חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
שו"ת אה"ע · השמטות
מחמת שהשגתי השאלה הזאת בגמר הדפסת הספר ע"כ נדפסה שלא במקומה אך בסוף הספר:
ב"ה א' תצא תרצ"א פה מרחץ קריניצא.
כוח"ט וכט"ס אל כבוד ידידי הה"צ החסיד המאוה"ג לממשלת התורה חריף ובקי משנתו זך ונקי זקן וקנה חכמה בנש"ק מגזע תר שישים בקש"ת מו"ה אלישע שליט"א אבד"ק נארליץ יצ"ו:
ע"ד שאלתו ע"י בנו הרב הה"ג ג"י. באשה שהרופא ציוה עלי' שתראה שלא תתעבר עכ"פ שנה אחת שלא תסתכן חייו מחמת חלי'. וציוה עלי' לתת בשעת תשמיש איזו מין בורית באותו מקום שזה משחית את הזרע שלא תהי' ראוי' להתעבר והוא מבטיח שבמשך שנה אחת תתחזק ותתרפא ותוכל לשמש אח"כ כדרכה. והיא מוכרחת לעשות זאת שלא בידיעת בעלה. שאם יוודע לבעלה יוכל לצמוח מזה פרישה ביניהם ח"ו. ושאל כתה"ר אם רשאה לעשות כן:
הנה החת"ס תשו' קע"ב בחלק יו"ד כתב דלפי פשטות הסוגיא דיבמות (די"ב ע"ב). אין מי שמתיר לשום מוך בשעת תשמיש רק אחר התשמיש עיי"ש. ובאמת עפר אנכי תחת כפות רגלי החת"ס ז"ל ואינני כדאי להשיב על דבריו. ועכ"ז תורה היא וללמוד אני צריך. ולענ"ד בכאן יש להשיב על דבריו. דהנה נראה דדבריו בנוין ע"ד התוס' יבמות (י"ב ע"ב) הנ"ל ד"ה שלש. שהביאו דברי רש"י שם שפירש ג' נשים מותרים לשמש במוך אליבא דר"מ משום סכנה. משמע דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע אע"ג דלא מיפקדא אפ"ו. ור"ת מחלק בין קודם תשמיש לאחר תשמיש. דקודם תשמיש נהי דהיא לא מיפקדא מ"מ אסור משום השחתת זרע דהבעל דהוי כמטיל זרע על העצים והאבנים. אבל לאחר תשמיש דהבעל כדרכו משמש. והאשה היא דעושית מעשה אח"כ לשום מוך לשאוב הזרע והיא מותרת משום דלא מיפקדא אפ"ו. ומשמע לי' להחת"ס דהא דכתב ר"ת דלפני תשמיש לכ"ע אסורה. היינו אף בהני ג' נשים שסכנה להם. והכריחו להחת"ס לפרש כן. דאל"כ למה לי' להר"ת לחלוק על רש"י ולפרש דמשמשות במוך היינו שצריכין לשמש במוך ולא שמותרות ואמאי לא ניחא לי' לפרש כרש"י דמותרות קתני אלא שאיירי בשעת תשמיש א"ו דבשעת תשמיש לכ"ע אסור אף בהני ג' נשים. דאף דסכנה להם אליבא דר"מ ואין לך דבר שעומד בפני הסכנה. ז"א דמי הכריחו לשמש אז. ולכך כתב החת"ס דלפני תשמיש ליכא מאן דמתיר דאף לרש"י דמותרות קתני ובע"כ איירי לפני תשמיש מ"מ כיון דלחכמים אסור וודאי דר"מ וחכמים הלכה כחכמים שהם רבים. זה טעמו של החת"ס. אמנם המעיין בשטמ"ק כתובות (דל"ט ע"א) ד"ה משמשות יראה שאין הדבר כן ששם הביא לשון הרמב"ן שהוא כשיטת ר"ת דנהי דלא מיפקדא אפ"ו מ"מ זרע הבעל אסור להשחית אלא דקשיא לי' כיון דלר"מ מותרות בהני ג' נשים חכמים במאי פליגי עלי' דר"מ וכו' ומ"ט רבנן דאסרי אלא ה"פ חייבות לשמש קאמר כי היכא דלא ליתי לידי סכנה. הרי מפורש יוצא דהא דלא ניחא לי' לפרש כפרש"י דמותרות קאמר. לא משום דא"כ מ"ט דר"מ דשרי כדברי החת"ס. אלא משום דמ"ט דרבנן דאסרי. ולכך פירש דחייבות קאמרי. אבל איסור אין כאן אליבא דכ"ע. וכן הביא שם בשם הרא"ה. וכן מפורש יותר בלשון הריטב"א שהביא שם שכתב וז"ל פרש"י ז"ל רשאות לשמש במוך ואפילו שמשחיתות זרע בעליהן שרינן להו משום סכנה דידה או דעובר כלומר דאע"ג דאתתא לא מיפקדא אפ"ו אסורה להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול דאע"ג דלגבי דידי' שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון קטנה או מעוברת או זקינה ועקרה ולא חשוב השחתת זרע שאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוי דרך תשמיש. אבל להשחית זרע הראוי להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו הי' המוך מונח בשעת תשמיש. כ"ז למדנו מדברי רבינו ז"ל אבל מ"מ אין פירושו מחוור חדא דא"כ כי קתני פחות מכן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי הא אין כאן השחתת זרע (דפחות מי"א בלא"ה אין ראוי' להתעבר כלל) ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ד' תהא אסורה בזה ותכניס עצמה בסכנה לכך פירשו בתוס' ג' נשים חייבות לשמש במוך וכו' עכ"ל הריטב"א ז"ל. הרי מפורש להדיא בריטב"א דלרש"י איירי אפילו הי' המוך מונח בשעת תשמיש דהוי השחתת זרע ממש ומש"ה בשאר נשים אסור אלא בהני ג' נשים שרי ר"מ משום סכנה דידה או הוולד וחכמים אוסרים וע"ז כתב הריטב"א דאין פירושו מחוור דכיון דאיכא סכנה בדבר מ"ט דרבנן דאסרי ולכך הביא פירוש התוס' שהם דברי ר"ת הנ"ל דהני ג' נשים חייבות לשמש במוך אליבא דר"מ. אבל איסורא לכ"ע ליכא בהני ג' נשים אפילו כשהמוך מונח בשעת תשמיש. רק בשאר נשים אסור לכ"ע כה"ג. וזה היפוך מדברי החת"ס הנ"ל. ובוודאי נאמנים עלינו דברי הרמב"ן והרא"ה והריטב"א בפירושן לדברי התוס'. וילמד סתום מהמפורש. שגם כוונת התוס' ביבמות (די"ב) הנ"ל הוא כן. והא שכתבו התוס' דקודם תשמיש וודאי אסור לשום מוך היינו בשאר נשים שאין סכנה. אבל בהני ג' נשים אף קודם תשמיש שרי כמפורש בריטב"א הנ"ל. אלא דהר"ת מיקל יותר דלאחר תשמיש בכל הנשים מותר. כיון דהבעל כדרכו משמש. והאשה שנותנת אח"כ המוך לא הוזהרה על השחתת זרע כיון דלא מיפקדא אפ"ו. וז"ב מאד:
ומ"מ לא הי' מלאני לבי לחלוק על החת"ס ולהתיר מה שהוא אוסר ח"ו. דודאי הי' מכוון הוראתו אליבא דהאמת. דמשה אמת ותורתו אמת. אך נראה דהחת"ס בנדון דידי' שפיר אסר. ומ"מ בנ"ד מודה דשרי. דהנה צריך להבין מ"ט של הפוסקים הנ"ל דמתירין גם קודם תשמיש משום סכנה. דנהי דאיכא סכנה אם תשמש ותתעבר מ"מ מי הכריחו לשמש כלל בעודה קטנה ולעבור על השחתת זרע. ימתין עד שתוגדל וכן כל ימי עיבורה והנקתה יואסר מלשמש משום סכנה אליבא דר"מ ומנ"ל להתיר תשמיש ע"י השחתת זרע. וביותר תקשה עמ"ש הריטב"א שם בתירוץ אחד דמש"ה מותר לשמש בקטנה ועקרה משום מצוות מונה וקשה נהי דמשמע דאיסור השחתת זרע הוא רק מדרבנן וקרא דלא תנאף דדרשינן דגם ביד אסור הוא רק אסמכתא בעלמא עיין בהגהות עזר מקודש לבעל הדעת קדושים בסי' כ"ג. מ"מ הא בשוא"ת העמידו דבריהם לעקור ד"ת. ואמאי משום מצוות עונה מותר בהשחתת זרע. ולכן נלע"ד דאיסור הוצאת ז"ל הוא דומה למה דהביא המ"א בה' ציצית בשם המרדכי דהא דאסור ללבוש בגד בלא ציצית אין האיסור מטעם שאסור לילך בבגד בלא ציצית אלא כיון דהתורה אמרה גדילים תעשה לך וקיי"ל דכלי קופסא פטור. ואין החיוב חל עליו רק בשעה שלובשם. א"כ בשעה שלובש הבגד נתחייב תיכף להטיל ציצית וכשאינו מטיל עובר בכל רגע על מ"ע דגדילים תעשה לך. ומה"ט ס"ל שם דבשבת כיון דאסור להטיל ציצית בבגד וליכא עלי' אז חיוב דהטלה. מותר ללבוש בגד בלא ציצית מדאורייתא דאין איסור בלבישה רק משום דאינו מקיים אז מצוות ציצית. ובשבת דא"א להטיל ציצית מותר ללבוש בגד בלא ציצית. ה"נ איסור דהוצאת ז"ל הוא משום דמבטל בזה מצוות פרי' ורבי'. דהי' יכול עם הזרע ההוא לקיים מצוות פ"ו ואף אם כבר קיים מצוות פ"ו מ"מ מצוה מיהא איכא דגם לערב אל תנח ידך. ומה"ט ס"ל להתוס' הנ"ל דאשה דאינה מצווה בפ"ו ליכא אצלה איסור דהשחתת זרע. ועיין בהגהות עזר מקודש הנ"ל בריש סי' כ"ה משמע ומוכח דהולך ג"כ בדרך הזה. וא"כ כ"ז היכא דאשתו בת לידה היא ויכול לקיים בביאתו אצלה מצוות פ"ו. אז איכא איסור דהשחתת זרע. וכן אם אין לו אשה כלל דמחויב ליקח אשה ולקיים מצות פ"ו. אם אינו עושה כן ומשחית זרעו בחנם מבטל בזה מצוה דפ"ו. אבל ביש לו אשה קטנה או עקרה או זקינה דמחויב בעונתה ואף אם אינה ראוי' להוליד דמחויב לישא אחרת כדי לקיים מצוות פ"ו מ"מ מדינא דש"ס קודם חדר"ג לא הי' מחויב לגרש את זאת. וממילא מחויב מדאורייתא בעונתה. א"כ ליכא איסור דהשחתת זרע בחנם ואינו מבטל בזה מצוות פ"ו. דהא ישא אחרת ג"כ. וביאה זאת אינה לבטלה דמקיים בזה מצוות עונה. ומש"ה שפיר כתבו התוס' דבשאר נשים דליכא סכנה עושה הבעל איסור כשמשמש במוך דיכול בביאה ההיא לקיים מצוות פ"ו אם ישמש כדרכו. וכשמשמש במוך הוא מבטל מצות פ"ו. אבל היכא דאיכא סכנה דאסור לשמש כדרכו ולהכניס אשתו בסכנה. ואינו יכול לקיים בביאה הזאת מצות פ"ו מותר לבוא עלי' ע"י מוך משום מצוות עונה ומצוות פ"ו יקיים אחר שתעשה גדולה או לאחר שיעברו ימי עיבור והנקה. וכן אם היא עקרה שלא תלד לעולם מחויב לישא אחרת כדי לקיים מצוות פ"ו אבל עכ"פ אינו מחויב לגרש את זאת ומחויב בעונתה וליכא איסור הוצאת ז"ל. וא"כ מעתה החת"ס בדין שלו דאיירי דהיא חולנית והתשמיש הוא סכנה לה לעולם. דאז לאחר חדר"ג מחויב לגרשה ולישא אחרת. וליכא עלי' חיוב בעונתה וכשמשמש במוך מבטל בזה מצוות פ"ו כמו באין לו אשה כלל. דאסור בהשחתת זרע. דהי' יכול בזרע הזאת לקיים מצות פ"ו. אבל בנ"ד דהרופא אומר רק להמתין שנה אחת ואח"כ תוכל לשמש כדרכה. וודאי דומה לקטנה ומעוברת ומניקה. דמשום סכנה אין איסור לשמש במוך לדעת התוס' והרמב"ן והרא"ה והריטב"א הנ"ל. ועיין בתוס' יבמות (ס"ג ע"ב) בשם הריצב"א דגם באומרת נשען על ביתו ולא יעמוד ממתינין ג' או ד' שנים ואין ממהרין לסתור בנינה דרחמי ד' מרובים עיי"ש. ה"נ חלילה לגרום פירוד ביניהם וכיון דאין מחויב לגרשה ולישא אחרת מותר לשמש במוך משום מצוות עונה כמש"ל. ואמנם מ"ש דמשום מצות עונה מותר לשמש במוך נ"ל דזה תלוי בשני תירוצים הנ"ל שבריטב"א דלתירוץ הראשון דמש"ה שרי לבעול עקרה או זקינה משום מצות עונה ואינו מחלק כלל בין משמש כדרכו או לא. מוכח כמ"ש דהיכא דאיכא מצות עונה ליכא משום השחתת זרע. אבל לתירוץ השני דעקרה או זקינה שאני משום דמשמש כדרכו. אבל ע"י מוך הוי כזורע על העצים ואבנים. א"כ י"ל דגם משום מצות עונה אסור לשמש במוך. ונ"ל דזה היא שיטת הרא"ש בתשו' שהביא הב"י בסוס"י כ"ג דאשה שיש לה אוטם ברחם והוא זורה בחוץ אסור וגרוע ממשמש במוך דהתם הוא משמש כדרכו מידי דהוי אעקרה וזקינה עכת"ד עיי"ש. והא במקום הרא"ש לא נתפשט תקנת ר"ג כדמשמע בב"י בסי' א' עיי"ש. ויכול לישא אחרת ושלא לגרש את זו ואיכא מצות עונה. ואפ"ה אסור אם אינו משמש כדרכו. ואמנם לפי"ז לתירוץ השני שבריטב"א שוב הדק"ל אמאי בהני ג' נשים מותר לשמש במוך משום סכנה מאי סכנה איכא הא אפשר שלא לשמש כלל כיון דמשום מצות עונה לא שרי לתירוץ הזה. ועקרה וזקינה דמותרים הוא רק משום דמשמש כדרכו. אבל לשמש במוך קודם תשמיש דלא הוי כדרכה רק כמטיל זרע על עצים ואבנים אמאי מותר להריטב"א והרמב"ן הנ"ל. וצ"ל דסברתם היא כמש"ל דכל בעילה שא"א בלא"ה לקיים מצות פ"ו. כמו קטנה ומניקה ומעוברת דאיכא סכנה. ליכא איסור גם לשמש במוך כמש"ל. והא דהצריך בתירוץ השני הנ"ל הטעם משום דמשמש כדרכה. היינו אליבא דרש"י דלרבנן לא שרי בהני ג' נשים לשמש במוך אף דאיכא סכנה. לכך הוצרך לומר הטעם דבעקרה וזקינה או קטנה ומעוברת מותר בלא מוך משום דמשמש כדרכו. אבל להתוס' והרמב"ן והריטב"א דגם לרבנן ליכא איסור. בע"כ הטעם דכיון דא"א לקיים בבעילה זו מצות פ"ו מותר גם לשמש במוך בלא"ה מותר בעקרה וזקינה כיון דלאו בר הולדה נינהו ליכא בבעילה זו איסור השחתת זרע:
וא"כ לכאורה הם חולקים גם על תשו' הרא"ש בהא דאשה שיש לה אוטם ברחם. דלדידהו גם שם צריך להיות מותר כיון דלאו בת הולדה היא. וא"כ ממילא י"ל דלהרא"ש אסור גם בהני ג' נשים לשמש במוך. והא דמסיים שם וכתב דמשמש במוך משמש כדרכו מיקרי י"ל דכוונתו אם משימה המוך לאחר התשמיש לקלוט הזרע דאז בשעת תשמיש הוא משמש כדרכו כמפורש בתוס' יבמות הנ"ל:
ואמנם נראה דכל למעוטי במחלוקת עדיף. וי"ל דאין כאן מחלוקת כלל בין הרא"ש לשאר פוסקים הנ"ל. דהנה בסי' כ"ה באה"ע שם ס"ג מביא רמ"א דעת המקילין דמותר לבוא על אשתו שלא כדרכה אף בהוצאת זרע אם עושה כן באקראי ואינו רגיל בכך ועיי"ש בהגהות עזר מקודש שכתב דמשמע דהרמ"א ס"ל להלכה כהמקילין. וטעם המקילין משום דמפרשים דברי הש"ס נדרים דכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה כפשטן דאף בהוצאת זרע מותר. וכתבו התוס' ביבמות (ל"ד ע"ב) ד"ה ולא דאף דשלא כדרכה הוי מעשה ער ואונן היינו במתכוון להשחית זרעו שלא להוליד תמיד. אבל עושה באקראי שמתאוה לכך ואינו מכוון להשחית זרעו שרי. משום דהתורה שרי' לעשות באשתו כרצונו. וא"כ ה"נ בקטנה ומניקה ומעוברת. דלאחר זמן היא ראוי' להוליד ואשתו היא ויש לו אישות בה אם מתאוה לבוא עלי' עכשיו. ומוכרח לשמש במוך משום סכנה שרי. אבל בהא דהרא"ש באשה שיש לה אוטם ברחם דאינה ראוי' להוליד גם לאח"ז ואין זה באקראי. וגם לא שייך לומר כל מה שרוצה לעשות עם אשתו עושה. דאין זה אשתו שהתירה לו התורה י"ל דבהא כ"ע מודו להרא"ש דאסור. והיכא דראוי' לאח"ז גם הרא"ש מודה דמותר. וא"כ הכא בנ"ד דלפי"ד הרופא אין זה רק על משך איזו זמן ואח"כ תהי' ראוי' לשמש כדרכה י"ל דכ"ע מודו בהא דשרי:
ועוד נלע"ד להתיר בנ"ד מטעם אחר. דהא כבר הבאתי בשם הר"ת דמשום לתא דידה ליכא איסורא דהשחתת זרע משום דאינה מצווה אפ"ו. והאיסור הוא רק משום דידי' דעביד איסורא כשמשמש ע"ג מוך דהוי כמטיל זרע על עצים ואבנים. והנה בנ"ד דא"א להודיע להבעל דיוכל להוולד עי"ז פירוד כמש"ל ונמצא דהבעל יהי' שוגג בדבר וכבר הבאתי לעיל בשם העזר מקודש דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וידוע דברי הנתיבות בסי' רל"ד דשוגג דרבנן היתר גמור הוא וא"צ כפרה. ולכאורה קשה לדבריו מדברי התשו' פנ"י דס"ל דגם באיסור דרבנן איכא איסור דלפ"ע ל"ת מכשול וכ"ה בתוס' פ"ק דע"ז. ומשמע דגם היכא דחבירו אינו יודע מהאיסור והוי שוגג ואמאי הא שוגג דרבנן לא עביד איסורא וליכא מכשול. וצ"ל דאדרבא באיסור דרבנן היכא דחבירו שוגג מדינא אסור להמציא לו. דהא קיי"ל דכל היכי דהשליח לאו בר חיובא המשלח חייב על מעשה השליח. ואף להש"ך דס"ל בסי' רצ"ב דשוגג הוי בר חיובא היינו בשוגג באיסור דאורייתא דהוי איסור כמ"ש התוס' בריש שבועות (וחולקים על הרמב"ן והר"ן בסנהדרין דשוגג דלאו א"צ כפרה) אבל בשוגג בדרבנן דלהנתיבות דהוי היתרא א"כ מי שממציא לו לעשות שהוא מזיד ויודע שאסור מתחייב הוא על מעשה השליח כיון דהשליח הוא שוגג בדרבנן דהוי היתר לדידי' להנתיבות הנ"ל. ואמנם כ"ז היכא דהדבר אסור להמשלח. אבל בכאן דהאשה בעצמה אינה מצווה אפ"ו. וליכא איסור לדידה. ומה שממצאת להבעל לעשות ג"כ ליכא מכשול להמשלח כיון דהוי שוגג דרבנן. וידוע דבלא"ה ס"ל להאמונת שמואל דליכא איסור דלפנ"ע היכא דשרי לדידי' ונהי דחלקו עליו האחרונים היינו באיסור דאורייתא או מזיד דרבנן אבל שוגג דרבנן י"ל דלכ"ע מותר מטעם הנ"ל ולכן דעתי העני' נוטה להתיר בנ"ד לעשות כפי שאמר לה הרופא עד שתתרפא ותשוב לאיתנה והשי"ת יצילנו משגיאות:
כ"ד הדוש"ת מברכו בכתיבה וחתימה טובה וכל טוב סלה דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
(נשמט מלמעלה) לפימ"ש בנו הרב נ"י. שעתה משימין באותו מקום איזו מין בורית שמפסיד את הזרע שלא תהא ראוי' להוליד. בודאי אין זה דומה למשמש במוך דשם אינו משמש כדרכו ושופך הזרע על המוך ודומה למטיל על עצים וכו' כמ"ש הר"ת אבל עתה שמשמש כדרכו והזרע נכנס למעי האשה אך שנפסדת ע"י הבורית ששמה שם א"כ הוא משמש כדרכו ודומה לעקרה וזקינה שמותר לכ"ע. וא"כ זה ודאי הוי סניף גדול להתיר כנ"ל:. שרכב עליו לראות מי הוא ההרוג וראה כי הוא ה' מאיר מינדעלגרין מווישניצא והביט עליו איזו מינוטין והלך לו. ושאלו אותו הב"ד אם הזיזו ממקומו. והשיב שהי' ירא ליגע בו מפני חולאת המתדבקת שנתפשט אז ר"ל עכת"ד הגב"ע. ושאל כת"ה חוו"ד בשריותא דהאי איתתא:
הנה בגב"ע הזה יש שלש ריעותות שצריך לעיין בהם. אחד שמא כבר הי' מונח יותר מג' ימים. ובספק ג"י יש שני דיעות בש"ע סי' י"ז סכ"ז אם מותרת. השני שלא אמר קברתיו וע"א במלחמה צ"ל קברתיו כמבואר שם ס"נ. והשלישי שלא הזכיר שם אביו רק שמו ושם משפחתו דמשמע מהנוב"י סי' מ"ב גבי מאיר וועלי דלא הוי כשם אביו. ונתחיל בקמייתא הנה לענין ס' ג"י מביא הח"מ בס"ק מ"ז בשו"ת שם בשם הר"א ששון והריב"ל דכבר יצא הדבר מפי האחרונים להקל בס' ג"י. וי"ל הטעם משום דהרשב"א דאוסר בס' ג"י הוא משום דמספקא לי' דילמא החשש דמחמת ג"י נשתנה צורתו הוא דאורייתא כמ"ש בחי' הרשב"א יבמות (קכ"א). אמנם דעת הריטב"א שם דהוא רק דרבנן. וא"כ עכ"פ מידי ספק לא נפקא אם זה חשש דאורייתא וכיון דאיכא עוד ספק אם הוי תוך ג"י הוי ס"ס בדאורייתא וס' אחד בדרבנן דמתירין כמו בציר דגים. ואף לדעת הסוברים דבעגונה אין מתירין משום ס"ס משום דאיכא חזקת איסור א"א עיין בפנ"י בקו"א בכתובות. מ"מ כאן הא איכא קושית הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז והב"ש כאן ס"ק פ"ד בס' ג"י אמאי לא אוקמינן אחזקת חי ולומר השתא הוא דמת והוי תוך ג"י ומתרץ שם הנה"כ וכן הנוב"י מהדו"ק סי' ל"א משום דאיכא כנגדה חזקת איסור א"א של האשה. א"כ כ"ז לתרץ דעת האוסרין דהם ס"ל דהוי דאורייתא אבל לדידן דיש שני דיעות בש"ע דעת האוסרין והמתירין בלי הכרעה ומחלוקתם תליא אם הוא חשש דאורייתא או לאו א"כ הוי ס"ס שפיר כמש"ל מאי אמרת דהוי ס"ס במקום חזקת א"א ז"א דנגד חזקת א"א איכא חזקת חי עד עכשיו והשתא הוא דמת והוי תוך ג"י:
ואולם בנ"ד יש לפקפק דהא איכא עוד ריעותא דלא אמר קברתיו ואיכא חשש בדדמי ונהי דבתשו' הב"ח סי' ע' התיר אשה שישבה י"א שנים גלמודה אף דל"א קברתיו כיון דא"א למצוא עוד עדות אחרת דהא חזינן דלא נמצא עדות אחרת כל משך הזמן הארוך הזה עיי"ש. מ"מ חדא דהב"ח לא איירי במלחמה רק בעכו"ם מל"ת דלהרמב"ם בעינן קברתיו אבל רוב הפוסקים חולקים עליו בכה"ג הוא דהקיל הב"ח אבל בע"א במלחמה דפסק הלכה הוא דבעינן קברתיו מנ"ל להקל. וגם יש מקום לומר דיש מזה סתירה להיתר הנ"ל דס' ג"י דהנה בחת"ס תשו' נ"ח הובא בפ"ת ס"ק קל"ח כתב דחשש דבדדמי הוא דאורייתא אך בפ"ת שם תמה עליו מדברי הרמב"ם פ"ז מה' נחלות ומהב"ש ס"ק קמ"ג דהוי רק דרבנן. אבל באמת מדברי הרמב"ם אין ראי' כ"כ דברמב"ם מבואר להדיא דאחר שראוהו נדקר במלחמה ונאבד זכרו זה מסייע לעשות אומדנא גמורה דנהרג אז ממש ול"ח לבדדמי מדאורייתא כהא דהב"ח הנ"ל. אבל החת"ס י"ל דאיירי דהשאלה בא לפנינו תיכף שלא הי' שהות עדיין לידע מזה שנאבד זכרו בכה"ג י"ל דמדאורייתא הוי ס' דילמא אחר בדדמי. והנה בב"ש תירץ על קושיא הנ"ל דנוקי אותו בחזקת חי ועכשיו הוא דמת משום דאדרבא מוקמינן בעל האשה בחזקת חי שהוא חי עדיין ואותו דראה מת אחר הוא ואין לו חזקת חי ותמה עליו הנוב"י אמאי האחר אין לו חזקת חי הא וודאי הי' חי מתחילה ואמאי ל"א השתא הוא דמת והוי תוך ג"י ולכך הוצרך לתרץ בתירוץ אחר הנ"ל משום חזקת א"א ואשר לפי"ז אמרתי דמש"ה מהני ס"ס כמש"ל. אבל בנ"ד שפיר שייך תירוץ הב"ש דמחמת חשש דג"י אמרינן דנשתנה צורתו. ואין זה הבעל רק איש אחר דלא ידעינן מאן הוא וכיון דלא ידעינן מי הוא ל"ש לומר דאבד זכרו וכיון דליכא אומדנא דאבד זכרו אמרינן דגם אותו אחר חי עדיין דכיון דהי' מלחמה אמר בדדמי כיון דל"א קברתיו ועדיין חי הוא עד עכשיו כס' החת"ס הנ"ל דבדדמי הוי ספק דאורייתא כיון דליכא אומדנא דאבד זכרו דאותו אחר לא ידעינן אם אבד זכרו או לאו ול"ש לומר השתא הוא דמת דאדרבא אמרינן דעדיין הוא חי וא"כ נהי דאיכא עדיין הס"ס הנ"ל דילמא הוא בתוך ג"י וזה הוא הבעל וממילא מותרת מדאורייתא דהא הבעל אבד זכרו וכל דאבד זכרו ל"ח מדאורייתא לבדדמי ואף את"ל דהוא לאחר ג"י מ"מ דילמא כהריטב"א וש"פ דמדאורייתא ל"ח שנשתנה צורתו אף לאחר ג"י והוי ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן מ"מ הא איכא חזקת א"א ול"מ ס"ס כנגד חזקה מאי אמרת נגד חזקת א"א יש חזקה דהשתא הוא דמת והוי תוך ג"י כמש"ל ז"א דכאן אדרבא אמרינן דאיש אחר הוא והוא עדיין חי ולא אבד זכרו ושייך תירוץ הב"ש הנ"ל:
אך באמת ז"א כלל דא"א לומר דחיישינן לבדדמי משום דדילמא איש אחר הוא ולא אבד זכרו והוא חי עדיין דא"כ לא נשתנה צורתו כלל. דרק אחר מיתה חיישינן דע"י שיהוי ג"י נשתנה צורתו אבל כ"ז שהוא חי מהני ט"ע אף אם מסוכן למות כמבואר בתשו' שבח"מ בסק"ח שכתב וז"ל ותולין להקל אף שהקבורה היתה זמן מרובה אחר הריגה י"ל דלא מתו מיד רק היו מתמצים משך כמה ימים שלא יצאו נשמתם וכו' עכ"ל הרי מוכח דהחשש שיהוי ג"י הוא רק אחר יציאת נשמה ולא מחיים אף שהוא מתמצה למות וא"כ א"א לאחוז החבל בתרי ראשין ולומר דילמא אמר בדדמי והוא עדיין חי ואין זה בעל האשה כלל ולא אבד זכרו דזה א"א דאם הוא עדיין חי א"כ לא נשתהה ג"י אחר מותו ולא נשתנה צורתו. והרי הוא מכירו בט"ע שהוא וודאי בעל האשה שאבד זכרו. וכיון דאבד זכרו א"כ איכא אומדנא טובא שוודאי מת ולא אמר בדדמי ומדאורייתא ל"ת לה רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם הנ"ל ואיכא שפיר ס"ס הנ"ל. ומה"ט ניחא נמי דלא נאמר דאיכא ס"ס להחמיר דילמא אמר בדדמי והלא חי עדיין ואף את"ל דמת דילמא נשתנה צורתו ע"י ג"י. משום דא"א להתהפך דא"א לומר דילמא הי' אחר ג"י ונשתנה צורתו ואחר הוא ואת"ל דהוא עדיין תוך ג"י דילמא אמר בדדמי והוא עדיין חי. דז"א דאם הוא בתוך ג"י א"כ ברי הוא שהוא בעל האשה ובעל האשה אנו יודעין דאבד זכרו א"כ מדאורייתא שריא כמ"ש הרמב"ם הנ"ל דאומדנא טובא היא דוודאי מת וליכא רק חששא דרבנן כמ"ש הב"ש הנ"ל בס"ק קמ"ג אבל לא חזי לאצטרופי לספק ג"י לעשות עי"ז סד"א. דא"א לאחוז החבל בשני הראשין:
ומלבד כ"ז יש כאן ג"כ שני ההיתרים שכתב הנוב"י בסי' כ"ט ובסי' ל"א דהיכא דבלא"ה מותרת מדאורייתא או שאיתרע חזקת איסור דידה שריא לכ"ע בס' ג"י וכאן לפי"מ ששמשו הרבה אחרונים בס' התשב"ץ מ"א סי' פ' דכל היכא דאיכא אומדנות דמת ואבד זכרו אז מדאורייתא יצאה מחזקת איסור א"א רק מדרבנן אסורה כמו במשאל"ס. וה"נ כיון דיודעין דהי' אז במלחמה בשעה שנעשה אפענזיווע. והעד שהי' מכירו ראה אותו מונח הרוג שזה דבר רחוק ג"כ שנשתנה צורתו מחמת ג"י ואח"כ נאבד זכרו ולא נשמע ממנו מאומה זה י"ד שנים שעפ"י רובא דרובא אף אותם שנשבו למדינות רחוקות כבר באו לביתם או לפחות נודע מהם באיזו מקום הם אף דאפשר ג"כ לומר שבכוונה הוא מסתיר א"ע ואת מקומו שאינו רוצה לשוב לביתו ולאשתו עכ"פ אומדנא טובא איכא דיותר קרוב הדבר שמת שלפי"ד התשב"ץ יצאה מדאורייתא מידי איסור א"א ולפי"ד הנוב"י הנ"ל מתירין כה"ג בס' ג"י. ואמנם אף לפי"מ שבתשו' אחת דחיתי זאת וכתבתי שחלילה לסמוך ע"ז שכל שלא נולד ריעותא בגוף האדם כמו נפל למשאל"ס או שהוכה ונדקר במלחמה שלא הוחל בו מעשה מיתה לא מהני שום אומדנא להתירו מדאורייתא כעין שכתב הרשב"א בחי' חולין (דמ"ג) הובא בתב"ש סי' כ"ט דכל שלא הוחל מעשה המטריף בגוף הבהמה ל"ח שנטרפה עיי"ש אבל הא וודאי מודינא דעפ"י הוכחות כאלה נהי דלא מישתרא מדאורייתא עכ"פ מחזקת חי וחזקת א"א יצאה דבלא"ה דעת איזו אחרונים דבמה שירד למלחמה לחוד איתרע חזקת חי דידי'. ולפימ"ש הנוב"י הנ"ל בסי' ל"א כל היכא דאיתרע חזקת חי מתירין בס' ג"י ובפרט דבלא"ה הרי הח"מ הוא מגדולי המחמירין בעגונה כמבואר בתשובותיו ואפ"ה בד"ז מביא בתשו' שבס"ק מ"ז ובתשו' שבס"ק ק"ח שכבר פסקו האחרונים להקל בס' ג"י. וגם הגאון מליסא בס' נחלת יעקב סכ"ז פוסק לקולא בס' ג"י וכן מביא בפ"ת ס"ק קכ"ג בשם תשו' גאוני בתראי שהגאון מהר"י הלוי אחיו של הט"ז התיר בס' ג"י. וכן גם הגאון רע"א עיי"ש. וא"כ מכל הלין טעמי נ"ל להקל בזה בענין החשש של ג"י ובפרט שבמלחמה הדרך שהולכים אנשי חיל אחר החיל לקבור תיכף ההרוגים י"ל דאין לנו לחוש שהניחו אותו כך יותר מג"י וכהא דאמרינן שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואף דבשעת יריית הקאנאנען ואש המלחמה וודאי אין הולכים אז הקוברים מ"מ בכאן נראה שאז לא הי' שעת ירי' דאל"כ לא הי' העד מסכן בנפשו לירד מהסוס ולהביט איזו מינוטען בפני ההרוג להכירו. ואף שי"ל שאותה שעה נשקט הורי' ולא הי' עדיין עת לקבור מ"מ לדעתי זה אינו מצוי כ"כ שיהי' הירי' ג' ימים רצופים לילה ויום בלי השקט שלא יהי' עת לקבור ההרוגים בינתיים. באופן שלענין החשש הראשון של ס' ג"י נ"ל דיש להקל:
ולענין החשש השני שלא אמר קברתיו ואיכא למיחש לבדדמי הנה הרמ"א בס"נ מביא י"א שהוא המרדכי דאם אמר ראיתיו אח"כ והכרתיו היטב בטב"ע וראיתיו שמת נאמן והוי כאלו אמר קברתיו. ופירש הח"מ שם ס"ק ק"ג והב"ש ס"ק קנ"ד דאיירי דלא ראה ההריגה רק אח"כ מצאו הרוג דאז ל"א בדדמי. אמנם הב"מ שם פקפק ע"ז ופירש דברי המרדכי דעיקר החילוק בין ראה בשעה שהוא עומד עדיין בקשרי המלחמה שאז ירא לנפשו לעמוד לראות עד שתצא נפשו בין בא בתום המלחמה והכיר הרוג אחד והעיד שמצאו מת דמסתמא ראה היטב שמת עיי"ש ובאמת בקו"ע אות רפ"ט פירש דברי המרדכי שראה שהי' נחתך ראשו וכה"ג דל"ש בדדמי אבל בלא"ה ל"מ אף במקום שאינו ירא לנפשו עיי"ש. אך אח"כ ראיתי בב"מ שהוא בעצמו הרגיש בזה ומביא דבריו אך כתב דמ"מ דעת המרדכי והרמ"א הוא כמ"ש הוא דאיירי דווקא בבא בשעת המלחמה. וא"כ בנ"ד דנראה שבא בשעת תום אש המלחמה שלא הי' ירא לנפשו אז לעמוד שם מדירד מהסוס והביט עליו איזו מינוטען רק שהי' ירא ליגע בו מפני חולאת המתדבקת א"כ נראה דזה דינו של הב"מ דלדעת המרדכי שהביא הרמ"א ל"ח בכה"ג לבדדמי וא"כ כיון דבלא"ה איכא דעת גדולי הראשונים הובא בריטב"א וחי' רשב"א ביבמות הנ"ל (דקט"ו). ובתשו' הר"ן שהביא הב"י. דס"ל דאיפשטא האיבעיא דע"א נאמן במלחמה אף בלא קברתיו והר"ן כתב שם על דבריהם שדברים נכונים הם וקרובים אל הדעת אלא שא"א להקל נגד הרי"ף והרמב"ם א"כ בנ"ד דאיכא ג"כ דעת המרדכי שברמ"א הנ"ל דבכה"ג נ"ב קברתיו א"כ וודאי יש לסמוך כה"ג ע"ד הב"ח בתשו' סי' מ' שהבאתי למעלה שהתיר באשה. שעברו י"א שנה מעת שנאבד בעלה דכיון דלא נמצא לה עדות אחרת כי אם זאת וודאי לא ימצאו לה עוד עדות אחרת. והוי כשעת הסכנה דמעידין ול"ח לחששות בעלמא עיי"ש. ואף שכתבתי למעלה דהוא מיירי שם בקברתיו של הרמב"ם שאינו מוסכם מכל הפוסקים. מ"מ הא גם בנ"ד איכא הרבה מקילים כמש"ל. וא"כ אחר שבנ"ד עבר יותר מי"ד שנים מעת שהיא יושבת גלמודה ולא נמצא לה עדות אחרת יש לסמוך ע"ז להתירה שלא תתעגן כו' בפרט דכל חשש בדדמי הוא רק דרבנן בכה"ג כמש"ל בשם הב"ש ס"ק קמ"ג:
ולענין חשש הג' שלא הזכיר שם אביו רק שם משפחתו. הנה הב"ש בס"ק נ"ח מביא בסתם בשם הרשד"ם שסגי בשם משפחתו. וכן נהוג עלמא. וכאן יש עוד סניף שאמר שהוא או חותנו הי' קצב אף שלא חותנו רק אביו הי' הקצב היינו שלא הי' זוכר היטב. אבל מ"מ איכא עוד הוכחה שלזה כיוון. והוי כהא דאמר דהי' משרת פלוני שהביא הבה"ט שם בסעיף י"ח בשם הרא"ש בתשו':
והנה איכא עוד חששא מה שלא הכיר רק בט"ע בלבד ודעת הש"ג הובא בד"מ סוף ס"ק מ"ה דמלחמה כמים דמי דלא סגי בהכרה דט"ע רק עם סימן משום דאומר בדדמי הובאו דבריו גם בב"מ סל"ג וסוף סמ"ט. ואמנם דיעה זו לא הובאה כלל וכלל בש"ע ומפרשיו דהיינו הח"מ והב"ש ואדרבה בב"ש בס"ק צ"ט מבואר להיפך דרק אם נטבע במשאל"ס צריך שיהי' לו סימן מובהק מבואר להדיא דבמלחמה איכא רק חשש בדדמי דמיתה ולכך צריך קברתיו וסגי בקברתיו ובמשאל"ס צריך סימן דוקא ול"מ קברתיו דקברתיו אינו מוציא מידי ספק דילמא אחר הוא כדמוכח בש"ע דלענין משאל"ס לא הוזכר כלל דין דקברתיו רק במלחמה וכן מוכח להדיא בח"מ ס"ק ש"ב על דברי המחבר שכתב ע"א אמר ראיתיו מת במלחמה וכו' או נטבע בים הגדול וכו' אם אמר קברתיו נאמן וכתב הח"מ וז"ל כלומר שראוהו מיד בשעה שעלה מהמים באופן שנאמן אף שראה הטביעה עכ"ל והוציא דברי המחבר מפשטן לומר דאין הכוונה קברתיו ממש רק שראוהו מיד. משמע דבמים קברתיו לא מועיל מאומה דבמים ס"ל דהחשש הוא רק מחילוף צורה ולזה ל"מ קברתיו. ובנוב"י סי' כ"ח השיג עליו רק בזה דס"ל דבמים איכא ג"כ חשש דילמא לא מת ולזה מהני קברתיו. אבל לענין הכרה מודה לי' דל"מ קברתיו וכ"כ להדיא בס' נחלת יעקב להגאון מליסא בסל"ג וכ"מ להדיא בקו"ע סי' צ"ט, וא"כ כיון דהמחבר בס"נ וכל הפוסקים כתבו סתמא דע"א במלחמה אם אמר קברתיו נאמן משמע דבמלחמה ליכא חשש דהכרה רק במים ולכך סגי קברתיו. וכיון דלא הובא דעת הש"ג בש"ע ומפרשיו לא חיישינן לה כמ"ש התומים בדיני קי"ל דדיעה שלא הובאה בש"ע אין חוששין לה ובפרט אף אם נרצה לדמות מלחמה למים מ"מ במים גופה דעת הרא"ש דמי שלא ראה הטביעה סגי בט"ע ול"ח לבדדמי של חילוף צורה. כמ"ש הרמ"א בסכ"ח. והא דבעינן שם שיהי' שלם ג"כ היינו דוקא במים משום דמיא מרזו מכה ולא במלחמה ועוד מי יימר דהכא לא הי' שלם דכיון דכל בדדמי הוא רק דרבנן בספק לא חיישינן כמ"ש בחי' הרשב"א הנ"ל דאם שהה ג"י הוא רק מדרבנן מספיקא לא חיישינן שמא שהה. בפרט דלדעת הרא"ש עצמו שם במים אם לא ראה הטביעה לחוד סגי בט"ע אלא שחושש שם לחומרת שני התירוצים הצריך גם שלם כמ"ש הב"ש שם בס"ק צ' וא"כ כאן דלדעת רוב הפוסקים וכמעט כולם במלחמה סגי בט"ע לחוד חוץ מהש"ג א"כ י"ל דבלא ראה ההריגה כמו בנ"ד לכ"ע שרי ועיין קו"ע סי' קי"א שכתב ג"כ כן דבלא ראה הטביעה ליכא חשש בדדמי של חילוף צורה. ומ"ש שם דתרי גווני בדדמי יש אין כוונתו דבמלחמה איכא ג"כ חשש דהיכר הצורה רק דאיכא תרי בדדמי היינו במלחמה החשש בדדמי הוא על המיתה ובמים על הצורה כן מוכח מדבריו להמעיין בהם. אף שמדברי הגהות ר"ב פרענקיל ז"ל על הב"מ סל"ג הנ"ל משמע שלא הבין כן בדברי הקו"ע אלו לענד"נ כמ"ש ובפרט לפימש"ל דבנ"ד אף לקברתיו דמלחמה ל"ח וצרפתי ג"כ דעת הב"ח הנ"ל לזה מכ"ש בחשש דצורה שהפוסקים לא חששו לה. ולכן מכל הלין טעמי נלענ"ד להתיר האשה הזאת א' ר' מאיר מינדעלגרין מקהלתו מכבלי העיגון באופן ובתנאי כפול שיסכימו לזה עוד שני רבנים גדולים מפורסמים ויראי ד' והשי"ת יצילנו משגיאות:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.
ב"ה אור ליום ד' האזינו שנת "שובו לבצרון" טרנאפאל.
גמר חתימה טובה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו זך ונקי פלפלא חריפתא כש"ת מו"ה נטע שלמה נ"י מקרעניץ:
יקרתו עם ברכת השנים לנכון קבלתי. וברך לקחתי ברך לו אשיבנה י"ר ויתברך גם הוא בגח"ט וש"ט ומבורכת בכל מילי דברכתא ותתקבל תפלתו ברצון ויתמלאו כל משאלותיו לטובה בתוך כלל ישראל:
וע"ד ח"א שהקשה על ס' לקט הקמח שהביא המנ"ח בהשמטות למצוה שס"ח דהא דלא מהני שאלה לנזירות שמשון הוא רק בהותחל נזירותו אבל אם עדיין לא התחיל למנות נזירותו מהני שאלה. והקשה כת"ה ע"ז מש"ס נזיר (י"ד ע"א) הריני נז"ש לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם הכא וודאי לא מצי לאתשולי עלה וכו' הרי דאף דלא הותחל עדיין נזירותו כלל דהא לאחר עשרים קאמר ואפ"ה לא מצי לאתשולי בנז"ש עכת"ד.
ולענ"ד נראה דלק"מ דכוונת הלקט הקמח וסברתו הוא עפי"ד הש"ס נדרים (ד"ג ע"ב) דפריך שם בל תאחר דנזירות היאך משכח"ל כיון דאמר הריני נזיר חל נזירותו תיכף ואם אכל עובר בבל יחל וכו' אחר רבא כגון דאמר לא איפטר מהעולם עד שאהא נזיר דמן האי שתא וכו' ועיי"ש בר"ן ד"ה בל תאחר ומתבאר מדבריו שכוונת הש"ס הוא שאינו דומה נזירות לקרבנות דבקרבנות כשנודר להביא קרבן מחוסר עדיין מעשה ההבאה וההקדש שייך ב"ת אבל אמר הריני נזיר דתיכף חל נזירותו בלי שום מעשה ומיתסר תיכף ביין ותגלחת ל"ש ב"ת רק בל יחל. ומשני באומר לא איפטר מהעולם עד שאהי' נזיר דאז אינו חל עדיין הנזירות מאליו דהא לא קיבל נזירות מהיום עדיין. ואם אינו רוצה לקבל נזירות מהיום אינו עובר אם ישתה יין דעדיין אינו נזיר רק מחשש דילמא ימות ולא יקיים נדרו מחויב לקבל עליו למנות מהיום. וכיון דבקבלתו תליא שייך ב"ת. עיי"ש בר"ן ותראה שכן כוונתו וכן מבואר יותר ברא"ש שם שכתב וז"ל ולא מסתבר שיהי' נזיר בלא קבלה דמשום חשש שמא ימות לא הוי כאלו קיבל עליו עכ"ל. וכ"מ שם בתוס' ד"ה מידי דהוה בתירוץ הראשון. וכ"ה ברא"ש ובחי' רשב"א שם והתירוץ השני של התוס' שכתבו ועוד י"ל אינו מובן כמו שתמה שם בגליון הש"א עיי"ש. וא"כ מעתה זה כוונתו של הלקט הקמח דהא דנז"ש אין לו שאלה היינו כשכבר חל הנזירות וא"צ שום קבלה אבל היכא דצריך קבלה זה הוי כמו נדר שנודר לעשות דבר כמ"ש התוס' הנ"ל דזה דומה לנדר ולכך שפיר יכול לשאול עליו:
וא"כ מעתה ל"ק קושית כת"ה עליו כלל. דהנה בנדרים (ד"צ ע"ב) גבי הא דאמרינן דאין מתירין הנדר עד שיחול מביא הר"ן שם שני דיעות. לדיעה קמייתא זה רק בתולה נדרו במעשה דאפשר שלא יחול בהא הוא דאין מתירין אבל תולה נדרו בימים דזמן ממילא קאתי מיקרי חל הנדר ודיעה בתרייתא ס"ל דג"ז מיקרי לא חל הנדר עיי"ש. ולפי"ז קושיתו ממ"נ לא קשיא לא מיבעיא לדיעה בתרייתא דנודר לאחר כ' יום אינו יכול להתיר עדיין א"כ קשה מאי קאמר שם הש"ס בנזיר דהריני נזיר שמשון לאחר כ' יום לא מצי לאתשולי משום נז"ש הא בלא"ה לא מצי מיתשל עדיין דהא לא חל הנדר עדיין ובע"כ הכוונה דאי לאו נז"ש הי' יכול לשאול כשיגיע יום שלאחר כ' ויחול נזירותו. וא"כ אז גם הלקט הקמח מודה דכשכבר הותחל נזירותו א"י לשאול בנז"ש. ואי לדיעה קמייתא דכיון דזמן ממילא קאתי מיקרי חל הנדר ובע"כ דא"צ קבלה חדשה רק ביום עשרים ממילא נעשה נזיר ואסור ביין דאם הי' צריך קבלה הרי לא חל הנדר עדיין דמחוסר קבלה ואפשר שלא יקבל עליו כלל ובע"כ דכוונתו דכשיגיע יום עשרים יחול הנזירות מאליו א"כ כמו דמחשיב לי' הר"ן כאלו חל כבר לענין שיכול לשאול עליו עכשיו משום דזמן ממילא קאתי כמו כן מיחשב כאלו חל כבר לענין שבנז"ש אינו יכול לשאול לכ"ע והלקט הקמח איירי רק כעין דקאמר הש"ס כשאומר לא איפטר מהעולם וכו' או כשאומר הרי עלי לקבל נזירות כמ"ש התוס' בתירוץ הראשון דדא ודא חד הוא דהחיוב חל עליו תיכף לקבל נזירות ולהכי יכול לשאול עליו תיכף דהא חל עליו חיוב נדר תיכף לקבל עליו ומיקרי חל הנדר ולא דמי ג"כ לנז"ש דהחיוב שיקבל עליו נז"ש דומה לשאר נדר דיש לו שאלה. והדברים ברורים בעזה"י אקוה שגם כת"ה יודה עליהם וממילא אפשר הנוסח של נז"ש בהתרת נדרים דאיירי בקיבל עליו לקבל עליו נז"ש דלזה מהני שאלה לס' הלקה"ק הנ"ל:
וע"ד קושיתו השני' למה ביטלו מצות תק"ש ולולב שמא יעבירנו הא אפשר לתקן שיתקע סומא שמחויב רק מדרבנן ובמצוה דרבנן לא בהול כ"כ שנגזור שמא יעבירנו כמ"ש הט"א (מגילה ד'). ואפ"ה יוציא אחרים ידי חובתן לשיטת רש"י ברכות (מ"ח) דגם המחויב מדרבנן מוציא אחרים אף שמחויבים מדאורייתא עיי"ש עכת"ד:
לענ"ד גם קושיתו זאת לא קשיא דלדבריו יהי' רש"י נגד ש"ס מפורש פסחים (קט"ז) דקאמר מאן קאמר אגדתא בי רב יוסף וכו' משום דמצה בזה"ז דרבנן אבל אי הוה דאורייתא לא הי' רב יוסף יכול להוציא אחרים. הרי מבואר להדיא דסומא אינו יכול להוציא את המחויב דאורייתא אף דמדרבנן מחויב כמו שהוכיחו התוס' בעירובין (דצ"ו) מכאן. ואם נאמר דרש"י סובר דסומא גם מדרבנן אינו מחויב כ"ש דלא קשיא קושיתו. אבל האמת יורה דרכו. דרש"י יודה בסומא ל"מ לפימ"ש הרא"ש שם ליישב שלא תקשי על רש"י מהא דקאמר דאם נשים בבהמ"ז לאו דאורייתא אינן מוציאין אנשים יד"ח משום דרש"י לא קאמר רק משום ערבות ונשים אינן בכלל ערבות עיי"ש. וענין ערבות הוא מה שקבלו עליהם בברית להיות ערבים זל"ז כמבואר במס' סוטה א"כ כיון דלדברי התוס' סומא אי לאו דמחויב מדרבנן הי' כנכרי לכל דבריו ואינו מחויב מדאורייתא בשום מצוה כלל אף בל"ת כמ"ש הנוב"י. א"כ אינו מחויב כלל לקיים גם דברי הכריתות ברית ואינו בכלל ערבות כלל ודומה לנשים דאין מוציאות אחרים יד"ח. אלא אף אם נאמר דטעמו של רש"י לאו משום ערבות. ובע"כ הטעם דכל מצוה דרבנן מחויבים לקיים מדאורייתא משום לאו דלא תסור כמו שהאריך בזה מגילת אסתר. אמנם סומא דגם ממצות ל"ת פטור ליכא עליו לאו דלא תסור ומדאורייתא הוא בר פטור לגמרי. א"כ א"י להוציא מי שמחויב מדאורייתא ול"ק קושית כת"ה. ובלא"ה בפשיטות לק"מ דהא הש"ס קאמר דהכל מחויבין בתק"ש ואין הכל בקיאין. חיישינן שמא ילך אצל בקי ללמוד וכו' ויעבירנו ד"א ברה"ר וקשה יתקנו שילך אצל בקי לשמוע תק"ש ולא יצטרך ליטול השופר שיהי' חשש שמא יעבירנו כמו שהקשה כת"ה שילך אצל סומא לשמוע ולא יצטרך לטלטל השופר כמו כן תקשה יותר למ"ל סומא ילך אצל בקי לשמוע ממנו תק"ש. אלא בע"כ דחיישינן שירצה לקיים המצוה בעצמו דמצוה בו וכו' וילך עם השופר בידו ללמוד וכו' וישכח ויעביר ד"א ברה"ר א"כ ליכא כלל תקנתא בסומא דמ"מ מחמת טירדת המצוה ישכח וירצה לקיים המצוה בעצמו וילך אצל חכם ויעבירנו ד"א וכו':
ולא אמנע מלהודיע לכת"ה מה שהעירותי היום בלמדי עם התלמידים בענינא דיומא ביומא (דמ"ח) חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמי או לאו. והרמב"ם בפ"ה מה' עבודת יוה"כ הכ"ז כתב דנפסל במחשבה. וכתב הכ"מ משום דהיא איבעיא דלא איפשטא פסק לחומרא והקשה הלח"מ דא"כ אמאי לא כתב דהוא ספק ונ"מ שאם הקטיר הורצה ואסור להקטיר קטורת אחרת מספק כמ"ש שם בהכ"ח. ולע"ד נראה דצדקו דברי הכ"מ. דהנה רש"י בלשון ראשון כתב דהאיבעיא היא אם הקטורת נפסל במחשבת חתיית הגחלים ובלשון שני פירש דהבעיא לענין הגחלים עצמם אם נפסלו. ובאמת לשון הראשון א"א להבין דהא לפי סדר עבודה הנחשב שם במשנה הקודמת חתיית הגחלים הוא קודם חפינת הקטורת וקודם חפינה הכל מודים דלא נתקדשה עדיין הקטורת ליפסל בלינה דאף על החפינה גופא מספקא לי' אם הוא ככ"ש שתפסל בלינה כמ"ש התוס' שם בד"ה מדפסיל בהנמשך צע"ב דבקטורת דיוה"כ דל"ח קידושי כלי דידה וכו' הו"א דלינה לא פסלה וכ"כ שם בתו' ד"ה מדפסול. ואף לאחר דפשיט מר"ע דגם קטורת דיוה"כ פסלה לינה היינו אחר חפינה וקידוש כף. כמו שסיימו שם בת"י דחפניו חשובי ככ"ש או ע"י קידוש כף אבל קודם חפינה וקידוש לכ"ע לא פסלה לינה עיין במהרש"א שם. וכיון דלינה לא פסלה מחשבה נמי לא פסלה. ואף אם הי' מחשב בקטורת עצמה לא הי' נפסל קודם חפינה מכ"ש אם חישב בגחלים דלא מיפסלא הקטורת דעדיין אין עליהם קדוה"ג גמורה ואין לומר דאיירי בשהקדים חפינת הקטורת לחתיית הגחלים ז"א דעתה דהש"ס רוצה לומר דחפינת קטורת הוי עבודה דמחשבין בה וכן חתיית הגחלים א"כ סדרן מעכב דחוקה כתיב בהו דאף דנעשין בחוץ מ"מ הא קאמר הש"ס שם (ד"ס ע"ב) דצורך פנים כפנים דמי:
וא"כ מה"מ י"ל דהרמב"ם ס"ל כלשון שני של רש"י דהאיבעיא היא רק אם הגחלים נפסלים ולא לענין הקטורת. אם נימא מכשירי מצוה כמצוה דמי או לאו. וא"כ מעתה נחזי אנן הא דאמרינן בעלמא דגחלים או עצים שנטמאו לדברי רבנן דדרשי והבשר לרבות עצים ולבונה פשיטא דאסור לשורפן ע"ג המזבח כמ"ש בפיה"מ להרמב"ם בזבחים (מ"ה ע"ב) ובברטנורא שם. אמנם אם עבר והקטיר עליהם קומץ או לבונה אינו מפורש הדין אם עלתה ההקטרה והורצה או לאו. ובהדיוט כה"ג מצינו בפסחים אם בישל או אפה פת בעצים של איה"נ אם יש שבת עצים. אבל זה לא שייך כאן דמלל"נ. ונ"ל להביא ראי' דההקטרה כשירה מהא דאמרינן בזבחים (דע"ז) בנתערב אברי בע"מ בתמימים ס"ל לר"א דיקרבו ורואין את הבע"מ כאלו הם עצים ופירש"י שם משום דאינו מכוון להקרבה שרי. וקשה הא קאמר הש"ס בע"ז (דמ"ו) דמשתחווה להר אבניו אסורים למזבח דמכשירי קרבן כקרבן. א"כ איך מותר ליקח אברי בע"מ לעצים להקריב עליהם אברים תמימים הא עצים מכשירי קרבן נינהו ואף רובע ונרבע פריך הש"ס שם אמאי לא יקרבו לשם עצים ומשני משום דמאיסי והא רובע ונרבע ונעבד מחד קרא נפקי. ואם נעבד אסור למכשירי קרבן אף רובע ונרבע אסור ואיך ס"ד דיקריב אותם לשם עצים. אך צ"ל דבלא"ה קשה אמאי פליגי רבנן על ר"א ואסרו להקריב התערובות אמאי לא נימא ליתי עשה דהקרבת תמימים ולידחי ל"ת דהקטרת בע"מ כדפריך הש"ס בזבחים (דצ"ז) לענין יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסל ותירוץ של רב אשי דמשני יקדש עשה ול"ת הוא ל"ש כאן דכאן ליכא עשה כלל וצ"ל דכאן לא הוי בעידנא דדילמא ישלוט האש קודם בבע"מ ויעבור על הקטרת בע"מ והקטרת תמימים לא קיים עדיין כ"ז שלא משלה בהם האור אך כ"ז כשמכוון להקטרה אבל אם מכוון לעצים נהי דאסור ליקח עצים של איסור להקריב עליהם קרבן משום דמכשירי קרבן כקרבן דמי מ"מ אימתי הם מכשירי קרבן כשנקטר הקרבן עליהם דהיינו כשמשלה האור בהתמימים וא"כ אז מקיים ג"כ המצוה והוי בעידנא דבשעה שעובר על האיסור מקיים ג"כ המצוה דבאים ביחד ואמרינן עדל"ת. אך כ"ז אם נאמר דאסור רק לכתחילה לעשות מעצים פסולים מכשירי קרבן אז שייך עדל"ת. אבל אם נאמר דאף בדיעבד פסולה ההקטרה ע"ג עצים פסולים ל"ש עדל"ת כמ"ש התוס' במנחות (דמ"ט ע"ב) לענין עשה דהשלמה עיי"ש ואמאי קאמר ר"א יקרבו לשם עצים. ואין לומר משום דאיכא ג"כ עצי המערכה והוי זוז"ג ז"א דהא ר"א ס"ל בתמורה דזוז"ג אסור אלא בע"כ דבדיעבד אם הקטיר ע"ג עצים פסולים ההקטרה כשירה:
וא"כ מיושב שפיר קושית הלח"מ על הכ"מ דשפיר קאמר הכ"מ דאין נ"מ אם הגחלים פסולים מספק או מוודאי דלכתחילה גם מספק אסור להקריב דכאן ל"ש פדצ"ת דהא אפשר ליקח גחלים אחרים לקטורת משא"כ שם שנתערבו לא יוכל להקריב התמימים לבד ובדיעבד בלא"ה כשר דכיון דהקטורת לא מיפסלא כמש"ל רק הגחלים אף אם היו פסולים והקטיר עליהם הקטורת בדיעבד כשר. כנ"ל נכון בישוב דברי הב"מ:
ומחמת טירדא דיומא אקצר והנני בזה ידידו מברכו בגח"ט וכט"ס דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.