אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן טז

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן טז

סימן טו

ע"ד השאלה באשה שמת בעלה האחד בדבר ר"ל ובעלה השני מת בן ס"ה שנים. ועתה רצונה לינשא. אם אין בה חשש קטלנית:

הנה הרמ"א באה"ע סי' ט' מביא דעת הי"א דבמת אחד מהם בדבר או נהרג אינו כלום. והנה מדמשוה מת בדבר לנהרג משמע דטעם הי"א דס"ל דהלכה הוא כמ"ד מעיין גורם. ולהכי כתב בלשון י"א משום דהגיה בהמחבר או נתארסה משמע דס"ל כמ"ד מזל גורם. לכך הביא דעת הי"א דס"ל מעיין גורם. ואולם בב"ש שם סק"ו מביא דעת התה"ד והריב"ש דמת בדבר דהוי מכת מדינה אף למ"ד מזל גורם שרי דהיכא דהוי מכת מדינה לא תלינן במזלא דגברא כמבואר בב"מ (דק"ה):

והנה מדכתבו סתם מת אחד מהם במגפה כמבואר בריב"ש סי' רמ"ג. משמע דאין חילוק בין מת ראשון במגפה או השני ולדידי צל"ע טובא מהא דש"ס נדה (די"א) מבואר באריכות בטור וב"י סי' קפ"ט בקפצה בחד בשבתא וחזאי וכו' ובפעם השלישית קפצה ביום אחר וחזאי אמרינן דקבעה ווסת לקפיצות לחוד דהוברר הדבר למפרע שהקפיצות גרמו ולא היום. הרי אף דמתחלה לא הוי ידעינן אם היום גורם או הקפיצה משום דשני הראיות הראשונות היו בחד בשבתא וע"י קפיצה. ומצד הסברא יותר יש לתלות דהיום גורם דהא בקפיצות איכא דיעה אחת דע"י אונס לא קבעה ווסת. ובימים לכ"ע קבעה כמו שפסק המחבר שם בסעיף י"ז וי"ח ואפ"ה אם ראי' השלישית היתה ע"י קפיצה ביום אחר ס"ל להטור דאמרינן הוברר הדבר למפרע דקפיצות גרמו וקבעה ווסת לקפיצות א"כ ה"נ בנ"ד למ"ד מזל גורם נהי דהראשון מת במגפה ויש לתלות במכת מדינה כמ"ש בפ' המקבל מ"מ כמו כן יש לתלות במזל דידה. וכיון דהשני מת שלא במגפה אמאי לא אמרינן הוברר הדבר למפרע דגם הראשון לא המגפה גרם רק מזל דידה דהא כל מה דבווסתות הוקבע בג' פעמים בנשואין נקבע בב' פעמים. וא"כ אם בווסתות דשני ראיות הראשונות הי' מורכב מימים וקפיצות. אפ"ה הראי' השלישית מכרעת את השני הראשונות מכ"ש הכא דנימא דמיתת השני מכרעת דגם הראשון מזל דידה גרם. וזה דבר הראוי להתעורר עליו לדעתי:

ברם נראה דיש לחלק בין הנושאים לפי"מ דאיתא ביבמות (דל"ח) לענין סבא ויבם ובכמה דוכתי בש"ס דקיי"ל אין ספק מוציא מידי וודאי א"כ בווסתות היכא דבפעם ג' קפצה ביום אחר וראתה הרי הראי' הג' וודאי דקפיצה גרמה לה דהא אין כאן רק קפיצה לחוד ומדראתה בשעת הקפיצה וודאי דהקפיצה גרמה ראייתה וא"כ גם שני ראיות הראשונות שהיו שניהם בחד בשבתא ע"י קפיצה א"כ הימים הוי רק ספק דדילמא הימים לא גרמו כלל רק הקפיצה אבל הקפיצה הוה וודאי דהא בפעם השלישית לא הי' רק קפיצה לחוד וא"כ אמרינן דהוברר הדבר דגם הראשונות הקפיצה גרמה להם ולא הימים דאין ספק מוציא מידי וודאי אבל הכא א"א לומר דהוברר הדבר דגם מיתת הראשון מזלה גרם משום דמכת מדינה הוה רק ספק דדילמא רק מזלה לחוד גרם דז"א דהא הרבה אנשים חוץ מבעלה של זו מתו אז במגפה דלאו מזלה של זו גרם. וא"כ אדרבה אמרינן להיפך דמכת מדינה הוי וודאי ומזלה של זו רק ספק דגם במיתת האחרון איכא למימר דלאו מזלה גרם ותלינן יותר דהראשון מסיבת המגפה מת כיון דהוה וודאי דהרבה מתו אז במגפה. ובהכי ניחא לי מה דאיכא לאקשויי דהאיך מדמו התה"ד והריב"ש דין זה להא דפ' המקבל דבמכת מדינה מנכה לו מחכורו דילמא התם הוה רק משום דמספקא לן אי מזל דידה גרם או מחמת מכת מדינה. הילכך מספיקא לא מפקינן ממונא ואמטי להכי מנכה לו מחכורו. אבל כאן דספק סכנתא לחומרא א"כ מנלן דמכת מדינה גרם דילמא מזלה גרם. אבל לפי דברי ניחא כיון דמכת מדינה הוי וודאי שהרי הרבה אנשים נלכדו בה ולומר דמזלה גרם הוה רק ספק. לכן אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי כדקיי"ל בכל דוכתי:

ועוד יש לחלק דגבי ווסתות שסתם נשים דרכן לקבוע להם ווסת וחזקתן שאינן רואות רק בשעת ווסתן. והווסת נקבע רק בשלש פעמים. וא"כ אם נאמר דהוברר הדבר שגם הראיות הראשונות הקפיצה גרמה לה הרי הוקבע לה ווסת קבוע לקפיצות בשלש פעמים. א"כ הרי אתה מעמידה בחזקת סתם נשים שיש להם ווסת ורואות בשעת ווסתן. אבל אם תרצה לומר ששני הראיות הראשונות היו ע"י הימים עדיין לא הוקבע לה ווסת. דבתרי זימנא לא מיקבע והראי' השלישית שע"י קפיצה אתה מוכרח לומר ג"כ שהוא רק מקריית ואתה מוציאה מכלל חזקת סתם נשים ולהכי כל כמה שאפשר להעמידה בחזקת סתם נשים עדיף טפי אבל כאן דאדרבה רוב נשים אינם בחזקת קטלנית ח"ו ולכך כל היכא דאפשר לתלות מיתתו במכת מדינה ולהעמידה בחזקת שאר נשים שפיר יותר:

ומעתה נחזי לענין דינא כיון דאיכא הרבה פוסקים דס"ל דהלכה כמ"ד מעיין גורם דלדידהו פשיטא דשרי כה"ג ולדעת התה"ד והריב"ש גם למ"ד מזל גורם שרי והתשב"ץ שהוא תמיד בר פלוגתי' של הריב"ש בכאן הביא דבריו בח"ג תשו' י"ד ולא חלק עליו. וגם הרדב"ז ח"ב ת' תרפ"ב הביא דבריהם וסומך עליהם. וכ"כ בתשו' חוות יאיר סי' קצ"ז וכתב דמגפה לאו דוקא אלא בכל חולי המתדבק מאדם לאדם ומתו הרבה אז תולין בזה להקל. אלא שהרדב"ז החמיר שם לומר כיון דמדמינן להא דפ' המקבל לכך אין לתלות גם כאן רק היכא דרוב המתים אז באותה העיר הי' ע"י כך וזה וודאי א"א להוודע עתה:

אמנם הרדב"ז כתב שם עוד טעם להקל בדבר כיון דפשע בנפשו שהכניס עצמו במקום סכנה דהי' לו לברוח דדבר בעיר כנס רגליך כה"ג לא תלינן במזלה ולטעם זה א"צ שיהיו רוב המתים שבעיר עי"ז. וגם יש לנו עוד עמוד חזק לסמוך עליו הוא הגאון מסאנז זצ"ל בד"ח ח"א תשו' י"ג שכתב דלמ"ד מזל גורם גם לרבי בעינן תלתא זימני דווקא וא"כ כאן ממ"נ שריא למאן דס"ל מעיין גורם הרי מת מחמת דבר ולמ"ד מזל גורם הא לא הי' רק תרי זימני. ואף דמתשו' רדב"ז הנ"ל מוכח שלא כדבריו דהתיר שם כדברי הריב"ש רק בשני פעמים ולא בשלשה משמע דגם בשני פעמים שייך מזל גורם. אי לאו טעמא דהריב"ש משום מכת מדינה. וגם הגאון הנ"ל בעצמו מותיב תיובתא לנפשי' מדברי התוס' כתובות (מ"ג ע"ב) ד"ה טעמא ומדברי הריב"ן שם דמוכח להדיא דגם למ"ד מזל גורם סגי לרבי בתרי זימני. עיי"ש. ואני אומר גברא רבה אמר מילתא אין מזחיחין וכו':

ונ"ל דדבריו נכונים ואין קושיא מדברי התוס'. דהנה נ"ל לומר טעם לשבח לדברי הגאון בד"ח הנ"ל מלבד הסברא שכתב שם עפ"י דברי התוס' נדה (ס"ג) עיי"ש. רק עפ"י מימרא דרבא ביבמות שם (דס"ד ע"ב) דקאמר אחיות מחזיקות וכו' והוא דאתחזיק תלתא זימני והקשו הראשונים הא רבא גופי' קאמר לקמן דבנשואין הלכה כרבי ותירצו דס"ל לרבא דלהחזיק אותו הגוף עצמו סגי בתרי זימני. אבל להחזיק כל המשפחה צריך תלתא. ואולם באמת צריך לדעת מנ"ל לרבא הא כיון דכל עיקר טעמו של רבא דס"ל בנשואין כרבי משום ספק סכנה. א"כ מנ"ל להקל במשפחה. אך נ"ל דהדבר נכון בעזה"י דהנה במאי דקאמר שם הש"ס דבשור המועד סתם לן תנא כרשב"ג כתבו התוס' שם דבשור המועד לא פליג רבי כלל עיי"ש. וצריך להבין כיון דמקרא נלמד דלא מחזקינן רק בתלתא זימני מנ"ל לרבי לחלק בין שור המועד לשאר דברים. ומ"ש התוס' שם דרבי מחלק בין ממון לשאר דברים אינו מובן כלל לכאורה דבשלמא מ"ש הראשונים לחלק בין ממון לשאר דברים הוא משום כיון דמספקא לן הלכתא כמאן אמרינן ספק ממונא לקולא אבל קרא דשור המועד וודאי לא איצטריך קרא לספיקא. אך נ"ל דהדבר נכון דהנה בשור מועד צריך שני מיני חזקות. חדא ליעודי תורא להחזיק השור בחזקת נגחן וחדא שיהי' בחזקת נגחן לאותו מין. דמועד למין אחד אינו מועד לשאר מינים כדאיתא בב"ק (דל"ז) ורק בנגח שור חמור גמל נעשה מועד לכל המינים. והנה בריש ב"ק (ד"ב ע"ב) קאמר דמועד לבהמה אינו מועד לאדם משום דאדם אית לי' מזלא והיינו אף דנגח שור חמור גמל דנעשה מועד לכל שאר מיני בהמות מ"מ לאדם לא משום דאית לי' מזלא כמ"ש התוס' שם ד"ה ומילתא:

והנה הא פשיטא דכיון דבמזלא תלוי. וודאי אין מזל כל האדם שווים. ואפ"ה בנגח שלשה ב"א נעשה מועד לכל אדם. דאדרבה כיון דאין מזלו של אחד דומה לחבירו הרי הוחזק לשלשה מיני מזלות ונעשה מועד לכל כמו בנגח שור חמור גמל דנעשה מועד לשאר מיני בהמות וכה"ג אשכחן בשבת (דס"א ע"ב) לענין קמיע דאמרינן מזלא דהאי גברא מקבל כתבא ואפ"ה בהוחזק לתלתא גברי הוחזק לכל עיי"ש. וא"כ מעתה כיון דבשור המועד מלבד דבעינן שיוחזק השור לנגחן בעינן ג"כ שיהי' מוחזק לכל מיני בני אדם. א"כ כמו דאמרינן לענין אחיות מחזיקות. דכיון דבעינן להחזיק שאר בני המשפחה לכ"ע בעינן תלתא כמ"ש הנמוק"י שם ה"נ בשור המועד דבעינן להחזיק ג"כ שאר בני אדם שיהיו עלולים לקבל נגיחה מודה רבי ג"כ דבעינן תלתא כדרבי קרא. אבל לא ילפינן מזה לשאר חזקות דבעינן להחזיק אותו הגוף לבד לכך ס"ל לרבי דסגי בתרי. וא"כ מעתה לענין נשואין נמי למ"ד מזל גורם דומה ממש לשור המועד דנהי דבתרי זימני איתחזיק מזלא דהאי איתתא שלא יהי' לה בעל מ"מ אדם דאית לי' מזלא וודאי מי שמזלו חזק יוגבר מזלו ממזלה שלא יוזק על ידי' ולהכי בעינן שתתחזק ג"כ לכל מיני מזל של הבעלים. ובזה הא בעינן תלתא דוקא. שתתחזק לכל מיני מזלות של בעלי' כמו בשור המועד הנ"ל ממש. ולכך שפיר קמו כנד דברי הגאון הקדוש מסאנז זצ"ל. דלמ"ד מזל גורם בעינן תלתא דוקא. ולא קשה מדברי התוס' כתובות הנ"ל. דהנה אף דביבמות הנ"ל כתבו התוס' בפשיטות דרבי מודה בשור המועד. אמנם בב"ק (דכ"ג) כתב השטמ"ק דאביי ורבא דפליגי אם חייב על הנגיחה הרביעית או השלישית פליגי בהא דאביי ס"ל דרבי מודה בשור המועד דבעינן ג"פ. ולכך אינו חייב רק על הנגיחה הרביעית לאחר שנעשה מועד. ורבא ס"ל דרבי ס"ל גם בשור המועד דבתרי זימני נעשה מועד וחייב על הנגיחה השלישית כיון שכבר הוא מועד. וביבמות קאמר רבא רק דהתנא סתם כרשב"ג בשור המועד. אבל רבי גופי' ס"ל דגם בשור המועד סגי בשני פעמים. עיי"ש בשטמ"ק ד"ה ולא ישמרנו בשם הר"ש מדרוויש:

והנה לפי"ז לרבא אליבא דרבי גופי' גם לענין נישואין אף למ"ד מזל גורם סגי בתרי כיון דגם בשור המועד דבעינן שיתחזק לכל מיני מזל של בנ"א סגי בתרי לדבריו. וא"כ מעתה שם בכתובות הנ"ל דמוקי מתניתין אליבא דרבי ורבי גופי' הא ס"ל אליבא דרבא דקיי"ל כוותי' בכל דוכתי נגד אביי דגם בשור המועד סגי בתרי לכך גם באירוסין ולמ"ד מזל גורם סגי בתרי ושפיר כתבו התוס' והרמב"ן שם דבתרי זימני הוי חזקה. אבל לדידן אליבא דהלכתא דמסיק רבא ביבמות דסתם לן תנא כרשב"ג בשור המועד דלאחזוקי גברא בעינן תלתא דוקא דאף דמסתם מתניתין דכתובות מוכח כרבי גם בשור המועד מ"מ סתמא דב"ק שהוא במקומו עדיף טפי. ומה"ט פסק רבא ג"כ לענין אחיות מחזיקות דבעינן תלתא דוקא משום דדמי לשור המועד דבעינן לאחזוקי שאר אנשים של המשפחה א"כ ה"נ בנשואין למ"ד מזל גורם בעינן תלתא דוקא כדברי הגאון מסאנז ז"ל:

ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה על דברי הגאון הנ"ל מהא דקאמר שם הש"ס ביבמות מאי ביניי' בין למ"ד מזל גורם וכו' א"ב דאירסה ומת ואמאי לא קאמר דאיכא ביניי' דלמ"ד מעיין גורם סגי בתרי ולמ"ד מזל גורם בעינן תלתא. ולהנ"ל ניחא דהא שם קאי על הברייתא על פלוגתא דרבי ורשב"ג גופיי' ובכל הסוגיא רבא הוא דאיירי שם ולדידי' אליבא דרבי עצמו סגי גם בשור המועד שנים לכך דחיק לאשכוחי נ"מ שיהי' גם אליבא דרבי עצמו כגון אירסה וכו'. אבל אליבא דהלכתא איכא ג"כ האי נפקותא דלמ"ד מזל גורם בעינן תלתא. אבל למ"ד מעיין גורם דאין הדבר תלוי במזל רק בטבע שיש בה חולאת כזה שמזיק לבועלה א"כ זה אינו תלוי במזל שנאמר שמזלו חזק ממזלה ובעינן רק לאחזוקי גופה היא עצמה שמעיינה גורם ולכך סגי בתרי כמש"ל דבמה שתלוי בטבע אין לתלות במזל כמ"ש התוס' בחולין (דמ"ב ע"ב) ד"ה ואמר ר"י שדחו דברי ר"ת שס"ל לחלק בטריפות בין אדם לבהמה משום דאדם אית לי' מזלא והם ס"ל דאין לחלק בין טריפות אדם לבהמה עיי"ש וכ"כ התוס' בזבחים (קט"ז ע"א) ד"ה דילמא. ומעתה אחר שבעזה"י הראוני פנים לדברי הגאון מסאנז הנ"ל שאינם סותרים כלל לדברי התוס' הנ"ל וודאי שיש לצרף זאת לסניף לנ"ד. ואף דמהרדב"ז הנ"ל מוכח דלא ס"ל כן כמ"ש לעיל מ"מ לדברי הרדב"ז בלא"ה מותר דהוא ס"ל כהריב"ש דמת בדבר איני מצטרף:

וגם החשש שפקפקתי לעיל לומר דהיכא דהשני מת כדרכו הוברר הדבר למפרע דגם הראשון לאו מכת מדינה גרמה לו כמו בווסת דקפיצות וימים הנ"ל ג"כ יש סניף דבעובדא דידן אין זה החשש מחמת שסיפר לי השואל שבעל השני הי' לו חלום לא טוב ר"ל והי' נפשו עגומה עליו כל היום ובלילה מת פתאום בתוך שינתו ר"ל וא"כ לפמ"ש הרדב"ז הנ"ל הטעם דפשע בנפשו שהי' לו לברוח מהעיר בשעת הדבר. א"כ ה"נ כיון דידוע מאמרם ז"ל דיפה תענית לחלום כאש לנעורת א"כ הוא דפשע בנפשו שלא התענה ת"ח או שלא חילק צדקה הרבה ביום החלום וא"כ שני בעלי' לאו מזלה גרם אלא אינהו דפשעו בנפשיי' ולדברי הרדב"ז לית לן בה:

עוד יש לומר סברא אחרת להסיר החשש הנ"ל מה שהקשיתי מווסת דקפיצות וימים. דהנה ידוע מ"ש הרא"ש בתשובה הובא בש"ע סי' ט' דבאיש שמתו שתי נשיו מותר לישא אחרת ולא אמרינן דמזלו גרם שמתו עיי"ש שכתב הטעם דמזל גרם לא שייך רק בדבר הנוגע לפרנסה ואשה הבעל מפרנסה. והדברים תמוהים לכאורה דהרי לענין מומין אשכחן בכתובות (דע"ח) דהיכא דנולדו בה מומין אחר הנשואין אמרינן נסתפחה שדהו ומזלו גרם ואדרבה שם איפכא תניא דאם נולדו בו מומין לא אמרינן דנסתפחה שדה שלה כמ"ש התוס' שם ובריש כתובות משום דהאשה היא שדהו של הבעל וקנינו והאיש אינו שדה של האשה וקנינה. והנה זאת כבר שאילת הראשונים הוא הובא בשטמ"ק בריש כתובות (ד"ב ע"ב). אמאי בחלה הוא לא אמרינן נסתפחה שדה שלה ולענין קטלנית קיי"ל דמזלה גורם ועיי"ש שהביא בשם הרמב"ן והרא"ה שתירצו לחלק בין מת לחלה דבחלה הוא בעודה ארוסה דליכא רק עיכוב פ"ו לא תלינן בה דאשה לא מיפקדא עייי"ש. אבל תירוץ זה לא שייך בכתובות (דע"ח) לענין מומין שאינם לשעה ולאו משום ביטול פ"ו לחוד איכא:

אך נראה דהדבר יובן עפי"ד הנתיבות בסי' שכ"א סק"א ובסי' ש"י סק"ב דלא אמרינן מזלו דהשוכר או החוכר גרם רק היכא דההפסד אינו נעשה בגוף הדבר המושכר רק בהפירות כגון בשדה שאכלה חגב וחמור שנלקח לעבודת המלך. אבל מת החמור או נגזל דנפסד קרנו של המשכיר הרי רואין דמזלו של המשכיר גרם וא"י לומר להשוכר מזלך גרם עיי"ש. וא"כ י"ל דזהו טעם החילוק בין מומין למיתה דכיון דכל קנינו של הבעל באשתו הוא שתדור עמו ותשמשו והמומין באין לבטל קנינו של זה דהא קיי"ל דחזקה שאין אדם מתפייס במומין ובוודאי יגרשנה כשתמאס עליו מחמת המומין אז שייך לומר דמזלו גרם להפסיד קנינו דאף דגם היא נפסדת ע"י המומין מ"מ אמרינן דרוע מזלו גבר על מזלה וכיון דבלעדי המומין לא הי' חפץ לגרשה מזלו גרם שיוולדו בה מומין להפסיד קנינו זו אשתו. אבל מיתת אשתו בזה שפיר כתב הרא"ש דלא אמרינן מזלו גרם דכיון דהיא נפסדת לגמרי אמרינן יותר דמזלה גרם כמ"ש הנתיבות הנ"ל דאם בא רק לרוע מזלו לבטל קנינו הי' די שיוולדו בה מומין שהי' מוכרח לגרשה והי' ג"כ מפסיד קנינו ובע"כ דמזלה גרם. אבל באיש הוא להיפך דאם נולדו בו מומין ל"ש לומר מזלה גרם כדי שתהי' מוכרחת לכופו לגרשה ולא יהי' לה מי שיפרנסנה שזה תלוי במזל כמ"ש הרא"ש דז"א דהא אשה בכ"ד ניחא לה וטב למיתב טן דו וכו' ובוודאי אף כשיוולדו בו מומין לא תחפוץ להתגרש ולכך שפיר כתבו התוס' בכתובות ע"ח דבנולדו בו מומין ל"א נסתפחה שדה שלה משא"כ גבי קטלנית במיתת הבעל שפיר אמרינן דרוע מזלה שלא יהי' לה מי שיפרנסנה גבר על מזלו של הבעל וגרמה היא מיתתו דלא הי' די במומין לבד כמו באשה כמש"ל דוודאי לא תתגרש דבכ"ד ניחא לה. ואף דיש להסתפק ג"כ לומר להיפך דכיון דגם הוא נפסד לגמרי דילמא רוע מזלו לחוד גרם מ"מ לזה מהני מה שהיא הוחזקה בכך תרי זימני והבעל לא הוחזק תלינן הריעותא בה דמזלה גרם ומיושבת קושיית הראשונים שבשטמ"ק הנ"ל וגם דברי הרא"ש בתשו' נכונים:

ומעתה יש לשאול לשיטת רש"י ביבמות (דכ"ו) דגם בגירושין שייך חזקה ואם נתגרשה ב"פ אסורה לינשא הרי דשייך מזל גורם לענין גירושין דמחמת רוע מזלה גורמת שבעלה ישנאה ויגרשה וי"ל דאף החולקין על רש"י מודו בזה אלא דס"ל דכיון דליכא סכ"נ אין אוסרין אותה לישא עי"ז א"כ תקשי גם בקטלנית נימא דאדרבה מדמת בע"כ דמזלו גרם כמ"ש הנתיבות דאי משום מזלה הי' די שיגרום מזלה שיגרשנה ולא יהי' לה ג"כ מי שיפרנסנה. אך י"ל דז"א דכיון דאסור לגרש אשתו ראשונה בזיווג ראשון א"כ כיון דאדם בעל בחירה הוא שלא יעבור על איסור לכך הי' מההכרח שימות ע"י רוע מזלה. אמנם תינח מיתת הראשון. אבל מיתת השני שכבר הי' זיווג שני וליכא איסור לגרשה אמאי אמרינן דמזלה גרם שימות. אך גם זה ניחא דכיון דידעינן דמיתת הראשון הי' ע"י מזלה אמרינן הוכיח תחילתה על סופו דגם השני מזלה גרם כמו גבי ווסת דקפיצות הנ"ל. אמנם היכא דהראשון מת בדבר דמהראשון ע"כ אין הוכחה דמזלה גרם ל"ש לומר במיתת השני הוברר הדבר כקושיתי הנ"ל דז"א דבשני לחוד וודאי יותר יש לתלות במזלו דאי מחמת מזלה הי' די שתגרום שיגרשנה כיון דהוי זיווג שני כמש"ל:

ואמנם אף שכל מ"ש הוא רק סברות ואין להעמיד יסוד על סברות בעלמא מ"מ כיון דאיכא הרבה צדדים להקל דלדעת הרמב"ם בפכ"א מהא"ב כל איסור קטלנית הוא רק לכתחלה וכמו שהביא בכ"מ שם בשם הרמב"ם בתשו' דאף בב"ד של הרי"ף והר"י מיגאש הי' עושין מעשה להתיר ע"י ערמה עיי"ש. ובתה"ד סי' רי"א מביא תשו' א"ז דהוי רק ספק חששא ומסיק שם דמעשים בכל יום שאנו רואים שנישאת לג' ומאריכין ימים ומולידין בנים ובנות עכת"ד עיי"ש. וגם הא דקיי"ל כרבי גבי נשואין הוא רק משום ספיקא כמ"ש הרשב"א והנמוק"י במקומו דהא בעלמא אין הלכה כרבי רק מחבירו ולא נגד רבו ואביו. ועיין בברכי יוסף סי' ט' באריכות וגם איכא למאן דס"ל דקי"ל מעיין גורם ואז מת בדבר וודאי שרי כמ"ש הרמ"א. ואף למ"ד מזל גורם איכא דעת התה"ד והריב"ש והתשב"ץ והרדב"ז והחו"י דמתירין וגם איכא לאיצטרופי דעת הד"ח הנ"ל דלמ"ד מזל גורם בעינן דוקא תלתא זימני. ובנ"ד יש עוד סניף עפי"מ שהובא בדרו"פ כאן בסי' ט' בשם הרש"ל שמביא בשם קדמון דהטעם דקטלנית דחיישינן שמא נשאת למי שאינו זיווגה מתחלת היצירה ולכן נדחו מפני זיווגה האמיתי. אלא שהרש"ל דחה דבריו בטוטו"ד דא"כ איך גזרו חז"ל שלא תינשא עיי"ש. ובנ"ד י"ל דנצמח קולא עי"ז דבעלמא לא תלינן להקל משום כך כיון דאין לנו הוכחה על זה. אבל בנ"ד סיפר לי השואל ששידכו לו האשה הזאת. עוד כשהי' הוא בחור והיא בתולה. ועתה שנזדמן שמתו בעלי' והוא מתה עליו אשתו ר"ל הלא דבר הוא ויוכל להיות כי היא בת זיווגו מתחלת היצירה ובעלי' לא משום רוע מזלה מתו רק כדי שתינשא לבן זוגה שמהשמים רוצים בזיווגם וזיווגם יעלה יפה לאויש"ט וגם יש כאן משום תק"ע לעגן בת ישראל בחצי שנותי' וכיון דהשואל הוא קרוב לה מצוה עלי' דידי' רמיא יותר מעל אחרים ומבשרך אל תתעלם כתיב וכדאמרינן בש"ס זיל איטפל בקרובותיך וכיון דמצוה קעביד שומר מצוה לא ידע רע. ולכן מכל הני טעמי נ"ל דיש מקום להתיר להשואל שישאנה. אך יען שהגאון הקדוש מסאנז זצ"ל כתב בד"ח ח"ב אה"ע סי' כ"ו בשם רבו שדבר הזה נמסר לשאול לצדיקי הדור לכן יציעו עוה"פ הדבר לפני מרן הקדוש מבעלזא שליט"א וכאשר יגזור אומר כן יקום לטוב:

כ"ד הכותב וחותם אור ליום ב' לסדר גם ברוך יהי' תרפ"ד לפ"ק.

דוד מנחם מאנוט באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה