אור ברסלב
חבצלת השרון חלק ב שו"ת אה"ע › דרוש לנשואין עם תלמיד אחד (שייך להלכות קידושין)

חבצלת השרון חלק ב· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

שו"ת אה"ע · דרוש לנשואין עם תלמיד אחד (שייך להלכות קידושין)

סימן פה

הרא"ש פ' מרובה הל' ב' כתב דקידש בגזל לאחר יאוש צריכה גט לחומרא. דמדרבנן יאוש קונה. ותמה שם ע"ז בפלפלא חריפתא הא איכא יאוש ושינוי רשות אצל האשה. דכתב הרא"ש עצמו בקידושין גבי האי איתתא דהוי מזבני וורשכי דמקודשת מדאורייתא ע"י יאוש וש"ר. ונ"ל לישב. דהנה הכל תמהו דאמאי מקודשת ע"י יאוש וש"ר. הא בש"ר האשה היא דקנתה משום דבהיתרא אתי לידה זוכית היא מהפקר כיון דנתייאשו הבעלים. וא"כ הבעל אינו נותן לה כלום משלו. ואנן בעינן ונתן הוא שצריך שהכסף קידושין יהי' שלו עיין בא"מ ובקצה"ח סי' שנ"ג. וכה"ג הקשה הרשב"א ועוד ראשונים בב"ק והרמב"ן במלחמות בסוכה על הא דגנב ונתייאשו הבעלים והקדיש אח"כ דהקרבן כשר משום יאוש וש"ר ביד הקדש והא הוי הקדש בלא בעלים דהגזלן שהוא המקדיש לא קנה הדבר מעולם. ונ"ל לישב. דהנה ידוע שיטת הרמב"ן במלחמות פ' מרובה הובא בקצה"ח סי' רס"ב סק"א וכ"מ שהיא ס' התוס' ב"ק (דס"ז ע"א) ד"ה הא לא"ה דהא דיאוש ושינוי השם או ש"ר קונה. לאו דבעינן הצטרפות תרוויי' דאי כל חד לחודי' לא קני בהדי הדדי נמי לא קני. אלא דעיקר הקנין הוא השינוי. דשינוי קונה כתיבא ותנינא. רק אי לאו יאוש מה שהגזלן שינה שמו אינו כלום דכיון דהבעלים מרדפים אחריו כשיבואו הבעלים ויקחוהו ממנו יחזירו שמו כבראשונה אבל לאחר יאוש שהבעלים כבר נתייאשו מלבקשו ולא ירדפו עוד אחריו ויושאר שמו שקרא לו הגזלן הוי שינוי מעלייתא וקנה ומה"ט באמת שינוי מעשה שאינו חוזר קונה בלא יאוש עיין תוס' סוכה (ל' ע"ב) ד"ה וליקנייה. והנה בתוס' ב"ק הנ"ל מבואר דה"ט ג"כ דשינוי רשות בהדי יאוש אך כד מעיינין שפיר לא דמיין להדדי דבשלמא שינוי השם דתלי רק בשם שקוראין לו וכיון דהבעלים כבר נסתלקו מכאן ויהי' נקרא בשם שקבע לו הגזלן הוי שינוי מעלייתא אבל שינוי רשות דצריך שיהי' מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון וזה לאו בקריאת שם תליא מילתא רק בענין אמיתי שישתנה ויכנוס לרשות אחר דמעיקרא יהי' קנינו של ראובן והשתא קנינו של שמעון ובעינן שיהי' יוצא לגמרי מרשות הראשון, ומה"ט ס"ל להנ"י הובא בחו"מ סי' שס"א ס"ה בהגה. דאם מוכר באחריות ל"ה ש"ר א"כ כיון דיאוש לחוד אינו קונה ואינו של הגזלן עדיין ומה שמכרו להלוקח לאו כלום הוא דאין אדם מוכר דשא"ש. א"כ ליכא ש"ר כלל כיון דהלוקח לא קנה אותו. וא"ל דמטעם שינוי השם קאתי עלה דמעיקרא נקרא תורא דראובן והשתא נקרא תורא דשמעון ז"א כלל דאין לו דמיון כלל דשינוי השם הוי רק כשצורת החפץ מורה על שמו ויהי' הכל קורין אותו כך כמו הוצי ועשאן הושענא ע"י איגוד כל הרואה אותו קורא אותה הושענא וכן חולין ועשאן תרומה דבהכרח קורין אותה תרומה כדי שלא יבואו זרים לאוכלה ובכל מקום שהיא אחד מודיע לחבירו שהיא תרומה והכל קורין אותה תרומה והוי שינוי השם ובפרט שהיא שם שהתורה קבעה לה שם זה משא"כ אם ימכור אדם שלחן או תיבה או מנורה וכדומה לחבירו לא ישתנה שמו בשביל כך ואין שום אדם קורא אותו שלחן של שמעון או שלחן של ראובן רק שלחן סתם פשיטא דאין זה שינוי כלל. וגם דא"כ למה חלקו אותו חז"ל לשנים. שינוי השם ושינוי רשות הרי הכל הוא רק שינוי השם לחוד. אלא ע"כ דשינוי רשות מילתא אחריתי היא שהיא שינוי בעצם ובאמת שמעיקרא הי' קנינו של ראובן והשתא נעשה קנינו של שמעון וא"כ שוב קשיא במה נעשה קנינו של שמעון הא מכירתו של הגזלן אינו מכירה כלל. ואין לומר ג"כ דהטעם הוא כמש"ל דיאוש הוא הפקר רק דהגזלן אינו יכול לזכות מההפקר כיון דבאיסורא אתי לידו ונתחייב בהשבה אבל הלוקח זוכה מהפקר כמו אבידה דבהיתרא אתי לידי'. ז"א חדא דא"כ קשה קושיות הנ"ל אמאי האשה מתקדשת בגזל משום יאוש וש"ר כיון דהיא מעצמה זוכית מההפקר א"כ אין הכסף של המקדש כלל ובמה מקדשה וגם איך מהני הקדש כה"ג לענין קרבן הא לא הוי קדשי בני ישראל והוי הקדש בלא בעלים כמש"ל. ועוד דא"כ אמאי קרי לי' הש"ס יאוש וש"ר דמשמע דהקנין הוא להגזלן מתורת שינוי דילפינן מקרא דגזלן קונה בשינוי והא אין כאן קנין להגזלן כלל בתורת שינוי רק הלוקח קונה מהפקר ומאי זה ענין לשינוי:

ולכן נלע"ד בזה דהנה קשה לפימש"ל דשינוי רשות הוא עיקר הקנין משום דהגזלן קונה בשינוי מקרא דוהשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכו' ושינוי רשות הוא ג"כ שינוי א"כ קשה הא כל יאוש הוא הפקר והפקר הוא ג"כ רשות אחר דיצא מרשות בעלי' לרשות הפקר לכל העולם (וזכורני שראיתי ברשב"א ב"ק שהפקר הוי ג"כ רשות אחר ואיני זוכר את מקומו) וא"כ יאוש כדי אמאי לא קנה הא איכא ג"כ שינוי רשות דיצא מרשות בעלי' להפקר אך צ"ל עפי"ד הנתיבות בסי' רס"ב והקצוה"ח בסי' ת"ה דיאוש לדידן הוי כמו הפקר לר"י בנדרים דבעינן אתי לרשות זוכה עיי"ש וכ"ז דלא אתי לרשות זוכה לא נגמר ההפקר. א"כ יאוש כדי דהגזלן אינו יכול לזכות בו משום דבאיסורא אתי לידו ונתחייב בהשבה א"כ לא נגמר ההפקר וליכא שינוי רשות. והנה המעיין בנדרים ס"פ אין בין המודר בסוגיא דהפקר בכל הסוגיא שם יראה ויבין דגם לר"י דבעינן אתי לרשות זוכה מ"מ כשזכה מתורת הפקר נגמר ההפקר למפרע והוי כזוכה מהפקר ולא מתנה היא דאל"כ לא הי' משכחת לר"י שהפקר יהי' פטור ממעשר עיי"ש בר"ן (דמ"ד ע"א) ד"ה רישא רבנן באה"ד מש"ש וכ"ת וכו' ופטור מהמעשר היכי אתיא לי' שפיר וכו' ואפשר לומר וכו' דאי זכה בה אחר זכה מהפקירא ולא ממתנה וכו' עיי"ש היטב בדבריו ותמצא כמ"ש. וא"כ נכון הכל שפיר דאחר יאוש כשמכרו הגזלן או נתנו לאחר האחר זוכה בו מתורת הפקר כמו יאוש דאבידה כיון דלהלוקח בהיתרא אתי לידי' אחר יאוש אך כיון דהלוקח זוכה בו הוי אתי לרשות זוכה ונגמר ההפקר למפרע וא"כ הי' עוד שינוי רשות ביד הגזלן דהפקר הוי ג"כ שינוי רשות וא"כ קנה אותו עוד הגזלן בשינוי נמצא דע"י קנין של הלוקח בא קנינו של הגזלן למפרע. ומיושב שפיר כל הקושיות הנ"ל דמש"ה יכול הגזלן לקדש בו אשה או להקדישו לשמים דע"י קנין האשה או ההקדש נגמר ההפקר למפרע וקנאו הגזלן בשינוי רשות ונותנו הוא להאשה או לההקדש והוי שפיר הכסף של המקדש והקרבן של הגזלן שהוא המקדיש:

ובזה יובן מאד היטב מה דמבואר בסי' שס"א ס"ה דשינוי רשות בע"כ של הגזלן ל"מ ולפי"ד המפרשים הנ"ל דש"ר קונה רק הלוקח לחוד משום דבהיתרא אתי לידו א"כ מאי איכפת לן אם נוטלו מהגזלן בע"כ הא איהו מהפקירא קזכי וגם הנתיבות שם תמה ע"ז מהא דסי' שס"ח דמציל מהגייס או מהלסטים הרי הוא שלו משום דנתייאשו הבעלים וקנה ביאוש וש"ר, והא הוי בע"כ של הגזלן. אך לפי הנ"ל הכל נכון דלפימ"ש דכשהקונה זוכה בו קנאו הגזלן למפרע ע"י שינוי רשות של ההפקר דגזלן קונה בשינוי א"כ הרי הוא של הגזלן ואם הקונה רוצה לזכות בו שלא מדעת הגזלן אינו יכול דאין אדם יכול לזכות בשל חבירו בע"כ ואם הוא לא זכה א"כ גם הגזלן לא זכה דהא לא אתי לרשות זוכה ולא נגמר ההפקר ולא הוי שינוי רשות ונמצא דקנינו של הלוקח וקנינו של הגזלן תלוים זב"ז וא"א לזה בל"ז. ולכך כשהגזלן נותנו להלוקח מדעתו אז מקודם זוכה הלוקח מתורת הפקר ואחר שקנאו מתורת הפקר ונגמר ההפקר למפרע קנאו הגזלן למפרע בשינוי ואז קנאו הלוקח ע"י מה שהגזלן מוכרו או נותנו לו. אבל אם לוקחו מהגזלן בע"כ שלא מדעתו. א"א לשני הקנינים לחול כלל דממ"נ אם נאמר דהלוקחו זוכה בו מההפקר ונעשה ש"ר וקנאו הגזלן בשינוי. ונעשה הלוקח כלוקח חפצו של הגזלן שלא מדעתו דאיני קונה וכיון דהוא אינו קונה הרי לא אתי לרשות זוכה וצא נגמר מהשקר וליכא ש"ר ולא קנה גם הגזלן לכך נשאר כמו שהי' ברשות הנגזל ונכון הדין שבסי' שס"א דש"ר בע"כ לא מהני. ויש לישב ג"כ קושית הנתיבות ע"ז מהא דמציל מהגייס וכו' דלפימ"ש עיקר הטעם דש"ר בע"כ ל"מ משום דנעשה של הגזלן למפרע וא"י הקונה ללקחו שלא מדעתי וא"כ כ"ז כשהגזלן הוא לפנינו או גם הנגזל ובאים שניהם לתבוע מהלוקח אז שייך סברתי הנ"ל דקנין הלוקח וגם הגזלן בטל מכח ממ"נ ונשאר ברשות בעליו אבל בהא דסי' שס"ח שהוא מהש"ס ב"ק (דקי"ד ע"א) במשנה המציל מהנהר מהגייס או מלסטים משמע לסטים דומיא דגייס ונהר שהמציל מהם ידו תקיפה והלסטים והגייס עצמם ודאי מייאשי מליקח בחזרה מהמציל וא"כ שפיר קונה המציל כיון דהבעלים כבר נתייאשו מאי אמרת א"כ קנאו הלסטים בש"ר למפרע ז"א דמהלסטים עצמם קנאם המציל ביאוש דהם עצמן נתייאשו ואי דאצל הלסטים ליכא עדיין שינוי רשות אצל המציל וליכא רק יאוש לחוד ז"א הרי הא דיאוש לחוד אינו קונה הוא רק משום דבאיסורא אתי' לידי' וכאן ל"ש זאת חדא דהא המציל מצוה קעביד ולמאן דמפרש הטעם דבא לידו קודם יאוש ל"מ משום דכבר נתחייב בהשבה לא מצי תו לזכות בו ג"כ לא שייך כאן דהמציל מעולם לא נתחייב בהשבה דכשבא לידו כבר נתייאש הנגזל מאי אמרת דכיון דהוא קנאו קנאו הגזלן למפרע ונעשה כגוזל מהגזלן ז"א דהא קנינו בא קודם להגזלן דכל דלא אתי לרשות זוכה לא נגמר ההפקר ול"ה ש"ר ולאחר שזכה הוא אף שאח"כ קנאו הגזלן מ"מ הרי הגזלן ג"כ נתייאש אז ונמצא דבא קנינו או קודם הקנין של הגזלן או עכ"פ בב"א ולא נתחייב רגע אחת בהשבה וקנאו מהגזלן ג"כ ביאוש כנ"ל נכון בישוב קו' הנתיבות:

ועפי"ז י"ל ג"כ קושית התוס' ב"ק (דס"ז ע"א) ד"ה אמר עולא על ר"ת דמפרש דעולא ס"ל בכל דוכתי דיאוש כדי קנה רק לענין קרבן פסול משום מהב"ע. דא"כ לעיל דפריך הש"ס על רבה דס"ל דיאוש קונה מהא דקרבנו ולא הגזול דבע"כ מיירי לאחר יאוש ואי אמרת יאוש קנה אמאי פסול. ואמאי לא מתרץ דפסול משום מהב"ע כמו לעולא. וכן לעיל (ס"ו ע"ב) ד"ה ש"מ דחקו עצמם לפרש מה דקשה מאי אמרת יאוש ל"ק. אמאי צריך קרא קרבנו ולא הגזול הא לא מצי מקדיש לי' כלל. דעדיין לא אסיק אדעתי' דהש"ס כלל דהוי יאוש ושינוי השם עיי"ש. ולפימ"ש יתיישב הכל דהנה לפימש"ל הא דהגזלן עצמו אינו קונה ביאוש אף דאם יזכה בו הוי אתי לרשות זוכה ונגמר ההפקר ונעשה ש"ר אצל הגזלן גופי' וכל דקונה מטעם שינוי א"צ להשיב מ"מ א"א להתחיל קנינו כלל דהא השינוי א"א לבוא רק אם יקנה מקודם בלא טעם דשינוי כדי שיבוא לרשות זוכה ואז יהי' נגמר ההפקר ויהי' נעשה השינוי. והגזלן א"א שיזכה בו קודם השינוי דאז מתחייב עדיין בהשבה ואסור לו לזכות בו ואף בדיעבד לא מהני זכייתו דכיון דעדיין יהי' צריך להשיב מחמת מצות השבה הוי דבר שאינו ברשותו דכל שמחמת איזו איסור או מצוה לא יהי' יכול להחזיק בו הוי אינו ברשותו כמ"ש הקצוה"ח בסי' רע"ג לענין הפקר והמק"ח סי' תל"א לענין חמץ לריה"ג וכ"מ וכמו דא"א מקנה דבר שא"ב כ"כ אינו יכול לזכות בדשא"ב כמ"ש האחרונים והר"ן בע"ז לענין דילמא מגבה לה עיי"ש. ואמנם בש"ס ב"ק (ס"ח ע"ב) מוכח דמאן דס"ל יאוש כדי קנה מוכרח לסבור כצנועין דאדם יכול להקנות דשא"ב עיי"ש וא"כ מצי לזכות נמי וא"כ י"ל דזה גופא טעמא דמאן דס"ל דיאוש קונה לאו משום דיאוש כדו קנה דאיהו נמי מודה דכיון דכבר נתחייב בהשבה לא יוכל היאוש לפוטרו מהשבה אלא כיון דס"ל דיוכל לקנות אף דאינו ברשותו דיהי' צריך לחזור כדי לקיים מצוות השבה מ"מ עכ"פ לע"ע זוכה בו וקנהו כיון דס"ל דיכול לזכות בדבר שא"ב. וממילא כשזוכה בו ואתי לרשות זוכה נגמר ההפקר למפרע וקונה בש"ר וכל שקונה בשינוי פטור מלהחזיר גוף החפץ דכתיב אשר גזל וכו' אם כעין שגזל יחזיר וכו'. וא"כ מעתה יתיישבו הקושיות הנ"ל דהנה התוס' שם ובסוכה כתבו שיטת ר"י דרק היכא דקונה ביאוש וש"ר שייך מצהב"ע אבל אם נאמר יאוש כדי קנה ל"ש מהב"ע ודלא כר"ת הנ"ל. ויש להסביר סברתם דכל ענין מהב"ע הוא רק היכא דהעבירה מסייע להמצוה משום דאין קטיגור נעשה סניגור כמבואר במד"ר פ' אמור. וידוע דשינוי אינו קנין בשום מקום רק בגזלן דגזלן קונה ע"י שינוי משום דכתיב אשר גזל אבל אדם דעלמא ואפילו שומר אינו קינה בשינוי כמ"ש התוס' ב"ק (די"א ע"א) ד"ה אין (ודנ"ו ע"ב) ד"ה פשיטא לכך היכא דקונה ע"י שינוי הוי מהב"ע דקונה רק ע"י שנעשה גזלן עליו אבל למ"ד יאוש כדי קנה דזוכה משום דהבעלים הפקירו אותו ואיהו מהפקירא קזכי נהי דהוא גרם שהבעלים יפקירו אותו ע"י שגזל מהם מ"מ זה הוי רק גרמא בעלמא וגרמא לאו מילתא הוא ועתה זוכה מהפקר וההפקר הי' יכול להיות גם שלא ע"י גזילה דהי' יכול להפקיר מדעתו ואין קנין המצוה בא ע"י העבירה עצמה רק ע"י גרמא דידה משא"כ כשקונה בשינוי דא"א לקנין שינוי בעולם רק ע"י גזילה זה הוי מהב"ע. וא"כ מיושבת שפיר קושית הר"י על ר"ת הנ"ל די"ל דהא דסובר הר"ת דלעולא יאוש קני לאו משום דיאוש לחוד קונה רק משום דע"י היאוש נגמר ההפקר וקונה בשינוי רשות ועי"ז נפטר מהשבת גוף החפץ וכיון דהקנין הוא ע"י שינוי שפיר כתב הר"ת דהוי מהב"ע. אבל לעיל דפריך אביי לרבה דמספקא לי' שם אי יאוש קונה משום דגמר מאבידה ולא שאני לי' בין בהיתרא אתי לידי' או לאו ואז קונה מטעם יאוש לבד ולא מטעם שינוי רשות כמו באבידה דל"ש ש"ר וכיון דאינו קונה משום שינוי ל"ש מהב"ע ושפיר פריך דא"כ אמאי אמרינן קרבנו ולא הגזול כיון דקנאו ביאוש דידי' הוי ומהב"ע נמי ליכא כיין דאינו קונה ע"י שינוי. ומיושב נמי קושית התוס' שם דאי יאוש לא קנה ל"ל קרא ז"א דאינו רוצה לומר דאינו קונה כלל דלעולם קונה משום דע"י יאוש נעשה ש"ר כמו לעולא אליבא דר"ת ומש"ה קאתי קרא לפוסלו משום מהב"ע כיון דהקנין בא ע"י שינוי משא"כ אם יאוש הי' קונה כדי כמו באבידה לא הוי שייך מהב"ע וז"נ בעזה"י. ובזה יש לישב ג"כ קושית מו"ח הגאון מוהרימ"ל ז"ל על הקצוה"ח בסי' רס"ב שחידש דלפי"ס הרמב"ן הנ"ל דעיקר הקנין הוא השינוי שם אלא דיאוש בעינן שלא יהי' הבעלים מרדפין אחריו להכי גם יאוש שלא מדעת סגי עיי"ש בקצה"ח דא"כ מאי פריך הש"ס בב"ק על ר"ל דס"ל יאוש כדי קנה וטובח ומוכר אחר יאוש פטור מדו"ה דשלו הוא טובח וכו' מהא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי דו"ה אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש וכו' אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' דהקדש טבח אבל לא הקדיש משלם דו"ה ואי ס"ד יאוש כדי קנה שלו הוא טובח עכת"ד הש"ס. ומאי קושיא נימא דאיירי ביאוש שלא מדעת דכי לא הקדיש וודאי משלם דו"ה דיאוש של"מ לא הוי יאוש אבל כי הקדיש דהוי נמי שינוי השם ושינוי השם קונה גם עם יאוש שלא מדעת ולכך פטור מדו"ה דשל הקדש קטבח עכת"ד קושית מו"ח הגאון זצ"ל והיא קושיא נפלאה באמת. אך לפימש"ל ניחא דכבר כתבתי לעיל קושית הראשונים והרמב"ן בחי' גיטין (נ"ה ע"ב) אמאי מהני לענין הכשר קרבן יאוש וש"ר הא ההקדש הוא דקני והוי קרבן בלא בעלים ותירצתי דע"י שההקדש קונה אותו הוי אתי לרשות זוכה ונגמר ההפקר למפרע וקנאו הגזלן בש"ר א"כ כ"ז שייך דוקא ביאוש מדעת דהוי הפקר אבל יאוש של"מ דלא הוי הפקר וגם באבידה לא קנה א"א שהגזלן יקנה למפרע דלא הוי ש"ר מעולם ורק לענין תרומה או שאר דברים שפיר כתב הקצוה"ח דשינוי השם עם יאוש של"מ סגי אבל לענין הכשר הקרבן דבעינן שיהי' לו בעלים יאוש של"מ לא מהני ולכך שם על הא דגנב ואח"כ הקדיש ואח"כ טבח דמייתי עלה הש"ס בגיטין (דנ"ה) דבחוץ כה"ג ענוש כרת וכרת משום ש"ח א"א לחייב רק היכא דמתקבל בפנים ואם איירי ביאוש של"מ הוי קרבן בלא בעלים דפסול ובע"כ איירי ביאוש מדעת ושפיר פריך א"ה לא הקדיש נמי ומיושב שפיר קושית מו"ח הגאון זצ"ל:

ובדרך הזה י"ל ג"כ קושית התוס' בגיטין (דנ"ה ע"א) בד"ה מ"ט על הא דעולא דחטאת הגזולה בין נודעה וכו' אינה מכפרת דיאוש כדי לא קנה ופריך עלה הש"ס מהא דגנב והקדיש וכו' ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי יאוש ל"ק כרת מה עבידתי' ותמהו התוס' דהסוגיות הפוכות דכאן קשיא לי' על מ"ד יאוש ל"ק משמע למ"ד קני ניחא ובב"ק הנ"ל פריך איפכא למ"ד יאוש קני ל"ל הקדיש וכו' משמע דאם יאוש ל"ק ניחא עיי"ש בדבריהם. וגם בלא"ה קשה הא התוס' כתבו כאן דר"י דאמר דמדאורייתא אפי' נודעה מכפרת הוא משום דלא חייש למהב"ע וא"כ קשה שם בב"ק דבעל המימרא הוא ר' יוחנן ור"י ס"ל להדיא בסוכה (ד"ל) דגם לאחר יאוש פסול להקרבה משום מהב"ע וא"כ לדידי' ג"כ קשה נהי דאיירי לאחר יאוש מ"מ אמאי ענוש כרת בחוץ הא אינו מתקבל בפנים משום מהב"ע. אך לפי הנ"ל י"ל דהנה הסברא שכתבתי לעיל דכל הקנין בא ע"י שינוי הוי מהב"ע הנה להר"י שבתוס' סוכה וגיטין הנ"ל הוא רק אם הקנין בא בשעה שהקדיש אבל אם קנה קודם שהקדיש אף שהקנין בא ע"י שינוי לא הוי מהב"ע כמו שהביאו שם מהא דר"ה באוונכרי דאמר ולקנינהו בשינוי השם ול"ה מהב"ע כיון דהקנין כבר בא קודם המצוה עיי"ש אך לשיטת ר"ת הנ"ל דמפרש דעולא ס"ל בעלמא יאוש כדי קנה והכא פסול משום מהב"ע נהי דפירשתי לעיל הטעם דגם הא דיאוש כדי קני אליבא דעולא הוא משום ש"ר כמש"ל ומש"ה הוי מהב"ע אבל עכ"פ מוכח דאף דהקנין שינוי בא קודם הרבה למצוה הוי מהב"ע דהא תיכף בשעת יאוש קני אליבא דעולא מטעם ש"ר של הפקר כמש"ל וההקדש בא לאח"ז ומ"מ מיפסל משום מהב"ע. והנה הא שהבאתי לעיל קושית הראשונים הא הוי הקדש בלא בעלים הוא רק למאן דמפרש דקנין ההקדש הוא משום שינוי רשות א"כ חצר ההקדש הוא הקונה משום דבהיתרא אתי לידו שפיר שייך הקושיא הא המקדיש לא קנה אותה רק ההקדש כמבואר ברמב"ן במלחמות בסוכה אבל למ"ד דקנין ההקדש הוא משום שינוי השם ל"ש קושיא זאת כלל דהמקדיש הוא עושה השינוי שם וקונה אותו המקדיש בעצמו דקנינו והקדישו באין כאחת:

וא"כ מעתה הכל על מקומו יבוא בשלום דהנה לפי"ס הר"י הנ"ל דהיכא דהקנין בא קודם המצוה אף אם הקנין בא ע"י שינוי ל"ה מהב"ע א"כ אם נאמר דהקדש קרבן הוא ש"ר ל"ש מהב"ע. דלפימש"ל כיון דאתי לרשות זוכה שהוא ההקדש נגמר ההפקר למפרע וקנהו הגזלן עוד קודם משום ש"ר דהפקר א"כ הקנין בא קודם ההקדש נהי דההקדש גרם להשינוי שתבוא מ"מ הוי רק גרמא בעלמא ועכשיו נתברר דקנה עוד קודם להקדישו י"ל דל"ה מהב"ע. אלא דלזה בעינן יאוש גמור שיהי' הפקר ולא סגי ביאוש שלא מדעת גם להקצוה"ח הנ"ל דיאוש של"מ אינו הפקר כלל ולכן אף אם נאמר דהקדש בצירוף ש"ר קונה גם יאוש של"מ מ"מ ההקדש הוא הקונה והוי קרבן בלא בעלים דא"א למפרע נעשה הפקר כיון דאתי לרשות זוכה דיאוש של"מ אינו הפקר כלל כמש"ל בישוב קושית מו"ח הגאון זצ"ל. אמנם אם נאמר דהקדש קונה מטעם שינוי שם ולא משום ש"ר א"כ סגי גם ביאוש של"מ לדעת הקצוה"ח הנ"ל. אך למ"ד מהב"ע פסול ע"י שינוי השם א"א להכשיר דהוי מהב"ע כמש"ל כיון דהקנין בא בשעת ההקדש וא"כ סרה מהר קושית התוס' בגיטין הנ"ל והסוגיות אין סותרות זא"ז כלל דבב"ק דבעל המימרא הוא ר"י דס"ל בסוכה מהב"ע פריך שפיר לר"ל מהא דגנב והקדיש טעמא דהקדיש וכו' בלא הקדיש נמי כיון דיאוש קני לר"ל. וא"א לתרץ דאיירי ביאוש של"מ דא"כ אמאי ענוש כרת בחוץ הא אינו מתקבל בפנים משום מהב"ע. בשלמא לדידי' ניחא דאיירי ביאוש גמור שהוא הפקר וכיון שבא ליד הקדש נגמר ההפקר למפרע וקנאו הגזלן מקודם ההקדש ע"י ש"ר ול"ה מהב"ע אבל לר"ל אי איירי ביאוש גמור א"כ מאי איריא הקדיש לא הקדיש נמי דהא ר"ל ס"ל דחיוב דו"ה אינו לאחר יאוש דיאוש כדי קני אבל בגיטין דאזיל הש"ס לרב יהודא דפירשו שם התוס' דאיהו לא חייש כלל למהב"ע פריך שפיר לעולא דבשלמא לדידי' י"ל דאיירי ביאוש של"מ דבלא הקדיש לא הוי יאוש אבל בהקדיש בצירוף השינוי שם מהני כס' הקצה"ח. ואי דהוי מהב"ע איהו לא חייש כלל למהב"ע אבל לעולא דס"ל דמדאורייתא אינה מכפרת משום מהב"ע תקשי שפיר אמאי חייב כרת וזה כפתור ופרח בעזה"י בישוב קושית התוס' גיטין הנ"ל:

ובזה אפשר לישב ג"כ דברי הרמב"ם התמוהים שפסק בפ"ה מה' איסורי מזבח ה"ז כרב יהודא דחטאת הגזולה מדאורייתא אפילו נודעה מכפרת משום דנתייאשו הבעלים ובפי"ח מה' מעה"ק הי"ד כתב דגנב והקדיש לאחר יאוש ושחט בחוץ חייב משום דאוקמוה ברשותו כי היכי דליחייב עלי' ותמה הלח"מ שם דהא התירוץ דאוקמוה ברשותו קאמר הש"ס רק לעולא דס"ל דמדאורייתא פסול אבל לרב יהודא דמדאורייתא כשר אצ"ל דאוקמוה ברשותו וכיון דהרמב"ם פסק כר"י למה צ"ל דאוקמוה ברשותו וגם תמה שם הכ"מ דלמה פסק הרמב"ם כר"י הא הוא פוסק בפ"ה מה' גניבה דיאוש כדי ל"ק. ואין לומר דכאן הטעם משום דהוי יאוש וש"ר או שינוי שם זה ניחא לר"י דל"ח למהב"ע כמ"ש התוס' הנ"ל אבל הרמב"ם פוסק שם בהל' ט' דאין מביאין מנחה וכו' מכה"כ משום מהב"ע שהקב"ה שונאה ומ"ט פוסק כאן כר"י שבאמת לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים:

אך לפי הנ"ל י"ל דהנה לפימ"ש יש חילוק דאם נאמר דהקדש הוי שינוי רשות לא הוי מהב"ע רק אי לא הוי רק שינוי השם אז הוי מהב"ע. והנה בתוס' ב"ק (ס"ז ע"א) ד"ה מעיקרא כתבו דהא דהש"ס צ"ל הטעם דשינוי השם משום דאיירי בקדשים שחייב באחריותם ול"ה שינוי רשות כיון דעדיין חייב באחריותם עיי"ש אמנם ד"ז אינו מוסכם דכל שחייב באחריותו ל"ה ש"ר דהרמ"א בסי' שס"א ס"ה מביא זה בשם י"א והש"ך שם ובסי' ל"ז סקכ"ט חולק ע"ז ונ"ל דאף להש"ך החולק ע"ז י"ל דגם הוא מודה דלענין ש"ר בעינן שיצא מרשותו לגמרי דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ רק דהש"ך ס"ל דחיוב אחריות לא משוי לי' ברשותו כלל כדקאמר הש"ס פסחים (ד"ו ע"א) דאף גורם לממון לא הוי כיון דעדיין לא מיגנב ולא מיתביד עיי"ש אמנם בהקדש דיכול לשאול עליו ובידו להכניסו בחזרה לרשותו גם הש"ך מודה דאף למאן דלית לי' הואיל ואי בעי מיתשל שיהי' כשלו אבל עכ"פ שינוי רשות ל"ה כיון שלא יצא מרשותו לגמרי כמו באחריות לדעת הי"א הנ"ל ולכך לא רצה הש"ס לומר בהקדש הטעם דש"ר רק שינוי השם כיון דבידו לשאול ושינוי השם הוי שפיר כמו חיוב אחריות לדעת התוס' הנ"ל דש"ר לא הוי ושינוי השם הוי כמ"ש שם התוס' (דס"ז) ד"ה מעיקרא טיבלא דל"ה שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה כיון דלא שכיח עיי"ש. והנה דעת הרבה ראשונים דגם הקדש דאתי ליד גזבר מהני שאלה רק התוס' בכריתות (די"ד) כתבו דנשחטו ונזרקו כהלכתן ל"מ שאלה ומשמע דאחר שחיטה לחוד מהני שאלה ולכאורה קשה למאן דס"ל דסכין הוי כ"ש ולמ"ד כ"ש מקדשין שלא מדעת מאי מהני שאלה. אך ז"א דהא מבואר במנחות דמהני לב ב"ד מתנה אף בכ"ש וכתבו שם התוס' הטעם דאף דכ"ש מקדשין שלא מדעת היינו מה שקדוש עכ"פ קדושת דמים אבל חולין גמורין לא מקדשי ה"נ כיון שישאול עליו יוצא לחולין לגמרי אין הכ"ש מקדשתן. ואמנם אנכי הסברתי הטעם שאין מקדשין שלא מדעת רק מה שקדוש קדושת דמים משום דכי יקדיש ביתו כתיב מה ביתו ברשותו וכו' ה"נ אין הכ"ש יכולין לקדש חולין שיש להם בעלים שלא מדעתם אבל מה שהוא קדוש קדושת דמים ששייך להקדש יכולים הכ"ש לקדשם קדוה"ג שלא מדעת. ואמנם ידוע מדברי התב"ש בסי' ה' דס"ל דכמו דיכול לאסור דשא"ש ע"י מעשה ה"נ כששוחט בהמת חבירו לשם קרבן נתפס קדושתה ע"י מעשה רק שהקרבן פסול משום דכתיב קרבנו ולא הגזול אבל עכ"פ ההקדש נתפס א"כ לפי"ז אחר שחיטה לחוד לא תועיל שאלה למ"ד כ"ש מקדשין שלא מדעת דנהי דע"י שאלה נעשה חולין למפרע מ"מ השחיטה בסכין שהוא מעשה מקדשת אף שלא מדעת בעלים כמו שוחט בהמת חבירו דנאסר להתב"ש ע"י מעשה ול"ד להא דמהני במנחה לב ב"ד מתנה דמה שמונח בכ"ש לאו מעשה בגופו הוא ולא דמי לניסך יין בין קרני' דחשיב מעשה בע"ז (דנ"ד) עיי"ש בתד"ה היתה דשם חשיב מה שהמנסך ניסך בידיו בין קרני' למעשה משא"כ כאן דמה שעשה הוא שהניח בכלי זה לא חשיב מעשה דהא הי' בטעות רק שהכלי עצמה יש לה כח דמה שמונח בתוכה נתקדש בזה ליכא מעשה דאין פעולת הכלי ניכרת כלל בהמנחה משא"כ בשחט בסכין דנעשה מעשה בגוף הבהמה שנחתכו הסימנים דידה ע"י הסכין וודאי חשוב מעשה. ולכן וודאי ל"מ שאלה אחר שחיטה למ"ד כ"ש מקדשין שלא מדעת אליבא דהתב"ש הנ"ל. ויתיישב בזה מה שקשה על מה שתירצתי לעיל דלרבי יוחנן ניחא הא דגנב והקדיש כשר לקרבן ולא הוי מהב"ע משום דע"י ש"ר קונה למפרע דתקשי הרי ר"י גופי' קאמר בסוכה (ד"ל) דגם לאחר יאוש פסול משום מהב"ע אך לפי"ז ניחא דרבי יוחנן אזיל לשיטתו דס"ל במנחות (ז' ע"א) דכ"ש אין מקדשין אלא לדעת א"כ מהני שאלה גם לאחר שחיטה נמצא דליכא בשעת שחיטה שינוי רשות כלל כיון שאפשר לשאול וליכא רק שינוי השם מש"ה הוי מהב"ע דהקנין לא בא קודם ההקדש אבל המשנה דגנב והקדיש וכו' מוקים לה ר"י אליבא דרבי יוסי דס"ל במנחות (ד"צ ע"א) דכ"ש מקדשין שלא מדעת וא"כ לפימש"ל לא מהני שאלה ולכך תיכף כשהתחיל לשחוט ועשה מעשה כל דהוא נעשה ש"ר גמור ונגמר ההפקר למפרע ולא מיפסל משום מהב"ע:

וא"כ מעתה נכונים שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל. די"ל דהרמב"ם אזיל בשיטת הסוברים דכל שבא ליד גזבר תו לא מהני לי' שאלה א"כ אדרבה הוא ס"ל דהא דאמר עולא ד"ת אפילו לא נודעה אינה מכפרת משום דעולא לשיטתו דיליף מקרא דוהבאתם את הגזול והפסח גזול דומיא דפסח דלית לי' תקנתא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואף דס"ל בב"ק (דקי"ד) דיאוש כדי קני לי"מ יליף מקרא דלקרבן פסול משום מהב"ע אבל הרמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח ה"ז מביא רק הקרא דשונא גזל בעולה דהיינו קודם יאוש. וכתב בפירוש דלאחר יאוש כשר דקשה לכאורה למה הביא הקרא דשונא גזל בעולה על קודם יאוש הא ע"ז קאמר הש"ס מי קדוש כלל מה ביתו ברשותו וכו'. אך לפימ"ש יתיישב זה דקרא איצטריך היכא דאיכא יאוש של"מ והקדישו דאז הוי יאוש ושינוי השם דקני אף עם יאוש של"מ כס' הקצוה"ח הנ"ל דההקדש חל אלא דפסול להקרבה משום שונא גזל בעולה דהיינו כה"ג דבשעה שהוא עושה אותו עולה הוא עדיין גזל אף דאז קונה אותו בשינוי השם מ"מ כיון שאינו קונה אותו עד שעה שעושה אותו עולה זה מיקרי שונא גזל בעולה וזה פסול משום מהב"ע וע"ז מסיק הרמב"ם אבל לאחר יאוש גמור דנעשה הפקר וקונה משום שינוי רשות למפרע קודם ההקדש זה באמת כשר ול"ה מהב"ע ולכן פסק כרב יהודא דבין נודעה ובין לא נודעה מדאורייתא מתכפר אבל לא מטעמו דר"י לא חייש כלל למהב"ע כמ"ש התוס' אבל הרמב"ם ס"ל דמהב"ע פסול רק לאחר יאוש ושינוי רשות ליכא מהב"ע:

וממילא מיושבת קושית הלח"מ הנ"ל על הרמב"ם פי"ח מה' מעה"ק דכתב דשחט בחוץ משום דאוקמוה ברשותו הא כיון דפסק כר"י א"צ לטעם דאוקמי ברשותו דהש"ס קאמר זה רק לעולא דז"א דעיקר הטעם שכתבתי שכשר לדעת הרמב"ם הוא משום שינוי רשות וכתבתי דזה רק כיון דבא ליד גיזבר או לעזרה תו לא מצי מיתשל עליו והוי שינוי רשות א"כ תינח היכא דשחטו בפנים אבל בשוחטו בחוץ דלא בא לעזרה עדיין ומצי מיתשל עלה לא הוי ש"ר רק שינוי השם ובשינוי השם עדיין מיפסל משום מהב"ע וא"כ כיון דבפנים אם הי' משכחת כה"ג הי' פסול לא מיחייב עלה בחוץ והוכרח לומר הטעם דאוקמה ברשותו כמו לעולא אבל לרב יהודה דלית לי' כלל מהב"ע וכשר בפנים כמו שהוא שפיר חייב בחוץ בלא טעם דאוקמה ברשותו וז"נ מאד בעזה"י בישוב דברי הרמב"ם:

ובאופן אחר יש לישב קושית התוס' גיטין הנ"ל מסתירת סוגיא דב"ק לסוגיא דגיטין דהנה לפי"ד התב"ש הנ"ל דע"י מעשה יכול להקדיש ג"כ דשא"ש כמו לאסור ומבואר דגם תחילת השחיטה דהיינו מעשה כל דהוא סגי ולדעת הב"ח בט"ז סי' ב' סקי"ד אפילו בדבר שאינו עושה נבילה סגי ולדעת הט"ז בעינן דבר העושה נבילה אבל עכ"פ מקצת הוושט סגי וא"כ קשה מאי פריך בב"ק ר"י לר"ל מהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח אימת אי לפני יאוש מי קדוש נימא לעולם איירי לפני יאוש רק דהתחיל לשחוט לשם קרבן נאסר ונתפס בקדושה. וידוע שיטת התוס' שבת (דנ"ח) דכל איסור הנאה חשיב שינוי מעשה א"כ תיכף קנאו הגנב בשינוי וכיון דקנאו ממילא מתכשר הקרבן וליכא משום קרבנו ולא הגזול דהא בגמר השחיטה כבר קנאו בשינוי ומתכשר לקרבן בגמר השחיטה כמבואר בחולין (ד"ל ע"א) למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף והקושיא היא לר"ל ור"ל הא ס"ל שם דאינה לשחיטה אלא לבסוף והשינוי נעשה כבר בתחילת השחיטה דהא דנאסר וה"ה להתב"ש דנתקדש במעשה כל דהוא הוא אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף כדמוכח בסוגיא דרבוצה ודברתי מזה במק"א דלאסור דשא"ש לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במעשה כ"ד וז"ב מאד. וא"כ קשיא כנ"ל. אך לפימש"ל דר"י ס"ל מהב"ע ולא מצא לר"ל שיחלוק עליו בזה לכך פריך לי' שפיר דא"א לומר דלא הי' יאוש מקודם רק דקנאו עתה בשעת השחיטה בשינוי א"כ פסול משום מהב"ע ואינו מתקבל בפנים ואמאי תני עלה ואם שחטו בחוץ חייב אע"כ דאיירי לאחר יאוש וכבר קנאו למפרע בש"ר וליכא משום מהב"ע וא"כ קשיא לר"ל הא ר"ל ס"ל דלאחר יאוש פטור מדו"ה וא"כ ממילא מיושבת קושית התוס' בגיטין הנ"ל דכבר כתבתי בשם התוס' שם דרב יהודא לא חייש כלל למהב"ע וא"כ לדידי' שפיר ניחא הא דתני גנב והקדיש משום דאיירי לפני יאוש ואי לאו דהקדיש הי' חייב בדו"ה רק כיון דהקדיש ושחט לשם קרבן נאסר בתחילת השחיטה ונתפס בקדושה וקנאו בשינוי מעשה דהוא איסור הנאה ומיתכשר בסוף השחיטה כיון דלית לי' מהב"ע מש"ה שחטו בחוץ חייב משום דמתקבל בפנים ולכך פריך לעולא לדידך דפסלת חטאת הגזולה אף דסבירא לך בעלמא יאוש כדי קני רק הכא פסול משום מהב"ע כמ"ש התוס' שם וא"כ אמאי תני שחטו בחוץ חייב והכל כמש"ל. ובזה יתיישב לנכון ג"כ מה שתמהתי לעיל על הרמב"ם שכתב דלפני יאוש פסול משום דהקב"ה שונא גזל בעולה והא לפני יאוש לא קדיש כלל דלפי"ז ניחא די"ל דהרמב"ם ס"ל כס' התב"ש הנ"ל דבתחילת מעשה כ"ד של השחיטה נאסר ונתפס בקדושה והוי שינוי מעשה משום שנאסר בהנאה ומיתכשר בסוף השחיטה דהרמב"ם ג"כ פוסק דאינה לשחיטה אלא לבסוף אלא דפסול משום מהב"ע כיון דהקנין בא בשעת המצוה ולכך כתב הרמב"ם דפסול משום שונא גזל בעולה דמשם נלמד דין דמהב"ע וכ"ז נכון מאד בעזה"י:

ובדרך הזה אפשר לישב מה שהקשה אותי תלמידי הרב החריף ובקי מו"ה יודל דלונאטש נ"י מבראדי ע"ד התב"ש הנ"ל א"כ מאי דייק רבא לעיל (דס"ו ע"ב ודס"ז ע"ב) דיאוש לא קני מהא דאמר קרא קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש איש כי יקדיש את ביתו כתיב וכו' אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני ומאי דיוקא נימא דלעולם איירי לפני יאוש אלא דשחטו לשם קרבן וא"כ אי לאו קרא דקרבנו ולא הגזול הוי קדוש ע"י מעשה שחיטה ואתי קרא למימר דעכ"פ פסול משום קרבנו ולא הגזול משום מהפ"ע כמ"ש התב"ש גופי' בסי' ה' אות כ"ז והיא קושיא חמורה באמת על התב"ש. אך לפי הנ"ל י"ל דהנה כבר הקשיתי כעין זו על הא דגנב והקדיש ואח"כ טבח נימא דאיירי לפני יאוש אלא שנאסר בתחילת השחיטה וקנאו בשינוי ומתכשר בסוף השחיטה אלא דתירצתי לעיל דעכ"פ פסול משום מהב"ע. אמנם תקשי עדיין לפימש"ל דמהב"ע לא הוי רק כשקונה ע"י שינוי משום דשינוי אינו קונה אלא גזלן. אבל היכא דקונה מטעם יאוש שזה כל אדם יוכל לקנות לא הוי מהב"ע וא"כ נימא כיון דהתחיל לשחוט פורתא ונאסר מחמת הקדיש וודאי אילו הוי ידעו הבעלים הוי מייאשי מיני' כדפריך הש"ס לעיל לענין חמץ אלא דשם משני דזה אינו רוצה לקנות אבל כאן דהגזלן בעצמו מקדישו והוא רוצה לקנותו נימא דקנה ביאוש והוא שלו ויהא הקרבן כשר אך צ"ל כיון דבשעה שהקדישו ומקריבו אין הבעלים יודעים מזה הוי יאוש של"מ והאי תנא ס"ל דיאוש של"מ לא הוי יאוש וא"כ שפיר מיושבת קושית תלמידי הנ"ל דהא שם קאי הש"ס לרבא וגם (בדס"ו ע"ב) גורס הרש"ל רבא ורבא הא ס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש לכך שפיר פריך אי ס"ד יאוש כדי קנה א"כ בכל ענין ליתכשר אף בלא יאוש דע"י השחיטה גופי' נעשה יאוש אע"כ דגם יאוש לא קני ולכך שפיר פסול אף אם נאמר דהוי שינוי מ"מ פסול משום מהב"ע וכמש"ל. ואין לדחות תירוצי זה משום די"ל דכאן אף אי הוי ידעי הבעלים מהשחיטה לא הוי מייאשי דהם עצמם היו מקריבין אותו לקרבן שלהם ז"א דאי הוי גומרין השחיטה לשם קרבן שלהם הי' חוזר הקרן לבעלים כדקאמר הש"ס שם (בדע"ו ע"א). ולא היו יכולים הבעלים לתבוע מהגזלן דמי הגזילה ולאו כל אדם רוצה להקריב נדבה ובוודאי לא הי' מרוצה לההקדש רק דמגוף הגזילה הי' מוכרח להתייאש כיון דנאסר בהנאה והדמים יוכל לתבוע מהגזלן ככל גזילה לאחר יאוש:

ועוד באופן אחר י"ל קושית תלמידי הנ"ל דהנה הפמ"ג חולק שם על התב"ש וסובר דאין לדמות איסור להקדש וסברתו מבוארת דלהקדיש הוא ענין קנין ולא מצינו שיוכל לקנות או להקנות דשא"ש ע"י מעשה ואמנם הנה כבר ביארתי במק"א באריכות דבהקדש יש שני קנינים קנין ממון וקנין איסור. קנין איסור הוא שיהי' אסור בהנאה ושיהי' בו כל חומרות של הקדש לענין טומאה וגיזה ועבודה ושאר דברים וקנין ממון שנעשה ממון גבוה ויצא מרשות הבעלים לרשות גבוה כדאמרינן בעלמא קד"ק ממון גבוה וא"כ דברי התב"ש ודברי הפמ"ג אלו ואלו דא"ח דלענין איסור הקדש שפיר אפשר לומר כדברי התב"ש דע"י מעשה נאסר אבל לענין קנין ממון צדקו דברי הפמ"ג דלהקנות דשא"ש אין יכולים אף ע"י מעשה וכבר הבאתי לעיל דעת הסוברים דקרבן שאין לו בעלים כלל פסול דאף דהרמב"ן במלחמות בסוכה סובר כן רק בחטאת דשחטו שלא לשם בעליו פסול מ"מ הרבה סוברים דגם בשאר קרבנות דכשר שלא לשם בעלים אבל אי ליכא בעלים כלל פסול וא"כ הכא דע"י מעשה השחיטה נהי דנתקדש ונאסר אבל עכ"פ קנין ממון א"א שיוכל להקנות ולקנות א"כ הוי קרבן בלא בעלים ופסול גם אי לאו קרא דקרבנו ולא הגזול ומש"ה קאמר התב"ש דרק איסור יש בו אבל לקרבן וודאי דלא מתכשר כיון שאין לו בו קנין ממון כנ"ל. ובפשיטות י"ל הקושיא הנ"ל לדעת הכו"פ דהא דיכולין לאסור דשא"ש ע"י מעשה הוא רק דרבנן וא"כ התב"ש רק מדרבנן קאמר ושפיר פריך ל"ל קרא דקרבנו ולא הגזול על לפני יאוש הא מדאורייתא לא קדוש כלל אף ע"י מעשה. ולא אמנע לכתוב מה דקשיא לי בסוגיא דגיטין הנ"ל לפי"ד הש"ס תמורה (ד"כ ע"ב) דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכן מבואר ברש"י ר"פ וולד חטאת דהא דתמורת אשם אינה קריבה ותמורת עולה קריבה משום דאשם בא לכפר על חטא ואין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה עיי"ש וא"כ מאי פריך הש"ס על עולא מהא דשחטו בחוץ חייבין עליו הא עולא איירי רק בחטאת ונימא דבעלמא ס"ל ג"כ כרב יודא דל"ח למהב"ע רק בחטאת ואשם ס"ל דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. וידוע דבקדשים כל שיש לו הכשר במק"א מיקרי פסולו בקודש ואם עלה לא ירד וכל שאם עלה לא ירד חייבין עליו מבחוץ כדקאמר הש"ס בבכורות (דט"ז ע"א) דדוקין שבעין אליבא דר"ע דס"ל אם עלה לא ירד הואיל וכשר בעופות חייבין עליו מבחוץ וא"כ מש"ה תני והשוחטן בחוץ אף אם נאמר דסתמא קאמר בכל הזבחים אף חטאות ואשמות מ"מ כיון בעולה ושלמים כשר חייבין על הכל מבחוץ כיון דבפנים אם עלה לא ירד וצ"ע:

ומעתה נסיים מעין הפתיחה לישב דברי הרא"ש שבריש דברינו אמאי כתב בקידשה בגזל לאחר יאוש צריכה גט רק מדרבנן משום דמדאורייתא יאוש אינו קונה והא איכא יאוש וש"ר גבי דידה דז"א דהא כבר כתבתי דעיקר הקנין דיאוש וש"ר משום דהיא קונה מקודם מן ההפקר ואח"כ נעשה ש"ר למפרע וקונה גם היא. אמנם הב"ש בסי' כ"ז סק"ג מביא בשם הרש"ך דבקידושין טלי קידושך מע"ג קרקע הוי ספק קידושין וא"כ הכא דבתחילה כשנותן לה הגזילה עדיין לא קנאה ואינה שלו רק אחר שבא לידה וזכתה מתורת הפקר הוי בא לרשות זוכה ונגמר ההפקר וקונה גם הוא בש"ר ומתחילין הקדושין והנתינה שלו אחר שכבר הוא בידה הוי לי' טלי קידושך מע"ג קרקע וי"ל דס"ל להרא"ש דטלי קידושך מע"ג קרקע אינה מקודשת כלל ומקודשת רק מדרבנן משום יאוש לחוד כנ"ל:

תוכן העניינים

חבצלת השרון חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה