חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
יורה דעה · סימן מא
כבוד יקירי הרב החריף ובקי חוקר ומבקר מ' ישעי' זלוטניק יחי' דומ"צ בראדום.
אשר כתב אלי אודות אלדד הדני:
שהחכמים בעיניהם (הכותבים עי' ועי' בלי דעת) ולא בעיוניהם הם דנו אותו לקראי, והחליטו שאלדד כתב בכוונה פירושים להלכות שחיטה המתנגדים לפרושי ההלכות ההן המקובלים בש"ס. ומביאים הוכחה לאמת דבריהם כי עיקור מן ה' הלכות שחיטה, מורה על עקירת הסימנים ממקומם. ואלדד מכניס בו ענינים חדשים, אם רגלי הבהמה נעוצות בשעת השחיטה באיזה מקום. ויפרש עיקור מלשון שורש ועיקר היינו שנשתרשו רגלי הבהמה ולא תוכל להניע אותן וכו' ובפירוש אוסר עקירת הסימנים בסעיף מיוחד:
וכ"ת מסיר מעליו את האשמה ומצדיק את הצדיק, ומראה כי הפי' הזה של אלדד אשר חשדו בו כי הוא בדוי מלבו, מבואר בשבת קכ"ח: האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעא בארעא אי נמי נידל להו מידל דדלמא מנה להו לטופרי' בארעא ועקר להו לסימנים והדברים כצורתם מביא הבה"ג עיקור היכי דמי כגון דקאי טבחא וקשחיט לי' לחיותא וכו' ואקהיתנהו לכרעי' בארעא או במליא ומתחתי' לרישא ובהדי דנקט סימנא דחיותא אתעקרו סימנים:
כל הדברים יגעים ואריכות ללא צורך ומי יחוש לדברי אנשים שאינם בעלי גמרא כלל, אם תוס' ריש חולין וזבחים לא: ד"ה שהשחיטה ורא"ש חולין שם סי' א"ב ומרדכי ואשכול ה' שחיטה דף ה' מביאים את דבריו בשם הלכות ארץ ישראל, וראיית ״החכמים״ מדין עיקורהוא אך צחוק, כי הדין שמביא אלדד שנוי בגמ' ובש"ע יו"ד ס"ס כד:
אך מה שהק' כ"ת על הטור וש"ע שכתבו השוחט תרנגול וה"ה תרנגולת. ונעלם מהם הבה"ג הנ"ל שהוא הדין בבהמה ובשאר בעלי חיים. א"י איך עלה על דעתו שבה"ג יחלוק על הגמ' דאמר אביי רק האי מאן דשחיט תרנגולת וכן הביא בה"ג מאמר זה כצורתו בתרנגולת, ולמעלה מדין זה כ' ג"כ ומאן דשחיט תרנגולא או כל צפור גפא וכו' נקטינהו לכרעי' ביני אצבעתי' ולארעא לא ליחטו משום דרובי' דעיקור בציפור גפא הוא דהוי ובברחא אשונא ובעיזא דלית בה קרני עכ"ל (ומה שהוסיף מינים אלו א"י מה הם), ואדרבה בהמה היא להפוך מתרנגולת כי בתרנגולת צריך שידחק רגלה בקרקע ובבהמה אסור לעשות כן ועל השוחט להזהר שלא ידחק רגלה לקרקע, ובבה"ג כ' כדברים האלה, עיקור היכי דמי אם שחט איש גבור חיל את הבהמה ודחק אותה בין תל לחריץ והדק רגלי' בארץ או בתל ומתח את ראשה ועם אחיזתו את הסי' נעקרו הסימנים וכו' עיי"ש, הרי דבה"ג איננו מתוה דרך ואופן ותנאי בבהמה איך ינהוג בשחיטתה אלא שמפרש ה"ד עיקור שאם הי' השוחט גברן ולא עשה כהלכה אז יוכל להיות עיקור וזה פשוט לכל דצריך להזהר גם בבהמה שתהי' מונחת על הקרקע או שיאחזה אדם שאל"כ אם תתנועע יהי' חשש שהבהמה סיימה לשחיטה ויהי' ככשר ופסול ששחטו ביחד ביו"ד ס"ס ב':
ב) ומה שתמה כ"ת על ש"ך סי' כ"ט סק"ט שכ' בשם רש"י חולין מג. ד"ה נפולה דנדלדלו סימנים ברובן ועקירת צלע וחביסת גלגולת בכלל שבורה. ובאמת הך מ"ש רש"י וכן נדלדלו סימנים עולה למעלה שכ' דשף מדוכתי' בכלל נטולה וכן נדלדלו סימנים, שנדלדלו סימנים הם בכלל נטולה ולא קאי למטה. דברי כ"ת נכונים והדין עמו. והיא כשגגה מלפני השליט:
ג) ואשר הק' על רמב"ם פ"ו ה"ז מביאת מקדש שכ', מומים שבחלל הגוף כגון ניטל כוליא או טחול או שניקבו מעי' אע"פ שנעשה טרפה עבודתו כשרה. הא אין טרפות בניטל כוליא וטחול, פשוט כי רמב"ם אומר שני דברים. א) מומים שבסתר כניטל כוליא וטחול כשר כמ"ש תוספתא מובא בכ"מ שם. ב) טרפה (ניקבו מעיו, ורק ע"ז קאי מ"ש רמב"ם אע"פ שנעשה טרפה) כמ"ש במשנה בכורות מה: דכשר באדם, ונקט רמב"ם על מומים שבפנים כליות וטחול שי"ל שנעשה נתוח לטובתו וכמ"ש בסנהדרין כא: נטולי טחול היו. וכן בטרפות מנלן שניקבה ריאתו או לב לחללו וכדומה שהוא כעצמים בבטן לכן הביא ניקבו מעיו, שבמקרה יצאו מעיו לחוץ וחזרו וראו שהי' בם נקב (וק' בזבחים עד: האי טרפה היכי דמי וי"ל שהי' כן שיצאו מעי הבהמה וראו בם נקב וחזרו ואין הבהמה ניכרת) ועי' פי' המשניות בכורות ספ"ז טרפות נקובת מרה ומעיה היינו נקובת המרה אפשר ג"כ לדעת כמ"ש חולין מג. ישפך לארץ מררתי:
ואשר הביא מתרגום ירושלמי אמור (כא. כ) דכ' או חסר כוליא, ודעתו דחסר כוליא פסול באדם. ודאי דתמוה מאד ולא נודע מי בעל דברים שכ' נגד הברייתא שהביא כ"מ, ובכורות לז מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ושם לט. מה מום מאבראי, ותמורה כח: מה לבעל מום שכן מומו ניכר, ומנחות ו. שכן מומן ניכר, והא דפסול ניטל כוליא בבהמה היינו מדכ' תמימים וכמ"ש בכורות לט. תמים, יהי' ובאדם לא כ' תמים, ודוחק לומר כי בעל התרגום ס"ל חסרון בפנים שמי' חסרון וגם באדם פסול:
ומ"ש בפי' על התרגום שבחומש שהכוונה חסר ביצה דוחק הוא ופשוט שהוא ט"ס, כי הלא העיקר חסר מן הספר ולא ביאר כלל מה מרוח אשך. וי"ל שקאי לקמי' (כב. כג) על שרוע וקלוט כמ"ש יונתן יתיר או חסיר כוליא:
ד) ואשר העיר כ"ת על ס' כסף נבחר סוגיא רוב אות כ"ב שהביא משמרת הבית לרשב"א שמחלק בין שני מיני רוב, אי רוב המתעסקים לבטל החזקה דוחים אותה וכ' שקרוב לענין זה פרש"י מחיש] פ. ותמה הכסף נבחר עליו, דברש"י ליתא חילוק זה רק בין רובא דאיתא או ליתא קמן, ותי' מר דכוונתו לפרש"י גבי תינוק שנמצא בצד העיסה נגד פי' תו' שם ד"ה שדרכו עיי"ש:
ברור שקו' כסף נבחר על הרשב"א גדולה מאד, ומ"ש בתורת הבית (ויוזפאף דף ז:) בשם רש"י לא נמצא ואי אפשר להמצא, כי איך יאמר רש"י דמש"ה בשרצים הוי ודאי טומאה משום דודאי נגעו אין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה, הלא אדרבה בתינוק שנמצא בצד העיסה גרע יותר כיון דלפי' רש"י ודאי נגע התינוק בעיסה והתינוק טמא משום רוב הוי העיסה כתינוק עצמו ולכן מוכרח רש"י לחלק בין רובא דאיתא או ליתא קמן:
ואיך יש להעלות על הדעת, דרשב"א משבח פי' רש"י למעלה בתינוק, הלא רשב"א בנדה יח: חולק עליו וכ' דאין פירושו מחוור דאי ודאי נגע מה חזקת עיסה יש כאן דהא מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה והוי כתינוק עצמו וכו' ומפרש כפי' תוס' דהתינוק לא נגע ודאי וכ"כ רמב"ן וריטב"א שם דהעיקר כפי' תוס' וכ"כ רמב"ן קדושין פ. דלא כרש"י ומש"ה בשרצים ח' ודאי כיון דודאי נגע משא"כ בתינוק וכ"כ ריטב"א קדושין דאי ודאי תינוק נגע אין לעיסה ח' טהרה ורש"י שפי' למעלה דהתינוק ודאי נגע צריך לפרש דשאני בתינוק דהוי רובא דליתא קמן: