנה ידוע ס' הפנ"י דטעמא דתופס לבע"ח וכו' ל"מ הוא משום דהוי דבר עבירה ואשלד"ע. וא"כ כ"ז היכא דהוא דבר עבירה. אבל בכה"ג בנותן שחרור ליד שליח למ"ד זכות הוא לעבד וודאי דמצוה הוא שיקיים דיבורו דשארית ישראל וכו' לא ידברו כזב. ובפרט לפימ"ש התוס' גיטין (י"א ע"ב) ד"ה ש"מ דוודאי עביד לי' נייח נפשי' וכמ"ש בחי' הרשב"א גיטין (ל"ח ע"א) דאחזוקי אינשי בעוברי על עשה לא מחזקינן ובוודאי עשה לו איזו טובה דאז אינו עובר בעשה משום דעושה לתשלום גמול עיי"ש. ואף דהתוס' הנ"ל כתבו דמ"מ מקרי חב לאחרים היינו להס"ד דתן אינו כזכי א"כ לא גמר בדעתו עדיין לשחררו. אבל לאחר דאמר תן כזכי או דאומר בפירוש זכי. וודאי אם יחזור אח"כ מדיבורו איסורא עביד וא"כ לא מקרי השליח חב לאחרים ויכול ליתן בע"כ. א"כ שוב הוי מה שבא לידו כמעשה וא"י לבטל השליחות דלא אתי דיבור וכו'. וכן בגירושין היכא דזכות הוא לה ושלח לה גט. וודאי דהוי במקום מצוה שמצוה לגרשה. דאל"כ לא הוי זכות לה ולא מקרי השליח תופס לבע"ח. שנאמר שהוא דבר עבירה. וא"כ שוב א"י לבטל השליחות. ולכך שפיר נכונה שיטת הרי"ף דא"י לחזור בו אף דלא נתגרשה עדיין. כ"ז אמרתי בלימוד עם התלמידים בביאור שיטת הרי"ף ויצא לנו מזה דטעמו של הרי"ף דאינה מגורשת לאלתר משום דהוי כטגמעג"ק:

אלא דקשיא לי עדיין ע"כ למאן דס"ל בב"מ (די"ג) עבחז"ל ועיין שם (די"ט ע"א) תוס' ד"ה וליחוש (וד"כ ע"א) ד"ה שובר דגם בגט ושחרור שייך עבחז"ל היכא דזכות הוא להם. א"כ נהי דבעינן מטי לידי' לבסוף. מ"מ כיון דהיכא דמטי לידי' בסוף אמרינן עבחז"ל למפרע. א"כ אמאי לא יוכל ליתן לאח"מ הא נתגרשה למפרע. וכן אפילו לא מטי לידה כלל מ"מ הא פשיטא דמה דבעינן מטי לידה אח"כ מ"מ בזה לא מזיק טגמעג"ק. דאף אם בא לידה דרך טנמעג"ק ג"כ מהני. דא"א לומר דבעינן שיבוא לידה מיד הבעל. דכיון דהיכא דמטי לידה בסוף מגורשת למפרע משעת החתימה א"כ בשעת הנתינה לא הי' עוד בעלה וכיון דלא איכפת לן בכאן בט"ג מעג"ק א"כ מה שנתן ליד השליח כנתן לידה דמי כיון דזכות הוא לה וזכין לאדם וכו' כיון דל"ש בזה ט"ג מעג"ק ל"ש לא חזרה שליחות וכו' והוי ככבר מטי לידה ומגורשת למפרע וא"כ אמאי קאמר הרי"ף דלא יתנו לאח"מ ובע"כ צ"ל או דהרי"ף מפרש מתניתין למאן דלא ס"ל עבחז"ל. או כמ"ש התוס' ב"מ (ד"כ) ד"ה שובר הנ"ל דעבחז"ל הוא רק תקנתא דרבנן ולא מהני לענין איסור דאורייתא להתירו בבת חורין עיי"ש, וא"כ כיון דעכ"פ יצא לנו דגם להרי"ף לדידן דקיי"ל עבחז"ל בכה"ג עכ"פ מדרבנן מגורשת למפרע כשבא הגט תיכף ליד השליח. א"כ לענין תקנת רגמ"ה דהוא ג"כ רק תקנתא דרבנן לדעת הב"ש הנ"ל שפיר יכולין לזכות לה גט ע"י אחר לענין שיהי' מותר לישא אחרת. בהא נחתינן ובהא סלקינן דגם אנכי מסכים עם כת"ה להתיר לו לישא אחרת ע"י היתר מק' רבנים וזיכוי גט. אך לדעתי טוב שיתרה בה עוה"פ ויכתוב לה שכבר יש בידו כח לאסוף היתר ק' רבנים ותהי' לבוז שתתפרסם בכל המדינה לזונה אולי תתרצה לקבל ג"פ מרצונה הטוב והשי"ת יצילנו משגיאות:

והנה לענין מש"ל לפרש דברי הרי"ף קשה לכאורה על הב"י שמביא בסי' ק"מ דברי הרי"ף גם לענין גט ובאמת הרי"ף מיירי רק בשחרור וא"כ י"ל דילמא הרי"ף סובר רק בשחרור דאינו יכול לחזור בו. דבשטר שחרור איכא תרי ענינים להתיר האיסור וגם להקנות לו הקנין ממון. ולענין ממון הדין כמו בכל השטרות דאינו מזיק טלי שטרך מעג"ק ולכך שפיר זוכה העבד תיכף בקנין ממון. דלענין ממון מהני זכי' ולכך אין האדון יכול לחזור רק לענין איסור בעינן דמטא לידי' משום דהוי כטלי גיטך מעג"ק כמש"ל ומנ"ל להב"י דגם בגט הדין כן דא"י לחזור בו אליבא דהרי"ף. ואמנם נ"ל דבלא"ה קשה ע"ד הרי"ף שמפרש סתמא דמתניתין דתנו שחרור זה וכו' דלא יתנו לאח"מ גם למ"ד זכות הוא לעבד וכו' דא"כ תקשי לשמואל דס"ל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור משום דבעינן עבד איש שיהי' לרבו רשות עליו וכו' והכא כיון דס"ל להרי"ף דאין האדון יכול לחזור בו א"כ אין לרבו רשות עליו ויצא תיכף לחירות ואמאי לא יתנו לאח"מ. אך בע"כ צ"ל דאדרבא מכאן ראי' לפירושי בדברי הרי"ף דמש"ה א"י לחזור בו משום דא"י לבטל השליחות דלא אתי דיבור וכו' כיון דהשליח יכול ליתן בע"כ של האדון כמש"ל. אבל לעולם תלוי הדבר ביד השליח דאם השליח בעצמו ירצה לחזור משליחותו ולהחזיר השחרור להאדון הרשות בידו כיון דעדיין לא זכה בו העבד. וא"כ מיקרי עדיין עבד איש דיש רשות לאחרים עליו. דאם ירצה השליח יחזור השחרור להמשלח ועדיין עבד הוא ומש"ה לא יתנו לאח"מ ומש"ה מייתי הב"י שפיר דברי הרי"ף לענין גט. דטעם זה דלא אתי דיבור וכו' שייך גם בגט היכא דזכות הוא לה. דאין לומר דטעם הרי"ף בשחרור הוא משום דבקנין הממון זכה העבד תיכף כיון דט"ג מעג"ק מהני א"כ שוב אין להאדון רשות עלי' ודמי למפקיר עבדו דיצא לחירות אליבא דשמואל ותקשי מתניתין לשמואל אלא בע"כ דאין העבד קונה גם הממון. והא דא"י לחזור הוא רק משום דלא אתי דיבור וכו' וטעם זה שייך גם בגט. ומיושב קושיתי הנ"ל:

ואי דבאמת טעמא בעי אחאי אינו זוכה העבד בעצמו הקנין ממון כיון דט"ג מעג"ק מהני לקנין ממון ותקשי עדיין לשמואל. ז"א דהנה בחו"מ סי' נ"א ס"ו איתא בכותב נכסיו בשטר אחד לשני בנ"א והעדים קרובים לאחד בטלה המתנה גם להשני וברמ"א כתב דאם נתבטל לדבר אחד לא נתבטל השאר ומחלק שם הסמ"ע בסקי"ג דיש חילוק בין אם נתבטל מחמת פסול העדות או מצד עצמו עיי"ש. ואמנם בשער המשפט שם סק"ה מביא שהוא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי ולר"י אף היכא דבטל ד"א מחמת גוף הענין בטל גם השאר וא"כ ה"נ דהשחרור נעשה לשני דברים לענין האיסור ולענין ממון וכיון דשליחות השליח בטל לענין האיסור דלענין איסור לא יוכל לזכות תיכף להעבד משום דט"ג מעג"ק פסול בטל ג"כ לענין הממון דשליחות שבטל מקצתה ב"כ. וא"כ י"ל דשמואל סבר בהא כר"י ולכך מיקרי עדיין עבד האיש דלא זכה העבד עדיין גם הקנין ממון. ובזה י"ל קושית הקצוה"ח בסי' ר' סק"ה דאמאי שחרור שנכתב שלא לשמו פסול הא לענין קנין ממון ל"ב לשמה וכיון דזכה הקנין ממון יצא ממילא לחירות לשמואל עיי"ש דז"א די"ל דשמואל ס"ל דכיון דנעשה השחרור להתירו מהאיסור של עבד וכיון דלזה ל"מ כיון דלא נכתב לשמו ממילא בטל גם לענין הקנין ממון ועדיין עבד הוא כנ"ל:

והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניט באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה