חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
יורה דעה · סימן ס
להרה"ג ר' יודל ראזענבערג יחי' רב במאננטריאל.
ע"ד שאלתו שהמקוה בעירו באים המים לתוכה ע"י סילונות של וואסערלייטונג, ונעשה לזה תיקון שנתחבר לסוף הסילון צנור של עץ, ועתה העמידה הנהגת העיר כלי הנקרא מיטער המודד כמות המים העוברים דרך הסילון והוא סילון ארוך בערך חצי אמה ורחב באמצע כזה $$ציור בספר$$ ובמקום הרחב נקבע בפנים מכונה קטנה עם גלגל וממעל בחוצה לו יש ציפערבלאט וע"י שהמים סובבים את הגלגל בפנים מורה הצופערבלאט כמות המים שעוברים דרך שם להבית, והנה אין זה כלי הנעשה לקבלת מים כיון שהוא מפולש והוא מונח באופן שמתחת הוא שוה עם הסילון ואיננו חמור מן הסילון, אבל כיון שהוא נעשה לקבלת המכונה בפנים כי בודאי נחטט בהמיטער מקום לקבוע בו המכונה א"כ הוי כלי הנעשה לקבל את המכונה וכ"ת מבקש להשיבו תכף. (אשר נסתפק בכלי שנעשה לקבלה אי בעי' קבלת מים או אפי' דבר אחר, היא טעות ופליטת הקולמס, ואין נפ"מ אם הכלי תקבל מים או דבר אחר. ומפורש בכ"מ ועי' מקואות פ"ד מ"ג החוטט בצנור לקבל אורות הוי בר קבול וכמ"ש תוס' ב"ב סה: ד"ה צנור ור"ן פ"ב שבועות ורמב"ם פי"ו מקואות ה"ו ועי' רמב"ם פ"ב מכלים ה"ב וה"ג):
הנה פשוט דאין חשש על הכלי כיון שהוא סילון מפולש ואין לו בית קבול, גם דהוא מחובר לקרקע וכמ"ש בת' רא"ש כלל ל"א סי' ז', אלא שאם חטטו בו לאיזה צורך והחטט נשאר בלי סתימה פוסל את המקוה, וכמ"ש במקואות פ"ד מ"ג החוטט בצנור וכו' פוסלים את המקוה:
ואף דאם ממשיך על ידי דבר המקבל טומאה מהני השקה כמ"ש יו"ד ר"א סמ"ט, מ"מ אם יש לו בית קבול אין השקה מטהרת כמ"ש סעיף ח' מעין שמקלח לתוך כלי וכו'. ואמנם לפמ"ש ט"ז סקי"ד וסקנ"ט דאין חלוק לענין השקה בין דבר המקבל טומאה לכלי שיש לו בית קבול אלא שגזרו שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעין וא"כ הכא בנדון זה שא"א לטבול בסלון זה לא גזרו, אבל הב"י והש"ך ס"ק ק"ו והגר"א אות פ"ח כתבו דבפסול שאובין לא מהני השקה ולא פרשו טעמו של דבר. ואולי י"ל דכל השקה הוא דמחבר המים זו לזו אבל אם המים בכלי והכלי הא הוא תלוש כמ"ש תרומת הדשן סי' רנ"ד מובא בט"ז ר"א סק"ג לכן אין השקה מחברתו:
והנה הסילון הזה הוא מחובר לקרקע דהוא מחובר לסילונות הקבועים בקרקע ואין חילוק בין מחובר לקרקע עצמו או לדבר המחובר בקרקע וכמ"ש ב"י ר"א ד"ה ואם הוא מחובר לקרקע בשם ת' רשב"א ומביא ראי' משבת נח: זוג של דלת טהור ועי' רש"י דלת מחובר לבית שהוא מחובר לקרקע וכו'. וכלים פי"א מ"ב כל כלי מתכות שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול וכ"כ בבאר הגולה אות קט"ז וכ"כ בנקודת הכסף שע"א על ט"ז סק"ג, מ"מ לא בטל שם כלי ממנו וכמ"ש ב"ב סה: ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, ומקואות רפ"ד המניח כלים תחת הצנור וכ' רמב"ם ור"ש ורע"ב דהוי קבעו ולבסוף חקקו אבל חקקו ואח"כ קבעו פוסל משום שאובים וכן שם מ"ה ופרה פ"ה מ"ז השוקת שבסלע וכו' היתה כלי וחברה בסיד וכו' ופוסל את המקוה וכן במקואות פ"ו מ"י האביק שבמרחץ פוסל אף שמחובר לקרקע, וכן כלים פ"כ מ"ד עשאו אבוס לבהמה אע"פ שקבעה בכותל טמאה. וכן שבת נח: של בהמה ועשאו לדלת אף שקבעו במסמרים טמא מפני שהי' לו בית קבול:
ומה דאיתא להפוך בכלים פי"א מ"ב כל כלי מתכות וכו' והצנור שנעשו לקרקע טהורים משום דמחוברים לקרקע, י"ל התם שאני שכיון שהם פשוטים ואין להם בית קבול בטלי לקרקע, ובזה י"ל קו' תוי"ט ד"ה שנעשו למה פריט הני דוקא הא כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, דבאמת דוקא הני שאין להם בית קבול בטלי אבל אם יש בית קבול לא בטלי:
אך קשה דגבי אבוש פ"כ מכלים כ' בפי' רמב"ם ורע"ב דאם נעשה לשמש הקרקע טהור ולמה בב"ב בצנור סתמא תני דחקקו ולבסוף קבעו טמא ומשמע אפי' נעשה לשמש הקרקע וכ"כ בבינת אדם שער או"ה סי' ס"ו ובדברי מלכיאל ח"ב סי' ס"ד אות ז' דהא דב"ב אפי' נעשה לשמש הקרקע נמי הכי, וכן קשה מאד באביק הנ"ל דכ' בפי' הרמב"ם בשם התוספתא דנעשה לשמש את הקרקע ולמה טמא וכן תמה בתוי"ט שם מ"ש מכלים פ"ח מ"ט בפורנה ופ"כ דכלים הנ"ל:
והנה בתוס' חדשים מקואות פ"ו מ"י מתרץ קו' תוי"ט ומחלק בין טומאה ובין שאובין, דאף דגבי טומאה מהני מחובר לקרקע היינו כיון דכ' יותץ, הוא דוקא בתלוש דשייך בו נתיצה ולא בחברו לקרקע, משא"כ גבי שאובין דכ' בו כלי וכיון דחל עליו שם כלי בתלוש אינו בטל ממנו אף אם הוא אח"כ מחובר לקרקע:
ולכאורה קשה עליו מב"ב סו. גבי ר' אליעזר דדף של נחתומין ומקשה אי ר"א אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי ולמה הכא טמא, וע"פ חלוקו נימא דאף דבטומאה ר"א מטהר מ"מ בשאובין לגבי מקוה מודה דטמא משום דכ' בו כלי וכן ממסקנת הגמ' שם לעולם. רבנן ושאני שאובין דרבנן מוכח להפוך דעכ"פ לא חמירי שאובין מטומאה:
ונראה ליישב, דקו' הגמ' אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי, אין מובן, דהלא מתחלה על הברייתא לא הקשו מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומה חלוק בין חקקו מתחלה או קבעו ולבסוף חקקו וע"כ דהחלוק פשוט דכיון שהי' עליו מתחלה שם כלי א"י להתבטל, א"כ מה ראה עתה להקשות אי הכי, דשפיר רבנן דמטמאים תמיד בדף של נחתום מ"מ הכא בשאובה דרבנן הקילו רק בקבעו תחלה אבל אם הי' עליו שם כלי בתלוש פוסל. וכן ק' על חי' הגמ' שאני התם דאיכא תורת כלי עלי' בתלוש, הלא זה ידע המקשן ומה חידש לו התרצן:
אך נראה דבכלים פט"ו מ"ב בדף של נחתומין כ' בפי' הרמב"ם וכ"כ הרע"ב דמחלוקת ר' אליעזר וחכמים הוא רק בדף של מתכות דטומאה דאו' אבל בדף של עץ כיון שרק מדרבנן מקבל טומאה אם קבעו בכותל טהור אפי' לחכמים, ומש"ה אחר שתי' בגמ' דהכא שאובין דרבנן, הקשה אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי דהא בדרבנן טהור לדברי הכל ולא נחלקו כלל, ותי' שא"ה דאיכא תורת כלי, היינו חלוק זה של תוס' חדשים דדוקא לענין טומאה מודו חכמים אבל לא בשאובין כיון דכ' כלי פוסל וא"כ אדרבה מכאן ראי' לתוס' חדשים, ועי' נו"ב תנינא יו"ד ק"ט ד"ה ומה שהוקשה כתב ממש כחלוק של תוס' חדשים, אבל בח"ס יו"ד קצ"ח ור"ה הרבה להשיב על התוס' חדשים וכ' חלוק אחר ועי' בחי' רש"ש במקואות שסתר דבריו:
ועיין בח"ס יו"ד ר"ה ור"ו שמכח קו' תוי"ט הנ"ל באביק מחדש דכלי שנעשה לשמש את הקרקע גרע והוא תמוה מאד ועי' בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ע' וע"א שסותר דבריו, וגם עי' בח"ס ס"ס קצ"ח שכ' בעצמו שאין להחמיר ולפסול מכח סברא זו כיון שלא נמצא כן בספרים:
ולענין הדין הסכימו האחרונים דאם יש לו בית קבול לא מהני חבור לקרקע כמ"ש בפרשת מרדכי יו"ד סי' י"ז ובדברי מלכיאל ח"ב סי' ס"ד סק"ז וכ"כ שם סי' ק"ל, ועי' תשו' פרי השדה סי' ק' שנסתפק בזה והעלה לאיסור אבל לפלא שלא הביא המקור ממשנה וב"ב וגם לא ראה את התוס' חדשים (וראיתי במפתחות רש"ם ח"ג סי' ק' שמצדד דתוס' חדשים קאי על צנור של עץ ולא של מתכות וחסר לי גוף התשובה ואינני יודע טעמו). ובודאי אלו הי' החטיטה בית קבול אף שהצנור פתוח משני ראשיו לא מהני, אף דנקב כשפופרת הנוד מבטל מתורת כלי דכל תכלית כשפופרת הנוד הוא רק אם על ידו נתקלקל הבית קבול אבל אם הב"ק קיים ועומד הוי כלי וכמ"ש במקואות פ"ד מ"ג הנ"ל החוטט בצנור לקבל צרורות וכו':
אך הכא אף אם חטט בהסלון לצורך המכונה למדוד כמות המים וקבע את המכונה במסמרות אין זה בית קבול כלל דהלא הוא בית קבול, העשוי למלאות שאינו בית קבול כמ"ש רמב"ם פ"ב מכלים ה"ג ובפ"ד ה"ג, וידוע שבסוכה י"ב: איתא להפוך סככה בחצים נקבות פסולה פשיטא מהו דתימא בית קבול העשוי למלאות ל"ש קבול קמ"ל, והיא קושית תשו' רשב"א קצ"ד על הרמב"ם ומובא במג"א תרכ"ט סק"ח, ולפלא שהרשב"א אינו מביא דרמב"ם בעצמו בפ"ה מסוכה ה"ה פוסק כן דאע"פ שעשוי למלאות הוי ב"ק והוא סותר את עצמו וכמו שתמהו עליו במל"מ פ"ב מכלים ובשבו"י ח"א סי' ל"ג. ומה שתי' שבות יעקב דבאמת ב"ק העשוי למלאות אינו בת קבול רק הא דבסוכה נקבות פסולה היא משום גזרה דלמא אתי לסכך בכלי שהוא בית קבול, א"א לפרש כן דהא בגמ' פריך ע"ז דפסולה פשיטא, וגזירה זו אינה פשיטא כל כך ושפיר צריך להשמיענו זה הדין. וגם השבו"י חזר בו במהדורא בתרא דבסוכה טו. מוכח דאין זו גזרה רק פסול גמור דקאמר ולר"י אמר רב דל"ג זכרים אטו נקבות ה"נ לא נגזור נסרים משופין אטו כלים ומה קו' התם בנקבות דרבנן והכא דאו' אע"כ דגם התם פסול דאו', ועי' נו"ב קמא יו"ד צ"ו ותנינא יו"ד ק"ט ד״ה ומה שמפרש ג"כ כשבו"י דהא דסוכה רק מדרבנן מקבל טומאה, אבל גמ' טו. הנ"ל היא כנגדו ושוב ראיתי שהקשו לו כן בסי' ק"י:
אך התירוץ כמ"ש תוס' סוכה ד"ה מהו דהכא שאני דלפעמים נוטלים הברזל מן העץ ומש"ה לא הוי עשוי למלאות, ואף שכ' תוס' דדוחק הוא' אבל כ"כ הר"ש בכלים פכ"ו מ"ב וכ"כ תוס' שבת יז. ד"ה ועל דחשיב בית קבול במקום שנותנים דרבן במרדע מפני שאין קובעים אותו שם אלא פעמים מניחים ופעמים מסירים וכ"כ קרבן נתנאל בסוכה דהנכון כתי' תוס', וא"כ ב"ק העשוי למלאות לעולם לא הוי בית קבול:
אבל באמת הכא אין צריך לבא לדין זה דב"ק העשוי למלאות, דהספק הוי רק בבית קבול העשוי למלאות ועתה עוד לא נתמלא וכמו בסוכה יב: שסכך בחצים נקבות לפני המלו וכמבואר ברי"ף ור"ן וברמב"ם ובב"ח או"ח תרכ"ט, ומפורש בשלטי גבורים שם שכ' ואע"פ שאותו קבול עשוי להתמלאות בזכרות הברזל עד שלא מלאוהו הרי הוא ככל כלי קבול עכ"ל, אבל אחר שנתמלא בדבק יפה ע"י מסמרים או חבור אחר פשיטא דבטל בית קבולו כיון שנסתם וכן מבואר במקואות פ"ד מ"ג החוטט בצנור וכו' ירד לתוכו עפר ונכבש כשר וכמ"ש רמב"ם פ"ו מקואות סוף ה"ו וסתמו ונכבש כשר וביו"ד ר"א סל"ו ואם נפלו צרורות וכו' אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה אא"כ יהיו מהודקים לתוכה (וכיוצא בזה אהלות פט"ו מ"ז בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו ועוקצין ספ"ב מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז, וסוכה ד. תבן ובטלו ועפר סתם, וערובין קד: האי מלח ה"ד אי דמבעלי' קא מוסיף אבנין) ואם התם דחטט מתחלה ע"ד ישארו הצרורות בו מ"מ אם נסתם אח"כ כשר ובטל הבית קבול מכ"ש הכא בסלון זה שחמט רק לתכלית זו כדי שיקבע בו המכונה ויסתם את החור ודאי דנעקר בית קבולו:
אבל בתוס' שבת נב: ד"ה היא הקשו למה טבעת של אלמוג וחותמה מתכות טהורה הא יש בית קבול מושב החותם ותי' כיון דעשוי למלאות אינו בית קיבול וכ"כ ברשב"א שם, (ועי' תוס' רעק"א כלים פי"ג מ"ו שלא הי' לו בגירסתו תוס' זה) ותמוה מאד מ"ש תוס' דזה עשוי למלאות, הא שם הטבעת כבר נתמלאה בחותם מתכות ופשיטא דטהורה, ואולי מיירי שיכולים להסיר בנקל את החותם ולהחזירו ולא היתה קביעות מהודקה, אבל בנו"ב קמא חיו"ד צ"ו כתב בחלונות שצריך שלא לעשות נקבים לקבוע בהם המסמורות דא"כ הדר הוי לי' בית קבול הרי שדעתו דאפי' בשכבר קבע המסמרות עדיין הוא בית קבול, ואשתומם על המראה וא"א להולמו:
ודרך אגב אעיר על מה שבס' כלי חמדה פ' בראשית אות ב' הביא מהגאון ר' יהושע מקוטנא ז"ל שהקשה על מתני' זו דטבעת של אלמוג למה פרש"י בשבת שטהורה משום פשוטי כלי עץ ותוס' הק' הא יש לה בית קבול, הא איתא בכלים פי"ז מי"ג כל שבים טהור ואלמוג צומח בים כמ"ש ר"ה כג. ותי' דדוקא כלים מבעלי חיים שבים אינם מקבלים טומאה אבל צומח בים י"ל שמקבל טומאה וכ"כ בית יצחק יו"ד סי' כ"ז אות א':
ונוראות נפלאתי איך אפשר לומר כן הא מפורש להפוך ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג דאורג בגד מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה ובמל"מ מסופק אי טרף צמר הגדל בים וצמר של יבשה יחדו אי אזלי' בתר רובא. והתירוץ הוא פשוט דשם במתני' דכלים איתא אי חיבר לו חוט או משיחה מהגדל בארץ טמא ומש"ה כיון דחותם של מתכות מחובר להאלמוג טמאה ומפורסם שהגאון מקוטנא בעצמו תי' כן. והנה רד"ק דברי הימים ב' ב' ז' כתב בפי' אחד שאלמוג הוא עץ אדום הנקרא אלבהאם והוא גדל ביבשה ולכן כ' שם אלגומים מהלבנון. אבל בר"ה מבואר שהוא מין הים וכן פי' כל הראשונים. וראיתי בספר האוצר לרשי"פ דף 122 שכ' לפי החקירה אין אלמוג מין צומח רק ברי' בפני עצמה אמצעית בין סוג צומח וסוג החי, ואחשוב שטעה ונתחלף לו בין אלמוג לאספוג, עי' שבט יהודה גזרה שביעית וכוח המלך אלפונסו עם החכם טומאש, והגיד החכם בשם שר יהודי ממשפחת אברבנאל כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצומח והאספוג (ספוג) הוא אמצעי בין הצומח והחי שהרי יש לו, חוש ההרגש והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם והאדם אמצעי בין החי' ליהודי והיהודי הוא אמצעי בין השמים והארץ, והשמים הם אמצעים בין המלאכים והיהודים וכו' עיי"ש:
והנה בנדון זה אין לחוש מצד המכונה עצמה שהיא כלי, דמה בכך אם כלי שמקבל טומאה מונח בתוך המקוה. ובנדה סו: ויו״ד קצ"ח סל"א רק לעמוד על גבי כלי עץ שמקבל טומאה גזרו מגזרת מרחצאות, וכן בר״ן שבועות פ"ב בשם ראב"ד דהא דעביד אבוה ושמואל מפצי לבנתי' לא שעמדו על המפץ משום טיט כמ"ש רש"י שבת סה. שהרי מקבל טומאה ואסור לעמוד עליו אבל אם מונח ואינה עומדת עליו מותר, והלא גמ' מפורשת ביצה יח. נדה מערמת וטובלת בבגדי' וכן קיי"ל קצ"ח סעיף מ"ו והא כל בגד מקבל טומאה. ותמוה מ"ש ש"ך שם ס"ק ל"ו בשם מ"ב דאשה שא"י לעמוד אסור להשכיבה ע"ג סדין להטבילה משום דסדין מקבל טומאה והוא נגד גמ' ביצה. ומפורש באשכול מקואות סי' ס"ג דאשה מותרת לטבול בסדין משום צניעות, ועי' בית מאיר חולק על המ"ב ומתיר. (ועיי"ש שכ' לחד תירוץ דראב"ד במפצי מיירי דווקא שהיו מחוברים וקבועים וכמ"ש ר"ש מקואות פ"ה מ"ב דרק בכלים הקבועים יש גזרת מרחצאות, וכן כ' בבית שלמה חיו"ד ח״ב סי' מ"ד, ולפלא שבבית שלמה סי' ס"א כ' להפוך דראב"ד במפצי מיירי דוקא שלא קבעם):
וגם פשוט דל"ש הכא גזרת מרחצאות רק במקום שהטובלת רואה את הכלי משא"כ הכא שאין הכלי במקום הטבילה כלל. וע"כ דעתי שהמקוה כשרה לכתחלה, ושוב ראיתי שאלה זו בת' רש"ם ח"ג סי' נ"ט ומסיק להתיר לכתחלה ועיי"ש שהבליט מפני שהארגז המודד נקוב כשפה"נ, וגם בנ"ד כן הוא חלול ומפולש בשני הצדדים (ועי' שם סי' ס"ב לאותו השואל עובדא כעין זו לאיסור וצ"ל משום דשם הי' חשש וגזרה שמא יטבול בכלי וצריך עוד לעיין שם):