אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק ג חושן משפט וענינים שונים › סימן קיט

חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט

חושן משפט וענינים שונים · סימן קיט

סימן קיח

לבני יקירי העלם החריף ושנון מר פנחס שי'.

הנני כותב לך כבקשתך מה שנתחדש בסוגיא דטובת הנאה אשר למדנו יחד:

א) קידושין נח. אמר עולא טובת הנאה אינה ממון ומקשה ממתני' שם המקדש בתרומות למה מקודשת. והנה קשה מה בכך דטובת הנאה אינה ממון מ"מ שפיר מקודשת דהא מטי להאשה הנאת שוה פרוטה בתרומה ומעשר שמקדשה בו שיכולה לתתם לכל כהן שתחפוץ ולקבל מישראל פרוטה שתתן התרומה ומעשר לבן בתו כהן וכיון שיש בזה הנאת שוה פרוטה מה גרע ממקדש אותה ע"מ שאדבר עליך לשלטן במתני' סג. דמקודשת:

והן אמת שבירושלמי דמאי פ"ו ה"ב איתא דר' ב"ר חנינא אמר נותן מעשרותיו בטובת הנאה ור' יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטה"נ ופי' בפני משה דר' יוסי ס"ל טה"נ ממון ולכן מותר ליקח איזה דבר בשביל טובת הנאה ור' יוחנן ס"ל אינה ממון ואסור לו ליקח דבר בשכרו וצריך ליתן התרומה ומעשר בחנם וא"כ פריך שפיר ממתני' דאי טה"נ אינה ממון אין לה שום הנאה:

אבל בבבלי ליתא דין זה ורמב"ם דס"ל פ"ה מאישות ה"ו טה"נ אינה ממון ומ"מ פי"ב מתרומות ה"כ מביא גמ' בכורות כז. רשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או שאר מתנות לפלוני הכהן, ואף דכתב שם בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד משני כהנים אלו וכו' מ"מ הרי דעתו דרק מכהן אסור ליקח אבל מישראל בשביל הכהן שרי:

וראיתי בחלקת יואב חו"מ סי' כ"ג ד"ה אבל שמוכח מיו"ד סי' ק"ס סכ"ג כירושלמי דאי טה"נ אינה ממון אסור ליקח ממון בעד הטוה"נ, ואינני יודע מה קאמר דשם מביא ב"י בשם הרא"ש כהן שהלוה את ישראל על מנת שיתן לו תרומות ומעשרות למ"ד טה"נ אינה ממון לא מפקי' מיני', והיינו משום דאף דמותר לישראל ליהנות ולקחת ממון מ"מ כיון דאין הוא בעלים ואם תפס כהן אין מוציאים כמ"ש רמב"ם פי"ב מתרומות הט"ו גם משום איסור רבית אין מוציאין משום דלא הי' להלוה זכות בם:

ולכאורה יש להביא ראי' מנדרים לו: בעי ר' ירמי' מר' זירא התורם משלו על של חברו טה"נ של מי וכו' ומקשה ממתני' תורם את תרומותיו לדעתו ואי אמרת טה"נ דבעל הכרי הא קא מהני לי', הרי דמק' בפשיטות דהוי הנאה ולא תלי לה דדוקא למאן דס"ל טה"נ ממון ומשמע דאפי' אי טה"נ אינה ממון מ"מ הוי הנאה:

אך יש לדחות. חדא כמ"ש הכ"מ פ"ז נדרים הי"א דבנדרים דקיי"ל ותור אסור במודר הנאה אפי' אי טה"נ אינה ממון מ"מ אסור משום דלא גרע מותור ואין ראי' מכאן דיש הנאת פרוטה. וגם ע"פ מ"ש במלא הרועים דר' ירמי' ור' זירא ס"ל טה"נ ממון וקושיא זו היא לדידהו. ומש"ה לשיטתם דס"ל ממון שפיר פריך הא מתהני:

אך אף שאין משם ראי' אבל אי אפשר להכחיש דהוי הנאה אם יכולה לקבל ש"פ בזכות זה וכ"כ ש"ך חו"מ ל"ז סק"י דאף אי טה"נ אינה ממון מ"מ הגזבר הוא נוגע בעדות כיון שיש לו הנאה וכ"כ מקור חיים דיני בדיקה דטובת הנאה שוה כסף היא דהא שמין אותו בהקדש, ואיך שייך לומר אינו ממון בדבר שיש לו שומא, רק אי טה"נ אינה ממון היינו שאין חשוב ממון וקנין בגוף החפץ רק זכות מבחוץ הוא:

והרב ממוראוויעוו ר' זאב אברך הקשה במכתבו לפי מ"ש בקידושין ו: בתרומה יצא ידי נתינה במתנה ע"מ להחזיר א"כ למה בתרומה אינה מקודשת אי טה"נ אינה ממון והרי אין זה טה"נ בעלמא אלא ממון גמור דיכול ליתן לכהן את התרומה על מנת להחזיר ואח"כ ימכור כל התרומה לכהן, אבל הא בורכא דאף אם מתנה כן עם הכהן מ"מ כיון דאם לא יחזיר לו לא יוכל להוציא מידו א"ע אין לו כל זכות בהתרומה וכל חידוש הדין רק שאפי' מתנה עם הכהן להחזיר והחזיר לו מ"מ יצא ידי נתינה:

וראיתי למחנה אפרים ה' טוה"נ מקשה קו' הנ"ל למה אינה מקודשת בתרומה באותה הנאה שיש לה לתתם לכל כהן שתרצה, ותי' משום דבשעת קדושין לא מטי לה שום הנאה ולא דמי לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת בטוה"נ שיש לה באותה מתנה דהתם בשעת הקדושין יש לה טוה"נ ונהנה כבר משא"כ הכא דבשעת קדושין לא מטי לידה שום הנאה ובמה תתקדש עכ"ל. והדברים מתמיהים ואין מובן מה בינייהו:

ובס' תפארת מנחם פ"ה מאישות ה"ו אות ה' כתב ליישב קו' זו דמש"ה לא מצי מקדש בתרומה כיון שאם יבא כהן ויתקפם מידו או מידה יזכה בם ולא יוכלו להוציא מידו א"כ לאו מידי יהיב לה וכה"ג כ' ריטב"א במקדש באי' הנאה אע"ג דהאפר שוה פרוטה אינה מקודשת משום שעתה אינו שלו ושלה ואחר השריפה יוכל אחר לזכות בו ויד כל אחד שוה בו:

ואין הדברים נכונים והדמיון אינו עולה יפה דודאי התם דהוא עכשיו אסור בהנאה אין לו ולה שום הנאה בו וכשישרף נעשה הפקר ויד הכל שוה בו ואין לו ולה שום זכות יותר מאיש אחר ובאיזה הנאה תתקדש, אבל הכא יש לו עתה זכות בתרומה לקחת פרוטה והוא מקדשה באותו זכות, ואם היינו דנים אי התרומה שלו היו דבריו נכונים שכיון שאם תקפה כהן אין מוציאים מידו לכן לא מקרי שלו ושלה אבל זה ודאי דאין הוא בעלים כיון דטה"נ אינה ממון, והקו' רק דמ"מ יש לה הנאה ולענין הנאה מה מגרע שכהן יכול לתפוס ואין מוציאין ממנו, ס"ס קודם שיתקוף הכהן תקח האשה פרוטה בעד טובת ההנאה:

ועיי"ש עוד בס' הנ"ל אות ג' שכתב דבאמת אם קדשה בפירוש ואמר לה הרי את מקודשת בהנאת הפרוטה של טובת ההנאה מקודשת. ומ"ש בגמ' שאינה מקודשת מיירי בקדשה סתם שאז דעתה על גוף התרומה ומעשר, והנה לבד שאי אפשר לומר כן כמו שהרגיש המחבר בעצמו, דא"כ מה פריך על עולא ממתני' דהמקדש בתרומות, נימא דמתני' דמקודשת מיירי אם קדשה בפירוש בטובת הנאה ואולי יש ליישב כמ"ש ריטב"א שם דמשמע דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה. אך לדעתו והלוקו נימא תמיד אפי' אם מקדשה סתם, מסתמא כוונתו לקדש בהנאת הפרוטה של טה"נ וכמו שכ' רא"ש בקדושין פ"א סי' כ' דאם אמר לחברו השאילני טבעת לקדש בה את האשה דמקודשת דמסתמא נתכווו שיהי' באופן המועיל לקדושין וכיון שא"י לקדש בשאול אמרי' דכוונתו למתנה ע"מ להחזיר, הכא נמי הכא כיון שידוע שא"א לחדשה בתרומה דשייכת לכהן נתכוון לקדשה בטה"נ:

אמנם לפי זה קשה בקדושין ו: המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה מקודשת, לשי' רא"ש הנ"ל נימא דאם קדשה במלוה מקודשת כיון דא"א לקדש במלוה דעתו הי' מסתמא על הנאת מחילת מלוה. והנה בירושלמי קדושין פ"ב ה"א באמת דעתו כן דכ' התקדשי לי במלוה אפי' לא נשתייר ש"פ מקודשת מלוה להוצאה נתנה וכ' בפני משה ד"ה אתיא ומראה"פ ד"ה מה דמסתמא לא הי' דעתו שיהיו המעות בעין שהרי להוצאה נתנה ובודאי לא קדשה אלא בהנאת מחילת מלוה הלכך אפי' לא נשתייר ש"פ מקודשת אבל אין כן דעת גמ' בבלי וקיי"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת ואיך שיתורץ הקו' ע"פ דין רא"ש הנ"ל עכ"פ כיון שההלכה דהמקדש במלוה אינה מקודשת ול"א דכוונתו להנאת מחילת מלוה הכא נמי אם מקדשה בתרומה לא מהני ולא אמרי' דכוונתו לקדש בהנאה זו של טוה"נ. וכל זה לפי דעת הס' הנ"ל, אבל הלא לא נמצא חלוק זה ובודאי אי טה"נ אינה ממון אף אם יקדשה בפירוש בהנאה זו ג"כ אינה מקודשת:

ויש ליישב קו' זו כמ"ש תו' קדושין נב: ד"ה המקדש שהקשו למה המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אינה מקודשת, מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אע"פ שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה ותי' דהתם יכול ליטול שכר מדבורו והוי כאלו נתן לה פרוטה אבל הכא הטה"נ אינה משלו ואע"ג דאית בי' ש"פ שיכול למכרה לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת עכ"ל והכא נמי דכוותה אף שיש לה הנאה מ"מ כיון דטה"נ אינה ממונו לא מהני ההנאה שתתקדש:

וע"פ פשוט אין דבריהם מובנים דהא ס"ס יש לה הנאה וצריך לומר דכוונתם דקדושין דנים מצד המקדש ובעי שיקדש בדבר שהוא שלו, ואם אינו שלו אף שיש לה הנאה לא מהני ולכן מקדש בחלקו דממון גבוה הוא וכן תרומה אי טה"נ אינה ממון אף שנהנית אינה מקודשת כיון שלא נתן לה משלו, אבל לפמ"ש מל"מ פ"ה מאישות ה"א בשם רש"י ע"ז נד: ד"ה למעוטי דמש"ה בערלה וכלאי הכרם אם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת משום דהיא מותרת ליהנות בחליפי אי' הנאה אף דלהמקדש אסורים בהנאה ונמצא שלא נתן לה כלום מ"מ אזלי' בתר דידה וכ"כ שער המלך שם ה"ו דכן מוכח מרש"י קדושין נח. ד"ה ואפי' שכ' וגם היא לא זכתה אלא בטה"נ זו שהוא צריכה לתנה לכהן וטה"נ ממון, ומשמע דאלו זכתה בו זכי' גמורה וכגון ישראל שקדש כהנת בזרוע ולחיים דקיי"ל דאוכלת מתנות אף שנשואה לישראל אז אפי' אי טה"נ אינה ממון מקודשת דאף דלדידי' לא שוה ממון אעפ"כ כיון דלדידה שוה ממון מקודשת א"כ הדרא קו' הנ"ל למה אינה מקודשת בטובת הנאה:

ובס' מעיני החכמה ב"מ יא: הביא דברי ש"ך חו"מ ר"ג סק"א שתמה על רמ"א שכ' דטה"נ אינה נקנית בחליפין ובעל העטור כ' דה"ה באגב והקשה ש"ך דזה הי' דעת רבא שם, אבל אח"כ דחה הגמ' דברי רבא ולא היא דאגב קרקע נתינה אלימתא היא וקנין ר' גמליאל וזקנים הי' ע"י אגב וכן בקדושין כז. גבי קרקע במכר ומטלטלין במתנה ס"ל לגמ' כהאי שינויא. הרי דטה"נ מהני באגב. ותי' מעיני החכמה דטוה"נ אם אינה ממון אינה נקנה באגב אם ישראל מקנה לישראל אחר, אבל שם אף דלגבי ר"ג הוי רק טה"נ מ"מ אצל המקבלים ר' יהושע ור"ע וראב"ע הי' ממון גמור, ולכן ע"פ מל"מ הנ"ל דאזלי' בתר האשה המקבלת הכא נמי מהני טה"נ ורבא שגם שם אמר דלא מהני אגב וחליפין, משום דס"ל דאזלי' בתר הנותן עכ"ד:

וע"פ דבריו יש ליישב הקו' הידועה דעולא סותר א"ע דהכא בב"מ אמר והוא שעומד בצד שדהו והק' לו ר' אבא ממעשה דר"ג וזקנים ותי' ההוא מדרבנן אליבי' דהי' קנין אג"ק ומק' רבא עליו הא טה"נ אינה ממון וע"כ עולא ס"ל דטה"נ ממון, והא בקדושין נח. אמר עולא טה"נ אינה ממון, וכן קשה איך ניחא שר"ג הקנה לר' יהושע באג"ק הא בפסחים מו: ס"ל לר' יהושע טה"נ אינה ממון. ולדבריו ניחא דאף דבעלמא ס"ל לר' יהושע ועולא טה"נ אינה ממון כל זה אם ישראל מקנה לישראל אחר אבל הכא שר"ג הקנה לכהן וללוי ולעני הוי ממון דאזלי' אחר המקבלים:

אך אי אפשר להסכים על דבר זה, כי לדבריו רבא בב"מ שס"ל אפי' בעובדא דר' גמליאל דטה"נ אינה ממון ע"כ משום דאזלי' בתר הנותן. והלא בקדושין ז: בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלי' וכו' וכתבו תוס' שם ד"ה שתי דפשיטא לרבא דאזלי' בתר מקבל אלא שמסופק מי עיקר אי האב המקבל או הבנות שהן המתקדשות וכמ"ש מל"מ הנ"ל ד"ה ודע וכ"כ שם ד"ה וראיתי בשם רדב"ז וא"כ רבא סותר דברי עצמו ואפי' לפי' תו' רי"ד שהובא במל"מ שם רבא מסופק בזה והכא בב"מ פשיטא לי' דלא אזלי' בתר מקבל. אבל נראה דדמיון של מעה"ח מסופק, ודוקא בקדושין אזלי' בתר דידה ואם נהנית מתקדשת אבל אין סברא זו שייכת בקנינים, ובכל קנין בעי' שיהי' ממון אצל הנותן שיוכל להקנות:

ב) שי' רמב"ם בפ"ב מבכורות ה"ו ספק בכורות תקפו כהן אין מוציאין והק' בת' רשב"א שי"א ובכסף משנה דהוא נגד מ"ש ב"מ ז: דאמר רבה ת"כ מוציאין ואמר ר' חנניה לרבה תניא דמסייע לך. ונראה דתוס' ב"מ ו: ד"ה והא הקשו למה אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר ותי' דא"י לתבעו רק טוה"נ שיש לו בו למ"ד טה"נ ממון. ומבואר דלמ"ד טה"נ אינה ממון א"א להוציא וכ"כ ר"ן חולין קלב. ד"ה והלכתא כוותי' דכל שיש בו טה"נ לבעלים מוציאין מידו ולמ"ד טה"נ ממון ודאי הכי הוא וכרמב"ם פי"ב מתרומות הט"ו. וע"כ דרבה ור' חנינה דס"ל ת״כ מוציאין משום דטוה"נ ממון וגם ברייתא דספיקות נכנסים לדיר י"ל דג"כ ס"ל כן, אבל רמב"ם דפוסק טה"נ אינה ממון שפיר ס"ל ת"כ אין מוציאין מידו:

והא דכ' תוס' דאפי' למ"ד טה"נ ממון אין התרומה שלו ויכול לתבוע רק טוה"נ שיש לו בה כ"כ רשב"א ור"ן נדרים פד: ד"ה משלם, דרבי דס"ל גונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו משום טוה"נ ממון היינו דמי חולין ודמי תרומות ומעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהן וכ"כ מחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' ד' ד"ה אבל שהקשה על רשב"א ור"ן נדרים פה. ועיי"ש שמחלק דבהאי דכהנים נהנים לי ממון כהן הוא ואפי' אי טוה"נ ממון אין לו אלא טובת הנאה לבד:

אבל רש"י קדושין נח: מפרש דלרבי הגונב טבל משלם לו כל דמי תרומה ומעשר וע"כ דאי טה"נ ממון מקרי כולו שלו וכ"כ תוס' רי"ד שם וריטב"א וכ"כ בפי' רא"ש נדרים פה. ואף די"ל דתוס' אינם חולקים עליהם ודוקא כשכבר הופרשה התרומה אז כ' תוס' דאין לו בה אלא דמי טוה"נ בלבד אבל כל אלו מיירי כשעודנו טבל אז כל התבואה שלו. ובזה מיושב קו' מהרש"א בקדושין נח: למה נקט מחלוקת רבי ור' יוסי בר"י בגונב טבל ולא בגונב תרומה, משום דרק בטבל ס"ל לרבי דמשלם כל התרומה אבל בגונב תרומה אף אי טה"נ ממון אינו משלם רק דמי טה"נ לבד:

אבל ריטב"א קדושין הנ"ל ס"ל אפי' בתרומה דהוי ממונו לגמרי דמביא ראי' מהמקדש בתרומות וכ' ומשמע דהוי דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה:

וראיתי בקצה"ח סי' ער"ה סק"א ד"ה ולפי שכ' דלפי שי' ריטב"א דכל התרומה שלו יתעורר קו' תוס' ב"מ הנ"ל דיאמרו הבעלים ליתן לכהן אחר דלא שייך תירוצם הנ"ל ולפי מ"ש למעלה לתרץ שי' רמב"ם לא קשה דמאן דס"ל ת"כ אין מוציאין מידו ס"ל טוה"נ אינה ממון:

והנה לשיטת רש"י והראשונים הנ"ל דגונב טבלו משלם לו כל דמי התרומה משום דטוה"נ ממון והוי כולו שלו, ואף דהגנב טוען מה בכך דהוא שלך מ"מ עליך הי' להפריש תרומה ומעשר וא"כ הלא לא הזקתיך כלום ולמה אשלם לך יותר מדמי חולין וטובת הנאה, מ"מ אמרי' דאין זו טענה ואף שאין להנגנב היזק מ"מ כיון דהתבואה שלו על הגנב לשלם לו הכל. נפשט מה שנחלקו בו גדולי הפוסקים שבזמננו בס' הרי בשמים ח"ב סי' רמ"ה פסק מי ששרף בית חברו שהי' מובטח באחריות ולא הי' לו כל היזק שפטור השורף וחלק עליו בעל חלקת יואב בס' דגל התורה סי' י"ג וכ' בעובדא שאחד לוה מגוי על משכון והגוי הפקיד את המשכון אצל ישראל ונאבד והלוה אינו משלם לגוי חובו מ"מ הישראל השני חייב לשלם לבעל החפץ אם נאבד בפשיעה אף שאין לו שום היזק משום דס"ס כיון דהחפץ שלו צריך לשלם לו והכא מבואר כבעל חלקת יואב:

אבל יש לומר דשאני הכא דגנב תבואת חברו צריך להשיב או לשלם אפי' אין לחברו היזק דצריך למיעבד השבה משא"כ התם בשרפת הבית דכל חיובו מצר מזיק וכיון שאין לו היזק לא מקרי מזיק כלל וכן במשכון יכול הנפקד לומר לאו בע"ד דידי את ואינני שומר שלך ומצד מזיק פטור כיון שאין כאן היזק, ועי' בדגל התורה שבעל חלקת יואב מביא ראי' ממתני' ב"מ לה: השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דהשואל משלם לשוכר ור' יוסי חולק רק מטעם כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו אבל אלו היתה שלו אף שאין להשוכר שום היזק צריך לשלם לו, ויש ליישב דשא"ה דהשואל התחייב לשלם כשיהי' אונס ועל דעת כן נכנס ואין ראי' שמזיק חייב אם אין היזק, ומה שהביא ראי' מב"ק יז: זרק כלי ובא אחר ושברו במקל חייב אי אזלי' בתר תבר מנא אף שבלא"ה הי' נשבר לא דמי דס"ס עתה הוא המזיק הראשון. ומ"ש דמזיק חיובו דכ' מכה בההה ישלמנה ולא חלקה תורה אם יש לבעלים פסידא או לא, אתמהה בודאי מכה בהמה קאי מצד היזק. ויש להאריך ואין כאן מקומו:

וקשה שם בקדושין בגונב טבלו מנלן דפליג' אי טה"נ ממון דילמא רבי וריבר"י ס"ל דטה"נ אינה ממון רק דטבל הוא של בעל התבואה והא דצריך להפריש תרומה ומעשר אין זה מגרע את קנינו רק שחיוב ומצוה רמי עליו ודעת רבי דאף שאין לו היזק בגנבת התרומה דהי' צריך ליתנה לכהן מ"מ על הגנב לשלם בעד כל תבואת חברו כשי' בעל חלקת יואב ור' יוסי בר' יהודה ס"ל דאף שהיא תבואת חברו מ"מ אם אין לו היזק א"צ לשלם:

וראיתי בתוס' רי"ד בהא דגמ' משני דפליגי במתנות שלא הורמו הוא גורס להפוך מרש"י דרבי ס"ל לאו כהורמו ואינם חלקו של כהן עדיין ויכול לומר אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים. ואולי י"ל דתוס' רי"ד מפרש דהפלוגתא היא כן דרבי ס"ל דיכול לומר הטבל שלי ומה לך ולי אם אמאן לקיים מצות תרומה ואעבור על ד"ת ור' יוסי בר"י סבר כמו שהורמו והן חלקו של כהן גם עתה:

אך אין ברור דכן הכוונה, וי"ל דהנה דעת ט"ז יו"ד סי' א' סקי"ז דאפי' אינו רוצה לאכול חייב להפריש תרומה ומעשר ומצוה דרמיא עליו היא, ובחי' רעק"א שם חולק עליו דאין חיוב להפריש רק כשרוצה לאכול אז אסור עד שיפריש, וא"כ י"ל בפי' תוס' רי"ד, דרבי ס"ל דלאו כהורמו דמיין כדעת רעק"א דתרומה ומעשרות לא רמיא עלי' ומש"ה יכול לומר אני הייתי מוכר טבלי לאחרים בהיתר ור"י בר"י, ס"ל כט"ז דחיוב הפרשה רמי עלי' וא"א לפטור ממנה:

אך זה אינו דהא ברש"י גיטין מז: ד"ה מדאו' כ' דלאו מצוה דרמיא עלי' כרעק"א ומ"מ כתב דאם ימכור חייב להפריש משום דמשתרשי לי' ואף דרעק"א לא הזכיר דחייב רק בשעת אכילה בודאי מודה דכשימכור חייב כמפורש בחולין קלא. הך ס' דמשתרשי:

ובמה דקאמר בגמ' אח"כ דכ"ע כמי שהורמו אלא דרבי אית לי' דשמואל חטה אחת פוטרת את הכרי הלכך א"ל בעל הטבל כולי דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת, וק' הא אף דפוטרת מ"מ עליו לקיים מצות נתינה מדאו' כמ"ש רמב"ן בס' המצות שורש י"ב ורש"י חולין קלז: ד"ה דאו'. ואפי' לשאר פוסקים מ"מ עכ"פ לכ"ע חייב מדרבנן לתת לכהן א"כ למה חייב הגנב הא יכול לומר לו בודאי היית מקיים מצות נתינה וכמ"ש חתם סופר חו"מ צ' דזה הפי' מ"ש שבועות לב: מי יימר דמשתבעת אפי' באמת כי כן דרכם של ישראל להפסיד ממון ולא לשבע אפי' באמת ונראה דהפי' בגמ' דכל מה שהוא טבל ואיסור חפצא הוי ממונו של כהן וכמו שהורמו דמיין:

ג וראיתי להגהות הרש"ש שכתב דמהכא מוכח דאם טה"נ אינה ממון גם הוא עצמו אינו יכול להוציאה מיד אחרים וכדעת ש"ך חו"מ ס"ס רע"ו ודלא כהרמ"א שם דדוקא יורש אינו מוציא (ועיי"ש בש"ך דיורש יורש טובת הנאה וכ' במחנה אפרים ה' טה"נ ראי' מרש"י קדושין נח: ד"ה ור' יוסי שצריך היורש ליתנם לכהן שאין לו בהן אלא טוה"נ הרי דכ' רש"י דיורש טה"נ אפי' אינה ממון, ותמוה דאין ראי' מכאן דהא הי' טבל ופשיטא דטבל מוריש לבניו אבל תרומה ביד ישראל שפיר י"ל דאם מת אין ליורש טה"נ כקצה"ח שם סק"ב בשם של"ה) וכן דלא כהמחבר חו"מ פ"ז סל"ה דכ' דאין נשבעים על תביעת טה"נ דמשמע דאם מודה חייב. ואח"כ כ' הרש"ש לעיקר דמחלוקת רבי ור"י בר' יהודה היא רק לענין כפל ובקרן כ"ע לא פליגי דהגנב חייב אפי' אי טה"נ אינה ממון:

ולדבריו מיושב קו' שער המשפט סי' פ"ז סקכ"ו על תה"ד סי' ש"ח ראובן ששלח מעות ביד שמעון ליתן ללוי לקנות לו איזה חפץ ולוי טוען שלא קבלם דשמעון משביע ללוי וא"י לומר לאו בעל דברים דידי את אף שכבר נשבע שמעון לראובן ונפטר ממנו משום דמידו בא לו הממון הוי בע"ד שלו. ומביא ראי' מב"ק קח: בשומר חנם שנגנב ממנו באונס ונשבע ואח"כ נמצא הגנב אם רצה עושה השומר דין עם הגנב אלמא כיון שנגנב מידו הוי בעל דינו של הגנב, ותמה שער המשפט מהכא למה בגונב טבל אי טה"נ אינה ממון אינו משלם אלא דמי חולין משום דעל התרומה ומעשר אומר לו לאו בע"ד דידי את אמאי לא אמרי' כיון שנגנב מביתו הוא בעל דברים שלו, ולדברי הרש"ש באמת גם הכא חייב הגנב לשלם לו הקרן ורק על הכפל פטור:

אבל דברי הרש"ש אף שכ"כ גם מקור חיים ה' בדיקה דהגנב פטור רק מכפל של טובת הנאה, מ"מ אין לזה כל ראי' והוא נגד פשטות הגמ' כאן דאי טה"נ אינה ממון אינו משלם רק דמי החולין וכמזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור. וגם מ"ש הרש"ש דלהמחבר ס"ס פ"ז רק משבועה פטור על טה"נ אבל אם מודה חייב, ז"א כי מקור דברי המחבר הוא מתשו' מהר"ם מרוטנבורג שהובא בש"ך ס"ס רע"ו והיא במרדכי ב"מ פ"א סי' רמ"א ותשו' מיי' נזקין ושם מפורש אף אם מודה פטור:

אך על קו' שער המשפט יש לחלק דבב"ק קח: אף שעתה כבר נשבע השומר ונפטר מבעה"ב מ"מ בשעת גנבה הי' ברשות השומר דהי' שלוחו של בעה"ב וכן בעובדא דתרומת הדשן כפי טענת שמעון כשמסר המעות ללוי הי' הוא אז האחראי עליהם והמעות היו ברשותו, משא"כ הכא אי טה"נ אינה ממון לא היתה התרומה כלל ברשותו:

וקשה לי ברמב"ם פ"ב מגנבה ה״ה גנב תרומה פטור מכפל, למה הפריד רמב"ם שני דינים, דין א' הביא הכא, ודין גנב תרומה מכהן הביא פ"י מתרומות הכ"ג. וגם הא הרמב"ם מביא רק מה שמפורש בגמ' ודין זה דגנב תרומה פטור מכפל לא מצאתי בגמ':

וכן קשה לי על ראב"ד פ"ו ממעשר הט"ו על מ"ש רמב"ם כהן או לוי שלקחו פירות מישראל מוציאין את התרומה ומעשרות מידיהן ונותנים לכהנים אחרים משום קנס וכתב ראב"ד אני אומר שאינו קנס אלא שאומר להם מנתא דכהן לא זביני לך כמ"ש בחולין קלח: והנה לבד מה שכתב נגד הירושלמי שם מובא בכ"מ שמפורש משום קנס, מה ראי' מחולין דשם מכר המתנות לישראל ושפיר קאמר דמנתי' דכהן לא מכרתי לך, אבל הכא כהן הוא שלקח ומה נפ"מ אם מכר לו או תפס וכי גרע אם מכר לו מאלו הי' תפס. וס"ס אם טה"נ אינה ממון אם תפס אין מוציאים מידו:

ד בשאגת ארי' סי' ע"ז מקשה הא ר' יהושע בפסחים מ"ו: ס"ל טה"נ אינה ממון בין לס"ד בין למסקנא, והיכא אמר בב"מ יא: בר"ג וזקנים שהקנה מעשר לר' יהושע משום מטלטלין אגב קרקע הא טה"נ אינה ממון. וכן הקשה על עולא דס"ל בקדושין נח: טה"נ אינה ממון והכא בב"מ משני כן לעולא שהי' אגב קרקע הרי דטה"נ ממון. ונראה דכמו כן ק' על רמב"ם שפוסק טה"נ אינה ממון ומ"מ הכא הקנה באג"ק דמה דמשני ר' פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני לית לי' לרמב"ם ורי"ף כמ"ש בפ"ד מזכי' ה"ט דאפי' במתנה בעי' עומד בצד שדהו וכן הרי"ף השמיט בב"מ הא דר' פפא וכ"כ נ"י שם דדעת רי"ף דאפי' בדעת אחרת מקנה בעי' עומד בצד החצר וא"כ ע"כ דעתם שקנין הזקנים הי' אג"ק כמ"ש הגמ', וק' הא טה"נ אינה ממון:

והנה י"ל עפמ"ש ש"ך ר"ג סק"א דאפי' אי טה"נ אינה ממון מ"מ נקנה באגב וחליפין והוא להפוך ממ"ש באס"ז ב"מ יא: דאפי' אי טה"נ ממון מ"מ לא מקני בחליפין וא"כ כל אלה הקושיות ל"ק דאף דבעלמא טה"נ אינה ממון מ"מ לענין קנין אגב מהני. ואף שאינני מבין את הסברא למה אמרי' כן:

אך אפי' נימא דלא כש"ך דבכל דוכתי מהני אג"ק בטה"נ, מ"מ הכא בעובדא דזקנים ל"ק, די"ל דוקא היכא דבעי' שווי של פרוטה והקנאה גמורה אז אי טה"נ אינה ממון אינו יכול להקנות אבל הכא בתרומה דא"צ כל שווי ואפי' חטה אחת פוטרת א"כ אין צריך הקנאה רק נתינה בעלמא וכמ"ש חולין קלד: נתינה כתיב בהו והוי כמ"ש גיטין כ. דגט שכתבו על איסורי הנאה כשר דדי בנתינת גט וכמ"ש תו' שם ד״ה דילמא וה"ה במעשר ובכל מתנות דטה"נ אינה ממון ומ"מ מקרי נתינה, וזה הפי' בב"מ ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו ודי בנתינה בעלמא בלי קנין ומהני גם באג"ק דנתינה אלימתא היא:

אך לפ"ז רבא שאמר שם דלא מהני אגב קרקע חולק על ס' זו ואין מובן דהא רבא הוא שהקשה על ר' חסדא בגיטין כ. דנתינת גט מהני אף שאין בו הקנאה:

וי"ל עוד דידוע אם רוצה להקנות מהני אף בלי כל קנין כמ"ש בספרי חלק א' סוגיא מ"ד אות א' ומכ"ש היכא שיש מצוה בדבר וכמ"ש תו' ערובין פ. ד"ה רב ובכורות יח: ד"ה אקנויי וט"ז חו"ח תל"ד סק"ו. וא"כ י"ל דהכא משום שהיתה שנת הביעור כמ"ש תוס' או כרש"י שהי' ר"ג ירא שיאכלו בני ביתו טבל א"כ משום מצוה אנן סהדי דגמר ומקני ואף דבכ"ד טה"נ אינה ממון מ"מ משום מצוה מהני וזה שאמר נתינה כתיב בהו דהוא מצוה לתת לכהן וללוי וגמר ומקני. אך ג"כ קשה למה מיאן רבא בס' זו ואמר דטה"נ אינה ממון הא בבכורות יח: רבא בעצמו ס"ל שם ס' זו משום מצוה גמר ומקני:

ועוד י"ל דהנה בב"ב קמג. קני את וחמור יש שלש שיטות ומובאות כל השיטות בחו"מ ר"ג ס"י ור"ט ס"ד ור"י ס"ג. ובמרדכי ב"מ פ"א סי' רמ"א תשו' מהר"ם כתב דהא דמשני ר"פ הכא דעת אחרת מקנה אותן שאני אף דטה"נ אינה ממון, משום דהקנה להם גם החצר וכ"כ בתשו' מיי' נזקין סי' ה'. וע"כ הטעם משום מגו דמהני הקנין על החצר מהני גם על טה"נ אף שאינה ממון. וכדעת ר' ששת בב"ב דקנה הכל וא"כ ל"ק על עולא ור' יהושע ורמב"ם דאף דבעלמא ס"ל טה"נ אינה ממון מ"מ הכא מהני משום מגו דמקני הקרקע מקני גם הטובת הנאה אג"ק, והא דלא ניחא לעולא שהי' קנין חצר והוי דעת אחרת מקנה כר"פ. משום דלית לי' דמהני דעת אחרת מקנה בחצר וכמו שדחה בגמ'. ורבא שאומר דלא מהני הכא חליפין ואג"ק לית לי' סברא זו דמגו. אך גם זה קשה דבסוכה ז. רבא אית לי' סברא זו דמגו דהוי דופן לגבי סוכה הוי דופן לגבי שבת ומדוע חולק הכא. אבל מצינו לרבא בשבת צא. ורק כזית אוכלים דרבא מסופק אי אמרינן מיגו ולמה בסוכה פשיטא לי' דאמרי' מגו'. ואף די"ל דרבא ס"ל הכא בעובדא דר"ג באג"ק ל"ש ס' מגו דא"כ בכל אג"ק אי נימא דשייך מגו למה בעי שיאמר אגב וכמו שהקשה מרדכי ב"ב שם, מ"מ ס"ס הי' לו עצה להקנות קרקע והמתנות ביחד וע"כ דרבא ס"ל דלא אמרי' מגו:

ה) שאגת ארי' סי' ע"ז כ' דאי טה"נ אינה ממון אינו יכול לבטל חמץ שאין לו בו רק טה"נ ומש"ה אמר ר"א בפסחים מו. לא תקרא לה שם עד שתאפה דאם יקרא לה שם קודם האפי' עובר עליו ואין לו תקנה ע"י ביטול כיון דטה"נ אינה ממון בכל מקום אין ביטול והפקר מועיל לו דעל מה יחול הביטול וההפקר כיון דאינו שלו ולא ממונא דילי' הוא, והקשה עליו במק"ח דיני בדיקה וכן בנה"מ סי' ער"ה מערכין כח: מתני' דקדשי קדשים וקדשים קלים מחרים בנדבה הרי דיכול להקדיש ולהחרים את הטובת הנאה שיש לו בקדשים ומכ"ש שיכול לבטל ולהפקיר:

וצ"ע דהא קשה דרמב"ם פ"ו מערכין הכ"א והכ"ב דאינו יכול להחרים דבר שאינו ברשותו ואינו שלו. והא קדשי קדשים אינם שלו ואפי' קדשים קלים רק לר' יוסי הגלילי הם ממון בעלים. וע"כ צ"ל דרק אם הוא מפקיע מקדושה אינו יכול אבל הכא דאינו מפקיע מקדושה יכול להחרים הקדשים וה"ה בטובת הנאה ג"כ יכול להחרים, ועוד י"ל כמ"ש מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ה' דשא"ה בערכין דיש למוד מקרא דיכול להחרים כל חרם קודש קדשים לה' ואי לאו קרא לא הי' יכול להקדיש אע"פ שהי' לו בהם טובת הנאה וא"כ אין ראי' דיכול לבטל:

אך ק' לשאגת ארי', מכסף משנה פ"ז מנדרים הי"א שכ' בהא דכהנים ולוים נהנים. לי דאף דבכ"ד טה"נ אינה ממון מ"מ הכא אסור משום ותור דאסור בנדרים וכשי' רמב"ם ורמב"ן. ומש"ה ר"ח דכ' ר"ן נדרים לג. בשמו דס"ל ותור מותר, ולפ"ז רבא בנדרים פה. דמשני שאני תרומה דיטלו על כרחו משום דקאתי למסרא עליי' שויא עפרא בעלמא ע"כ ס"ל דטובת הנאה ממון כמ"ש ר"ן ורא"ש שם ולכן פוסק כן ר"ח דטה"נ ממון וכמ"ש בשמו רא"ש קדושין פ"ב ס"ס ל"א. וק' לכאורה על כ"מ מנדרים מח: מוכח דרבא קבל דברי ר' נחמן דמתני' דמתנת בית חורון ר' אליעזר היא דותור אסור אבל אין הלכה כן דהא בשמיט כיפי הי' נדר ומ"מ אמר ר' נחמן דקני ע"מ להקנות קנה. אבל עי' ריטב"א שם דרבא ס"ל כר' אליעזר והא דנקט רבא במתני' טעמא קמא דסעודתו מוכחת עליו משום דההוא משמע טפי. ולשאגת ארי' דאי טה"נ אינה ממון א"י לנדור נדר כמו שאינו יכול לבטל ואין הנדר חל כלל מה תועלת דותור אסור הא א"י לנדור כלל:

וקשה לי ברמב"ם פ"ז מנדרים ה"י מי שאסר הנאת הבריות עליו אסור להנות ממעשר עני המתחלק בבית וכ' ר"ן משום טובת הנאה וק' הא רמב"ם ס"ל טה"נ אינה ממון וצ"ל כתי' כ"מ הנ"ל משום ותור אסור בנדרים וק' מ"ט לא הקשה כ"מ על דין זה ויתרץ כן, ולמה נטר עד הי"א שם:

ובהאי ענינא קשה מ"ש רשב"א בנדרים פה. כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו אמאי כיון דטה"נ ממון יכול הוא למכור אותה הנאה לאחרים ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו וצ"ע דהא זכות זו אסר על עצמו ומה יש לו למכור. וכן קשה על יש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א שהקשה על ר"ן נדרים מז. ד"ה והוי יודע שתמה למה נותן לבניו או לאחיו היכי שרי הא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כמ"ש לעיל לו:

גבי תורם משלו על של חברו, וכ' יש"ש ותימא מנלן שם דטוה"נ אסור להנות גבי קונם עיי"ש ותמוה דהא מפורש שם ואי אמרת טה"נ דבעל הכרי הא קמהני לי' ואסור לעבור על הנדר ומ"ש יש"ש עוד שם דרבא בנדרים ס"ל טה"נ אינה ממון. הוא נגד ר"ן ורא"ש ורש"י ותוס' שם פה. וגם גוף סברתו קשה להבין.

ובר"ן נדרים פה. שמקשה איך יטלו כהנים על כרחו שמא ישאל ומתהני מדידי' ותי' הרשב"א דאף דיכול לשאל מ"מ לא חיישי' לכך והר״ן חולק דאפי' ישאל א"י לעקור את קנין ממונו של הזוכה ואין שאלה בהפקר והקו' שמא ישאל תמוה דאיזה איסור יהי' אם ישאל אין כאן נדר ואיסור כלל וי"ל דכוונתו כמ"ש בחי' רשב"א שישאל על נדרו שאסרה על כל הכהנים ויאמר קונם כהנים אלו שנטלוה וממילא יהי' איסור נדר או מצד איסור גזל אך א"כ הדרא קו' כ"מ פ"ז מנדרים דרבא ס"ל טה"נ אינה ממון ומה שתי' דנדר אסור משום ותור הא ס"ס בפחות מש"פ ל"ש אי' גזל ול"ק קו' ר"ן משום גזל:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה