אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן ז

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן ז

סימן ו

ע"ד הרבני מו"ה חיים יודא מלמד מבעלזא שדר עם אשתו הרבה שנים ולא זכה להבנות ממנה דהיינו שמתחילה הי' להם ילדים ומתו בקטנותם ואח"כ הפילה ג"פ ולבסוף פסקה מלילד לגמרי ערך י"ח שנים ועתה חדל לה אורח כנשים ואיו תקוה עוד שתלד והאיש הנ"ל הוא י"ש ונפשו עליו תאבל לילך ערירי ח"ו ונפשו בשאלתו למצוא לו עזר ותרופה כי היא אין רצונה לקבל ממנו ג"פ. ונדרשתי מאת כ"ק מרן שליט"א מבעלזא לעיין בדינו ולהוציא לאור משפטו:

ונלע"ד דיש להתיר לו לישא אחרת עפ"י היתר מק' רבנים אם לא תרצה לקבל ג"פ. דהנה הרמ"א באה"ע סי' א' ס"י מביא שני דיעות בזה דשהה י' שנים ולא ילדה אם רגמ"ה גזר גם במקום מצוה או לא. עיין באריכות בד"מ שם ועיין בתשו' שב יעקב סי' א' ובנוב"י מהדו"ק סי' א' ומהד"ת סי' ק"ב שחששו לדיעה הזאת דרגמ"ה גזר במקום מצוה היכא דאיהי לא פשעה עיי"ש:

ולכאורה הדבר תמוה אצלי דכיון דעיקר חדר"ג הי' משום תקנה דידה כמבואר באחרונים א"כ מי עדיפא ממתניתין דמי שחציו עבד וחב"ח בגיטין (דמ"א) דקיי"ל כב"ה דמשום מצות פ"ו ולא לתוהו בראה כופין את רבו לשחררו אף דיש איסור דמשחרר עבדו עובר בעשה מכ"ש הכא דבדידה תליא מילתא לקבל ג"פ א"כ אמאי אין כופין אותה על כך משום מצות פ"ו כמו שכופין את רבו להוציאו לחירות ואף היכא דא"א לכוף אותה לקבל גט ומההכרח להתיר לו לישא אחרת אף דזה לא תלוי ברצונה ולא תוכל היא להתיר לו לישא אחרת מ"מ אף אם נאמר דחדר"ג הוי איסור תורה דחרם הוא דאורייתא כמ"ש הנוב"י מהדו"ק סי' ע"ז והחת"ס תשו' ג' מ"מ הא בלא"ה הקשו התוס' שם בגיטין ובב"ב (די"ג) ובכמה מקומות דאמאי אסור לישא בת חורין ליתי עשה דפ"ו ולידחי לאו דלא יהי' קדש ותירצו כמה תירוצים וכל התירוצים לא שייכי בהא. דמה שתירצו דהא היא ג"כ מוזהרת וגבי דידה ליכא עשה דהא לא מיפקדא ועוד דאפשר לה בישראל שמותר לה זה לא שייך כאן דחדר"ג לא חל רק עלי'. כמ"ש בהלכות קטנות הובא בבה"ט סי' א' אות כ' דתקנת ר"ג רק אקרקפתא דגברא מנחא ושני אשכנזיות מותרות לינשא לספרדי אחד עיי"ש א"כ היא אינה מוזהרת כלל. ומה שתירצו דאפשר לקיים שניהם ע"י כפי' שיכופו האדון לשחררו. ג"כ לא שייך דממ"נ אם אפשר לכופה לגרש א"כ א"צ כלל להיתר לישא אחרת ואם אין בידינו לכופה א"כ א"א לקיים שניהם וא"כ נידחי עשה דפ"ו איסור החרם. וליכא רק התירוץ שכתבו התוס' דלא הוי בעידנא דפ"ו אינו מקיים רק בגמר ביאה. אבל התירוץ הזה אינו מוסכם דהא בפסקי תוס' זבחים (דצ"ז ע"ב) מבואר דהיכא דא"א לקיים העשה בלא"ה הוי זה הכשר מצוה והוי בעידנא והוא מחלוקת הראשונים בנחו"י ב"מ פ' אלו מציאות. גבי הא דאמרינן בכהן והאבידה בבית הקברות דאינו מחזיר משום דהוי ל"ת ועשה והא בלא"ה לא הוי בעידנא דמשעה שנכנס לביה"ק עובר והעשה אינו מקיים עד שמחזיר והביא בשם הר"ן דכיון דמתעסק בהשבת אבידה מתחילת הכניסה הוי בעידנא כמו מילה בצרעת דהלאו עובר בשעת החיתוך ומצות מילה אינה נגמרת עד הפריעה. והרב ר' יהוסף חולק ע"ז ואומר דל"ד למילה עיי"ש. וא"כ כיון דבלא"ה איכא דיעות אם החרם הוא דאורייתא עיין בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ד. שפיר איכא למיסמך על הדיעות הנ"ל דכה"ג הוי בעידנא. וא"כ אמאי החמירו הנך פוסקים לומר דגם בשהה י"ש ולא ילדה איכא תקנת רגמ"ה לבטל הבעל ממצוות פ"ו כל ימי'. אך צ"ל דמש"ה החמירו בשהה י"ש משום דאינו מבורר דהמניעה ממנה. דילמא המניעה ממנו ודילמא לא יזכה להבנות גם מאחרת. כיון דאין שום סיבה במה לתלות. וא"כ לא עקרינן שום איסור. כיון דאין זה וודאי שאם ישא אחרת יקיים יותר מצוות פ"ו. וא"כ בנ"ד דכבר הי' לו בנים. א"כ הוא ראוי להוליד והיא הפילה ג"פ דזהו הוכחה דיש בגופה ריעותא שאינה יכולה לגמור הריונה כמ"ש הרא"ש פ' הבא על יבמתו הובא בב"י סי' קנ"ד ובפרט עתה שכבר חדל לה אורח כנשים דבוודאי לא תלד ואם ישא אחרת בוודאי אזלינן בתר רוב אנשים דוודאי יוליד דהא לא איתיליד שום ריעותא בגופו והוי ממש כהא דחציו עבד וחב"ח דמשום פיו כופין לשחררו וה"נ או כופין אותה לקבל ג"פ או מתירין לישא אחרת כנ"ל:

איברא דכ"ז לדעת הרא"ש פ' הבע"י הנ"ל דס"ל דמפלת היא ריעותא שבגופה א"כ בדידי' לא איתיליד ריעותא כלל. ואיכא למימר דהוא מרוב האנשים דוודאי יוליד. אבל לפי"ד הרי"ף ורש"י שהביא הרא"ש שם דיש לה כתובה ומותרת לינשא לאחר ותולין הריעותא בו דלא זכה להבנות ממנה א"כ מפלת ג"פ אינה גרועה יותר כלל משאר שהה י"ש ולא ילדה דתולין דלא זכה להבנות ממנה. א"כ לדעת הפוסקים הנ"ל דר"ג תיקן גם במקום מצוה היכא דשהה י"ש ולא ילדה גם בהפילה ג"פ דינא הכי וכיון דהרא"ש עצמו ביטל דעתו שם אצל דעת הרי"ף ורש"י ופוסק להלכה דיש לה כתובה ומותרת לינשא לאחר וכ"פ שם הטור והש"ע בסי' קנ"ד סי"ב. א"כ לכאורה אין לצרף כלל זה להיתר:

אמנם בבה"ט שם ס"ק כ"ח מביא בשם הש"ג דלא תנשא רק למי שקיים פו"ר משמע דס"ל להש"ג כס' הרא"ש בעצמו דבהפילה ג"פ איתחזיק ריעותא בגופה ואסורה לינשא למי שאין לו בנים. ובאמת דברי הבה"ט תמוהים מאוד שמביא דברי הש"ג על הש"ע כאלו אינו חולק כלל על הש"ע והרי מבואר להדיא בהרא"ש הנ"ל דלמסקנתו ביטל דעתו אצל דעת הרי"ף ורש"י. דהטעם רק משום דלא זכה להבנות ממנה ומותרת לינשא גם למי שאין לו בנים כמבואר להדיא ברא"ש הנ"ל ומוכח לעין כל דגם הטור והמחבר ס"ל הכי מדכתבו דיש לה כתובה ומותרת לינשא לאחר משמע דאין תולין הריעותא בה כלל. וגם מדכתבו מותרת לינשא משמע בע"כ דהיינו למי שאין לו בנים. דלמי שיש לו בנים פשיטא דמותרת כמבואר הכל בהרא"ש שם. וגם דברי הש"ג בעצמו צריכים ביאור לכאורה דבש"ג שם פ' הבע"י כתב בעצמו דיש לה כתובה ואפ"ה מסיים וכתב ונראה בעיני שלא תנשא רק למי שקיים פו"ר כמבואר בקו"ה עיי"ש. וזה ג"כ תמוה דאם אסורה לינשא למי שאין לו בנים בע"כ דתולין הריעותא בגופו א"כ אמאי יש לה כתובה דהא זה תלוי בזה כמבואר ברא"ש הנ"ל. ולכאורה הי' אפשר לומר דדעת הש"ג הוא דכתובה יש לה משום דתולין דברשות הבעל הוא דאיתרע גופה ונסתפחה שדהו כדקיי"ל בש"ס כתובות (דע"ה) ובש"ע אה"ע סי' קי"ז ס"ח דנמצאו מומים ברשות הבעל עליו להביא ראי' משום דאמרינן כנכ"ה ועיי"ש בבית מאיר דדעת רוב הפוסקים דגם בשמא ושמא דינא הכי ואדרבא צריך להבין מה טעמו של הרא"ש שכתב דאם נאמר דהריעותא בגופה אין לה כתובה ואמאי ל"א כנכ"ה והשתא היא דאיתרעי. אך באמת ז"א כלל דהא דקיי"ל דנמצאו ברשות הבעל אמרינן כנכ"ה. היינו משום חזקת הגוף דידה וא"כ זה רק במומין שוודאי לא נולדו עמה מבטן דיש לה חזקת הגוף אז אמרינן דהשתא ברשותה הוא דאיתרע. אבל בכה"ג דנ"ד די"ל דמבטן נולדה במום זה שאיננה ראוי' לגמור הריונה אין לה חזקת הגוף כלל. איברא דבבית מאיר סי' קי"ז ס"א כתב דגם במומין כאלו אמרינן כנכ"ה משום חזקה דאתיא מכח רובא אבל דבריו תמוהים דבממון ל"מ חזקה דאתיא מכח רובא לדידן דקיי"ל דאין הולכין בממון אחה"ר וכ"כ להדיא הפנ"י בכתובות (דע"ו ע"א) ד"ה ואמאי מנה לי בידך וכו' דגם רבא מודה דבמומין שאפשר שבאו מלידה ל"א כנכ"ה ול"מ חזקה מכח רובא משום דא"ה בממון אחה"ר עיי"ש. ומה שהב"מ הביא ראי' מריח הפה אין ראי' כלל דמי יימר דזה ראוי לבוא מבטן וגם אין מבואר כלל להדיא דאמרינן בהא כנכ"ה. ומה שהקשה ההפלאה בקו"א בסי' הנ"ל סקי"א דא"כ אמאי נקיט המחבר בס"ז יתרת דוודאי נולד מבטן והא אף בספק נולד מבטן ל"א כנכ"ה. ומכח זה רצה גם הוא לומר דלרבא אמרינן כנכ"ה גם בכה"ג עיי"ש. אין מזה סתירה כלל לנ"ד דהוא מיירי במום שהיא טוענת ברי שלאחר כך נולד והבעל טוען שמא. א"כ שפיר מהני חזקה מכח רובא דבברי ושמא אזלינן גם בממון אחה"ר כמ"ש שם ההפלאה בעצמו דמה"ט מהני גם ס"ס אבל בנ"ד דהיא ג"כ אינה יכולה לטעון ברי שנתקלקלה אח"כ והוי שמא ושמא וודאי דל"מ חזקה מכח רובא דאל"כ יהי' דברי הרא"ש הנ"ל נגד דבריו. ותמוה ג"כ על הב"מ שלא הביא כלל דברי הרא"ש אלו במפלת דלפי סברת עצמו ס"ל דאין לה כתובה ול"א השתא היא דאיתרעי:

וכדברי הרא"ש אלו מוכח ג"כ בתוס' יבמות (דס"ה ע"א) ד"ה תצא. על הא דקאמרינן שם דניסת לג' ולא הי' לו בנים תצא בלא כתובה ואיבעיא לי' להש"ס שם מהו דליתבעוה הנך קמאי דאמרי לה איגלאי מילתא דאת הוא דגרמת וכו' ומסיק הש"ס דמצית אמרה השתא היא דכחשי. והקשו בתוס' הנ"ל דא"כ גם לשלישי תימא הכי ולא תפסיד הכתובה ותירצו דטענה דהשתא היא דכחשה לא מהני רק לענין שאם כבר גבתה הכתובה שלא תחזיר. ולדברי הבית מאיר הנ"ל תקשי. גם משלישי אמאי אין לה כתובה הא כיון דנולד הספק ברשותו דהא הפעם שלישית שאיתחזק שהיא הגורמת הי' ברשות הבעל השלישי א"כ עליו להביא הראי' ואל"כ אמרינן דברשותו היא דכחשה דכנכ"ה כמו דאמרינן לענין הראשון והשני אלא בע"כ דכיון דיש ספק דנולדה מבטן במום זה שאינה יולדת אין לה חזקת הגוף ול"א כנכ"ה וכמ"ש הרא"ש גם לענין הפילה ג"פ:

ויש מקום לפי"ז ליישב קושית התוס' הנ"ל שהקשו מ"ש לענין הראשון והשני דאמרינן השתא היא דכחשה ובשלישי לא אמרינן כן. דהנה כבר כתבתי בשם הפנ"י דמש"ה ל"א בספק נולד מבטן כנכ"ה דנהי דהוי חזקה מכח רובא מ"מ הא אין הולכין בממון אחר הרוב. והנה ידוע דברי ההפלאה ספ"ק דכתובות דהיכא דמחזקינן הרוב לענין אחר מהני גם לממון וא"כ כיון דקיי"ל דאשה שאינה ראוי' לילד אסורה לינשא למי שאין לו בנים א"כ כל אשה שנישאת לאיש בע"כ משום דמחזקינן לה דהיא מרוב נשים שיולדות וא"כ מש"ה מהני הרוב גם לענין כתובה ומש"ה בנישאת לראשון ושני שניסת בהיתר והחזקנו אותה דהיא מהרוב הוי שפיר חזקה דאתיא מכח רובא גם לענין כתובה ושפיר אמרינן השתא היא דכחשה כמו דאמרינן בכל מומין שנמצאו ברשות הבעל דכנכ"ה. אבל לשלישי דלכתחילה לא תינשא א"כ אדרבא לא החזקנו אותה דהיא מהרוב וא"כ בהא לא אזלינן לענין ממון לחוד בתר רובא ולא הוי חזקה דאתיא מכח רובא ולית לה חזקת הגוף ול"א בהא כנכ"ה כס' הפנ"י הנ"ל ומש"ה הפסידה כתובתה אצל השלישי וז"נ מאד בישוב קושית התוס'. ואמנם התוס' דלא תירצו כן וכתבו דגם אצל הראשון והשני ל"א השתא היא דכחשה רק בשכבר גבתה ש"מ דלא ס"ל כחילוקו של המקנה וס"ל כס' הפנ"י הנ"ל דבכל דוכתא היכא דהספק הוא מלידה ל"א כנכ"ה וא"כ ממילא נוכל להבין ס' הש"ג הנ"ל דאף דס"ל דהפילה ג"פ תולין הריעותא בגופה כדעת עצמו של הרא"ש הנ"ל מ"מ ס"ל דיש לה כתובה די"ל דס"ל כס' ההפלאה הנ"ל וא"כ הוי שפיר חזקה דאתיא מכח רובא ואמרינן דהשתא היא דאיתרעי. אבל לאחר שאין לו בנים אסורה לינשא דעכ"פ השתא מחזקינן לה בחזקת ריעותא בגופה שאינה ראוי' לגמור הריונה. וא"כ נהי דהרא"ש ביטל דעתו נגד הרי"ף ורש"י אבל יש לנו סניף לצרף דעת הש"ג דס"ל להלכה כן דהפילה ג"פ איתחזקא בחזקת שלא תלד עוד זש"ק וא"כ מלבד די"ל כסברתי הנ"ל דכיון דהיא איתרעי וגברא לא איתרעי דבגופו לא נולד שום ריעותא מחזקינן לי' דהוא מהרוב שאם ישא אחרת וודאי יוליד ומפקיעין ממנו תקנת רגמ"ה כמו הא דח"ע וחב"ח הנ"ל. אבל מלבד זה הא ידוע מתשו' הרא"ש שהובא במחבר אה"ע סוס"י קי"ז דכל היכא דנולד בה מום אף אם נולד אחר הנשואין דנסתפחה שדהו מ"מ ליכא אצלה תקנת רגמ"ה דלא עדיפא היא מדידי' כמו דאם נולדו בו מומין כופין אותו להוציא ה"נ אם נולדו בה כמבואר באריכות בתשו' הרא"ש שם וא"כ לדעת הש"ג גם בהפילה ג"פ דאיתחזיק ריעותא בגופה ואין לך מום גדול מזה ובוודאי כופין אותה להוציא:

ולולי דמסתפינא לומר דבר שהוא נגד דברי הרא"ש בפ' הבע"י הנ"ל ה"א דגם הרי"ף אף דכתב בהפילה ג"פ דיש לה כתובה מ"מ אינו חולק על הש"ג דאסורה לינשא למי שאין לו בנים. והא דכתב הטעם דלא זכה להבנות ממנה לאו משום דפשיטא לי' דלא מחזקינן בריעותא בגופה דלעולם י"ל דגם הוא חושש לס' הרא"ש והש"ג דכיון דהפילה ג"פ איכא לספוקי דילמא איכא ריעותא בגופה ומה"ט י"ל דמודה גם הוא דאסורה לינשא לאחר מטעם ספיקא דילמא איכא ריעותא בגופה וספק ביטול פ"ו דהוא דאורייתא וודאי אזלינן לחומרא אלא דמה"ט הי' ס"ל להרי"ף דהי' הדין נותן שלא ליתן לה כתובה דמספק אין מוציאין ממון דאף דאפשר לומר כיון דברשות הבעל נמצאו אמרינן כנכ"ה ועכשיו היא דאיתרעי מ"מ הוה ס"ל כס' הפנ"י דספק מום מבטן ל"א כנכ"ה אלא משום דאיכא עוד ספיקא דילמא המניעה מצידו דדילמא לא זכה להבנות ממנה כדקאמר הש"ס דכיון דאיהו מיפקד אפ"ו איכא למיתלי העונש בדידי' ולכך שפיר כתב הרי"ף דיוציא ויתן כתובה דל"מ להני דסברי דבס"ס מוציאין ממון כאן ג"כ איכא ס"ס דדילמא משום לתא דידי' הוא דלא זכה להבנות ממנה ואף אם תאמר דמחמת ריעותא דבגופה היא מ"מ דילמא עכשיו היא דאיתרעי ונסתפחה שדהו אלא אף להני דסברי דס"ס לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחה"ר מ"מ כיון דכאן איכא ג"כ חזקה מחמת רובא דרוב נשים ראויות לילד ואיכא למימר עכשיו היא דאיתרעי אלא דכתב הפנ"י דחזקה מחמת רובא ל"מ בממון וא"כ כאן דאיכא עוד ס"ס דהוי ג"כ כרוב ותרי רובי דהוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא וודאי דמהני גם בממון ולכך ס"ל להרי"ף דיוציא ויתן כתובה. אבל לעולם מודה ג"כ לס' הרא"ש והש"ג דאיכא ספק דאיכא ריעותא בגופה ואסורה לינשא למי שאין לו בנים מחמת ס' ביטול פ"ו כמ"ש הש"ג וכיון דאיכא למימר דגם הרי"ף ורש"י מודו לזה שפיר הביא הבה"ט דברי הש"ג לפסק הלכה וא"כ מעתה גם בנ"ד כיון דיש לנו דעת הש"ג דס"ל להלכה דתולין הריעותא בגופה ודעת הרא"ש עצמו ג"כ הוא כן אלא שכותב שמוכרח לבטל דעתו נגד דעת הרי"ף וכיון שכ"כ שי"ל שגם הרי"ף סובר דהוה ספק אם הריעותא ממנה וכבר כתב החת"ס בתשו' הנ"ל דאף למ"ד דחדר"ג הוא דאורייתא מ"מ אזלינן בספיקו לקולא שאמרינן שכך התנה בתחילה שספק יהי' מותר עיי"ש בתשו' ג' הנ"ל ה"נ אית לן למיזל בספק לקולא ולתלות דכיון דהפילה ג"פ הריעותא ממנה ואז אינו חל עלי' תקנת רגמ"ה מתרי טעמי חדא דכיון דיש מום גדול בגופה שאינה יכולה לגמור הריונה אף שנולד המום אחר הנשואין מ"מ כבר הבאתי תשו' הרא"ש הנ"ל שהובאה בסוס"י קי"ז הנ"ל לפסק הלכה שכופין אותה להוציא גם לאחר תקנת רגמ"ה דלא עדיפא היא מדידי' ועוד דכיון דיש לתלות הריעותא בחולשא דידה א"כ הוא מרוב אנשים שמולידין ואיכא וודאי ביטול פ"ו דהיא לא תלד עוד לעולם ואם ישא אחרת וודאי הוא מרוב אנשים שיוליד א"כ הוי כהא דח"ע וחב"ח הנ"ל דמחמת ביטול פ"ו מפקיעין שעבודו של האדון ואיסור דמשחרר עבדו ומכ"ש שמפקיעין תקנת ר"ג שתיקן לטובתה וגם דוחה עשה דפ"ו איסור החרם כמש"ל. וא"כ אף למאן דס"ל דגם במקום מצוה כגון בשהה י"ש ולא ילדה חל תקנת ר"ג היינו כיון דאין במה לתלות בדידה יותר מדידי' א"כ כיון דבע"כ הוא או היא יצאו מרוב בנ"א שיולדים אף דהוה ספק דילמא לא זכה להבנות ממנה ומאחרת יוליד מ"מ הא איכא ספיקי הרבה דילמא הוא מהמיעוט שאינם מולידים ודילמא כמו של זכה להבנות מזה כמו כן לא יזכה להבנות מאחרת או דילמא אף ששהה י"ש ולא ילדה מ"מ דילמא תלד עוד אח"כ. אבל בנ"ד דליתא כל הני דהיא וודאי לא תלד עוד וגם נולד ריעותא בגופה דאיכא למיתלי בדידה ובדידי' לא נולד שום ריעותא שפיר י"ל דכ"ע מודו דמשום מצוות פ"ו מתירין לו תקנת רגמ"ה:

והנה בגוף הדבר שהקשיתי לעיל להסוברים דר"ג גזר אף במקום מצוה מהא דח"ע וחב"ח לכאורה יש לדחות בפשיטות דתקנת חכמים עדיפא בזה דהא קיי"ל דחכמים יכולים לעקור ד"ת בשוא"ת כמבואר ביבמות (ד"צ ע"ב). ומש"ה תקנת ר"ג אלימא ג"כ להפקיע מצוות פ"ו בשוא"ת וא"כ לכאורה נסתר טעם אחד מהיתר הנ"ל. אך באמת ז"א דהנה צריך להבין הטעם מה דיכולין ב"ד לעקור ד"ת בשוא"ת ובקו"ע אין יכולים והא אלו ואלו ד"ת הן:

אך צ"ל דהא באמת איכא על כל מצוה דרבנן לאו דלא תסור ועשה דשאל אביך וכו' וא"כ חכמים יש להם כח הזה שיהי' דבריהם כשל תורה ממש חוץ מלענין ספק דהוי כאלו התנו דספק יהי' מותר כידוע בשיטת הרמב"ם וא"כ בשלמא לענין שוא"ת כמו לולב ושופר וכדומה כיון דיש לפנינו לאו ועשה שלא לעבור על דרבנן אין מ"ע דלולב ושופר דוחה ל"ת ועשה דרבנן דנעשה דבריהם כשל תורה. אבל לענין קו"ע אין יכולים לעקור ד"ת לא מיבעיא היכא דהאיסור תורה הוא איסור שיש בו כרת כמו איסור שחוטי חוץ דאליהו בהר הכרמל או לאפקועי איסור תרומה דהוא מיתה ביד"ש או להתיר איסור א"א היכא דל"ש אפקעינהו מטעם תנאי דמקדש אדעתא דרבנן משום שאמר כדמו"י בלא"ה לא הי' יכולין לעקור ד"ת דאין עשה דשאל אביך וכו' דוחה ל"ת שיש בו כרת או מיתה ביד"ש כידוע אלא אף ל"ת גרידא אין יכולים לעקור אף דאיכא מ"ע דרבנן דהא הא דעשה דוחה ל"ת הוא רק דחוי' והיכא דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה משום דמהדרינן אהיתרא וא"כ אין יכולים ב"ד לעשות תקנה לדחות ל"ת דאורייתא דכיון דחכמים בעצמם יכולים להפקיע התקנה הזאת הוי כעין הא דאמרינן דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וה"נ החכמים עצמם מוכרחים להדר אהיתרא ולהפקיע התקנה וא"כ כ"ז היכא דאף דהי' דבריהם ד"ת ממש לא הי' יכולים לעקור. אבל כיון דתקנת רגמ"ה לא הי' רק משום תקנתא דידה דלא יוכל לגרשה בע"כ ועשאו משועבד לה וכמו שהביא בתשו' ד"ח הנ"ל דלאו משום גדר איסור גזר וא"כ מי אלימא מחציו עבד דחציו משועבד מדאורייתא להאדון דהתורה קראתו קנין כספו ואפ"ה משום מצוות פ"ו מפקיעין שעבודו מכ"ש שעבודא דהאשה דליתא רק דרבנן וודאי דמפקיעין משום פ"ו דלא אלימא דרבנן משעבוד האדון שהוא מדאורייתא כמש"ל דחכמים אין להם כח יותר משאלו הי' דבריהם ד"ת מלאו דל"ת ולכן כיון דבלא"ה רבו המתירים בשהה י"ש ולא ילדה כמבואר בתשו' ב"י סי' י"ד שהביא כן גם בשם הרא"ם והשב יעקב לא החמיר רק בלא היתר מק' רבנים אבל ע"י היתר ק' רבנים התיר גם הוא כמבואר שם בסי' א' ובחת"ס סי' ג' בשמו ובנוב"י מהדו"ק סי' א' ומהדו"ת סי' ק"ב כתב ג"כ שהעיקר כהמתירין אלא שלא נהגו כן וכתב הטעם משום דאולי ס"ל דישיבת ח"ל אינה מהמנין והיינו משום דס"ל דגם בזה"ז איכא מצוה בישיבת א"י אולם עתה בזמנינו שבעוה"ר באו פריצים וחללוה שבוודאי עתה ליכא מצוה בישיבת א"י עד שישוב ד' וירחם וודאי ליכא למיתלי כלל בישיבת ח"ל. ועיין בתשו' ד"ח ח"ב סי' י"ד שהאריך ג"כ לחזק דעת הסוברים דמתירים בשהה י"ש ולא ילדה אלא שלצאת מידי ספק חידש שם שיתן גט בע"כ על תנאי עיי"ש. אבל משמע שלא כתב כן רק לרווחא דמילתא. ובתשו' הרי"מ חאה"ע סי' ל"ו בגוף הדין החזיק ג"כ בדעת הגאון הקדוש הד"ח זצ"ל שכתב שלכל הדיעות מותר ע"י מאה רבנים אלא שגמגם שם מצד המנהג וכפי הטעמים שכתב שם לישב המנהג לא שייך רק אם יש עוד תקוה שיוכל להיות שיהי' נפקד גם מאשתו הראשונה. אבל בנ"ד שכבר חדל להיות לה אורח כנשים שאין עוד תקוה שתלד ויש ג"כ סניף הנ"ל שמחמת שהפילה ג"פ הוי נולד מום בגופה שהתיר הרא"ש בתשו' הנ"ל. נלע"ד נכון להתיר להאיש הנ"ל לישא אשה אחרת ע"י היתר ממאה רבנים אחר שיתרו אותה עוד איזו פעמים התראות חזקות אולי תתרצה לקבל ג"פ מרצונה ובפרט שכבר נעשה מעשה כזה להתיר בשהה י"ש אצל גדולי הדור בהסכמת הה"צ הקדוש משינאווא זצ"ל והאיש שלפנינו ג"כ כוונתו לשמים כי הוא בר אוריין וי"ש ומצוה להפך בזכותו ולכן הנני מהנמנים הראשונים לדבר המצוה הזאת אחר השלשת גט וכתובה כנהוג כנלפע"ד:

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה