חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
יורה דעה · סימן מ
לכבוד יקירי הגאון הגדול פאר הדור מ' חיים עוזר גראדזענסקי שי' אבד"ק ווילנא.
קבלתי בשמחה רבה את ספרו הגדול אחיעזר המתנוסס כאבן נזר ומלא חריפות עצומה ובקיאות על כל גדותיו. והנה האיר על עבר פני תשובתו בחלק יו"ד סי' ה' והנני כותב לכ"ג אשר העירותי בענין זה:
שם אות ג' תמה על מה שאמרו חולין מא. התרו בו וקבל עליו התראה מאי א"ר אשי התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ונעשה מומר למפרע, מה בכך שהתיר עצמו ס"ס הא אז לא עשה עברה בפועל ואיך נעשה מומר למפרע לפני מעשה העברה ותירץ דשא"ה במנסך או בשחט בהמה לע"ז דגם מחשבה לע"ז הוי עברה וכמ"ש קדושין לט: דמחשבת ע"ז מצטרפת למעשה וגדולה מזו בסנהדרין סא. בניסת לע"ז אם אמר אלך ואעבוד חייב וכ"כ רמב"ם בפ"ה מע"ז וכן אמרו שישנו בלב וכ"פ רמב"ם בה' ע"ז דכל שקבלו במחשבה אע"פ שלא עבד הוי מגדף וע"כ לכשעשה מעשה וניסך אגלאי מילתא למפרע שהי' מומר לע"ז במחשבתו לעבוד וכ"ז במנסך ועובד ע"ז אבל לא בחלול שבת דניהו דמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר אבל הכנה לחלול שבת אינה מצטרפת למעשה ושלא כס' מגן אבות שפי' מתני' חולין יד. אע"פ שמתחייב בנפשו דכשהתרו בו והתיר עצמו למיתה הוי שחיטת מומר:
והנה מה שהביא כ"ג מקדושין דמחשבת ע"ז מצטרפת, ודאי דזה הוא דרך דרוש וחומר האיסור אבל אין הכוונה להלכה למעשה כלל שיהי' עי"ז מומר למפרע, וראייתו מסנהדרין סא. דאם אמר אלך ואעבוד חייב בדבורו לבד, תמוה דזה מצינו רק בניסת מאחרים אבל אם מעצמו אמר אלך ואעבוד ע"ז פטור דבעי' רק מעשה כמו שפסק הרמב"ם פ"ג מע"ז ורק באמר אלי אתה חייב מפני שקבלו עליו לאלו':
וראיתי בערוך לנר סנהדרין סא: ד"ה לא שתמה על רמב"ם למה לא פסק כרבינא שם דלא זו אף זו קתני ואפי' אמר אלך ואעבוד חייב. ורצה לדחוק דמ"ש רמב"ם פ"ג מע"ז ה"ד וכן כל כיוצא בדבור זה חייב כוונתו לאלך ואעבוד, וז"א רק כוונתו למ"ש במתני' סנהדרין ס: המקבלו עליו לאלו', ותמיהתו על רמב"ם ל"ק כי רמב"ם פוסק כרבים, דרק רבה ורבינא מחייבי. אבל ר' יוסף אביי ורבא ור' אשי פוטרים והלכה כרבים:
ומ"ש כ"ג ראי' שכן ישנו בלב, כן איתא בסנהדרין סה. וכריתות ד. אבל קאי רק למגדף שהוא מברך את ה' כמ"ש חכמים כריתות ז: וכ"כ רש"י כריתות ד. ד"ה וישנו אבל לא קאי אע"ז וכ"ה תו' סנהדרין סה. ד"ה הואיל דבע"ז ליתא בלב:
והן אמת דרמב"ם פ"א מיסודי התורה ה"ו כ' כל המעלה על דעתו שיש שם אלו' אחר חוץ מזה עובר בל"ת שנ' לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, אבל הא אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש פ"ב מע"ז ה"נ וכל הנפנה אחרי' בדרך שהוא עושה בו מעשה ה"ז לוקה ועוד שם ולאו זה אע"פ וכו' אין בו מלקות. וגם לאו דוקא בע"ז הרהור אסור אלא גם בזנות כמ"ש שם דכל מחשבת עברה בין בע"ז בין בזנות עובר בלאו דולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ותשב"ץ בזוהר הרקיע ל"ת ש"י כתב דקרוב הוא למנותן שני לאוים שענינם חלוק והכתוב חלקן באמרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולא אמר אחרי לבבכם ועיניכם וכן ראיתי לקצת מוני המצוה עכ"ל. ובאמת יפלא מאד למה צריך לאו מיוחד על מחשבת ע"ז כיון דיש לאו לא תתורו על שניהם על ע"ז ועל זנות. וגם ק' דבקדושין לט: לא הביא על הרהור ע"ז לאו מן התורה רק מקרא דיחזקאל למען תפוש את בני ישראל בלבם ויותר ק' שהגמ' מק' דלמא מהרהר בעברה הוי ותי' דעל מחשבה אינו נענש רק על ע"ז, ומה נפ"מ הא שניהם מן התורה מקרא ולא תתורו, ודוחק לומר דאף דיש לאו על זנות מ"מ נלמד מיחזקאל דאינו נענש משמים רק על ע"ז, ועי' משנת חכמים סוף סי' א' ד"ה אלא שהעיר בענין זה באופן אחר:
ומ"ש רמב"ם פ"ב מע"ז ה"ו כל המודה בע"ז אע"פ שלא עבד ה"ז מגדף. אין כוונתו שיש בו דין מגדף לגמרי רק לאותו ענין שפירש שם:
ועי' מהרי"ק שורש ק"ס דכ' ג"כ דהלכה כר' אשי בסנהדרין סא: דדבורא לאו כלום. ואפי' לרבינא דמחייב אם אמר אלך ואעבוד מ"מ אינו מומר בכך ומביא ראי' מתוס' חולין יד. דבפעם א' אינו מומר ולדבריו קשה מ"ש חולין מא. התיר עצמו אין לך מומר גדול מזה, הא דעתו דלרבינא חייב מיתה ומ"מ לא הוי מומר אף דהתרו בו ולמה שם הוי מומר, וע"כ דשם נאמר רק לענין לצעורי מכוון:
דהנה כל ענין לצעורי מכוון קשה במה יכולים לבטל את דבורו שאומר בפיו שהוא מנסך את היין לע"ז או שוחט הבהמה לע"ז, ולכאורה הטעם משום אין אדם מע"ר וכ"כ פני יהושע גיטין נב: ד"ה אתמר, אבל לפמ"ש נו"ב תנינא אה"ע סי' כ"ג על קו' א"ז ה' פסחים סי' רכ"ג למה כהן נאמן על פיגול הא אין אדם מע"ר ותי' משום דעושה תשובה וכוונתו להציל הכהנים מן האיסור שלא יאכלו בשר פיגול וכמ"ש תוס' ב"מ ג: ד"ה מה, א"כ הכא נמי בשחיטה וביין יהי' נאמן שכוונתו שלא יכשלו באיסור, וגם ק' למה בפיגול נאמן ולא אמרי' לצעורי ואף די"ל דכהן הוי אית לי' שותפות ול"א לצעורי. אבל הא אפי' בעולה שאין לכהן כל חלק מ"מ נאמן לפגל וגם עי' מל"מ פ"ז מחובל ה"ד דאפי' במקום שפטור לשלם מ"מ יש פיגול, ופשיטא דאין לומר דבפיגול די בדבור לבד אפי' אם במחשבתו לצעורי, דבודאי בעי' פיו ולבו שוים וכמ"ש פסחים סג. שחט לערלים ותו' ד"ה ר"מ, ותרומות פ"ג מ"ח ותוס' ערכין ה. ד"ה אדם:
ונראה דכל הטעם הוא משום חזקת כשרות שיש לכל ישראל, אומדנא דמוכח שאין כוונתו לעבוד ע"ז ואומדנא זו מהני אפי' לעקור דבורו וכמ"ש ב"ב קלא: הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ובכ"ד. וכל זה רק בעבודה זרה אבל בפיגול כיון דלא חמיר כע"ז אין זו אומדנא גדולה כל כך לבטל מ"ש בפיו שמפגל ול"א לצעורא מכוון. וכיון דהטעם משום ח' כשרות. לכן אם התיר עצמו למיתה בטלה ח' כשרותו ולא אמרי' לצעורי דאין כאן אומדנא לעקור מה שאמר לנסך לע"ז. ורק לענין זה אמרי' כיון שהתיר עצמו למיתה וכו' אבל לשאר דברים אף שהתיר עצמו למיתה אינו נעשה מומר עי"ז כלל:
אבל ראיתי במשנת חכמים דף סה. שחוכך בדבר שי"ל דמ"ש אין לך מומר גדול מזה היינו מפני שקבל התראה. ואפי' לתו' חולין דבפעם א' לא הוי מומר מ"מ אם התרו בו חמור יותר. ולא ראה דברי מהרי"ק הנ"ל שכ' להפוך, וכן דעת הפלתי סי' י"א סק"ב דאם התרו בו נעשה מומר) והפלתי כ' סברא זו דהוי מומר לענין חלול שבת דלא כמ"ש מר לחלק דדוקא בע"ז מהני ס' זו משום מחשבת ע"ז:
ומ"ש כ"ג דידיעה בלי ראי' מהני ג"כ לעשותו פרהסיא ומביא ראי' משמלה חדשה סי' ב' שכ' או שהדבר מפורסם וידע שיתפרסם וממהרי"ק ק"ס. הי' לו להביא דברי הפלתי י"א הנ"ל דמפורש יותר אך כבר דנתי ע"ז (כמ"ש למעלה סי' ל"ט עיי"ש):
ומה שהביא מר לענין מחשבת עברה מסמ"ע ל"ד סקט"ז ומתב"ש סי' ב' סי"ח ומהרי"ט חיו"ד סי' ט"ו. מקור הדבר מתני' נזיר כג. הפר לה בעלה ולא ידעה והיתה שותה יין אינה סופגת את הארבעים וחייבת מכות מרדות וצריכה סליחה, ובמנחות סד. דפליגי אי אזלי' בתר מחשבתו ורמב"ם פ"ב משבת ופ"ב משגגות פוסק דאזלי' בתר מעשיו, ונ' דאפי', מ"ד בתר מחשבתו דוקא לענין שוגג דבלא"ה לא נתכוון לאיסור ומ"מ חייבה תורה קרבן ה"ה דחייב על מחשבה אבל למלקות כ"ע מודו דפטור ומש"ה פסחים מו: דפליגי אי אמרי' הואיל אבל כ"ע מודו דאלו באו אורחים הוא פטור ממלקות (ועי' ת' רמ"ע מפאנו סי' כ"ה שאלה ח' וצ"ע):
ובתוס' כתובות עב. ד"ה אי כתבו דעל מחשבתה להכשיל את בעלה אינה מפסדת כתובתה ואף דאס"ז מביא דעה דאבדה כתובתה, י"ל מצד קנס הוא וכמ"ש בנזיר שסופגת מרדות על מחשבת איסור. והא דבכתובות לו: יוצאת משום שם רע אין לה קנס דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעתנהו באיסורא וק' למה מפסדת הכסף בשביל מחשבה שלא יצאה לפועל, אך התם הטעם דהא דמוציאה ממון הוא משום חזקת בתולה אף שהוא טוען שלא היתה בתולה והכא כיון שהיתה חוזרת אחר זנות אתרע חזקתה ואין לה כח להוציא ממון, ועי' באס"ז שהק' כן דאין לנו להחזיקה בבעולה והרי היא בחזקתה ומחזק עי"ז טעם הרמב"ם ספ"ב מנערה שזו בחזקה שהפקירה עצמה להבועל מרצונה עיי"ש:
ועי' אור החיים סוף ויחי ואתם חשבתם עלי רעה וכו' דעל מחשבת איסור פטור אפי' בדיני שמים וק' מנזיר דצריכה סליחה. ונ' כוונתו דבעברה שבין אדם לחברו אין עליו עונש על מחשבה והוי כגנבה לאחר חזרה ועי' עוד בענין מחשבה בברכי יוסף או"ח ש"א ו' ואה"ע י"א ה':
ועי' חי' הרי"ם חו"מ ל"ד הק"ז שמביא תוספתא נזיר פ"ג שגם בכל נודר ששתה יין וחכם התיר לו ג"כ חייב מכות מרדות, ורמב"ם פ"ו משבועות הי"ח לא כתב כן ופשוט דדעתו דוקא באשה כיון שלא הלכה לחכם וע"כ שמיאנה לשאול על נדרה נענשה משום מחשבת איסור אבל בנשאל לחכם סמך עצמו ע"ז והוי היתר גמור כיון דמיעקר עקר. ובתוס' אין הגירסא ברורה:
ומה שהביא כ"ג את הסמ"ע, פשוט לי ששם מיירי שנודע אחר שהטבח כבר מכר את הטריפות. ומה שכתב שרצה למכרה צ"ל שרצה להאכילה, דאל"כ הוא סותר א"ע ממ"ש סקכ"ז בשם הרשב"א מי ששכר עדים שיעידו לו שקר אינם נפסלים עד שעה שיעידו, וגם מניין לו לסמ"ע חידוש זה נגד מ"ש בגמ' ההיא טבחא דנפקא טרפה מתותי ידי' והפי' שכבר מכר וכן הוא בש"ע ל"ד ס"ו שיצאתה טרפה מתחת ידו, אע"כ כמ"ש וכ"כ מהרי"ט יו"ד סי' ט"ו בשם מהרי"ן לב ועי' אורים ל"ד סק"כ דפשיטא דאין נפסלים ע"י מחשבה. ומ"ש כ"ג בשם תב"ש סי' ב' י"ח דרצה להכשיל הוי כעשה, בודאי רק מצד קנס הוא:
ועי' תוס' חולין לט. ד"ה ר"ל מ"ש בתי' קמא דהכא ודאי לא ממלך תמוה למה חייב דבורו. ועי' שם לט:
דהוי ספק אי הוכיח סופו על תחלתו וכ"פ רמב"ם פ"ב משחיטה הט"ז:
ב) בספרו שם סי' י"ח מ"ש על קו' טורי אבן ר"ה, כ"ח. על ר"ן חולין. בספרי חלק א' סוגיא ל"ו אות ב' ד"ה וכל דבר כתבתי לתרץ: