אור ברסלב

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

אורח חיים

הקדמה

סימן א

יום ג' ר"ח סיון תר״ס מאקאאווי.

לכבוד ידידי האברך הרב הגדול מופלא בבקיאותו בש"ס מ' אליעזר אלימלך ווישגיק יחי' בצ'יזעווי.

קבלתי את המטוה לציצית ששלח לי מר לדוגמא הנעשה ע"י מכונה. ולא אכריע אם מה שאדם פוטר מים הוי מכח ראשון ומהני הגלגול כי כבר דשו בו רבים והדעות שונות והדברים עתיקים, אך כ"ת כותב כי המכונה עושה רק פעולת נפוץ ולא את הטוי', ואני סומך עליו ולא אשפוט למראה עיני כי אינני בקי בזה:

והנה אם כן הוא, אף דמהר"ם והדרישה ומהר"ל מפראג מחמירים בניפוץ דבעי' לשמה, מ"מ הא הב"י השמיטו בש"ע, ורמ"א סי י"א סעיף א' כתב דהמנהג להקל:

ומ"ש כ"ת דבסוכה ט. דס"ל לשמואל דאף מן הסיסין פסולה דבעי' טוי' לשמה, ומדלא הזכיר רבותא יותר גדולה דאף אם נטוה לשמה, אם אינו מנופץ לשמה פסול ש"מ דלא בעי' נפוץ לשמה, וגם כיון דרב ס"ל דדי אם תלה לשמה אף דשמואל פליג ובעי גם טוי' מ"מ אין סברא לעשות פלוגתא רחוקה כל כך בינו לרב לומר דשמואל מצריך גם נפוץ לשמה:

אי משום הא לא אריא, כי פשוט דמחלוקת רב ושמואל היא, דרב ס"ל דהא דכ' תעשה לך לשם חובה קאי רק על התלוי' בבגד שהיא גמר מלאכת המצוה ושמואל ס"ל דכל המלאכות נכללות בתיבת תעשה לך, והא דפריט טוי' דוקא הוא כמ"ש הגר"א סי' י"א לאפוקי מדרב דאמר מן הסיסים כשרה דלא בעי טוי' לשמה אבל ה"ה ניפוץ. אך קשה לפ"ז נימא דגם הגזיזה צריכה לשמה וצ"ל דרק מראשית מלאכת תלוש בעי לשמה ולא במחובר. וק' לפמ"ש פנים יפות ויקהל דהפי' כל אשה חכמת לב בידי' טוו שנתכוונו וטוו לשמה, והלא התם היתה הטווי' במחובר כמ"ש בשבת עד: טוו בעזים:

ודרך אגב אעיר על הפנים יפות דס"ל דנשים עשו מצוה בטוי' זו, אף דשיטת ר"ת בתו' גיטין מה: ד"ה כל דאשה פסולה לטוית ציצית כמ"ש רא"ש שם סי' מ"ו דמקשה עליו מב"ב עד: דאשת רחב"ד היתה טווה תכלת, וכ"כ פמ"ג או"ח י"ד מ״ז א' וקרבן נתנאל ונתיב חיים, מ"מ במשכן היו חייבות במלאכה כמ"ש רמב"ם פ"א מבית הבחירה הי"ב אף שהיא מצוה שהזמן גרמא שלא היו בונים בלילה, היינו משום שעיקר כוונת הבנין כדי שיקרבו בו קרבנות כמ"ש רמב"ם ריש פ"א שם וכמ"ש בדברי הימים ב' (ב. ג.) ושם ח' (יב) לבית זבח, ונשים חייבות בקרבנות יולדת זבה ועוד, ועי' רמב"ם פ"ג מקרבנות ה"ב נשים מביאות כל הקרבנות ולכן חייבות בבנין, ועי' ת' רעק"א סי' ט' ד"ה גם דנשים פטורות מתפלת מוסף כיון שלא היו שוקלות אין להם חלק בקרבנות צבור וכן משמע בבשמים ראש סי' פ"ט, ועי' בבאר יצחק או"ח כ' שחולק עליו:

ומ"ש כ"ת דרב אזיל לשיטתו במנחות לט: דגדילים למנינא עשה גדיל ופותלהו מתוכו וכ' רש"י בפי' שני שגם הפתיל יהי' תלוי וע"כ קרא דגדילים תעשה לך לשם חובך קאי אתליית הציצית לשמה:

זה טעות דהלא ס"ס פשיטא דגם שמואל בעי תליי' לשמה ומי יחלוק על פשוטו של מקרא דגדילים תעשה דהפי' תליית הציצית בבגד. ובזה יפלא מ"ש ב"י בסי' י"א וסי' י"ד בשיטת רמב"ם דרק טוי' בעי ולא תליי' לשמה, הלא ודאי דפשטא דקרא דגדילים קאי על שעה שנעשו גדילים דהיינו התליי' ועל זה נאמר לשם חובך, וע"כ שרמב"ם ס"ל דהתליי' בעי לשמה אלא דאחר שנטווה לשמה אז א"צ לפרש עוד לשמה בשעת תליי' משום דסתמא לשמה קאי:

ונראה לי דשם בסוכה דמקשה וב"ה לית להו דר' יהודה אמר רב וכו', ואף דמביא גם דברי שמואל בטוי', מ"מ מבואר מפשטות לשון הגמ' דמבלטת דמקשה רק מר' יהודה אמר רב, וקשה דאדרבה הא שמואל מוסיף יותר דגם הטוי' בעי לשמה. אך נ' דאי נימא ציצית חובת טלית היא לא קשה מידי, די"ל דוקא בציצית דבשעה שתולה הציצית בבגד אז נגמרה קיום המצוה שפיר בעי' תליי' לשמה וגם הטוי' בעי' לשמה משום דהיא הכנה האחרונה לגוף המצוה, משא"כ בסוכה דאין העשי' מצוה רק הישיבה אין העשי' צריכה לשמה ולכן לא מקשה משמואל משום דס"ל מנחות מא. כלי קופסא חייבים בציצית שפיר בעי לשמה אלא מקשה וב"ה לית להו דר' יהודה אמר רב דבמנחות מב: דעת ר' נחמן דרב ס"ל ציצית חובת גברא וכ"כ הרי"ף בה' ציצית דהלכתא כרב דאמר חובת גברא וגם ר' יהודה ס"ל חובת גברא כמ"ש במלא הרועים, ומ"מ ס"ל לרב דבעי' תליי' לשמה אף שאינה עיקר המצוה רק משום דהוי הכנה למצוה, ומש"ה לא בעי' טוי' לשמה משום דהוי הכנה להכנה וכטוי לאריג וכליבני חדתי במגילה כו: דשרי ושפיר דמי סוכה לציצית:

ואין להקשות על מה שכתבתי דעשיית הסוכה אינה מצוה מרש"י מכות ח. ד"ה השתא שכ' דעשיית סוכה הוי מצוה, ז"א דהא בסוכה ח: איתא דסוכת נכרים כשרה, ומ"ש באו"ח תרל"ו ס"א דסוכה ישנה כשרה ובלבד שיחדש בה דבר היינו רק למצוה מן המובחר כמ"ש מג"א שם סקאאו וא"כ הא דרבא השיב לההוא מדרבנן כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה ה"ה בעשיית הסוכה כיון דאם מצא סוכה עשוי' לאו מצוה היא, אלא כוונת רש"י כמ"ש למעלה, דעשיית סוכה הוי עכ"פ הכנה לגוף המצוה, וחטיבת העצים הוי הכנה להכנה:

והנה נפוץ, דהוא הסרת הפסולת מן הצמר, אף דבב"ק צג: הא דנפצי' נפוצי הא דסרקי' סרוקי, מוכח דנפוץ הוי ביד ולא בכלי וכ"כ רש"י שבת נ: מפספס מנפץ אבל לא סורק במסרק, מ"מ ברש"י סוכה יב: ד"ה שמא דייק כ' דגם במסרק מיקרי נפוץ וכן ברע"ב שבת פ"ז מ"ב ד"ה והמנפצו כ' חובטו בשבט או סורקו במסרק והוא בכלל שוע כמ"ש רש"י יבמות ה: ונדה סא: ד"ה שוע ופי' הרמב"ם כלאים פ"ט מ"ח שוע הוא הטרוף שהוא ממחק פני הבגד (צ"ל הצמר). ורע"ב שם וב"ח ודרישה כאן:

ומ"ש דרישה בשם מהר"ל מפראג דכיון דנפוץ היא שוע בעי לשמה משום דדרשי' סמוכים משעטנז וכסברא זו כ' ב"ח על שזירה לשמה, תמוה לדרוש מעצמנו דסמיכות זו גם להכי אתא, וידוע מחלוקת רש"י ותו' סוכה לא. דרש"י ס"ל דכל י"ג מדות לא נתנו לדרוש מעצמם ותו' חולקים דרק ג"ש אין אדם דן אלא אם כן קבלה מרבו אבל כל המדות דן, ומל"מ פ"ב מק"פ הי"ג דעתו דרק לר' יהודה כ' רש"י כן אבל לרבנן למדים, אך מלא הרועים ראש חלק ב' כ' דכנה"ג חולק ע"ז והביא רש"י חולין כ: ד"ה אדרבה דכל י"ג מדות נתקבלו מסיני, וגם הא כ' יבין שמועה כלל קי"ז דר' יהודה בברכות כא: ס"ל אף דדרשי' סמוכים ה"מ היכא דלא אצטריך הסמיכות לדרשה אחרת אבל אם צריכה לדרשה אחרינא לא מפקי' דינא מהנהו סמוכים, וא"כ הכא דהסמיכות אתא להיתר כלאים מנלן לדרוש על נפוץ לשמה, וגם כל זה הי' שייך לבעלי הגמ' לדרוש, אבל אחר חתימת התלמוד פשיטא דאין כח לדרוש דרשות כמ"ש יד מלאכי סי' קמ"ד:

ב) ומענין לענין אכתוב לכ"ת קו' במנחות לט. דאמר רבה קשר עליון דאורייתא דאי דרבנן פשיטא תוכף תכיפה אחת אינו חבור, הא אמרי' בסוכה ז. מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת א"כ י"ל אף דבכלאים דעלמא אינו חבור הכא מדמהני החבור לציצית מקרי יחדו גם לענין שעטנז, ובס' זו מיושב קו' תוס' נדה ס"א: ד"ה שוע על רש"י דכלאים בציצית היכא משכחת וי"ל משום מגו ואף דבעלמא בעי שוע טווי ונוז יחד הכא הוי חבור גם לכלאים:

וכמו כן מצינו בחגיגה כה: מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה ואקנקנים וזה עצמו מה שכתוב בחולין לה: טומאה בחבורין מגו דמהימן אקודש וכו' וכן בהוריות ו. מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים וכן בחולין סט. מגו דהוי מחיצה לגבי קדשים וכו' ובכורות ב: מגו דקנסי' לי' אבהמה קנסי' ליה אעובר. וזה דעת הג"ה מרדכי חולין פ"א בשיטת ר' אלי' דתפילין צריך לקשור בכל יום והקשה עליו ר"ת בתוס' שם ט. ד"ה ואידך מערובין צז. דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת דהוי קשר של קיימא ואם צריך לקשור ולהתיר בכל יום אינו קשר של קיום ותי' הג"ה מרדכי דאע"ג שאינו קשר של קיימא רחמנא קרי' קשר והיינו מסברא זו של מגו דהוי קשר לתפילין הוי קשר לשבת וכה הוא ענין אחשבי' וכמ"ש שער המלך פ"ח מהמ"א ה"ו וכן בצל"ח ברכות מט: תוס' ד"ה אי בעי כיון דכזית זה חובה משום יו"ט לא חשוב עראי דחובתו עשאתו קבע, ואין לתרץ דרבה לית לי' הך סברא דמגו, דהא הרא"ש בסוכה ז. במגו דהוי דופן לסוכה גורס רבה. וכן בערובין עג. רבה אמר הב"ע כגון דאיכא דיורין בהדיי' דמגו דהני אסרי הני נמי אסרי:

וכן שיטת רבא צריכה בירור וביאור דבסוכה הנ"ל אית לי' מגו וכן בשבת קכג. אמר רבא מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת נמי לאו מנא וכן בערובין כד: מגו דמהני לחי למתא מהני נמי לרחבה ובפסחים מו. בפסח דאיסורו חשוב מצטרף וכן חגיגה כב. בכלי טמא מגו דסלקא טבילה לגופי' דמנא סלקא נמי לכלים דאית בי' וב"מ ח. אמר רבא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ושם לט:

מגו דמוקים אפטרופא לדנקא וכו' וסנהדרין כד. מר סבר אמרי' מגו ולמה בשבת צא. בעי רבא מר"נ זרק כזית אוכלים אי מדמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת או לא. הרי דמסופק אי אמרי' מגו ובגיטין ח: אית לאביי מגו ואמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ורבא חולק ולית לי' מגו וכן במכות ג. סד"א כיון דלחברי' ל"מ מחייב איהו נמי לא מחייב קמ"ל ולא אמר מגו וצ"ע:

סימן ב

כ"א מנחם אב תרפ"ד טאראנסא.

להרב הגדול מו"ה נ ח מ ן ש מ ו א ל י ע ק ב יחי' אבד"ק ב ר א ק בפולין. מחבר ס' עמודי שמואל.

על דבר מה שתמהתי בשבת קח. דאמר ר' הונא כותבים תפילין ע"ג עור של עוף טהור ואמר אביי טובא קמ"ל דהו"א כיון דאית בי' נקבי נקבי לא קמ"ל כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב. וקשה מאד הא גם עור בהמה הוא נקוב מעבר לעבר כמ"ש חולין קיט: דחלחולי מחלחל והקשה ר' אחא בר יעקב אלא מעתה תפילין היכא כתבינן ותי' ג"כ משום דאמרי במערבא וכו' וא"כ כיון דכותבים תמיד תפילין על קלף של בהמה, מה חידוש יותר בעור של עוף ולמה צריך ר"ה להשמיענו דין זה:

וכתב כ"ת לתרץ ע"פ חילוק הב"ח או"ח ל"ב ד"ה ויהי' כי אביי במנחות לה. ס"ל כי רק בנקב בתולדה כשר כשהדיו עוברת עליו אבל ניקב ע"י דבר אחר לא מהני כשהדיו עוברת עליו. ונו"ב תנינא יו"ד סי' י"ב כ' בעוף אין הנקבים מעבר לעבר וכיון דקלף צריך עבוד ולגרור מצד הפנימי, לכן הוי כמו ע"י מעשה והוי ס"ד לפסול אליבא דאביי וחידש ר"ה דכשר:

נפלא ממני להשיב על דבר בטל שהוא טעות החוש, שהרי הנקבים בעור העוף הם מתולדה איך שייך לחשוב שכיון שגוררים חלק הפנימי של העור ומה שנוגע להנקבים לא הוסיף ולא גרע ונשארו כמו שהיו, ע"י הגרירה יפסלו הנקבים שבתולדה, אתמהה. וגם לחלוק זה מה יתרון לקלף בהמה, הא גם שם קולפים החלק הפנימי ונימא ג"כ כן דע"י הקליפה הוי כנקב ע"י מעשה אדם ופסול וכיון שמעשים בכל יום שתפילין נכתבים על הקלף הרי שהקליפה איננה מזקת כיון שהנקב לא נתרחב כלום ע"י זה, וגם אם נאמר כן, י"ל שגם מה שמסירים נוצות העוף ושערות מעור הבהמה מיקרי ג"כ נקב ע"י דבר אחר ולא משכחת כלל הך דינא דכל נקב שהדיו עובר עליו, וגם הלא כל זה כנביאות, כי לולא אביי במנחות מי יודע חלוק זה בין נקב מתולדה או ע"י דבר אחר שיצטרך ר"ה לאמור שאין זה נקב ע"י דבר אחר, וגם פשיטא דלנו"ב שס"ל דנקב עוף אינו מעבר לעבר ה"ה בבהמה כן, ובאמת הפתחי תשובה יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ז הקשה עליו שדבריו הם נגד הא דחולין הנ"ל דחלחולי מחלחל בבהמה ומכ"ש בעור העוף דרכיך דודאי נקוב מעבר לעבר:

ואע"פ שאיני כדאי, מ"מ חלוק הב"ח לדעתי הוא דבר חדש כי מה נפ"מ בין מתולדה או נעשה אח"כ הלא עיקר תלוי אם הדיו עובר עליו אינו נקב. ועי' כדומה בחגיגה כב. סל וגרגותני שחלק בם את המקוה לא עלתה טבילה ומביא ראי' דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעי' ארבעים סאה במקום א' ולס' הב"ח נימא שאני בארעא דהוי מתולדה ואינו נקב גמור ולכן אינו מועיל לחבר את המים משא"כ בסל וגרגותני שנעשה ע"י מעשה אדם שפיר מחבר את המקוה. (ולדברי ב"ח דהא דאמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת מיירי דוקא בנקב מתולדה יקשה על ט"ז יו"ד מ"ג סק"ב שכתב דמתולדה אין שם נקב עליו רק חסרון, וכן מפורש בשבת קח דאמר דאית בי' נקבי נקבי בעור העוף והם מתולדה):

ומה שהמריץ את הב"ח לחלוק זה הוא מפני שהקשה דאביי סותר א"ע דבמנחות לה. מצריך לבדוק את הקלף מנקבים ור' דימי מנהרדעא השיב לו שאינו צריך משום דקולמוסא בדיק לי' והיינו כדאמרי במערבא דנקב שהדיו עובר עליו כשר ובשבת קח. אביי בעצמו מביא הא דמערבא וע"כ מחלק בין הא דשבת דנקבי העוף הם מטבע ובמנחות חיישי' שמא נעשו נקבים ע"י דבר אחר. אבל י"ל פשוט דאף דאביי ס"ל הא דמערבא מ"מ חושש שמא הסופר יטעה ויתדמה לו שהדיו עובר ולא ידקדק היטב וכל היכא דאיכא לברורי מבררי', ומצינו לאביי דס"ל כן כמ"ש תוס' חולין ג. סד"ה המניח דאף דאי ליתא לכותי שרי מ"מ אם יכול לתקן ע"י חותך כזית בשר יש לו לתקן, והא דלא קיי"ל כאביי ולא מצריכים לברר י"ל כמ"ש מג"א תל"ז סק"ד דרק אם יש חזקה אחרת המתנגדת צריך לברר וכאן אין ח' מתנגדת ואביי אולי דעתו כמ"ש מג"א ח' סקי"א דאפי' אין חזקה כנגד צריך לברר. ואף דחזקה זו דקולמוסא בדיק לי' הוי חזקה בטבע וכל ח' בטבע א"צ ברור וכמ"ש בגיטין לא. המניח פירות להיות מפריש עליהם תו"מ מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים וא"צ בדיקה מ"מ י"ל דעת אביי דחזקה זו אינה חזקה כל כך וכמו דמצינו בנדה מח: לחליצה בעי בדיקה אף דמטבע אם הגיעה לשנים הביאה סימנים מ"מ לא סמכי' עלה בדאורייתא. ועי' חבלים בנעימים ח"א סוגיא י"ג אות ב. ג.

או י"ל כי אחר ששמע אביי כן מר' דימי קבלה מיני' הך דאמרו במערבא, ונ' לי כי ר' דימי מנהרדעא הוא סתם ר' דימי שהוא במקומות רבים בעל דבר של אמרו במערבא כמ"ש בערובין ג., סוכה י., יומא נה:, חגיגה טו: ובכ"ד וגם הכא מה שאמר לא צריך קולמוסא בדיק לי', היינו דאזיל לשיטתו דאמרי במערבא וזה עצמו הוא הדין של אמרי במערבא, ואין להקשות מע"ז יא: דמוכח דרב דימי ור"ד מנהרדע' שני אנשים המה כי מתחלה אמר כי אתא ר' דימי אח"כ הוסיפו ר' דימי מנהרדעא מתני איפכא, כי רש"י כ' ה"ג ואית דאמרי איפכא הני תרי לישני ומבואר דהוא הוא:

ובישוב קושייתי צ"ל דר"ה בשבת ס"ל כמ"ש ר' אחא בר יעקב בחולין שם אלא מעתה תפילין היכא כתבי' וע"כ דס"ל שאין בקלף בהמה נקבים ולא חלחולי וכמ"ש רשב"א ור"ן שם דאם גורר העור אין נקבים כלל וכן י"ל לאיבעית אימא שם דכולו משום יד עיי"ש אין הכרח דחלחולי מחלחל ואף דדוחק שיחלקו במציאות אי מחלחל או לא מ"מ הא ר' אחא ב"י בודאי ס"ל דאינו מחלחל י"ל דגם דעת ר"ה כן:

סימן ג

לכבוד הרב הגאון יחי'

קבלתי יקרתו. והנני להעיר איזה דבר מענינו של יום:

א) בסוכה מב. קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכ' ב"י או"ח ל"ז ורמ"א בשם העטור דמיירי בבן י"ג, ופשוט שהכריחו לזה קו' תוס' ברכות כ. ד״ה וקטנים על הסתירה ממתני' שם דקטנים פטורים מתפילין ותי' ר"ת דמתני' מיירי בלא הגיע לחנוך ובסוכה הגיע לחנוך, אבל דעת העטור כרש"י דמתני' אף בהגיע לחנוך פוטרת וע"כ דבסוכה מיירי בבו י"ג. וא"כ מוכח דגם רש"י ס"ל כעטור. אך אין הכרח לזה דהרשב"א מתרץ דבברכות מיירי בסתם קטנים שאינם יודעים לשמור תפילין ובסוכה קאי לקטן מיוחד שהוא זריז ונזהר. והנה בתר"י תי' דבסוכה אינו על צד החיוב רק דנכון להרגילו במצות (ומדויק דבכל הני דחשיב התם אמר לשון חייב, היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית ובתפילין לא אמר חייב רק אביו לוקח לו תפילין), אבל קשה דבערכין ב: הכל חייבים בתפילין לאתויי קטן דתניא אביו לוקח לו וכו' הרי דיש חיוב. וכן בתו' ברכות ורי"ף סוכה וטור או"ח ל"ז הי' להם גירסא חייב ליקח לו תפילין:

והנה בת' רעק"א סי' ז' מקשה על העיטור הא בן י"ג חייב בכל המצות ואף אם נבדק ואין לו שערות, חיישי' מדאו' שמא נשרו, וא"כ מה ענין דאביו לוקח לו תפילין ומשמע דמדין חינוך הוא. וכן הק' בפמ"ג ל"ז א"א ד' דהא איש בפני עצמו הוא ואם הוא עני חייבים כל ישראל לקנות לו תפילין, ודוחק מ"ש רעק"א ע"פ בית שמואל קנ"ה דמיירי אם הביא ב' שערות לפני הזמן דהם שומא, והקו' יותר חזקה ע"פ מ"ש נו"ב תנינא או"ח א' דחזקה דרבא היא מן התורה ובתו' נדה מח: ד"ה אב"א דחשש נשרו הוא מחזקה דרבא. ובת' רעק"א מתרץ דדוקא אם עובר בקום ועשה כגון שקידש אשה ואם נחזיקו בקטן ונימא דאין הקדושין חלים תנשא האשה לאחר וכן לענין אכילה ביו"כ אז חיישי' מדאו' שמא נשרו. אבל בביטול מצוה בשב ואל תעשה כנ"ד בתפילין לא חיישי' לנשרו, והנה הדין עמו דל"ת חמירא מעשה כמ"ש יבמות ז. ויומא פה: השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא ושם פו. עבר על עשה ושב אינו זו משם עד שמוחלים לו עבר על ל"ת וכו' ומנחות מא. א"ל ענשיתו אעשה וכו' ובכ"ד וכדבריו כ' תו' שבת קכא. ד"ה ש"מ דבקטן שהגיע לחנוך כיון שחייב לחנכו במצות כ"ש שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה:

אבל בתו' נזיר כח: ד"ה בנו ותו' ישנים יומא פב. ד"ה בן ורשב"א ור"ן יבמות קיד: כתבו להפוך דלא שייך חנוך אלא במ"ע ולא בל"ת. ואף שאין זו סתירה לדברי רעק"א דהם אמרו רק לענין חנוך דרבנן מ"מ מבואר מדבריהם דיש סברא להפוך. ובאמת ביש"ש פי"ד יבמות סי' ח' תמה עליהם הלא ל"ת חמירא. וגם ק' מרמב"ם פ"ב משביתת עשור הי"א שכ' בן י"ג שלא הביא ב' שערות מתענה רק מדרבנן והא הוי בקום ועשה ובאו"ח תרט"ז ס"ב רמ"א בשם תה"ד חולק וחייש שמא נשרו, ועי' פמ"ג מ"ז ה' דרמב"ם לשיטתו סד"א רק מדרבנן לחומרא:

ואין לתרץ קו' פמ"ג ורעק"א משום דאי נשרו הבן חייב ואי לא נשרו חייב האב וכיון דספק אף שנשרו הוי ספק חיוב על שניהם ומסתפקא אין לבן מעות לכן חייב האב מספק לקנות לו תפילין שמא לא הי' לו שערות ועדיין קטן הוא, דז"א דהבן שפיר חייב מספק דאורייתא. אבל האב דכל חיוב החנוך הוי מדרבנן הוי ספיקא דרבנן, ורק הבן חייב ולא האב:

גם אין לומר כמו שמצינו בכתובות נב: דעל האב להשיא את בנו אף דכבר הוא גדול ה"נ בתפילין אפי' אם הוא גדול חייב אביו לקנות לו, דודאי מדינא אין האב חייב להוציא ממון על בנו הגדול ושם עצה טובה היא ולא חוב וכמ"ש אס"ז שם:

ונ' דעת העטור דכן היא מצות חנוך מדבריהם שמוטלת על האב לחנך את בנו במצות אפי' אם הבן ספק גדול ואינו פטור עד שיהי' גדול ודאי. אך ק' מברכת שפטרני דמברך האב כשהגיע בנו לי"ג אף שאין לו שערות ומוכח דאם הוא ספק גדול האב פטור, וי"ל דהעטור לית לי' ברכה זו כלל שאינה בגמ' וגם הרמב"ם והמחבר השמיטוה. והרמ"א סי' רכ"ה ס"ב שהביאה י"ל דמסופק אי חייב לברך ולכן כ' לברך בלא שם ומלכות או אולי ס"ל להעטור כפי' הלבוש מובא מג"א שם סק"ה דהפי' דהבן נפטר מעונש האב:

וק' על העטור מגיטין נב. דאפטרופוס חייב לקנות לקטנים תפילין ואלו היו בני י"ג אינם נזקקים לאפטרופוס כמ"ש בנ״ז לט. אפטרופוס לדקנני לא מקמי' וכמ"ש ירושלמי תרומות פי"א ה"א וגיטין פ"ה ה"ד כאן ביתום קטן, וצ"ל דמיירי בבני י"ג ולא הביאו שערות וכמ"ש ריב"ש סי' תס"ח דאז עדיין הם תחת רשות אפטרופוס:

ובמכילתא בא פי"ז ושמרת את החוקה למה נאמר לפי שנאמר והי' לך לאות על ידך שומע אני אף הקטנים וכו' לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפילין וכו' ולכאורה מוכח דמן התורה היא דקרא דריש, אבל א"א לומר כן דהא אומר והדין נותן הואיל ומזוזה מ"ע ותפילין מ"ע אם למדת על המזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים וכו' ופשיטא דמזוזה אינה אלא מדרבנן וע"כ דאסמכתא בעלמא היא והפי' מצד חנוך:

ב) והנה אף דקטן אוכל נבלות אין מצווים להפרישו מ"מ אי ספי לי' בידים אמרי' ביבמות קיד. דאסור ונלמד משרצים דם וטומאה ונראה מגמ' דמדאו' היא מדקאמר להזהיר גדולים על הקטנים וצריכי וכו', וכמו כן אמרי' שבת שם בכבוי שבת דאם קטן עושה על דעת אביו אביו מצווה דהוי כספי לי' בידים כמ"ש ר"ן שבת קכא. ונ"י יבמות קי"ד. דהוי כמאכיל בידים וכ"כ ת' הרי"ם או"ח ג' ד"ה אמנם. ובשבת הלא מקרא מפורש אתה ובנך ובתך. ועי' יבמות מח. על עבדך ובן אמתך וגרך, וכ"כ רש"י יתרו ורמב"ן שם דהאב מוזהר מן התורה על מלאכת בנו הקטן וכ"כ חנוך ל"ב משמו דמדאו' היא וכ"כ רשב"א שבת קנג: סד"ה כשהוא דעובר משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך:

וקשה למה ביבמות שם שעביד צריכותא מהני תלת השמיט שבת דמפורש ג"כ להזהיר גדולים על הקטנים, וגם ק' למה צריך קרא מיוחד על שבת ולמה לא נלמד משרצים דם וטומאה. וי"ל ע"פ מ"ש בתשובת הרי"ם סי' הנ"ל להקשות על הא דיבמות דבר טלי וטליא איך לומד משבת על נבלות, דלמא שבת קיל יותר משום דבעי מלאכת מחשבת וקטן אין לו מחשבה והוי כמתעסק כמ"ש חולין יב. ותו' ד"ה קטן וכ"כ טורי אבן חגיגה ו. ד"ה איזהו, ומש"ה בעי קרא מיוחד בשבת ולא יליף מהם:

והנה בתשובת הרי"ם ס"ס ג' כ' דהא דגמ' תי' בקטן העושה על דעת אביו הוא דוקא על דעת אביו אבל לא על דעת אחרים, וק' דרש"י יבמות קיד. ד"ה בעושה מפורש להפוך דהני טלי וטליא לא היו בני ר' יצחק ומ"מ כ' רש"י דר' יצחק לא הודיעם ולא הכירו בדעתו שנח לו, הרי דאף איש אחר אם הי' לדעתו אסור וכ"כ ב"י או"ח של"ד בשם ר' ירוחם וש"ע הרב סעיף כ"ו:

אך אי נימא דבשבת אי ספי לקטן בידים הוי דאו' קשה בשבת קכא. קטן הבא לכבות אין שומעים לו ומוקי בקטן העושה על דעת אביו ומק' נכרי דעבד אדעתא דישראל מי שרי, מה קושיא הא י"ל דוקא בקטן דאי ספי לי' בידים הוי אי' דאו' ולכן אף אם הקטן מעצמו רואה שהכבוי נח לו לאביו ג"כ אסור, אבל נכרי דהאמירה מותרת מן התורה לא גזרו כלל בעושה מעצמו על דעת ישראל וע"כ דגם ספי לקטן מותר מה"ת, ועי' נו"ב תנינא או"ח א' שמסופק בכל איסורים אי ספי לקטן אי אסור מה"ת, והפמ"ג או"ח שמ"ג מ"ז סק"א כ' דרמב"ם ס"ל דלוקה ובדעת הטור הוא מסופק די"ל דהוי רק אי' דרבנן, ואתפלא איך אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם, חדא למה השמיטו הרמב"ם בפי"ט מסנהדרין ה"ד במנין כל הלוקים וגם הא בפ"ג מאבל ה"ה כתב מטמא במזיד כהן שוגג לוקה (וכיוצא בו בפ"י מכלאים הלכה ל"א מלביש מזיד כלאים ללובש שוגג המלביש לוקה ובת' רא"ש כלל ב' סי' ט"ז שאל מן הרשב"א מנין לרמב"ם דין זה). ובהי"ב כ' כהן קטן הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו ולא כתב דלוקה וכן בפי"ז מהמ"א הכ"ז כ' להאכיל לקטן בידים אסור ולא כ' דלוקה, וכן נ' מנזיר נז: דאר"ה המקיף קטן חייב ולמה לא נלמד משרצים דם וטומאה וע"כ דבהם אינו לוקה ורק הכא בהקפה חייב:

וידוע מ"ש האחרונים דמחלוקת הפוסקים אי מותר לספות אי' דרבנן לקטן תלוי בזה אי ספי באיסור תורה הוא אי' מדאו' דרמב"ם פי"ז מהמ"א הכ"ז כ' דלהאכילו בידים אסור ואפי' איסורי דרבנן וכ"כ רש"י שבת צ: ד"ה א"ה דאסור ליתן לקטן חגב חי שמא יאכל אותו ואף שאין בו אי' אמה"ח יש בל תשקצו ובל תשקצו רק אי' דרבנן כמ"ש רמב"ם פי"ז ממ"א הכ"ט ובס' המצות קע"ט וריטב"א מכות טז: ומל"מ שם ד״ה גרסי' ופ"ח יו"ד קט"ז סקי"א (ותב"ש י"ג סק"ב מכריע דהוי, אי' דאו') וכן דעת תו' סוכה י: ד״ה עד כמ"ש ת' רעק"א ה' ד"ה ואדרבה, ומרדכי שבת ספ"ז סי' תשס"ט, אבל רשב"א יבמות קיד. וגיטין נה. (ובתשובותיו סי' צ"ב כ' דאמרה להלכה ולא למעשה) ור"ן יומא ריש פ"ח מתירים לספי לקטן אי' דרבנן. ואינני רואה יסוד לס' האחרונים דתלוי זה בזה, כי טעם רשב"א המתיר הוא כמ"ש ביבמות כיון דקטן או"נ אין מצווים להפרישו נחתי' חד דרגא בדרבנן להאכילו בידים, אבל לעולם י"ל דס"ל דאי' דאו' מן התורה אסור לספי לקטן:

ועי' נ"י ריש ה' טומאה דטומאה חמור משבת ומוזהר להפרישו. ותמוה מאד דהא גם בשבת הוי ספי בידים כמ"ש נ"י עצמו ביבמות וכמו שציינתי, ומ"ש בטומאה שמוזהר האב שלא להניח לבנו להטמא למתים הוא נגד גמ' יבמות מאי לאו דאמר להו לא תיטמו לא דלא ליטמו להו בידים וצ"ע:

והנה בפמ"ג או"ח שמ"ג מ"ז א' מקשה בב"מ י: איש דאמר לאשה אקפי לי קטן ופרש"י אשה אינה מצווה להקיף הא השווה הכתוב אשה לאיש לעונשים וילפי' ביבמות מג' כתובים דלא תאכילום והכא הוי ספי בידים:

ובאמת בית מאיר יו"ד קפ"א כ' דמה שכ' רמב"ם וראב"ד פי"ב מע"ז ה"ה דאשה אסורה לגלח פאות הקטן הוא מטעם זה דספי, והנה ברמב"ם מבואר דהוי רק אי' דרבנן דכ' בה"ב דאשה שגלחה לאיש פטירה וא"כ דעת בית מאיר דכל ספי בידים הוי רק אי' דרבנן. אבל באמת לק"מ דדוקא בר חיובא מוזהר שלא לספי לקטן אבל אשה שאינה שייכת בהקפה ל"ש בה איסור ספי ולכ"ע אינה אלא מדרבנן. ועיי"ש בבית מאיר דאם אשה מגלחת לגדול עוברת על לפני עור ותמוה דברמב"ם שם מוכת דרק אי' מדרבנן הוא:

וקשה לי, דהנה פשוט דאם גדול מכשיל לקטן ליכא לפ"ע כיון דאין הקטן בר חיובא. אך למה במכשיל לגדול אי לא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא לפ"ע ומותר מדאו', הא ודאי דמכשיל את הגדול חמור יותר ממכשיל לקטן וכמ"ש רא"ש שבת פ"א סי' א' דאפי' קטן או"נ מצווים להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו וכ"כ מנחת חנוך רס"ג אות י"ד במלביש כלאים לקטן קיל מגדול שוגג משום דלאו בר מצות הוא (דלא כמ"ש הרי בשמים ח"ב סי' ל"ה דמלביש כלאים לקטן חייב) וכן בטומאה אם מטמא לגדול חייב ולקטן אינו רק אי' לבד, וא"כ אף אם לא קאי בתרי עברי דנהרא למה קיל מקטן דאסור מדאו' לספי לי', ולא מצינו בשום מקום אצל קטן דבעי' תנאי זה שיהא הקטן קאי בתרי עברי ומבואר ברא"ש ריש שבת דהק' למה פטור ומותר והא יש לפ"ע ואין לומר דמיירי בלא קאי בתרי עברי דנהרא, דמ"מ אי' דרבנן איכא דאפי' קטן או"נ מצווים להפרישו וכו' מוכח דשם ל"ב תנאי זה. וי"ל ע"פ מ"ש ביד מלאכי שס"ה בשם משפטי שמואל דדוקא במושיט בעי' תרי עברי אבל מאכיל בידים לתוך פיו תמיד עובר על לפ"ע דהוי איסור ודאי, ולכן בספי לקטן ומאכילו לתוך פיו אסור מדאו' אפי' יכול לקחתו בעצמו, אבל בספרי חלק א' סוגיא ל"א אות ח' תמהתי עליו והבאתי ראיות כנגדו עיי"ש:

סימן ד

ב' חנוכה תרע"ז מאסקווא. להרב הגאון מ' שמואל ראבינוביץ אבד"ק מאסקווא.

א) במג"א נ"ו סק"ב מביא שהש"ך הקשה שדברי הרמ"א בשם הג"ה אשרי שלא יפסיק בין שמי' לרבה או בין רבה למברך, הם נגד סוכה לט. דר' ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מלתא הוא ולית לן בה, וראיתי בס' ערוך לנר סוכה שכתב דהג"ה אשרי הוא בברכות כא: ושם איתא מהו, להפסיק ליהא שמי' רבה ומסיק דאינו פוסק וע"כ הפי' הוא אם שמע קדושה באמצע יש"ר או לא יפסיק בין שמי' לרבה בדברי קדושה אבל בהפסקת שתיקה לא מיירי כלל ויכול לשתוק כגמ' סוכה עכ"ד. וכמה זרים דבריו, דלפי פירושו, מה דמסיק הג"ה אשרי אבל בין רבה למברך ל"ל בה, היינו דמותר להפסיק בדבור. והלא בסוכה מבואר דרק בשתיקה מותר משום אסוקי מלתא אבל בדבור אסור (זה עתה תרפ"ב ראיתי בדגל התורה סי' ל"ו מתמה עליו ג"כ מטעם אחר):

ובחבור שמן פך על או"ח כת"י שיש אתי מאבי אבות אשתי הג"ר פנחס נכד הגאון ר' נחום אחי הש"ך וחתן ר"ש קיידנובר בעל ברכת הזבח מתרץ קו' דודו דכמו דאמרי' ביבמות קו: מודה רבא בלא אבה יבמי משום דאיכא למטעי ה"ה כאן כיון שיש פלוגתא בתו' ברכות ג. ד"ה ועונים בתיבת רבה היכא קאי, ע"כ המפרש כפי' ר"י שם צריך לחברם כדי שלא לטעות בשביל הפסקתו שכוונתו לאידך פרושא דהשם יהי' רבה קאמר, ודוקא בזמן הגמ' שלא נפל ספק והי' פשוט שהפי' יהא שמו הגדול מבורך, הי' דמי ללא חפצתי לקחתה דאסוקי מילתא היא ולכן כ' באגודה פ"ק דברכות די"ל שמי' בלא מפיק ה"א דלא לשתמע שם י"ל והיינו משום דאיכא למטעי חייבים לפרש וה"ה בזה. (עי' זוהר בראשית קסט. ד"ה הצילני מכאן מאן דצלי צלותי' דבעי' לפרשא מלוי כדקא יאות וכ"כ ט"ז או"ח תקצ"א סק"ג דלכן אומרים לזרעו של יעקב וכ"כ פמ"ג או"ח קכ"ז מ"ז ד' דבתפלה ראוי לומר לשון מבורר טפי):

ב) ועל דבר קו' רעק"א במגילה כו. על רש"י ד״ה לא שנו שכ' דאם מכרו ז' טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר גם בכהנ"ס בקדושתו עומד בידי לוקח. ותמה רעק"א מדברי רש"י כז:

ד"ה ורבנן שכ' כיון דשקיל דמי ומעלי להו בקדושה וכו' כל דבעי לוקח עביד, והיכא קאי אי במעמד אנשי העיר א"צ להעלות הדמים בקדושה ואעפ"כ הלוקח מה שירצה יעשה ואי בלי מעמד אנשי הכיר אף אם מעלה הדמים בקדושה מ"מ בית הכנסת בקדושתו וסיים בצע"ג. ותי' מר דכוונת רש"י הכא דוקא כל זמן שלא העלה המוכר את הדמים בקדושה אז החפץ הנמכר בקדושתו, אבל אם העלה את הדמים פקעה קדושה מן החפץ. ודקדק כן מרש"י הנ"ל ד"ה ורבנן, שרש"י מבליט כיון דשקיל דמי ומעלה להו בקדושה שפיר דמי, היינו דזה תנאי ותלוי בזה, וכל זמן שלא יעלה הדמים אין החפץ יוצא מקדושתו:

אי אפשר לומר כן, דפשיטא דאף שהדמים מונחים ביד המוכר, מ״מ תכף כשנמכר יצא החפץ לחולין והדמים נתפסים וכמו בתמורה, וכמ"ש מגילה כו: האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי וכ' רש"י דחלה קדושה על החלוף או על הדמים והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו, וברור דאפי' אם ישתמש המוכר בדמים אלו צרכי חול מ"מ כיון שקדמים נתפסים כבר יצא החפץ לחולין, והמוכר הוא דעביד איסורא:

וכי ס"ד שאם המוכר במדינת הים יהי' הלוקח בספק איסור שמא אין המוכר מעלה בקודש שם את הדמים, אתמהה, ופשוט במתני' כז:

והלוקח מה שירצה יעשה:

ומפורש בגמ' כו:

מתנה כזביני דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' וכו' ואם נאמר דבזביני אם אינו מעלה המעות אין החפץ נפקע א״כ מה בכך דמתנה כזביני מ"מ הנאה זו לא באה לעולם ולא תבא לידי קדושה ולמה נפקע החפץ מקדושתו, אע"כ דאין קדושת החפץ תלוי בזה ואע"פ שההנאה נשארה חול, מ"מ שרי להשתמש בהחפץ כיון שנתחלל על הנאה זו:

וגם עי' ברש"י שם ד"ה אלא שלא מכרו, שהביא ראי' מתילא דרבינא דבמכר כל דהו (היינו בלי אנשי העיר) קאי בקדושתו, והא רבינא שאל מר' אשי רק על התל ולא גלה דעתו כלל שרוצה להוציא הדמים לחולין, ולמה השיב לו ר' אשי דצריך דוקא במעמד אנשי העיר ואין עצה אחרת. הא יכול להחזיק הדמים בקדושה ואז יהי' מותר לזרעה אף בלי מעמד אנשי העיר, אלא ודאי שכוונת רש"י אפי' אם יעלה הדמים מ"מ בלי מעמד אנשי העיר החפץ בקדושתו. וכן מפורש ברש"י שהביא ראי' מספרים שאף שלוקח בדמים ס"ת מ"מ הספרים נשארים תמיד בקדושתם, הרי שדעתו שהחפץ קדוש אף שמעלה הדמים. ומה שכ"ת מדקדק מרש"י ד"ה ד"ה ורבנן דכ' ומעלה להו בקדושה מעולה, הפי' שהדין כן אבל אין זה תנאי כלל:

וקו' רעק"א עצומה, ותמוה למה הקשה מדידי, אדידי' ולא הקשה איך יפרנס רש"י מתני' וחכמים אומרים מוכרים אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים, דע"כ מיירי בלי מעמד אנשי העיר דאי במעמדן אף לארבעה דברים מותר כמ"ש כל הראשונים וקיי"ל קנ"ג ס"ט, אם לא שנאמר דשיטת רש"י כראב"ד מובא בכ"מ ספי"א מתפלה דארי' במעמד אנשי העיר אסור בארבעה דברים:

ואולי יש ליישב כוונת רש"י במ"ש ובהכנ"ס בחשיבותו עומד, היינו דיש לו עדיין חשיבות לענין זה דאסור להשתמש בו תשמישי גנאי כארבעה דברים אבל אם נמכר ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר מותר אפי' דבר גנאי, ולכן הביא מתילא דרבינא דבלי מעמדן אסור, משום דזריעה הוי גנאי וקלות ראש כמו ד' דברים כמ"ש רא"ש כאן סי' א' ותו' כח:

ד"ה בתי כנסיות. (ועי' מחנה אפרים ה' צדקה סי' י"ב):

סימן ה

להרב הגדול מ' יהושע הלוי הירשהארן יחי' רב במאנטיארל.

ע"ד שאלתו ש"ץ שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח במנחה ועקר רגליו שמתפלל שנית אם חייב לומר עוד הפעם קדושה. וכ' כ"ת דתלוי בשתי הדעות בתו' ברכות כו: ד"ה טעה ורא"ש שם אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה דר' יהודה אומר דאינו מתפלל עוד בלילה וא"כ דעתו דגם בטעות הוי תפלה א"צ לומר הכא קדושה שנית. אבל לרי"ף שם בתוס' וחכמי פרובנצא דמתפלל בלילה שתים ע"כ דתפלת טעות הוי כלא התפלל כלל וממילא חייבים לומר קדושה עוד הפעם:

הנה לפי דעתו אם נאמר כן, א"כ כיון דקיי"ל או"ח ק"ח סי"א כר' יונה דמכריע שיתפלל שנית בתורת נדבה, א"כ הכא דש"ץ טעה וסימן לשולחיו כמ"ש במתני' לד:, אין צריך לומר קדושה דהא אין צבור מביאים נדבה כמ"ש או"ח ק"ז ס"ג:

אבל באמת נ' דאין נדון זה תלוי בפלוגתא הנ"ל, דדוקא התם דשכח יעלה ויבא במנחה ונזכר בערבית ס"ל לר' יהודה דאינו חוזר ומתפלל כיון שלא ירויח מאומה בתפלתו אבל הכא דמיירי מבעוד יום וחוזר ומתפלל ודאי דחייב להתפלל התפלה כסדרה עם הקדושה ככל תפלות צבור, והוי כמ"ש שבת כד: דמזכיר של חנוכה במוספים וכן של שבת בנעילה דיום הוא שנתחייב בד' תפלות והיינו דהתפלה צריכה להיות כתקנה:

וראי' לזה מרמב"ם פ"ב מק"ש הי"ג דספק קרא ק"ש קורא עם הברכות וכ' רשב"א סי' ש"כ מובא בכ"מ ומג"א סי' ס"ז סק"א משום דכך היתה התקנה שכל זמן שקורים חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותי' והכא נמי דכוותה כיון שחייב להתפלל בצבור עליו לומר הקדושה (ונודע מה שפקפק בפרי חדש על הרשב"א ועי' ח"ס או"ח סי' ס"ו):

והדין מפורש בשערי תשובה תקפ"ב סק"א אם טעה ש"ץ בהמלך הקדוש צריך לומר קדושה שנית וכ"כ בקצור ש"ע קכ"ט ג' ופשוט דה"ה בכל טעות הש"ץ אם חוזר ומתפלל אומר קדושה:

סימן ו

להרב הגדול מ' ירוחם וואלפיש שי' ב ו ו א ר ש א.

אקדמה פניו בתודה על ספרו הנחמד גחלי אש אשר שלח לי, ולמען תתי אות כי עיינתי בו הנני מעיר בזה על ענין אחד:

בחלק ראשון סי' ט' דן כ"ת על מל"מ פ"ח מכלי המקדש ה"ג שכתב דבגדים שעובד בהם כהן גדול בכל השנה אסור לעבוד בם ביום כפור, דהא אפי' בגדי לבן שעבד ביו"כ אחד אינו עובד בם פעם שנית לעולם כ"ש שאינו עובד ביו"כ בבגדי כל השנה, וע"ז כתב מר שאף שהדין דין אמת מ"מ זה הק"ו פריכא הוא, דאיבעי' במגילה כז. אי מותר למכור ס"ת ישן ליקח חדש ופסקו הראשונים לחומרא כיון דלא מעלי לי', וע"כ י"ל דבגדי כ"ג של כל השנה מותר לו לעבוד בם לפני ולפנים ביו"כ כיון דמעלה להם בקודש, ורק בגדי יו"כ העבר אסור כיון דלא מעלי להו דומיא דס"ת ישן דאסור ליקח חדש ולכן גזרה תורה והניחם שם שלא ישמש בהם ליו"כ אחר משום דבעי העלאה לקדושה, עכ"ד:

אי אפשר להסכים כן ואין לומר דטעמא דקרא והניחם שם משום מעלין בקודש, כי הך מעלין בקודש רק דרבנן הוא, כי אף שבפמ"ג או"ח סי' מ"ב מ"ז סק"א מסופק בזה אבל כן כ' בב"ח יו"ד ע"ר ד"ה וכ"ש. וכן מבואר מתי' כ"מ פ"י מס"ת ה"ב בנדון זה דמש"ה מחמירים בס"ת ישן אי ליכא לעלויי, משום חומר קדושת ס"ת ולא אמר משום ספיקא דאו' לחומרא וכ"כ פמ"ג או"ח ר"ס קנ"ג מ"ז סד"ה אמר הכותב ובראש יוסף מגילה רפ"ד:

ואמנם קשה דמסוגיא זו יומא יב: מבואר דמעלין בקודש הוא מן התורה, דהא רבי הקשה על ר' דוסא שתי תשובות בדבר וכו' ועוד בגדים שנשתמשתה בהם קדושה חמורה תשמש בהם קדושה קלה ולכן א"א לומר ילבש להכי אתא להתיר לכהן הדיוט לעבוד בבגדי כהן גדול של יו"כ, אך י"ל דהכוונה כמ"ש רשב"א חולין צח: דאף דאין מבטלים איסור לכתחלה רק דרבנן הוא, מ"מ חידוש הוא שהתורה צוותה לבטלו, הכא נמי אין סברא לומר דהתורה כתבה ילבש מיוחד לכוונה זו להוריד מקדושה וכהן הדיוט ילבש בגדי כ"ג. או י"ל כמ"ש הט"ז או"ח תקפ"ח סק"ה ועוד דאי מפורש בתורה אין כח לחכמים לאסור ולר' דוקא מפורש בקרא ילבש להיתר להוריד מקדושה ולא יכלו חכמים לומר דמעלין בקודש:

וגם לדעת ט"ז או"ח קנ"ד סק"ז דאם אינה ראוי' עוד לקדושה חמורה מותר להוריד ועדיף שיעשו קדושה קלה מלגנוז, לא יתכנו דברי מר דלמה יגנוז בגדי כ"ג הלא עדיף טפי שיעבוד בם ביו"כ אחר, אע"כ שאין הטעם משום זה רק גזרת הכתוב הוא והניחם שם. אך באמת מק' על הט"ז בכור שור מגילה כו: מגמ' זו דמה השיב רבי לר' דוסא ממעלין בקודש, כיון דאסור להשתמש בם ליו"כ אחר טפי עדיף שיעבוד בם כהן הדיוט. ונראה דבס' זו פליגי ר' דוסא ורבי, ודעת ר' דוסא כט"ז:

והעיקר נראה שאין שייך לומר בטעם האיסור לעבוד ביו"כ אחר בבגדי יו"כ זה משום מעלין בקודש דליכא לעלויא, דהגע עצמך א"כ גם כהן הדיוט יהא צריך בכל יום בגדים אחרים ובגדים שעבד בם היום יהי' אסור לעבוד למחר משום דצריך עלויא, והא בורכא דכל האיבעיא אי צריך עלויא הוא רק אם משנה ומחליף ממצוה זו למצוה אחרת, אבל באותה מצוה עצמה לא עלה על הדעת לומר כן וכמ"ש בספרי חלק א' תשובה סי' ב' עיי"ש:

ב) ומה שתי' כ"ת קו' מל"מ שם על רמב"ם למה השמיט מ"ש ביומא לה: דכ"ע מיהת דשחר עדיפי, וכ' מר כיון דשם ע"ב איתא דר' ישמעאל בן פאבי לבש כתונת של מאה מנה ועבד בה עבודת יחיד בערב ולא מצינו דגם בשחר לבש בגד יקר יותר מוכח דרק בערב עבד בה עבודה א"כ נדחה דין זה דשחר צריך יותר יקרים, משום מעשה רב. פשוט שאי אפשר לדחות סתמא דמתני' דשל שחר יקרים ונלמד מקרא דבד בד, והא דר' ישמעאל י"ל דרק משל צבור הדין כן אבל משלו רשאי להוסיף בשל ערבית יותר משחרית:

סימן ז

כ' אלול תרמ"ד יאנאווי.

לכבוד אחי מורי הגאון הגדול הקדוש פ' ישכר בעריש אבד"ק ש ע ל י ץ.

אשר הגיד לי כ"ג בהיותינו יחד בפראשניץ מה שתמה על מ"ש בס' ברית יעקב להג"ר ברוך מרדכי או"ח סי' א' דבשר עגל שהי' מתחלה פחות מכזית ואחר הבישול נתפח ונעשה כזית דאינו מברך ברכה אחרונה, ואמנם הן הן הדברים שכ' בבאר היטב או"ח ר"י סק"א בשם גן המלך דרק אם הי' מתחלה כזית ונצטמק וחזר ונתפח מברכים ובחי' רעק"א מסיק משמו דאם לא הי' כזית ונתפח הוי ספק ברכה, והק' כ"ג דהלא כל מקור דין זה ממנחות נד. כל היכא דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' מדרבנן וכ' רש"י דאין בו אלא מים בעלמא, והיינו דוקא התם לענין היתר ומצטרף לאיסור וטומאת אוכלים כיון דבאמת אינו אוכל אינו מטמא אלא מדרבנן, ומשא"כ הכא בברכת הנהנים ודאי מברך כיון דס"ס נהנה גרונו בכזית והמים אם הם נבלעים באוכל מצטרפים וכמ"ש מג"א סי' ר"י סק"א, ותמה עוד דהבאר היטב מזכה שטרא לבי תרי דהביא דברי מג"א דפת השרוי במשקה מצטרף ודברי גן המלך הנ"ל דאם נתפח אינו מברך באחרונה:

והם דברים סותרים זה את זה דלדעת המג"א אם נתפח מברך:

והנה מ"ש כ"ג דבמנחות נד. אין תלוי בהנאת גרונו, איתא להפוך ברשב"א שבת צא. ד"ה בהא שכ' ולי נראה דאינו דומה שיעור שבת לשאר האיסורים, דאלו פגול נותר וחלב לא חייבה תורה בהם אלא כשיעור אכילה דהיינו כזית וכל שאין בו כזית אע"פ שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית וכ"כ בחי' ר"ן שם ד"ה יש דחוי היכא דמעיקרא הוי בי', התם הוא לענין איסורין דאזלי' בהו בתר שעת אכילה כיון דמעיקרא אית בי' והא נהנה גרונו בכזית עכ"ל. הרי דגם במנחות אזלי' בתר הנאתו ומ"מ בנתפח לא מהני מדאו'. וי"ל כוונת מר דמש"ה במנחות אין המים מצטרפים לשיעור כיון דאין היתר נהפך להיות איסור כמ"ש פמ"ג פתיחה לתערובות ספ"א:

וגם הנחה זו דמג"א חולק על גן המלך וס"ל דבנתפח מברך, אינני רואה כלל, דזה פשוט לכל כמ"ש מג"א דמשקה הבא לאוכל כאוכל וציר שע"ג ירק מצטרף וה"ה פת השרוי במשקה (ועי' חיי אדם כלל נ' סקי"ז שחולק על מג"א ודעתו דטבל המאכל במשקה אינו מצטרף ודבריו צ"ע), אבל כל זה במים ממש משא"כ בנתפח דאף שכ' רש"י, במנחות שם ד״ה דמעיקרא דיש שם מים בעלמא מ"מ אין אלו מים טבעיים ממש רק הבל של אויר, לח וכעין מים ובזה אף שנתפח אין בו שיעור אמתי והוי כסופגנין שכ' בשערי תשובה ר"י סק"א דאינו מברך, דלפי האמת אין בו כזית וכן מבואר מדברי רשב"א שבת הנ"ל. (ומ"ש רש"י בפסחים לג: ד"ה טמא דהכא בתפחו נבלעו באוכל מי גשמים ממש צ"ע מאד):

והנה באמרי בינה או"ח סי' ט"ו בשם קול אלי' מקשה על גן המלך דהא מבואר במנחות שם וכן בטומאת פגול ובטומאת נותר סד"א הואיל וטומאת פגול ונותר דרבנן הוא כולי האי בדרבנן לא עבוד רבנן קמ"ל הרי דגם במלתא דרבנן אמרי רבנן דמהני נתפח אף דלא הי' בו שעורא מעיקרא ולמה בברכת הנהנים אינו מברך, ותי' בברית יעקב דשאני התם דשיעור דאסורים הוי מן התורה לכן החמירו דמהני נתפח וכמ"ש ערובין (לו.) שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה משא"כ בברכה דגוף השיעור אינו אלא דרבנן לא תקנו לברך בתרי דרבנן. ובאמרי בינה כ' לתרץ דדוקא לענין איסורים וטומאה החמירו דלא למיחלף בכזית כיון דאם תהי' תקלה בכזית יהי' עובר בקום ועשה אבל הכא אף אם יאכל כזית ממש ולא יברך יעבור רק בשב ואל תעשה לא עשו רבנן הרחקה שיברך על פחות מכזית שנתפח משום שנראה ככזית:

ונעלם משניהם דזו אחת מן השאלות ששאל הרא"ש מן הרשב"א והיא בת' רא"ש כלל ב' סי' י"ד ובת' רשב"א סי' תס"ב ושניהם הסכימו דלהכי החמירו רבנן שם בנתפח משום מראית עין וז"ל הרא"ש כיון דהשתא איכא שיעורא והרואה סבור דהוי בי' שעור מעיקרא אי מיטהרת לי' אי שרית לי' מחלף בהאי דהוי בי' שיעורא מעיקרא וע"ז הסכים הרשב"א וכ' תירוץ זה ודאי נאה ומתקבל דבשר נבלה שמטמא במגע ואפי' אלף בזה אחר זה ויש בו עכשיו לרואים כשיעור אם נטהר הנוגע בזה ודאי יש משום גזרת הרואים. (וגם מכאן ראי' דאפי' בדרבנן יש מראית עין כמ"ש ש"ך יו"ד פ"ז סק"ו]. וכיון דכל האיסור משום מראית העין, פשיטא דלא שייך דין זה בברכת הנהנין כלל כי מי יודע אם בירך בלחש או יברך אחרי כן:

והנה כ"ג אמר לי דבר יקר, דהא דפליגי שם נד:

אי יש דחוי פליגי בדין אפשר לסחטו, דהם אותם האמוראים שנזכרו בחולין קח. רב ור' יוחנן (ור' חנינא במקום ר' חייא) לאיסור והם ס"ל כיון דאפשר לסוחטו אסור שמו עליו ולא נדחה, ושמואל ור"ש ברבי ור"ל דס"ל אפשר לסוחטו מותר לכן כשיוצא ממנו שוב נדחה האיסור לגמרי:

ויש לומר דתלוי הפלוגתא אי חצי שיעור אסור מן התורה אפי' שלא בעניני אכילה ממילא לא חשוב דחוי מה שנצטמק דס"ס עודנו אסור. אבל אי ח"ש מותר שפיר הוי דחוי, ולכן ר' יוחנן אמר דמשתערין כמות שהם לשיטתו דח"ש אסור מן התורה. ור"ל לשיטתו ס"ל משתערין לכמות שהן, וכן שמואל י"ל דס"ל ג"כ ח"ש מותר מה"ת וכמ"ש רשב"א שבועות כ"ג: סד"ה הא, (עי' דברי ישכר סי' י"ג מה שהשיב לי, והבאתי בזה מה שכתבתי אז בשנוי מעט):

סימן ח

ערב פסח תרפ"ה.

לכבוד הרב הגדול מ' יה ו ש ע ה ל ו י ה י ר ש ה א ר ן רב ב מ א נ ט ר י א ל.

אשר כתב אלי בברכת החמה אשר ברכנו היום, אי נשים מברכות ג"כ כמו בשופר ולולב אף דפטורות דהוי מצוה שהזמן גרמא מ"מ מנהגן לברך:

הנה אף במצוה דרבנן נשים פטורות אם הזמן גרמא כמ"ש במשנה סוכה לח. מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו (את ההלל) ותבא לו מארה וכו' וכתבו שם רש"י ותוס' דנשים פטורות מהלל משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא אף שהוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"ג מחנוכה ה"ו ועי' ראב"ד ומ"מ וכ"מ. ומפורש במתני' דהוי דרבנן דמש"ה הוא עונה אחריהן מה שהן אומרים משום דהן אינו מחויבים בדבר, והשאגת ארי' סי' ס"ט מקשה מכאן על רמב"ן שכ' בס' המצות שורש א' דהלל דאורייתא, וכ"כ תו' ברכות כ: ד"ה בתפלה ומביאים ראי', זו מהלל דנשים פטורות (ואין הכרח לומר דרש"י דלא גרס פשיטא חולק דבדרבנן אפ' זמן גרמא חייבות, די"ל כוונתו רק דל"ג פשיטא, דאין זה פשוט והי' ס"ד דרבנן לא הכניסו בחיוב תפלה את הנשים, אבל מ"ש בגמ' מהו דתימא י"ל דגם רש"י גורס). וכ"כ בפסחים קח: ד"ה שאף דכעין דאו' תקון, ומפורש במגילה ד. שהוצרכו לחייב נשים במגילה משום שאף הן היו באותו הנס ולולא כן היו פטורות משום זמ"ג אף דדרבנן הוא. ועי' פני יהושע ר"ה ט"ז: גבי שונמית בחודש ושבת בעי למיזל דהק' הא נשים פטורות ממ"ע דאו' אם זמ"ג מכ"ש בחיוב דדברי קבלה:

אך הספק הוא אי שפיר דמי שיכניסו עצמן במצוה זו אף שפטורות וכמ"ש תו' ר"ה לג. ד"ה הא ור"ן שם, וי"ל כמ"ש ט"ז או"ח רצ"ו סק"ז גבי הבדלה דכיון דגם אנשים כל חיובם רק מדרבנן אין הנשים מקיימות א"כ הכא נמי אין מברכות וגם לפי טעם מג"א שם סקי"א דרק במצוה שיש בה מעשה כיון דיכולות להכניס א"ע בחיוב המעשה מש"ה מברכות ג"כ ולא הוי ברכה שאינה צריכה, אבל אם אין שום מעשה רק ברכה לבד אז אין מברכות, ולכן אין נשים מקדשות את הלבנה, ומהאי טעמא אין להם לברך ברכת החמה, אך המג"א דחה חלוק זה עפ"י מ"ש רא"ש קדושין פרק א' סי' מ"ט דכל ברכה שאין בה וצונו רשאות נשים לברך:

וראיתי בכתב סופר או"ח ל"ד שבתחלה העיר למה כ' מג"א שמשמע כן ברא"ש דכל ברכה שאין בה וצונו מברכות הא מפורש כן שם דאם אין וצונו רשאות לברך אף דלית בה מעשה, ושוב תמה על המג"א שמדמה מלתא למלתא דלא דמי אהדדי, דמ"ש רא"ש בהגדה בברכת אשר גאלנו דמברכים סומא ונשים, היינו משום דאמירת הגדה מצוה היא ומה לי מעשה מצוה או הגדה בפה ועקימת שפתיו היא מעשה, ולכן גם ברכת אשר גאלנו אחר ההגדה יכולים סומא ונשים לברך כיון שקדמה להם המצוה, משא"כ בהבדלה דאין שום מעשה מצוה רק הברכה לבדה י"ל דאין רשאות לברך.

ובמחכ"ת אין הפי' במג"א כן, ולא עלה על דעתו להביא ראי' מרא"ש לדחות חלוק זה בין מצוה שיש בה מעשה ובין ברכה לבד, דודאי דבהגדה יש מעשה ולא דמי להבדלה, אך כוונתו, דהלא הרא"ש חולק על ר"ת דאסור לאשה לברך במצוה שהז"ג, ומ"מ מודה רא"ש בברכה שאין בה וצונו דרשאות לברך ואין בה משום ברכה שאינה צריכה, ולכן אי אפשר לחלק דבהבדלה לא יברכו משום שאין בה מעשה, דס"ס כיון שאין בה וצונו רשאות לברך, וכיון שאין מפורש ברא"ש דבר לענין חלוק זה דמעשה ובין ברכה גרידא לכן כ' מג"א רק דמשמע כן ברא"ש:

והנה במג"א ר"ס תכ"ו הביא ראי' דנשים מברכות ברכת לבנה מסנהדרין מב. דאמר האי נשי דידן נמי מברכי ודחה די"ל לאו דוקא נשים אלא לישנא בעלמא נקט, והכוונה רק על עמי הארץ וכמ"ש מגילה יח. מידי דהוי אנשים וע"ה. ועי' מהרש"א שם בפי' שני דנשים מברכות בהזכרת השם חוץ מימי טומאתן, אבל מה שפי' שם דהא דמערבא דמברכי ברוך מחדש חדשים מיירי בלי שם ומלכות והסכים עמו בס' כתב סופר, לא נראה דאין שום ברכה בלי שם ומלכות וכמ"ש ברכות מ: ואו"ח רי"ד ובודאי מ"ש בגמ' ברוך מחדש חדשים הכוונה בשו"מ אלא שלשון קצרה נקט ויגיד עליו רעו ברוך אשר במאמרו ברא שחקים שהשמיט ג"כ שו"מ וכמו בר"פ הרואה ברוך שעשה נסים שכחו וגבורתו וכו' וכמ"ש תו' שם ד"ה הרואה שכולן בשם ומלכות, אך כוונת ר' אשי במ"ש האי נשי דידן נמי מברכי. נראה דפשוט ברכת לבנה היא על הנאת האור וכברכת יוצר אור ופוקח עורים, ואף דהיא זמן גרמא מ"מ בברכת הנהנין אין נפ"מ בין אשה לאיש וצריכות לברך, וזה שאמר אי במערבא מברכי רק מחדש חדשים והיא ברכת הנהנין גם נשי דידן מברכי, אלא באמת אמר ר' יוחנן דברכת הלבנה היא כמקבל פני שכינה והיא מברכות המצות וכמ"ש בספרי חלק א' שו"ת סי' א', וע"ז נוסד מטבע ארוך אשר במאמרו ברא שחקים וכו' ומזכיר ערך הלבנה ויחוסה לישראל, עטרת תפארת לעמוסי בטן, וברכת מצוה שהזמן גרמא לא תקנו לנשים וממילא מיושב קו' מג"א מסנהדרין דנשים מברכות, דדוקא לנוסח הקצר שבמערבא דהיא ברכת הנהנין נשי מברכי, אבל לדידן דהיא מברכות המצות י"ל דלא תקנו להן:

וס"ס למסקנת מג"א רצ"ו י"א יכולות נשים לברך ברכת הלבנה שאין בה וצונו וה"ה לברכת החמה (וברכת לבנה שאין מברכות שאני כמ"ש ר"ס תכ"ו בשם של"ה משום שגרמו פגימתה). ומ"ש בשואל ומשיב תנינא ח"ד סי' קס"ח טעם שלא יברכו ברכת החמה מפני שבימי ירמי' היו מקטרות לחמה וחיישי' לטעות, במחכ"ת אין כדאי להשיב על דברים אלו. אבל המנהג שאין נשים מברכות ברכת החמה וכמ"ש ח"ס או"ח נ"ו, וי"ל מפני שהמנהג לברך ברב עם בפרהסיא, ונשים כל כבודן פנימה ואין ראוי שיהיו באספת עם וכמ"ש בסוכה נא. ומתקנים שם תקון גדול ובגמ' שם:

ובענין זה אעיר דבר, עי' חי' רעק"א או"ח רכ"ט ס"ב בשם בן יוחאי סי' רפ"א (דף קמ"א) שמהר"ל מפראג ברך בלא שם ומלכות, והטעם כ' בבן יוחאי מפני פי' שני שבערוך ערך תמה שכ' דהא דברכות נט: הרואה חמה לא קאי על תחלת המחזור אחת לכ"ח שנה אלא אם אחי ג' ימים מעוננים זרחה החמה צריכים לברך עלי וכ"כ בהג"ה מיי' פ"י מברכות ועטרת זקנים רכ"פ, וברכה קבועה כל כ"ח שנה נתקן רק אחר חתימת התלמוד ומש"ה לא ברך בשו"מ. אך כל הרואה דברי הערוך שמביא ראי' לפירושו מירושלמי ברכות פ"ט ה"ב אמר ר"ה הדא דתימר בימות הגשמים ולאחר שלשה ימים הה"ד ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, ישתומם שהלא זה קאי בירושלמי על רקיע בטיהרו אבל לא על חמה בתקופתה וכמו שתמה בהפלאה שבערכין וקובץ פ"י מברכות הי"ח בשם הגר"א והג"ר מרדכי בנעט:

אבל האמת יורה דרכו, דבויקרא רבה פכ"ג ח' איתא הרואה חמה בתקופתה לבנה בכדורה כוכבים במסלותם (ולא רקיע בטיהרו), כמו שהגירסא בבלי ברכות נט:, אומר ברוך עושה מעשה בראשית, ומסיק ע"ז הא דירושלמי אר"ה הדא דאת אמר בימות הגשמים ובלבד לאחר ג' ימים ועתה לא ראו אור, הרי דר' הונא לא קאי על רקיע בטיהרו אלא על חמה בתקפתה והי' לו לערוץ גירסא זו גם בירושלמי ואין שנוי נסחאות בברייתא בין בבלי לירושלמי רק מחלוקת בין ר' הונא שאומר ג' ימים ובין אביי בבבלי נט. האומר אחר גשם של לילה אחד, ולפי פי' זה לא גרס חמה בתקופתה אלא בתקפתה:

סימן ט

להרב הגאון מ' אלטר שאול פפעמער נ"י רב בגויארק.

קבלתי ספרו הנכבד אבני זכרון והנני רושם עליו איזה הטר

א) סי' א'. הקשה לרמב"ם פכ"ט משבת ה"ד דאין מקדשים על יין מבושל וראב"ד מודה לו וכן דעת רש"י כמ"ש תו' ב"ב צז. הלא בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב מפורש דיוצאים בו ותי' דמש"ס דידן מוכח להפוך דאין מקדשים. דהמפרש לנזיר ג: כ' דנזיר מותר ביין קדוש והבדלה, והק' פסחים כג. מערובין ל: דמערבין לנזיר ביין וסומכוס פליג בסיפא ואלו לנזיר ביין לא פליג וכו' ולדעת המפרש מה קו' הא י"ל לכן מודה סומכוס בנזיר כיון דיין חזי לי' לקדוש ותי' דלא שוו בשיעורים דקדוש סגי ברביעית ועירוב בעי ב' רביעיות כמ"ש באו"ח שפ"ו ס"ו, ואי נימא דיין מבושל מקדשים עליו א"כ אכתי תקשי קו' ח"ס דבמבושל שיעור עירוב רק ברביעית כמ"ש ערובין כט. ושוו בשיעורים אע"כ דש"ס סובר דאין מקדשים על יין מבושל דלא כירו' ופוסקים רמב"ם ראב"ד ורש"י כבבלי עכ"ד:

והנה אף לפי דברי מר לא העלה ארוכה לשי' הרמב"ם דס"ל בפ"ז דנזירות הי"א שנזיר אסור ביין קידוש, אך באמת כל זה הפלפול להוציא תערובין דמבושל אינו ראוי לקידוש, לא יתכן. דמתני' דמערבין לנזיר ביין לא מיירי במבושל רק בסתם יין וכמ"ש בנדה ח: כי קתני מידי דלית לי' שם לווי אבל מידי דאית לי' שם לווי לא קתני וכ"כ ערובין לד: קידה לחוד וקידה לבנה לחוד ובברכות לה. וערובין ב: וחולין קל"ט: ובמקומות רבים. ואף דבירושלמי נדרים פ"ו ה"ד הנודר מן היין אסור במבושל דמקרי חמרא מבשלא מ"מ חדא דעת הגר"א יו"ד רי"ז אות כ"ב דלרמב"ם באמת מותר במבושל כיון דיש לו שם לווי וכמו בקום, ותו דמשם אין ראי' דהא ירו' שקלים מתיר יין קונדיטון לקידוש ומ"מ בנודר מן היין מתיר בקונדיטון דלא הוי בכלל יין כמ"ש שם ה"ט וביו"ד שם סט"ו, וכן בצמוקין דלכ"ע מותר לקידוש ומ"מ מביא בגליון רש"א שם בשם מהר"ש הלוי דנודר מן היין מותר בו וע"כ דנדרים שאני דתלוי בלשון בני אדם ומ"מ י"ל דאין מקדשים על מבושל. וגם איך שיהי', פשיטא דאפי' לירו' דמבושל הוי ג"כ יין, אבל לא יעלה על הדעת דמתני' מערבין לנזיר ביין לא קאי אסתם יין ועל כל יין שבעולם רק על יין מיוחד שיש לו שם לווי:

ובעיקר הקו' הנ"ל מערובין לשיטת המפרש בנזיר (וכ"כ רש"י בפרדס סי' קי"ב ולקוטים דף ס: דנזיר מותר ביין קידוש). והיא קו' פנים יפות יתרו ואינני יודע מה שתי' כי אין ספרו כאן. אבל נ"ל כי מתני' סתמא קתני וקמ"ל דתמיד מערבין לנזיר ביין אפי' יש לו פת, ולשי' רש"י אם יש לו פת אסור לקדש על היין וכמ"ש בפרדס בשני המקומות המצויינים:

ומה שכתב לענין תוס' שבת. נראה דאף דתוס' שבת דאו' ובודאי דאז מותר לנזיר לקדש על היין לשי' רש"י, מ"מ הא בעי' שיהי' העירוב ראוי מבעוד יום כמ"ש ערובין ל: לו:

וכ' שם ריטב"א ל:

ד"ה וב"ש דסוף היום דאמרי' שהוא עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה ועיו"כ קונה עירוב סמוך לתוס' יוה"כ, והיינו דבעי' שיהא ראוי לפני ההוספה כי מן ההוספה ואילך שייך ללילה, ואע"ג דיכול לקדש מבעוד יום לפני תוס' שבת וכרב צלי של שבת בע"ש וכמ"ש תה"ד סי' א' מרב א' מן הקדמונים בקרימזיר, מ"מ אף דיכול להקדים ולקדש היינו רק לחומרא להוסיף על הקודש אבל ע"י הוספה א"י להקל להתיר אי' דאו' ואסור לנזיר לעבור ולשתות יין אז אף שקבל עליו שבת, וזאת היא מחלוקת רש"ל וט"ז או"ח תרס"ה מי שהקדים לקדש היום בשמיני עצרת דדעת ת' רש"ל סי' ס"ח דאינו יכול לעשות מיום לילה להקל וחייב בברכת הסוכה וט"ז חולק, ובברכי יוסף שם אות ה' כ' דאין דברי ט"ז מכריעים נגד מהרש"ל וכן הביא בשם א"ר:

ובישוב הקו' על רמב"ם שאוסר לקדש על יין מבושל נגד הירושלמי, נ' דהדבר במחלוקת שנוי' בפי"א מתרומות מ"א אין מבשלים יין של תרומה מפני שממעטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ושם פ"ב מ"ו אין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל ובירו' ר"א ור' יוחנן פליגי אי ממעטו ממדתו (כיו"ב יו"ד ק"ג ס"ב ויש מי שחוכך לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר בגודל מדתו ממה שפוגם בהפסד טעמו אסור), או מפני שממעטו משותיו (ועי' תו' ברכות לח: ד"ה משכחת שהמבושל טוב כמו בהיותו חי וציין בגליון רעק"א על פלוגתא זו). והרע"ב תופס דממעטו משותיו וכ"כ בשנות אלי' בפ"ב ולדעה זו אין מקדשים על יין מבושל ולכן אף דבירו' שקלים ר' יונה מתיר י"ל דס"ל ממעטו ממדתו אבל רמב"ם פוסק כמ"ד ממעטו משותיו ונשתנה לגריעותא, ואף דבפי' המשנה פי"א תרומות כ' דמשביח י"ל דבספרו חזר בו:

ועוי"ל דרמב"ם ס"ל דר' יונה שהתיר במבושל התיר רק על צד הדוחק מפני שלא הי' יכול לשתות יין חי וכמו שסיים שם ר' יונה לטעמי' דר"י כד הוי שתי ד' כסי דפסחא הוי חזיק רישי' עד חגא. ואפי' במבושל כאב עליו ראשו עד עצרת אבל לבריאים היכולים לשתות יין חי אין להתיר לקדש על מבושל:

וגם חושב אני שלא הי' בגירסתם בירושלמי דין זה במבושל כי הטור או"ח רע"ב כ' בשם בעל העטור דיוצאים במבושל דלא גרע מקונדיוטין דאיתא בירו' דיוצאים בו ידי ד' כוסות, ויפלא שלומד מקונדיוטין מה שמפורש בירו' במבושל וע"כ שהי' נשמט בירו' שלהם:

ב) סי' נ"ד אות ג' מקשה כ"ת לרש"י ביצה ב: דרבה לא הדר בי' וס"ל מוקצה דאו' א"כ למה לרבה (סוכה מב:) דמשני דלולב אין דוחה שבת משום גזרה שמא יעבירנה, הא לדידי' אסור ליטול הלולב בשבת משום מוקצה כמ"ש תו' שם ד"ה טלטול דאע"ג דחזי למצוה הוי מוקצה וסיים בצ"ע, לק"מ כי הלא זה גם לדידן קשה דעכ"פ מוקצה אסור מדרבנן ולמה לנו גז' שמא יעבירנו ומדוע אין די לאסור משום איסור טלטול וכמו שאין מעבירים את התחום על שופר כמ"ש מתני' ר"ה לב: אך הדבר פשוט כמ"ש מג"א תקפ"ח סק"ד בשם מהר"ם פדוואה דלכן ל"ג בשופר בשבת שמא יתקן כלי שיר משום דגזרה זו שייכא גם בר"ה שחל בחול וא"א לעקור מצות שופר ומש"ה ל"ג אף בשבת, והכא נמי במוקצה דכוותה דשייך גם ביו"ט וא"א לבטל מצות לולב, וה"ה נמי לרבה דס"ל מוקצה דאו' ג"כ יש תירוץ זה:

ג) בסי' ס"ח הקשה כ"ת לרש"י יבמות ו: דר' נתן דס"ל הבערה לחלק שלא נימא דאין חיוב מיתה רק אם עשה כל מלאכות שבת א"כ למה צריך קרא על מילה בשבת כיון דאין בה מיתה פשיטא דעשה דוחה ל"ת, קו' ידועה היא אבל פשוט לק"מ דהא שבת עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכמ"ש תו' יבמות ו. ד"ה נגמר וע"ז צריך קרא וביום. ומ"ש מר דיש במילה משום קוצר, כתבתי בזה בספרי חלק א' שו"ת סי' יח:

סימן י

הובא לפני ס' נקוב משנת יעבץ וראיתי בסי' י' שמתיר אם ב' נערים נעשים בר מצוה בשבת א' שיקראו שניהם זה אחר זה את ההפטורה בברכות, ויש לדון בדבר כי המקור לקרוא פרשה אחת כמה פעמים הוא באו"ח רפ"ב ס"ב בשם ריב"ש סי' פ"ד וראיותיו המה משום דבגמ' אמרו בשבת מוסיפים, ובגמ' ליתא דאומרים מפטיר שתי פעמים, ועוד ראי' מחנוכה שקורים נשיאים והשלישי קורא שנית מה שקרא הראשון וגם משם אין ראי' למפטיר, ויש לחלק דוקא בתורה שיש הרבה קרואים יכול לברך אף על אשר כבר קרא אחר. אבל מפטיר לא נתקן רק לאחד, וגם בשמחת תורה אין המנהג לקרוא מפטיר ב' פעמים, ומה שהביא בס' זה ראי' מנו״ב תנינא או"ח ט"ו, ליתא דשם נחלקו לחבורות ולא יצאו עכשיו כלל בקריאת התורה, וראי' מברכי יוסף רפ"ד סעיף ז' שאלה בשני אנשים שחפצים במפטיר מי קודם ולא עלה על דעתו לומר שיקראו שניהם:

ובירושלמי ברכות פ"ה ה"ג מובא מג"א תרס"ט סק"ב שנים קורים בתורה ואין ב' מפטירים אמר עולא קריות בתורה ואין קריות בנביא, הנה לפי' החרדים ופני משה קאי על קריאת שניהם ביחד ולא על זה אחר זה וא"כ ברייתא זו חולקת על ברייתא שלפני' שאין שנים קורים בתורה וגם על בבלי מגלה כא. אבל אולי י"ל דזה קאי על קריאה זה אחר זה כנ"ד שרק בתורה הקילו ולא במפטיר ועי' מג"א שם דמפרש ברייתא ראשונה על זא"ז דאסור דהא מסיים שעושים כן בשמחת תורה ואולי הי' בזמנו המנהג בש"ת לקרוא ולברך ביחד. ואין לי ראיות ברורות לאיסור אבל אין הדבר מפורש להיתר:

ב) בסי' מ"א עיי"ש בס"ת אם הי' אות חלול נכתב ע"י סופר ואשה כתבה אח"כ וממלאתו בדיו מתיר בפשיטות משום גמ' גיטין יט. דיו ע"ג דיו אינו כתב, ונפלאתי שאיננו יודע כלל שאין הדבר פשוט ויש כמה דעות להפוך (א) פמ"ג או"ח ל"ב מ"ז ט"ו ד"ה דעי כתב דכתב שני על כתב שלא לשמה מבטל את הראשון. (ב) וכן דעת בעל סדר הגט סעיף פ"ז ופת"ש שם, (ג) וכ"כ ארץ צבי יו"ד סי' נ"א ופוסל אפי' להעביר קולמוס אח"כ. (ד) וכן מביא שם בשם שנות חיים למהרש"ק סי' ער"ה דקטן שהעביר קולמוס פסול. (ה) וכ"כ דברי מלכיאל חלק ד' סי' צ' והוא מתיר להעביר קולמוס אח"כ. ואף שבס' משנה ברורה ל"ב י"ז באור הלכה ד"ה ואינו דעתו שלא כפמ"ג מ"מ היתכן להוציא פסק פשוט בהעלם עין מהפמ"ג וכל המחברים העומדים בשיטתו:

ומה שהקשו המפרשים על הפמ"ג מתו' גיטין יט ד"ה דיו שכתבו דדוקא אם כתב הראשון הי' שלא לשמה וכתב השני הוא לשמה חשיב כתב. יש לומר דכוונת תו' רק אם הכתב השני אינו מחדש כלום לא להרע ולא להטיב אז אינו כתב כי אין בו תועלת, אבל אם מחדש אפי' לקלקול ג"כ הוי כתב דסוף סוף עשה שנוי, ודמי למ"ש במנחות מ: השתא בבל תוסיף עבר מעשה לא הוי לפי' רמב"ם כמ"ש ב"י או"ח סי' י' דאם עבר על ב"ת הוי מעשה הכא נמי כמו שתיקון חשוב מעשה וכתב ה"ה קלקול נמי, ועי' פת"ש שם מה שתי' ע"פ פלוגתא במין במינו ועי' מה שכתבתי בחבלים בנעימים ח"ב סי' א' בענין זה:

ג שם סי' ע"ד.

עיי"ש אחד שחייב לחברו מעות ואין לו, ויש עשיר שרוצה לתת לו מתנה כדי שישלם החוב, והוא ממאן לקבל משום שונא מתנות יחי' אם כופים אותו לקבל ולשלם, וכ' דכופין אותו. אבל לא הביא כל מקור לדבריו רק מס' חיים שאל, ובאמנה גם דעתי כן ואברר הדבר:

הנה ביו"ד רנ"ה ס"ב בזקן או חולה או בעל יסורים חייב ליטול צדקה וכ' ש"ך סק"א בשם סמ"ג דה"ה אם יש לו בנות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן. ונשואי הבנות הוא חיוב מדברי קבלה כמ"ש אה"ע סי' נ"ח ס"א ומכ"ש בפריעת בע"ח שהוא מצוה מדאו' שחייב ליטול צדקה כדי לשלם ועי' אס"ז כתובות סג, ד"ה באומר שודאי אין סברא שיכופו על מזונות מה שאין כופים לבעל חוב, ובודאי דלקחת מתנה קיל מלקיחת צדקה וכמ"ש דצדקה אסור לקחת אם יש לו מאתים זוז אבל מתנה הרוצה ליהנות יהנה וכמ"ש ברכות י: והג"ה אשרי שם ויו"ד רנ"ג סוף סעיף א' בהג"ה ואינה רק מדת חסידות שלא לקבל וכמ"ש חו"מ רמ"ט ס"ה, ואם צדקה מותרת כ"ש קבלת מתנה:

וכן ראי' ממ"ש חו"מ צ"ז סט"ו שהלוה אינו חייב להשכיר את עצמו ומקשה בשער משפט שם סק"ג הא כיון דמותר להשכיר את עצמו למה לא יהא חייב להשכיר א"ע לפרוע חובו הלא פריעת בע"ח מצוה ותירץ דהא דרשאי להשכיר עצמו משום דיכול פועל לחזור בו ואינו עבד אבל אם יהי' חייב להשכיר א"ע לפרוע חובו לא יוכל לחזור בו כיון דחוב מוטל עליו לפרוע והוה עבד ואסור משום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים, אבל לולא איסור זה הי' מוטל עליו להשכיר א"ע. וא"כ הכא דאינו אלא מדת חסידות ודאי דמוטל עליו לקבל מתנה כדי לקיים פריעת בע"ח:

וכן ראי' מחו"מ קע"א ס"י ליש חולקים דפסקו כת"ק דאם אומר טול הגדול במתנה יכול לכוף את חברו לקבל וא"י לומר שממאן לקבל מתנות, אלא אפי' לדעה ראשונה דפסקו כרשב"ג דיכול לומר שונא מתנות יחי', שא"ה דאין על חבירו חיוב לקבל מתנה ואף דכופים על מדת סדום אם זה נהנה וזה לא חסר, התם הוי חסר כיון דמדת חסידות שלא לקבל, אבל הכא כיון דהוי לוה רשע ובידו לשלם פשיטא דלא שייך מדת חסידות כדי להיות רשע. ועי' כיוצא בו במ"ק יא:

בההיא גמלא דתירא דמריון ברי' דרבין וכו' דאתרע מילתא בא' מהם ופסקי' לגמלי' ומק' ר' אשי למה לא חשש להיזק של חברו ותי' אדם חשוב שאני וכ' ריטב"א שם אי מחמיר על עצמו ובטל ממלאכה י"ל דחייב לשלם ההפסד לשותפו ועי' ספרי ח"א סוגיא ט' אות ה', וכן בחו"מ ע"ב סל"ח דאינו יכול לקדש את השם במשכון של ישראל וכ"כ מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות נ"א ד"ה הן אמת בשם רדב"ז דיכול המוכר לומר לא מפני חסידותך אפסיד:

ועי' שער משפט קע"א סק"ו מסופק אם המקבל אדם חשוב שהנותן יש לו הנאה מה שזה מקבל ממנו וכמ"ש חו"מ ק"ץ ס"ו אם לרשב"ג יכול זה שרוצה לחלוק לומר לו טול חלק הגדול במתנה דל"ש לומר שונא מתנות, וצ"ע דהלא זה טעם ת"ק ב"ב דהנותן מתכוון לטובת עצמו וכמ"ש אס"ז וסמ"ע סקכ"ד, ורשב"ג חולק דאפי' אם הוא גם טובת הנותן יכול לומר אי אפשי במתנה:

וק' לי בחולין מד: ר' זירא כי משדרי לי' לא שקיל משום שונא מתנות כי הוו מזמנין לי' אויל אמר אתייקורי הוא דמתייקרו בי וכ' רש"י הנאתם היא ואין זו מתנה, ולמה כי משדרי לי' לא שקיל הא גם במתנה לאדם חשוב שייך טעם זה דיש להנותן הנאה, וגם ק' הא רשב"ג ס"ל דאפי' אם יש לנותן טובה מ"מ שייך שונא מתנות וי"ל דגם ר' זירא מודה דאין כופים אותו לקבל וכדעת רשב"ג:

והנה לפמ"ש בירושלמי פאה פ"א ה"א ומובא בתו' קדושין לא. ד"ה כבד ובבאה"ט או"ח כ"ה סק"א דלמצות תפילין ולולב א"צ לחזור על הפתחים רק בכבוד אב, י"ל ה"ה לפריעת בע"ח אין כופים אותו לקבל צדקה או מתנה, אבל באמת נראה דזה החילוק בירו' בין תפילין לכבוד אב, דרק במצות שבין אדם למקום פטור לקבל צדקה ובכבוד אב חייב דהוי בין אדם לחברו וא"כ כ"ש בפריעת בע"ח דחייב לחזור על הפתחים ובפרט לפמ"ש בירו' שם בסמוך א"ר אבון ומה אם דבר שהוא פריעת בע"ח וכו' א"ר לוי וכו' גדול הוא דבר שהוא פריעת חוב וכו' הרי דכבוד אב הוי כפריעת חוב' ואף לפי דקיי"ל ביו"ד ר"מ ס"ה דגם בכבוד אב א"צ לקבל צדקה מ"מ י"ל דפריעת בעל חוב חמור יותר:

וק' על רמב"ם פ"ה משבת ה"א דבנר שבת חייב לחזור על הפתחים מנלי' ומ"ש מכל מצות דאו' שאינו צריך כמ"ש בירושלמי, ואולי משום דנר הוא לשלום בית והוי בין אדם לחברו וחמור יותר, וצ"ע:

מה שהביא בס' בשם חיים שאל דצדקה נכון יותר לקבל ממתנה, יש לדון ע"ז ממ"ש הוא עצמו בספרו ברכי יוסף בשיורי ברכה יו"ד רנ"ה א' על מ"ש סעיף א' שירחיק עצמו מן הצדקה וז"ל כבר כתבנו שכוונת רז"ל שלא יהנו הלומדים אפי' דרך מתנה, אך לפי שאין ספרו חיים שאל אצלי לא אוכל לשפוט על דבריו שם:

סימן יא

כ"ה תמוז תרע"ה מאסקווא.

כבוד הרב הגדול אפרתי ושוע ס' מ' זיסקינד ברלין מרינה.

קבלתי יקרתו ואשר שאלני אם מותר לו לצאת לרה"ר בשבת במשקפים על עיניו כי צריך להם בעת התפלה וגם עיניו כבדות לראות בחוץ, ופלפל בהלכה אי שייך בזה גם חשש רפואה וכתב דמשמעות רמ"א באו"ח ש"א סעיף י"א לאיסור וכי בש"ס וקדמונים לא נזכרו משקפים ולהם הועיל קדושא דבי שמשא יותר ממשקפים לנו (ברכות מג:):

הנה מ"ש מרמ"א, שם לא מיירי כלל אם נושא את בתי העינים על עיניו רק שהם בתוך התיק ונושא התיק של כסף לתכשיט ולכן אסור מפני שהם טמונים, ואף שאין הדין מפורש בש"ע, מ"מ פשיטא דשרי דהוי דרך מלבוש ומ"ש מקמיע מומחה ורק שייך גזרה שמא יפלו ואם הם הדוקים היטב על האזנים ולא שכיח נפילה שרי. וזה ימים רבים בימי חורפי נשאלתי בזה והסכים עמי אחי מורי מחבר דברי ישכר להיתר ועי' שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' ק"ט:

וחשש רפואה בשבת לא שייך בזה מכמה טעמים. א) כיון דאין כאן שייכות לשחיקת סמנים וכמ"ש הג"ה מיי' פכ"א משבת אות ד' שהשיב ר' אביגדור כהן דמותר ללחוש ול"ש בזה גזירת שחיקת סמנים וכמ"ש שכ"ח סמ"ה סעיף מ"ו נותנים כלי ע"ג העין להקר. ב) וגם הוי כמ"ש סעיף ל"ז באוכל ומשקה שהם מאכל בריאים וסעיף מ"ד רוחצים במי גרר שכן דרך בריאים, ומשקפים הרבה בנ"א בריאים נושאים. ג) וגם הא אינם מרפאים כלל רק משמרים את העינים שלא יתקלקלו והוא כמ"ש שכ"ח כ"ג גבי ספוג וסעיף כ"ד נותנים עלה ע"ג מכה וסעיף כ"ז מכה שנתרפאה נותנין עלי' רטי' שאינו אלא כמשמרה:

ב) ואודות מכילתא יתרו פרשה ז' מ"ש זכור ושמור זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו, מה כוונת המשל. וגם בעל ברורי המדות תמה ע"ז וכבר נשאלתי על זה. פשוט נ' הפי' כמו אם זאב הולך לקראתך והוא מלפניך. הנך ירא מפניו שלא יטרוף אותך, אף אם הנך רואה אותו מאחריו שכבר הלך לו, בכל זאת עודך מפחד פן יחזיר פניו וישוב אליך עד שכבר הוא במרחק מקום, כן השבת, מלפניו בערב שבת צריך יראה ושמירה כי כל רגע קרוב בואו וגם מאחריו בסוף השבת אף שהנך חושב כי כבר פנה יום, מ"מ עליך להזהר ולשמור עוד קדושתו ולהיות מוראו עליך עד שתדע ברור כי כבר שני ויהי לילה, והוא כמ"ש שבת קיח: יהי חלקי עם מכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי:

ג) ומה שהעיר כ"ת מה פעולת בשול במים בשבת כיון שאין בהם שום שנוי אחר הבשול יותר מבתחלה, הנה בביצה לד. אחד מביא את האור וכו' ואחד מביא את המים וכו' כולם חייבים וברמב"ם פ"ט משבת ה"א דמחמם מים חייב ושם ה"ד דכולם משום מבשל, ונ' שהי' ק' לו לפי' רש"י דאור ועצים חייב משום מבעיר מה קמ"ל דחייבים פשיטא, גם מה ס"ד דמקשן והתניא אחרון חייב וכולן פטורים, היתכן דמביא אור ועצים פטורים משום מבעיר ע"כ מפרש דרק משום בשול הי' הס"ד דפטורים אבל מחיוב מבעיר לא קמיירי ופשיטא דחייב וכ"כ ה"ה פי"ב ה"א בשם הראב"ד דחייב שתים, והא דאחרון חייב היינו האחרונים מגיס ומביא מים ונותן תבלין, וע"ז תירץ דכולן חייבים משום בישול וברייתא שני' מיירי אם נתן אור לסוף, וס"ס לכ"ע בישל מים חייב, ועי' פני יהושע שבת מ: דהא דנקט במים בשביל שיחמו ולא קתני בשביל שיבשלו משום דבמים אין הבישול ניכר כלל ומביא את הפר"ח יו"ד סי' ס"ח סקי"ח שנסתפק אי שייך בישול דאו' במים ומביא מקור זה מביצה, ועי' תפארת ישראל כלכלת שבת סי' י"א שהקשה הא מים גרועים מבושלים מחיים ולמה חייב כשבשלם. וא"י מה מק' דפשיטא דאי בעי לתבשיל או לחמים דצריך דוקא מבושלים, ועי' פמ"ג שי"ח א"א סק"ב דאם בשל גוי מים בשבת ונצטננו דאין צריך להמתין במ"ש בכדי שיעשו אבל בו ביום אסורים:

סימן יב

להגאון הנפלא מ' מאיר דן פלוצקי יחי' אב"ד אסטראווא.

קבלתי בשמחה ספרו הנחמד חמדת ישראל חלק שני וכמעשהו בראשון כן הפליא לעשות בשני והוא מלא ברכת ה' על כל גדותיו, ואשא ברכה. כי ילכו יונקותיו ויפיצו מעינותיו ורבים ילכו לאור תורותיו, והנני להעיר איזה הערות:

א) בסי' כ' נצב כ"ג למשפט עם מר אחי בדברי ישכר סי' כ"ד, ותורף הענין, דבס' חלקת יואב ח"א או"ח סי' ו' חידש דאין בסריקה בשבת איסור תורה ומר כותב שכן כ' באגלי טל, מפני כי מקור האיסור במשנה (נזיר מב:) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, והק' בגמ' הא הוי דבר שאינו מתכוון ותי' כל הסורק להסיר נימין מדולדלות נתכוון וכ' תוס' שם שאינן מחוברות יפה ונוחין להנתק, וכיון שאין בסריקה פסיק רישא ליתלש שערה שלימה רק נימין מדולדלות, ובשבת צד: איתא דצפורן שפירש רובה אף בכלי פטור דמן התורה הוי כתלוש וה"ה בנימין מדולדלות דכל לשון מדולדל הפי' דנתלש ברובו ומחלק שם בין נזיר לשבת, וע"ז חלק בדברי ישכר, דמניין לו הפי' בנימין מדולדלות שפירשו רובן, הא י"ל שמדולדלות היינו שמחוברות במקצת ותלושות במקצת. ואין כאן ענין לרוב ומעוט כלל, וגם אותן שמחוברות רובן ונתלשו במקצת ג"כ כוונתו להשיר, ולא דמי לצפורן שפירשה רובה, והוי בסריקה אי' דאו' והשיג עליו כ"ג וז"ל כיון דתיבת מדולדל הכי פירושו בכל מקום שמעורה במקצת א"כ הכא נמי הפי' כן וכן מבואר בחתם סופר יו"ד ק"מ בפשיטות וכן נראה מדקדוק לשון רש"י בנזיר שפי' ולא נעקרו לגמרי נראה דרובן פרשו:

הנני מתפלא מאד במ"ש שבכל מקום הכי פי' שנתלשו רובן:

איפה מצא מר כן. עי' חולין מב: סימנים שנדלדלו ברובן טרפה, הרי דכ' דוקא ברובן אבל לולא שהבליט תיבת ברובן, הי' הפי' נדלדלו מחציתן, וכן במקואות פ"ט מ"ד צפורן המדולדלת פי' הרא"ש שנדלדל מקצתה, ואף שבנדה פ"י סי' כ"ו דעתו דפרשה רובה, היינו לענין דינא פוסק כן משום התוספתא, ומ"מ במשנה לא פי' כן, מבואר דסתם מדולדל הוא מקצתו ולא רובו, וכן מפורש בב"י יו"ד קצ"ח שכיון שהרמב"ם כ' כלשון המתני' צפורן המדולדלת ולא חילק בין פי' רובה למיעוטה אין נפ"מ ואפי' פי' מעוטה אין חוצץ הרי דסתם לשון מדולדל לא משמע רובה, ופשוט דהכל לפי הענין כי בע"ז מו. גבי אבני הר שנדלדלו דמקשה מה להר שכן מחובר ושם ע"כ הכוונה שנעקרו לגמרי. ומח"ס הנ"ל אין ראי' לשבת, דרק לענין השחתת זקן הוא פוסק להיתר ולא דמי לנזיר דכ' גדל פרע אבל אינו מעמיד ליסוד דרובן נעקרו, וי"ל דגם אם נעקרו מתחלה רק מחציתן לית בהו לאו דהשחתה ע"י סריקה דג"כ מושחתים ועומדים הם:

וגם אף אם היינו אומרים כי מדולדלות היינו שנעקרו רובן והוי רק אי' דרבנן, אבל האם אפשר להחליט דהסורק ראשו מכוון לתלוש רק אותן שרובן נעקרו, הלא ודאי שמבקש להסיר כל אותן השערות המתנועעות מעט ואף אותן שהן מחצה עקורות שסריקתן איסור דאו':

וגם לפמ"ש רש"י שבת נ: דבמסרק ודאי משיר וכ"כ שם פא:

דהוי פ"ר וכן כ' באס"ז נזיר ורע"ב שם, וכ"כ רמב"ם בפ"ה מנזיר הי"ד שמשיר ודאי ורא"ש ביצה פ"ב סי' כ"ד דהוי פ"ר וכ"כ ריב"ש שצ"ד ואו"ח ס"ס ש"ג שאי אפשר שלא יעקרו, וע"כ דהא דאמרי' בנזיר כל הסורק להסיר נימין וכו' הכוונה משום פ"ר רק דלא נימא דהוי פ"ר דלא ניחא לי' בתלישת שערות ע"ז קאמר דניחא לי' וכמ"ש ב"י ס"ס ש"ג וכן מובא בשם אורח מישור נזיר. וא"כ לדעת תה"ד סי' ס"ד דפסיק רישא בדרבנן מותר ע"כ דסריקה או' דאו' היא:

וגם מה זה דמיון לצפורן שפרשה רובה, שהכל רואים אי פי' רובה או מקצתה:

תשא"כ בשערות מאן מפיס והלא אי אפשר לצמצם אי נדלדלו רובן או מחצית ואין איש בקי להבחין בהררים התלוים בשערה וגם ס"ס נפל פיתא בבירא דהלא יש שערות קשורות ומסובכות זו בזו כמ"ש מר אחי בשם ריב"ש וכוונתו להסירם וזה ודאי אי' דאו', ואיני יודע איך אפשר להתעקש נגד החוש:

והנה מר דחה את דבר פלפול שבס' דברי ישכר על קו' ריב"ש על רש"י שכ' משום פ"ר ובנזיר אמרו שנתכוון לנימין המדולדלות, ותי' מר אחי דבאמת החיוב משום פ"ר על השערות המחוברות, אך אלו לא היתה כוונתו למלאכת התלישה כלל אפי' הי' פ"ר הי' הסורק פטור דהוי מתעסק וכנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אלא אם נתכוון לנימין אפי' נימא דהוי רק אי' דרבנן מ"מ כיון דס"ס עוסק במלאכת התלישה שוב אינו מתעסק וחייב על תלישת שערות המחוברות לגמרי דהוי פ"ר והביא דוגמא משבועות יז: בסמוך לוסתה חייב חטאת אף דוסתות דרבנן ול"ח אנוס:

והשיב עליו מר שאי נימא דהוי מתעסק למלאכת תלישה גמורה, אינו חייב אם מתכוון לתלישת נימין מדולדלות דאינה אלא דרבנן והוי מתעסק, והביא ראי' מירושלמי שבת ספי"א דמכוון לחצי שיעור הוי מתעסק לשיעור שלם, וגם אי מכוון לחמם בעריות והערה הוי מתעסק אלא שבעריות חייב שכן נהנה:

הנה לענין הדין אין חקירה זו מעלה או מורידה וקרוב שדברי מר צודקים בזה, ובכל זאת אומר מדוע לא הביא מר ראי' מרמב"ם פ"א משבת ה"ח נתכוון לאיסור קל ונעשה אי' חמור כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרה"ר פטור ורק הביא ראי' מירושלמי בח"ש, וע"כ משום דבכרמלית לא נעשה מחשבתו מש"ה הוי מתעסק משא"כ בנימין באמת תלש אותם אלא שהוסיף שתלש גם השערות המחוברות ולכן הביא ראי' מח"ש שאף שאכל מה שחשב אלא כיון שהוסיף יותר ואכל שיעור שלם הוי מתעסק, אבל יש לדון דדוקא בח"ש הוי מתעסק משום דנתכוון רק לחצי המלאכה ולא לכולה אבל הכא בשערות י"ל דלא משמע לאנשי חלוק בין שערות מדולדלות במקצת או ברובן והוי כנתכוון ללקוט תאנים אלו וליקט תאנים אחרות דכיון דהוי מין אחד אינו מתעסק, וגם י"ל דהא דמתעסק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת כמ"ש כריתות יט: ותו' שבת עב: ד"ה נתכוון ועוד, וחצי שעור לא הוי מלאכת מחשבת כמ"ש רשב"ם ב"ב נה: ד"ה במס' שבת וזה טעם בח"ש דהוי מתעסק, ואף דמצינו ביומא פ. דאפי' בח"ש לא מקרי שב מידיעתו ועי' ת' הרי"ם יו"ד ט', שאני התם דבעי' שידע שחייב חטאת, והדמיון שהביא מר מקריבת עריות להעראה דהוי מתעסק, לא דמי דהמה שני דברים שונים ואינם מין אחד:

ובודאי שכוונת בעל חלקת יואב היתה טובה ללמד זכות על בנ"י מפני שראה שאין שומע בקול מורים, והנני מעתיק בזה סוף דברי מכתבו אלי בענין סריקה מיום א' חוקת תר"ע:

וז"ל ובגוף הדבר שרוצה כ"ת לתקוע עצמו שיש בזה איסור סקילה ח"ו, לא אדע על מה, דהרי אנו רואים שהעולם נפרץ בזה הרבה ואפי' בנות החסידים סורקין שערותיהם בשבת בפרהסיא, ואנו שותים אח"כ את היין שנגעו, א"כ ודאי דיש לנו לחפש שלא יהי' עכ"פ אסור סקילה ואף דאין זה תירוץ כלל כיון דמ"מ אסור מדרבנן אבל עכ"פ הוא זכות שלא ישתו יי"נ ח"ו, ואולי שכוונת כ"ת שעי"ז שישמעו שהוא אי' סקילה יחמירו בדבר, אבל בטח כ"ת יודע שבעוה"ר אין לנו שומע, כי הרבה מאיסורי שבת עושים במלאכת צידה וברירה ובישול בשבת והולכים בפרוע ראש בשוק ואוי מה שעלתה בימינו, ובהתאסף ראשי הרבנים זה פעם ושתים אינם רוצים לעשות דבר ממשי בעד היהדות ההולכת ומתדלדלת יותר ויותר, ורובם חוששים רק להטבת מצב הגופני והחומרי, ה' ירחם. עכ"ל:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה