אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג יורה דעה › סימן לח

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

יורה דעה · סימן לח

יורה דעה

אודות שוחטים שחתמו כתב איסור שלא ישחטו בעיר בלי הסכמת איזה אנשים ואח"כ שחטו. ופרטי הדברים יבוארו מתוך התשובה:

א) שבועה ונדר בכתב אין בו ממש כמ"ש כנסת הגדולה יו"ד סי' ר"י בשם כל גדולי הפוסקים ובכללם מרן הב"י, וכ"כ רדב"ז ח"ג תר"ה ומבי"ט ח"א סי' ר"מ ומהרי"ט ח"א י"ד וח"ב יו"ד סי' כ"א, וכ"כ בלחם רב שכן הסכימו רבני צפת מהר"ם אלשיך ור"י בי רב ובעל שיטה מקובצת, ורשד"ם יו"ד סי' פ' שכתב לאיסור חזר בו בסי' קי"א מפני שרבו עליו חבריו והתירו, וכ"כ ת' רמ"א סי' ק"ה וחכם צבי נוספות סי' א' אות י"ב וכ"כ ברכי יוסף או"ח תפ"ט ושב יעקב יו"ד מ"ס ושבות יעקב ח"א או"ח סי' ו'. והג"ה מהר"ש איגר יו"ד ס"ס רכ"א, ות' הרי"ם יו"ד י"ג ואבני נזר יו"ד סי' ש"ו כתב שדבריו אלו עיקר, ונפש חי' יו"ד פי' ס"ח ודברי ישכר סי' צ"ג וחיים של שלום ח"א סי' ס"א ות"ב סי' ק"ה:

ועי' נו"ב קמא יו"ד סי' ס"ח דאפי' למ"ד דמהני שבועה בכתב כל זה רק אם הוא כתיבת יד הנשבע אבל אם הוא כתב יד איש אחר ורק החתימה שלו לכ"ע לא מהני, וכ"כ בית שלמה יו"ד ח"א סי' ה'. ואף דנו"ב תנינא יו"ד קמ"ה כתב להפוך, עי' בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פ"ז שדבריו הראשונים עיקר וכ"כ שם בח"א סי' ג' וכ"כ חסד לאברהם ח"ב יו"ד סי' נ' ונ"ב דאם אחר כותב אין חשש לדברי הכל וכ"כ בס' תשובת עגונה מהמגיד מקוזניץ דף 56, ועי' דברי מלכיאל ח"א סי' פ"ח סק"כ דגם לנו"ב תנינא הנ"ל המחמיר. הכוונה רק לענין חיוב ממון אבל על איסור השבועה גם לדעתו אין בה ממש:

ב) והנה אלו מצוה לסופר לכתוב כן קבלת נדר ושבועה, י"ל דתלוי אי שייך שליחות בנדר ושבועה. ודעת נו"ב קמא יו"ד סי' ס"ז דחל. אך בתנינא יו"ד קמ"ז מפקפק בזה. וידוע מ"ש טוח"מ סי' קכ"ד ור"ן שבועות רפ"ד בשם ירושלמי סנהדרין פ"ג וכי אנטלר נשבע. וכ"כ ב"י או"ח ס"ס תל"ד דלא שייך שליחות בזה והדברים עתיקים, אך הכא בנ"ד אין נפ"מ בזה דהשוחטים לא צוו לכתוב כתב כזה ולא עשו שליח:

ג) וגם אפי' היינו אומרים דשבועה בכתב מהני כמו בשטרי קנין מ"מ הכא הוי רק שטר ראי' כיון שכתוב בסוף ״וחת"י תהא ראי' על קבלתנו" הרי שאינם מקבלים נדר בחתימה זו ואינה אלא לראי' בעלמא ולא לקבלה ודאי דלא מהני וכמ"ש בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פ"ז וכ"כ אבני נזר יו"ד ש"ו אות ל"ו:

ד) ואף שכ' שם שוחת"י לראי' על קבלתנו בשפתי פינו' וא"כ אף דנדר בכתב לא מהני וגם שכ' דהוי רק שטר ראי' מ"מ הא הודו בזה בחתימתם שקבלו עליהם בפיהם ממש, הלא אין זה כתיבת ידם רק מה שכתב איש אחר שלא בפניהם כלל והשוחטים אומרים שלא קבלו בפיהם שום נדר ואיסור ולא קראו את הכתב וגם לא נקרא בפניהם, רק שחתמו לבד, והם נאמנים ע"ז שלא קבלו ולא קראו וכמ"ש נו"ב קמא חו"מ ל' אות י"ג וז"ל ומ"ש הבוררים שסמך על הסופר והאמינו ולא קרא השטר אדרבה היא חובתו כיון שלא קרא נתרצה להתחייב בכל עיי"ש, הרי שדעתו שנאמן שלא קרא אלא שדעת נו"ב דאפי' אם האמת כן שלא קרא מ"מ כיון שחתם נתחייב וכמ"ש בחו"מ מ"ה ס"ג. אבל חלק עליו בקצה"ח ס"ס ר"ז דל"ש נאמנות רק במה שבינו לבין חברו בדיני ממונות אז מהני חת"י אף שלא קרא אבל מה שבינו לבין שמים כשבועה דאינה עושה קנין אלא איסור אם באמת לא קבל עליו אין כל חשש איסור וכ"כ בבית שלמה יו"ד ח"ב ס"ס פ"ז דמי שאומר שלא קרא הכתב נאמן. ואין לומר דכ"ז בנדר ושבועה שבינו לבין עצמו אבל בשבועה לטובת חבירו אינו נאמן כמ"ש ש״ך יו"ד רל"ב סקכ"ה לענין טענת אונס, ז"א דדוקא גבי אונס כ' ש"ך כן משום דאונס לא שכיח אבל הכא נאמן. וכ"כ בדברי מלכיאל ח"ג סי' ע' ד"ה ע"ד. ועי' דברי מלכיאל ח"ב סי' ט' אות מ' דאדם נאמן על עצמו שלא קבל וכל אדם נאמן על עצמו כמאה עדים באיסורין ממילא יכולים לסמוך עליו כל העולם ולאכול משחיטתו וכמו כל האיסורים שנאמן אף לאחרים:

ה) ויותר מזה כתב בת' הרי"ם יו"ד י"ג ד"ה ומה דנאמן מה שאומר שלא נשבע אף נגד ע"א, ואף לעדות העד שקרא הכתב עמו ג"כ פשוט דמה שקורא לידע מה כתוב בו כמו שהעיד העד שאמר לו ״ראה על מה אתה חותם", מבואר מלשונו שהי' הקפידא על החתימה אבל אם לא היתה הקריאה לשם קבלת שבועה אינה קבלה ובפרט שהכתב של אדם אחר וכ"כ בבית שלמה יו"ד ח"א ו' וז"ל ואף שכתב כ"ה שהם, קראו הכתב קודם שחתמו אם לא נתכוונו בקריאתם לשם שבועה לאו כלום היא כדאיתא בירושלמי ריש נזיר וכו' עיי"ש:

ו) ואפי' אם אותו האיש שנתן להם את הכתב לחתום יכחישם ויטעון שקראו הכתב בפיהם, הם נאמנים שלא קראו כמ"ש מהרי"ט ח"א ס"ס י"ד דאפי' נגד עדים שחתמו שנשבע הוא נאמן שלא נשבע משום דאדם נאמן על עצמו כר' יהודה בכריתות יב. וכ"כ שם סי' נ"ג וח"ב יו"ד כ"א וכ"כ חכם צבי נוספות סי' א' אות י"ב דנאמן שלא נשבע ואפי' עדים הנוגעים מעידים כנגדו וז"ל וכיון שיש להם איזה הנאה בדבר שוב אין עליהם תורת עדות אלא תורת בעלי דבר ואין בדבריהם ממש וכ"כ ת' משיב דבר יו"ד ס"ס ד' וז"ל כ"ש כשאומר שלא קרא ואין לחוש למה שאומר הרב שיביא עדים כשרים שקרא בפיו לע"ע לא הביא. ואדם נאמן על עצמו בכאלה עכ"ל, ועי' עוד שם סי' ה' ד"ה שנית וד"ה ובהא:

ו) והנה בתה"ד סי' שכ"ו כ' אם כתב בשטר שנשבע אף אם חברו מודה לו שלא נשבע ונותן אמתלא נאמן ואין חוששים שמא נשבע שלא בפניו, והובא ברמ"א יו"ד רל"ב ס"ס י"ב. ועיי"ש בפי' הגר"א סקל"ו דהיינו שמברר בעדים שלא נשבע. אבל אין מובן כלל, דמ"ש בתה"ד אם יוכל ראובן לברר ולהסביר אין הכוונה בעדים רק לברר טענותיו על שמעון שרמהו, ואולי ט"ס הוא בהגר"א והסמ"ע ע"ג סקי"ח הביא דברי תה"ד וכ' דאם כתב שנשבע בפועל לא מצי להתנצל שלא נשבע. ולכאורה דבריו הם נגד מ"ש בתה"ד דשם כ' בפירוש שנשבע ומ"מ כ' תה"ד דנאמן שלא נשבע אם יש לו אמתלא ומה בכך שהוסיף תיבת בפועל:

והנה גם בש"ך יו"ד רל"ב סקכ"ח מביא דברי סמ"ע אלו וכ' דמ"ש אם נשבע בפועל קאי היכא שאין התובע מודה. וע"כ דסמ"ע וש"ך ס"ל דכל דברי תה"ד שנאמן שלא נשבע קאי רק אם התובע מודה, וגם מ"ש תה"ד בסוף אבל לענין דינא אם יטעון שמעון נשבעת לי כאשר הודית בחת"י לפרוע לי בלי שום טענה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לענין ממון ואפי' טענת אונס לא תוכל לטעון, בזה צריך לדקדק אם טענתי' טענה או לא עכ"ל, הם מפרשים דמיירי ג"כ שהתובע מודה לו שלא נשבע אלא שטוען יהי כן אפי' שהאמת שלא נשבעת מ"מ חתימת ידך תחייב אותך והודאת בע"ד היא דאדם יכול לחייב א"ע בהודאתו אע"פ ששניהם מודים שאינו חייב כלום, וכמו שמפורש בת' מהר"ם פדוואה סי' נ' עיי"ש:

אבל לא אכחד כי בלמדי את סי' זה בתה"ד חשבתי כי הך סיפא מיירי דהתובע מכחיש וטוען שהנתבע נשבע באמת וע"ז קאמר התה"ד דאף דלענין השבועה אדם נאמן שלא נשבע אם נותן אמתלא ואין בזה איסור שבועה, אבל מ״מ י"ל שיש לו עליו תביעת ממון כיון שס"ס חתם כן והודאת בע"ד מהני, ובזה מסופק וכ' דצריך לדקדק אם טענתו טענה, והשתוממתי בראותי שהמהר"ם פדוואה מפרש להפך:

אבל הלא כדעתי מפרש בבאר הגולה יו"ד רל"ב סעיף י"ב, דרמ"א כתב שם וכ"ש אם האמת שלא נשבע, וע"פ הפשיט אין הבנה לדברים אלו וכ' באה"ג דהפי' שגם התובע מודה שלא נשבע רק שכתב לבד, וא"כ ע"כ דברישא מיירי אף אם התובע מכחישו ואומר שנשבע ומ"מ הנתבע נאמן, והוא כפי' מהר"ק בת' מהר"ם פדוואה שם, וכן פי' ט"ז חו"מ ע"ג ס"ו עיי"ש, וכן כ' הפי' בנו"ב קמא חו"מ ל' אות י"ג ד"ה והנך עיי"ש וכ"כ ת' רמ"ץ יו"ד סי' ס"ה, ועי' בת' הרי"ם סי' י"ד בפי' הך וכ"ש שברמ"א. ולפלא שלא הביא פי' באה"ג:

וס"ס מוכח דהתה"ד מאמינו שלא נשבע רק אם נותן אמתלא ודלא כמהרי"ט הנ"ל דנאמן בלי אמתלא, ואולי רק מפני שהי' נוגע לענין ממון וצ"ע:

ח) והנה ראיתי בת' מהרש"ם ח"ג סי' מ"ח שמביא דברי מהרי"ט הנ"ל והתה"ד והסמ"ע וכ' לפקפק בד"ה והנה, למה מהני אמתלא נגד הכתב. הא נגד מעשה לא מהני אמתלא. ואינני מבין דהא כ' ש"ך יו"ד קפ"ה סק"ה דאמתלא טובה מועילה אפי' נגד מעשה, וזה ימים רבים הבאתי ראי' לזה מכתובות יח: שהקשו והאמר ר"ל עדים החתומים על השטר וכו' הרי דדחו בגמ' דמש"ה אינם יכולים לחזור נגד חתימתן שבשטר רק משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, אבל לולא כן היו יכולים לחזור מחתימתן משום שאומרים שהיו אנוסים מחמת נפשות, הרי דאמתלא טובה מהני אפי' נגד חתימה דהוי מעשה, ועוד ראי' מכתובות קט: דעשאה סימן לעצמו אפי' בשטר לא אבד את זכותו אע"פ שעשה מעשה מפני שיכול לומר אי לא עבדי לי' הכי לא הוי מזבין לה נהלי וכו' ועי' בספרי חלק א' שו"ת סי' י"ד ד"ה וראי':

ומ"ש מהרש"ם בד"ה ומה דהיכא דנתחייב מכח הודאתו ע"פ חתימת ידו לא מצי לומר לא נשבעתי, תמוה דהא במהרי"ט ח"א י"ד היתה חתימתו בשבועה וע"ז כ' דנאמן לומר שלא נשבע וכן בחכ"צ הנ"ל טען נגד חתימת ידו. וכ' דנאמן:

ומה שהק' מהרש"ם על מהרי"ט מריטב"א מכות ב'. דדוקא גבי קרבן דכ' או הודע אליו האמינתו תורה יותר מעדים משא"כ בעלמא, לק"מ דריטב"א מתרץ קו' תו' שם על גלות דלא שייך אדם נאמן משום דתלוי בב"ד שעליהם מוטל לחייבו גלות כמ"ש רמב"ם בספר המצות רכ"ה וריש פ"ה מרוצח. ומשא"כ בחטאת אף דתלוי בב"ד למשכנו כמ"ש תו' כריתות יב. סד"ה או, מ"מ כיון דכ' או הודע הוא נאמן נגד עדים. אבל בדבר שאינו נוגע לב"ד כאיסורים, פשיטא דנאמן, וראי' מטהרות פ"ה מ"ט ב' אומרים נטמאת וכו' חכמים אומרים הוא נאמן אף דשם אין החקירה על הקרבן אלא לענין הטהרה, ומ"ש בכריתות שם ר' יוסף לא אמרו אלא לעצמו, היינו שלא לזלזל בטהרות, ודברי ר' יוסף הן דברי התוספתא מובא בר"ש טהרות שם, ועי' רמב"ם ספט"ו מהאה"ט וכ"מ וצ"ע:

ט) שנית אין נדר חל על שחיטה דהוי דבר שאין בו ממש רק אם אומר יאסרו ידי לשחוט כמ"ש שעה"מ פ"ג מנדרים, ואף דגם בדבר שאין בו ממש יש בו בל יחל מדרבנן כמ"ש נדרים טו. אבל הכא על אחרים א"י לאסור דהוי דשלב"ל כמ"ש בנדרים פה: ור"ן ד"ה אלא יאסור וש"ך יו"ד ר"ד סקי"ט, וא"כ אין על הבשר כל איסור וכ"כ בית שלמה יו"ד ח"א סי' ג' (דף ו:) ובאר משה דף קלא: וחיים של שלום ח"א סי' ס"א ד"ה ומה:

י) עוד פשוט בנדון זה דהוי נדרי אונסין ולא מהני כמ"ש שבועות כו. האדם בשבועה פרט לאנוס ומתני' נדרים כ: נדרי אונסין התירו חכמים. והכא היו השוחטים מוחזקים שנים רבות בפרנסתם, ופשיטא שאסור לרדת לחייהם וכמ"ש ריב"ש סי' רע"א ד"ה שנית מי שהחזיק בדבר אפי' מעצמו אין נוטלים הימנו ומי שעושה כן נקרא רשע. וכיון שחמסו את לחמם ופרנסתם וע"י אונס הוכרחו לחתום על כל מה שהציעו לפניהם אין זה נדר כלל וכ"כ בתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"ה מובא בת' מהר"י כהן ח"א יו"ד ג' שבועה שנשבע כי נפל פחד הקהל עליו לא מהני, וכ"כ שם מהדורא תנינא יו"ד נ' בשם בית יעקב סי' ו' שבועה ע"י כפיית הקהל אינה שבועה וכ"כ חסד לאברהם ח"ב יו"ד נ"א בעובדא שהכריחו הקהל את השוחטים לחתום איסור שאין לך נדרי אונסים גדול מזה שאנסו אותם בני העיר שלא כדין לקבל עליהם שבועה ונדר וכ"כ חיים של שלום ח"א סי' ס"ג וכ"כ אגודת אזוב מדברי יו"ד סי' י"ח, ואף דאפי' בנדרי אונסין צריך שיבטל בלבו כמ"ש נדרים כח. שיאמר היום. אך מהרי"ט ח"ב חו"מ נ"ב ד"ה ויראה כתב דהיינו דוקא שאין האנס מכריחו על השבועה אבל אם נאנס על השבועה עצמה, היא בטלה אף שלא בטל בלבו, וכ"כ מהר"ם לובלין סי' י"א דאם האונס על השבועה אפי' לא בטל בלבו אין השבועה כלום, וכ"כ נפש חי' יו"ד סי' פ"ד ד"ה והנה, ואף דהש"ך יו"ד רל"ב סקמ"ד אינו מחלק בכך מ"מ בנדון זה שלא קבלו בפיהם רק בחתימתם בודאי יש לסמוך על הפוסקים הנ"ל דאף בלי בטול בלב הנדר אינו כלום:

יא) והובא לפני פתשגן הכתב שעליו חתמו השוחטים, והנה הסופר לא כתב לשון קבלת נדר הננו מקבלים עלינו איסור רק אסור, לנו לשחוט. ולשון זה אינו נדר רק הודעה בעלמא ותו לא. ואף שבסוף הכתב סיימו כל זה קבלנו עלינו" הוספה זו אינה אומרת כלום ואינה מחדשה דבר רק מבארת ומודיעה שאמרו לשון הראשון שאינו כלום:

יב) ומה שמפטפטים בעלי הצד נגד השוחטים מענין תקנות הקהל, הוא הבל הבלים, מקור לזה הוא יו"ד סי' א' סעיף י"א ושם כ' אם הטילו הקהל חרם וכו' י"א ששחיטתו אסורה וצריך לזה אלו התנאים. (א) שהטילו דוקא חרם, וש"ך סקל"ח שכתב אפי' בלי חרם מ"מ צריך שהקהל התנו שיהי' אסור בדיעבד כמ"ש מפורש, וכ"כ תבואת שור שמ"ח סי' ב' כ"ב ובש"ע הרב סי' א' סעיף נ"ג, והוסיף דבעי' דוקא למגדר מלתא. (ב) שו"ת הרב סי' ח' בסוף הש"ע כל זה אם התקנה היתה במלתא דאסורא ולא על דבר שבממון. (ג) משפט שלום הובא בדרכי תשובה סי' א' אות ר"ח דוקא אם נעשית התקנה ברוב דעות הלומדים שבעיר. (ד) עוד שם ובנין עולם מובא בדר"ת גם אף במלתא דאי' בעי' שיהי' כל אנשי העיר ביחד. (ה) ואפי' אם היו כל אלה התנאים כ' פרי חדש סי' א' סקל"ח דבהפסד מרובה שרי:

וכל זה הי' שייך אם הי' לנו עסק עם תקנות הקהל שבאו לגדור פרץ ולחזק את התורה. אבל בעיר זו היתה השחיטה וההשגחה בתכלית הזהירות והדקדוק, ואח"כ נהרס הכשרות איך אפשר לקרוא לזאת תקנות הקהל, אתמהה:

יג) ואפי' אלו הי' ממש בכתב איסור זה, ואפי' אלו היו נודרים על דעת רבים. מהני התרה בדיעבד כמ"ש רמ"א יו"ד רכ"ח כ"א ופת"ש סק"כ ואפי' נודר על דעת חברו אפי' עשה לו טובה והשבועה לתועלתו דיש ב' דעות שם סעיף כ' ודעה ראשונה להתיר קבע בש"ע בסתם, והדעה האוסרת בלשון י"א, והגר"א סקמ"ו פוסק דמהני, אבל בנדון זה לא הי' נדר ע"ד רבים ולא ע"ד חברו:

יד) וגם הלא כתב מל"מ פ"ו משבועות ה״ח בשם רשב"א דמי שעבר על נדרו אפי' בעד"ר מתירים לכתחלה דזה הוי מצוה להצילו מעברה וא"כ אי נימא דיש מזה אי' ועברו השוחטים, מצוה הי' להתירם:

וראיתי לבית יצחק יו"ד סי' ב' אות כ"א שכ' דנודר ע"ד חברו אף שעבר אין מתירים. ומביא ראי' משער המלך פ"ו משבועות שכ' גבי צדקי' דכיון דצריך לפרט את הנדר א"כ עבר על נדרו קודם שהתירו וגלה להם. וקשה ס"ס כיון שצדקי' גלה ועבר שוב יכולים להתיר אפי' נדר עד"ר, אע"כ כיון שנדר על דעת נבוכדנצר אף שעבר אסור להתיר. אבל במחכ"ת לא עיין היטב, כי בשעה"מ כ' שלשה תירוצים על קו' זו דצדקי'. ולכל התירוצים לא פרט את הנדר ולא עבר. ומ"ש בית יצחק אם חברו שנדר על דעתו מוחה לא מהני דבר מצוה, אמנם כן כי רמ"א רכ"ח סכ"א כ' אם רבים מוחים אין מתירים. אבל עי' בית שלמה יו"ד ח"א סי' א' כ' שאין זה ברור. ומשיבת נפש סי' ה"ד מובא בנפש חי' יו"ד סי' ע"א חולק, וכ"כ ת' פני יהושע אה"ע י"ב דעל נוגעים אין משגיחים אף שמוחים. ועי' ת' מהרש"ם ח"ג ס"ס ר"פ דאף ע"ד רבים ולתועלת חברו מתירים למצוה, וממילא כיון שעבר א' מן השוחטים בטל כל האיסור והקבלה וכולם מותרים כמ"ש יו"ד רכ"ח מ"ד ורל"ו סעיף ו':

טו) ואף דהדין אם א' אסר הנאתו לאנשי עירו אין אנשי העיר מתירים את נדרו. כמ"ש טור יו"ד רכ"ח, אך בדיעבד שרי כמ"ש טור סעיף ה' וב"ח וט"ז סק"ט:

וראיתי לבית מאיר דמחמיר אפי' בדיעבד. והוא נגד המפורש בטור ופוסקים הנ"ל. ונפלאתי איך הפריז על המדה כי בש"ע לא הובא הדין הזה כלל דאין מתירין מאנשי העיר. ותלוי בפי' דברי ירושלמי נדרים פ"ה ה"ד כמ"ש ב"י שם ואפי' לפי' ריב"ש בירו' מובא בב"י מ"מ הא יש מ״ד החולק ומתיר לכתחילה וגם למאן דאוסר אינו אלא מדרבנן ופשיטא דדיעבד מותר ועי' תוס' נזיר כא: ד״ה אלא שהקשו אפי' אי בעל מעקר עקר מ"מ יכול להפר לאשתו אף דמטי לי' הנאה בהפרה, וגם עי' מאירי נדרים פא: דמפרש ג"כ כפי' ריב"ש וטור לאיסור, ומ"מ כתב אף שיש פוסקים כדעת הראשון בירושלמי, מוכח דאין ברור לו הדין שאינו נשאל לחכם שבעיר:

גם יתכנו דברי בית מאיר רק אי נימא דנוגע הוי כקרוב והיינו כבעל דבר עצמו אז שייך לומר הוא אינו מיחל ופסול אפי' דיעבד אבל הלא סמ"ע וש"ך ונה"מ חו"מ ל"ז סק"א העלו דנוגע פסול משום משקר וא"כ רק ספק הוא שמא משום הנגיעה לא ידקדק בתנאי ההתרה פשיטא דלא דמי להוא אינו מיחל ודיעבד שרי:

ומה שהביא בית מאיר ראי' מירושלמי נדרים פ"ו ה"ח שמביא ריב"ש, דלמא מיירי לענין דיעבד אע"כ שגם דיעבד לא מהני, לק"מ די"ל הכוונה שם אי לכתחלה יכול בעל להתיר נדרים שבינו לבינה:

וי"ל לפמ"ש ש"ך סקי"א דאם אין לו עצה אחרת הוי כדיעבד וכן משמע מלשון רמב"ם פ"ד מנדרים הי"ג שכ' או שנדר מישראל והרי הוא נשאל לחכם מישראל והיינו לכתחלה משום דאין עצה אחרת א"כ הכא אפי' אלו הי' באמת גדר כדין מ"מ כיון שקהל גדול היו מצטערים מבשר ואותו קהל אינם מאמינים לצד השני, וטורח להביא אנשים מעיר אחרת הוי כדיעבד וכמ"ש בית שמואל אה"ע סי' ס"ב סק"ד דטורח גדול כדיעבד דמי וכ"כ ט"ו יו"ד צ"א סק"ב ובכמה דוכתי:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה