אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › סימן ד

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · סימן ד

סימן ג

לק"ק טשענסטחוב:

ע"ד השאלה.. הנה אמת הדבר שקשה עלי מאד להשיב בענין זה כי ירא אנכי להכניס ראשי בין ההרים. כי מצד אחד רואה אנכי אבי החתן לבו לשמים. וקמרתחא בי' קדושת זקינו קדוש ישראל מרן הגה"ק מצאנז זצוק"ל. ומתיירא שלא להכניס רשעה לתוך ביתו ח"ו. ומצד השני עומד אבי הכלה שהוא מסתמא ג"כ בן קדושים מדעשה שידוך כזה. ובטח גם לבו כואב על מה שבתו איננה שומעת בקולו. ואולי ילדות הוא דיש בה. ואין מהנכון למהר לדחותה בשתי ידים. ועכ"פ צריך להמתין איזו זמן ולהתרותה כ"פ אולי תחזור בה ולכן רציתי למנוע עצמי מלהשיב בדבר הזה כלל. אך לא אוכל להשיב ריקם פני השואל הה"צ בנש"ק מטשענסטכאוו. שהפציר בי להשיב ע"ז. ולכן הנני לגלות דעתי קצת בזה. אבל חלילה לעשות מעשה עד שיעמדו הצדדים לפני בד"צ המרוצה להם. וישמעו טענות שני הצדדים זה בפני זה ויוציאו לאור משפטם. והנה ענין זה שהוא כד"נ אצלי ובד"נ פותחין לזכות. אומר בראשונה כי מ"ש השואל דהוה עוברת על דת משה מה שתפרה בשבת ויו"ט. הנה מבואר ברא"ש פ' המדיר אות ט' דרק היכא שמכשלת את בעלה בדבר איסור או עושית מעשה פריצות שהוא משום חשש זנות אז הוי עוברת עד"מ ויהודית. אבל אם היא עצמה עושית איזו איסור כגון אוכלת חלב וכדומה לא הוה עוברת עד"מ. והובאו דבריו במהר"ם שיף שם במקומו (בדף ע"ב ע"א). ובב"ש אה"ע סי' קט"ו סק"א. ואין לומר דזה רק בשאר איסורים משום דקיי"ל מומר לד"א ל"ה מומר לכה"ת. אבל אם חיללה שבת דהוה מומרת לכה"ת שוב היא חשודה ג"כ להכשילו באיסור נדות ואינו ראוי לקיימה. ז"א חד דהא עשתה בצינעא. ומומר לחלל שבת ל"ה מומר לכה"ת רק אם עושה בפרהסיא בפני עשרה מישראל כמבואר בתב"ש סי' ב' ועוד הא מבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' דגם למ"ד מומר לד"א הוי מומר לכה"ת מ"מ לבעלה אינה חשודה דאימת בעלה עלי' עיי"ש וא"כ ה"נ לענין חילול שבת והלכך משום זה לא מקרי עוברת עד"מ:

ומ"ש השואל דכיון דהתנה כן פעמיים ושלש קודם הנשואין ואדעתא דהכי קידשה ועכשיו שאינה מקיימת הוי קידושי טעות. הנה אנן קיי"ל דקידשה על תנאי וכנס ובעל אח"כ. דא"א עושה בב"ז ובעל לשם קידושין או ביטלה לתנאו כמבואר בכתובות (דע"ג) ובאה"ע סי' ל"ח סל"ה. ואף דקיי"ל שם דכתובה אין לה וכמ"ש רש"י שם דלענין ממון בתנאו קאי. היינו משום דלענין ממון מהני תנאי ולא הוי מתנה עמ"ש בתורה דבממון תנאו קיים. אבל לענין חדר"ג לא מהני תנאי שיחולו הקידושין ע"מ שיוכל לגרש אח"כ בע"כ או לישא שתי נשים דהוי מתנה עמ"ש בתורה:

איברא דיש מקום לומר דבכה"ג דקידשה ע"ת ובעל סתם ל"ש חדר"ג. משום דלכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דל"מ תנאי בכתובה משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. דאף בממון תנאו בטל. כמו שפירש דבריו הר"ן בפ' אעפ"י. הובא בב"ש סי' ס"ו סק"ט. וא"כ כיון דאמרינן דבועל לשם קידושין אמאי אין לה כתובה. נהי דאמרינן דלענין ממון בתנאו קאי. מ"מ אף אם מקדש בפירוש ע"מ שלא יהי' לה כתובה ל"מ לדעת הרמב"ם דהוה מתנה עמ"ש בתורה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם דאף בדבר שבממון תנאו בטל. אך צ"ל דהכוונה כן דהא עיקר תקחז"ל בכתובה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והנה כיון דחזינן דהוא קפיד על התנאי ולא רצה לקדשה רק ע"מ שיתקיים התנאי. נהי דאם בועל אח"כ בסתם ואינו יודע אם נתקיים התנאי. אמרינן דאינו רוצה לעשות בב"ז ובועל לשם קידושין. היינו דאינו רוצה לעשות איסור לבעול ב"ז. אבל הא וודאי דעתו עדיין שאם ימצא אח"כ שלא נתקיים התנאי שיגרשנה כיון דחזינן מתחלה שהקפיד דוקא על התנאי. והוה רק כנושא אשה לימים שמבואר באה"ע סי' ב' ס"י וסי' קי"ט ס"א דשרי כיון דמתחלה בשעת הנשואין הוא נושא ע"ד כן. והיא ג"כ נכנסת מתחילה ע"ד כן. דהא יודעת שכשיוודע לו שלא נתקיים התנאי יגרשנה. וא"כ כיון דכל עיקר הטעם שעשו חיזוק לכתובה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וודאי דכשנושא אשה רק לימים ידועים. וודאי דל"ש התקנה שלא תהא קלה וכו' דהא אדרבא וודאי יגרשנה ונכנסת מתחלה ע"ד כן. וקרוב הדבר אצלי לומר דלא תקינו כלל כתובה כה"ג. דבהא דאמרינן ביומא (די"ח) ויבמות (דל"ז) גבי רב ור"נ דאמרי מאן הוה ליומא אין סברא כלל לומר דהי' ניזוקין בנכסיהן ליתן כתובה לכ"א ואחת. וא"כ מיושבת קושייתי הנ"ל אמאי אמרינן דלענין כתובה בתנאו קאי והא ל"מ תנאי בכתובה. דז"א דכאן ל"ש תקחז"ל כיון דמשעה ראשונה קידשה ע"מ לגרשה אח"כ כשיוודע לו שלא נתקיים התנאי. וא"כ מעתה יש הוכחה ברורה דגם רגמ"ה לא גזר בכה"ג דאל"כ אמאי גם לדידן אין לה כתובה בכה"ג כמ"ש הב"ש בסי' ל"ח סקנ"ט. והא בזה"ז דאיכא חדר"ג וכשבועל לשם קידושין לא יוכל להוציאה אח"כ בע"כ. ובע"כ דנכנס מתחלה לדור עמה כך לעולם. א"כ אמאי אין לה כתובה. ואמרינן דלענין ממון בתנאו קאי הא ל"מ כלל תנאי בכתובה לדעת הרמב"ם כמש"ל. אלא בע"כ דבכה"ג בקידש ע"ת ובעל סתם גם תקנת רגמ"ה ליכא. דכמו דחז"ל לא תקנו כתובה כשנושא אותה מתחלה ע"ד לגרשה תיכף. כמו כן גם רגמ"ה לא גזר בכה"ג. דתקנת רגמ"ה היתה כעין תקנת חז"ל שלא תהא אצלו כהפקר להוציא בכ"ע שירצה. אבל כשקידשה מתחלה ע"ד כן בהא לא תיקן כלל. כנ"ל לומר:

וגם לפימ"ש הר"ן שם בפ' אעפ"י מתחלה דכשבועל לשם קידושין אין לה רק דין ארוסה. דביאה אירוסין עושה. ג"כ ל"ש תקנת רגמ"ה דבארוסה לא תיקן רגמ"ה כמ"ש בש"ע אה"ע סי' א' ס"י. אך הר"ן גופי' מפקפק שם ע"ז דכיון דהכניסה לביתו אין לה דין ארוסה רק דין נשואה עיי"ש. ותמהני על ההפלאה בכתובות שם (דע"ג) שמביא איזו פעמים בשם הר"ן שמתרץ הקושיא דהא הוי ב"ז משום הכתובה דכל הפוחת וכו'. משום דארוסה אין לה כתובה. והרי אדרבא הר"ן דוחה שם הסברא הזאת:

ואמנם יש עוד הוכחה דבכה"ג ל"ש חדר"ג משום דלכאורה קשיא לי מ"ט דרב דס"ל דבועל סתם אחלי' לתנאו משום דאאעבב"ז והא קיי"ל דגם היכא דעבד איסורא אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה כמבואר בזבחים (דמ"א ע"ב) פיגל בראשונה ונתן שני' בשתיקה אמרינן דע"ד הראשונה הוא עושה. אף דעבד איסורא דמחשב בקדשים. וא"כ ה"נ קידש ע"ת ובעל סתם נימא דע"ד הראשונה הוא עושה אף דאיכא איסור דב"ז. אך באמת לק"מ דגם כשבועל לשם קידושין אינו משנה מדעתו הראשונה כלום. דכמו שבתחלה הקפיד על התנאי. גם עתה דעתו שכשיוודע לו שלא נתקיים התנאי יגרשנה תיכף. רק כ"ז כשלא נודע לו אינו רוצה להכניס א"ע לספק איסור לבעול ב"ז ובועל עתה לשם קידושין. ולכשיוודע לו יגרשה אח"כ. ועל ביאה אחת או שתים י"ל דלא הקפיד מעולם על התנאי. וא"כ בע"כ מוכח דבכה"ג ליכא תקנת רגמ"ה. דאל"כ א"כ כשבועל לשם קידושין יהי' מוכרח לדור עמה לעולם כך. ואיך אמרינן דנשתנה דעתו ממה שהקפיד בתחלה והא בכל דוכתא אמרינן דע"ד הראשונה הוא עושה. אלא בע"כ דבכה"ג ליכא תקנת רגמ"ה כמש"ל. אלא דהוכחה זו ג"כ יש לדחות. דע"כ ל"א שם בזבחים דגם באיסור אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. אלא היכא דנחית גם מתחלה לעשות איסור כמו בפיגל בראשונה וכו'. אבל בקידש ע"ת דלא נחית מתחלה אדעתא דאיסורא כלל י"ל דאח"כ בשעת בעילה מוכרח לחזור מדעתו הראשונה. משום דאינו רוצה לעשות איסור. ויש עוד טעם לומר דל"ש בהא חדר"ג דהא מבואר שם באה"ע סי' ל"ח סל"ה דבקידשה ע"ת ובעל סתם הוי רק ספק קידושין דשמא ביטל התנאי עיי"ש בב"ש סקנ"ט ובאבני מילואים שם. וא"כ כיון דל"ה רק קידושי ספק. א"כ לענין חדר"ג אזלינן בספיקו לקולא כמ"ש הב"ש בסי' א' סקכ"א. אלא דכ"ז רק כשלא בא עלי' לאחר שנודע לו שעברה על התנאי. אבל אם בא עלי' אח"כ משמע בב"ש שם דהוי קידושי וודאי וגם כל הטעמים והוכחות שכתבתי למעלה ל"ש כשבא עלי' לאחר שנודע לו שעברה על התנאי. וגם בלא"ה בנ"ד לא הוי כלל כקידשה ע"ת דהא הבעל לא התנה כלל כן בשעת הקידושין. רק אבי החתן אמר כן עוד קודם הנשואין. וברור דאין זה ענין כלל לקידושי תנאי:

אך יש לצדד עפי"ד הב"ש בסי' קי"ז סקכ"ד דהיכא דרימתה אותו ועשתה שלא כהוגן יכולין לכופה לגרש. אך בפ"ת שם בסי' ל"ט סק"ה מביא בשם איזו תשובה שמפקפק על דברי הב"ש בזה וגם בהפלאה בקו"א לכתובות סוס"י קי"ז פקפק בזה והניח הדבר בצ"ע אם מותר לגרש בע"כ בכה"ג:

וגם י"ל דכיון דחושש לדברי האוסרים פאה נכרית ושאחד"א הוי כעוברת על ד"י אצלו. ואף דאם הי' אומר כן לאחר הנשואין לא הוי נאמן כיון דבמוה"ר נהוג עלמא היתר בדבר. עכשיו דאיכא חדר"ג כדעת האומרים דגם באומר שראה שזינתה אינו נאמן לאחר תקנת רגמ"ה כמבואר בסי' קע"ח. מ"מ כיון שאמר כן קודם הנשואין דלא הי' משועבד עדיין שפיר שייך לומר שאחד"א. אך כ"ז אם הי' הבעל בעצמו מגלה דעתו קודם הנשואין שמקפיד על הדבר. ובנ"ד לא אדע אם גילה הבעל בעצמו דעתו בזה או רק אביו הקפיד על הדבר. ומה שטען אבי הבעל שאבי האשה ישלח לו הוצאות שגרם לו הפסד הוצאות החתונה. הנה אף אם הי' הדין נותן שמותר לו לגרשה בע"כ. א"א לחייב אבי האשה לשלם הפסידו דהי' אנוס בדבר דהי' סבור שבתו תשמע לו. דהא הי' התנאי בפני הכלה ושתקה. א"כ מתחילה הסכימה ואח"כ היא דחזרה בה. עיין באה"ע סי' נ' ס"ו בהגה ובח"מ שם סקט"ו ובב"ש סקט"ז. אלא דשם מוזכר רק דפטור מקנס. ואמנם בלא"ה זה שייך לד"מ שצריך לשמוע טענת שני הבע"ד. קיצור הדבר בהא נחיתנא ובהא סליקנא דהדבר צריך מתינות ושיעמדו שני הצדדים לפני ב"ד שיתברר הדבר מפי טענותיהם. ואם אולי ירצו לעגן אותו דווקא. אז בוודאי יהי' מצוה לחפש צדדי היתר להסיר מעל האברך כבלי העיגון יען כי כוונתו לשמים. כנלע"ד:

דוד מנחם מאניש באבד אבדפ"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה