חבלים בנעימים חלק ג· רבי יהודה לייב גרויברט
חושן משפט וענינים שונים
סימן צד
י"ג כסלו תרס"ח
לכבוד הגאון שר התורה מ' אברהם הגאבד"ק סאכטשוב.
קבלתי את המודעה רבה להרבנים לבל לתת כסף בעד מנוי הרבנות וחתמתי עלי', אך הנני להעיר על הנוסח האמור בה:
היות כי קונים את הרבנות בדמים מאת אנשי הקהלה ובוש לא יבושו לעבור בשאט נפש על דבר המפורש בש"ע חשן משפט סי' ח' ובסמ"ע שם שהכתוב קראם אלהי כסף ואלהי זהב והוא מירושלמי סוף בכורים:
ודעת כ"ג כי המתמנים בשביל שנותנים כסף לקהל אע"פ שיש להם סמיכה והיתר הוראה ויודעים להורות מ"מ נקראים אלהי כסף וע"ז מביא ראי' מירושלמי סוף בכורים, ואני אינני רואה כל סמך לזה ומפורש בירושלמי שם דמיירי שהי' עם הארץ ורק בשביל כספו מנוהו. כמ"ש תרגם יעקב איש כפר נבורייא הוי אומר לעץ הקיצה וכו' הנה הוא תפוש זהב וכסף לא בכספיא איתמני וכל רוח אין בקרבו לא חכים כלום וכ"כ בפי' יפה מראה שם. וכן מ"ש בסנהדרין ז: כתיב לא תעשון אתי וכו' אלוה הבא בשביל כסף ופרש"י שנתן ממון למלך על כך שם מיירי שלא הי' חכם ויגיד עליו רעו מ"ש לעיל דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר וכו' אר"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון וכו' ואח"כ כתיב לא תעשון אתי וכו' וכולם ענין אחד דמיירי אם לא גמיר. וכן כ' מהרש"א בחי' אגדות שם ד"ה בשביל ושהחרימו על זה (הוא החרם שנעשה בשנת שמ"ז בחתימת המהרש"א) וז"ל ולפי שהם אינם עושים כן אלא להתגדל ולהתכבד בתורה שאין בידם וכו' וזה שנתמנה בכסף ואין לו ריח תורה וכו'. הרי דעיקר הקפידה היתה על שהמתמנים אינם יודעים את התורה:
אלא שהב"ח חו"מ סי' ח' הוא הראשון שפירש בדעת רמב"ם שאפי' הוא גמיר מ"מ אם נתמנה ע"י כסף פסול ונראה סמך לדבריו שהרמב"ם בפ"ג מסנהדרין חלק את הדינים בהלכה ח' והלכה ט'. שבהלכה ח' שכתב כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להם לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וכו' וכן אמרו חכמוס לא תעשון אתי אלהי כסף אלוה הבא בשביל כסף וזהב זה הדיין שמינוהו מפני עשרו בלבד, מיירי בהדיוט ולא גמיר ונתמנה בשביל שהוא גבור בשביל שהוא נאה בשביל שהוא עשיר אע"פ שלא נתן ממון בעד הרבנות ובה"ט שכפל הרמב"ם כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה אסור לעמוד לפניו מיירי אפי' אם הוא למדן מ"מ כיון שנתן ממון אינו דיין. ומ"מ צ"ע דהא הרמב"ם אינו מחדש דבר מדעתו וכל המקור הוא מירושלמי בכורים ושם מיירי רק בהדיוט וכמ"ש למעלה:
ומה שהביא ב"ח ראי' ממתני' יבמות סא. ביהושע בן גמלא שמינהו המלך להיות כ"ג ובגמ' מינהו אין נתמנה לא א"ר יוסף קטיר חזינא דא"ר אסי תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת בייתוס לינאי מלכא עד דמוקי לי' ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואין ספק דהי' יודע סדר עבודת כ"ג ואפ"ה אמר ר' יוסף קשר של רשעים אני רואה כאן לפי שנתן ממון כדי להתמנות:
דבריו תמוהים:
חדא איך מביא ב"ח ראי' לדינו מיהושע בן גמלא ותלי בדלא תניא כי מניין לו שיהושע הי' בקי בסדר העבודה, הא רש"י שם ד"ה קטיר פי' שלא הי' ראוי לכך. וגם הא ידוע שבבית שני היו כהנים הדיוטות ורשעים וכמ"ש יומא ט. ושנות רשעים תקצורנה זה מקדש שני ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים גדולים והלא שם יח. מק' בגמ' שמא לא למד מי מוקמי' כה"ג והתניא והכהן הגדול מאחיו שיהי' גדול מאחיו בחכמה ומתרץ שבמקדש שני לא היו בני תורה ומביא למופת את זה יהושע בן גמלא דתרקבא דדינרי עיילא מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמי' ליהושע לכהן גדול:
וגם אפי' נאמר דיהושע בן גמלא הי' אדם גדול וחכם וכדמוכח בב"ב כא. דאמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל וכו' עד שבא יב"ג ותיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר ועוד מזכירים את שמו לשבח במשנה יומא לז. מ"מ אין ראי' ממ"ש קטיר קחזינא די"ל כמ"ש מהרש"א בחי' אגדות יומא יח. דהך קטיר לא קאי על יהושע בן גמלא, רק שעי"ז שנתמנו בכסף פרח הזדון ונמנו גם אותם שהיו הדיוטות ממש:
וזה עתה ראיתי בס' דורות הראשונים ח"א צד תס"ד ובס' תולדות תנאים ואמוראים ח"ב בשם יהושע בן גמלא שמקשה סתירה בין בבלי לירושלמי, דבב"ב כא. איתא דתקנת בתי הספר תיקן יהושע בן גמלא ובירו' ספ"ח דכתובות אמרו ששמעון בן שטח תיקן שיהיו התנוקות הולכין לבית הספר, ומתרץ דבאמת הי' שמעון בן שטח המתקן. רק לפי שבדור ההוא היו הצדוקין תקיפים ושב"ש ירא אותם כי אשר יבנה, יהרסו המה, לכן בצע את התקנה ע"י בן גמלא שלא הי' מחכמי ישראל וכחו רב ע"י אשתו בעלת ההון. והצדוקים לא נלחמו כנגדו כי לא ידעו שהוא בא בשליחות שמעון בן שטח. אבל הוא הי' רק כלי שני:
והם דברים בטלים בלי שום מקור וראי' וס"ס ק' למה בבבלי הפליגו כל כך את מעלתו שאלמלא הוא נשתכחה תורה, אבל אין כאן כל סתירה, דמפורש אמרו בב"ב שם שהיו תקנות שונות ובתחלה מי שאין לו אב לא הי' למד תורה התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים ועדיין מי שאין לו אב לא הי' עולה ולמד התקינו שיהיו מושיבים בכל פלך ומי שהי' רבו כועס עליו מבעיט בו ויוצא עד שבא יב"ג ותיקן וכו', וא"כ שפיר י"ל שתקנה ראשונה היתה של שמעון בן שטח וזו היא שבירושלמי, אבל התקנה העקרית והמוחלטת היא של בן גמלא:
וגם עיקר ראי' הב"ח מבן גמלא תמוה, דשאני כהן גדול שאין די שיהי' חכם בקי בעבודה ואדם כשר אלא שהוא צריך להיות היותר גדול והמובחר כמ"ש ביומא יח. הגדול מאחיו בחכמה לכן אע"פ שיהושע הי' חכם וכשר מ"מ לא הי' ראוי לכהונה גדולה כיון שהיו גדולים ממנו וכ"כ תוס' ב"ב כא. ד"ה זכור ותוס' ישנים יומא יח. וריטב"א. אבל ברב שאין צריך להיות היותר מובחר י"ל שאם הוא בקי בהוראה אע"פ שנתן כסף לית לן בה:
וכל זה אי הטעם לאיסור משום אלהי זהב. אבל יש עוד טעם שאסור לקחת כסף מרב למנותו משום לא תקח שוחד כמ"ש האברבנאל שופטים דזה אזהרה לממנים כי יבאו עי"ז למנות מי שאינו ראוי וכן כ' חתם סופר חו"מ ק"ס עוד טעם לאיסור משום שוחד והממנים כדיינים וכמ"ש רמ"א חו"מ ס"ס ל"ז טובי הקהל הרי הם כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה. ולטעם האברבנאל אפי' למדן אסור ליתן ממון לקהל שס"ס מפני הנגיעה יבאו למנות מי שאינו חכם ולטעם ח"ס י"ל דנתינה גלוי' לצבור שרי ורק אם משחדים אותם בסתר אסור ויש רמאות בדבר שהאחרים סוברים שהם מגידים דעתם לש"ש ובאמת הם נוגעים ומשוחדים, ולכל הטעמים אין איסור לתת דמי סרסרות אפי' למי שהוא מאותה העיר:
וכל זה מעיקר הדין אבל פשיטא דיש כח לתקן בתורת תקנה דבר הגון זה ומצינו כח תקנה של רוב על המיעוט בשופטים ביבש גלעד וכמ"ש רמב"ן סוף בחקותי ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה וכ' והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה ועיי"ש שסנהדרין יש להם כח לתקן כן. וברמב"ם פ"ב מממרים ה"ו הרי שגזרו ב"ד גזרה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל ה"ז בטלה ומבואר דאם פשטה ברוב המיעוט נגרר וברש"י ע"ז לו. ד"ה מאי דדרי' לא קביל מיני' לאו גזרה היא אבל אם הרוב מקבלים אין רשות למיעוט להתנגד ובריב"ש סי' רע"א כ' דגם הנשיא היותר גדול אין לו כח לתקן ולגזור רק בהסכמת רוב הסנהדרין כמ"ש באותה שעה גזרו ולא אמר באותה שעה גזר וכן שמן דניאל גזר היינו הוא ובית דינו וכן תקנות שתיקן ריב"ז עם הסנהדרין תיקנם אלא שנקראו על שמו כמ"ש בר"ה לא: גבי כרם רבעי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו מאן חבריך ריב"ז וביש"ש חולין פ"א ס"ס ל"ו שגזרו חכמי רוסיא בקבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יינם של ישראל כ"א שיש לו עדים על כשרותו הגזרה מהני ועי' בנו"ב תנינא יו"ד סי' קמ"ו חרם אם הי' ברוב ישראל חל על מיעוט שאיננו שם ועי' באר הגולה יו"ד ס"ס של"ד כמה תקנות ר' גרשון וע"כ שרוב רבני המדינה הי' להם כח לתקן:
אבל התקנה הזאת שרב לא יתמנה בכסף שנתקנה ראשונה בשנת שמ"ז ביריד גראמניץ בלובלין לא פשטה בישראל כמ"ש המהרש"א סנהדרין ז: וכבר באו רבותינו כמה פעמים בגזרה ובעונשין חמורות חרמות וממון בדבר הזה שלא יתמנה שום רב ומורה בכסף וזהב הן ליתן ליחידים הן לרבים אבל אין איש שם על לב וכן בווי העמודים עמוד הדין ספכ"א כתב כי תקנתם קלקלתם וקצת לא מקבלים מוסר ותוי"ט כותב וכאשר בעז"ה נתעוררתי אז כאיש אשר יעיר משנתו לחדש את כל אשר התעוררו קמאי דקמאי כל גאוני ארץ שלא לקנות הרבנות משר העיר וכו' ע"כ עשו חרמות ושמתות ונדויים וכו' חכמי הדור ההוא על הדבר הזה אכן כמו פרץ על פרץ פרצו רבים בחרמות עד שהי' בעיני ע"ה כשחוק והתול וכו' מפני זה גרמתי לי אויבי שקר לשוא ותוהו עד שעשו לי שטנה רבה ועם כל זאת לא נסגתי אחור וכו' עיי"ש:
ואם כן אם בימים הראשונים הטובים. בזמן האריות האלה, לא עמדו המנהיגים בנסיון וכח הכסף העבירם על תקנת חכמים, אנן מה נענה בתריי' בימים האלה אשר לא אכשר דרא, ואף כי בודאי מה טוב ויפה להחזיק תקנת שרי קודש רבותינו ומאורינו ז"ל, ואין ספק כי צדיקים ילכו בה וישרי לב יזהרו ולא יתרפסו ברצי כסף לא בגלוי ולא בסתר. אבל אין ספק כי ימצאו רבים אשר ילכו סחור סחור ואין אפטרופוס לשוחד והי' במחשך מעשיהם מה שלא ניתן לדרישה וחקירה, וממילא יהיו עבדים על סוסים ואבדי"ם, והצדיק יהי' נעזב ואובד בעניו וע"ז ידוו הדווים:
סימן צה
לכבוד אחי הרב החו"ב וותיק ושלם מ' מענדיל יחי' רב בנויארק.
על העובדא שנים שקבלו בקנין להתפשר על הסכסוך שביניהם. ואח"כ הביאו להם בוררים בזבל"א. והבוררים שמעו טענותיהם והגידו להם את מה שפשרו. ומאן התובע להסכים ע"ז וטענתו כי לא קבל בקנין עתה על הבוררים האלה וכ"ת מסתפק אם יכול לחזור בו כיון שהוא בעצמו הביא את נברר שלו:
נ"ל שיכול לחזור בו כיון שלא הי' קנין על הבוררים האלה ואף שהי' קנין על פשרה סתם הי' צריך להיות קנין בפרט עליהם וכמ"ש חי' ר"ן סנהדרין ו. ד"ה והלכתא דיש מי שכ' דא"צ לקנות שיהיו פלוני ופלוני פשרנים אלא שהם הסכימו שניהם לעשות פשרה ביניהם ואם יבאו שנים ויאמרו הפשרה ביניהם אע"ג דלא קבילו עליהם פשרתם פשרה אבל הר"ן דוחה שיטה זו דא"כ מאי קמוכח ר' אשי ש"מ פשרה א"צ קנין למאן דאמר תלתא למה לי תסגי בתרי ולקנו מיני' דהא לא אמרי' שתהא צריכא קנין בקבלת פלוני ופלוני הפשרנים אלא שצריכא קנין שיקבלו לעשות פשרה ולעולם אימא לך דהפשרנים צריכים שיהיו שלשה:
ואף שנתרצה והביא את שני הבוררים האלה לא מהני, וכמו דאמר ר' אשי ש"מ פשרה א"צ קנין דאי ס"ד צריכה קנין ל"ל תלתא תסגי בתרי אבל אם א"צ קנין ניחא לי' דלא סגי בתרי אף שהי' ע"י קבלה דהוי כמו קבל עליו קרוב או פסול דבלא קנין יכול לחזור בו, והא דמחילה אינה צריכה קנין כ' תוס' שם ד״ה צריכה דפשרה שאני דדומה למחילה בטעות. ואף די"ל הכא כיון דכבר קיבל בקנין על פשרה אלימא מלתא ואף שעל בוררים אלו לא הי' קנין שוב לא גרע מכל מחילה דא"צ קנין. מ"מ יש לומר כיון שלא קבל קנין עליהם לא אלימא מילתא. וגם נראה כיון דהנתבע יכול לחזור בו כיון דצריכים להוציא מידו. גם התובע אף שמחילה היא מ"מ יכול לחזור בו דלא נתרצה על פשרה רק שיהי' כחו שוה להצד השני ולא שיגרע כחו. אך א"כ מה מקשים תו' ורא"ש ממחילה שא"צ קנין ולמה פשרה צריכה קנין, הא יש חלוק זה, דדוקא אם הוא מעצמו מוחל ואין הוא תלוי בחברו אז שפיר מחילה א"צ קנין, אבל אם תובע ונתבע מסכימים על פשרה. מסתמא אין רצון התובע שיהי' כחו גרוע משל הנתבע ובכל אופן שהנתבע יכול לחזור גם הוא יכול לחזור בו:
ועי' באר היטב סי' י"ג סק"ד, שהקשה על מ"ש בסי' י"ב ס"ז דכ"ז שלא קנו מידם אע"פ שנתרצו בפשרה יכולים לחזור והא בסי' י"ג ס"ב ברמ"א כ' דמשטענו בפניהם אינם יכולים לחזור בהם ותי' דיש חלוק בין אם נתרצו בפשרה בב"ד ובין זה בורר. והנה חלוקו אין לו כל שורש דבגמ' לא נחית לחלק כלל. ומה שתמה לק"מ דבסי' י"ג מיירי בדין והבע"ד חפץ בב"ד אחר אז כיון דכן הוא הדין תורה די אם טענו לפניהם אבל הכא בסי' י"ב בפשרה דצריך קנין אף שטענו בפניהם יכולים לחזור, ומ"מ עי' שער משפט סי' י"ב סק"א שחולק על הר"ן הנ"ל:
סימן צו
לכבוד גיסי יקירי הרב הגאון המפורסם מ' יצחק יהודה האגערמאן יחי' הגאב"ד זארגובצא.
על דבר אחד שהשכין לשותפו מאה רובל מטבעות זהב על בטוחות היזק והשותף כשראה שיש היזק גדול שעולה כבר על חלק שותפו כפי ערך מטבעות הזהב הוציאם במאה וחמשים רובל שטרות, ועתה אחר זמן רב תובע הממשכן מחברו שיחזיר לו את מטבעות הזהב או מחירם עתה שעולים עד אלף וחמש מאות רובל בשטרות. וכתב כ"ת כי מבואר בחו"מ סי' ע"ב סכ"ו וע"ג סעיף י"ז ברמ"א דאפי' אמר לו הלוה המשכון שלך לא קנה משום דדחויי הוא דקא מדחי לי' ומ"מ אם עבר המלוה ומכר את המשכון שלא כדין אינו מחויב לקנות אחר תחתיו והוי כדין כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה וכ"ז במשכון גמור היינו בחפץ, אבל במטבע שלהוצאה ניתנה כ"ש שאינו צריך לקנות אחר אם הוציאו, והוסיף עוד כ"ת כי אם נתן לו את הזהב להוציאו ולהשיב זהב הוי סאה בסאה ויש בזה איסור רבית כמ"ש יו"ד קס"ב סעיף א':
הנה מה שהביא דין סי' ע"ב דדחויי מדחי הנה הש"ך ע"ב ס״ק קי"ד חולק ע"ז ודעתו דנקנה המשכון להמלוה. וחלוק התומים אין לו יסוד וראי'. וגם הלא מבואר להפוך מת' רא"ש כלל צ' סי' י' מובא חו"מ ע"ג סי"ט ראובן שתובע משכונו ואמר לו שמעון כבר מחלת לי לא מהני אא"כ יאמר אני נותנו לך ועיי"ש בסמ"ע סק"ז דל"ב קנין כיון שהחפץ ביד הזוכה, ונראה שה"ה אם יאמר הוא שלך דנמי מהני (ואינו יודע למה בכלל זה סי' ה' אם אמר לו צא ומכרו כ' הרא"ש דמהני משום דעשה שליחותו ומכרו וא"צ קנין ומוכח דאם אמר יהי' שלך לא מהני, ואולי אם אמר אני נותנו לך או יהא שלך ודאי מהני כיון דהחפץ בידו תיכף נקנה לו וא"צ קנין, אלא שהרא"ש מחדש דין זה דאף שלא נתנו לו אם אמר לו צא ומכור שליחות א"צ קנין. וא"כ יהי' סתירה מסעיף זה לסי' ע"ב סכ"ו בשם נ"י, ואם לא נאמר דרא"ש חולק על נ"י צריך לחלק דנ"י מיירי דוקא אם הי' דוחקו לפרוע אז אמרי' דחויי מדחי לי' אבל רא"ש מיירי באינו דוחקו, וא"כ בנדון זה שלא הי' דוחקו כיון דהי' בידו מטבעות זהב אם אמר לו יהיו שלך פשיטא שקנאם זה שבידו:
אבל אי לא אמר לו יהיו שלך, אם התנה עם שהוא ממשכן אצלו מטבעות זהב ואוסר לו להוציאם ולהחליפם אז אם מכרם שלא ברשות עליו לשלם מה שהיו שוים אז בשעת המכירה כגזלן וכמ"ש בב"מ מג. האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא השתא ד' תברה או שתיי' משלם ד'. ועליו לברר באיזה מחיר מכרם:
אבל אם לא התנה כן. והי' רשות בידו להשתמש בם כמ"ש חו"מ רצ"ב ס"ז אלא שעליו להשיב לשותפו זהב אחר במועד שקבע לו, הוי כהלואת סאה בסאה ואם יצא השער ל"ש רבית כמ"ש יו"ד קש"ב פ"ג כי יש למטבעות זהב שער קבוע בבירזא יום יום וגם הלא ברמ"א שם ס"א כ' דמטבע זהב בזה"ז דינו ככסף ומותר ללות, ואף דבחי' רעק"א מקשה ע"ז מ"מ שייכי טעמים אחרים שכ' ש"ך סק"ד. ונראה דל"ד לגזלן דמשלם כשעת הגזלה אבל הכא בלוה אם אינו משיב הזהב עליו לשלם כשער היוקר של עכשיו ועי' תוס' ב"ב נו. ד"ה אלא שחייב לשלם אותו מנה שלוה ות' רא"ש כלל ק"ג סי' א'. ועי' תומים סי' מ"ב סקט"ז דנותן לו מטבע של שעת הלואה ואולי כוונתו אם המטבע עצמה נשתנתה במשקל כמ"ש שם שהי' מתחלה מטבע קלה ועתה מטבע כבידה אבל אם היא אותה מטבע אלא שנתיקרה י"ל דמשלם כשער של עכשיו. ועי' מחנה אפרים ה' מלוה סי' כ"ו:
אך י"ל דאם לקח את המטבעות זהב על בטוחות היזק, לא הי' הכוונה שיהיו מונחים בטלים והי' הכוונה שבזמן אשר יוציאם ישלם מחירם כשער של המכירה. וכאשר ראה השותף שההיזק עלה כסכום המטבעות הי' לו רשות למכרם שהי' ירא פן יוזלו, אבל אין מבורר במכתב כ"ג איך הי' המדובר ואיזה זמן קצבו. וגם אם האמינו שותפו על טענת היזק והוצאות:
יעי' כ"ג בב"ק צו: זוזי ועבדינהו נסכא קני ומוכח דחייב להחזיר לו אותו מטבע דוקא וע"כ צריך שנוי גם עי' תוס' מעילה כא: ד"ה פרוטה שהקשו וליבטל פרוטה של הקדש שנפלה ומה שייך בזה, ביטול הא עליו להשיב להקדש פרוטה אחת אע"כ דהדין הוא דדוקא אותה פרוטה עצמה ישיב, ולזה העירני במאסקווה ידידי הרה"ג ר' משה ראבינוביץ ז״ל אבד"ק פאסוואל ויש לעיין בזה:
סימן צז
כבוד ידידי הרה"ג המפורסם מ' שאלתיאל מו"ץ דפה סטאשוב.
אודות העובדא. שנתן איש אחד נכרי ליהודי שטר כסף להחליפו. והחליפו זה אצל איש אחר ואח"כ נודע שהי' ערכו כפול ובעליו טעה ואיננו ואין ידוע מי הוא. אם הרוח הזה שייך להראשון כי זכה בו כשהי' בידו אע"פ שלא ידע כלל כי חצרו קונה לו שלא מדעתו וה"ה ידו:
הנה המקור הוא מתני' ב"מ כה: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו והקשו הראשונים למה לא קנה חצרו לבעל הגל או לבעל הכותל. ויש ע"ז תירוצים שונים:
א) תי' תוס' כו. ד"ה דשתיך דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל והגל וכ"כ תוס' ב"ב נד. ד"ה אדעתא ולטעם זה אפי' אם אבדה בעצמה לא שכיחא מ"מ אם כשיקרה אבדה כזו שכיח שימצאנה אז חצרו קונה וכ"כ רא"ש שם סי' ט' ואף שכ' שם תי' שני משום דזה נשאר מן האמוריים והי' בתחלה בקרקע של ישראל אחר ואח"כ קנאו זה ואף שנתייאש ישראל ראשון מ"מ באיסורא בא לידו והוי יאוש שלא מדעת, מ"מ תירוץ ראשון עיקר לרא"ש כמ"ש שם אח"כ גבי עשאו פונדק כיון שהוא משכירו תדיר אין עתיד למצוא לבעל החצר וכ"כ בסי' י' גבי מצא בחנות וחצרו לא קנתה כיון דרבים נכנסים ויוצאים וכ' בפלפולא חריפתא דהלכך אינו עתיד להמצא לו, וכ"כ נ"י שם גבי מצא בגל וגבי מצא בחנות וגבי לוקח מן התגר:
ובטעם הדבר מה בכך דלא שכיח וכמ"ש אס"ז בשם ריטב"א, הא קנין חצר לכל הראשונים הוא מן התורה (לבד הראב"ד) ומה נפ"מ אי שכיח או לא, ועי' נ"י על מתני' מצא בחנות שכ' דמפני שאין מכיר בה הוי כחצר שאינה משתמרת:
וי"ל הפי' כמ"ש ב"ק מט: כל היכא דאיתי' לדידי' דאי בעי' מקני מצי קני קניא לי' נמי חצרו וא"כ בעי' דומיא דידי', א"כ ה"נ אע"פ דחצר קונה שלא מדעת דוקא בדבר ששכיח ויכול לדעת והוי דומיא דידי' אבל אם לא שכיח שיתודע לא הוי דומיא דידי' ולא קני וראיתי שכן כתב מרדכי כאן סי' רנ"ח והביא מגמ' זו. ובמחנה אפרים קנין משיכה סי' ד' הקשה על המרדכי דהא במסקנא לא קאי הכי רק דהלכתא דליתי' למשכון, אבל נראה כוונת המרדכי דהגמ' מסיק רק דלא בעי' שיהי' עומד שם דוקא, אבל זאת הסברא עומדת ועכ"פ בעינן שיהי' עומד לכך ויהי' שכיח וראוי לדעת מהמציאה, וראי' ברורה עוד לזה מב"מ קב. ביוני שובך דקאמר כן כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכה:
ולפי שיטה זו בנ"ד זכה ראשון בהריוח כשהי' השטר בידו. דפשיטא דשטר של כסף הי' עומד להתודע תיכף בעיון ראשון וידו קנה לו שלא מדעתו:
ב ויש תירוץ שני מ"ש רמב"ם פט"ז מאבדה ה"ח שהקשה קו' זו ותי' מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים וה"ז אבודה ממנו ומכל אדם. ועי' ב"ח ריש סי' ר"ם ששיטת רמב"ם אחת היא עם תירוץ הרא"ש מפני יאוש שלא מדעת, וא"י כוונתו. ולתי' זה פשיטא דאין לזה ענין בנדון דידן כלל:
ג תי' שלישי במרדכי פ"ב דב"מ סי' רנ"ח ור"ס דחצר קונה רק במציאה דשכיחה ורגיל למצוא כמו ראה אותן רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו משום דשדה תמיד מצויין שם צבאים וגוזלות אבל בדבר שלא שכיח לא קנה חצר, ובודאי זה כוונת ריב"א שם סי' רנ"ט בעובדא שמת גר בביתו והחזיק תלמיד א' בזהב שבאבנטו ואמר ריב"א דלא קנה חצר אפי' משתמרת, דאל"כ אין פי' לדבריו, וכן דעת ר' אביגדור בסי' ר"ס באבדת המעות משום דלא שכיח שיאבדו מעות ואף שאם יאבדו ודאי שכיח שימצאם הישראל שנאבדו בביתו (ועיי"ש שסוף דברי ר' אביגדור הם כתי' תוס' הנ"ל באות א' וצ"ע) ולשיטה זו בנ"ד לא זכה הראשון דהיא מילתא דלא שכיחא שיטעה איש בדבר פשוט שהכל רואים החילוק בין שטר קטן לגדול:
ד ודעת ר' ברוך במרדכי סי' רנ"ט שם דחצר קונה רק בהפקר גמור אבל לא גבי אבדה דאלו ידע לא הי' מפקירה ועי' בראב"ד פט"ז מאבדה ה"ד שכ' בטעם שני דאין יאוש קונה אלא באבדה אבל זו אינה אבדה אלא כפקדון ששכחו בעליו ותמה ה"ה שאינו מבין הכוונה ובודאי שהיא כדעת ר' ברוך:
והנה ודאי דעל מתני' דמצא בגל לא שייך טעם ר' ברוך דאלו ידע לא הי' מפקירה דהא כבר מתו האמוריים מימים רבים. וכן על עובדא דריב"א שהחזיק התלמיד בזהב שבאבנט דג"כ הי' הפקר גמור. וצ"ל דעיקר הביא מרדכי שיטה זו על עובדא דבדיל שנמצא שהי' כסף בפנים דמש"ה לא קנה חצרו לראשון משום דאלו ידע העכו"ם לא הי' מפקירה. ועי' סמ"ע סי' ר"ס סק"ב דשיטה זו עיקר וכ"כ חתם סופר יו"ד שי"ח ד"ה אלא. וגם לשיטה זו לא זכה ראשון:
ופשטות הרמ"א סי' רל"ב ס"ס י"ח ורס"ח ס"ג הכוונה כתירוץ ג' הנ"ל דהא מביא מקור מהגה"א ומרדכי ולא ציין על התוס', וכ"כ סמ"ע סי' רס"ח סק"ז. ואמנם נה"מ רל"ב סק"ח ורס"ח סק"ג כתב דכוונת הרמ"א כתי' תוס' הנ"ל באות א' אבל פשטות הלשון לא משמע כן, ועיי"ש בנה"מ רס"ח שכ' דהרא"ש לית לי' תי' התוס' מדכתב הטעם משום יאוש שלא מדעת, ותמוה דהא הרא"ש כתב גם תי' תוס' איזה פעמים שם, וא"כ אי כוונת הרמ"א כמרדכי בנ"ד לא זכה ראשון וכ"כ בפת"ש רל"ב בשם עבודת הגרשוני דאפי' בדבר שודאי יכול הי' הראשון להתודע ממנו מ"מ כיון שהאבדה עצמה לא שכיח אין חצר קונה:
ובודאי דלא עדיף ידו מחצרו, ואף דידו קונה שלא מדעתו כחצר כמ"ש תוס' גיטין סא. ד"ה ליקט ורשב"א שם ותו' סוכה לא: ד"ה באשרה דדוקא בהגבי' על מנת שלא לקנות לא קנה אבל סתמא קנה אפי' בלא כוונה וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' ק"נ וש"ך ער"ה סק"ג. ומה שהקשו מהרי"ט וש"ך מב"ק מט: דמחזיק בשטרותיו של גר לא קנה השטר משום דלאו דעתי' אשטר, היא קו' תוס' ב"ב נד. ד"ה אדעתא ותי' דשא"ה שיודע שהשטר בידו ואינו מתכוון לקנותו הוי ככוונה להפוך וכמ"ש ח"ס יו"ד שי"ה ונה"מ ער"ה. וכ"כ רש"י ביצה לט: דר' נחמן ס"ל דל קנה הממלא משום דנתכוון רק לחברו ומ"ש רש"י לשיטת ר' ששת תמהו תוס' שם ד"ה הכא דאין סברא שיקנה ובזה אינני מבין קו' מל"מ פי"ו מגזלה ה"ח על מהרי"ט הנ"ל דידו קונה שלא מדעתו מתוס' ב"ב הנ"ל, דשאני בב"ק בשטרות דהוי ככוונה להפוך כיון שידע בם:
ומ"מ ודאי דלא עדיף ידו מחצרו וכשם שאין חצרו קונה משום דלא שכיח ה"ה ידו וכמ"ש ש"ך רס"ח סק"ו. וגם עי' מחנה אפרים קנין משיכה סי' ד' דמחלוקת בירושלמי פ"ד שביעית אי ידו קונה שלא מדעתו ור' ירמי' סובר דאף דחצר קונה שלא מדעתו מ"מ ידו גרע ואין קונה שלא מדעת ותולה המחלוקת אי חצר משום יד או משום שליחות:
ונראה דבנ"ד הוי ספיקא אי שייך לראשון, וא"כ אין להוציא מיד השני, אבל הלא הבאתי דהנה"מ כ' דדעת הרמ"א כתוס' ושייך להראשון. ונכון לבצע ביניהם:
סימן צח
לכבוד אחי יקירי הרב המאה"ג ירא ה' ושלם מ' מנחם מענדיל יחי' רב בנויארק.
על דבר אי יכולים למכור שכר מצות או עונש עברות אשר עשה או על זמן העתיד שכל המצות אשר יעשה יהי' מגיע השכר להקונה.
הנה אם מוכר שכר המצוות מה שיעשה אח"כ לא חל דהוי דבר שאין בו ממש ולא שייך בו קנין, וכמ"ש רמ"א יו"ד רס"ד ס"א משם תשו' הרא"ש כלל י"ב סי' ג' דאם הבטיח לאחד מצות מילת בנו אין מועיל בו קבלת קנין וכמ"ש ב"ב ג. קנין דברים בעלמא ושם קמז:
ידור פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום וכמ"ש בחו"מ רי"ב סעיף א' ורנ"ג סכ"א וס"ס רע"ו וכמ"ש ריב"ש סי' שכ"ח במכירת עשו את הבכורה דלא מהני משום שהי' דשלב"ל ועיי"ש שהשואל כתב בשם הטור שהביא דברי אביו הרא"ש דלהכי נשבע עשו כדי שהשבועה תחזק ותקיים את הקנין בדשלב"ל ושם מכר עליו כדחזי' הכא דקרי לי' מכר בשביל השבועה, והריב"ש קרא תגר על זה וכ' דאין לסברא זו על מה שתסמוך ולא הרא"ש והטור חתימי עלה ולפלא כי הדברים האלה כתובים באמת בפי' הטור על התורה במקומו בשם הרא"ש. ועי' חו"מ ר"ז סי"ט וסי' ר"ט ס"ד בהג"ה:
וכן כתב בשלטי גבורים חולין פז. במילה בשם הרא"ש וכ"כ בש"ג ע"ז פרק א' ד"ה אין מקדישין שהמצוה אין לה ממשות שתחול עלי' קנין, אבל בש"ג ב"ק צא: כתב להפוך דמועיל הקנין במצוה שעתיד לעשות ומביא ראי' מחולין פז. דאמר רבי לצדוקי כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל הרי שחפץ רבי לקנות ממנו מצות כוס של ברכה, אבל דבריו אלו הם נגד כל מ"ש למעלה ונגד דברי עצמו, והראי' אין לה מובן, דודאי דאף דאורח מברך מ"מ הי' רשות ביד רבי שלא לתת לו לברך רק לברך בעצמו וכמ"ש באו"ח סי' ר"א סעיף א' ורצה באמת לסלקו ולא הי' צריך לתת לו מ' זהובים רק מצד דרך ארץ אמר לו כן:
ומ"ש ביו"ד סי' רמ"ו סעיף א' בשם ר' ירוחם דיכול להתנות עם חברו שיעסוק בתורה הוא ימציא לו פרנסה ויחלוקו בשכר, והוא נלמד מסוטה כא. גבי שמעון אחי עזרי', נראה פשוט דוקא בתורה מהני דהוי כשותפות וכמ"ש חו"מ קע"ו ס"ג דלא הוי קנין דברים וכמ"ש ראב"ד פ"ד משותפים ה"ב והג"ה מיי' שם וחו"מ קע"ו ס"ג דהוי שכיר ופועל:
וגם אפי' בתורה אין זה כאלו לומד בעצמו, רק דיש לו שכר מפני שמטיל מלאי לכיס של ת"ח וכמ"ש בפסחים נג: כי בצל החכמה בצל הכסף אבל אינו שוה כת"ח עצמו כמ"ש ברכות לד: כל הנביאים וכו' לעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה וכו':
ואם מוכר שכר מצות שעשה כבר לא מהני כמ"ש במהר"ם אלשקר סי' ק"א בשם תשו' רב האי גאון ששכר עוה"ב אין תופס בו קנין ומכר כי צדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהי' ומי שמוכר מצוה קרוב לקבל פורעניות כי עשה שם שמים פלסתר וקרדום. וכ"כ רמ"א יו"ד רמ"ו ס"א דאם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור חלק בשביל ממון שיתנו לו והוא מרי"ו ומגמ' סוטה הנ"ל גבי הלל ושבנא שקרי עלי' אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לו. והוסיף ברי"ו שהעוסק אבד שכרו שכבר ביטל חלקו, והיא ממדת עשו שבזה את הבכורה וכ"כ בש"ג ב"ק צ"א: דאין מועיל קנין במצוה שעשה כבר:
ועי' זוהר סתרי תורה פ' לך דף פח: גבי ר' יוסי בן פזי מבואר כמ"ש למעלה דיכולים להשתתף בתורה על להבא במה שילמוד, ומ"מ לא יתהלל המתהלל מי שנותן חלק תורתו לחברו ואין זה מן המובחר כי ר' יוסי התחרט אח"כ על זה וחזר בו. וגם ר' אבא קרא עליו מקרא לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. וכן כ' במגלת ספר להרב יעב"ץ דף י"ב כי קצין אחד ר' הירץ מהנובר הציע לפני אביו החכם צבי שילמוד בשבילו שעה אחת בכל יום והוא יתן לו בעד זה רכוש גדול אך החכ"צ הוציאו ריקם מלפניו בפחי נפש ולא שמע לו:
ופשיטא שכיון שאין קנין מועיל במצוות, אם הקונה שלם להמוכר בעד המצוה המעות חוזרים, ואף שבפסחים פט: איתא המוכר עולתו קנסי' לי' ומעות יפלו לנדבה, מ"מ חידוש הוא ומקנסא לא ילפינן:
סימן צט
לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי מ' יהודה ליבוש ישעי' אבד"ק באגריא.
ע"ד שאלתו אודות חזקת החליבה ואשר כבר יצא הפסק מהרב מפ' שהיא שייכה לר"ח וכ"ת מפקפק ע"ז כפי הרצאתו ונימוקיו. אבל יקירי הלא גמ' מפורשת (ב"ב קלח:) ב"ד בתר בי דינא לא דייקי וש"ך חו"מ י"ט סק"ג אם חזר בעל דין ותובעו בפני ב"ד אחר אין הב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל וכ"כ סמ"ע שם סק"ב ופת"ש סק"ג:
ובאמת הפסק הזה ברור ואמת כי מפורש במהרי"ט חו"מ סי' ל' אפי' מכר השר את הכפר לאחרים ופנים חדשות באו לכאן מ"מ אין חזקת המחזיק נפקעת וכ"כ בת' רשד"ם סי' רכ"ד דאין זה תלוי בבעל זה ואפי' נתחלפו הבעלים התקנה בתקפה וכ"כ רדב"ז ח"ד סי' רי"ג. הטעם דאין ביד הבעלים למכור זכותו של זה. והדבר מפורש בב"מ קא: זבנה או אורתה או יהבה במתנה א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיני' וכמ"ש בחו"מ סי' קע"ה סי"ט וכן בב"ב הג. בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי הוא שלו ורשב"ם ד״ה מעשר ואפי' אם מכרה הלוקח לאחר דזכותו של לוי אינו יכול למכור לאחר:
ולא עלה על דעת אדם לומר דהחזקה היא אקרקפתא דגברא ויש זכות רק על גופו של האדון. ופשיטא דכיון שיש לר"ח חזקה בחליבה בכפר זה אין רשות להמוכר למכור חזקת ר״ח לאחר, וטענת השני שהי' לו ג"כ חזקת חליבה בכפר אחר השייך לאותו האדון והאדון הביא אותו לכפר זה תחת הכפר הראשון. זו אינה טענה כיון דהחזקה והזכות אינו אקרקפתא של האדון, רק על המקום הזה, ומבואר בספרים דעיקר התקנה היתה מפני חובות והוצאות שיש לו כאן:
ופשיטא דכיון דהוי תקנת ר"ג, דמוחים בידו וכופין אותו לקיים התקנה, דאל"כ איך תתקיים התקנה ומה הועילו חכמים בתקנתם וכ"כ בת' בית שלמה חו"מ ק"ג שכמו בחר"ג משתי נשים אף אם עבר ונשא כופים לגרשה כמ"ש נו"ב כך בחר"ג בהסגת גבול הוי הכי דאפי' דיעבד מחויב להחזיר ולא הועילו מעשיו וכל הוספה שהוסיף חלה עליו לשלם להשני וכ"כ בת' דברי מלכיאל ח"א חו"מ סי' צ"ח אות י"ג דמוציאים מידו מצד כפי' וכמו בכל חר"ג וכ"כ שארית יוסף פי' י"ז וס' מ"ב סי' כ"ז דמערופיא הוי ממון גמור ועי' בת' דברי חיים ח"ב חו"מ סי' ל"ה שכתב וידעתי מעשה אשר מחו' הגאון דק' ווישניצא החרים לאחד שהסיג גבול באורנדי וענשו במ"מ ל"ע וכן הי' וגם לאחד שהי' נקרא פרץ רדף אותו בחרם על כזה, ובסי' מ"ב כתב וז"ל ולכן כופים השוכר המסיג גבול להחזיר החליבה להראשון וכ"כ בסי' ס"ז וצריך להחזיר המקום לבעליו הראשונים:
ויש להסביר הדבר ע"פ מ"ש ט"ז יו"ד רי"ח סק"ד ורכ"ח ס"ק מ"ב דתקנה למגדר מלתא דעברה הוי דאו' משא"כ אם אין שייך לעברה רק תקנת הצלת ממון הוי רק מדרבנן. ולכן בתקנת שלא לבטל גט שלא בפני השליח ס"ל לרבי בגיטין לג. דבטלו מבוטל ולא אמרי' מה כח ב"ד יפה דאפי' אי מהני דיעבד מ"מ יש תועלת בתקנה דע"פ רוב לא יעבור עלי' אבל הכא בתקנת ממון דלא חמירא כ"כ ושכיחי עוברים אם תאמר דדיעבד מהני תהי' כל התקנה לבטלה:
סימן ק
אודות דין ודברים שבין רב אחד ובין שכנגדו אודות שכר הכשר חלב לפסח:
לדעתי לא שייך כאן דין עני המהפך בחררה כי בחו"מ רל"ז ס"א פוסק הרמ"א כר"ת דבמציאה וכל דדמי לי' שאינו דבר המצוי במקום אחר מותר ועי' נה"מ סק"ב דזה הטעם דמותר לבע"ב אחר לשכור מלמד ששכר אחר משום דהסברת הלימוד הוי דבר שאינו מצוי כמ"ש הסמ"ע וא"כ גם דעת המחבר כר"ת וכן פוסק בת' רש"ל סי' ל"ו. ונתינת הכשרים על חלב לפסח בשכר שמונה מאות שקלים הוא דבר שאינו מצוי. ואף דהכא הראשון כבר טרח בזה ואם טרח אפי' בהפקר אסור כמ"ש רא"ש קדושין פ"ג ס"ס ב' דזה הטעם בעני המנקף בראש הזית דמה שתחתיו גזל וכ"כ ר"ן שם. אבל בת' מהרש"ל סי' ל"ו כ' דע"כ לא כל טרחות שוים דהא בתו' קדושין נט. ד"ה עני כתבו דהא דמהפך בחררה מיירי בטרח שכ' דלמה לו לחזור על זאת שטרח בו חברו וכו' ומ"מ כ' דאם החררה הפקר ליכא איסור ומבואר דאפי' טרח מותר במציאה וע"כ צ"ל דדוקא בטרחא גדולה דסכנת נפשות כמו בעני מנקף בראש הזית אז אסור אפי' במציאה אבל טרחא בעלמא מה שאדם משתדל אחרי דבר אם הוא הפקר מותר, ועי' נחלת צבי רל"ז בשם מ"ב סי' כ"ז דאף שחולק על רש"ל כ' חילוק אחר דעני המנקף מקרי טרח עד דסמכא דעתו כיון שהפיל הזתים לארץ ואין להם בעלים שיעכבו עליו אבל גבי מהפך בחררה אף שטרח הרבה לא סמכא דעתו דאפשר שהבע"ה לא יתן לו והרי החררה עדיין ביד בע"ב וכן אם פסק דמים עם המוכר שהמקח עדיין ביד המוכר ואפשר שיחזור המוכר מהמקח ולכן עדיין לא סמכא דעתו על המקח. וא"כ הכא נמי שהי' תלוי בבעה"ב לא מהני טרח:
ב) ואפי' במקח וממכר דשייך דין מהפך בחררה מ"מ הא בעי' שכבר פסקו הדמים שביניהם כמ"ש רמ"א שם והכא הא לא הי' פסוק דמים ואף שמהני פסוק דמים של שנה אחת לחברתה כמ"ש סי' של"ג סעיף ח' בהג"ה גבי ש"ץ שהשכיר עצמו לשנה בתנאי כך וכך ואח"כ השכיר עצמו סתם ודאי על תנאי ראשון הי' וכל העושה ע"ד ראשונה עושה (עי' ספרי ח"א סוגיא י"ט אות ה), אבל הכא הראשון כתב לבעל החליבה שהוא ממאן בפסוק דמים של אשתקד ומבקש הוספה ורק אח"כ הלך בעל החליבה להשני, ואפי' להפרישה מובא בפת"ש סק"ג דאפי' לא פסקו הדמים רק מחולקים בדמי המקח כ"ז שעסוקים באותו ענין הוי הסגת גבול אבל הכא שרק אשתקד הי' פסוק דמים ובשנה זו בטל הראשון את הפסיקת דמים והנכרי לא הסכים והלך למקום אחר ודאי דאין דברי הפרישה ענין כאן:
ג) והעיקר דבעי' דוקא בא אחר ונטלה אז נקרא רשע. אבל אם הוא לא השתדל בדבר ולא הלך אצלו רק בעל החררה הלך אל השני אינו רשע כמפורש תוס' קדושין הנ"ל במלמד שאם אומר בע"ב שאין רצונו לעכב מלמד שלו מותר וכ"כ סמ"ע שפ"ו סק"י ות' רש"ל הנ"ל ות' מהר"ם אלשי"ך סי' ס"ז:
ד) ועוד נראה דבנ"ד ל"ש דין עני מהפך ואינו ענין של מו"מ רק שאלה באו"ה כפי שהרב השני הראה ג' תעודות משלש קהלות שממאנים בהכשר מרב אחר רק ממנו, איזו כח יש להראשון לכפות ולאנוס מאות אנשים הסרים למשמעת השני שיסמכו על הכשרו. ופשוט שדמי למ"ש בחו"מ קנ"ו ס"ז בהג"ה אף שבני מתא יכולים לעכב מ"מ טובת הלוקחים עדיף. ומ"ש ח"ס חו"מ קי"ח בנדון הכשר הצוקר ל"ש כאן ששם היו המוצי"ם עניים ופרנסתם בכך, משא"כ הכא שהראשון עשיר. גם רק פעם א' נתן הראשון את ההכשר:
סימן קא
לכבוד בני יקירי העלם המופלג ושנון מר פיחס יחי'.
על אודות התמיהות שכתבת לי מלמודך במס' קדושין הנני להשיבך בזה:
א) תמהת על תוס' קדושין יז: ד"ה חליפי שכ' על הא דגר ונכרי שירשו את אביהם גר יכול לומר לנכרי טול אתה ע"ז ואני מעות ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חליפי ע"ז הוא דקא שקול ומק' תוס' דילמא טעמא משום ברירה כלומר השתא הוברר הדבר דזה חלקו. ויפלא בעיניך אפי' למ"ד יש ברירה אין לומר הכא ברירה בע"ז ומעות דהם שני מינים ול"ש בהם ברירה כמ"ש דמאי פ"ו מ"ח ומ"ט יכול לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים וכן הוא בבכורות נו: א"ר ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים אבל חלקו גדיים כנגד גדיים אומר זה חלקו המגיעו ואמרי' ברירה כמ"ש רש"י שם ובגדיים כנגד תיישים לא אמרי' ברירה משום דהוי שני מינים:
הנה כן הוא ברשב"א כאן שמקשה קו' תוס' דילמא מותר משום ברירה ותירץ כן משום דבשני מינים לא אמרי' ברירה וכ"כ בתוס' רי"ד וכן הקשה על תוס' בטורי אבן חגיגה כה: ד"ה אתה ותוס' רעק"א דמאי אות ס"ט והניח בצע"ג. ובחתם סופר חי' ע"ז סד: ד"ה תניא, אבל בריטב"א קידושין מקשה קו' זו דברירה ואינו מחלק בין מין א' לשני מינים ויפלא הדבר:
ונראה כוונתם וכוונת הריטב"א כמ"ש ריטב"א ע"ז ס״ד. יכול לומר לנכרי טול אתה ע"ז וכו' ואפשר דהכא הכל מודים דיש ברירה דאנן סהדי שמתחלת ירושה האי ניחא לי' בע"ז והאי ניחא לי' במעות וכמבורר מתחלתו דמי וצ"ע עכ"ל, ומש"ה אף דבכל דוכתי בשני מינים לא אמרי' ברירה היינו משום דמסתם ניחא לו שיהי' לו חלק בכל המינים אבל הכא כיון דע"ז ויין נסך אין לו שיווי אצל הגר הוי אומדנא דמוכח שהוא עומד להתחלק כן והוי כאלו התנו כן מתחלה שהגר יקח המעות והפירות והגוי את הע"ז והיי"נ. וריטב"א לשיטתו שפיר אמר הכא ברירה וזו דעת תוס', אך קשה איך ניחא לתוס' משום ברירה א"כ למה אמרה ברייתא דנשתתפו אסור הא גם בנשתתפו שייך ברירה וכמ"ש תוס' ע"ז סד: ד"ה תניא וכמו שתי' באמת ריטב"א. אך י"ל דס"ל לתו' טעם איסור בנשתתפו כמ"ש בע"ז סד: משום רוצה בקיומו וכמ"ש רמב"ם פי"ג מהמ"א הכ"ב ובירושה ל"ג שמא יחזור לסורו, ותי' תוס' דאי מטעם ברירה אפי' באו לרשותו נמי יהא מותר:
ולפי הפשוט תי' זה אינו מובן כלל וכמו שהק' פני יהושע שם וטורי אבן חגיגה דאדרבה אם יש ברירה כ"ש דאם באו לרשותו אסור דכיון שבא הע"ז לרשות הגר הוברר הדבר שהוא חלקו ואפי' אי אין ברירה אסור דזכה בו כבר, אך כוונת תוס' כמ"ש המקנה דאין הפי' שבאו לרשותו דחלקו ממש דהו"ל לומר ומשחלקו אלא שמיירי שלא לקחו כדי לזכות בו מ"מ כיון שעשה מעשה אחר מיתת אביהם והכניסו לרשותו אסור ואי טעם ההיתר משום ברירה גם הכא מותר וע"כ דאין כאן ברירה:
וברשב"א קדושין אחר שתי' לקו' תוס' דבשני מינים אין ברירה הביא להפוך מתמורה ל. בשני שותפין שחלקו א' נטל עשרה טלאים ואחד תשעה וכלב שכנגד הכלב אסור ומק' בגמ' ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו אלמא אפי' בב' מינים בטלאים וכלב אמרי' ברירה ותמוה מאד חדא דהוא נגד מתני' דמאי הנ"ל שהרשב"א עצמו מביא וגם הלא קשה על מ"ש ניפוק חדא להדי כלבא הא אי יש ברירה כל העשרה מותרים דהא ע"מ כן נשתתפו והם חלק שלו משעה ראשונה ואין כאן מחיר כלב כלל ולמה צריך להוציא אחד וע"כ משום דבשני מינים ל"ש ברירה ומש"ה אין לומר דכולם מותרים, אלא כמ"ש תו' בכורות נו: ד"ה לברור דמסתמא כך הי' דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא נגד הכלב וטלה א' שהוא בורר מן העשרה טלאים שפיר הוי ברירה במין אחד וא"כ אדרבה מהכא ראי' ברורה דבשני מינים לא אמרי' ברירה ועי' ח"ס ע"ז סד. ושי למורא בכורות נז. מ"ש דרשב"א מפרש פי' אחר:
והנה כל קו' גמ' תמורה ניפוק חדא להדי כלבא ותי' כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו הוא רק למ"ד יש ברירה וכמ"ש תוס' ד"ה ואידך וכמפורש בבכורות נז. ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מיניי' אבל אי אין ברירה ודאי כולם אסורים אפי' אם דמי כלב וטלה שוים (ועי' חי' רעק"א יו"ד טז סי"ב שהק' ליבטל המחיר כלב ברוב ותי' דלמ"ד יש ברירה אפשר לברר את האיסור לכן אין בו דין ביטול והגמ' פריך ממ"נ אי אין ברירה כולם מותרים משום ביטול ואפי' אי יש ברירה ויכולים לברר את האיסור ולהוציא טלה אחד, עכ"פ השאר למה אסורים, וצ"ע דבבכורות אי אפשר לפרש כן דמק' רק אי אמרת יש ברירה ומוכח דאי אין ברירה ניחא דכולם אסורים וכל דבריו מוסבים רק אסוגיא דתמורה, וככה תמוהים דברי בית יצחק או"ח ס"ס נ"ד אות ט"ז שהק' בתמורה מ"ש ונברור חד מיניי' אמאי לא אמר להדיא דמקשה למאן דאית לי' ברירה ותי' דבאמת קו' הגמ' גם למאן דלית לי' ברירה משום דיש ס"ס עיי"ש וא"א לומר כן דהוא נגד סוגיא דבכורות דמפורש דהקו' רק למ"ד יש ברירה):
ומש"ה מק' לח"מ פ"ו מבכורות ה"י ויש"ש ב"ק ספ"ה בדיני ברירה על רמב"ם פ"ד מאסורי מזבח הי"ז למה כ' דאם דמי הטלה והכלב שוים מותר הא הרמב"ם פוסק אין ברירה ותמיד אסורים, ותי' בשער המלך פ"ג מגירושין סוף ה"ד בשם מבי"ט דמדאו' בטל הטלה שהוא מחיר הכלב בט' הטלאים אלא מדרבנן בע"ח חשיבי ולא בטלי והוה רק אי' דרבנן ובדרבנן הא יש ברירה. וכן הביא ס' זו ביש"ש הנ"ל וכן כ' מקור חיים תמ"ח סק"א וחי' רעק"א יו"ד ט"ז סי"ב, אך קשה למה תו' תמורה ל. ד"ה ואידך הקשו מכאן על ר"ת דס"ל אין ברירה, הרי דס"ל דהכא הוי איסור דאו' וכן הר"ן נדרים ריש פ"ה כתב דמהכא שמעי' דבדאו' יש ברירה:
ונראה ליישב ע"פ מ"ש הפמ"ג יו"ד סי' מ"א שפ"ד סק"א ובשער התערובות פ"א חקירה א' די"ל הא דחד בתרי בטל הוא דוקא בהיתר מבורר אבל אם לא הי' ההיתר מבורר מעיקרא לא מהני, דכיון דכל אחד אסור מספק הוי ודאי אי' תורה וכ"ש אי נימא ספיקא דאו' מן התורה לחומרא אי אפשר שספק יבטל את האיסור וכ"כ פמ"ג ק"ט שפ"ד סק"ו בשם כנה"ג בהגהות הטור וכ"כ בחי' רעק"א סי' ק"ה ס"ט בשם ת' הרשב"א סי' רע"ב דלא אמרי' חד בתרי בטל אלא היכא שהרוב הוא מותר בודאי, ונ' דתלוי במחלוקת הראשונים אי סד"א מה"ת לחומרא, דאי מדאו' לחומרא שפיר כל א' שעומד בספק אין עליו שם היתר ואינו יכול לבטל את האיסור אבל אי מה"ת לקולא בודאי יכולים מדאו' הספיקות לבטל את האיסור. וי"ל עוד דתלוי אי רוב מצד ודאי או אינו אלא ספק וספק זה התירה תורה כמ"ש אס"ז ב"מ ו: דאי רוב ספק הוא והתורה חידשה להתירו י"ל אין לך בו רק דוקא בהותר מבורר אבל אי רוב מצד השכל והוא ודאי היתר, אע"פ שאין ההיתר מבורר ס"ס יש סברא דרובא היתר הם והוי רובא מעליא ואין חלוק, ולשי' רמב"ם דסד"א מה"ת לקולא ע"כ דרוב מצד ודאי דאי הוי ספק מה תועלת בו הא כל הספיקות מותרים. אלא לשי' ראשונים דסד"א מה"ת להחמיר יש לומר דרוב הוי ספק ואף שכל ספק אסור מ"מ ספק זה שרובו להקל מותר מדאו':
וא"כ הכא בעשרה טלאים שכנגד הכלב ההיתר אינו מבורר דכ"א ואחד מהם עומד בספק מחיר כלב ולשי' הראשונים הנ"ל לא שייך ביטול והוי אי' דאו'. ומש"ה תוס' דס"ל סד"א מה"ת לחומרא כמ"ש פר"ח ק"י ריש כללי ס"ס ושב שמעתתא ש"א פ"ג וכן הר"ן ס"ל כן סוף פ"א דקדושין גבי ערלה ובת' הר"ן סי' נ"א שפיר כתבו דהכא הוי ברירה באי' דאו'. אבל הרמב"ם לשיטתו דסד"א מה"ת לקולא ולדעתו אפי' בהיתר שאינו מבורר ג"כ שייך ביטול והוי רק אי' דרבנן ובדרבנן פוסק יש ברירה ולכן כ' אם דמי הטלה והכלב שוים מותר:
ב) שנית קשה לך שם יח. דאמר ר"י גוי יורש את אביו דבר תורה דכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ומק' ודלמא ישראל מומר שאני הרי דעשו יש לו דין ישראל אלא שהוא מומר ולמה בב"ב טז: כשאמרו שעשו בא על נערה מאורסה הק' תו' ד"ה בא הלא לא נצטוו בני נח על נערה מאורסה כמ"ש סנהדרין נז: בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה אין להם ותי' דאע"פ שלא נצטוו מ"מ מכוער הדבר וכ"כ בסנהדרין שם ד"ה לנערה הרי דעת תוס' דעשו הי' בן נח ולא ישראל והוא נגד הגמ':
הנה נודע הספק שבפרשת דרכים דרוש א' אי האבות הי' להם דין בני נח או לא, וא"כ י"ל דאף דגמ' מק' ודילמא ישראל מומר שאני וס"ל דהאבות הי' להם דין ישראל וכמ"ש רמב"ן סוף אמור ד"ה ויצא כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ומביא ראי' מגמ' זו (ועי' מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ו') מ"מ ר' חייא בר אבין א"ר יוחנן שלמד דגוי יורש מעשו ס"ל באמת דעשו הי' בן נח ומ"ש אלא מהכא כי לבני לוט נתתי את ער ירושה זה לא דברי ר' יוחנן אלא סתמא דגמ' אמרה כן וראי' דבנזיר סא. מביא בשם ר' יוחנן דלומד מירושה לעשו. ולכן בב"ב דהמ"ד דחמש עברות עבר עשו הוא ר' יוחנן, שפיר הקשו תוס' לשיטתו דהי' עשו בן נח וגם המ"ד דנערה מאורסה לית להו הוא ג"כ ר' יוחנן בסנהדרין שם:
ועוד י"ל דאף דעשו הי' לו דין ישראל מומר לענין ירושה ושאר דברים. מ"מ לענין נערה מאורסה הי' לו דין בן נח דכל הראי' בסנהדרין דאין להם נערה מאורסה הוא כמ"ש רש"י שם ד"ה בעולת בעל מדכ' והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קדושין וחופתו, הרי דגם אברהם אף דאז כבר נכנס בברית מילה מ"מ אמר ה' דוקא בעולת בעל ולא קדושין וחופה, ויש לדחות כיון שהיו הנשואין קודם שנכנס בברית לכן אמר בעולת בעל וצ"ע:
והאמת נראה דהא דמק' תו' בב"ב וסנהדרין דאין בבני נח רק בעולת בעל ולא נערה מאורסה אין כוונתם שעשו הי' לו דין בן נוח רק קאי על העמים שהם אין להם דין נערה מאורסה ומש"ה עשו שהי' ישראל אף דאם בא על אשת בן נח בעולת בעל הוי איסור דאו' וכמ"ש תוס' ע"ז לו: ד"ה משום דרק לענין חיוב מיתה לית בהו אישות אבל יש עשה ודבק באשתו וכו' וכן כתבו תוספות קדושין כא: דבור המתחיל אשת ותו' סנהדרין נב: ד"ה פרט דאיסורא איכא מדצריך להתיר יפת תואר וכ"כ תו' חולין קט: ד"ה נדה בשם הקליר דכל דאסר רחמנא שרא כוותי' מא"א יפ"ת וכ"כ לח"מ פ"ח ממלכים ה"ג בשם ר"א מזרחי וכ"כ המקנה קדושין כא: דודבק באשתו וכו' כיון דלא הותר בסיני לישראל בדנכרי באיסורי' הראשון קיימא, אבל כ"ז בבעולת בעל אבל בנערה מאורסה לבן נח אין אי' מן התורה לישראל ושפיר מקשו בתוס' דעשו לא עבר כלל:
ג עוד הבאת קושיא בריש מס' ב"מ שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתי' וכ' הרא"ש שם דמיירי במקום שהיא של מוצאה כגון בעיר שרובה נכרים, ותמהת לפי מה שהגמ' בב"מ כד. מסופק די"ל דרבנן דרשב"א פליגי אפי' ברוב נכרים דחייב להכריז ותוס' ב"ב כג: ד"ה חוץ מקשו למה לא מהני רובא כיון דליכא חזקת ממון ותי' דתקנת חכמים היא כדי לקיים מצות השבת אבדה כיון דיכול להתברר ע"י הכרזה אם היא של ישראל וכ"כ הג"ה אשרי שם פ"ב סי' כ"א וכ"כ תוס' ב"מ כג. סד"ה והא דכל היכא דאפשר לתקן להשיב ממון לבעלים ע"י הכרזה מתקני' וכ"כ אס"ז ב"מ כד. סד"ה כי בשם רא"ש דתקנתא דרבנן היא וכ"כ בחי' ר"ן שם ע"ב ד"ה מי תק"ח היא דא"ה אחר הרוב כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימנים וכ"כ באס"ז שם ע"ב סד"ה ויניח בשם ריצב"ש שזה כוונת רש"י ב"מ כד: ד"ה מי שכ' ושלו נמי לא הוי דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא ולא נודע הטעם אלא ודאי הפי' משום השבת אבדה כתוס' וכן כוונת רמב"ן ב"ב שם סד"ה רוב שכ' כיון דיש סימן חייב להכריז דלמא דישראל הוא וחזקתו של זה אינה חזקה שאין לו בה כלום. וס"ס בעלי שיטה זו איך יפרנסו מתני' דשנים אוחזין דל"ש תי' רא"ש ולמה הוי הטלית של המוצא:
הנה הרא"ש מוכרח לפרש שמיירי בעיר שרובה נכרים. דאין לתרץ שאין במציאה סימן, דהא טלית יש בו סימן כמ"ש משנה ב"מ כז. שמלה מיוחדת שיש בה סימנים והמתני' משמיענו דין זה דרבנאי דאתי לידי' משמע ואפ"ה אבדת עכו"ם מותרת כמ"ש ב"ק קיג: ורש"י כאן ד"ה ומצאתה, אך אינני מבין למה שם בב"ק א"ר שמעון חסידא דין זה דאבתו מותרת ועליו מקשה ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' וכו' אבל היכא דאתי לידי' אימא להדרה. הא משנה מפורשת פה דאבדת עכו"ם מותרת כמ"ש רא"ש ולמה צריך ר״ש חסידא לאמור דין זה וקו' זו ואימא ה"מ וכו' הי' יכול להקשות על מתני' זו:
וקושייך הנה הספק על רבנן דרשב"א הי' רק ברוב עכו"ם די"ל כמ"ש תוס' משום מצות השבת אבדה חוששים למיעוט, אבל פשיטא דבעיר שכולם עכו"ם ואין שם ישראל כלל אין שום הו"א דחייב להכריז. וא"כ לדידהו מיירי מתני' במקום שכולם עכו"ם, ורא"ש דנקט רוב עכו"ם משום דכן הלכה וכמ"ש בחו"מ רנ"ט ס"ג:
ועיי"ש בחו"מ דרוב עיר עכו"ם והוא מצא במקום שרוב העוברים ישראל חייב להחזיר והקשה בפרישה וסמ"ע סק"ו הא רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה"נ נלך אחר רוב העיר שהם עכו"ם, ותי' דוקא קרוב שאינו מקומו ממש רק נתגלגל ממקום אחר אז רוב עדיף אבל קרוב שהוא מקומו ממש כמו הכא שרוב העוברים ברחוב ישראל הם עדיף מרוב והוא כס' רמב"ן ב"ב כד. ד"ה אבל דענבי מצנעי דכי האי לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וכה"ג עדיף מרוב, אבל הט"ז לא ניחא לו בתי' הסמ"ע והוא תירץ דשא"ה כיון דאפשר לברר ע"י הכרזה אולי האבדה של ישראל לא מהני רוב העיר עכו"ם וכהאי סברא היא בתוס' ב"ב כג: הנ"ל:
ואינני מבין דברי הט"ז כי מה שהביא מתוס' ב"ב הלא כאן בסעיף זה קיי"ל להפוך דברוב עכו"ם שלו. ולפי סברת הט"ז בכל רוב עכו"ם גם העיר וגם רוב העוברים יהי' חייב להכריז כיון דאיכא לברורי, וביותר קשה הלא באותו סעיף איתא דרוב עיר ישראל ורוב העוברים עכו"ם הרי הוא שלו. ולתי' סמ"ע ניחא דקרוב ממש עדיף מרוב משא"כ לתי' ט"ז הכא כ"ש וכ"ש דחייב להכריז דמסייע גם רוב עיר ישראל להאי דאיכא לברורי וצ"ע:
סימן קב
מוסקבה לכבוד ידידי הרב הגאון מ' שמואל רבינוביץ אבד"ק מוסקבה.
אשר הגיד לי כ"ת בערב משם הגאון ר' יוסף רוזין שי' מדבינסק מחבר ס' צפנת פענח. על אודות מ"ש רמב"ם פ"ב מה' רוצח הי"ד דרק אם הכה האדון את עבדו בשבט אז נדון בדין יום או יומים מפני שכן הדרך להכותו בשבט אבל לא בדבר אחר, והביא הגאון ראי' לדבריו ממכילתא משפטים פ"ז שורו שהמית עבדו חייב מיתה אף ששהה יום או יומים, וקשה הא כמיתת בעלים כן מיתת השור, אע"כ דאף הבעלים אין להם רשות להמיתו ע"י נגיחה או דבר אחר רק בשבט. ומר דחה ראייתו, דהא דמקישים שור לבעלים הוא רק אם כל אדם פטור בכך. אבל אם הפטור רק משום בעלים והעבד הוא קנינו אז השור חייב, כי השור אינו בעלים:
אני לא חילק ידענא, כי מקור דין זה בריש סנהדרין דשור הנסקל נדון בכ"ג, ושם עט. דאין דנים שור אלא בפניו, ומשם היינו אומרים דאין השור תלוי בבעליו רק בדין כל אדם, אבל שם עח. חידש רבא דשור של טרפה פטור דכל דלא קרינן בי' וגם בעליו יומת לא קרי' בי' והשור יסקל, ועיקר תלוי רק בבעליו ולא בכל אדם, וא"כ מה בכך דהבעלים פטורים ביום או יומים משום שיש להם קנין בעבד והשור אינו בר קנין, מ"מ גזה"כ דכל דלא קרי' וגם בעליו יומת, יהי' מאיזה טעם שיהי', אז השור פטור, ועי' שם תוס' ד"ה שור, דבשור טרפה ל"ש הטעם שבאדם משום עדות שאאי"ל ומ"מ גזה"כ דהשור פטור:
ולכאורה היא איבעיא של ר' אלעזר (סנהדרין טו.) שור של כ"ג בכמה אי מדמי לי' לבעליו או לבעלים דעלמא, וכיון דנשאר בספק ודאי דגם השור פטור בדין יום או יומים דלבעליו דידי' מדמים אותו. אך באמת נראה דאפי' לצד דמדמים לי' לבעלים דעלמא, מ"מ הכא פטור דדוקא התם אמרי' דכוונת התורה לדמות שור לרוב בעלים, בעלים דעלמא, ולא לאיש אחד כהן גדול יחיד בדורו, משא"כ הכא דכל מי שהוא בעל העבד נדון ביום או יומים ודאי דגם השור פטור:
ומה זה חילק כ"ת שאין השור בעלים של עבד ובכה"ג גם האדון חייב אם יהרוג עבד איש אחר, אתמהה, וכי השור חייב מפני שהוא בר דעת הלא אין השור מזיד בהריגתו כמ"ש תו' ב"ק ד. ד"ה כראי. והא דחייב מיתה הוא משום ובערת הרע וכיון דגזה"כ דחיובו תלוי בבעליו דוקא וצריך שיהי' דינו בפניו אף דאינו בר טענה ואין לו טעם ותועלת בדבר (וכמו שפליג ר' יעקב ב"ק מה) וגזה"כ הוא דכל היכא דבעליו פטור השור פטור ודוקא תלוי בבעליו ולא בסתם בני אדם ומש"ה שור של טרפה פטור וא"כ מצד סברא דברי הג"ר יוסף נכונים:
אך מ"ש הגאון, דהמכילתא ס"ל כן דבעי' שבט דוקא, אין נראה כי כל ראי' רמב"ם מפני שנאמר בשבט, והמכילתא דורשת בשבט לג"ש נאמר כאן בשבט ונאמר להלן במעשר בשבט מה להלן להוציא את הלקוח של שני שותפין אף כאן דעבד שותפות אינו בדין יא"י, וטעם המכילתא דשורו שהמית עבדו חייב מפורש שם מדכ' לא יוקם כי כספו הוא. והטעם מיותר אלא להשמיענו דדוקא האדון ישנו בדין יום או יומים מפני כי כספו הוא ולא בשור, והיינו דלולא שכתבה תורה כי כספו הוא. היינו אומרים דגם שורו פטור משום דלא קרינן בי' וגם בעליו יומת. ולכן הוסיפה תורה כי כספו הוא להוציא דין השור:
וקשה בתוס' סנהדרין פ. ד"ה בשור שכ' דשנים שיצא חץ מביניהם ואפי' אחד אהא חלפתא שידוע שלא הרג מ"מ השני פטור דאין הולכין בדיני נפשות אחר אומדנא אבל בשוורים כה"ג חייבים משום ובערת, ותמוה דהא לא קרי' בי' וגם בעליו יומת, ועי' סנהדרין לו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לד"נ וכולם אין נוהגים בשור הנסקל חוץ מכ"ג וצ"ע:
סימן קג
מוסקבה.
לכבוד ידידי הרב הגאון הנ"ל.
אשר הביא מר במכתבו ספקו של המנחת חנוך מצוה שצ"ה אם באה התבואה לרשות יורש אי הו"ל תבואת זרעך או לקוח ופטור מן המעשר כמ"ש ב"מ פח: ותלי לה במחלוקת ב"ק קיא: אי רשות יורש כרשות לוקח וכיון דקי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח חייב יורש לעשר. וכ' כ"ת ראי' לזה מפסחים ט. חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות הם בחזקת מתוקנים הרי דיורש חייב מדאו' דאח"כ אמר בגמ' ואיבע"א ספק וספק הוא וכ' רש"י דרק אי' דרבנן הוא ומבואר דמתחלה הי' ס"ל דהוי חיוב דאו' וסמכי' אחזקת חבר:
הנה לשיטת ריב"ם בתוס' ב"מ פח. ד"ה תבואת, אחר מרוח גם לוקח חייב מן התורה. אין ראי' מפסחים, דהתם מיירי אחר מרוח. ולשי' ר"ת ורמב"ם וראב"ד דפטור גם אחר מרוח. י"ל דהם מפרשים כתי' השני של ר"י בתו' שם ד"ה כדי. דמיירי בחזי רק לבהמה ולזה הן מתוקנים וכל החיוב דרבנן. ומדרבנן גם לוקח חייב:
וגם נראה דהא המ"ד שם הוא רבא ועליו מקשה בגמ' מחבר שמת, ורבא הא ס"ל בב"ק קיא: דרשות יורש לאו כרשות לוקח ואין ראי' למאן דס"ל כרשות לוקח דחייב:
אך אתפלא מאד על ספק מנחת חנוך, דהלא כמו במעשר דגן דלקוח פטור כן הוא במעשר בהמה כמ"ש מתני' בכורות נה: הלוקח או שניתן לו במתנה פטור, וגמ' בכור בניך וכו' מה בניך אין בלקוח ומתנה אף צאנך ובקרך וכו' ובר"ה ח עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומק' בטורי אבן למה צריך ללמוד מבכור בניך, תיפוק לי' מהא הקישא דמעשר בהמה לדגן וכמו דגן אינו בלקוח ה"נ במעשר בהמה. וא"כ שניהם שוים בדין זה. ובמעשר בהמה מפורש במתני' שם נו: האחים והשותפים וכו' חייבים במעשר בהמה וכו' קנו מתפיסת הבית חייבים, וגמ' שם ת"ל יהי', ושיטת רש"י דאם ירשו מאביהם חייבים, ורמב"ם פ"ו מבכורות ה"י כתב דפטורים, ועי' במהרי"ט אלגזי רפ"א דבכורות, וא"כ הדין מפורש, דבשני יורשים מחלוקת רש"י ורמב"ם, וביורש אחד גם רמב"ם ס"ל דחייב כרש"י כמ"ש לחם משנה, וכ"כ מנחת חנוך עצמו במצוה ש״ס, וא"כ אין ראי' מפסחים דסתמא תני חבר שמת וכו' ואפי' אי אין רק יורש אחד ג"כ מותרים הפירות:
ובענין זה העירני הגאון ר' יואב יהושע מקונסק בעל חלקת יואב בהיותנו יחד בווארשא בקוץ תרע"ד איך הי' לשבט לוי חלקם כיון שהי' עצה למכור התבואה ומוכר ולוקח פטורים מדאו':
ואמרתי לו, הנה החנוך מצוה שצ"ה כתב שהי' לשבט לוי חלק העשירי בתבואות אף שהיו י"ב שבטים. וכן בס' באר הגולה שנדפס במגנצא מכתב יד עתיק ח"א פ"כ מספר כי בני לוי התרעמו על מעוט פרנסה ואיך ראש הסנהדרין התוכח עמם ובא חשבון והראה להם כי אין בתרעומתם ממש ועי' חתם סופר או"ח סי' ר"ח ד"ה נחזור שכל שבט אין לו רק חלק אחד משנים עשר מתבואת השדה ושבט לוי נוטל העשירי דגן ותירוש ויצהר, ואע"פ שיכלו להערים להכניס דרך גגות והיו פטורים ממעשר מ"מ בושו בכך כמ"ש מנחות סז: התם בפרהסיא זילא בי' מלתא:
ולחשש שמא ימכרו התבואה. פשוט שבימים הראשונים שכל אחד הי' לו אחוזתו לא הי' אדם נצרך לקנות תבואה, ובקללה אומר והיו חייך תלואים זה הלוקח תבואה משנה לשנה (מנחות קג: וירושלמי שקלים פ"ח ה"א) והיו הלוקחים מעוטא דמעוטא, ואח"כ כשנתרבה העם ונחלתם לא הספיקה והחלו לישא וליתן, באמת תקנו חכמים שגם לוקח חייב במעשר וכמ"ש מהרי"ט ח"א ס"ס פ"ה שמפני שהיו הלוים קרחים בין מוכר לקונה חייבים מדרבנן:
וזה הפי' בב"מ פח. מפני מה חרבו חניות של בית היינו שהקילו במעשרות ולא הי' להלוים פרנסתם ונענשו כמ"ש באבות (פ"ה מ"ח) גמרו שלא לעשר רעב של מהומה בא. ושם מ"ט הדבר מתרבה מפני מעשר עני:
ב) הקשה מר על חי' רע"א יו"ד סי' א' שחולק על ט"ז סקי"ז שדעתו שחיוב הפרשת תרומה אינו תלוי באכילה ואפי' אינו רוצה לאכול חייב להפריש. ורעק"א חולק וכ' לא מצאתי זה. דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שהפריש תרומה וכמ"ש מג"א ר"ס ח' לענין חלה. איך יפרנס הא דמעשר שני פ"ה מ"ו ערב יו"ט ראשון של פסח וכו' הי' ביעור כיצד הי' ביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו. הרי דאפי' אינו אוכל חייב להפריש וגם תמה עליו מתוס' ר"ה ד. ד"ה ומעשרות, דכתבו שאין במעשרות קרא על בל תאחר אי לא אפריש, ולדעת רקע"א אי לא הפריש אין חיוב כלל. אע"כ דיש חיוב הפרשה תמיד. אלא שאין קרא על בל תאחר, והוסיף מר כי רעק"א מודה דמוכר חייב אף שאינו אוכל משום דמשתרשי לי' כמ"ש חולין קלא:
הנה ברש"י גיטין מז: ד"ה מדאו' כתב דמעשר טביל ואסר לי' באכילה ולא מצוה דרמיא עלי' הוא אלא א"כ אוכלן או מוכרן דמשתרשי לי' וכ"כ בתשו' ר' אברהם בן הרמב"ם סי' י"ד וכ"כ המקנה קדושין מא: בתוס' ד"ה וי"ל דרק אם רוצה לאכול טבל כופין אותו שלא יאכל עד שיפרוש, הרי דעתם כרקע"א (ומ"ש מר דאם משתרשי לי' חייב מפורש ברש"י הכא). אבל לדעת רמב"ן בס' המצות שורש י"ב דיש בתרומה שתי מצות, ההפרשה ובה חטה אחת פוטרת, והנתינה לכהן. מוכח כט"ז דאפי' אינו אוכל ואין מוטל עליו להפקיע איסור טבל מ"מ חייב לקיים מצות נתינה לכהן. וכרמב"ן כתב רש"י חולין קלז: ד"ה דאו' דאע"ג דמדאו' בכל דהו מפטר מיהו לכתחלה רמיזא שעורא דילה חמשים וששים (וקשה דנראה סתירה מרש"י גיטין הנ"ל). וכ"כ תו' רי"ד קדושין נח: ומל"מ פ"ו ממתנות עניים ה"ז ונו"ב תנינא יו"ד סי' ר"א מחדש כן מדעתו:
ומה שהקשה מר משנת הביעור, בתוס' ב"מ יא. ד"ה עישור כ' דמיירי אחר הפרשה שצריך לבער וכן משמע מלשון רמב"ם פי"א ממעשר שני ה"ה וכ"כ רע"ב מע"ש פ"ה מי"ט. אבל אי אפשר לומר כן כמ"ש תוי"ט דמפורש עשור שאני עתיד למוד וכן ירושלמי מובא ר"ש שם מ"ח איתא דגם טבל חייב בבעור וכן מוכח במע"ש פ"ה מ"ח מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור וכן מוכח בסנהדרין יא: דזמן בעורא מטא לאפרושי מעשרא ומוכח דעדיין לא הי' מתוקן ומ"מ יש ביעור וכ"כ תוס' ר"ה ד. דביעור מיירי דוקא בלא הפרשה:
וגם קשה דבר"ה ד. במעשרות יש בל תאחר ועי' רשב"א וריטב"א אפי' לא הפריש עובר בבל תאחר וריא"ז בשלטי גבורים כ' להפוך מתוס' דאי לא הפריש עובר בבל תאחר ואם הפריש אינו עובר רק בשעת הביעור והוא כירושלמי שקלים פ"ג ה"ב א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בב"ת ובטורי אבן חולק על תוס' וס"ל דאף אם לא הפריש עובר בבלל תאחר, וא"כ שלש מחלוקת בדבר. א) רשב"א וריטב"א בין לא הפריש ובין הפריש יש ב"ת וחובת ביעור ב) דעת תוס' דרק אחר הפרשה יש ב"ת וקודם הפרשה אין בל תאחר רק חובת ביעור. ג) ושלטי גבורים ס"ל להפוך מתוס' דרק קודם שהפריש עובר בב"ת ודעת ירושלמי דיש בטבל ב"ת ומ"מ י"ל דגם אחר הפרשה יש בל תאחר:
והנה לקו' כ"ת, י"ל דלענין בל תאחר ס"ל כתוס' דרק אחר הפרשה עובר, ועל ביעור אף דאם אינו אוכל פטור להפריש מ"מ מקצה שלש שנים גזרת הכתוב היא להפריש ולבער אמי' אינו אוכל:
אלא שקשה הא יש לאו השמר לך פן תעזוב את הלוי וכו' ורמב"ם ספ"ב מחגיגה השהה מעשרותיו עובר בלאו ודוחק דמיירי אחר הפרשה:
ובירושלמי שקלים הנ"ל, קשה דמתחלה אמר דיש בל תאחר במעשר בהמה אף שאינו טבל. וא"כ מה הוסיף אח"כ דמשהה טבלו עובר בב"ת, הא פשיטא וא"צ לומר דהא טבל חמור יותר. ואולי יש הו"א להפוך דלא יעבור בטבל כיון דבודאי יפריש כשיהי' צריך לו לאכול ולכן אומר דאפי' בטבל יש ב"ת:
וזה עתה ראיתי בירחון שערי תורה שנה י' חוברת א' סי' ט' אות ל"ב מקשה על רש"י גיטין הנ"ל מתו' תמורה ד: בד"ה שהקדים דבכורים קודמים לתרומה משום שנאמר ד' שמות וכ"כ רש"י סוף ע"א ד"ה מפני, למה לא אמר דבכורים הוי מצוה דרמיא ותרומה לא רמיא וכמ"ש תשו' רשב"א סי' י"ח דמצוה דאפשר לעקרה כמאן דמיעקרה ולא דחי עשה לל"ת, ולא קשה כיון דס"ס בשעת הבעור חייב ולא יוכל לעקרה לגמרי:
ג) ומה שכתב מר דאף לרמב"ן בס' המצות הנ"ל, דוקא אם בפעם אחת מפריש אז מקיים מצות הפרשה ומצות נתינה, אבל אם הפריש רק חטה אחת. אז ביטל מצוה שני' ואי אפשר עוד לקיים מצות נתינה, אף שכן כ' הר"ש בן הנו"ב (תנינא יו"ד סי' ר"א) מ"מ ברמב"ן עצמו אין מבואר כן. ומה שמביא הר"ש ראי' מהא דסנהדרין פג. דטבל במיתה מדכ' ולא יחללו וכו' אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר, ואי נימא דמוטל עליו שתי פעמים הפרשה ונתינה, א"כ למה חטה אחת פוטרת. הא שייך עוד אשר ירימו, על הנתינה, ע"ז יש לומר דאשר ירימו קאי דוקא על מה שמוטל עליו מצד איסור. אבל לא במה שאין הכרח ואי בעי אומר לא בעינא ליתן לכהן וכמ"ש תוס' רי"ד הנ"ל, זה לא מקרי אשר ירימו דאין ברור שיקיים:
ד) ומה שכ' כ"ת שהוא מסופק אם הכהן ששחט הקרבן שלא לשמו דלא עלה לבעלים לשם חובה ועליהם להביא קרבן אחר אם חייב הכהן לשלם לבעלים כדין הכהנים שפגלו במקדש או דילמא דכהן שפיגל הוא מזיק ופוסל הקרבן אבל הכא שהקרבן כשר ורק שגור לבעלים להביא קרבן אחר לא הוי רק גרמת היזק שאינו ניכר:
אתפלא כי הא מפורש ברש"י ב"ק ה. ד"ה ומפגל דחייב וכ"כ פל"מ פ"ז מחובל ומזיק ה"ד ושער המלך שם. ועי' פני יהושע וחתם סופר יו"ד ס"ס פ"ח והשמטות לחו"מ סי' ר"ד:
סימן קה
ה' שבט תרע"ז מוסקבה להרב הגאון הנ"ל.
אשר דברנו היום בקו' לחם משנה פ"ב מעדות ה"ג על הרמב"ם דפוסק בחקירות אם השלישי אמר איני יודע עדותם קיימת והוא דלא כר"ע כמ"ש סנהדרין מא: ורמב"ם סותר א"ע דהא פסק שם בפ"ה שם כר"ע דמקיש שלשה לשנים דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטלה:
הנני מעיין עתה בזה, ואמנם תמוה הדבר אך איני יודע הרמב"ם מה הוא כי תלינו עליו, כי הלא זה קשה גם על רבא בגמ' דאמר כמאן דלא כר' עקיבא. והוא נגד סתמא דמתני' סנהדרין נו. והשלישי אומר אף אני כמוהו כמ"ש שם סוף דף ס. סתמא כר"ע דמקיש שלשה לשנים וכן מתני' שבועות לה. או שהי' אחד מהם קרוב או פסול, וגיטין יח: א"נ כגון שנמצא אחד קא"פ ורבא עצמו שקל וטרי אליבא דר"ע (מכות ו). יקום במקיימי דבר הכתוב מדבר והכי אמרי' להו למחזי אתיתו או לאסהודי:
ועל צד הדחק י"ל דרבא חולק על ר' ששת בסנהדרין דמשוה איני יודע כקא"פ והוא ס"ל דאיני יודע אינו נכנס בסוג קא"פ של ר"ע. והפי' כמאן דלא כר"ע, שזה אינו מין קא"פ דדוקא קרוב או פסול פוסל, אבל אם אומר איני יודע אינו מבטל עדות השנים:
אך יהי' איך שיהי'. דין זה אין משה אומר מפי עצמו, והאחריות היא על רבא. אבל הדבר הקשה באותה הלכה מה שהוסיף משה מדעתו, דדוקא אומר איני יודע העדות כשרה אבל אם השלישי הכחיש את שניהם אפי' בבדיקות העדות בטלה וע"כ משום דהוי כקא"פ ואיני יודע מנין לו דין זה כי מ"ש כ"מ המקור ממתני' אחד חקירות וא' בדיקות בזמן שמכחישים זא"ז עדותם בטלה, פשוט דמיירי בשני עדים, וגם הוא נגד החוש שאין דבריו של אחד במקום שנים ותוס' פשיטא להו להפוך בסנהדרין לא. סד"ה שב"ש, דדוקא אם מסייעי אהדדי שייך פסול קא"פ אבל לא אי מכחשי אהדדי:
ולכאורה מפורש דלא כרמב"ם בשבועות מה. אחד אומר גבוה ב' מרדעות וכו' אמר רבא הוא ואחר מצטרפים לעדות אחרת של ר"ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, ולהרמב"ם הא בהכחשה עדותם בטלה. אך נראה דבעדות החודש. דאמרי' אתם אפי' שוגגים אפי' מזידים אין קא"פ מבטל העדות וכמ"ש מתני' ר"ה כב. מעשה בטובי' הרופא שראה את החודש הוא ובנו ועבדו משוחרר (והיא קושית מנחת חנוך מ"ע ד' הידועה), ובזה מיושב מה קמ"ל רבא הא פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים. אך זה החידוש בעדות החודש דקא"פ אינו פוסל:
ובתוס' סנהדרין ט: ד"ה בפלוגתא ומהרש"א. נראה כשיטת רמב"ם דבהכחשה כל העדות בטלה:
והנה לפרש"י סנהדרין מא: ר' ששת לא אתי מטעם קא"פ רק משום הזמה ולכן לר' שמעין פסול. וקא"פ אינו פוסל משום דאינו בר עדות ודלאו בר מיני' לא מחריב, אבל אומר איני יודע גרע משום שראוי לעדות. ור"ע מוסיף אף קא"פ מבטל. ושי' תוס' לר' שמעון אם מכוון לדברי העדים מבטל אבל אם מכחיש אותם או אומר א"י או קא"פ אינו מבטל, ור"ע ס"ל אם מכוון מבטל, וכן קא"פ ואומר א"י מבטל אבל מכחיש אינו מבטל, ורמב"ם ס"ל מכחיש מבטל, אבל אינו יודע אינו מבטל):
סימן קו
לכבוד הרב החריף ובקי מ' ישעי' זלוטניק יחי' מו"ץ בראדום.
א) אשר הקשה כ"ת בקדושין פא. גבי ר' ביבי דאמר ר' יוסף שקולו דרגא מתותי ביבי ומק' הא בעלה בעיר אין חוששים משום יחוד ומשני שאני ר' ביבי דשושבינתי' הואי וגייסא בי' למה לא משני דשאני הכא משום דר' יוסף הי' סומא לכן אפי' בעלה בעיר לא מהני, ותי' דעובדא זו היתה טרם שנסתמא ר"י כמ"ש הר"ן קדושין לא. דר' יוסף סימא את עצמו שלא הי' יכול להזהר שלא להסתכל חוץ מארבע אמותיו:
עי' בהגהות ה"ר דוד לוריא שמוכח מכאן שגם לסומא מועיל בעלה בעיר משום שהסומא מרגיש מה שנעשה בבית וראי' משבת קכח: בסומא יושבת על המשבר בשבת שמדליקים לה ליתובי דעתה:
ומ"ש בשם ר"ן, כ"כ גם רמב"ן שם וכ"כ תוס' מגילה יט: סד"ה ור' יהודה, דר' ששת ור' יוסף כבר נתחייבו מדאו' ועדיפי מקטן הרי דהיו פתוחים ונסתמאו:
ובס' יוחסין אות ב' גבי ר' ביבי מקשה למה לא הביאו המחברים וטור אבן העזר דבשושבינתי' אפי' בעלה בבית ג"כ אסור כי הכא מבואר שר' יוסף הי' בביתו אז, והטור מביא רק אפי' בעלה בעיר ולא בבית:
ונראה דדוקא בסומא כמו הכא אסור אפי' בעלה בבית אבל באדם אחר אפי' אם גס בה כשושבינתי' מ"מ אין אסור רק בעלה בעיר אבל בבית שרי:
ב) תמה מר על רמב"ן משפטים (כד. ה.) ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים שכתב שכולם גם העולות היו פרים כטעם פר כהן משוח ופר העלם דבר ופר ע"ז (באמת רק פר ע"ז הי' עולה) כי כל ימי היותם במדבר פחדו ממדת הדין (וכ"כ ר' בחיי) הלא הוא נגד גמ' חגיגה ו: דבעי ר' חסדא קרא היכי כתיב אי היו העולות כבשים או אידי ואידי פרים הוו ונשאר בתיקו ואיך החליט רמב"ן שכולם היו פרים גם תמה הא שם אמרו למאי נפ"מ לפסוק טעמים שאם העולות היו כבשים צריך לפסוק הטעם של עולות באתנחתא וכיון שאנו קורים באתנחתא (וכ"כ רש"י ד"ה לפסוקי) א"כ הרי שתופסים שהיו כבשים דלא כרמב"ן:
לא קשה כי ביומא נב: לאיסי בן יהודה דאמר חמש מקראות בתורה אין להם הכרע מקשו עליו מהך דעולות ותי' לר' חסדא מספקא לי' לאיסי בן יהודה פשיטא לי'. והנה אין אנו יודעים מה לאיסי פשיטא לי', אי היו העולות כבשים או פרים, כי י"ל שהיו כבשים. כי קשה מה בעי ר' חסדא אי היו העולות כבשים או פרים הא אמרי' שם ע"א דב"ה ס"ל דהני עולות היו עולת תמיד וכן ס"ל לר"ע וא"כ בודאי היו כבשים. אך כ' תוס' ע"ב ד"ה אידי דאפי' למ"ד עולת תמיד י"ל דקודם מתן תורה היתה של פרים ואח"כ אשתני כמו שנשתנה לענין הפשט ונתוח לר' יוסי הגלילי, אך כל זה יש לומר לב"ה ור"י הגלילי אבל ר"ע שאמר כללות ופרטות נאמרו בסיני וא"כ הי' שם הפשט ונתוח ולא נשתנה כלום ע"כ דהיו רק כבשים וא"כ בעי ר' חסדא אי הלכה כר"ע שהיו כבשים או אין הלכה כר"ע מחבריו, דר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל ס"ל דנשתנו לענין הפשט ונתוח וי"ל ה"ה לענין כבשים ומעיקרא היתה עולת תמיד. וא"כ אי איסי בן יהודה ס"ל כר"ע ע"כ שהיו כבשים:
אך רמב"ן ס"ל דאיסי מפרש פרים כדמוכח פשטא דקרא דפרים קאי גם על עילות ולא ס"ל כר"ע רק כר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל, ורמב"ן לא שביק פשיטות איסי מפני ספק של ר' חסדא, דאיסי הי' תנא כמ"ש פסחים ח: דתניא איסי בן יהודה אומר ובכמה דוכתי, ועי' ב"ק לב. איסי בן יהודה אומר רץ חייב ובירושלמי שם פ"ג ה"ז יוסי הבבלי אומר והוא יוסי קטנותא וא"כ נזכר במשנה סוף סוטה משמת ר' יוסי קטנותא ועי' תוס' נדה לו: ד"ה איסי, וכן בירושלמי ע"ז פ"ב סוף ה"ז ובבראשית רבה פרק פ' אות ה' חושב רק חמשה שאין להם הכרע וע"כ דפשוט להו דאין ספק בפרים ומוסבים למעלה:
וגם לר' יוסי בר חנינא בירושלמי פ"א מגילה הי"א וב"ר פכ"ב אות ט' דס"ל דבני נח לא הקריבו שלמים וקרא דשלמים דהכא הפי' שלמים בלא הפשט ונתוח (ועי' זבחים קטז.) א"כ ס"ל שהיו רק עולות פרים לבדן:
ומה שהק' מר מפסקי טעמים שלנו. הנה היא קו' אבקת רוכל להב"י ס"ס ד' אהך דפרים ועל ה' מקראות שאין להם הכרע למה לא הכריעו מפסקי טעמים שכתב עזרא ותי' דבפסוק טעמי עזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא בין מערבאי למדינחאי ובין בן אשר לבן נפתלי (הם בעלי המסורת משני בתי ישיבות בטבריא בזמן ר' שרירא גאון ועי' מ"ש ר' מנחם די לונזאנו בס' אור תורה ונהגו כל ישראל לסמוך על קריאת בן אשר) וכיוצא בו כתב בריב"ש סי' רפ"ד גבי דודיך וזכר עמלק. וי"ל שבימי הגמ' לא הי' אתנחתא בעולות, ועי' לענין מסורת בתוס' נדה לג. ד"ה והנושא ובכמה דוכתי והדברים עתיקים:
ג) ואשר כתב כ"ת ברמב"ם פ"ז ממלכים ה"ט אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט מותר לקוץ אותו. שכ' כ"מ מקור מברייתא ב"ק צא: רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ומהא דרב דיקלא דטעין קבא אסור למקצצו, וכ"ת אומר ששם אין מפורש שהעץ הזקין רק מקורו מהא דאמר שם ר' חנינא לא שכיב שבחית ברי אלא דקץ תאניתא בלא זמנה. היינו שאילן התאנה לא הזקין עוד ומפורש שיש זמן שמותר והיינו אם הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט:
היטיב אשר דבר, ובאס"ז שם פי' כן בשם גאון בלא זמני' שהיתה עדיין טוענת תאנים וכמ"ש חולין עז: אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים ושבחית לא השתדל לרפאותו, ועי' שביעית פ"ד מ"ד המידל בזתים וירושלמי שם וב"ב ס"ט: אי דיקלא בישא הוא. ובשגם י י"ל שמיירי שהתאנה עודנה לא עשתה פירות כלל וכמו שהדרך בשנים הראשונים וכמ"ש רמב"ן קדושים גבי ערלה שרובן רקובים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית וכשראה שבחית כן קצץ את העץ ולא המתין עד שישא פירות. ונענש מדה כנגד מדה כמ"ש בסוטה מו. מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל יבא דבר שלא עשה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות, וראוים הדברים לר' חנינא שאמר חולין ז: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה:
ואפי' לפי דברי כ"ת אין ראי' משבחית על השעור כמה מקרי שאינו עושה פירות. ורק ממ"ש רב דקלא דטעין קבא. ופשוט שאין נפ"מ אם מתחלתו הי' כך חלוש שלא הי' טוען קב או מחמת זקנה. ובאמת שכל עיקר התמיהה על רמב"ם שהשמיט דין הברייתא שאפי' עץ מאכל מותר לקוץ אם צריך לו למצור כמ"ש רש"י וע"ז תי' בכ"מ ולח"מ שרמב"ם חולק על פי' רש"י ומפרש דקאי על עץ שהי' תחלתו מאכל ועתה הזקין ואינו נושא פירות (ואמנם ברייתא וספרי זה רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל נפלא מאד):
ד) אשר העיר בסנהדרין נח: מיום ולילה לא ישבותו דרמז על הנוצרים שהלילה הולך אצלם אחר היום. הנה פשוט בכל המפרשים דמפסוק זה נלמד דבבן נח נחשב לילה ליום שלפניו. ועי' כוזרי מאמר ב' אות כ' והלך הסדר להקדים הלילה על היום וכו' אך המחלוקת שבינינו ובינם בהקדימנו הלילה על היום וידועה אגרת השבת לראב"ע לסתור דברי המינים ביסוד זה:
ומ"ש רבינא שם אפי' שני בשבת, היינו משום שאינו שובת מפני דתו כביום ראשון, כי גם בימי הגמ' הי' יום ראשון יום שביתה להם כמ"ש ע"ז ו. אמר שמואל יום א' לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור ועי' פי' הרמ"ה סנהדרין דכ' דקס"ד דבששי בשבת קאי ומתמה פשיטא כיון דודאי לשם ע"ז עביד, כתב כן כפי מקומו שהוא חי בספרד תחת ממשלת הערבים השובתים ביום ששי. ועי' דיוואן לר' יהודה הלוי סי' ע"ט פיוט יקר יום שבת שכ' האומרים אך דבר לשון, לדמות ימיהם ליום קדשי, אדום מקדם ליום ראשון, ערב מאחור ליום ששי:
ה) ומ"ש על דבר הנוטריקון, שהוא מין סטנוגרפיה שהיתה נודעת ליונים ורומיים מקדם, הם נמצאים במשניות שבת פי"ב מ"ה כתב אות א' נוטריקון וכלאים פ"ט מ מ"ח שעטנז שוע טווי ונוז ומעשר שני פ"ד מי"א המוצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן מ' מעשר וכו' ומנחות פי"א א מ"ד ר' יהודה אומר שלא תטעה זד"ד יה"ז ורחוק שהשתמשו בזה בתנ"ך אף שבירמי' כה. כו. ונ"א מ"א ששך תחת בבל ושם נ"א א' לב קמי תחת כשדים בא"ת ב"ש הוא פלא, ועי' ארץ קדומים ח"ב במלכים א' ט' י"ח במדבר בארץ הוא ר"ת בארם צובה והוא רחוק מאד. ועי' מגילה יב: ממכן זה המן ותוס' שם בשם פרקי דר' אליעזר שהוא דניאל. מפני שגימטריא המן ודניאל אחת היא, וממוכן עולה אני המן או אני דניאל:
סימן קז
לכבוד ידידי יקירי הרב הגאון הגדול תפארת חכמי ישראל מ' מאיר שפירא יחי' הגאבד"ק פיעטרקוב.
אשר הגיד לי כ"ג בסתירת הרמב"ם במוכני שעשה בן קטין כמ"ש במתני' יומא לז. שבפ"ה מביאת מקדש הי"ד כתב כפי' רש"י שהיו משקעין אותו ערבית במי מקוה או מעין ולמחר מעלין אותו, אבל פ"ג מבית הבחירה הי"ח כתב פירוש חדש שהוא ארגז חול כדי שלא יהיו המים נפסלים בלינה וראב"ד כתב דברים זרים אני רואה בכאן:
ותי' מר עפ"י מה שהקשה איך עשו לפני בן קטין הא היו המים נפסלים בלינה, ועוד דקדק למה המשנה הבליטה לעיקר את י"ב דדין שעשה ותקנת המוכני מזכירה בלשון אף הוא עשה מוכני, ובאמת תקנת המוכני שלא יפסול בלינה יותר חשובה מי"ב דדין שהיא רק לקצר הזמן, וע"כ דעת מר שגם לפני בן קטין הי' גלגל מחבר את מי הכיור למעין ולא היו המים נפסלים רק אחר תקנתו י"ב דדין לא הי' תועלת עוד בהגלגל ע"פ גמ' זבחים כא. דא"ר חייא בר יוסף מי כיור נפסלין למתירים כמתירים וכן שם כ. קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן הרי שמעלה הגלגל לתה"ד. ותו' ד"ה מאי הק' למה כל הטורח הזה לשקע הגלגל ולהעלות את המים מאתמול הא יהיו פסולים למתירים והלא ס"ס יצטרכו לשאוב מים חדשים ותי' דאסור לגרום שהמים יפסלו. וכ"ז הי' טוב כשהיו רק ב' דדים, אז העוסקים באברים קדשו מדד א' של המים מאתמול, והכהן הזורק והמקטיר שהיא עבודת מתירין קדשו מהדד שבו מים חדשים, אבל עתה שהיו י"ב דדים וקדשו הכל בבת אחת ממים חדשים שבכיור והמים של אתמול יהיו לבטלה ואין עוד כל צורך בגלגל ולכן בטל הגלגל ועשו ארגז חול ולא הי' שם כל פסול לינה, והרמב"ם בביאת מקדש קאי לפני בן קטין שאז הי' גלגל והוסיף הרמב"ם וממלאים אותו בכל יום בבוקר (כגי' הכ"מ ול"ג או ממלאים) והפי' שחוץ מי הכיור שהעלו בגלגל שהיו רק לאברים, עוד מלאו הכיור במים חדשים למתירין כתוס' הנ"ל. אבל בבית הבחירה שמביא תקנת ב"ק שהי' י"ב דדין שפיר כ' רמב"ם שהמוכני הי' ארגז ולא גלגל:
באמנה הנני קורא ע"ז דברי פי חכם חן וטבא פלפולתא חריפתא והיא המצאה מחודדת, אבל אם נתבונן בזה נדון כי אם כן הוא שאחר תקנת י"ב דד בטל הגלגל ועשה ארגז חול' א"כ איך יפרנס מר שי' רש"י וראב"ד ותוס' ישנים יומא ותו' זבחים שלא פי' ארגז רק גלגל והלא יקשה כדבריו מה בצע בהגלגל כיון שלא יוכלו כל י"ב כהנים לקדש ידיהם בב"א ממים של אתמול ובהכרח צריכים מים חדשים בבוקר. ועוד הלא יסוד דבריו רק אליבא דר' חייא דמתירין כמתירין והרמב"ם אינו פוסק כמותו ולא הביא דבריו כלל ובפ"ה מביאת מקדש הי"ד כ' משקעים אותו במי מקוה או במעין ולמחר מעלין אותו וסתמא כמו בכל דוכתי דפסול לינה בעמוד השחר והיו משקעים אותו בלילה ולא לפני שקיעת החמה ופוסק כר' חסדא שם דגם למתירין אין נפסלים אלא בעה"ש כאברין ונראה למסקנא דגם ר' יוחנן ס"ל כן כמ"ש שם ע"ב היינו דר' חחדא:
אך ס"ס תשאר הקו' על ר' חייא בר יוסף מה תועלת בהגלגל אחרי תקנת י"ב דד. אלא שבאמת זה מערכה על הדרוש שאם נניח שגם לפני בן קטין הי' גלגל ממילא קשה כן, והחידוש הזה שהי' תמיד גלגל גורר חידוש שני שבן קטין בטל הגלגל ועשה ארגז, אבל מי מכריח לומר שגם לפנים הי' גלגל מה שלא עלה על דעת הראשונים, ומה שהק' מר הלא היו המים נפסלים בלינה, לק"מ כי עד בן קטין באין ברירה שפכו את המים הנשארים לחוץ אלא שמפני שאין זה כבוד קדשים ליפסל מים קדושים כמ"ש רש"י יומא לז. ד"ה מוכני תיקן ב"ק הגלגל והיו מריקים מים אלו בכלי שרת אחר כמ"ש תו' זבחים הנ"ל, וכל כהן עובד עבודת אברים שבמקרה הי' צריך במשך היום לקדוש, הי' מקדש ממים אלו ולא היו הולכים לאבוד, ובבוקר שהכהנים צריכים לקדש ביחד. קדשו בבת אחת מן מים חדשים שבכיור, ושתי תקנות גדולות שנו כאן: