חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
יורה דעה
סימן לח
אודות שוחטים שחתמו כתב איסור שלא ישחטו בעיר בלי הסכמת איזה אנשים ואח"כ שחטו. ופרטי הדברים יבוארו מתוך התשובה:
א) שבועה ונדר בכתב אין בו ממש כמ"ש כנסת הגדולה יו"ד סי' ר"י בשם כל גדולי הפוסקים ובכללם מרן הב"י, וכ"כ רדב"ז ח"ג תר"ה ומבי"ט ח"א סי' ר"מ ומהרי"ט ח"א י"ד וח"ב יו"ד סי' כ"א, וכ"כ בלחם רב שכן הסכימו רבני צפת מהר"ם אלשיך ור"י בי רב ובעל שיטה מקובצת, ורשד"ם יו"ד סי' פ' שכתב לאיסור חזר בו בסי' קי"א מפני שרבו עליו חבריו והתירו, וכ"כ ת' רמ"א סי' ק"ה וחכם צבי נוספות סי' א' אות י"ב וכ"כ ברכי יוסף או"ח תפ"ט ושב יעקב יו"ד מ"ס ושבות יעקב ח"א או"ח סי' ו'. והג"ה מהר"ש איגר יו"ד ס"ס רכ"א, ות' הרי"ם יו"ד י"ג ואבני נזר יו"ד סי' ש"ו כתב שדבריו אלו עיקר, ונפש חי' יו"ד פי' ס"ח ודברי ישכר סי' צ"ג וחיים של שלום ח"א סי' ס"א ות"ב סי' ק"ה:
ועי' נו"ב קמא יו"ד סי' ס"ח דאפי' למ"ד דמהני שבועה בכתב כל זה רק אם הוא כתיבת יד הנשבע אבל אם הוא כתב יד איש אחר ורק החתימה שלו לכ"ע לא מהני, וכ"כ בית שלמה יו"ד ח"א סי' ה'. ואף דנו"ב תנינא יו"ד קמ"ה כתב להפוך, עי' בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פ"ז שדבריו הראשונים עיקר וכ"כ שם בח"א סי' ג' וכ"כ חסד לאברהם ח"ב יו"ד סי' נ' ונ"ב דאם אחר כותב אין חשש לדברי הכל וכ"כ בס' תשובת עגונה מהמגיד מקוזניץ דף 56, ועי' דברי מלכיאל ח"א סי' פ"ח סק"כ דגם לנו"ב תנינא הנ"ל המחמיר. הכוונה רק לענין חיוב ממון אבל על איסור השבועה גם לדעתו אין בה ממש:
ב) והנה אלו מצוה לסופר לכתוב כן קבלת נדר ושבועה, י"ל דתלוי אי שייך שליחות בנדר ושבועה. ודעת נו"ב קמא יו"ד סי' ס"ז דחל. אך בתנינא יו"ד קמ"ז מפקפק בזה. וידוע מ"ש טוח"מ סי' קכ"ד ור"ן שבועות רפ"ד בשם ירושלמי סנהדרין פ"ג וכי אנטלר נשבע. וכ"כ ב"י או"ח ס"ס תל"ד דלא שייך שליחות בזה והדברים עתיקים, אך הכא בנ"ד אין נפ"מ בזה דהשוחטים לא צוו לכתוב כתב כזה ולא עשו שליח:
ג) וגם אפי' היינו אומרים דשבועה בכתב מהני כמו בשטרי קנין מ"מ הכא הוי רק שטר ראי' כיון שכתוב בסוף ״וחת"י תהא ראי' על קבלתנו" הרי שאינם מקבלים נדר בחתימה זו ואינה אלא לראי' בעלמא ולא לקבלה ודאי דלא מהני וכמ"ש בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פ"ז וכ"כ אבני נזר יו"ד ש"ו אות ל"ו:
ד) ואף שכ' שם שוחת"י לראי' על קבלתנו בשפתי פינו' וא"כ אף דנדר בכתב לא מהני וגם שכ' דהוי רק שטר ראי' מ"מ הא הודו בזה בחתימתם שקבלו עליהם בפיהם ממש, הלא אין זה כתיבת ידם רק מה שכתב איש אחר שלא בפניהם כלל והשוחטים אומרים שלא קבלו בפיהם שום נדר ואיסור ולא קראו את הכתב וגם לא נקרא בפניהם, רק שחתמו לבד, והם נאמנים ע"ז שלא קבלו ולא קראו וכמ"ש נו"ב קמא חו"מ ל' אות י"ג וז"ל ומ"ש הבוררים שסמך על הסופר והאמינו ולא קרא השטר אדרבה היא חובתו כיון שלא קרא נתרצה להתחייב בכל עיי"ש, הרי שדעתו שנאמן שלא קרא אלא שדעת נו"ב דאפי' אם האמת כן שלא קרא מ"מ כיון שחתם נתחייב וכמ"ש בחו"מ מ"ה ס"ג. אבל חלק עליו בקצה"ח ס"ס ר"ז דל"ש נאמנות רק במה שבינו לבין חברו בדיני ממונות אז מהני חת"י אף שלא קרא אבל מה שבינו לבין שמים כשבועה דאינה עושה קנין אלא איסור אם באמת לא קבל עליו אין כל חשש איסור וכ"כ בבית שלמה יו"ד ח"ב ס"ס פ"ז דמי שאומר שלא קרא הכתב נאמן. ואין לומר דכ"ז בנדר ושבועה שבינו לבין עצמו אבל בשבועה לטובת חבירו אינו נאמן כמ"ש ש״ך יו"ד רל"ב סקכ"ה לענין טענת אונס, ז"א דדוקא גבי אונס כ' ש"ך כן משום דאונס לא שכיח אבל הכא נאמן. וכ"כ בדברי מלכיאל ח"ג סי' ע' ד"ה ע"ד. ועי' דברי מלכיאל ח"ב סי' ט' אות מ' דאדם נאמן על עצמו שלא קבל וכל אדם נאמן על עצמו כמאה עדים באיסורין ממילא יכולים לסמוך עליו כל העולם ולאכול משחיטתו וכמו כל האיסורים שנאמן אף לאחרים:
ה) ויותר מזה כתב בת' הרי"ם יו"ד י"ג ד"ה ומה דנאמן מה שאומר שלא נשבע אף נגד ע"א, ואף לעדות העד שקרא הכתב עמו ג"כ פשוט דמה שקורא לידע מה כתוב בו כמו שהעיד העד שאמר לו ״ראה על מה אתה חותם", מבואר מלשונו שהי' הקפידא על החתימה אבל אם לא היתה הקריאה לשם קבלת שבועה אינה קבלה ובפרט שהכתב של אדם אחר וכ"כ בבית שלמה יו"ד ח"א ו' וז"ל ואף שכתב כ"ה שהם, קראו הכתב קודם שחתמו אם לא נתכוונו בקריאתם לשם שבועה לאו כלום היא כדאיתא בירושלמי ריש נזיר וכו' עיי"ש:
ו) ואפי' אם אותו האיש שנתן להם את הכתב לחתום יכחישם ויטעון שקראו הכתב בפיהם, הם נאמנים שלא קראו כמ"ש מהרי"ט ח"א ס"ס י"ד דאפי' נגד עדים שחתמו שנשבע הוא נאמן שלא נשבע משום דאדם נאמן על עצמו כר' יהודה בכריתות יב. וכ"כ שם סי' נ"ג וח"ב יו"ד כ"א וכ"כ חכם צבי נוספות סי' א' אות י"ב דנאמן שלא נשבע ואפי' עדים הנוגעים מעידים כנגדו וז"ל וכיון שיש להם איזה הנאה בדבר שוב אין עליהם תורת עדות אלא תורת בעלי דבר ואין בדבריהם ממש וכ"כ ת' משיב דבר יו"ד ס"ס ד' וז"ל כ"ש כשאומר שלא קרא ואין לחוש למה שאומר הרב שיביא עדים כשרים שקרא בפיו לע"ע לא הביא. ואדם נאמן על עצמו בכאלה עכ"ל, ועי' עוד שם סי' ה' ד"ה שנית וד"ה ובהא:
ו) והנה בתה"ד סי' שכ"ו כ' אם כתב בשטר שנשבע אף אם חברו מודה לו שלא נשבע ונותן אמתלא נאמן ואין חוששים שמא נשבע שלא בפניו, והובא ברמ"א יו"ד רל"ב ס"ס י"ב. ועיי"ש בפי' הגר"א סקל"ו דהיינו שמברר בעדים שלא נשבע. אבל אין מובן כלל, דמ"ש בתה"ד אם יוכל ראובן לברר ולהסביר אין הכוונה בעדים רק לברר טענותיו על שמעון שרמהו, ואולי ט"ס הוא בהגר"א והסמ"ע ע"ג סקי"ח הביא דברי תה"ד וכ' דאם כתב שנשבע בפועל לא מצי להתנצל שלא נשבע. ולכאורה דבריו הם נגד מ"ש בתה"ד דשם כ' בפירוש שנשבע ומ"מ כ' תה"ד דנאמן שלא נשבע אם יש לו אמתלא ומה בכך שהוסיף תיבת בפועל:
והנה גם בש"ך יו"ד רל"ב סקכ"ח מביא דברי סמ"ע אלו וכ' דמ"ש אם נשבע בפועל קאי היכא שאין התובע מודה. וע"כ דסמ"ע וש"ך ס"ל דכל דברי תה"ד שנאמן שלא נשבע קאי רק אם התובע מודה, וגם מ"ש תה"ד בסוף אבל לענין דינא אם יטעון שמעון נשבעת לי כאשר הודית בחת"י לפרוע לי בלי שום טענה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לענין ממון ואפי' טענת אונס לא תוכל לטעון, בזה צריך לדקדק אם טענתי' טענה או לא עכ"ל, הם מפרשים דמיירי ג"כ שהתובע מודה לו שלא נשבע אלא שטוען יהי כן אפי' שהאמת שלא נשבעת מ"מ חתימת ידך תחייב אותך והודאת בע"ד היא דאדם יכול לחייב א"ע בהודאתו אע"פ ששניהם מודים שאינו חייב כלום, וכמו שמפורש בת' מהר"ם פדוואה סי' נ' עיי"ש:
אבל לא אכחד כי בלמדי את סי' זה בתה"ד חשבתי כי הך סיפא מיירי דהתובע מכחיש וטוען שהנתבע נשבע באמת וע"ז קאמר התה"ד דאף דלענין השבועה אדם נאמן שלא נשבע אם נותן אמתלא ואין בזה איסור שבועה, אבל מ״מ י"ל שיש לו עליו תביעת ממון כיון שס"ס חתם כן והודאת בע"ד מהני, ובזה מסופק וכ' דצריך לדקדק אם טענתו טענה, והשתוממתי בראותי שהמהר"ם פדוואה מפרש להפך:
אבל הלא כדעתי מפרש בבאר הגולה יו"ד רל"ב סעיף י"ב, דרמ"א כתב שם וכ"ש אם האמת שלא נשבע, וע"פ הפשיט אין הבנה לדברים אלו וכ' באה"ג דהפי' שגם התובע מודה שלא נשבע רק שכתב לבד, וא"כ ע"כ דברישא מיירי אף אם התובע מכחישו ואומר שנשבע ומ"מ הנתבע נאמן, והוא כפי' מהר"ק בת' מהר"ם פדוואה שם, וכן פי' ט"ז חו"מ ע"ג ס"ו עיי"ש, וכן כ' הפי' בנו"ב קמא חו"מ ל' אות י"ג ד"ה והנך עיי"ש וכ"כ ת' רמ"ץ יו"ד סי' ס"ה, ועי' בת' הרי"ם סי' י"ד בפי' הך וכ"ש שברמ"א. ולפלא שלא הביא פי' באה"ג:
וס"ס מוכח דהתה"ד מאמינו שלא נשבע רק אם נותן אמתלא ודלא כמהרי"ט הנ"ל דנאמן בלי אמתלא, ואולי רק מפני שהי' נוגע לענין ממון וצ"ע:
ח) והנה ראיתי בת' מהרש"ם ח"ג סי' מ"ח שמביא דברי מהרי"ט הנ"ל והתה"ד והסמ"ע וכ' לפקפק בד"ה והנה, למה מהני אמתלא נגד הכתב. הא נגד מעשה לא מהני אמתלא. ואינני מבין דהא כ' ש"ך יו"ד קפ"ה סק"ה דאמתלא טובה מועילה אפי' נגד מעשה, וזה ימים רבים הבאתי ראי' לזה מכתובות יח: שהקשו והאמר ר"ל עדים החתומים על השטר וכו' הרי דדחו בגמ' דמש"ה אינם יכולים לחזור נגד חתימתן שבשטר רק משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, אבל לולא כן היו יכולים לחזור מחתימתן משום שאומרים שהיו אנוסים מחמת נפשות, הרי דאמתלא טובה מהני אפי' נגד חתימה דהוי מעשה, ועוד ראי' מכתובות קט: דעשאה סימן לעצמו אפי' בשטר לא אבד את זכותו אע"פ שעשה מעשה מפני שיכול לומר אי לא עבדי לי' הכי לא הוי מזבין לה נהלי וכו' ועי' בספרי חלק א' שו"ת סי' י"ד ד"ה וראי':
ומ"ש מהרש"ם בד"ה ומה דהיכא דנתחייב מכח הודאתו ע"פ חתימת ידו לא מצי לומר לא נשבעתי, תמוה דהא במהרי"ט ח"א י"ד היתה חתימתו בשבועה וע"ז כ' דנאמן לומר שלא נשבע וכן בחכ"צ הנ"ל טען נגד חתימת ידו. וכ' דנאמן:
ומה שהק' מהרש"ם על מהרי"ט מריטב"א מכות ב'. דדוקא גבי קרבן דכ' או הודע אליו האמינתו תורה יותר מעדים משא"כ בעלמא, לק"מ דריטב"א מתרץ קו' תו' שם על גלות דלא שייך אדם נאמן משום דתלוי בב"ד שעליהם מוטל לחייבו גלות כמ"ש רמב"ם בספר המצות רכ"ה וריש פ"ה מרוצח. ומשא"כ בחטאת אף דתלוי בב"ד למשכנו כמ"ש תו' כריתות יב. סד"ה או, מ"מ כיון דכ' או הודע הוא נאמן נגד עדים. אבל בדבר שאינו נוגע לב"ד כאיסורים, פשיטא דנאמן, וראי' מטהרות פ"ה מ"ט ב' אומרים נטמאת וכו' חכמים אומרים הוא נאמן אף דשם אין החקירה על הקרבן אלא לענין הטהרה, ומ"ש בכריתות שם ר' יוסף לא אמרו אלא לעצמו, היינו שלא לזלזל בטהרות, ודברי ר' יוסף הן דברי התוספתא מובא בר"ש טהרות שם, ועי' רמב"ם ספט"ו מהאה"ט וכ"מ וצ"ע:
ט) שנית אין נדר חל על שחיטה דהוי דבר שאין בו ממש רק אם אומר יאסרו ידי לשחוט כמ"ש שעה"מ פ"ג מנדרים, ואף דגם בדבר שאין בו ממש יש בו בל יחל מדרבנן כמ"ש נדרים טו. אבל הכא על אחרים א"י לאסור דהוי דשלב"ל כמ"ש בנדרים פה: ור"ן ד"ה אלא יאסור וש"ך יו"ד ר"ד סקי"ט, וא"כ אין על הבשר כל איסור וכ"כ בית שלמה יו"ד ח"א סי' ג' (דף ו:) ובאר משה דף קלא: וחיים של שלום ח"א סי' ס"א ד"ה ומה:
י) עוד פשוט בנדון זה דהוי נדרי אונסין ולא מהני כמ"ש שבועות כו. האדם בשבועה פרט לאנוס ומתני' נדרים כ: נדרי אונסין התירו חכמים. והכא היו השוחטים מוחזקים שנים רבות בפרנסתם, ופשיטא שאסור לרדת לחייהם וכמ"ש ריב"ש סי' רע"א ד"ה שנית מי שהחזיק בדבר אפי' מעצמו אין נוטלים הימנו ומי שעושה כן נקרא רשע. וכיון שחמסו את לחמם ופרנסתם וע"י אונס הוכרחו לחתום על כל מה שהציעו לפניהם אין זה נדר כלל וכ"כ בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"ה מובא בת' מהר"י כהן ח"א יו"ד ג' שבועה שנשבע כי נפל פחד הקהל עליו לא מהני, וכ"כ שם מהדורא תנינא יו"ד נ' בשם בית יעקב סי' ו' שבועה ע"י כפיית הקהל אינה שבועה וכ"כ חסד לאברהם ח"ב יו"ד נ"א בעובדא שהכריחו הקהל את השוחטים לחתום איסור שאין לך נדרי אונסים גדול מזה שאנסו אותם בני העיר שלא כדין לקבל עליהם שבועה ונדר וכ"כ חיים של שלום ח"א סי' ס"ג וכ"כ אגודת אזוב מדברי יו"ד סי' י"ח, ואף דאפי' בנדרי אונסין צריך שיבטל בלבו כמ"ש נדרים כח. שיאמר היום. אך מהרי"ט ח"ב חו"מ נ"ב ד"ה ויראה כתב דהיינו דוקא שאין האנס מכריחו על השבועה אבל אם נאנס על השבועה עצמה, היא בטלה אף שלא בטל בלבו, וכ"כ מהר"ם לובלין סי' י"א דאם האונס על השבועה אפי' לא בטל בלבו אין השבועה כלום, וכ"כ נפש חי' יו"ד סי' פ"ד ד"ה והנה, ואף דהש"ך יו"ד רל"ב סקמ"ד אינו מחלק בכך מ"מ בנדון זה שלא קבלו בפיהם רק בחתימתם בודאי יש לסמוך על הפוסקים הנ"ל דאף בלי בטול בלב הנדר אינו כלום:
יא) והובא לפני פתשגן הכתב שעליו חתמו השוחטים, והנה הסופר לא כתב לשון קבלת נדר הננו מקבלים עלינו איסור רק אסור, לנו לשחוט. ולשון זה אינו נדר רק הודעה בעלמא ותו לא. ואף שבסוף הכתב סיימו כל זה קבלנו עלינו" הוספה זו אינה אומרת כלום ואינה מחדשה דבר רק מבארת ומודיעה שאמרו לשון הראשון שאינו כלום:
יב) ומה שמפטפטים בעלי הצד נגד השוחטים מענין תקנות הקהל, הוא הבל הבלים, מקור לזה הוא יו"ד סי' א' סעיף י"א ושם כ' אם הטילו הקהל חרם וכו' י"א ששחיטתו אסורה וצריך לזה אלו התנאים. (א) שהטילו דוקא חרם, וש"ך סקל"ח שכתב אפי' בלי חרם מ"מ צריך שהקהל התנו שיהי' אסור בדיעבד כמ"ש מפורש, וכ"כ תבואת שור שמ"ח סי' ב' כ"ב ובש"ע הרב סי' א' סעיף נ"ג, והוסיף דבעי' דוקא למגדר מלתא. (ב) שו"ת הרב סי' ח' בסוף הש"ע כל זה אם התקנה היתה במלתא דאסורא ולא על דבר שבממון. (ג) משפט שלום הובא בדרכי תשובה סי' א' אות ר"ח דוקא אם נעשית התקנה ברוב דעות הלומדים שבעיר. (ד) עוד שם ובנין עולם מובא בדר"ת גם אף במלתא דאי' בעי' שיהי' כל אנשי העיר ביחד. (ה) ואפי' אם היו כל אלה התנאים כ' פרי חדש סי' א' סקל"ח דבהפסד מרובה שרי:
וכל זה הי' שייך אם הי' לנו עסק עם תקנות הקהל שבאו לגדור פרץ ולחזק את התורה. אבל בעיר זו היתה השחיטה וההשגחה בתכלית הזהירות והדקדוק, ואח"כ נהרס הכשרות איך אפשר לקרוא לזאת תקנות הקהל, אתמהה:
יג) ואפי' אלו הי' ממש בכתב איסור זה, ואפי' אלו היו נודרים על דעת רבים. מהני התרה בדיעבד כמ"ש רמ"א יו"ד רכ"ח כ"א ופת"ש סק"כ ואפי' נודר על דעת חברו אפי' עשה לו טובה והשבועה לתועלתו דיש ב' דעות שם סעיף כ' ודעה ראשונה להתיר קבע בש"ע בסתם, והדעה האוסרת בלשון י"א, והגר"א סקמ"ו פוסק דמהני, אבל בנדון זה לא הי' נדר ע"ד רבים ולא ע"ד חברו:
יד) וגם הלא כתב מל"מ פ"ו משבועות ה״ח בשם רשב"א דמי שעבר על נדרו אפי' בעד"ר מתירים לכתחלה דזה הוי מצוה להצילו מעברה וא"כ אי נימא דיש מזה אי' ועברו השוחטים, מצוה הי' להתירם:
וראיתי לבית יצחק יו"ד סי' ב' אות כ"א שכ' דנודר ע"ד חברו אף שעבר אין מתירים. ומביא ראי' משער המלך פ"ו משבועות שכ' גבי צדקי' דכיון דצריך לפרט את הנדר א"כ עבר על נדרו קודם שהתירו וגלה להם. וקשה ס"ס כיון שצדקי' גלה ועבר שוב יכולים להתיר אפי' נדר עד"ר, אע"כ כיון שנדר על דעת נבוכדנצר אף שעבר אסור להתיר. אבל במחכ"ת לא עיין היטב, כי בשעה"מ כ' שלשה תירוצים על קו' זו דצדקי'. ולכל התירוצים לא פרט את הנדר ולא עבר. ומ"ש בית יצחק אם חברו שנדר על דעתו מוחה לא מהני דבר מצוה, אמנם כן כי רמ"א רכ"ח סכ"א כ' אם רבים מוחים אין מתירים. אבל עי' בית שלמה יו"ד ח"א סי' א' כ' שאין זה ברור. ומשיבת נפש סי' ה"ד מובא בנפש חי' יו"ד סי' ע"א חולק, וכ"כ ת' פני יהושע אה"ע י"ב דעל נוגעים אין משגיחים אף שמוחים. ועי' ת' מהרש"ם ח"ג ס"ס ר"פ דאף ע"ד רבים ולתועלת חברו מתירים למצוה, וממילא כיון שעבר א' מן השוחטים בטל כל האיסור והקבלה וכולם מותרים כמ"ש יו"ד רכ"ח מ"ד ורל"ו סעיף ו':
טו) ואף דהדין אם א' אסר הנאתו לאנשי עירו אין אנשי העיר מתירים את נדרו. כמ"ש טור יו"ד רכ"ח, אך בדיעבד שרי כמ"ש טור סעיף ה' וב"ח וט"ז סק"ט:
וראיתי לבית מאיר דמחמיר אפי' בדיעבד. והוא נגד המפורש בטור ופוסקים הנ"ל. ונפלאתי איך הפריז על המדה כי בש"ע לא הובא הדין הזה כלל דאין מתירין מאנשי העיר. ותלוי בפי' דברי ירושלמי נדרים פ"ה ה"ד כמ"ש ב"י שם ואפי' לפי' ריב"ש בירו' מובא בב"י מ"מ הא יש מ״ד החולק ומתיר לכתחילה וגם למאן דאוסר אינו אלא מדרבנן ופשיטא דדיעבד מותר ועי' תוס' נזיר כא: ד״ה אלא שהקשו אפי' אי בעל מעקר עקר מ"מ יכול להפר לאשתו אף דמטי לי' הנאה בהפרה, וגם עי' מאירי נדרים פא: דמפרש ג"כ כפי' ריב"ש וטור לאיסור, ומ"מ כתב אף שיש פוסקים כדעת הראשון בירושלמי, מוכח דאין ברור לו הדין שאינו נשאל לחכם שבעיר:
גם יתכנו דברי בית מאיר רק אי נימא דנוגע הוי כקרוב והיינו כבעל דבר עצמו אז שייך לומר הוא אינו מיחל ופסול אפי' דיעבד אבל הלא סמ"ע וש"ך ונה"מ חו"מ ל"ז סק"א העלו דנוגע פסול משום משקר וא"כ רק ספק הוא שמא משום הנגיעה לא ידקדק בתנאי ההתרה פשיטא דלא דמי להוא אינו מיחל ודיעבד שרי:
ומה שהביא בית מאיר ראי' מירושלמי נדרים פ"ו ה"ח שמביא ריב"ש, דלמא מיירי לענין דיעבד אע"כ שגם דיעבד לא מהני, לק"מ די"ל הכוונה שם אי לכתחלה יכול בעל להתיר נדרים שבינו לבינה:
וי"ל לפמ"ש ש"ך סקי"א דאם אין לו עצה אחרת הוי כדיעבד וכן משמע מלשון רמב"ם פ"ד מנדרים הי"ג שכ' או שנדר מישראל והרי הוא נשאל לחכם מישראל והיינו לכתחלה משום דאין עצה אחרת א"כ הכא אפי' אלו הי' באמת גדר כדין מ"מ כיון שקהל גדול היו מצטערים מבשר ואותו קהל אינם מאמינים לצד השני, וטורח להביא אנשים מעיר אחרת הוי כדיעבד וכמ"ש בית שמואל אה"ע סי' ס"ב סק"ד דטורח גדול כדיעבד דמי וכ"כ ט"ו יו"ד צ"א סק"ב ובכמה דוכתי:
סימן לט
ראיתי ספר חדש שמו משנת יעבץ סי' ל' מתיר לכתחלה שחיטת מחלל שבת בפרהסיא אם ישראל שמרגיש בפגימת סכין בודק סכינו ועומד על גבו. ואשתומם על המראה. והנה מראש אומר כי כדמותו כצלמו יש בתשובת רשב"א ח"א סי' תקכ"ט שכתבו לו בשם ר' דן דשחיטת נכרי מותרת אם יודע הלכות שחיטה ואחרים רואים אותו והשיב תמה אני איך אתה שואלני בדברים בטלים, דברים של הבלים, ושיש עליו לנערים תשובות מלא גוילים, דברים שאסור לשמעם כ"ש לאמרם וכ"ש להעלותן בספר בדיו ולא באתי להוציא הזמן והדיו לבטלה עכ"ל:
כן הדבר הזה, מי שמע כזאת כי יהין איש להתיר את הנבלה. וכותב וחותם פסק נגד הגמרא והראשונים והשלחן ערוך במקומו, ופלא כזה יקרה רק בארץ הפלאות הזאת:
והנה עמל ורעות רוח לבטל דברים בטלים, להוכיח שיום איננו לילה ועל עץ שהוא עץ, אבל לא עת לחשות יען כי נכתב בספר, והוא לאבן נגף כי יאמרו אהני לן רבנן דשרו לן עורבא ומקלם יגיד להם:
ואען ואומר. כי בגוף הדין ברור הדבר דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוא כנכרי ואם שוחט אף בבדיקת סכין ואחרים רואים אותו היא נבלה מן התורה:
מתני' חולין יג. שחיטת גוי נבלה וכ' רש"י אפי' אחרים רואים אותו וכ"כ רמב"ם פ"ד משחיטה הי"א גוי ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה וכ"כ כל המפרשים. ומסקי' בחולין ה. דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה והוא כגוי וכ"כ רמב"ם פ"ד משחיטה הי"ד דהוי כגוי ושחיטתו נבלה וכ"כ רמב"ם פרק ל' משבת הט"ו דמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד ע"ז לכל דבריו וכ"כ פי"א מגזלה ה"ב מחלל שבת בפרהסיא אבדתו מותרת ואסור להחזיר לו כאבדת נכרי וכ"כ בה"ג ה', שחיטה מומר לחלל שבת עושה יין נסך דהוי כגוי וכ"כ אשכול ח"ג דף ה' דהוי כגוי ועושה יי"נ וכ"כ ריב"ש סי' ד' מחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה והוא כגוי גמור לכל דבריו וכיון דהוי כגוי ושחיטתו נבלה פשיטא דלא מהני אחרים רואים אותו, ומפורש כן בחי' רשב"א חולין ד: ד"ה ומומר דמומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' ישראל עע"ג ובודק סכין ונותן לו שחיטתו נבלה כשחיטת נכרי וכ"כ ר"ן במתני' ריש חולין ד"ה ולענין דמומר לע"ז ואפי' עמדו על גבו מתחלה ועד סוף שחיטתו פסולה וכן הדין למומר לחלל שבתות בפרהסיא, וכן מפורש בטור וש"ע יו"ד סי' ב' סעיף א' דשחיטת גוי נבלה אפי' אחרים רואין אותו, ובסעיף ה' דמומר לע"ז וחלול שבת בפרהסיא הוי כגוי גמור ואח"כ בס"ט הביאו דין צדוקי ובייתוסי דשחיטתו אסורה ואם שחטו בפנינו מותרת שאינם כגוים אלא שאינם נאמנים, הרי מבואר דרק בצדוקי ובייתוסי מהני אחרים רואים אבל לא במחלל שבת בפרהסיא דהוי כגוי וכ"כ מל"מ פ"ג משגגות ה"ז ותב"ש סי"ג כי מומר להכעיס ה"ז כגוי ושחיטתו נבלה דאו' אפי' בדקו לו סכין וראי ששחט יפה. ומומר להכעיס ולחלל שבת בפרהסיא הם מין א' והם בש"ע בסעיף אחד, וכן מבואר בפמ"ג שם ש"ד י"ז ד"ה ודע שכ' על הא דבפ"א לא הוי מומר ומ"מ בעי' אחרים רואים הרי דהיכא דהוי מומר לא מהני אחרים רואים וכ"כ בפמ"ג י"א ש"ד ג' וכ"כ חכמת אדם כלל א' סעיף ח' מי שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' אחר בודק הסכין ואפי' ישראל עומד על גבו וראה ששחט כתקונו שחיטתו נבלה וכ"כ תפארת ישראל חולין פ"א אות ח' דמומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' רואים אותו אסור מדאו':
וכן מבואר בתו' חולין יד. ד"ה השוחט שהק' למה שוחט בשבת שחיטתו כשרה הא הוי מומר לחלל שבת, ומה קו' הא י"ל דהכא מיירי אם אחרים רואים אע"כ דאפי' רואים שחיטתו נבלה וכ"כ לב ארי' שם ד"ה אמנם וד"ה בתוס' דמתני' מיירי באחרים רואים וכן הוא במהרי"ק שורש ק"ס שעל קו' תוס' דבגמ' בעי לאוקמי כר"מ ור"מ הא ס"ל מומר לדבר א' הוי מומר לכל התורה, תמה מהרי"ק הא לר"מ אינו כגוי אלא שאין לו נאמנות וא"כ י"ל דמתני' מיירי באחרים רואים, אבל על קו' תוס' הראשונה לא תמה מהרי"ק, הרי דמומר לחלל שבת לא מהני רואים. וכ"כ מהרי"ק אח"כ דתוס' משאנץ דהקשו רק על מומר לשבת ותי' דבפעם א' לא הוי מומר ולא הקשו לר"מ משום די"ל מתני' מיירי ברואים ומבואר שי' תוס' דמומר לחלל שבת אפי' עע"ג שחיטתו נבלה, ובפלתי סי' י"א אות ב' נתכוון ג"כ לקו' מהרי"ק דאין תימה לר"מ די"ל דהוא בר זביחה אלא דחשוד הוא ומתני' מיירי באחרים רואים ומ"מ אם הוא מומר לחלל שבת שחיטתו נבלה:
והנה מפשטות דברי הראשונים הנ"ל מבואר דמומר לחלל שבת בפרהסיא מן התורה הוא כנכרי וכר' אשי ערובין סט: דע"ז ושבת כי הדדי נינהו וכ"כ רש"י יבמות מח: ד"ה גר תושב והגר זה גר תושב והזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעע"ז וכ"כ תוס' סנהדרין ע"ח: ד"ה לא וב"ב קיט. ד"ה שנאמר דאף דסתם מיתה חנק מ"מ הי' משה מדמה מסברא לע"ז דמחלל שבת ככופר בעיקר:
וראיתי לנחל אשכול ח"ג דף ה' אות ס' שהביא בשם נועם מגדים די"ל מחלל שבת רק מדרבנן הוי כגוי ומ"מ לזביחה פסול מדאו' ועיי"ש מה שמצדד ע"פ דבריו. ובמחכ"ת ליתא לדבריו ועיי"ש שכ' בשם רשב"א להקל וברשב"א מפורש להפוך דדינו כנכרי ולא מהני רואים כמובא למעלה, ומה שהביא מדברי פמ"ג ריש סי' ב' טעה בכוונתו. וכל מה שכתב הוא נגד הראשונים ונגד דברי האשכול שם שכ' מחלל שבת שחיטתו פסולה ופסול לכל התורה כגוי ועושה יי"נ דלגבי מומר שבת וע"ז כהדדי נינהו:
ועי' ראש יוסף חולין יג. ד"ה עוד שהקשה הא ודאי גוי שאינו עובד ע"ז חמור מישראל מחלל שבת בפרהסיא ולמה במחלל שבת הוי נבלה דאורייתא הא בגוי שאינו עע"ז כתב רמב"ם בפ"ד משחיטה הי"ב דרק גדר גדרו ומדרבנן הוא דשחיטתו נבלה. והנה באמת זה ראי' ש"ך סי' ב' סק"ב דרמב"ם קאי על כותי ולא על גוי דאפי' מומר לשבת שחיטתו אסורה מה"ת כ"ש גוי שאינו עע"ז, ולגי' הכ"מ דרמב"ם מיירי בגוי אולי באמת גוי שאינו מצווה על השבת ואינו עע"ז קיל מישראל מחלל שבת ועי' תב"ש סי' ב' אות א' שכ' דלענין דינא בשחיטה אין נפ"מ איך היא הגירסא ברמב"ם כיון דעיקר כתוס' ורא"ש ור"ן דגוי פסול דאינו בר זביחה ואפי' אינו עע"ז נבלה דאו' והביא גם מ"ש ראב"ד פ"ב מהאה"ט ה"י שכ' כן דגוי שאינו עע״ז הוי נבלה דאו':
והנה בעטור (דפוס ווארשא דף צה:) מובא ב"י אה"ע סי' מ"ד ותשב"ץ ח"ג סי' מ"ג ומ"ז כתב דאינו מומר רק בעבודת קרקע ולדבריו מיושב קו' תוס' חולין הנ"ל בשוחט בשבת דהא אינו מומר כלל, אבל דעה זו לא הובאה בש"ע ותמוה מאד מניין לו כן. ועי' פמ"ג פתיחה לאו"ח ח"ד אות ג' מסופק אי הוי מומר אם עובר אי' שבת שאין בו מיתה רק לאו. ובפת"ש יו"ד סי' ב' סק"ו בשם משנת חכמים כ' דאינו מומר אבל דעת תורה סי' ב' סקכ"ט מביא מת' רדב"ז דגם בלאו הוי מומר, ובאי' דרבנן ידוע מחלוקת בית הלל ופר"ח יו"ד ב' בקונטרס אחרון, ותב"ש ס"ק כ"ח כ' דאינו מומר ובית מאיר או"ח שפ"ה כ' דהוי מומר ובחי' רעק"א יו"ד ב' העלה דלר"ן אינו מומר אבל לרמב"ם אפי' באי' דרבנן הוי מומר ועי' דו"ח לרעק"א מערכה ג' שבת ק"ו:
ומה פרהסיא. בסנהדרין ע"ד: איתא דבעי' שיהי' בפני עשרה מישראל וכ"כ רמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ב, אלא שמהרי"ק שורש ק"ס כתב, אם הדבר מפורסם לכל אף שאינו בפני ישראל מקרי פרהסיא וראי' מסנהדרין שם דפריך והא אסתר פרהסוא הוי וכ"כ ש"ך יו"ד קנ"ז סק"ד דאפי' אינו במעמד עשרה מישראל אלא שיודעים מהעברה סגי וכ"כ תב"ש סי' ב' סט"ז, וגדולה חזו כ' בפלתי י"א סק"ב דאם חלל שבת ומתחייב בנפשו והפקיר עצמו בפני עדים והתראה אין לך פומבי ופרהסיא גדיל מזה וכ"כ לב ארי' חולין יד. ד"ה אמנם ע"פ הפלתי דאם הפקיר עצמו ואינו חושש משום אדם הוי פרהסיא יהיו עשרה או אחד ועל פי הפלתי תי' בחמדת ישראל ח"ב סי' י"ב קו' רעק"א בגליונו על תו' סנהדרין עח: שכ' דמשה הי' מסופק דמקושש חייב סקילה כיון דחלל שבת בפרהסיא והוי כעע"ז, א"כ מנלן דמחלל שבת בצנעה חייב סקילה דלמא מקושש שאני שהי' בפרהסיא, ולפמ"ש הפלתי ניחא דאם התרו בו הוי פרהסיא, ובח"ס בלקוטי שו"ת סי' נ"ו כ' למ"ד מקושש תולש או מעמר י"ל שלא הי' בפני עשרה והוא נגד דברי תוס' סנהדרין, ובח"ס עצמו שם סי' פ"ג כ' בשם ספרי סוף שלח דמקושש בפרהסיא הוי:
אבל דברי הפלתי אין להם שום מקור דמה שהביא כן בשם מרדכי ריש חולין, לא נמצא שם דבר, ובכל מקום מצינו דשלשה הוי פרסום ולא שנים וכמ"ש גיטין לג. בי תלתא אית לי' קלא ומש"ה אמרי' ב"ב לט. כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא ולכן מחאה בפני שלשה דגלוי מלתא בעי' וכן בשבועות כה: והוא שניכר לשלשה בני אדם אלא שי"ל כיון דלמהרי"ק וש"ך ותב"ש די אם ידוע שיתפרסם ומצינו ב"ב מב. במוכר שדהו אפי' בשנים אתי לי' קלא כיון דמוכר בפרהסיא זבין ורוצה שיתפרסם, הכא נמי כיון שעדים התרו בו וקבל התראה בודאי יפרסמו הדבר. אבל הלא מפורש דלא כפלתי בע"ז לו: דאמרי' מדאו' בפרהסיא וכמעשה שהי' וברמב"ם פי"ב מהא"ב ה"ד דבעי' בפני עשרה וכ' ראב"ד ומובא ברמ"א חו"מ תכ"ה ס״ד דצריך שיתרו בו. הרי דאף שהתרו בו לא הוי בפרהסיא רק בעשרה:
ותמהני גם על מהרי"ק וש"ך דדעתם דידיעה בלי ראי' סגי לפרסום, מניין להם זה הא בגמ' הצריכו דוקא שיהי' במעמד עשרה ובשבועות לד. איתא דידיעה בלי ראי' לא מהני רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות וכמ"ש סנהדרין לז. וכל חלוק בשבת בין צנעה לפרהסיא אין לו למוד אחר רק מקדוש השם, וגם ק' דודאי גזרת המלכות הוי ידוע לכל ופרהסיא היא וכיון דבסנהדרין עד. א"ר יוחנן בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג למה הוצרך ר' יוחנן לומר דבשעת הגזרה יהרג הלא גזרה הוי פרהסיא אע"כ דפרהסיא בעי דוקא עשרה, ומה שהביא ראי' לדין זה מאסתר, נראה דזה שנלקחה אסתר לאחשורוש הוי המעשה וזה הי' בפני עשרה מישראל וכ"כ בחידושי ר"ן סנהדרין אסתר פרהסיא הוי דיותר מעשרה ישראל היו בשושן כשלקחה המלך לאשה וכ"כ רשב"א קדושין כא: ד״ה ת"ר שהק' על מה שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר הא מדאו' בצנעה שרי ותי' משום דבשעת מלחמה איכא ישראל טובי ואיכא פרהסיא אסורה לכן צריך קרא להתיר, הרי דעיקר דנים על הלקיחה כיון שהיתה בפרהסיא:
וידוע מ"ש ש״ג ריש חולין להתיר אבל הוא יחיד בדבר ודבריו תמוהים ונגד כל הפוסקים:
וטרם כלות, אבא על דברי מחבר הס' כבוצר על סלסלות, אף כי למורת רוחי, הזמן לבלות, בדברי הבל וקלי קלות, לפסג במורדות שאינן מעלות, רק לעקל ולעקלקלות:
מה שכתב דלדעת תוס' במחלל שבת או מומר לע"ז מהני עע"ג, זה שקר כמ"ש למעלה, ומ"ש דלרמב"ם מומר לחלל שבת עשאוהו מדבריהם כגוי, ליתא ולרמב"ם הוי נבלה מדאו'. ומה שהביא בשם רא"ש ריש חולין שהשיג על טעמו של הרמב"ם שלומד איסור זביחת גוי מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו. אין לזה כל ענין לדין זה, וסוף סוף לענין הלכה שניהם מודים לדין מומר, ועי' תוס' חולין ג: דגוי אינו בן זביחה וה"ה אוכל נבלות להכעיס הרי דגם מומר אינו בן זביחה וכ"כ רא"ש סי' ז' כיון שאינו חושש לזבוח אינו בר זביחה:
ומה שהק' על רמב"ם מר' ענן הא י"ל דהוי מומר לכל התורה ומ"מ שחיטתו מותרת, איני יודע מה הוא סח הא רמב"ם כ' דמומר לכה"ת שחיטתו אסורה ומה זו שכ' דלשי' תוס' ניחא דאינו בר זביחה", וכי רמב"ם אינו סובר כן. אתמהה. ומה שהביא מתוספתא ריש חולין שהיא נגד דברי תוס' ורמב"ם, אין מלים להדגיש מה שצריך לומר על דברי רוח אלו, כי הלא תו' חולין ג: ד"ה קסבר כ' כן כמו התוספתא דגוי אינו בר זביחה, ומה תועלת גם בדברי שאלתות בהעלותך שהבל הביא לריק ולבטלה:
ומה שכ' דרב ענן אתותב רק על מה שמתיר אפי' באין עע"ג אבל בעע"ג כשר, א"כ לדבריו למה אתותב, די"ל דהוי מומר ומ"מ יש לו נאמנות כמ"ש ח"ס חלק ו' סי' פ"ג וכ"כ ח"ס אה"ע ח"א סי' כ"ב דמומר לכה"ת אינו בן ברית ולא בר שחיטה ומ"מ אינו חשוד לשאר עברות ואחאב שהי' מומר לע"ז לא הי' חשוד לאכול נבלות (ובאמנה שדבריו תמוהים ומפורש כנגדו ביו"ד קי"ט ס"ז דמומר לשבת חשוד לכל התורה) אע"כ דפסול לשחיטה מצד עצמו כיון שהוא מומר, ומה שהק' על לימא מסייע (דף ה.) דלמא מיירי שם בעע"ג ותי' דפשיטא דמומר מהני עע"ג, האם זה פשיטא, ומה שהביא ראי' מרש"י ד:
ד"ה אלא שכ' דסמכי' עלי' ומוכח דר' ענן מיירי אפי' בלי רואים, אף אם י"ל כן, אבל מה בכך הא ליתא לר' ענן, ומ"ש מרש"י שם ד"ה לא שכ' ושחיט שפיר, הפי' הוא ושחיט שפיר היינו שכשר לשחיטה, ומ"ש דמוכח מרש"י כתוספתא, אין מתוספתא כל עזר לדין זה. ומה שהביא ראי' מקו' תו' יד. ומעתיק בארוכה כל דברי תוס', הנה אדרבה מבואר בתוס' להפוך כמ"ש לעיל. ומ"ש ולהלכה בעה"ט ורא"ש ור"ן ורי"ו וטוש"ע נמשכו אחר שיטת התוס', כבר כתבתי דר"ן וטוש"ע כתבו דמומר אפי' עע"ג הוי נבלה. ומ"ש ״ובנ"ד לדעת הרמב"ם הוי אסור דרבנן״ זה אינו, לרמב"ם הוי אי' דאו'. ומ"ש ומכ"ש לשי' שאלתות להד"ם, ומ"ש בשם בעל המאור מענין מומר לשבת או לע"ז לא נמצא במאור דבר:
ובגמר דבריו נתפס שכ' כי בעלי הש"ע תפסו להלכה כתוס', לא חילק ולא בילק ידענא אבל הלא בש"ע מפורש הדין דמומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' אחרים רואים אותו שחיטתו נבלה:
ואף שבנ"ד לא מהני רואים, מ"מ הנני שואל על צורבא מרבנן שלו, שהוא העומד על גבו של המומר לחלל שבת, מנלי' שהוא מרגיש בפגימה כיון שאין לו קבלה וכמ"ש פרמ"ג סי' ב' ש"ד כ"ג דעע"ג צריך שיהי' מומחה וכ"כ בדברי מלכיאל ח"ב סי' א':
סימן מ
לכבוד יקירי הגאון הגדול פאר הדור מ' חיים עוזר גראדזענסקי שי' אבד"ק ווילנא.
קבלתי בשמחה רבה את ספרו הגדול אחיעזר המתנוסס כאבן נזר ומלא חריפות עצומה ובקיאות על כל גדותיו. והנה האיר על עבר פני תשובתו בחלק יו"ד סי' ה' והנני כותב לכ"ג אשר העירותי בענין זה:
שם אות ג' תמה על מה שאמרו חולין מא. התרו בו וקבל עליו התראה מאי א"ר אשי התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ונעשה מומר למפרע, מה בכך שהתיר עצמו ס"ס הא אז לא עשה עברה בפועל ואיך נעשה מומר למפרע לפני מעשה העברה ותירץ דשא"ה במנסך או בשחט בהמה לע"ז דגם מחשבה לע"ז הוי עברה וכמ"ש קדושין לט: דמחשבת ע"ז מצטרפת למעשה וגדולה מזו בסנהדרין סא. בניסת לע"ז אם אמר אלך ואעבוד חייב וכ"כ רמב"ם בפ"ה מע"ז וכן אמרו שישנו בלב וכ"פ רמב"ם בה' ע"ז דכל שקבלו במחשבה אע"פ שלא עבד הוי מגדף וע"כ לכשעשה מעשה וניסך אגלאי מילתא למפרע שהי' מומר לע"ז במחשבתו לעבוד וכ"ז במנסך ועובד ע"ז אבל לא בחלול שבת דניהו דמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר אבל הכנה לחלול שבת אינה מצטרפת למעשה ושלא כס' מגן אבות שפי' מתני' חולין יד. אע"פ שמתחייב בנפשו דכשהתרו בו והתיר עצמו למיתה הוי שחיטת מומר:
והנה מה שהביא כ"ג מקדושין דמחשבת ע"ז מצטרפת, ודאי דזה הוא דרך דרוש וחומר האיסור אבל אין הכוונה להלכה למעשה כלל שיהי' עי"ז מומר למפרע, וראייתו מסנהדרין סא. דאם אמר אלך ואעבוד חייב בדבורו לבד, תמוה דזה מצינו רק בניסת מאחרים אבל אם מעצמו אמר אלך ואעבוד ע"ז פטור דבעי' רק מעשה כמו שפסק הרמב"ם פ"ג מע"ז ורק באמר אלי אתה חייב מפני שקבלו עליו לאלו':
וראיתי בערוך לנר סנהדרין סא: ד"ה לא שתמה על רמב"ם למה לא פסק כרבינא שם דלא זו אף זו קתני ואפי' אמר אלך ואעבוד חייב. ורצה לדחוק דמ"ש רמב"ם פ"ג מע"ז ה"ד וכן כל כיוצא בדבור זה חייב כוונתו לאלך ואעבוד, וז"א רק כוונתו למ"ש במתני' סנהדרין ס: המקבלו עליו לאלו', ותמיהתו על רמב"ם ל"ק כי רמב"ם פוסק כרבים, דרק רבה ורבינא מחייבי. אבל ר' יוסף אביי ורבא ור' אשי פוטרים והלכה כרבים:
ומ"ש כ"ג ראי' שכן ישנו בלב, כן איתא בסנהדרין סה. וכריתות ד. אבל קאי רק למגדף שהוא מברך את ה' כמ"ש חכמים כריתות ז: וכ"כ רש"י כריתות ד. ד"ה וישנו אבל לא קאי אע"ז וכ"ה תו' סנהדרין סה. ד"ה הואיל דבע"ז ליתא בלב:
והן אמת דרמב"ם פ"א מיסודי התורה ה"ו כ' כל המעלה על דעתו שיש שם אלו' אחר חוץ מזה עובר בל"ת שנ' לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, אבל הא אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש פ"ב מע"ז ה"נ וכל הנפנה אחרי' בדרך שהוא עושה בו מעשה ה"ז לוקה ועוד שם ולאו זה אע"פ וכו' אין בו מלקות. וגם לאו דוקא בע"ז הרהור אסור אלא גם בזנות כמ"ש שם דכל מחשבת עברה בין בע"ז בין בזנות עובר בלאו דולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ותשב"ץ בזוהר הרקיע ל"ת ש"י כתב דקרוב הוא למנותן שני לאוים שענינם חלוק והכתוב חלקן באמרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולא אמר אחרי לבבכם ועיניכם וכן ראיתי לקצת מוני המצוה עכ"ל. ובאמת יפלא מאד למה צריך לאו מיוחד על מחשבת ע"ז כיון דיש לאו לא תתורו על שניהם על ע"ז ועל זנות. וגם ק' דבקדושין לט: לא הביא על הרהור ע"ז לאו מן התורה רק מקרא דיחזקאל למען תפוש את בני ישראל בלבם ויותר ק' שהגמ' מק' דלמא מהרהר בעברה הוי ותי' דעל מחשבה אינו נענש רק על ע"ז, ומה נפ"מ הא שניהם מן התורה מקרא ולא תתורו, ודוחק לומר דאף דיש לאו על זנות מ"מ נלמד מיחזקאל דאינו נענש משמים רק על ע"ז, ועי' משנת חכמים סוף סי' א' ד"ה אלא שהעיר בענין זה באופן אחר:
ומ"ש רמב"ם פ"ב מע"ז ה"ו כל המודה בע"ז אע"פ שלא עבד ה"ז מגדף. אין כוונתו שיש בו דין מגדף לגמרי רק לאותו ענין שפירש שם:
ועי' מהרי"ק שורש ק"ס דכ' ג"כ דהלכה כר' אשי בסנהדרין סא: דדבורא לאו כלום. ואפי' לרבינא דמחייב אם אמר אלך ואעבוד מ"מ אינו מומר בכך ומביא ראי' מתוס' חולין יד. דבפעם א' אינו מומר ולדבריו קשה מ"ש חולין מא. התיר עצמו אין לך מומר גדול מזה, הא דעתו דלרבינא חייב מיתה ומ"מ לא הוי מומר אף דהתרו בו ולמה שם הוי מומר, וע"כ דשם נאמר רק לענין לצעורי מכוון:
דהנה כל ענין לצעורי מכוון קשה במה יכולים לבטל את דבורו שאומר בפיו שהוא מנסך את היין לע"ז או שוחט הבהמה לע"ז, ולכאורה הטעם משום אין אדם מע"ר וכ"כ פני יהושע גיטין נב: ד"ה אתמר, אבל לפמ"ש נו"ב תנינא אה"ע סי' כ"ג על קו' א"ז ה' פסחים סי' רכ"ג למה כהן נאמן על פיגול הא אין אדם מע"ר ותי' משום דעושה תשובה וכוונתו להציל הכהנים מן האיסור שלא יאכלו בשר פיגול וכמ"ש תוס' ב"מ ג: ד"ה מה, א"כ הכא נמי בשחיטה וביין יהי' נאמן שכוונתו שלא יכשלו באיסור, וגם ק' למה בפיגול נאמן ולא אמרי' לצעורי ואף די"ל דכהן הוי אית לי' שותפות ול"א לצעורי. אבל הא אפי' בעולה שאין לכהן כל חלק מ"מ נאמן לפגל וגם עי' מל"מ פ"ז מחובל ה"ד דאפי' במקום שפטור לשלם מ"מ יש פיגול, ופשיטא דאין לומר דבפיגול די בדבור לבד אפי' אם במחשבתו לצעורי, דבודאי בעי' פיו ולבו שוים וכמ"ש פסחים סג. שחט לערלים ותו' ד"ה ר"מ, ותרומות פ"ג מ"ח ותוס' ערכין ה. ד"ה אדם:
ונראה דכל הטעם הוא משום חזקת כשרות שיש לכל ישראל, אומדנא דמוכח שאין כוונתו לעבוד ע"ז ואומדנא זו מהני אפי' לעקור דבורו וכמ"ש ב"ב קלא: הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ובכ"ד. וכל זה רק בעבודה זרה אבל בפיגול כיון דלא חמיר כע"ז אין זו אומדנא גדולה כל כך לבטל מ"ש בפיו שמפגל ול"א לצעורא מכוון. וכיון דהטעם משום ח' כשרות. לכן אם התיר עצמו למיתה בטלה ח' כשרותו ולא אמרי' לצעורי דאין כאן אומדנא לעקור מה שאמר לנסך לע"ז. ורק לענין זה אמרי' כיון שהתיר עצמו למיתה וכו' אבל לשאר דברים אף שהתיר עצמו למיתה אינו נעשה מומר עי"ז כלל:
אבל ראיתי במשנת חכמים דף סה. שחוכך בדבר שי"ל דמ"ש אין לך מומר גדול מזה היינו מפני שקבל התראה. ואפי' לתו' חולין דבפעם א' לא הוי מומר מ"מ אם התרו בו חמור יותר. ולא ראה דברי מהרי"ק הנ"ל שכ' להפוך, וכן דעת הפלתי סי' י"א סק"ב דאם התרו בו נעשה מומר) והפלתי כ' סברא זו דהוי מומר לענין חלול שבת דלא כמ"ש מר לחלק דדוקא בע"ז מהני ס' זו משום מחשבת ע"ז:
ומ"ש כ"ג דידיעה בלי ראי' מהני ג"כ לעשותו פרהסיא ומביא ראי' משמלה חדשה סי' ב' שכ' או שהדבר מפורסם וידע שיתפרסם וממהרי"ק ק"ס. הי' לו להביא דברי הפלתי י"א הנ"ל דמפורש יותר אך כבר דנתי ע"ז (כמ"ש למעלה סי' ל"ט עיי"ש):
ומה שהביא מר לענין מחשבת עברה מסמ"ע ל"ד סקט"ז ומתב"ש סי' ב' סי"ח ומהרי"ט חיו"ד סי' ט"ו. מקור הדבר מתני' נזיר כג. הפר לה בעלה ולא ידעה והיתה שותה יין אינה סופגת את הארבעים וחייבת מכות מרדות וצריכה סליחה, ובמנחות סד. דפליגי אי אזלי' בתר מחשבתו ורמב"ם פ"ב משבת ופ"ב משגגות פוסק דאזלי' בתר מעשיו, ונ' דאפי', מ"ד בתר מחשבתו דוקא לענין שוגג דבלא"ה לא נתכוון לאיסור ומ"מ חייבה תורה קרבן ה"ה דחייב על מחשבה אבל למלקות כ"ע מודו דפטור ומש"ה פסחים מו: דפליגי אי אמרי' הואיל אבל כ"ע מודו דאלו באו אורחים הוא פטור ממלקות (ועי' ת' רמ"ע מפאנו סי' כ"ה שאלה ח' וצ"ע):
ובתוס' כתובות עב. ד"ה אי כתבו דעל מחשבתה להכשיל את בעלה אינה מפסדת כתובתה ואף דאס"ז מביא דעה דאבדה כתובתה, י"ל מצד קנס הוא וכמ"ש בנזיר שסופגת מרדות על מחשבת איסור. והא דבכתובות לו: יוצאת משום שם רע אין לה קנס דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעתנהו באיסורא וק' למה מפסדת הכסף בשביל מחשבה שלא יצאה לפועל, אך התם הטעם דהא דמוציאה ממון הוא משום חזקת בתולה אף שהוא טוען שלא היתה בתולה והכא כיון שהיתה חוזרת אחר זנות אתרע חזקתה ואין לה כח להוציא ממון, ועי' באס"ז שהק' כן דאין לנו להחזיקה בבעולה והרי היא בחזקתה ומחזק עי"ז טעם הרמב"ם ספ"ב מנערה שזו בחזקה שהפקירה עצמה להבועל מרצונה עיי"ש:
ועי' אור החיים סוף ויחי ואתם חשבתם עלי רעה וכו' דעל מחשבת איסור פטור אפי' בדיני שמים וק' מנזיר דצריכה סליחה. ונ' כוונתו דבעברה שבין אדם לחברו אין עליו עונש על מחשבה והוי כגנבה לאחר חזרה ועי' עוד בענין מחשבה בברכי יוסף או"ח ש"א ו' ואה"ע י"א ה':
ועי' חי' הרי"ם חו"מ ל"ד הק"ז שמביא תוספתא נזיר פ"ג שגם בכל נודר ששתה יין וחכם התיר לו ג"כ חייב מכות מרדות, ורמב"ם פ"ו משבועות הי"ח לא כתב כן ופשוט דדעתו דוקא באשה כיון שלא הלכה לחכם וע"כ שמיאנה לשאול על נדרה נענשה משום מחשבת איסור אבל בנשאל לחכם סמך עצמו ע"ז והוי היתר גמור כיון דמיעקר עקר. ובתוס' אין הגירסא ברורה:
ומה שהביא כ"ג את הסמ"ע, פשוט לי ששם מיירי שנודע אחר שהטבח כבר מכר את הטריפות. ומה שכתב שרצה למכרה צ"ל שרצה להאכילה, דאל"כ הוא סותר א"ע ממ"ש סקכ"ז בשם הרשב"א מי ששכר עדים שיעידו לו שקר אינם נפסלים עד שעה שיעידו, וגם מניין לו לסמ"ע חידוש זה נגד מ"ש בגמ' ההיא טבחא דנפקא טרפה מתותי ידי' והפי' שכבר מכר וכן הוא בש"ע ל"ד ס"ו שיצאתה טרפה מתחת ידו, אע"כ כמ"ש וכ"כ מהרי"ט יו"ד סי' ט"ו בשם מהרי"ן לב ועי' אורים ל"ד סק"כ דפשיטא דאין נפסלים ע"י מחשבה. ומ"ש כ"ג בשם תב"ש סי' ב' י"ח דרצה להכשיל הוי כעשה, בודאי רק מצד קנס הוא:
ועי' תוס' חולין לט. ד"ה ר"ל מ"ש בתי' קמא דהכא ודאי לא ממלך תמוה למה חייב דבורו. ועי' שם לט:
דהוי ספק אי הוכיח סופו על תחלתו וכ"פ רמב"ם פ"ב משחיטה הט"ז:
ב) בספרו שם סי' י"ח מ"ש על קו' טורי אבן ר"ה, כ"ח. על ר"ן חולין. בספרי חלק א' סוגיא ל"ו אות ב' ד"ה וכל דבר כתבתי לתרץ:
סימן מא
כבוד יקירי הרב החריף ובקי חוקר ומבקר מ' ישעי' זלוטניק יחי' דומ"צ בראדום.
אשר כתב אלי אודות אלדד הדני:
שהחכמים בעיניהם (הכותבים עי' ועי' בלי דעת) ולא בעיוניהם הם דנו אותו לקראי, והחליטו שאלדד כתב בכוונה פירושים להלכות שחיטה המתנגדים לפרושי ההלכות ההן המקובלים בש"ס. ומביאים הוכחה לאמת דבריהם כי עיקור מן ה' הלכות שחיטה, מורה על עקירת הסימנים ממקומם. ואלדד מכניס בו ענינים חדשים, אם רגלי הבהמה נעוצות בשעת השחיטה באיזה מקום. ויפרש עיקור מלשון שורש ועיקר היינו שנשתרשו רגלי הבהמה ולא תוכל להניע אותן וכו' ובפירוש אוסר עקירת הסימנים בסעיף מיוחד:
וכ"ת מסיר מעליו את האשמה ומצדיק את הצדיק, ומראה כי הפי' הזה של אלדד אשר חשדו בו כי הוא בדוי מלבו, מבואר בשבת קכ"ח: האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעא בארעא אי נמי נידל להו מידל דדלמא מנה להו לטופרי' בארעא ועקר להו לסימנים והדברים כצורתם מביא הבה"ג עיקור היכי דמי כגון דקאי טבחא וקשחיט לי' לחיותא וכו' ואקהיתנהו לכרעי' בארעא או במליא ומתחתי' לרישא ובהדי דנקט סימנא דחיותא אתעקרו סימנים:
כל הדברים יגעים ואריכות ללא צורך ומי יחוש לדברי אנשים שאינם בעלי גמרא כלל, אם תוס' ריש חולין וזבחים לא: ד"ה שהשחיטה ורא"ש חולין שם סי' א"ב ומרדכי ואשכול ה' שחיטה דף ה' מביאים את דבריו בשם הלכות ארץ ישראל, וראיית ״החכמים״ מדין עיקורהוא אך צחוק, כי הדין שמביא אלדד שנוי בגמ' ובש"ע יו"ד ס"ס כד:
אך מה שהק' כ"ת על הטור וש"ע שכתבו השוחט תרנגול וה"ה תרנגולת. ונעלם מהם הבה"ג הנ"ל שהוא הדין בבהמה ובשאר בעלי חיים. א"י איך עלה על דעתו שבה"ג יחלוק על הגמ' דאמר אביי רק האי מאן דשחיט תרנגולת וכן הביא בה"ג מאמר זה כצורתו בתרנגולת, ולמעלה מדין זה כ' ג"כ ומאן דשחיט תרנגולא או כל צפור גפא וכו' נקטינהו לכרעי' ביני אצבעתי' ולארעא לא ליחטו משום דרובי' דעיקור בציפור גפא הוא דהוי ובברחא אשונא ובעיזא דלית בה קרני עכ"ל (ומה שהוסיף מינים אלו א"י מה הם), ואדרבה בהמה היא להפוך מתרנגולת כי בתרנגולת צריך שידחק רגלה בקרקע ובבהמה אסור לעשות כן ועל השוחט להזהר שלא ידחק רגלה לקרקע, ובבה"ג כ' כדברים האלה, עיקור היכי דמי אם שחט איש גבור חיל את הבהמה ודחק אותה בין תל לחריץ והדק רגלי' בארץ או בתל ומתח את ראשה ועם אחיזתו את הסי' נעקרו הסימנים וכו' עיי"ש, הרי דבה"ג איננו מתוה דרך ואופן ותנאי בבהמה איך ינהוג בשחיטתה אלא שמפרש ה"ד עיקור שאם הי' השוחט גברן ולא עשה כהלכה אז יוכל להיות עיקור וזה פשוט לכל דצריך להזהר גם בבהמה שתהי' מונחת על הקרקע או שיאחזה אדם שאל"כ אם תתנועע יהי' חשש שהבהמה סיימה לשחיטה ויהי' ככשר ופסול ששחטו ביחד ביו"ד ס"ס ב':
ב) ומה שתמה כ"ת על ש"ך סי' כ"ט סק"ט שכ' בשם רש"י חולין מג. ד"ה נפולה דנדלדלו סימנים ברובן ועקירת צלע וחביסת גלגולת בכלל שבורה. ובאמת הך מ"ש רש"י וכן נדלדלו סימנים עולה למעלה שכ' דשף מדוכתי' בכלל נטולה וכן נדלדלו סימנים, שנדלדלו סימנים הם בכלל נטולה ולא קאי למטה. דברי כ"ת נכונים והדין עמו. והיא כשגגה מלפני השליט:
ג) ואשר הק' על רמב"ם פ"ו ה"ז מביאת מקדש שכ', מומים שבחלל הגוף כגון ניטל כוליא או טחול או שניקבו מעי' אע"פ שנעשה טרפה עבודתו כשרה. הא אין טרפות בניטל כוליא וטחול, פשוט כי רמב"ם אומר שני דברים. א) מומים שבסתר כניטל כוליא וטחול כשר כמ"ש תוספתא מובא בכ"מ שם. ב) טרפה (ניקבו מעיו, ורק ע"ז קאי מ"ש רמב"ם אע"פ שנעשה טרפה) כמ"ש במשנה בכורות מה: דכשר באדם, ונקט רמב"ם על מומים שבפנים כליות וטחול שי"ל שנעשה נתוח לטובתו וכמ"ש בסנהדרין כא: נטולי טחול היו. וכן בטרפות מנלן שניקבה ריאתו או לב לחללו וכדומה שהוא כעצמים בבטן לכן הביא ניקבו מעיו, שבמקרה יצאו מעיו לחוץ וחזרו וראו שהי' בם נקב (וק' בזבחים עד: האי טרפה היכי דמי וי"ל שהי' כן שיצאו מעי הבהמה וראו בם נקב וחזרו ואין הבהמה ניכרת) ועי' פי' המשניות בכורות ספ"ז טרפות נקובת מרה ומעיה היינו נקובת המרה אפשר ג"כ לדעת כמ"ש חולין מג. ישפך לארץ מררתי:
ואשר הביא מתרגום ירושלמי אמור (כא. כ) דכ' או חסר כוליא, ודעתו דחסר כוליא פסול באדם. ודאי דתמוה מאד ולא נודע מי בעל דברים שכ' נגד הברייתא שהביא כ"מ, ובכורות לז מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ושם לט. מה מום מאבראי, ותמורה כח: מה לבעל מום שכן מומו ניכר, ומנחות ו. שכן מומן ניכר, והא דפסול ניטל כוליא בבהמה היינו מדכ' תמימים וכמ"ש בכורות לט. תמים, יהי' ובאדם לא כ' תמים, ודוחק לומר כי בעל התרגום ס"ל חסרון בפנים שמי' חסרון וגם באדם פסול:
ומ"ש בפי' על התרגום שבחומש שהכוונה חסר ביצה דוחק הוא ופשוט שהוא ט"ס, כי הלא העיקר חסר מן הספר ולא ביאר כלל מה מרוח אשך. וי"ל שקאי לקמי' (כב. כג) על שרוע וקלוט כמ"ש יונתן יתיר או חסיר כוליא:
ד) ואשר העיר כ"ת על ס' כסף נבחר סוגיא רוב אות כ"ב שהביא משמרת הבית לרשב"א שמחלק בין שני מיני רוב, אי רוב המתעסקים לבטל החזקה דוחים אותה וכ' שקרוב לענין זה פרש"י מחיש] פ. ותמה הכסף נבחר עליו, דברש"י ליתא חילוק זה רק בין רובא דאיתא או ליתא קמן, ותי' מר דכוונתו לפרש"י גבי תינוק שנמצא בצד העיסה נגד פי' תו' שם ד"ה שדרכו עיי"ש:
ברור שקו' כסף נבחר על הרשב"א גדולה מאד, ומ"ש בתורת הבית (ויוזפאף דף ז:) בשם רש"י לא נמצא ואי אפשר להמצא, כי איך יאמר רש"י דמש"ה בשרצים הוי ודאי טומאה משום דודאי נגעו אין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה, הלא אדרבה בתינוק שנמצא בצד העיסה גרע יותר כיון דלפי' רש"י ודאי נגע התינוק בעיסה והתינוק טמא משום רוב הוי העיסה כתינוק עצמו ולכן מוכרח רש"י לחלק בין רובא דאיתא או ליתא קמן:
ואיך יש להעלות על הדעת, דרשב"א משבח פי' רש"י למעלה בתינוק, הלא רשב"א בנדה יח: חולק עליו וכ' דאין פירושו מחוור דאי ודאי נגע מה חזקת עיסה יש כאן דהא מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה והוי כתינוק עצמו וכו' ומפרש כפי' תוס' דהתינוק לא נגע ודאי וכ"כ רמב"ן וריטב"א שם דהעיקר כפי' תוס' וכ"כ רמב"ן קדושין פ. דלא כרש"י ומש"ה בשרצים ח' ודאי כיון דודאי נגע משא"כ בתינוק וכ"כ ריטב"א קדושין דאי ודאי תינוק נגע אין לעיסה ח' טהרה ורש"י שפי' למעלה דהתינוק ודאי נגע צריך לפרש דשאני בתינוק דהוי רובא דליתא קמן:
סימן מב
לשוחט א'.
ע"ד השאלה, שחוד ארוכה ועבה נדבק לגבה ע"י סרכא משפול האונא לגב ועברה הסרכא בקליפה וחזר השפול מעט לאחוריו אך לא נתפשט עקמימותו לגמרי רק נוטה לגבה כטרפא דאסא ומסתפק כ' אם זה קמט או לא:
הנה הדין פשוט. א) סרכא מינה ובה על קמט, אם הקמט מתולדה אפי' לא עברה הסרכא בקליפה כשר כמ"ש לב"ש ל"ט אות קכ"ט. ב) אבל אם הקמט אינו מתולדה בעי' שהסרכא תעבור בקליפה ואז אם הקמט נתפשט כשר אפי' שלא בהפ"מ כמ"ש לב"ש שם ס"ק קכ"ו וראש אפרים ס"ק קל"ו ועוד אחרונים. ג) ואם הקמט נשאר יכולים להתיר בהפסד כדעת מהר"ם חריף ונו"ב קמא יו"ד י"ב וח"ס יו"ד ל"ז ושואל ומשיב מהדורא ב' חלק ד' סי' פ"ו ומהדורא ג' ח"ג סי' ס"ז וצ"צ מהגר"מ לובאביץ פסקים ל"ט סקט"ו:
ולפלא על נו"ב שמתיר הכא בקמט והוא עצמו בסי' ה' סד"ה והנה מחזק דעת רמב"ם להטריף בקמט, ובימי חורפי אמרתי בישוב שי' רמב"ם שק' עליו קו' תו' חולין מז: ד"ה אבל וכתוב בספרי חלק א' שו"ת סי' י' עיי"ש:
והנה כל דברים אלו בקמט אבל עובדא זו אינו קמט והיא מפורשת בס' טוב טעם ודעת מהדורא ב' סי' פ"ב וז"ל בקצה האונא הי' יוצא מראש חדוד האונא סרכא ונסרך במקום אחר מינה ובה והחדוד ממש קצה התחתון הי' משוך וחודו הי' נוטה למעלה לצד שנדבקה הסרכא למקום אחר מינה ובה ואחר המו"מ נשאר החידוד נוטה למקום זה ולא נפשט בשוה לשאר האונא רק עומד באלכסון כמין ג"ם נוטה למעלה וכל צד גוף האונא הי' שוה ממש ולא הי' בה קמיטה כלל אם לדונו כדין סרכא מתוך הקמט או לא והאריך בזה ומסיק דמה שהאונא נוטה לגבה אין זה רעותא ואינו בכלל קמט וי"ל דאף התב"ש מודה בזה וכיון דבלא"ה ראוי להקל ע"י מו"מ כדעת הנו"ב ובפרט דמהר"ם חריף מתיר בזה לגמרי אלא דאין להקל נגד האוסרים אלא במקום הפ"מ וכבוד שבת אבל בנ"ד מחמת הני צדדי היתר יש להקל בכל ענין ע"י מיעוך ובדיקה עכ"ל:
ב) רוב האונא צמקה וממנה הי' סרכא שלא כסדרן לשומן והלכה ע"י מעוך ומשמוש והצימוק חזר לברייתו ע"י מירוס ומשמוש, הנה לבושי שרד ס"ס ל"ו אוסר דהוי תרתי לרעותא וכ"כ שו"ת רי"ם יו"ד סי' ו', ומ"מ יש לצדד להתיר, (א) מנחת יוסף תר"ל צ' לקוטי יוסף ו' ז' בשם ברכת ראש ור"ל צונץ ובר לואי להתיר אם הדרא בריא אף צמקה כולה. ויוצא ממנה סרכא שלא כסדרן. (ב) מקדש מעט ל"ו קמ"ט סומך על פר"ת אם יש כט"ד אף צמקה רובה כשר וכ"כ ברכת משה סוף שער ב' בשם טוטו"ד וכן מלכיאל ח"ב סי' ט״ז. (ג) דברי מלכיאל שם מתיר אם נכנס בו רוח. (ד) יש כמה ספיקות, שמא אין הלכה כבה"ג, שמא בידי שמים. שמא כט"ד די (מנחת יוסף ל"ו ענף י"ג לקוטי יוסף נ'):
ג) עצם לבן דק וקצר הי' תחוב וטמון, בתוך שומן אווזא (איננעס) הכשרתי שקרוב לודאי שהעצם הי' מן הצלע באותו מקום ממש ולא ניקב מקום אחר כלל. הנה בכל מחט עי' ש"ך מ"ו סק"ב מתוס', ששומן סותם וכ"כ מ"ט סק"ב ואפי' ניקב המחט את השומן אם יש סתימת שומן כשר דלא כפת"ש מ"ט ג' בשם תולדות יצחק וכמ"ש יד אפרים מ"ו ס"ב להקל וכ"כ משמרת שלום מ"ו דינים א', אך אם יש במחט בחלל חשש שמא נקבה במקום אחר ל"מ סתימת שומן זה כמ"ש דרכי תשובה מ"ט י"ז בשם שלחן גבוה וכ"כ משמרת שלום מ"ו דינים ל"ג בשם מהר"ם שיף וטוטו"ד ח"ב קס"ח. ומ"ש דר"ת משמו להכשיר הלא חזר בו:
והכא בעצם זה עי' יד אפרים נ"א סוף סעיף א' בשם אור נעלם בלינדען שמאלץ להכשיר וכ"כ פמ"ג ל"ט מ"ז סקכ"ג וכ"כ פחד יצחק מובא דרכי תשובה נ"א א' (ויש כמה גדולים מטריפים כמ"ש דרכי תשו' שם):
סימן מג
הנני נותן בזה תשובה א' מהגאון ר' אברהם ז"ל מסוכטשוב שהשיב לחותני הרה"ג ז"ל זה שנים רבות בעת שהי' חותני רב בפיאנטקא, והיא כתב ידו ולא נדפסה בספרו אבני נזר:
שלום לכבוד ידידי הרב המאה"ג מו"ה א ל כ ס נ ד ר ז י ס ק י נ ד ה כ ה ן נ״י
מכתבו הגיעני, וכעת אנכי מופנה מעט אמרתי להשיב. דבר שאלתו בבועה בדקין וליחות בתוכה ומצד השני מראה ולאחר שגררו הבועה עם הליחות הלכה המראה. לדעתי הדבר פשוט שכשר וכמ"ש הפמ"ג ואפי' לדעת התב"ש בריאה שהי' לה מראה פסולה ולאחר קליפת הקרומים מהריאה הלכה המראה פסולה היינו משום דמשמע לי' לשון הש"ס דלא מהני בדיקה ולא דמי לחסרון בפנים אבל בנ"ד למאי נחוש לה מסברא כיון ראינו שאין רעותא מעבר השני וגם בריאה רוב האחרונים חולקין עליו וכ"ש בנ"ד שאפי' יש מראה גמורה מעבר השני אין ברור להטריף והפמ"ג בעצמו באפשו' כתבו, בפרט הטעם שכתב הפ"מ דהוי כקורט דם וכבר הסכימו האחרונים במחט שנמצא ומעבר השני מראה אודם אינו אוסר ודוקא נצרר הדם בעובי הבשר הוי כקורט דם אבל אודם בעלמא אינו מזיק רק הנב"י כתבו מסברא כיון שהשנוי מראה בא מחמת הלקותא שמעבר השני ואין דבריו מוכרחים ודי לנו להחמיר באופן המבואר מדבריו, אכן אם נפוח מעבר השני י"ל דנהי דנפוח לבד אין מספקין לבשר שהרופא גורדו מ"מ אם אבעבוע מעבר השני האבעבוע מעיד על הנפוח שמחמת לקותא אך אין לחדש חומרות שלא נזכרו בפוסקים, ולכאורה הי' מקום לומר לדעת התוס' בקוץ בוושט שמא הבריא ונתרפא וס"ל ג"כ נקובת הוושט טרפה והא דלא חיישי' במחט בבה"כ משום דשאני ושט דגמדא ופשטא ע"כ חיישי' שחזרה לאחורי' משא"כ בבה"כ, וא"כ בניקב מחמת חולי הדין שוה וושט לדקין ולפמ"ש התוס' בפ' השוחט הא דניקב זה בלא זה כשר בשניקב הפנימי מחמת חולי ובחיצון לא מינכר שום חולי, וא"כ י"ל אפי' רק נפוח בחוץ, כיון דניכר חולי בחיצון חיישי' שמא נתרפא, אך י"ל דהתוס' לא כתבו כן רק בוושט דא"א לבדוק החיצון אבל שמא נתרפא לא שייך מחמת חולי דא"כ גם מצד הפנימי הי' מתרפא ודוקא בתחוב מחט בפנים חיישי' לנתרפא שהרי הפנימי לא הי' אפשר להתרפאות כיון שהמחט תחוב ע"כ נ"ל להתיר אפי' החיצון נפוח:
עוד הי' אפשר לומר אם המראה אדום דג"כ א"א לבודקו כמו בוושט שהחיצון אדום. אך אין לדמות אדום לאדום וניקב זה בלא זה בריאה כשר אף שהפנימי אדום כמאמר הש"ס כאהינא סומקא. מיהו אם נראה למורה שאדמימותו שוה לאדמימות הוושט אפשר להחמיר בזה ורק במחט בעבר אחד ובעבר השני מראה אדום אף שהאחרונים לא כתבו כן, בשגם שיש לחלק בין ניקב זבל״ז דריאה דבודקין בנפיחה, אולם דעת הש"ך והאחרונים דהנפיחה אינה מעכבת בניקב זה בלא זה רק בדיקה במראה ובמשמוש ומוכח כנ"ל, רק באם נראה שאדמימותו שוה לאדמימות הושט יש להחמיר כנ"ל ובאבעבוע בלא"ה אסור לדברי הנודע ביהודה הנ"ל רק הנפ"מ במחט כנ"ל:
דברי ידידו הד"ש הק' אברהם.
סימן מד
הבן יקיר לי חריף ובקי בחור כהלכה דוד יחי'.
קבלתי יקרתך תמול וקראתי לשבת עונג בת תורה אשר כבדתני. והנני משיב בזה:
א) כתבת ניישב קו' תפארת ישראל חולין פ"ג מ"ה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות, למה נפ"מ דמותרת משום טרפה הא ס"ס אסורה משום סכנה, ותרצת דקמ"ל לענין אנשים שדינם למורידים ולא מעלים כמ"ש בע"ז כו: וחו"מ תכ"ה ס"ה דאסור להושיט להם טרפה ודבר של סכנה מותר להאכילם:
הנה יפה עשית שלא אמרת דנפ"מ בכל חייבי מיתה דיכולים לתת להם בשר מבהמה זו. כי י"ל ודאי דאסור לגרום להם מיתה אחרת ולבטל מיתה הכתובה בהם. ודבריך אינם חדשים לי, כי זה יותר מעשרים שנה ראיתי ישוב זה בירחון אוהל יצחק שנדפס באונגרן חוברת אדר שני תרס"ה, ופשוט די"ל נפ"מ במי שהוא חולה מסוכן שאין לו רפואה שמותר להאכילו בשר זה דלפי סכנתו אחת היא לו. וגם י"ל דאם הוא חשוד למכור בשר מסוכן אינו חשוד למכור טרפות כמ"ש דברי מלכיאל ח"ד סי' ס"ב. גם נפ"מ דאין מבטלים איסור לכתחלה ודבר סכנה י"ל דמותר לבטל אם בביטול לא תהי' סכנה כי אין זה איסור חפצא כלל וכ"כ פתחי תשובה יו"ד קט"ז סק"ג, וידוע מ"ש ט"ז שם סק"ב דדבר של סכנה לא בטל, ובבית שלמה יו"ד ח"ב ס"ס רי"ח בשם ס' יהושע הק' עליו מחולין צ"ז. דאמר כילכית באלפס הוי ולרמב"ם מובא ב"י יו"ד פ"ג כילכיס הוא דג טהור ולמה בטל, וי"ל כמ"ש ר"ן ע"ז מ. דכילכיס פי' דג קטן בין טמא בין טהור והכא בכילכיס באלפס מיירי בדו טמא ובו אין סכנה כלל, וגם ל"ק דהתם ליתא דבטל רק דלטעמי' קפילא וי"ל אולי בזה הט"ז מודה דמותר. וכל האחרונים חלקו על הט"ז:
אך באמת אין צריך למצוא אופני נפ"מ, כי הלא הרמב"ם פי"ב מרוצח ה"א כ' כי בהמה שאכלה סם המות אסורה רק טרם שנשתנה הסם בגוף הבהמה אבל אם נשתנה אינו מזיק עוד ומובא בפרי חדש סי' ס' סק"ו וא"כ אלו הי' האיסור משום טרפה תמיד אסור, משא"כ משום סכנה מותר אחר השנוי, ואיני יודע למה השמיט בש"ע סי' ס' דינו של רמב"ם, ובכרתי סק"ד כתב שאין לסמוך ע"ז ונכחד ממני טעמו:
וי"ל דרמב"ם אזיל לשיטתו בפי' המשניות תמורה ספ"ו דר' חנינא בן אנטיגנוס שאוסר כשרה שינקה מן הטרפה הוא רק באותו היום אבל כשנתעכל מותר משום דנשתנה וכן הוא שיטתו בפ"א מכלי המקדש ה"ב שהמור הוא דם הצרור בחי' וכשר למלאכת המקדש משום שנוי כמ"ש כ"מ שם והיא דעת ר' יונה ברכות מג. ודעתו דה"ה בסם מהני שנוי ועכול:
אך לכל הדברות אלו קשה כיון דברישא דמתני' איתא אכלה הרדופני שהוא סם המות לבהמה מותרת וע"כ דאינה טרפה אלא מסוכנת כמ"ש ב"י סי' ס' בשם רשב"א (ועי' חלקת יואב ח"א יו"ד ס"ס ז' מביא ת"כ שמיני סוף פ"ג דאכלה סם המות כשרה מטעם שהיא בת חי' וכ' ראב"ד דאי בדרי לה סמא חי' וכמ"ש הכוזרי מאמר ג' אות מ"ט) וא"כ הך סיפא דמותרת משום טרפה מיותרת, דפשיטא דסם המות של אדם אף אם הוא גם סם של בהמה לא גרע מסם של בהמה הרדופני ולמה צריך לשוב ולהשמיענו ומה ס"ד דיאסר משום טרפה:
ודין זה נשנה במשניות בתרומות פ"ח מ"ו וגם הרמב"ם הביאו פעמים בה' רוצח ובפ"י משחיטה ה"ח:
ב) חולין נז: שהגמ' שאלה על מ"ש דר' שמעון בן חלפתא עסקן בדברים הי' מאי עסקן בדברים א"ר משרשיא עובדא דנמלה, ותמהת למה לא הי' נקרא עסקן מפני העובדות של מעלה בתרנגולת שנשמטה ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה, וכן בניטלה נוצה שלה והניחה בתנור וטלה עלי' במטלית של טרסיים, ולמה צריך להביא הך דנמלה, ואמרת לתרץ דגבי שמוטת ירך לא איתא שר' שממון עשה השפופרת רק עשו לה, היינו אחרים עשו, רק בניטלה הנוצה הוא טלה במטלית, ובשביל עובדא א' דנוצה לא יקרא בשם עסקן וכמ"ש תוס' חולין מט. ד"ה מאי דלא נקרא ר' ישמעאל מסייע כהני משום פעם אחת:
הצדק אתך כי בשביל פעם א' אינו נקרא עסקן. אך לא מטעמך מפני שאחרים עשו, דאין כל חלוק כיון שמשמע בגמ' שנעשה ע"פ פקודתו ומה נפ"מ אם עשה בידיו או צוה לעשות. רק אף דבשמוטת ירך עשה שפופרת מ"מ בעובדא שני' דנוצות, טרם שטלה עלי' מטלית אומר עליו שעסקן בדברים הי', ע"ז מקשה מאי עסקן בדברים, הלא רק פעם א' עשה כן. והן הן דברי רש"י ד"ה מאי למה נקרא שמו עסקן תחלה, היינו לפני עובדא דנוצות. וכדבריך כ' רש"י לעיל מט. ד"ה ישמעאל דמסייע משמע תמיד וכ"כ תוס' יד. ד"ה השוחט דבשביל פעם א' לא נקרא מומר וביותר לשון עסקן משמע שרגיל בכך וכמ"ש ב"מ לג. רובץ ולא רבצן וכ"כ ירושלמי מובא בר"ן נדרים מ. ד"ה אי דרגיל היינו בשתי פעמים:
ואני חוכך למה נקרא עסקן על השתדלותו בדבר הנוגע לדין, כי זה הוא חובת כל חכם מורה הוראה לבדוק ולנסות ולעשות כל טצדקי להוציא לאור לדעת איך היא ההלכה להקל או להחמיר, ואיננו מצויין בזה מכל החכמים ולא יקרא בשם עסקן. ולכן בנטלה הנוצה שהוא חולק עם ר' יהודה וס"ל שכשרה ודאי שעליו לנסות ולהראות כי יכולה לחיות י"ב חודש, וכן מצינו בכמה חכמים נסיון למעשה, בנדה כב: חכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה בתוך מעי' וכו' תטיל למים אם נמוחו ועוד שם שומא יש לה וכו' ושם כ"ה:
מביא קיסם שראשו חלק ומנענע וכו' ובכמה דוכתי, ורק במעשה הנמלה שהוא ענין חול ואין נפ"מ להלכה אם הוא בוחן ובודק יצדק עליו שם עסקן. וכן מצינו לו עוד עובדא של עסקנות במדרש ויק"ר פכ"ד ב' בדוכיפת ועשב מעשה יפה. והך עובדא דשמוטת ירך יפלא מה בצע בשפופרת הקנה, כיון דהדין דטרפה ותוך י״ב חודש הוי א"כ אין תועלת ולשוא צרף צורף:
ג) ועל השלישית, בחולין נ"ה: ר' שמעון בן יהודה איש עיכום, והגי' בגליון שם איש כפר עיכום, וכתבת כי עיכוס ברומית הוא כפר vicus, ״וההברה היא עיקום, והמגי' חשב כי לא נרשם שם הפרטי של הכפר:
זה שגיון לדוד כי אף אם עיקום הוא כפר אבל איש כפר צ"ל vici ולא vicus עיקוס:
ואיך תעלה על הדעת כי יאמר על איש שהוא איש כפר ולא יפרש מאיזה כפר הוא. ותמיד מציין את מקומו כמו ר' חלפתא איש כפר חנניא (אבות פ"ג מ"ו) ר' יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי (שם פ"ד מ"ב) איש כפר ברקאי (פסחים נז:) איש כפר דרום (סוטה כ:) ויש הרבה שמות פרים בש"ס, כפר חנניה (שביעית פ"ט מ"ב) כפר עזיז (כלאים פ"ו מ"ד) כפר לודים (ריש גיטין) כפר סגנא (מנחות פ"ח מ"ו, כלים פ"ה מ"ד), כפר עמיקו (תענית כא.) כפר עותנאי (גיטין פ"ז מ"ז) כפר סיסאי (שם ו:) כפר ביש, כפר שחלים, כפר דכריא, כפר סכניא של מצרים (שם נז.) כפר אחים (מנחות פה.) כפר תמרתא (חולין סב.) וביהושע יח. כד. כפר העמונה:
וגם אין שם כפר מציין כלל ישוב קטן והוא רק שם עצם פרטי, כי באמת היו בין אלה עיירות גדולות, עי' גיטין נז. ששים רבוא עיירות היו לינאי וכו' וכ"א ואחד היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים אלו הן כפר ביש וכו' וכן בתענית כא. עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי כגון כפר עכו:
והאמת יורה דרכו ואין שום ספק כי צריך לגרוס איש כפר עכו, (לא עיכוס כגי' כאן וזבחים כח. ולא כגי' ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד אמום,) וכמו שאיתא בסנהדרין קי: סוטה לז: סנהדרין ע"א. נדה נב: בראשית רבה פי"א ב', שם פ"ע ח'. מכילתא יתרו ספ"ז. ומצינו עוד חכמים שם, ר' תנחום ברי' דר' חייא איש כפר עכו (מ"ק טז:) ר' יהודה בן גמדא איש כפר עכו (סוטה מג:):
ואין צריך לפנים שכפר עכו אינו עיר עכו הנודעת, אף שהרב ר' יוסף שווארץ בספרו תבואת הארץ (לבוב דף ק"ג) מסופק בזה, רק היתה עיר קרובה לעכו או פרור עכו. ועכו היתה עיר גדולה עיר החוף הראשית לסוריא, ואחד ממלכי בית תלמי במצרים קרא שמה פתלמעאוס על שמו, ועזרא לא כבשה רק מלכי החשמונאים, והוא בחלק אשר וכמ"ש שופטים (א, לא) ועי' ב"ב קכב. ותוס' שם. ועכו היא בארץ ישראל כמ"ש גיטין עו: וכתובות קיב. ר' אבא מנשק כיפי דעכו וירושלמי שקלים פ"ו ה"ב ים עד עכו תבא ולא תוסיף, ומ"מ באהלות פי"ח מ"ט עכו ספק (אי מא"י או מחו"ל כמ"ש ר"ש ורא"ש) ובגיטין פ"א מ"ב עכו לצפון וכ' תוס' ב. ד"ה ואשקלון דעכו חצי' בא"י וחצי' בחו"ל וכ"כ תו' כתובות קיב. ד"ה מנשק ועי' ירושלמי שביעית פ"ה ה"ז כיפי דעכו עד כאן א"י ובמראה הפנים שם:
והיו מצויים בעכו בני ישראל, עי' נדרים פ"ג מ"ו, גיטין פ"ז מ"ז והיו שם חכמי ישראל, רשב"ג ור' יהודה ור' יוסי מסובים שם (פסחים ק.) ר"ג (ערובין סד: ע"ז לב. שם פ"ג מ"ד) ר"א בר' צדוק ובת נקדימון (כתובות סז.) תלמידי ר"ע בכזיב ועכו (ע"ז כה:) ר' אבא דמן עכו (כתובות כב. סוטה מ. ע"ז לד:) נקנור הביא דלתות מאלכסנדרוה הגיע לנמלה של עכו בימי בית שני (יומא לט.)
סימן מה
כבוד הרב החריף ובקי מ' חיים שלמה זעלצער שי' רב בדארטשעסטער
קבלתי מכתבו והוא מתוכח עם מחבר ס' אבני זכרון בסי' כ"א. א"י מה נפ"מ ובצע אם אין קו' המחבר חזקה ויש לסתור ראייתו, גם אין זה מן המדה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואם יש לו להשיג עליו לפנות לבעל הדבר, אך בכ"ז מפני כבוד לומדי למד הנני משיב הפעם על דבריו, ואבא על סדר מכתבו:
על הקושיא הידועה לר' חנינא בן אנטיגנוס בתמורה ל: דכשרה שינקה מטרפה פסולה למזבח ורמ"א יו"ד סי' ס' דאם נתפטמה כל ימי' בדברים אסורים אסורה, א"כ למה בבכורות ו: דמקשה חלב מנלן דשרי למה לא יליף מקרא בפ' אמור והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן והרי באותו זמן ינק משדי אמו ואי חלב אסור משום אבר מן החי פסול לקרבן כמו ינקה מטרפה ונתפטמה באיסור, ותי' בס' הנ"ל דר"ח בן אנטיגנוס לא אמר אלא אם ינקה מן הטרפה או נתפטמה בכרשיני עבודה זרה שאין לאיסור זה היתר בשחיטה ואמרי' שנעשה הבהמה כמו המאכל האסור אבל אם נתפטמה מאבר מן החי מה בכך הרי בלא"ה יש בעצמה אי' אבמה"ח והיא ניתרת בשחיטה וכמו כן ניתר גם איסור אבמה"ח שיש בה ממה שנתפטמה. (והתי' הזה איתא בס' יהושע פסקים קכ"ד) והשיג כ"ת עליו דהא דינקה מטרפה או נתפטמה באיסור אין אומרים דמי שאוכל את הבשר הוי כאוכל טרפה או את האיסור, שנתפטמה הבהמה ממנו דא"כ למה מותרת אם אכלה גם דברים המותרים משום זה וזה גורם (כמ"ש ש"ך סי' ס' סק"ה ופר"ח ות' פני יהושע ח"א יו"ד סי' ד' ועוד) הא אם יש שבח עצים בפת לא מהני זוז"ג להתיר, אלא מש"ה אסורה משום שנתגדלה באיסור וא"כ לס"ד דחלב אסור משום אבמה"ח ואם העגל ינק חלב אין לומר דשחיטה מתרת גם אבר מן החי שינקה דאין זה בליעת איסור אמה"ח אלא אי' עצמי מיוחד ולאיסור זה לא מהני עוד שחיטה, ומפליג בדברים שהאריך בזה במקום אחר:
לא כן הוא, ופשוט דהא דנתפטמה באי' אסורה הוא משום דיש בבשר האינזור הראשון, ואלו הי' חלב אסור משום אבמה"ח, אמרי' שיש בעגל אי' אמה"ח וממילא מהני שחיטה, ואין זה איסור חדש, וראי' ממ"ש רמב"ם בפי' המשניות תמורה ספ"ו דאחר שנתעכל החלב מותרת גם לר"ח בן אנטינוס כ"כ רע"ב שם וכנה"ג מובא בפמ"ג יו"ד ס' ש"ד סק"ה, ואי נימא דטעם האיסור מפני שנתגדלה באי' ונעשה חתיכה דאי' מה לנו דנתעכל ס"ס כבר חתיכה נעשה נבלה ועצם איסור ואין איסור חוזר להיתרו. וכן מבואר בפלתי סי' ס' שכ' דנתפטם בחמץ מותר דהוי שלא כדרך הנאתו ואכילת בשר שבלעה אי' חמץ אינו כדה"נ וכ"ז שייך רק אי נימא דהוא אוכל את אי' חמץ הראשון:
וקו' כ"ת למה מותרת אם אכלה גם דבר המותר ס"ס הא יש שבח עצים בפת. ל"ק חדא דלא אמרי' יש שבח עצים רק באי' הנאה כמ"ש תו' פסחים כו: ד"ה חדש ורש"י ותוס' ע"ז סו: ד"ה אמר ורמ"א קמ"ב ס"ד והכא מיירי רק באי' אכילה:
והעיקר, דאף דמוסכם דאם יש שבח עצים בפת אפי' זוז"ג אסור כמו שהאריך בשער המלך פ"ג מחמץ הי"א, אבל אין זו הלכתא בלא טעמא אלא כיון דאפה הפת באבוקה כנגדו אף שיש גם גורם של תנור ההיתר, מ"מ כח שבח עצים בפת מרובה יותר והוי רק גורם א' כמ"ש רש"י פסחים כז. ד"ה ואת"ל דכשאוכלה נהנה מן האיסור בגורם אחד וכ"כ ט"ז יו"ד קמ"ב סק"ד ד"ה וכל זה דבשבח עצים בפת אין שם אלא גרם האיסור לבד וכ"כ מג"א תמ"ה סק"ה ופמ"ג שם דהוי חד גורם וכ"כ פנ"י פסחים כז. דהאי דיש שבח עצים בפת מפני שהתנור עצמו אין בו ממש ואינו נחשב גורם כלפי עצי האיסור וכ"כ צל"ח שם ד"ה ואת"ל משום דשבח עצים הוא עיקר יותר. וזה הכלל עצמו הוא בכל זוז"ג דאזלי' בתר עיקר הגורם וכמ"ש שלטי גבורים ע"ז מט. ומש"ה בכשרה שינקה מטרפה אם ינקה חלב רותח משחרית לשחרית אסורה אף שאכלה גם דברים המותרים כיון דהחלב הוא גורם יותר חזק ועיקר כלפי אכילות אחרות וכמ"ש ש"ך יו"ד סי' ס' סק"ה ומנחת יעקב כלל ס"ה סקי"ח וכ"כ תפארת ישראל תמורה פ"ו אות ג', אבל אם הגורמים שוים שרי ול"ש לדון על יש שבח עצים כלל. ולכן בע"ז מט. שדה שנזדבלה וכו' ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז מותר מטעם זוז"ג אף דאי' הנאה היא ואין זה ענין לשבח עצים כיון דהגורמים שוים וכמ"ש רש"י שם ד"ה מאי לאו דהזרעים גדלים ע"י זבל דאיסור וקרקע דהיתר וכ"כ תוס' מח:
ד"ה ורבנן בפרה שנתפטמה בכרשיני היתר וע"ז ביחד ששניהם הועילו לפטם הפרה והוי זוז"ג. וכן בחולין נח. בביצים שיחלא קמא וכו' מכאן ואילך הו"ל זוז"ג אף דניכר פעולת התרנגולת אין כאן מקום להקשות מיש שבח עצים, כיון דגם הזכר גרם ואין יתרון לגורם א' על חברו, וכ"כ ראב"ן סי' רס"ג בולד טרפה דשרי משום זוז"ג אף דניכר בולד פעולת האם:
וידוע מ"ש ר"ן ע"ז סו. דלא שמענו שבח עצים אלא בפת, אבל כבר תמהו עליו בברכי יוסף קמ"ב אות א' ובחי' חתם סופר ע"ז דהוא נגד מ"ש ערלה פ"ג מ"ד תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק וכבר כתבתי בזה בספרי חלק ב' סי' קכ"ו אות ב':
ומה שהק' מר על המחבר שסתר תירוץ הנ״ל ע"פ דברי ר"ן חולין סד: שתמה למה לן קרא להתיר ביצים הא כיון שהאפרוח מותר ע"כ דהביצה נמי מותרת דאי לא הא קיי"ל היוצא מן הטמא טמא, והק' עליו בחכמת שלמה הגהות ליו"ד סי' פ"ו להגרש"ק דאפי' נימא דהביצה אסורה היא רק איסור אבמה"ח. וא"כ האפרוח מותר כיון דשחיטה מתירתו (אין הגהות אלו אצלי, אבל כן הקשה בח"ס יו"ד סי' ע' ד"ה ונוראות), ותירץ המחבר את דברי הר"ן ע"פ מ"ש חולין סט. באיסור יוצא מהו לגמוע חלבו וכו' או דילמא התם אית תקנתא לאי' בשחיטה הכא ל"ל תקנתא וקיי"ל לחומרא דהחלב אסור וא"כ שפיר קאמר הר"ן דאי הביצה אסורה משום אבמה"ח גם האפרוח אסור כי נולד מאי' מוחלט שאין לו תקנה בשחיטה, וכ' מר דכוונת חכמת שלמה על בהמה שנולדה מטרפה דלא הי' לאמה תקנה בשחיטה לאמה"ח שלה ומ"מ הולד כשר משום דחיותו בפני עצמו וממילא מהני שחיטתו לאמה"ח של אמה, כמו כן נוכל לדמות שחיטת האפרוח לשחיטת ולד מבהמה טרפה שלשניהם תועיל השחיטה, אף לאמה"ח שלהם אף שלא הי' תקנה בשחיטה עכ"ד:
אלה דברי תמהון, כי בולד הנולד מטרפה יש בו שני איסורים אי' אבר מן החי ואי' טרפה. והנה אי' אמה"ח יש לו תקנה בשחיטה ככל אמה"ח אלא על אי' טרפה יש לדון דכל היוצא מטמא טמא ואין להאם תקנה בשחיטה, ומ"מ הולד כשר כמ"ש ביצה ו. דעגל הנולד מטרפה מותר משום דשאני טרפות שתלוי בחיות וכיון שהולד יש לו חיות בפני עצמו אינו נגרר אחר אמו, כמ"ש תוס' ב"ק מז. ד"ה מאי ורשב"א שם ותוס' סנהדרין פ: ד"ה עובר ותוס' חולין נח. ד"ה הלכתא ורשב"א וח"ן שם ותוס' זבחים עד: ד"ה דאיערב ותוס' תמורה לא. ד"ה למאן וש"ך יו"ד ע"ט סק"ח. (ועיי"ש בפמ"ג ש"ד ח' הטעם משום דהזכר כשר והוי זוז"ג והוא כמ"ש למעלה בשם ראב"ן וק' דלטעם דהולד יש לו חיות בפ"ע אפי' גם הזכר טרפה הולד מותר) אבל אפרוח שנולד מביצה אי הביצה אסורה משום אמה"ח שאין לה תקנה גם האפרוח אסור דרק לענין טרפה מהני הך ס' שיש לולד חיות אבל לא לאמה"ח, ולפי' כ"ת בכוונת קו' חכמת שלמה א"כ רמב"ן ור"ן חולין סד: ובכורות ו: דפשוט להם דאלו הביצה אסורה גם האפרוח אסור משום יוצא מטמא אשתמיט להו מ"ש בביצה ו. דעגל הנולד מטרפה מותר:
ומה שהק' מר על המחבר מחולין סט. דבעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו וכו' מאי אריא האי דאית בי' איסור יוצא אפי' בן פקועה דעלמא נמי, דלמא ר' ירמי' מיירי דהאם היתה טריפה ויש לולד שחיטה רק אבר היוצא אסור לשי' ש"ך סי' י"ד סק"ז, ומסופק מהו לחוש לזרעו משום אמה"ח כיון דאין לאבר תקנה בשחיטה אע"כ דהולד מותר דאף דבא גם מאמה"ח של אבר היוצא דל"ל תקנה מ"מ כיון דמהני שחיטה לאבר מן החי של עצמו מהני נמי לאמה"ח של היוצא אף דלא הי' לו תקנה:
מה זו קושיא, ומה סני לי' בפי' הגמ' דהאיבעיא היא דאזיל על בן פקועה דכוותי' וכי אפשר להכריע הלכה מכח שיש למצוא נפ"מ אחרת, אתמהה. אך באמת לק"מ כי כיוצא בו מקשה בס' תבואת שור סי' י"ד סק"ח על הא דאמר שם אי לר' יהודה איסור חלב ודם ליכא, לוקמה כגון שיצא אבר ואח"כ נמצאה האם טרפה דאז ליכא אי' תלב וכו' ותי' דבעיא דר' ירמי' קאי איוצא דמתני' ובמתני' איירי בשחיטת כשרה דתנן מותר באכילה:
ומ"ש כ"ת ראי' דאף שאין תקנה לאמה״ח בשחיטה מ"מ החלב מותר מבן פקועה שבא על הבהמה והוליד דחלבו מותר כמ"ש ב"ח ואף דט"ז וש"ך אוסרים אין זה משום אמה"ח, וגם ראי' מחלב שמוטה דמותר אף שבא מאי' אמה"ח דלית לי' תקנה כמו ביצה ודוחק לחלק דשאני ביצה שלא הי' לה מעולם שעת הכושר בשחיטה עכ"ד:
אמת כי הב"ח בסי' י"ד הקשה למה לא שאלו בחולין סט. בן פקועה שבא על הבהמה והוליד שאין לו תקנה מה לגמוע את חלבו כמו באי' יוצא ותי' דרק באי' יוצא דאיסורו משום בשר בשדה טרפה אסור החלב אבל בן פקועה שאין שם אי' טרפה חלבו מותר. אבל הב"ח הוא יחיד בדינו ומפורש להפוך בבדק הבית לרא"ה בית ב' שער ג' (דפוס יוזפאף נה.) דהאיבעיא שם מהו לגמוע חלבו הי' גם על יוצא גם על בן פקועה ולא אפשטא ושניהם אסורים. וכ"פ ט"ז י"ד סק"ו וש"ך סקי"א ומביא דברי חי' רשב"א שאיסור יוצא הוא משום אמה"ח ומשום שאין לו תקנה וכן פוסק לאיסור בתב"ש י"ג סק"ח וכרתי י"ד סק"י:
ומ"ש ראי' משמוטה דחלבה מותר כמ"ש רמ"א כ"ד סט"ו. הנה באמת הט"ז סק"י תמה מה בינה לחלב אבר היוצא, ותירוצו מוקשה להבין, ואין לומר דדעתו כב"ח בסי' י"ד בבן פקועה דחלב אסור רק באי' טרפה ולא באמה"ח, כי הלא בסי' י"ד סק"ו חולק עליו, והפר"ח סי' י"ד סקי"א מביא מבדק הבית לרא"ה בית ב' ראש שער א' דאוסר ורשב"א לא חלק עליו, ואף דב"י כ"ד מביא בשם ת' רשב"א להתיר כ' תב"ש סקכ"ו דאין מרשב"א כל ראי' וא"כ נקטינין דאי ליכא תקנתא לאי' בשחיטה החלב אסור, ואפי' להמתירים אין ראי' משם לדין שלפנינו כי י"ל כמ"ש ש"ך י"ד סקי"א דהי' הללמ"ס דאין אי' שמוטה בחיי' כלל, או כמ"ש חתם סופר יו"ד כ"ט כיון דאינה בכלל טרפות ואי בדרו לה סמא חיה ע"כ מקרי אית לה תקנתא:
ומה שהק' על המחבר דאחר שהביא דברי ר"ן בביצים וקו' חכ"ש הנ"ל א"כ נדחה התי', ואחר שנדחה חזר התי' ונראה וכ' מפני דהכא העגל יונק את החלב משדי אמו לא ניכר לפנינו שום חלב של האיסור ולכן י"ל דלא דמי לביצים ובשחיטת הולד ניתר כל אמה"ח שבו, ותמה מר הא סתמא קאמר ומום השמיני והלאה ירצה אפי' חלבו מתחלה לכלי ואח"כ שתה העגל את החלב ג"כ כשר להקרבה, וגם מה טעם לחלוק זה ומה ענין לחלק אי ניכר האיסור או לא:
ודאי שאין כל מובן לדברי המחבר ואולי כוונתו דהנה דם שלא פי' מותר כמ"ש כריתות כא: ויו"ד סי' ס"ז וסתמא קתני אפי' בדם מן החי אף שיש בו דין ציר מן החי כמ"ש רש"ל פסחים כב: רש"י ד"ה מה וכ"כ ח"ס יו"ד סי' ק"ו ועי' עוד שם סי' ע' וסי' ע"ג וכ"כ שם ארי' יו"ד סי' ס"ט ועיי"ש סי' כ"ט וכ"כ שערי תורה חלק ראשון סי' י"ב אות י"ב הגר"א מטשעכנאווי דדם הקזה היוצא מחיים אף אם בשלו עובר משום דיוצא מן החי ועי' שם סי' ס"ח ובשערי תורה ח"ג סי' י"ח, וגם רא"ש חולין פ"ח סי' נ"א בשם רמב"ן מדמה מי חלב לדם דרק אי פירש נאסר, ולכן אולי כוונתו דאפי' לס"ד דחלב אסור משום ציר אמה"ח דוקא אם פירש אבל אם לא פי' שרי כדם. אבל זה דוחק גדול, לבד מה שיש לפקפק על דין זה מסנהדרין נט. דמוכח לרבנן אין בישראל בדם אי' משום חי וכמ"ש רש"י ד"ה ורבנן דאין בדם משום חיות וא"כ אין בדם אי' אמה"ח וכ"כ נחל אשכול ח"ג דף נ"ו אות י"א:
ומה שתמה על המחבר הא כל דבריו סובבים לס"ד דבכורות ו: דהק' חלב מנלן דשרי. ולס"ד אין חלוק בין אית לה תקנתא בשחיטה או לא. דהא אמרי' סד"א חדוש הוא אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי ולא מחלק בין חלב טהור דאית לו תקנה לחלב טמא, וא"כ למה צריך המחבר לברר שחלב יש לו לאבר מן החי תקנה בשחיטה הא לס"ד אפי' אין לו תקנה מותר:
לק"מ, כי רמב"ן בכורות ו: הקשה על בה"ג שכ' דביצת טהורה מותרת נלמד מדגלי תורה בת היענה דטמאה אסורה, א"כ מה מק' שם חלב מנלן דשרי הא י"ל מדאצטריך גמל גמל לאסור טמא מכלל דחלב טהור שרי וכן מק' בב"ח פי' פ"א ד"ה חלב, הרי מבואר מדבריהם דקו' גמ' חלב מנלן דשרי קאי למסקנא אחרי הלמוד דגמל גמל, ונראה דרק טרם שידענו מגמל גמל לא חלקט בין יש לו תקנה בשחיטה או לא, אבל עתם דילפי' מגמל גמל מחלקים חלוק זה, ולכאורה יש לדחות דהא מגמל יש ראי' רק על חלב טמא אבל לא על אמה"ח שאין לו תקנה אבל ראיתי בדברי מלכיאל ח"ב סי' ל"ח אות פ״ו ובס' שי למורא בכורות ו: ד"ה בגמ' סד"א שכתבו כן, וחפשתי ומצאתי כן באשכול לראב"ד ח"ג סי' כ"א כיון דגלי רחמנא דחלב טמאה אסור הטעם כמ"ש בפרק המקשה דאבר מן החי יש תקנתא לאי' בשחיטה: