חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן ו
כבוד הרב הה"ג חו"ב משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה פייביל נ"י ראבד"ק בוטשאטש:
ע"ד השאלה אודות האברך דלא איתדר לי' עם אשתו זה ששה שנים ותובע אותה לד"ת ומסרבת לירד אתו לד"ת והוא טוען שגם מתחילת נשואין היתה מאוסה עליו ביותר מחמת שהיתה קשישא מיני' י"א שנים ובפרט אחר שדר אתה איזו שנים בכפי' מאביו ולא נתעברה ממנו ועסקה ברפואות ולא הועיל וכבר היא עתה בת מ"ד או מ"ה וטוען ג"כ טענת פ"ו הכל כמבואר במכתב כת"ה:
הנה לכאורה בטענת מאוסה עלי לחוד צ"ע כיון דלדעת הרמב"ם וסייעתו כופין אותו להוציא היכא דהיא טוענת מאיס עלה וידוע דברי תשו' הרא"ש הובא בסוס"י קי"ז דלא תיקן ר"ג שתהי' היא עדיפא מדידי'. וא"כ נהי דלא קיי"ל כהרמב"ם וסייעתו כמבואר בסי' ע"ז היינו משום דהוי ס' א"א דדילמא כשאר הפוסקים ויהי' גט מעושה שלא כדין דהגט בטל מדאורייתא. אבל בדידי' דליכא רק ס' תקנת רגמ"ה דכתב הב"ש בסי' א' סקכ"א דאזלינן בספיקה לקולא אמאי לא סמכינן אהרמב"ם וסייעתו להתיר בטוען מאוסה עלי. ואולי זה באמת טעמו של הצ"צ החדש שהביא כת"ה דמיקל בטוען מאוסה עלי. אבל באמת יש לדחות זאת. דהא התוס' בכתובות (דס"ג ע"ב) ד"ה אבל הקשו על הי"מ דס"ל כהרמב"ם דבמאוס עלי כופין אותו להוציא א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו דגט מעושה בעכו"ם פסול שלא תהא תולה עצמה בעכו"ם ותפקיע עצמה מידי בעלה הא בלא"ה יכולה להפקיע א"ע ע"י שתטעון מאיס עלי ותירצו דכיון דבטוענת מאיס עלי אין לה כתובה לא תרצה לטעון מאיס עלי להפסיד כתובתה. וא"כ כ"ז בדידה. אבל בדידי' אם נאמר דגם לאחר תקנת רגמ"ה יכול לטעון מאוסה עלי. א"כ מאי הועיל ר"ג בתקנתו הא יוכל להוציאה בע"כ ע"י שיטעון מאוסה עלי ולא יפסיד מאומה דבין כך ובין כך צריך ליתן לה כתובה ובטלה תקנת ר"ג. אך י"ל דלכאורה קשה ממ"ש הט"ז באו"ח סי' תקכ"ד סק"א על הא דאם עבר והקנה בשבת קרקע וכו' הקנאתו הקנאה ומ"ש מהא דאמר ר"י בכתובות לענין נכסים מועטים דכיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לאו זבינא וכתב הט"ז לחלק דשם בנכסים מועטים כיון דלא רמו רבנן איסורא עליו רק תקנו לטובת הבנות שלא ימכור א"כ אם נאמר דזביני' זבינא לא הועילו חכמים בתקנתן דכ"א ילך וימכור אבל במכירה בשבת או נשבע שלא למכור דאיכא איסורא בדבר ל"ש לומר מה הועילו חכמים בתקנתן דאף אם נאמר דבדיעבד הוי זבינא לא ילך לעשות כן לכתחלה לעבור על איסור דאורייתא או דרבנן עיי"ש בדבריו. וא"כ ה"נ מאי הקשו התוס' דלא הועילו חכמים בתקנתן דתטעון מאיס עלי. ממ"נ אם האמת אתה דבאמת מ"ע. א"כ תטעון ותטעון דהא הדין עמה לדעת הי"מ הנ"ל. ואי דבאמת אינו מאיס עלי' רק דענ"ב. א"כ אם נכוף אותו להוציא יהי' גט מעושה שלא כדין דהגט בטל ותהי' באיסור א"א והבנים ממזרים ולזה ל"ח דתעשה איסור כמ"ש הט"ז הנ"ל. אך צ"ל דהא עיקר התקנה הי' מחשש שלא תתלה עצמה בעכו"ם ותכוף אותו להוציאה דאז ג"כ תעשה איסור שיהי' מעושה שלא כדין. וא"כ שפיר הקשו התוס' דמה הועילו בתקנתם דאם תרצה לעשות איסור לכוף אותה להוציאה שלא כדין תוכל גם עתה לעשות שתאמר מאיס עלי משא"כ בנ"ד בתקנת ר"ג אף אם נאמר דאם טוען מאיסה עלי יכול להוציאה מ"מ שפיר הועיל ר"ג בתקנתו דאם לא הי' מתקן הי' יכול להוציאה בע"כ בהיתר או ליקח אחרת בכ"ע שירצה אבל אחר התקנה אם יאמר מאוסה עלי והוא שקר רק עיניו נ"ב אז רובץ עליו החדר"ג ואיסורא וודאי לא יעשה כס' הט"ז הנ"ל:
אלא דצ"ע עדיין על ס' הט"ז הנ"ל מב"מ (די"ז ע"ב) דקאמר הש"ס דהטוען פרעתי הכתובה אינו נאמן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו כתובה הא כ"א יטעון פרעתי ולה' הכ"ז הנ"ל וודאי לאחר שתקנו חכמים כתובה אם יכפור הכתובה ויטעון פרעתי יהי' גזלן גמור מדבריהם ככופר כל מלוה. וא"כ שפיר הועילו בתקנתן דוודאי לא ירצה לעשות איסור לכפור בדבר שהוא חייב. הרי דמוכח לכאורה מהש"ס דגם בכה"ג שייך לומר מה הועילו וכו' א"כ גם בנ"ד י"ל דלא יועיל טענת מאוסה עלי דאל"כ מה הועיל ר"ג בתקנתו הא כ"א יוכל לומר מ"ע. וגם לפי"מ שהקשו שם עוד התוס' הנ"ל על הי"מ דאיך נכוף אותו להוציא בטוענת מ"ע ניחוש דילמא ענ"ב כמו בטא"ל. ותירצו דשם אינה מפסדת כתובתה דאיירי באשת כהן ונאנסה. אבל היכא דמפסדת כתובתה ל"א שתרצה להפסיד כתובתה עי"ז. וא"כ בדידי' דאינו מפסיד כלום וודאי י"ל דא"נ לומר מ"ע דדילמא ענ"ב. ובאמת עיקר טעמם של החולקים על הרמב"ם ופוסקים דלא כוותי' הוא משום חשש שמא ענ"ב כמבואר בשטמ"ק כתובות שם ובתוס' רי"ד:
ואמנם לפי"ז נ"ל בנ"ד טעמא להיתרא. דהא הב"י בסי' ע"ז הביא דברי הרשב"ש בתשו' על אשה שטענה מ"ע שקודם הנשואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בע"כ נראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מ"ע יודה בזה שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא ענ"ב. אם הדבר מפורסם שבע"כ ניסת לו נסתלקה חששא זו עכת"ד עיי"ש. ובנ"ד נמי כפי ששמעתי שכן הי' שהוא לא הי' רוצה עוד קודם הנשואין אלא שאביו כפה אותו בכה"ג ל"ש חשש שמא ענ"ב ויוכל לומר מאוסה עלי. ואף דהרשב"ש מסיים שם שלענין מעשה לא הי' מקיל היינו משום דשם הוי חשש איסור א"א וממזירות דאם נכוף אותו להוציא שלא כדין הוי גט מעושה. אבל בדידי' דליכא רק חשש תקנת רגמ"ה דכתב הב"ש דאזלינן בספיקו להקל שפיר יש לסמוך על ס' הרשב"ש הנ"ל. ועוד י"ל עפי"מ שהביא הב"י שם בשם התוס' והר"מ דאף להאומרים דכופין להוציא הוא היכא דנותנת אמתלא לדברי' וטענה הנראית למה הוא מאיס עלי' עיי"ש. וא"כ לכאורה קשה א"כ מ"ט של החולקים דחוששין לענ"ב כיון דנראה לב"ד שדבריו אמת והא גם בטא"ל היכא דיש רגל"ד דעת כמה פוסקים דנאמנת. אך צ"ל כיין דקיי"ל דאיתתא בכ"ד ניחא לה. א"כ אין זה מבורר אצלנו דהוא מ"ע אם לא שענ"ב. וא"כ כ"ז בדידה אבל בדידי' היכא דהוא טוען מ"ע ויש לו אמתלאה וטענה הנראית לב"ד כמו בנ"ד שלא רצה בה מתחילה בשביל שהיתה זקינה מאתו י"א שנה וכדומה וודאי י"ל דמהימן במה דטעין מ"ע ויכול להוציאה ואם א"א לגרשה בע"כ יוכל לישא אחרת.
והנה על מה שהזמינו אותה כ"פ לעמוד לד"ת וסירבה מלעמוד לד"ת שעי"ז כמה אחרונים דנים אותה לעוברת ע"ד ומתירין עי"ז לישא אחרת. ונובע מתשו' ספר יהושע ועוד כמה אחרונים שהדבר יפלא הא עוברת ע"ד אינו רק בעניני פריצות או במכשלת את בעלה אבל לא בשאר איסורים כמבואר ברא"ש בכתובות שם (דע"ב) ובמהר"ם שיף שם. ואמנם נראה כיון דהדבר יצא מפי כמה גדולי אחרונים נ"ל דבנ"ד וודאי יש לסמוך ע"ז. דהנה כבר כתבתי לעיל דבאמת אם הי' מאמינים לו שהיא מאוסה עליו ולא מחמת שענ"ב וודאי הי' מותר לישא אחרת כמש"ל. רק דאנן לא מהימנינן לי' משום דחיישינן דענ"ב. והנה ידוע דעת הפוסקים והרמ"א פוסק כוותיי' בחו"מ סי' כ"ו דמי שהלך בערכאות והפסיד ובא אח"כ לתבוע בד"י אין ב"ד נזקקין לו. ובתומים התפלא מאד ע"ז דמ"ט יש בדבר. ולענד"נ דטעמם הוא משום דעניני הדינים שבין אדם לחבירו נחלקים לשני חלקים היינו האדם עצמו אם יודע הדין שהוא חייב שכנגדו מחויב להחזיר את הגזילה והעושק או שלא לגזול ולעשוק. אמנם יש חיוב גם על הב"ד של כל ישראל לדון בין אדם לחבירו ולהציל עשוק מיד עושקו ולהוציא גזילה מתח"י בע"כ. והנה מה שנוגע לעצמו אז אם יודע בעצמו שהדין עמו אף שלא יוכל לברר זאת בב"ד. מ"מ אם יכול בינו לבין עצמו להשמיט שלא יוודע להב"ד מותר לו לעשות כן עיין בתומים סי' י"ב ובנתיבות שם סק"ג ובבכ"ש יבמות (פ"ח). אך כשבא הדבר לפני ב"ד שוב כל דבר שנראה לב"ד שלא להאמינו דנין אותו בע"כ עפ"י דעתם. ומעתה נראה דזה טעמם של הפוסקים הנ"ל דכל שמאס בדיני ישראל והלך בערכאותיהם שוב אין ב"ד ישראל מחויבים להזקק לו דהתורה לא הטילה החיוב על הב"ד כל שהוא עצמו בחר לו דיני עכו"ם. אמנם אם הבע"ד בעצמו יודע שהוא גזל וודאי מחויב להחזיר כמ"ש התומים. אך הב"ד אין נזקקים לו עוד. ונ"מ שאם הוא אומר שאינו חייב ויודע בעצמו שאינו עושה איסור אף שב"ד ישראל לא היו מאמינים לו מ"מ כיון דאין הב"ד נזקקין לו מותר לו לעשות כשיודע שהדין עמו כד' התומים והנתיבות הנ"ל. וזה נ"ל ברור בטעם הפוסקים הנ"ל דלהדיא מבואר ברמ"א הלשון דאין ב"ד נזקקין לו. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דסירבה לעמוד לד"ת אחר ההתראות כ"פ שוב אין החיוב על הב"ד להזקק לה וכיון דהוא אומר בעצמו דמ"ע ונותן אמתלאות טובות לדבריו אף דהב"ד לא היו מאמינים לו והי' חוששין דילמא ענ"ב מ"מ עכשיו דסירבה בד"י שוב אין ב"ד נזקקין לו והוא לפי"ד אינו עושה איסור כיון דמ"ע ואינו מחויב לדור אתה וליתן לה שכ"ו יוכל לישא אחרת וליכא חשש קטטא דהא ידור רק עם השני' והראשונה לא יכנוס לתוך ביתו כלל וכיון דכל תקנת ר"ג הוא רק משום קטטה ולדבריו לא יעבור על התקנה כלל שפיר נאמן ע"ע. כנלע"ד:
וגם איכא לאצטרופי מה שלפי החשבון שניסת אחר כ' לא תלד עוד אחר מ' כמ"ש כת"ה ואיכא ביטול פ"ו. ואף שמה שהביא כת"ה מהחת"ס דאף דנתאחר בפשיעתו אין רשאי לנושאה דבשביל שאכל שום וכו' אין ראי' לכאן. דשם איירי לנושאה לכתחלה וודאי אין כופין אותו מחמת חרם דשידוכין לעשות איסור לישא לכתחלה אשה שאינה בת בנים אבל כאן לישא אחרת בלא"ה איכא כמה דיעות דס"ל דתקנת ר"ג הי' אף במקום מצוה ואף להמתירין היינו משום דמצות פו"ר דוחה איסור דתקנת ר"ג. וא"כ הא ידוע דברי התוס' עירובין (ד"ק) דעשה דפשיעה אינו דוחה ל"ת. ה"נ נעשה ע"י פשיעתו שלא דר אתה בשנים האחרונים שקודם מ'. י"ל דלא דחינן קמי' תקנת ר"ג לכ"ע. מ"מ נ"ל דכאן אינו כן. דשם גופי' טעמא בעי מאי בכך דנעשה בפשיעה מ"מ כיון דהתורה אמרה דמחויב לקיים המ"ע אף במקום דאיכא ל"ת מאי בכך דנעשה בפשיעה מ"מ עכשיו רמיא עלי' חיוב מ"ע וקיימא קמי' איך יפטור עצמו ממנו. אך י"ל דהתוס' ס"ל דטעמא דעדל"ת לאו משום דעשה חמור מל"ת כדעת הרמב"ן. דאדרבא ס"ל דל"ת חמור דלוקין עליו. וכדמוכח מסוף יומא דל"ת חמור דתשובה אינה מכפרת עליו בלא יוה"כ רק הטעם כמ"ש האחרונים דאונסא כמאן דלא עביד וכשיעבור על הל"ת כדי לקיים העשה הוי אנוס עפ"י התורה ושכר קיום מ"ע בידו. ועונש על הל"ת ליכא דמחמת אונסא הוי כמאן דלא עביד. משא"כ אם לא יעבור על הל"ת ולא יקיים המ"ע נאבד ממנו שכר וקיום מ"ע. דאף דעושה מחמת אונס הל"ת. מ"מ אונסא לא הוי כמאן דעביד אלא כמאן דלא עביד כמובא בט"ז בהאחרונים וא"כ מש"ה היכא דנעשה הדבר בפשיעתו אז לא יופטר על הל"ת מחמת אונם. דהא הוא הביא על עצמו האונס. וכיון דיהי' עונש הל"ת בידו וודאי לא אמרינן דיקיים מ"ע ויהי' עונש הל"ת על צווארו כיון דל"ת חמור מעשה אבל כאן במ"ע דפו"ר דוודאי חמירא מתקנת ר"ג של ב' נשים דאינה רק תקנה ולא איסורא ואזלינן בספיקו לקולא כמ"ש הב"ש הנ"ל בשם הד"מ וודאי העשה דפו"ר חמירא וכיון דעכשיו קיימי קמן ביטול פו"ר וביטול תקנת ר"ג וודאי דחינן קילתא מקמי חמירתא. ובזה ישבתי לנכון קושיית השעה"מ ושאר האחרונים על הא דפריך הש"ס זבחים (צ"ז) גבי יקדש וליתי עשה ולידחי ל"ת והוכרח לתרץ משום דהוי ל"ת שבמקדש או דהוי ל"ת ועשה. ואמאי ל"ק משום דהוי עשה דפשיעה. אבל לפי הנ"ל ניחא דמדשני לי' שם לרבא בין ל"ת שבמקדש או לאו ש"מ דס"ל דל"ת דעלמא קיל מעשה כס' הרמב"ן רק דל"ת שבמקדש חמור וא"כ הוכרח לתרץ רק משום ל"ת שבמקדש. דאל"כ דחינן קילתא מקמי חמירתא אף היכא דהוי בפשיעה. אבל התוס' בעירובין דאיירי ג"כ בל"ת שבמקדש דהוי חמירא אבל אזלי למאן דס"ל דגם ל"ת שבמקדש נדחה אף דחמירי משום דאונסא הוי כמאן דלא עביד אבל בפשיעה דל"ש האי טעמא אינו דוחה ל"ת חמור כמש"ל. הדרן להנ"ל דנלע"ד מכל הלין טעמי להתיר להאברך הנ"ל לישא אשה אחרת עפ"י היתר ממאה רבנים מג' מדינות והשלשת גט וכתובה כנהוג והשי"ת יצילנו משגיאות:
והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאנוש באבד אבד"ק טארנאפאל.