אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג יורה דעה › סימן סד

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

יורה דעה · סימן סד

סימן סג

לכבוד הרב הגדול המפורסם מ' שלמה דוד כהנא שי' דומ"ץ בווארשא.

אשר שאל חות דעתי אודות נתוח גויות מתי ישראל, שהשלטון מבקש לתת להאוניברסיתה מתי ישראל שבבית החולים לנתוח לצורך חכמת הרפואה, והוא מאיים כי אם לא יתנו לו אז לא יקבלו תלמידים מבנ"י ללמוד אצלם למודי הרפואה:

הנה אלמלי השלטון בעצמו לוקח בזרוע את המתים לנתוח. נ"ל שאין חיוב למחות בידו ע"י תחבולות והוצאות וכמ"ש תה"ד רפ"ד מובא רמ"א שס"ח ס"א אם המושל מרעה בהמות על הקברים ואי אפשר למחות בידו זולתי בהוצאה מרובה א"צ למחות כיון שהוא עושה בע"כ של ישראל. ודברי שיבת ציון מובא בפת"ש שם סק"ד בעובדא שמושל העיר רצה לעשות דרך רבים בבית הקברות ודעת הרב ר' איסרל ליסא שאין הקהל צריכים לבזבז הרבה והמחבר סותר דברי התה"ד. מ"מ נ' שדבריו אינם מכריעים, בשגם י"ל התם בעובדא דידי' שאני שהי' בזיון תמידי לבית הקברות ודבר המתקיים לעולם ויש לחוש שברוב הימים יחפרו שם בדרך ויוציאו עצמות המתים וישליכום לחוץ, אבל הא בנ"ד ס"ס אין לדבר מזה כי אין המושל גוזר גזרות לתת לו רק בא בבקשה אלא שמאיים בדבר אחר:

והנה שאלה זו התעוררה בראשונה בתשו' נו"ב תנינא יו"ד סי' ר"י ובחתם סופר חיו"ד של"ו ובבנין ציון ח"א סי' ק"ע קע"א קע"ב קע"ג ובנחל אשכול ה' מילה דף קי"ז. והח"ס דן בזה דלבד שיש בזה איסור נוול המת עוד יש איסור הנאה במת כיון שע"י נתוח המת ידעו איך לרפא חולי זה. ומקשה מבכורות מה. באשה גוי' שנתחייבה שרפה למלכות ושלקו אותה כדי לבדוק כמה אברים יש, ותירץ משום דמת עכו"ם מותר בהנאה או אפי' שפחה כנענית היתה י"ל ג"כ דמותר בהנאה ומק' וגיטין מג. דמשני במנוול ומוכה שחין הא למוכרו אחר מיתה לכלבים או לנתוח לרפואה אע"כ דעבד מת אסור בהנאה. ותי' דאף דמותר בהנאה מ"מ אין רשאים לנוולו כמ"ש שמואל בנדה מז. לעבודה נתתיו לך ולא לבושה:

ותמוה כיון דתי' מתחלה דבבכורות י"ל דהיתה שפחה ומותרת בהנאה ובנוול א"כ איך ניחא לי' אח"כ דבגיטין אסור בעבד לנוולו. ודעתו דאף דעבד ושפחה מת ים מותרים בהנאה מ"מ נוול חמור יותר א"כ למ"ה בבכורות לא חששו לנוול השפחה. ובודאי דא"א לומר דרק האדון אסור לבייש את העבד ואחרים מותרים, ובכלל א"י למה לו להח"ס לומר דבבכורות מיירי בשפחה של ישראל, דהא מחלוקת היא בנדה אי מותר לבייש עבד וקיי"ל כשמואל דאסור כמ"ש רמב"ם פ"ט מעבדים ה"ח וכ"כ ר"ש פט"ז מאהלות מ"ה על הא דרשב"ג בתוספתא דנפלים אין קונים את הקבר משום שאין להם נחלה ומק' א"ה אפי' עבדים נמי דאין להם נחלה הרי דעבד יש לו קבורה וא"כ אסור לנוולו, וכ"כ מקנה קדושין נו. ד"ה המקדש דמטעם זה שכ' בהג"ה מיי' מובא ב"י ומ"א סי' תקכ"ו סק"כ דלנפלים אין קבורה דאין להם נחלה ה"ה לעבדים, אך הא הג"ה מיי' עצמו מביא ראי' משפחה שהטילה נפל לבור ומבואר דעבד מצוה לקבור דאל"כ אין ראי' מולד שפחה שהוא עבד. ובבכורות פשוט דהיתה עכו"ם דאין בה אי' הנאה ונוול וכמ"ש סנהדרין יט: בערלות פלשתים דוד סבר חזי לכלבי ושונרי ועי' רמ"ץ או"ח י"ד אות י' מסופק אי שייך לאו דלא תלין בנכרי ופשוט כיון דלא תלין משום בזיון לא שייך בנכרי וכמ"ש בסנהדרין הנ"ל. ועי' בח"ס סי' הנ"ל שכ' דטומאת מת היא משום אי' הנאה כדי שלא יבאו להטת ממנו וכעין מ"ש בנדה נה. גזרו טומאה בעור אדם שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחים ולכן גוי דמותר בהנאה אינו מטמא באהל והוא דבר חדש שיש גזרה מן התורה והוא כמ"ש ר"ן מתני' ריש פסחים דיש איסור בל יראה ובל ימצא משום דלא בדילי מיני' ויש חשש תקלה ועי' ספרי ח"א סוגיא נ"א אות א'. ועי' בית האוצר א' כלל ח' דכ' להפך דאי' הנאה תליא בטומאה דילפי' שם שם ממרים ובעי' דומיא דמרים דמטמאה באהל ולכן גוי שאינו מטמא מותר בהנאה:

וכן הוא בירושלמי שבת פ"י ה"ה מתני' המוצא המת במטה ר"ש פוטר ומקשה והא ר"ש מודה באיסור הנאה דא"צ שיעור ומשני תיפתר במת גוי והיינו דמת גוי מותר בהנאה וכ"כ ראשונים רבים המובאים בספרי חלק א' סוגיא ל"ה אבל בירושלמי ב"ק פ"א ה"א איתא והמת יהי' לו יצא אדם שאין לו הנאה במותו מדלא מפליג מוכח דס"ל אפי' גוי מת אסור בהנאה וכ"כ תשו' רשב"א שס"ה ואס"ז כתובות ס. ד"ה החמרתה ועוד פוסקים כמ"ש בספרי שם וק' מאד מסנהדרין הנ"ל חזי לכלבי ושונרי וי"ל שם שאני כמ"ש שבות יעקב ח"א סי' פ"ט דהא דמת גוי אסור בהנאה דוקא גוי שאינו קנוי לישראל משא"כ בגוי הקנוי לו ושם היו הפלשתים קנוים לדוד בחזקת מלחמה וכמ"ש תו' גיטין לח. ד"ה בחזקה אבל בקהלת יעקב אות ע"ט וברכ"י יו"ד שמ"ט תמהו תה טעם לחלוק זה וצ"ע:

אבל מ"ש ח"ס לאסור נתוח המת משום אי' הנאה יפלא מאד דהא אין זו הנאה בגופו של מת רק גרמא בעלמא וכמ"ש ריטב"א סוכה לא: ד"ה והאמר דלא חשיב איסור באה"נ אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינה הנאה וכמ"ש בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים וכן בסנדל של ע"ז אם חלצה חליצתה כשרה אע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה ל"ח הנאה באיסור וכ"כ שער המלך פ"ח מלולב ה"א דלמסקנא ערובין לא. דערוב בבית הקברות מותר דמצות ללה"נ אע"פ שע"י העירוב נהנה בבית המשתה מ"מ כיון שאין גופו נהנה מבית הקברות הוי רק גרמא, וכן בבנין ציון ח"א סי' קי"ט בנפל שרוצה רופא להשהותו ולהשים אותו בצלוחית וביין שרף למען יעמוד ימים רבים להתלמד בו חכמת הטבע, וכ' לאיסור משום תקלה שמא יהנה בגופו כיון שמת אסור בהנאה, אבל לא עלה על דעתו דבחינה זו עצמה לחכמת הרפואה תחשב הנאה:

ועי' בחתם סופר או"ח סי' קכ"ח שהג' רעק"א הקשה לבעל חות דעת איך הותר לקחת שכר מקבורת מתים הא מת אסור בהנאה והלא בע"ז סב. השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור. (ובודאי דמותר לקחת שכר קבורה כמ"ש במתני' נזיר יא. יודע אני שהנזיר אסור וכו' מפני שאני קובר את המתים ומיירי בשכר כמ"ש תוס' שם וכן בסנהדרין כו: הנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט ראשון של עצרת ועיי"ש ברש"י שהי' בשכר והוו רשע דחמס הרי דבחול מותר לקבור בשכר) ותי' בעל חו"ד דקבורת המת הוי למעט התיפלה מש"ה מותר ועיי"ש מ"ש הח"ס ובספרי ח"א סוגיא ל"ה הבאתי קו' זו בשם ס' בית אברהם להגה"ק מטשעכנאווי ז"ל ועיי"ש מה שתרצתי ועי' בס' אמרי יושר ח"ב סי' כ"ב:

אך החשש בנתוח המתים משום נוול המת שהוא אי' דאו' כמ"ש חולין יא: ובודאי שנלמד מלא תלין, ונראה דאלו הי' מי שאמר בחייו, דניחא לי' להתנוול לתועלת רפואה שרי לנוולו כיון דאינו מקפיד על בזיונו. וכ"כ בחתם סופר יו"ד שכ"ז במקום שהחיים יודעים שכך מנהגם ויקלו אותם ומוחלים על כבודם שרי וכ"כ בנחל אשכול ה' מילה דף קי"ז דמ"ש בערכין ז. האשה שישבה על המשבר ומתה מקרעים את כרסה. משום דמסתמא ניחא לה בנוולה כדי להציל את בנה אך ק' מסנהדרין מו: אי קבורה משום בזיונא לא כל כמיני' לומר שלא יקברוהו משום בזיון קרוביו וכמ"ש רש"י, ובכ"מ פי"ד מאבל ה"א בשם רמב״ן ובטור יו"ד שמ"ח כתבו דקבורה לא רק בשביל משפחה רק משום בזיון לכל החיים, א"כ ה"נ בנוול זה אינו יכול למחול ואפי' אם בני משפחה ג"כ רוצים משום דתלוי בכל ישראל:

אבל נראה לחלק דבנדון הח"ס בלקוט העשבים אין הנוול גדול כל כך לכן ניתן למחילה, והא דערכין דמקרעין כרסה דהנוול הוא רק לפי שעה תלוי בדעת המת, ודוקא כשצוה שלא לקברו דנראה בנוולו לכל והבזיון הוא תמידי מש"ה אין בידו למחול, ולכן הכא בנתוח דהוא ממש עובדא דערכין יכול למחול (עי' ספרי חלק א' סוגיא י"ב אות ה' ו'):

ונראה פשוט דאיסור נוול המת נדחה מפני פקוח נפשות כיון שע"י הנתוח ילמדו לרפאות חולים מסוכנים, ואמנם בנחל אשכול שם כ' בשם הג"ר קאפיל מוורמיזא דאין אי' נוול המת נדחה מפני פקוח נפש דזה שאמרו אין לך דבר שעומד בפני פק"נ על החיים רמיא מצוה זו ולא על המתים שהם חפשים מן המצות וכן דעת הגר"י עטלינגר בבנין ציון ח"א סי' ק"ע קע"א. משום דעת רש"י ב"ק ס: שאסור להציל עצמו בממון חברו וכ"ש דאסור להציל בקלון חברו דכבוד חמור מממון כדמוכח בב"ק צא: באשה שבאה לפני ר"ע. ואפי' לדעת תו' ב"ק ס: דמותר להציל עצמו בממון חברו כ"ז רק אם דעתו לשלם אבל הכא דא"א לשלם למת את בזיונו גם לשי' תוס' אסור וגם כ' טעם של הג"ר קאפיל דאין על המת מוטל להציל את החי ועי' שם קע"ב קע"ג דיהרג ואל יעבור לבייש אדם חי וראי' מב"מ נט. נח לאדם שיפיל עצמו לכבשן וכו' ועיי"ש קס"ז ראי' דאין גזל נדחה מפני פק"נ מיומא פה: דיליף ר"ע פק"נ דוחה שבת מעבודה. ופשיטא דאין עבודה דוחה גזל וה"ה לפק"נ:

וכל הדברים תמוהים והראיות חלושות דאיך יעלה על הדעת שדעת רש"י שאסור לאחד או למחנה גדול להציל חייהם ע"י שיקחו פרוטה א' של איש אחר ואפי' על מנת לשלם אלא הא שפרש"י ויצילה שלא ישרפוה הכוונה כמ"ש בס' אמרי הצבי שם דהרא"ש כ' דמבעיא לי' מאי למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין ואמרו לי' דאסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם הרי דהרא"ש ס"ל ג"כ כתוס' ומ"מ מפרש דעדיין לא שרפוהו וא"כ מה דכ' ויצילה היינו שלא הניח לשרוף וכן פי' דברי רש"י, ומ"ש בנין ציון ראי' מעבודה, ליתא דהא גמ' קאמר דחמיר פק"נ מעבודה דלהחיות אפי' מעל מזבחי תקחנו ושפיר י"ל דפק"נ דוחה גזל ועוד די"ל עבודה חמיר מגזל אך גזה"כ היא אדם וכו' ולא מן הגזל, גם י"ל דודאי ניחא לי' לקיומי מצוה בממונו וחברו מוחל על ממונו בשביל פק"נ להציל חברו וכמ"ש בסנהדרין עג. אפי' מטרח ומיגר אגורי חייב וי"ל דאפי' צווח שאינו רוצה י"ל ס' רמב"ם ספ"ב מגירושין בגט מעושה ומשא"כ בקרבן הגזול דגזה"כ הוא שפסול. כ"כ רמב"ן במלחמות סוף ב"ק דאיסור גזל נדחה מפני פקוח נפש ומ"ש בנין ציון דאפי' לשי' תו' ב"ק ס. הכא דא"א לשלם בעד בזיון המת אסור, ליתא דלמה גזל חמור יותר משבת משום דבשבת אין שום עצה לתקן את האיסור לכן הוא נדחה מפני פק"נ משא"כ בממון חברו דיש יכולת שלא לעבור על איסור גזל אם ישלם למה לדחות אי' גזל והוי כעדל"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב. אבל אלו לא הי' אפשר לתקן ע"י תשלומין בודאי גם אי' גזל הי' נדחה א"כ במת כיון שא"א לשלם את הבזיון שפיר דוחים אי' נוול מפני פק"נ. ומ"ש הג"ר קאפיל והבנין ציון דהמת פטור ממצות פק"נ, זה אמת אבל הלא אנו דנין. על החי אם מותר לו לנוול את המת והחי מצווה על פק"נ ופק"נ דוחה איסור לנוול את המת. ומ"ש מסוטה נח לאדם שיפיל עצמו וכו' הרמב"ם השמיט דבר זה וע"כ דס"ל דלאו דינא היא רק דבר אגדה ומוסר וכבר כתבתי בספרי דהרמב"ם לשיטתו בפ"ה מיסודי התורה ה"ד דכ"מ שנאמר יעבור ואל יהרג אסור להחמיר ומש"ה ס"ל דבהלבנת פנים רק נח לו לאדם וקמ"ל דהכא מדת חסידות היא ומותר להחמיר ומ"מ לא הביאה משום דאינו דין. ובנדון דידן מפורש בספר חסידים תנ"א מובא בבאר היטב יו"ד שנ"ב כשיש דבר בעיר מחפשים על אות המתים וכו' וכל דבר שהוא משום פק"נ יכול לעשות למת:

אלא שהנו"ב תנינא יו"ד ר"י חולק דדוקא ביש ספק סכנות נפשות לפנינו כחולה או נפילת גל אז כל האיסורים נדחו. אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהי' צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום אי' תורה או אפי' אי' דרבנן שאם אתה קורא לחששא וספק נפשות א"כ יהיו כל מלאכת הרפואות שחיקה ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהי' צריך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק וחלילה להתיר ואפי' רופאי האומות אין עושים נסיון בחכמת הנתוח כי אם בהרוגים ע"פ משפט או במי שהסכים בעצמו בחייו לכך ולכן אין בזה שום צד להתיר עכ"ל:

אבל נראה דבדורו של הנו"ב לא היו הנתוחים בחולים נפרצים והי' מקרה רחוק ולא שכיח שיזדמן חולה כזה. וע"כ אסר הנו"ב. משא"כ עתה שמעשים בכל יום ויום שעושים נתוחים באברים הפנימים. והם מהתנאים הראשים של הרפואה וחולים כאלה שצריכים נתוחים שכיחי טובא. פשיטא דנתוח המת הוי פק"נ ממש, ואם לא יעשו נתוחים יגרמו למיתות רבות, וראי' מ"ש הנו"ב דאפי' רופאי האומות אינם עושים נסיון בנתוח כ"א בהרוגי מלכות, ולא כן עכשיו שעושים נתוחים תמיד במתי בתי החולים, ומ"ש הנו"ב שאם תאמר שחשש זה הוי ספק סכנה יהיו כל מלאכות שבת מותרות שמא יקרה חולה שיצטרך להם, תמוה הדמיון דהא שאני בכל אלו שאפשר להכין ולעשות מאתמול משא"כ הכא אם נאסור הנתוח א"כ תמיד לא תעשה ולא תודע סבת החולי,, ואף שבנדון זה שיש מתים רבים נכרים לרוב לנסות בהם הנתוח אין הכרח לנוול מת ישראל, מ"מ הרי איתא ביומא פד: אין עושים דברים אלו ע"י עכו"ם וכו' וכמ"ש או"ח שכ"ח סי"ב וט"ז סק"ה, והרב המתיר למעשה השואל בנו"ב ר' ליב פישלס בן הג"ר מאיר בומסלא הי' רב גוברי' מגדולי פראג:

ויש לדון עוד בנדון זה, דהכא יהי' עלבון לכל האומה ולשמצה בקמינו, שיאמרו העמים הנה עם ישראל אינו חושש לתועלת הבריאות וצרכי החיים, והנקל בעיניו פקוח נפשות ישראל ואוה"ע, והוי חלול השם, ועלבון האומה יכול לדחות נוול המת. ואין להביא ראי' להיתר מהא דהתירו משום איבה כמ"ש ע"ז כו. בשכר שרי משום איבה וכן רמ"א יו"ד רצ"א ס"ב דמשום איבה מותר למסור מזוזה לגוי ועי' יד שאול שם דפשטות הירושלמי והש"ס שמסרו ס"ת לתלמי המלך אף דזה בזיון התורה וכמ"ש בסנהדרין קב: שאחאב זכה למלכות מפני שמיאן למסור ס"ת לבן הדד שאמר והדבר הזה לא אוכל לעשות מאי מחמד עיניך ס"ת, דשא"ה דאינו אי' דאו' וכמ"ש תו' ע"ז כו. ד"ה סבר דאין מתירים משום איבה אי' דאו'. ומ"מ י"ל דרק משום איבת יחיד אין מתירים אי' דאו' אבל בנוגע האיבה והעלבון לכלל האומה אולי גם אי' דאו' מתירים. ועי' ח"ס חו"מ קצ"ד על הא דע"ז כו. דאסור לחלל שבת בשביל גוי דכ' דעתה נשתנה הענין מפני דבזה"ז אנו דרים בין האומות ויאמרו כי דמו של נכרי קל בעינינו ועי"ז יותר בעיניהם דמן של שראל ע"כ מותר לחלל שבת, אך גם שם רק כמה איסורי דרבנן התיר אבל לא אי' דאו':

אך מצינו ביומא סח: ובעשור קורא בע"פ משום כבוד צבור ודוחה אי' דברים שבכתב שאסור לאמרם בע"פ כמ"ש גיטין ס: ומשמע דאי' דאו' הוא דנלמד מקרא כתב לך וכו'. וכ"כ ב"י או"ח קמ"ד בשם ת' הרשב"א:

ובע"ז יא. עוקרים על המלכים אע"פ שצער בע"ח דאו' כמ"ש ב"מ לב: ורמב"ם פי"ג מרוצח ה"ט ורמ"א חו"מ רע"ב ס"ט וכ' בנ"י ב"מ שם משום דצער בע"ח הותר לצורך האדם אבל תוס' ע"ז שם ד"ה עוקרים כ' משום דכבוד מלך שהוא כבוד כל ישראל דוחה איסור צעב"ח וכ"כ תוס' ב"מ לב: ד"ה מדברי ותו' ע"ז יג. ד"ה אמר ועי' הוריות יג. שעיר עכו"ם קודם לשעיר נשיא מ"ט האי צבור והאי יחיד הרי דכבוד צבור עדיף מכבוד מלך. וא"כ אם כבוד מלך דוחה אי' צעב"ח דאו', ודאי דכבוד צבור דוחה אי' נוול המת. והא דברכות יט. מדלגים היינו ע"ג ארונות של מתים משום כבוד מלכים, ומ"מ רק טומאה דרבנן נדחית שם, כ' בארעא דרבנן אות של"ו משום דטומאת כהנים הוי עשה ול"ת ואין כבוד מלכים דוחה אותה. ואין לחלק דרק עברות שבי אדם למקום נדחות מפני כבוד צבור אבל לא נוול המת שהוא בין אדם לחברו, דאדרבה י"ל זה קיל יותר דהא ניתן למחילה, וי"ל משום כבוד ישראל אלו שאלו אותו בחייו הי' מוחל וכמ"ש סנהדרין מז. גבי אחז ישראל גופייהו ניחא להו ומחלי ליקריי':

אבל מצינו בסוטה מ. בתקנת ריב"ז שלא לעלות לדוכן בסנדל מ"ט משום כבוד לבור א"ר אשי לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו וכו' ואמרי בן גרושה הוא, הרי דבתחלה ס"ד דהתקנה משום כבוד צבור ודחי דכבוד צבור לא אלים כ"כ לתקן תקנה זו, רק מפני חשש שיהי' גנאי ועלבון לכהן ולמשפחתו תיקן כן כי זה חמור מכב"צ, א"כ אם חשש גנאי זה שאינו דאו' עדיף מכבוד צבור, מכ"ש נוול המת שהוא דאו' לא יוכל כבוד צבור לדחות אותו:

ואמנם לפי מה שכתבתי בספרי ח"א סוגיא כ"ט אות ג' ד"ה אך להקשות איך יחלוק ר' אשי על טעם כבוד צבור דמפורש במתני' יומא הנ"ל, ותרצתי דר' אשי מודה לטעם כב"צ אלא דקאי אפי' בגוונא דלא שייך כב"צ כגון אם לובש שני סנדלים זה על זה ופושט העליון דליכא טיט עליו מכל מקום אסור לעלות בסנדל מחמת פסיקת רצועה. א"כ אין ראי' מכאן דגנאי של יחיד חמור מכבוד צבור, אך עתה הנני רואה שאין תי' זה מספיק, דאף שבטורי אבן מגילה כ"ד: ד"ה מומים כתב דלמסקנא עיקר הטעם בתקנה זו משום כבוד צבור, אבל בהג"ה מיי' פי"ד מתפלה אות ד' מבואר דר' אשי לית לי' כבוד צבור דכ' דלדידי' אם לובש בתי שוקים שרי וע"כ דאינו חושש לטיט וכן הר"ן מגילה שם וב"י או"ח קכ"ח כ' דלמסקנא הטעם רק משום שמא נפסקה רצועה, וא"כ הדרא קו' הנ"ל וכי לית לי' לר' אשי כבוד צבור דאיתא בכמה דוכתי וצ"ע. (ועי' הפסגה קובץ ז' ד"ה דברי חכמים והפלס שנה ב' צד צ"ב מ"ש בהא דסוטה):

והנה אפי' נימא דמסוטה מוכח דגנאי משפחה עדיף מכבוד צבור, מ"מ דוקא התם דמיירי בכבוד הצבור שבאותו בית הכנסת לבד, דתקנת ריב"ז היתה כבר אחר החורבן כדמשמע בר"ה לא: אבל כבוד כל ישראל שבמדינה י"ל שפיר שדוחה נוול המת וכמ"ש מג"א תרפ"ז סק"ג בשם ב"ח לחלק בין סתם ת"ת דרבים לת"ת של כל האומה וכה"ג כ' מג"א קמ"ד סק"ז דיש חלוק בין כבוד צבור שבמקדש לכבוד צבור שבבהכנ"ס, וכמו שאמרו בברכות מז: מצוה דרבים שאני:

ועי' יבמות עט. גבי הריגת בני רצפה בת אי' שהקשו והא כ' לא יומתו אבות על בנים וכו' ארחב"א א"ר יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא ופרש"י שיהיו אומרים אין אומה זו ראויין לדבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ולא עשו בהם נקמה עכ"ל. והנה נניח את גוף ההריגה שהיא פרשה סתומה ונפלאה כי לא הי' שום היתר ע"פ דין לשפוך דם נקי ואף שאמרו בגמ' שם כל שהארון קולטו למיתה, הא לא בשמים היא ואין זו נבואה ממש כמ"ש בסנהדרין פט: היכא דמוחזק' שאני, ואין לומר מצד משפט המלך, דיש לו כח להרוג רק מורדים בו כמ"ש רמב"ם פ"ג ממלכים ה"ח או עבריינים כמ"ש שם ה"י ולא איש נקי. אבל עכ"פ נלמד מגמ' זו דמשום עלבון ישראל בעיני האומות אף במקום שעושים כדין תורה שאסור לנקום מבנים על חטא אבותם מ"מ כיון שלהשקפת האומות יש בזה חלול השם הותר לעבור על לאו מפורש דלא יומתו וכו' והכא נמי דכוותה כדי שלא יאמרו שבעיני ישראל נקל פק"נ ולא אכפת לנו בתקנת חולים מסוכנים יש סמך גדול מכאן להתיר, וכן שם ותקח רצפה בת אי' את השק וכו' ומקשה והא כתיב לא תלין וכו' ותי' ר' יוחנן בשביל שיתקדש שם שמים בפרהסיא הותר אי' לא תלין וכש"כ שמותר לעבור על איסור נוול המת שמקורו לאו דלא תלין כדי למנוע חלול השם ולעז העמים. אך במדינה אשר השלטון צורר ליהודים ענין כבוד האומה אין לו יסוד והגיון, באשר כי שם אם נצדק או נרשע אחת היא. ואשמים אנחנו תמיד ומשפט א' לצדיק לרשע, מפני טענה זו אין להרגין מטחת המתים ולהתעלל בם:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה