אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג יורה דעה › סימן נא

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

יורה דעה · סימן נא

סימן נ

לכבוד ידידי ש״ב יקירי הרב הג'

ע"ה כה"ח מ' חנוך העניך יחי' אבד"ק גאלין.

כ"ת הציע לפני מה שפלפל בדברי הש"ך יו"ד צ"ו סק"כ שכתב די"ל דזיתים חריפים כמו צנון כדאמרי' בערובין יח: אמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית וכו' והקשו עליו מתוס' ד"ה מרורין שקאי על האילן שהוא מר אבל לא על הזית וכ"כ תו' פסחים לו. ד"ה מה שהפרי אינו מר, והביא כ"ת מרש"י שבת נ: מהו לפצוע זיתים בשבת וכ' רש"י למתק מרירותו ותו' שם. ורע"ב שביעית פ"ד מ"ט כ' ג"כ כרש"י. וטור אה"ע סי' פ"ה שבספרד נותנים בראש החתן עטרה עשוי מעלי זית לפי שהזית מר. ומובא ב"י או"ח תק"ס. והקשה כ"ת על שנוי הדעות הא זה מחלוקת במציאות. וניתי זית ונחזי:

ותו כ"ת דיש שני מיני זיתים, מין א' טובים ומתוקים ומין ב' שהם מרים וחריפים, ומביא ירושלמי בכורים פ"א ה"ג שמן זה אגורי שהוא אוגר שמנו לתוכו ומק' וכל הזיתים מאבדין שמנן אר"ח כל הזיתים הגשמים יורדין עליהם והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו והבכורים מביאים רק מזית אגורי שהוא מין המובחר, וכן בברכות לט. דתנן זית שאמרו לא גדול וכו' וזה אגורי ואר"א לא אגורי שמו וכו' ותי' עפי"ז קו' שבות יעקב ח"א סי' נ"ו לדעת פסקי תו' ע"ז פרק ב' סי' ע"ד דשמן זית עז וחריף ומפליט כמו רותחין ואפי' צונן א"כ למה במשנה פסחים עה: סכו בשמן של תרומה אם חי ידיחנו ואם צלי יקלוף וקאמר בגמ' דלרב דס"ל עילאי גבר ניחא משום דעילאי צונן, הרי מבואר דשמן זית דינו כצונן. ותי' מר דשם מיירי בשמן זית ממין שאינו חריף. וציין למ"ש דורש לציון דרוש י"א. ואורי וישעי ס"ס פ', ושד"ח דינים מערכת חריף ושאילת שלום מהד"ת ס"ס מ"ב וכל אלה הספרים אינם אתי:

מה שהביא מר מטור אה"ע סי' ס״ה, הנה משם אין ראי' כלל על הפרי דהא מיירי בעלי ענף עץ הזית. והכל מודים שהעץ הוא מר, ומ"ש מרע"ב שביעית כן כ' בפי' הרא"ש שם, וכן איתא במעשרות פ"ד מ"א הפוצע זתים שיצא מהם השרף וכ' הר"ש והרע"ב שיצא המרירות שלהן. וא"כ יש לש"ך ראי' מרש"י שבת ורא"ש שביעית ור"ש מעשרות שפרי זית הוא מר. ויש ראי' גם מתוספתא פ"ב דב"מ סוף ה"ח מצא קרדום מבקיע בו את העצים ובלבד שלא יבקע בו צנון וזית וכ' מג"א שם מפני שחריפות מקלקל את הקרדום. אבל במנחת בכורים גורם צינים ועצי זית דעצים אלו קשים הם וכן הוא בירושלמי סוף ה"ט ועי' פני משה:

ועי' בהגהת הרש"ש ערובין על מ"ש תוס' דאילן נמי מקרי זית ציין וכן בבכורים פ"ג מ"ג ועטרה של זית ופי' רמב"ם שהיא מענפי זית, ותמהני למה הביא ממרחק נלמד מגוף פסוק זה והנה עלה זית טרף ופשוט דהפי' עלה של עץ הזית וזיל קרי בי רב דעץ מקרי זית כמ"ש כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ויאמרו לזית. וכן זית רענן. וישלך כזית נצתו ועוד וכן בכל הפירות כמ"ש התאנה תנטה פגי', גפן ממצרים תסיע, אין ענבים בגפן, ותו' שהביאו ראי' מויורהו ה' עץ כוונתם רק להוכיח שהאילן מר, וקו' הרש"ש מברכות לה: פרי גופי' זית אקרי ומשמע דהעץ לא נקרא זית היא תמי' רבתא:

ומ"ש כ"ת דיש שני מינים. זה דבר חדש ואין לזה ראי' כי בשבת נ. ששאלו מה לפצוע זיתים הלא קאי על סתם זיתים וסתם זיתים הם ממין אגורי כמ"ש בכלים פי"ד כזית שאמרו וכו' ולדברי כ"ת אגורי אינו מר, וגם מתו' פסחים מוכח דאין שום זית מר, ועל קו' כ"ת הא הוא מחלוקת במציאות. לק"מ כי מצינו כיוצא מחלוקת ביו"ד סי' צ"ו בצנון ושומין ובצלים אי הוי דבר חריף. ופשוט דאין להכחיש את החוש דיש בזיתים חריפות ומרירות ומ"מ כ' תוס' שכיון שהעץ מר יותר מסתמא היונה נתכוונה אל העץ ולא להפרי, וכן אין זית מר כל כך לצאת בו חובת מרור. וכן ודאי שהש"ך שכ' שזיתים חריפים כמו צנון והמקור מטור או"ח תמ"ז, מ"מ אינם שוים ממש וחיך אוכל יטעם דיש חלוק ביניהם והא רש"י שכ' בשבת נ: דזיתים מרים ומ"מ בברכות מא. ד"ה כשהצנון כ' שאכל זית להפיג חורפו של צנון:

ומה שהביא כ"ת ראי' דזית חריף מברכות לח: דאר"ח בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תתלה וסוף אי אמרת שלקות במילתייהו קיימי ניחא. ותמה כ' בשם חכם אחד הא מליח אינו אלא כרותח דצלי ולא כבישול ומה ראי' ממליחה על שלקות דהוא בישול דילמא רק מליח הוי כבתחלה ולא בישול, ותי' כ"ת משום דזית הוא חריף וברמ"א יו"ד סי' ס"ט סעיף ט' דע"י מלח וציר אפי' בכלי שני מבשל ובש"ך ס"ק ל"ח ה"ה בשאר דבר חריף. ולכן אף דמליח רק כרותח דצלי מ"מ מפני חריפות הזית מבשל והוי כשלקות:

אין זו ראי', ומה שהקשה לק"מ כמ"ש במנחות כא. דם שבשלו ודם שמלחו אינו עובר עליו וכמ"ש רש"י בשניהם משום דנפיק לי' מתורת דם וה"ה הכא מליח נשתנה מקדמותו כמו שלקות, ולכאורה קשה אי מליח אוסר רק כדי קליפה א"כ אחר הקליפה הוא חי ומש"ה שפיר בריך ר' יוחנן תחלה וסוף על הזית אחר הקליפה וע"כ צ"ל דאף דלענין איסור אינו יכול לאסור יותר מכ"ק אבל ודאי דיש בו טעם המלח בכולו ומש"ה הוי כשלקות ומש"ה דם שמלחו אינו עובר עליו אפי' אם אחר שתסלק את הקליפה ג"כ יהי' שעור כזית או רביעית מ"מ אינו עובר דחשיב כולו מליח ועי' הגהות יד שאול יו"ד צ"א ס"ה שמקשה קו' זו ותי' דבא לעולם בתערובות וא"י למה לא מקשה על דם שמלחו למה אינו עובר אבל לק"מ כיון שהטעם נרגש הוי כולו מליח:

ועי' רש"י בברכות שכ' שהזית הי' מלוח כמה ימים, וק' הא לענין מליח כרותח די בשעה מועטת, ולפמ"ש רבין משמי' דר' יוחנן חולין קיא: דמליח אינו כרותח מ"מ הא לדידי' גם כבוש אינו כמבושל ואדרבה אף שדחה אביי דהא דרבין ליתא נדחה רק במליח אבל כבוש י"ל באמת דלית לי' לר' יוחנן וכמ"ש בנו"ב מהד"ק יו"ד סי' כ"ו. וא"כ אין ראי' כלל מר' יוחנן דשלקות במילתייהו קיימי אפי' הי' מלוח כמה ימים והוי כבוש וכמ"ש ירו' ברכות פ"ו ה"א שהי' זית כבוש, ואף שי"ל דאף דלענין איסור ל"ל לר' יוחנן דין מליח כרותח וכבוש כמבושל מ"מ הכא לענין טעם אין להכחיש את החוש דנשתנה טעם הזית ע"י מליחה או כבישה. אך ק' למה רש"י ותו' כ' משום דקיי"ל מליח כרותח. וי"ל כמ"ש נודע ביהודה שם דכבוש אף שאינו כמבושל לרבין מ"מ הו"ל כרותח דצלי ולכן כ' רש"י שהי' כמה ימים ואף לרבין הוה כרותח:

ועי' תרומות פ"י מ"י כל הנכבשים מותרים אלא עם החסית וחסית היינו דברים חריפים כמ"ש נדרים נח: לוף ושום ובצלים וכמ"ש הרמב"ם לחריפותם וחדודם שולט טעמם בכל מה שמכבשין עמהם וכ"כ הרע"ב שם ולעיל מ"ז איתא זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אסורים וע"כ דגם זיתים חריפים כחסית וכטור או"ח וש"ך. אבל עי' ברכות כ. זיתים שכבשן בטרפיהן וכ' רש"י שכבשן בחומץ דוקא ומוכח דלולא החומץ ל"ש בהם כבוש וכשי' רש"י דאין כבישה אלא בחומץ ומוכח דאין הזיתים חריפים:

ומה שהביא כ"ת קו' שבות יעקב על פסקי תוס' מפסחים עז. הנ"ל. דמק' לרב דס"ל עילאי גבר ניחא דיקלוף משום דהשמן צונן. נראה דמהא דקתני במתני' אם חי הוא ידיחנו לא קשה לו. משום די"ל אף דשמן זית מפליט כמו רותח מ"מ צריך שישהה איזה זמן אלא דהקו' רק לרב כיון דס"ס הפסח הי' רותח ל"ש דעילאי מקרר לי' כיון דהוא חריף, וא"כ לק"מ דבע"ז לה: בשמן מחלוקת רב ושמואל רב אמר דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורין אוסרתן והאי פסקי תוס' יוצא מתוס' שם ד"ה זליפתן והוא לדעת שמואל אבל רב לא ס"ל דזליפה אוסרת. ומש"ה הכא דקאי לרב שפיר קאמר דשמן זית צונן. וגוף הפסקי תוס' חידוש גדול ולא מצינו דשמן הוא חריף ועי' תוס' ע"ז סז: ד"ה מכלל שכ' שיש מ"ד נ"ט לפגם אסור דאמר שמן אסור מפני זליפתן של כלים אוסרתן אע"ג דסתם כלים אינם בני יומן, הרי מפורש דעת תוס' דשמן אינו חריף וכן מפורש במעשרות פ"א מ"ו דר' יהודה אוסר בחומץ וציר מפני שהם חריפים ומ"מ בשמן שם מותר. וכן לפמ"ש הרמ"א סי' ס"ט הנ"ל דדבר חריף מבשל אפי' בכ"ש ובשבת מ: א"ר יצחק ב"א פ"א נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי סול בכלי שני ופן הרי דשמן אינו חריף. ועי' סנהדרין כד. ת"ח שבא"י נוחים זל"ז כשמן זית ות"ח שבבבל מרירין זל"ז בהלכה כזית, ויש לומר דשמן מיירי לסיכה ולא לשתי':

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה