חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
יורה דעה · סימן לט
ראיתי ספר חדש שמו משנת יעבץ סי' ל' מתיר לכתחלה שחיטת מחלל שבת בפרהסיא אם ישראל שמרגיש בפגימת סכין בודק סכינו ועומד על גבו. ואשתומם על המראה. והנה מראש אומר כי כדמותו כצלמו יש בתשובת רשב"א ח"א סי' תקכ"ט שכתבו לו בשם ר' דן דשחיטת נכרי מותרת אם יודע הלכות שחיטה ואחרים רואים אותו והשיב תמה אני איך אתה שואלני בדברים בטלים, דברים של הבלים, ושיש עליו לנערים תשובות מלא גוילים, דברים שאסור לשמעם כ"ש לאמרם וכ"ש להעלותן בספר בדיו ולא באתי להוציא הזמן והדיו לבטלה עכ"ל:
כן הדבר הזה, מי שמע כזאת כי יהין איש להתיר את הנבלה. וכותב וחותם פסק נגד הגמרא והראשונים והשלחן ערוך במקומו, ופלא כזה יקרה רק בארץ הפלאות הזאת:
והנה עמל ורעות רוח לבטל דברים בטלים, להוכיח שיום איננו לילה ועל עץ שהוא עץ, אבל לא עת לחשות יען כי נכתב בספר, והוא לאבן נגף כי יאמרו אהני לן רבנן דשרו לן עורבא ומקלם יגיד להם:
ואען ואומר. כי בגוף הדין ברור הדבר דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוא כנכרי ואם שוחט אף בבדיקת סכין ואחרים רואים אותו היא נבלה מן התורה:
מתני' חולין יג. שחיטת גוי נבלה וכ' רש"י אפי' אחרים רואים אותו וכ"כ רמב"ם פ"ד משחיטה הי"א גוי ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה וכ"כ כל המפרשים. ומסקי' בחולין ה. דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה והוא כגוי וכ"כ רמב"ם פ"ד משחיטה הי"ד דהוי כגוי ושחיטתו נבלה וכ"כ רמב"ם פרק ל' משבת הט"ו דמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד ע"ז לכל דבריו וכ"כ פי"א מגזלה ה"ב מחלל שבת בפרהסיא אבדתו מותרת ואסור להחזיר לו כאבדת נכרי וכ"כ בה"ג ה', שחיטה מומר לחלל שבת עושה יין נסך דהוי כגוי וכ"כ אשכול ח"ג דף ה' דהוי כגוי ועושה יי"נ וכ"כ ריב"ש סי' ד' מחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה והוא כגוי גמור לכל דבריו וכיון דהוי כגוי ושחיטתו נבלה פשיטא דלא מהני אחרים רואים אותו, ומפורש כן בחי' רשב"א חולין ד: ד"ה ומומר דמומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' ישראל עע"ג ובודק סכין ונותן לו שחיטתו נבלה כשחיטת נכרי וכ"כ ר"ן במתני' ריש חולין ד"ה ולענין דמומר לע"ז ואפי' עמדו על גבו מתחלה ועד סוף שחיטתו פסולה וכן הדין למומר לחלל שבתות בפרהסיא, וכן מפורש בטור וש"ע יו"ד סי' ב' סעיף א' דשחיטת גוי נבלה אפי' אחרים רואין אותו, ובסעיף ה' דמומר לע"ז וחלול שבת בפרהסיא הוי כגוי גמור ואח"כ בס"ט הביאו דין צדוקי ובייתוסי דשחיטתו אסורה ואם שחטו בפנינו מותרת שאינם כגוים אלא שאינם נאמנים, הרי מבואר דרק בצדוקי ובייתוסי מהני אחרים רואים אבל לא במחלל שבת בפרהסיא דהוי כגוי וכ"כ מל"מ פ"ג משגגות ה"ז ותב"ש סי"ג כי מומר להכעיס ה"ז כגוי ושחיטתו נבלה דאו' אפי' בדקו לו סכין וראי ששחט יפה. ומומר להכעיס ולחלל שבת בפרהסיא הם מין א' והם בש"ע בסעיף אחד, וכן מבואר בפמ"ג שם ש"ד י"ז ד"ה ודע שכ' על הא דבפ"א לא הוי מומר ומ"מ בעי' אחרים רואים הרי דהיכא דהוי מומר לא מהני אחרים רואים וכ"כ בפמ"ג י"א ש"ד ג' וכ"כ חכמת אדם כלל א' סעיף ח' מי שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' אחר בודק הסכין ואפי' ישראל עומד על גבו וראה ששחט כתקונו שחיטתו נבלה וכ"כ תפארת ישראל חולין פ"א אות ח' דמומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' רואים אותו אסור מדאו':
וכן מבואר בתו' חולין יד. ד"ה השוחט שהק' למה שוחט בשבת שחיטתו כשרה הא הוי מומר לחלל שבת, ומה קו' הא י"ל דהכא מיירי אם אחרים רואים אע"כ דאפי' רואים שחיטתו נבלה וכ"כ לב ארי' שם ד"ה אמנם וד"ה בתוס' דמתני' מיירי באחרים רואים וכן הוא במהרי"ק שורש ק"ס שעל קו' תוס' דבגמ' בעי לאוקמי כר"מ ור"מ הא ס"ל מומר לדבר א' הוי מומר לכל התורה, תמה מהרי"ק הא לר"מ אינו כגוי אלא שאין לו נאמנות וא"כ י"ל דמתני' מיירי באחרים רואים, אבל על קו' תוס' הראשונה לא תמה מהרי"ק, הרי דמומר לחלל שבת לא מהני רואים. וכ"כ מהרי"ק אח"כ דתוס' משאנץ דהקשו רק על מומר לשבת ותי' דבפעם א' לא הוי מומר ולא הקשו לר"מ משום די"ל מתני' מיירי ברואים ומבואר שי' תוס' דמומר לחלל שבת אפי' עע"ג שחיטתו נבלה, ובפלתי סי' י"א אות ב' נתכוון ג"כ לקו' מהרי"ק דאין תימה לר"מ די"ל דהוא בר זביחה אלא דחשוד הוא ומתני' מיירי באחרים רואים ומ"מ אם הוא מומר לחלל שבת שחיטתו נבלה:
והנה מפשטות דברי הראשונים הנ"ל מבואר דמומר לחלל שבת בפרהסיא מן התורה הוא כנכרי וכר' אשי ערובין סט: דע"ז ושבת כי הדדי נינהו וכ"כ רש"י יבמות מח: ד"ה גר תושב והגר זה גר תושב והזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעע"ז וכ"כ תוס' סנהדרין ע"ח: ד"ה לא וב"ב קיט. ד"ה שנאמר דאף דסתם מיתה חנק מ"מ הי' משה מדמה מסברא לע"ז דמחלל שבת ככופר בעיקר:
וראיתי לנחל אשכול ח"ג דף ה' אות ס' שהביא בשם נועם מגדים די"ל מחלל שבת רק מדרבנן הוי כגוי ומ"מ לזביחה פסול מדאו' ועיי"ש מה שמצדד ע"פ דבריו. ובמחכ"ת ליתא לדבריו ועיי"ש שכ' בשם רשב"א להקל וברשב"א מפורש להפוך דדינו כנכרי ולא מהני רואים כמובא למעלה, ומה שהביא מדברי פמ"ג ריש סי' ב' טעה בכוונתו. וכל מה שכתב הוא נגד הראשונים ונגד דברי האשכול שם שכ' מחלל שבת שחיטתו פסולה ופסול לכל התורה כגוי ועושה יי"נ דלגבי מומר שבת וע"ז כהדדי נינהו:
ועי' ראש יוסף חולין יג. ד"ה עוד שהקשה הא ודאי גוי שאינו עובד ע"ז חמור מישראל מחלל שבת בפרהסיא ולמה במחלל שבת הוי נבלה דאורייתא הא בגוי שאינו עע"ז כתב רמב"ם בפ"ד משחיטה הי"ב דרק גדר גדרו ומדרבנן הוא דשחיטתו נבלה. והנה באמת זה ראי' ש"ך סי' ב' סק"ב דרמב"ם קאי על כותי ולא על גוי דאפי' מומר לשבת שחיטתו אסורה מה"ת כ"ש גוי שאינו עע"ז, ולגי' הכ"מ דרמב"ם מיירי בגוי אולי באמת גוי שאינו מצווה על השבת ואינו עע"ז קיל מישראל מחלל שבת ועי' תב"ש סי' ב' אות א' שכ' דלענין דינא בשחיטה אין נפ"מ איך היא הגירסא ברמב"ם כיון דעיקר כתוס' ורא"ש ור"ן דגוי פסול דאינו בר זביחה ואפי' אינו עע"ז נבלה דאו' והביא גם מ"ש ראב"ד פ"ב מהאה"ט ה"י שכ' כן דגוי שאינו עע״ז הוי נבלה דאו':
והנה בעטור (דפוס ווארשא דף צה:) מובא ב"י אה"ע סי' מ"ד ותשב"ץ ח"ג סי' מ"ג ומ"ז כתב דאינו מומר רק בעבודת קרקע ולדבריו מיושב קו' תוס' חולין הנ"ל בשוחט בשבת דהא אינו מומר כלל, אבל דעה זו לא הובאה בש"ע ותמוה מאד מניין לו כן. ועי' פמ"ג פתיחה לאו"ח ח"ד אות ג' מסופק אי הוי מומר אם עובר אי' שבת שאין בו מיתה רק לאו. ובפת"ש יו"ד סי' ב' סק"ו בשם משנת חכמים כ' דאינו מומר אבל דעת תורה סי' ב' סקכ"ט מביא מת' רדב"ז דגם בלאו הוי מומר, ובאי' דרבנן ידוע מחלוקת בית הלל ופר"ח יו"ד ב' בקונטרס אחרון, ותב"ש ס"ק כ"ח כ' דאינו מומר ובית מאיר או"ח שפ"ה כ' דהוי מומר ובחי' רעק"א יו"ד ב' העלה דלר"ן אינו מומר אבל לרמב"ם אפי' באי' דרבנן הוי מומר ועי' דו"ח לרעק"א מערכה ג' שבת ק"ו:
ומה פרהסיא. בסנהדרין ע"ד: איתא דבעי' שיהי' בפני עשרה מישראל וכ"כ רמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ב, אלא שמהרי"ק שורש ק"ס כתב, אם הדבר מפורסם לכל אף שאינו בפני ישראל מקרי פרהסיא וראי' מסנהדרין שם דפריך והא אסתר פרהסוא הוי וכ"כ ש"ך יו"ד קנ"ז סק"ד דאפי' אינו במעמד עשרה מישראל אלא שיודעים מהעברה סגי וכ"כ תב"ש סי' ב' סט"ז, וגדולה חזו כ' בפלתי י"א סק"ב דאם חלל שבת ומתחייב בנפשו והפקיר עצמו בפני עדים והתראה אין לך פומבי ופרהסיא גדיל מזה וכ"כ לב ארי' חולין יד. ד"ה אמנם ע"פ הפלתי דאם הפקיר עצמו ואינו חושש משום אדם הוי פרהסיא יהיו עשרה או אחד ועל פי הפלתי תי' בחמדת ישראל ח"ב סי' י"ב קו' רעק"א בגליונו על תו' סנהדרין עח: שכ' דמשה הי' מסופק דמקושש חייב סקילה כיון דחלל שבת בפרהסיא והוי כעע"ז, א"כ מנלן דמחלל שבת בצנעה חייב סקילה דלמא מקושש שאני שהי' בפרהסיא, ולפמ"ש הפלתי ניחא דאם התרו בו הוי פרהסיא, ובח"ס בלקוטי שו"ת סי' נ"ו כ' למ"ד מקושש תולש או מעמר י"ל שלא הי' בפני עשרה והוא נגד דברי תוס' סנהדרין, ובח"ס עצמו שם סי' פ"ג כ' בשם ספרי סוף שלח דמקושש בפרהסיא הוי:
אבל דברי הפלתי אין להם שום מקור דמה שהביא כן בשם מרדכי ריש חולין, לא נמצא שם דבר, ובכל מקום מצינו דשלשה הוי פרסום ולא שנים וכמ"ש גיטין לג. בי תלתא אית לי' קלא ומש"ה אמרי' ב"ב לט. כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא ולכן מחאה בפני שלשה דגלוי מלתא בעי' וכן בשבועות כה: והוא שניכר לשלשה בני אדם אלא שי"ל כיון דלמהרי"ק וש"ך ותב"ש די אם ידוע שיתפרסם ומצינו ב"ב מב. במוכר שדהו אפי' בשנים אתי לי' קלא כיון דמוכר בפרהסיא זבין ורוצה שיתפרסם, הכא נמי כיון שעדים התרו בו וקבל התראה בודאי יפרסמו הדבר. אבל הלא מפורש דלא כפלתי בע"ז לו: דאמרי' מדאו' בפרהסיא וכמעשה שהי' וברמב"ם פי"ב מהא"ב ה"ד דבעי' בפני עשרה וכ' ראב"ד ומובא ברמ"א חו"מ תכ"ה ס״ד דצריך שיתרו בו. הרי דאף שהתרו בו לא הוי בפרהסיא רק בעשרה:
ותמהני גם על מהרי"ק וש"ך דדעתם דידיעה בלי ראי' סגי לפרסום, מניין להם זה הא בגמ' הצריכו דוקא שיהי' במעמד עשרה ובשבועות לד. איתא דידיעה בלי ראי' לא מהני רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות וכמ"ש סנהדרין לז. וכל חלוק בשבת בין צנעה לפרהסיא אין לו למוד אחר רק מקדוש השם, וגם ק' דודאי גזרת המלכות הוי ידוע לכל ופרהסיא היא וכיון דבסנהדרין עד. א"ר יוחנן בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג למה הוצרך ר' יוחנן לומר דבשעת הגזרה יהרג הלא גזרה הוי פרהסיא אע"כ דפרהסיא בעי דוקא עשרה, ומה שהביא ראי' לדין זה מאסתר, נראה דזה שנלקחה אסתר לאחשורוש הוי המעשה וזה הי' בפני עשרה מישראל וכ"כ בחידושי ר"ן סנהדרין אסתר פרהסיא הוי דיותר מעשרה ישראל היו בשושן כשלקחה המלך לאשה וכ"כ רשב"א קדושין כא: ד״ה ת"ר שהק' על מה שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר הא מדאו' בצנעה שרי ותי' משום דבשעת מלחמה איכא ישראל טובי ואיכא פרהסיא אסורה לכן צריך קרא להתיר, הרי דעיקר דנים על הלקיחה כיון שהיתה בפרהסיא:
וידוע מ"ש ש״ג ריש חולין להתיר אבל הוא יחיד בדבר ודבריו תמוהים ונגד כל הפוסקים:
וטרם כלות, אבא על דברי מחבר הס' כבוצר על סלסלות, אף כי למורת רוחי, הזמן לבלות, בדברי הבל וקלי קלות, לפסג במורדות שאינן מעלות, רק לעקל ולעקלקלות:
מה שכתב דלדעת תוס' במחלל שבת או מומר לע"ז מהני עע"ג, זה שקר כמ"ש למעלה, ומ"ש דלרמב"ם מומר לחלל שבת עשאוהו מדבריהם כגוי, ליתא ולרמב"ם הוי נבלה מדאו'. ומה שהביא בשם רא"ש ריש חולין שהשיג על טעמו של הרמב"ם שלומד איסור זביחת גוי מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו. אין לזה כל ענין לדין זה, וסוף סוף לענין הלכה שניהם מודים לדין מומר, ועי' תוס' חולין ג: דגוי אינו בן זביחה וה"ה אוכל נבלות להכעיס הרי דגם מומר אינו בן זביחה וכ"כ רא"ש סי' ז' כיון שאינו חושש לזבוח אינו בר זביחה:
ומה שהק' על רמב"ם מר' ענן הא י"ל דהוי מומר לכל התורה ומ"מ שחיטתו מותרת, איני יודע מה הוא סח הא רמב"ם כ' דמומר לכה"ת שחיטתו אסורה ומה זו שכ' דלשי' תוס' ניחא דאינו בר זביחה", וכי רמב"ם אינו סובר כן. אתמהה. ומה שהביא מתוספתא ריש חולין שהיא נגד דברי תוס' ורמב"ם, אין מלים להדגיש מה שצריך לומר על דברי רוח אלו, כי הלא תו' חולין ג: ד"ה קסבר כ' כן כמו התוספתא דגוי אינו בר זביחה, ומה תועלת גם בדברי שאלתות בהעלותך שהבל הביא לריק ולבטלה:
ומה שכ' דרב ענן אתותב רק על מה שמתיר אפי' באין עע"ג אבל בעע"ג כשר, א"כ לדבריו למה אתותב, די"ל דהוי מומר ומ"מ יש לו נאמנות כמ"ש ח"ס חלק ו' סי' פ"ג וכ"כ ח"ס אה"ע ח"א סי' כ"ב דמומר לכה"ת אינו בן ברית ולא בר שחיטה ומ"מ אינו חשוד לשאר עברות ואחאב שהי' מומר לע"ז לא הי' חשוד לאכול נבלות (ובאמנה שדבריו תמוהים ומפורש כנגדו ביו"ד קי"ט ס"ז דמומר לשבת חשוד לכל התורה) אע"כ דפסול לשחיטה מצד עצמו כיון שהוא מומר, ומה שהק' על לימא מסייע (דף ה.) דלמא מיירי שם בעע"ג ותי' דפשיטא דמומר מהני עע"ג, האם זה פשיטא, ומה שהביא ראי' מרש"י ד:
ד"ה אלא שכ' דסמכי' עלי' ומוכח דר' ענן מיירי אפי' בלי רואים, אף אם י"ל כן, אבל מה בכך הא ליתא לר' ענן, ומ"ש מרש"י שם ד"ה לא שכ' ושחיט שפיר, הפי' הוא ושחיט שפיר היינו שכשר לשחיטה, ומ"ש דמוכח מרש"י כתוספתא, אין מתוספתא כל עזר לדין זה. ומה שהביא ראי' מקו' תו' יד. ומעתיק בארוכה כל דברי תוס', הנה אדרבה מבואר בתוס' להפוך כמ"ש לעיל. ומ"ש ולהלכה בעה"ט ורא"ש ור"ן ורי"ו וטוש"ע נמשכו אחר שיטת התוס', כבר כתבתי דר"ן וטוש"ע כתבו דמומר אפי' עע"ג הוי נבלה. ומ"ש ״ובנ"ד לדעת הרמב"ם הוי אסור דרבנן״ זה אינו, לרמב"ם הוי אי' דאו'. ומ"ש ומכ"ש לשי' שאלתות להד"ם, ומ"ש בשם בעל המאור מענין מומר לשבת או לע"ז לא נמצא במאור דבר:
ובגמר דבריו נתפס שכ' כי בעלי הש"ע תפסו להלכה כתוס', לא חילק ולא בילק ידענא אבל הלא בש"ע מפורש הדין דמומר לחלל שבת בפרהסיא אפי' אחרים רואים אותו שחיטתו נבלה:
ואף שבנ"ד לא מהני רואים, מ"מ הנני שואל על צורבא מרבנן שלו, שהוא העומד על גבו של המומר לחלל שבת, מנלי' שהוא מרגיש בפגימה כיון שאין לו קבלה וכמ"ש פרמ"ג סי' ב' ש"ד כ"ג דעע"ג צריך שיהי' מומחה וכ"כ בדברי מלכיאל ח"ב סי' א':