חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · סימן ג
רב שלום וכט"ס לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי שושילתא דיחוסא מוכתר במעלות ומדות טובות וו"ח מפורסם לשבח ולתהלה מאד נעלה כש"ת מו"ה אלעזר רוקח נ"י אבד"ק הובניב יצ"ו:
יקרתו במועדו לנכון הגיעני. ומה אעשה כי לא אוכל להשיב פניו אם כי הדבר למרות חפצי שנמנעתי עד כה מלהצטרף להתיר מטעם מורדת. אך יען אשר כתה"ר עוררני זה פעמיים. וגם כי כותב אשר האברך הוא י"ש ודחיל חטאין ולא קיים עוד פ"ו ואשתו מצערתו טובא ומונעתו מתשמיש ופ"ו והוא יושב גלמוד בלי עזר ובלי ברכה לכן אנכי מוכרח למלאות רצונו ולגלות דעתי בזה:
הנה לכאורה יש מקום לדון בזה מחמת שהי' לו עמה שני ילדים ומתו. ולמאי דקיי"ל כרבי בנשואין דבתרי זימני הוי חזקה ומבואר בראשונים הטעם משום דמספקא לן אי בתרי זימני הוי חזקה ולכך בסכנה אמרינן ספק נפשות להחמיר כמ"ש הנמו"י ביבמות פ' הבע"י. וא"כ הכא בתקנת רגמ"ה דאזלינן בספיקו להקל כמ"ש הב"ש בסי' א' סקכ"א. ולדיעה הראשונה שם ברמ"א דבמקום ביטול מצוה פ"ו לא גזר. א"כ הכא אף דלא שהה י' שנים. מ"מ הא איתחזיק תרי זימני במיתת ילדי'. א"כ דילמא לא זכה להבנות ממנה. דאף דבמפלת נפלים אמרינן דרק בתלת זימני הוי חזקה. היינו כמ"ש הנמוק"י שם משום דהרבה נשים מפילות בפעם הראשון. ולדעת התוס' והרא"ש שם הובא בב"ש סי' קנ"ד סקכ"ז. גם בנפלים בתרי זימני הוי חזקה לרבי. אבל במיתת ילדים י"ל דלכ"ע בתרי זימני הוי חזקה לרבי ומתירין לו תקנת רגמ"ה דספיקא לקולא:
איברא די"ל עפי"ד הנוב"י מהדו"ת סי' ק"ג באה"ע בד"ה אמינא דגוף הדין דשהה עשר שנים דכופין אותו להוציא ספיקא הוי דהא י"ל דהמניעה הוא מצידו. וגם מאשה אחרת לא יבנה. אלא כיון דספק הוא דילמא רק ממנה לא זכה להבנות ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא עיי"ש. וא"כ לכאורה תיקשי על הרא"ש בהפילה תרי זימני דג"כ ספיקא היא כמש"ל א"כ הוי ס"ס דילמא לא איתחזיק עדיין. ואף אם נאמר דאיתחזק בתרי זימני מ"מ דילמא מזלו גרם וגם מאחרת לא יבנה. אך י"ל דהרא"ש לשיטתו דפירש בפסקים שם הטעם דנפלים משום דתולין דאיכא ריעותא בגופה שלא תוכל לגמור הריונה ואין אנו תולין כלל בזכות ומזל וכיון דנמצא בה הריעותא תולין רק בה ולא משום ספיקא הוא. לכך חושש גם בתרי זימני דחד ספק הוא ולחומרא. וניחא בזה שיטת הרי"ף דבעינן תלתא זימני דווקא בנפלים וא"צ לדוחק של הנמוק"י הנ"ל דהרבה נשים מפילות בראשונה אלא דהרי"ף לשיטתו דס"ל דבנפלים ג"כ הטעם משום דלא זכה להבנות ממנה כמ"ש הרא"ש בשמו בפסקים אות י"ט הנ"ל וכד' רש"י שם במקומו בד"ה הוחזקו לנפלים וא"כ כיון דבזכותא תלי שוב איכא לספוקי כמ"ש הנוב"י דילמא לאו דוקא ממנה אלא דלא זכה להבנות כלל אף מאשה אחרת ולמה יכופו אותו להוציא. אלא דמחמת ספק חיוב פ"ו דאורייתא בעלמא כופין להוציא. א"כ באיתחזיק רק תרי זימני דהוי ג"כ רק ספק הוי ס"ס ולקולא. לכך פסק הרי"ף בנפלים דבעינן תלתא זימני. וא"כ במתו ב' ילדים ר"ל. דליכא טעמא דהרא"ש. דהא אין הריעותא בגופה כיון דילדה זש"ק כדרכו. וליכא רק טעמא דהרי"ף ורש"י שמא לא זכה להבנות ממנה לכך לכ"ע בתרי זימני לא הוי חזקה. ואמנם לפ"ז אם הי' לו ג' ילדים ומתו ר"ל. הי' הדין לפ"ז שיוציא כמו בהפילה ג"פ וא"צ להמתין עד י' שנים. אבל ז"א כלל. דהרי מבואר להדיא בירושלמי ס"פ הבע"י הובא בחי' הרשב"א שם דהי' לו בנים ומתו מונה משעה שמתו. משמע דאף בשלש בנים שמתו צריך להמתין עוד י' שנים משעה שמתו דהא בנים סתמא קתני. ול"א דבג"פ הוחזקה שימותו ילדי' כמו בהפילה ג"פ. ובשלמא לשיטת הרא"ש הנ"ל דהוחזקה לנפלים הטעם הוא דאמרינן דיש לה ריעותא בגופה שאינה יכולה לגמור הריונה א"כ במתו בני' לאחר שילדה ל"ש זאת. אבל לשיטת הרי"ף ורש"י הנ"ל דגם בנפלים הטעם דהוחזקה שלא זכה להבנות ממנה. א"כ גם במתו ילדי' נימא הכי. והדבר הוא תימה גדול אצלי מה דלא אשתמיט בשום פוסק דלימא הכי:
ואולי י"ל עפי"ד תשו' הרא"ש סוף כלל נ"ג הובא בש"ע אה"ע סי' ט' דבאיש שמתו שתי נשיו אין איסור שישא אחרת. וביאר שם הרא"ש בתשו' הטעם דל"ש מזל גורם. דלא מצינו מזל להמית אחרים. ורק באשה שמתו בעלי' דפרנסה תלוי' בבעלה ופרנסה ומזוני במזלא תליא, לכך אמרינן דמזלה הוא שלא יהי' לה פרנסה וזה גורם שימותו בעלי' המפרנסים אותה אבל סתם מזל להמית אחרים זה לא מצינו עיי"ש בביאור היטב וא"כ ה"נ אף דבנים ג"כ במזלא תלי' כידוע היינו אם יהי' לו בנים או לאו. אבל משעה שנולדו הבנים שיש להם מזל בפ"ע ל"ש לומר דמזלו גרם שימותו דנהי דמזלו הוא שלא יהי' לו בנים הי' צריך שלא יוליד כלל שלא יקלוט הזרע וכדומה. דבשלמא באשה שמתו בעלי' כיון דמזלה גורם שלא יהי' לה פרנסה אין לומר הי' צריך שלא ישא אותה כלל. דזה דבר התלוי בבחירה וכל אדם הוא בעל בחירה וכשרצו לישא אותה לא הי' נמנע מהם אבל כיון דמזלה הי' שלא יהי' לה מי שיפרנסה זאת גרם שמתו בעלי'. אבל כאן נהי דמזלו הוא שלא יהי' לו בנים זה הי' אפשר שלא יהי' לו בנים כלל שלא יקלוט הזרע או שלא יגמור הריונה שגם זה אינו תלוי בבחירתו. אבל לאחר שנולדו דיש להם מזל בפ"ע אין תולין שמה שלא זכה להבנות ממנה גרם שימותו בניו דחיי במזל של עצמו תלוי ובוודאי נולדו בקצרות שנין. ואף דמצינו ג"כ עונש במיתת בנים ר"ל מ"מ בזה אין שייך חזקה לעולם מ"ו דכל עונש הוא על חטא ויש קצבה לדבר כפי חטאו ול"ש כלל לומר דהוחזקו שימותו בניו ר"ל ע"י שלא זכה להבנות מאשתו זאת. כן הי' אפשר לומר בטעם שלא נמצא זה בשום פוסק דמתו שלש בניו יהי' דומה להפילה ג"פ שיהי' צריך להוציאה בגט אף לשיטת הרי"ף ורש"י הנ"ל. יהי' איך שיהי' עכ"פ בשני ילדים וודאי אין כאן שום הו"א שיהי' צריך להוציא כמש"ל. ובפרט בנ"ד דכפי שמוזכר בלשון השאלה הי' לאיש הזה מקודם אשה אחרת ושהה עמה י' שנים ולא ילדה ומפני כן גירשה. וא"כ ממ"נ אי אמרת דבתרי זימני הוי חזקה א"כ הרי הוחזק זה בתרי נשים שאינו זוכה לבנים למה יוציא וישא אחרת. אלא דבתרי זימני לא הוי חזקה. א"כ לא הוי ג"כ חזקה מה שמתו שני בניו. באופן שעי"ז אין שום צד היתר לומר שמשום מצות פ"ו נתיר לו תקנת רגמ"ה:
אך מטעם מורדת שכתב כתה"ר שכבר התרו בה בכמה התראות והיא עומדת במרדותה א"כ לכאורה מבואר דינה ברמ"א סי' ע"ז דאם עברו יב"ח מיום ההתראה מתירין לו לגרשה בע"כ או לישא אחרת. אמנם בתשו' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' קי"ד החמיר בזה ודעתו שלא להתיר לישא אחרת רק לגרש בע"כ. ואף גם זאת רק אחר שנעשה בה דיני מורדת ממש בהכרזת ד' שבתות ויב"ח עיי"ש. ועיקר טעמו שם דס"ל דחרם דלישא ב' נשים חמור מהחרם דלגרש בע"כ כמו שהביא שם בשם הגוא"י. והנה לענ"ד אנו אין לנו אלא דברי גדולי האחרונים הגאון הנוב"י ז"ל והח"ס בסי' א' ובסי' ג' שכפל ושילש דתקנתא דלישא ב' נשים קילא יותר שאינה סייג לתורה רק מחמת חשש קטטה עיי"ש. והא שתמה על זה הגוא"י מהא דסי' ע"ז שמתיר שם החמ"ח לגרש בע"כ אף בתוך יב"ח ולישא אחרת אין מתירין תוך יב"ח כמסקנת הרמ"א שם. נלע"ד דבמחכ"ת לא ירדו האחרונים בזה לסוף דעת החמ"ח הנ"ל וגם לדעת הרמ"א שם דאם כפי הבנת דבריהם בדברי הרמ"א דאיירי כשאינה רוצה לקבל גט כלל אפ"ה אין מתירין לו לישא אחרת רק לגרש בע"כ דווקא לדעת החמ"ח וכשאינו יכול לגרשה בע"כ ישב ויתעגן. יהי' דברי הרמ"א תמוהין דמנ"ל לרמ"א הא מקור דינו של הרמ"א הוא מתשו' הרשב"א סי' תת"ס וממרדכי והגמ"ר בפ' אעפ"י ושם איירי להדיא שהיא רוצית בגירושין והוא רוצה לעגנה בשביל שמרדה וז"ל הרשב"א שם והשיבו ע"ד המורדת וכו' ומה שתמה התם היכא דחזאי וכו' תמרוד ותתפוס בנכסים ותאכל היא ותחדי וכו' לאו חדוה שלימה היא אחרי שהרשות בידו לעגנה ונהי שגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת רגמ"ה ואילך מ"מ איהי נמי מיעגנא וכש"כ לדברי הראב"ן דניחא טפי שהתיר את הבעל לישא אחרת והיא תתעגן עכ"ל וכלשון הזה ממש הובא בהגמ"ר הנ"ל בשם המהר"ם ובמרדכי עצמו מביא דברי הראב"ן לחוד וז"ל שם והראב"ן כתב אעפ"י שהלכה כדברי רבותינו שצריך להשהותה יב"ח אגיטא בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים כאחת לא משהינן לה ואם בשביל אחרות שתווסרנה קנסינן להתיר לישא אחרת והיא תשב ותתעגן עכ"ל. ואלו הם השני דיעות שמביא הרמ"א הנ"ל היינו דעת הראב"ן שגם בזמה"ז מתיר לו לישא אחרת ודעת המהר"ם עצמו שכתב דנהי דגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת רגמ"ה מ"מ גם היא מתעגנא א"כ ס"ל שאין מתירין לו לישא אחרת אבל עכ"פ הא כולהו מיירי שהיא רוצית להתגרש אלא שהבעל רוצה לעגנה ואם הי' רוצה הי' יכול לגרשה בזה פליגי הראב"ן והמהר"ם דהראב"ן ס"ל דבשביל שתווסרנה הנשים מתירין לו תקנת רגמ"ה לישא אחרת והיא תשב ותתעגן והמהר"ם ס"ל דמשום הא אין מתירין לו תקנת רגמ"ה אלא אם רוצה לעגנה יתעגן גם הוא אבל היכא דאין רצונה לקבל גט ומצערתו ומבטלתו מתשמיש ופ"ו י"ל דכ"ע מודו להראב"ן דליכא בהא תקנת רגמ"ה ומותר בין לגרשה בע"כ בין לישא אחרת ומנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כי האי בין המהר"ם להראב"ן. והרי ידוע דברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ב הובא באה"ע סי' קי"ז סי"א דכל המומין שבאיש הי' כופין אותו להוציא גם באשה יכול לגרשה דלא עדיפא היא מכח תקנת רגמ"ה מדידי' שבדין תורה אינו מוציא אלא לרצונו עיי"ש וא"כ ה"נ הא היכא דהוא מורד אינה צריכה להמתין כלל וכופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה כמבואר בש"ע סי' ע"ז ס"א ואיך אפשר שאם היא מורדת שלא יוכל לגרשה בע"כ מחמת תקנת רגמ"ה. ומ"ש הב"ש שם בסק"ה דבאשה יש גבול עד יב"ח דבריו אין להם שחר כלל דאיך אפשר להעדיף כחה מכחו דהיא א"צ להמתין כלל אם הוא מורד והוא שהוא מצווה על פ"ו וגם צערא דגברא קשה מדאיתתא כמבואר בש"ס פ' אעפ"י שם יהי' מוכרח להמתין יב"ח ובפרט שהרמ"א מביא מוצא הדין מתשו' הרשב"א והמרדכי והגמ"ר הנ"ל ושם הרי איירי להדיא דרוצה לעגנה ואינו רוצה לגרשה ומש"ה ה"ל להמהר"ם דאין מתירין לו לישא אחרת אבל היכא דמצערת אותו ומבטלתו מתשמיש ופ"ו מנ"ל להרמ"א דהמהר"ם פליג בהא אראב"ן מה דלא מסתבר כלל לומר כן:
ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דמ"ש ברמ"א בס"ב וי"מ דבזה"ז וכו' לא משהינן לה יב"ח אם רוצה לגרשה ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת וי"ח שאין להתיר וכו'. התיבה "ואינה" רוצה ט"ס הוא וצ"ל ואינו רוצה ואז יהי' תורף דברי הרמ"א ממש כדברי הראב"ן שבמרדכי הנ"ל שכתב כן להדיא דבזה"ז לא משהינן אגיטא ואם רוצה שתווסר מתירין לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן ועל זה מביא רמ"א דעת הי"ח שהוא המהר"ם הנ"ל. אבל היכא דאין רצונה לקבל גט י"ל דליכא פלוגתא בהא כלל וכ"ע מודו דיכול לגרשה בע"כ או לישא אחרת. אך חלילה לי לשלוח יד להגיה בספרים מדעת עצמי. אבל דברי החמ"ח שם סקט"ז הם קילורין לעינים בזה להמתבונן בהם. דהנה עיקר דברי הראב"ן והמהר"ם אמורים על הא דתקנו רבותינו דמשהינן לה אגיטא יב"ח ע"ז קאמר הראב"ן דכ"ז הי' לדינא דש"ס שהי' יכול לישא אחרת ואין לו היזק כ"כ בהמתנה לכך תקנו רבותינו דמשהינן לה יב"ח אגיטא וגם אין מפסדת עדיין הכתובה לדעת הרא"ש שפסק הרמ"א כמותו. אבל בזה"ז דאינו יכול לישא אחרת אין מן הדין שיתעגן על ידה ולכן אוקמינן לי' אדינא שיכול לגרשה תיכף ואין מבקשין ממנו שלא יגרשה עד יב"ח כמו שהי' עושין בימי הגמרא משום דגנאי הוא לבנות ישראל שיתגרשו ע"י קטטה עיין ח"מ סק"י וב"ש סקי"ג. אך כ"ז כשהיא רוצית ג"כ לוותר על תקנת רבותינו ומעמדת עצמה על דין הש"ס שלא ליטול כתובה תיכף לאחר ד' שבועות כמו שהי' קודם שהתקינו רבותינו. אבל אם היא אינה רוצית להתגרש מדעת עצמה ואז אם ירצה לגרשה בע"כ יהי' מוכרח ליתן לה כתובתה קודם יב"ח כתקנת רבותינו לכך ס"ל להראב"ן דאין מן הדין שיהי' מוכרח לגרשה וליתן לה כתובתה ותאכל הלה וחדי ותפק זממה שהי' רצונה בכך מתחילה ולכך קאמר דכדי שתווסרנה הנשים מתירין לו לישא אחרת והיא תשב ותתעגן עד שתתרצה לקבל גט בלא כתובה וע"ז חולק המהר"ם וס"ל דמשום הפסד כתובה או כדי שתווסרו הנשים אין מתירין לעבור על תקנת רגמ"ה. אבל כשרוצה ליתן לה הכתובה והיא אין רצונה לקבל גט כלל וודאי אף לדעת מהר"ם מתירין לו תקנת רגמ"ה לגרשה בע"כ או לישא אחרת דאין מן הדין שיתעגן על ידה אף יום אחד כמ"ש החמ"ח שם סקי"ג ולזה הכריע הרמ"א דתוך יב"ח דתקנת רבותינו הי' שיהי' לה עדיין הכתובה לכך בזה"ז אין מתירין לו לעבור על תקנת רגמ"ה כשהיא רוצית להתגרש וליטול כתובה. אבל לאחר יב"ח דהפסידה כתובתה גם לדברי רבותינו ודינה היא שתצא בלא כתובה אז גם בזה"ז מתירין לו לעבור על תקנת רגמ"ה ויוכל לגרשה בע"כ או לישא אחרת וכדברי תשו' הרא"ש הנ"ל דכל שהוא מהכופין להוציא בדידי' גם היא תצא בע"כ דלא עדיפא היא מדידי' כמש"ל עיין היטב בדברי החמ"ח סקט"ו וסקפ"ז ותמצא שכוונתו כמו שכתבתי:
וא"כ מעתה יוצא לנו מכל זה דאין כאן סתירה כלל מדברי החמ"ח לד' הנוב"י והחת"ס דס"ל דתקנתא דלישא שתי נשים קל מלגרש בע"כ דהא דאין מתירין לו לישא אחרת הוא רק כשרצונו לגרשה בלא כתובה דאז גם לגרשה בע"כ אינו יכול כשאינו רוצה ליתן לה כתובה בתוך יב"ח. אבל כשרוצה ליתן לה כתובתה או לאחר יב"ח גם בלא כתובה והיא אין רצונה לקבל גט כלל אז מתירין לו בין לישא אחרת בין לגרש בע"כ ואין מקום ג"כ לחומרת השו"מ להצריך כל דיני מורדת דהיינו הכרזת ד' שבתות ויב"ח דכ"ז הוא רק כשרוצה לדון בה דין מורדת ולהפסידה כתובתה. אבל אם רוצה לגרשה וליתן לה כתובתה אינה יכולה לעגנו יותר מעונה אחת כמ"ש החמ"ח סקט"ו וסקט"ז ויוכל לגרשה תיכף בע"כ או לישא אחרת. וגם המהרי"ק שהביא החמ"ח שכתב דמש"ה אין מתירין לו תקנת רגמ"ה במורדת דכשיתן עיניו באחרת אף אם תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת הוא ג"כ כשאין מבטלין אותו עי"ז מתשמיש ופ"ו דהא הברירה בידו לגרשה וליתן לה כתובתה. אבל כשאינה רוצית לקבל גט כלל וודאי אין מצערין אותו ואין מבטלין אותו מפ"ו משום חשש הזה כמו שאין מעגנין אותה כשהוא מורד יותר מעונה אחת דכופין אותו להוציא ול"א דכשתתן עיני' באחר תסבב שיהי' מורד. ואף שספר מהרי"ק אינו תח"י לראות את לשונו מ"מ כפי שהובאו דבריו ברשד"ם סי' ק"כ יש לפרש כן שפיר בדבריו שקאי רק על דברי הראב"ן שבמרדכי הנ"ל שאיירי כשאינו רוצה לגרשה רק לעגנה כדי שתווסרנה הנשים וכמש"ל:
אמנם מה שעומד לנגדי הם דברי הב"ש שם בסי' ע"ז סקי"ט שכתב בשם הח"מ דלדעת הי"א אף שאין מתירין לישא אשה אחרת מ"מ מתירין לגרש בע"כ. משמע להדיא מדברי הב"ש דאף היכא דאין רצונה לקבל גט כלל דמתירין לגרשה בע"כ אפ"ה אין מתירין לישא אשה אחרת ובע"כ דס"ל דחרם דשתי נשים חמור וא"כ לפ"ז שוב י"ל דגם לאחר יב"ח שהתיר הרמ"א לישא אחרת מ"מ זה רק כשאי אפשר לגרשה בע"כ כגון שהיא במדינה אחרת. אבל היכא דאפשר לגרשה בע"כ אין מתירין לישא אחרת כדברי השו"מ הנ"ל. אך באמת ז"א דוודאי אין לזוז מדברי הנוב"י והחת"ס אחריו שהחזיק בראיות ברורות דתקנתא דשתי נשים קילא טפי דהיא רק משום קטטה אלא היכא דיש לפנינו שתי דרכים אם לגרש בע"כ או לישא שתי נשים יש שני טעמים להתיר יותר לגרש בע"כ מלישא ב' נשים. חדא כמ"ש הר"ן לענין לשחוט לחולה בשבת דמתירין יותר איסור שבת מלאכול נבילות אף דשבת הוא איסור סקילה ונבילה הוא איסור לאו מ"מ כיון דעושה איסור בכל זית וזית טוב יותר לעבור על איסור שבת פעם אחת א"כ ה"נ טוב יותר לגרש בע"כ שיעשה איסור פ"א מליקח שתי נשים דעושה איסור בכל יום וקיימתי דבר זה מסברא וכעת מצאתי כן בתשו' אמרי אש אה"ע סי' א' שמביא כן בשם הבה"ט:
ועוד יש טעם אחר דחרם דלגרש בע"כ נתקן לטובת האשה והיכא דהדין נותן שמחויבת לקבל הגט לא חשו עוד לתקנתה וכשיגרשה בע"כ לא עביד איסורא כלל. אבל תקנתא דב' נשים דהוא משום קטטה א"כ אף אם נתיר לו לאיזו צורך ליקח ב' נשים אטו בשביל זה לא יהי' אח"כ קטטה ביניהם כשידור עם שתיהם וודאי דההיתר לא יועיל מנוע הקטטה וא"כ וודאי נכון יותר להתיר לגרש בע"כ דכשיעשה בהיתר לא נתבטל רצון המתקן דבהא לא תיקן אבל אם נתיר לו לישא ב' נשים יתבטל רצון המתקן דהוא תיקן למנוע קטטה וכאן וודאי יהי' קטטה בין הנשים ובינו והשני' שישא בהיתר וודאי חשו חכמים לתקנתה. ואמנם פשיטא דכ"ז שייך רק אם דר עם שניהם ומתחייב בחיובי איש לאשתו גם לראשונה אז שייך קטטה. אבל היכא דהראשונה כבר אבדה כתובתה וכל החיובים שעל בעלה אלא שאינו רוצה לגרשה בשביל שמרדה כדי שתווסרנה הנשים שלדעת הראב"ן כן הוא שנושא אחרת ומעגן הראשונה אז מתקיימת שפיר התקנה דהא לא יבוא לידי קטטה כיון דאינו דר רק עם השני' והראשונה מרחק מביתו ואינן נעשות צרות זו לזו כלל וא"כ שפיר נכונים דברי החמ"ח גם לפי פירושו של הב"ש בדבריו דהוא שפיר כתב לדעת הי"ח דאין מתירין לישא אחרת כדעת הראב"ן דכיון דאיירי בתוך יב"ח שעדיין לא אבדה כתובתה לתקנת רבותינו וכשחוזרת בה בתוך יב"ח הרי היא כבראשונה כמ"ש הרמ"א אלא שבזה"ז שאינו יכול לישא אחרת אין לעגנו יב"ח כמ"ש הח"מ בסקט"ו, אבל ס"ל להי"ח דא"א להתיר לו לישא אחרת דאם מתירין לו לישא אחרת א"כ חזר דינו כבימי הש"ס לתקנת רבותינו להשהות גיטה יב"ח דילמא תחזור בה כיון שאינו מתעגן על ידה מלישא אחרת וא"כ אם תחזור בה תהי' כבראשונה ויהי' מתחייב לה כל חיובי שבין איש לאשתו והשני' שהתרנו לו לישא אותה בהיתר וודאי דלא יוכל לגרשה בע"כ ויהי' מחויב גם לה בשכ"ו וא"כ יהי' לו ב' נשים ממש ויבוא לידי קטטה ותתבטל כל כוונת התקנה לכך ס"ל להי"ח דאין מתירין לו לישא אחרת וממילא כיון דאין מתירין לו לישא אחרת והרי הוא מתעגן על ידה שפיר כתב הח"מ דאין משגיחין בהא על תקנת רבותינו ולא משהינן גיטא יב"ח דלא עדיפא היא מדידי' וכשם שכשהוא מורד כופין אותו להוציא מיד ה"נ כשהיא מורדת אינה יכולה לצערו כלל יותר מעונה אחת כיון דאינו יכול לישא אחרת וכופין אותה לקבל גיטה תיכף. אך כ"ז תוך יב"ח אבל לאחר יב"ח דכבר אבדה כתובתה וכל החיובים שלה עליו נתבטלו וגם לדינא דש"ס יוכל לגרשה תיכף אחר יב"ח בלי כתובה וכיון שהיא מהכופין לצאת לא שייכא בה תקנת רגמ"ה כלל ויוכל לגרשה בע"כ או לישא אחרת ולהרחיק הראשונה מביתו וליכא חשש קטטה כיון דאינו דר כלל עם הראשונה ואינו נותן לה שכ"ו ומרחקה מאצלו ודר רק עם השני' ליכא חשש קטטה כלל ואתיין שפיר כל דברי החמ"ח על מכונן להמתבונן היטב בכל מ"ש. ואמנם יצא לנו מזה דאחר יב"ח דמן הדין לגרשה בלא כתובה אז ליכא נ"מ בין התקנות ויכולין להתיר לו שניהם או לגרש בע"כ או לישא אחרת כל מה שאפשר לו יותר כיון דהראשונה אין עליו עוד חיוב כלום. והא דקאמר החמ"ח דבתוך יב"ח מתירין לגרש בע"כ ולא לישא אחרת לאו משום דתקנתא דב' נשים חמור יותר כמ"ש הגוא"י והשו"מ דאדרבה תקנתא דשלא לגרש בע"כ חמור טפי כמ"ש הנוב"י והח"ס אלא דבתוך יב"ח א"א להתיר לישא אחרת מטעם שכתבתי למעלה:
וא"כ מעתה בנ"ד דכפי שכתב כתה"ר כבר עברו עלי' יב"ח מיום ההתראה והיא עומדת במרדה לית דחש לה להא דש"ע. ומתירין לו לישא אחרת כדעת הרמ"א הנ"ל. דאדרבה להתיר לו לגרש בע"כ היא מילתא דאתיא לידי תקלה ומכשול דרוב פעמים א"א שיהי' הגט ונתינתו נעשה כהלכתו כשמגרשין בע"כ כידוע. וכ"כ ג"כ החת"ס באה"ע תשו' ק"ז ד"ה אמנם כל הטורח עיי"ש ובפרט דבנ"ד שכתב כתה"ר שכבר נתן לה גט פ"א בע"כ. וא"כ ממ"נ אם הגט הראשון הי' כשר הרי כבר נתגרשה ממנו. ואם לא עלה כהוגן נתינתו ומסירתו א"כ גם בפעם אחרת לא יעלה כהוגן. ונכון שפיר להתיר לו לישא אחרת. ובפרט אם כבר עבר עליו ג' או ד' שנים שמרדה. שזה מבואר ברשד"ם אה"ע תשו' ק"כ שהתיר לו לישא אחרת. מטעם דהוי מילתא דל"ש עיי"ש:
ואמנם לענין החומרא שהחמיר בשו"מ להצריך ד' שבתות תלוי בשני פירושים הנ"ל בדברי החמ"ח. דלפי פירושי הראב"ן הנ"ל בדברי החמ"ח. דכל היכא שהוא רוצה לגרשה וליתן לה כתובה והיא אינה רוצית לקבל גט כלל. לכ"ע גם לדעת הי"ת מתירין לו בין לגרש בע"כ בין לישא אחרת אף תוך יב"ח. א"כ ה"ה דא"צ הכרזה אם ירצה ליתן לה כתובתה. אבל לפי פירושו של הב"ש הנ"ל בדברי החמ"ח וכפי שביארתי למעלה דאין מתירין לו לישא אחרת רק היכא דאבדה כתובתה ואין לה עוד עליו שום חיוב אישות. א"כ יוכל להיות כדברי השו"מ דצריכה הכרזה ג"כ. אבל באמת לא ידענא למה החמיר כ"כ הא הט"ז בסי' ע"ז סק"א הכריע דלתקנה בתרייתא שהתקינו להמתין יב"ח תו א"צ הכרזת ד' שבתות. וגם ראיתי בתשו' מהרש"ם סי' שמ"ח שמביא בשם תשו' ברכת יוסף ואבן השהם. שלענין להתיר חהר"ג א"צ הכרזות. והספרים ההם אינם תח"י לעיין בהם. ועיין בתשו' חת"ס ח"ב סי' קס"ז שכתב שם ג"כ לענין מורדת דעדיף להתיר לישא אחרת מלגרש בע"כ והצריך ג"כ יב"ח אך מהכרזות לא הזכיר כלל רק מהשלשת הגט משמע שהכרזות א"צ. ואמנם מהיות טוב וכו' אם אפשר לעשות ההכרזות הי' נכון הדבר לצאת ידי דעת השו"מ ואמנם העיקר ידע כתה"ר שאני סומך עליו אם היא מורדת באמת דהיינו שהיתה מחויבת עפ"י דתה"ק לעקור דירתה ולבוא אצלו. והיא סירבה לקיים הפס"ד ואיננה רוצה לבוא אצלו והתריתם בה כדת וכבר עברו יב"ח מיום ההתראה. ואז אם אפשר הדבר לכתוב להרב שבעירה שיכריז עלי' ד' שבתות כדת מה טוב. אבל אם לא אפשר מחמת דינא דמלכותא. אז נהי' מוכרחים לסמוך על הני טעמי הנ"ל להתיר בלי הכרזה. ויציע הדבר עוד לפני שני רבנים מפורסמים ואם גם הם יסכימו לזה אצטרף גם אנכי עמהם אי"ה ואז יקבוץ חתימת ק"ר מג' ארצות וישליש לה גט. ויתיר לה"ר מיכל בר' שבתי ש"ץ מקהלתו לישא אשה אחרת. והשי"ת יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות:
והנני ידידו דושת"ה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.