חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
יורה דעה · סימן נב
לכבוד ש"ב יקירי הרב הג' חריף ובקי מפורסם מ' חנוך העניך אורגר יחי' אבד"ק לאסקרוב.
א כ"ת אמר עם הספר אודות מ"ש ב"י ורמ"א יו"ד ס"ס ק"ב בשם הרי"ו דמבשל בשבת לא הוי דשיל"מ אף דלאחרים מותר למ"ש כיון דלו לעולם אסור והמקור מיבמות פ"ב. דחטאת שנתערבה בחולין לא הוי דשיל"מ דאי לכהן משרא שרי ולישראל לעולם אסור. והמג"א שי"ח סק"ב דוחה דשאני התם דלא הי' לשום אדם דשיל"מ משא"כ במבשל בשבת דלכל אדם הוי דשיל"מ דבמ"ש יהי' מותר ולכן גם לדידי' הוי דשיל"מ והביא ראי' מבכורים פ"ב מ"ב:
וכ"ת מצדיק את הרי"ו דבדשיל"מ יש ב' טעמים טעם רש"י עד שתאכלנו וכו' וטעם הר"ן דהוי מין במינו. והכא כיון דלדידי' לעולם אסור לא שייך טעם רש"י. רק לטעם ר"ן יש לדון שאע"פ שלו לעולם אסור מ"מ כיון דלאחרים יהי' מותר לערב הוי מב"מ, ור' אשי ביבמות שאמר דהוי דשיל"מ בחטאת משום שדעתו כטעם רש"י כמ"ש הג"ר שמואל לנדא בצל"ח ביצה ד. ולכן כיון דכהן יכול לאכול את כל החתיכות בקדושת חטאת לא בטל ודחי דר' אשי בדותא משום דעיקר כטעם ר"ן ואף דלכהן מותר גם עתה מ"מ כיון דלאחרים לעולם אסור לא הוי מב"מ ובטל. וא"כ כ"ש במבשל בשבת דלא הוי להמבשל מין במינו כיון דלו לעולם אסור ולאחרים ג"כ עכ"פ עתה אסור. ומ"ש בבכורים דאין ביטול לרמב"ם ורע"ב י"ל דס"ל כטעם רש"י ומיירי שנתערבו לכהן ולכן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר:
מה שכ' מר בשם בן הצל"ח דר' אשי כרש"י משום דמחמיר בביצה גם בספק יו"ט ספק חול ושם לא שייך טעם ר"ן בביטול והיא קו' הפני יהושע שם. וכן מק' בתשו' רעק"א סי' קפ"ט. ודברי הג"ר שמואל אינם מוכרחים דהא הר"ן מביא בביצה דברי ר' אשי לדינא וכן בנדרים נב. באותו מאמר שמפרש משום מין במינו, וע"כ צ"ל דבאמת הא אין זה מין במינו ממש אלא משום סברא זו דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נתנו עליו גבי ביטול דין מב"מ ולא בטל וגם בספק החמירו מטעם זה:
וגם י"ל ע"פ מ"ש כסף משנה ספ"א מה' אבות הטומאות בשם ר"י קורקוס לחלק בין בהמה ששפעה חררת דם דאינה מטמאה כלל ונבלה שנתערבה בשחוטה דמטמאה במשא. משום דבחררת דם דהוי לח בלח כמאן דליתי' הוא ובטל משא"כ בחתיכות דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת ועפי"ז י"ל דטעם רש"י עד שתאכלנו באיסור שייך רק בביצים דהוי יבש ביבש והאיסור כמאן דאיתי' אבל לח בלח דנתערב והאיסור איננו ולכן ביבמות דמיירי שהחתיכה נמוחה כמ"ש שם בגמ' פא:
ותו' פ"ב. ד"ה רישא לא שייך סברת רש"י כלל והא דאמר ר' אשי דהוי דשיל"מ ע"כ משום ס' ר"ן ודחי דלא הוי מין במינו כה"ג ועי' כעין זה בס' דברי ישכר למר אחי סי' מ"ב:
ומ"ש כ"ת דהא דבכורים מיירי רק כשנתערבו לכהן ומשום עד שתאכלנו באי' תאכלנו בהיתר, אתמהה דהא ברע"ב שם ד"ה אף כ' דגם לזרים אוסרים בכל שהן וכן מפורש ברמב"ם פ"ד מבכורים הט"ו אע"פ שהבכורים אסורים לזרים אף בירושלים הרי הם אוסרים בכל שהן:
ועל הסתירה למה ביבמות בחטאת לא הוי דשיל"מ כיון דלכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור ובכורים הוי דשיל"מ גם לזרים, כמו שהעיר המג"א. לא קשה דבאמת גם בכורים אינו דשיל"מ רק שעשאום כדשיל"מ כמ"ש בירושלמי בכורים פ"ב ה"ב ירושלים עשו אותה כדשיל"מ וכמ"ש רמב"ם שם שהשוו אותם למעשר שני שמקום אכילתו בירושלים ועשאום כדשיל"מ מפני ששניהם שווים שנאכלים בירושלים והוא מצד חומרא וכמ"ש הפלתי ק"ב סק"ה וסק"י. ועי' חו"ד ס"ס ק"ב שכ' תירוץ אחר מושכל על קו' זו:
ועל מ"ש בשדי חמד בשם הרב ר' שמואל ווייס מווענגראווי שמק' על נו"ב תנינא יו"ד סי' מ"ה דיבש ביבש מן התורה אין מבטלים איסור לכתחלה. מתוס' ב"ק ק. ד"ה טיהר שהקשו בטיהר את הטמא למה מהני בטול לר' מאיר הא בגיטין נד: ר"מ קניס שוגג אטו מזיד. והלא שם נג:
אמרי' דרק בדרבנן קניס ולא בדאו'. והכא הא מיירי ביבש כמ"ש בכורות כח: שעירבן עם פירותיו וא"כ מדאו' אסור לבטל, אע"כ דאפי' ביבש איסור ביטול לכתחלה הוי רק דרבנן:
לק"מ ואדרבה מכאן מוכח כס' נו"ב כי קשה בגיטין נד: דאמר והא הכא דמדאו' חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור משמע דאלו הי' דבר חשוב מדאו' לא בטל הי' ניחא דקניס ר' יהודה בדאורייתא, ותמוה אפי' אי מדאו' לא בטל דבר חשוב מ"מ כיון דהא דאין מבטלים הוי רק אי' דרבנן ולכן אין צריך לקנוס דהוי רק אי' דרבנן אע"כ צריך לומר כנו"ב משום דהוי יבש אסור מן התורה לבטל, וא"כ מה מק' תוס':
אמנם י"ל דאין ראי' לס' נו"ב מגיטין אלא התם באגוזי פרך דמיירי באיסור ערלה שאסור בהנאה ובאי' הנאה מדאו' אין מבטלים כיון שזה עצמו שמבטל הוא איסור הנאה וכמ"ש אחרונים ולכן שפיר אמר דהוי רק אי' דרבנן משום דדבר חשוב בטל מן התורה וכעין זה כ' חו"ד סי' צ"ט סק"ח על קו' ט"ז וש"ך שם שהש"ע סותר א"ע מאו"ח תרע"ז שאפי' איסור דרבנן אסור להוסיף ליו"ד סי' צ"ט שמותר להוסיף ומחלק משום דנר חנוכה אסור בהנאה ולכן אסור לבטלו דזה שמבטלו הנאה היא משא"כ באיסור אכילה שאין אסור רק טעימת טעמא דאיסורא וכיון דמבטל לי' אינו מרגיש הטעם ועי' ספרי חלק א' סוגיא ט"ו אות א' מ"ש. אך בין אי כס' נו"ב דיבש דאו' או משום אי' הנאה, ק' דהי' לתוס' לתרץ דטיהר את הטמא ועירב מיירי ביבש או באי' הנאה ול"ק על ר"מ דהא בדאו' לא קניס. וצ"ל כיון דבמתני' בכורות כח: סתמא קתני טיהר את הטמא אפי' בלח בלח ואיסורי אכילה שאינו אלא אי' דרבנן לא ניחא לתו' לאוקמי דוקא ביבש או באי' הנאה:
והעיקר נראה דכל הטעם דר"מ לא קניס בדאו' כמ"ש רש"י גיטין נג: ד"ה מטמא דבשול בשבת דאי' דאו' הוא לא שכיח דעברי עלה והיינו משום דידוע לאינשי חומר האי' ולא יעברו עליו וכ"ז באיסור המפורש בתורה כמבשל בשבת אבל לבטל איסור לכתחלה אף דיבש ביבש אסור מה"ת או באיסור הנאה דאו' מ"מ לא ידוע לאינשי שהוא איסור דאו' ויבאו לעבור עליו ולא עדיף מכל איסורי דרבנן דקניס שוגג אטו מזיד: